[עושים היסטוריה] 170: ספינת הקרב 'דרדנוט', או – איך להפסיד את המלחמה באחה"צ אחד
16.9.20
![[עושים היסטוריה] 170: ספינת הקרב 'דרדנוט', או – איך להפסיד את המלחמה באחה"צ אחד](https://static.wixstatic.com/media/463e01_403ef238c53244039bb8624a429cd19e~mv2.jpg)
ב-1906, בנמל פורתסמות' שבאנגליה, הושקה ספינת המערכה 'דרדנוט' (Dreadnought). ברגע שבו פגש גוף המתכת הקמור של הספינה הבריטית את מי הנמל, השתנה עולם הלוחמה הימית לנצח. כל שאר אניות המערכה בעולם, בכל הציים הפכו בבת אחת ללא רלוונטיות. היא הייתה כה מהפכנית, כה חדשנית וכה רבת-עוצמה, עד שלא ניתן היה להשוות אותה לשום דבר שבא לפניה.
הפרק לא זמין להאזנה – אך יעלה שוב בקרוב!
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes
ספינת הקרב 'דרדנוט', או – איך להפסיד את המלחמה באחה"צ אחד
כתב: רן לוי
הסרט 'מלחמת הכוכבים' נפתח בסצנה מרשימה. אחרי שהטקסט המקדים מסיים להתגלגל על המסך, המצלמה עוברת לצילום רחב של כוכב לכת ושני ירחים. ספינת חלל קטנה נכנסת אל הפריים, מטחי לייזר אדומים חולפים סביבה – וכעבור כמה שניות אנו זוכים לראות ממה בורחת הספינה הקטנה: חללית עצומה, מפלצת של פלדה ותותחים אשר לעומתה הספינה הבורחת אינה יותר מאשר זבוב טורדני.
לא במקרה בחר הבמאי, ג'ורג' לוקאס, בחללית העצומה הזו להיות השגרירה במפגש הראשון של הקהל עם אימפריית הרשע. המשחתתת האדירה הזו, על העצמה שהיא משדרת, ממחישה לצופה טוב יותר מאלף שורות בתסריט את מהות הסכסוך שבין המורדים החלשים לאימפריה האימתנית.
הרשמה לפודקאסט:
רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר
ב-1906, בנמל פורתסמות' שבאנגליה, הושקה בת-דמותה המציאותית של החללית הבדיונית. ברגע שבו פגש גוף המתכת הקמור של הספינה הבריטית את מי הנמל, השתנה עולם הלוחמה הימית לנצח. כל שאר אניות המערכה בעולם, בכל הציים – הפכו בבת אחת ללא רלוונטיים. היא הייתה כה מהפכנית, כה חדשנית וכה רבת-עוצמה, עד שלא ניתן היה להשוות אותה לשום דבר שבא לפניה. שמה של הספינה היה Dreadnought – 'פחד מכלום', בתרגום חופשי – וכל אוניות המערכה שקדמו לה ידועות כיום כ- Pre-Dreadnought – דהיינו, 'לפני-הדרדנוט'. הדרדנוט הייתה לבריטים מה שהמשחתת החללית הייתה לאימפריה של דארת' ויידר: כשראית את הדרדנוט, ראית אימפריה תעשייתית אדירה וחובקת עולם, מעצמה צבאית וכלכלית שכמותה לא ראתה האנושות מאז ימי רומי.
הקרב בצושימה
אנחנו נמצאים כעת במיצר צושימה (Tsushima), רצועת הים המפרידה בין דרום קוריאה ויפן. השנה היא 1905, ובמקום שבו אנו נמצאים כעת עמדה לפני מספר רגעים אניית מערכה רוסית בשם בורודינו (Borodino). על סיפונה של הבורודינו היו 855 אנשי צוות. כולם, פרט לניצול אחד, עושים את דרכם כעת אל הקרקעית. שנה קודם לכן, ב-1904, פרצה מלחמה בין יפן ורוסיה. שתי המעצמות ביקשו להרחיב את אזורי השפעתן בדרום מזרח אסיה. הציים הרוסי והיפני ניהלו ביניהם קרבות מרים, והמגמה נטתה בבירור לטובת היפנים. בתגובה, החליט הפיקוד הרוסי לשגר לאזור תגבורת משמעותית, ושלח את השייטת שהייתה מוצבת בדרך כלל בים הבלטי – אחד עשר אניות מערכה.
ספינות מלחמה נחלקות לסוגים שונים, בהתאם לתכונותיהן ולחשיבות שהן תופסות בצי כולו. אניית המערכה – Battleship בלעז – היא הספינה הגדולה והחזקה ביותר של הצי. אחת עשר אניות המערכה ששלחו הרוסים היו, אם כן, הכוח החזק ביותר שעמד לרשותם בים – בסיס עוצמתו של הצי הרוסי כולו. הבורודינו הייתה אחת מספינות אלה.
כשהגיעו הספינות הרוסיות ליעדן כעבור מסע מפרך של כ-18,000 מייל ויותר מחצי שנה, אחרי שהקיפו את אפריקה וחצו את הים ההודי, הצוותים היו מותשים והאניות עצמן היו במצב טכני בעייתי. האדמירל הרוסי תכנן להיכנס לנמל בשם פורט-ארתור – אך גילה למגינת לבו שהבסיס הרוסי נכבש על ידי היפנים. האלטרנטיבה היחידה שעמדה לרשותו הייתה להיכנס לנמל ולאדיווסטוק, אך כדי להגיע לנמל הצפוני היה חייב לעבור דרך מיצר צושימה. היפנים ידעו זאת, והכינו לרוסים מארב.
ב-27 במאי, בשעה שש וחצי בבוקר, הפתיע הצי היפני את השייטת הרוסית. ספינות הצי האימפרלי היפני היו מהירות יותר מהספינות הרוסית, תותחיהן היו מסוגלים לירות לטווח רחוק יותר והפגזים שהמטירו על הרוסים היו הרסניים יותר. המלחים הרוסים היו חסרי ניסיון קרבי, וגם המוטיבציה שלהם לא הייתה גבוהה- במיוחד לאחר חצי בשנה בים. הצוותים היפניים, לעומתם, היו מאומנים לעילה ולעילה: היפנים היו ידועים כמי שלקחו את האימונים ברצינות שאינה נופלת מזו של קרב אמתי: כמה וכמה ספינות יפניות טבעו לאחר שנפגעו מפגזים חיים במהלך האימונים.
מטחי הפגזים הראשונים ששיגרו היפנים פגעו בכמה מספינות הפיקוד הרוסיות ושיתקו אותן, כולל רסיס שפגע בראשו של האדמירל הרוסי. גם הבורודינו, ספינת הדגל של השייטת, נפגעה. פגז חדר למחסן התחמושת שלה, והפיצוץ קרע אותה לגזרים. בדקות ספורות היא התהפכה ושקעה במים.
הערב יורד סביבנו. הספינות היפניות ימשיכו לרדוף אחר שאריות הצי הרוסי לכל אורך הלילה. כשיעלה הבוקר, יתעורר הפיקוד הרוסי למציאות חדשה לחלוטין. עשרים ואחת ספינות רוסיות הושמדו ושש נכנעו. עשרת אלפים חיילים נהרגו או נלקחו בשבי. רוסיה – מי שנחשבה לאחת המעצמות הגדולות בעולם – איבדה שני שליש מהצי שלה, והפכה בין לילה ללא רלוונטית, לפחות בכל מה שקשור בשליטה על הים.
ההתרחשויות בקרב צושימה לא נפלו על מפקדי הציים כרעם ביום בהיר. בעשרים השנים הקודמות ניכרו סימנים רבים לכך שההתקדמות הטכנולוגית המואצת נושאת שינויים גם באופן שבו מתנהלת הלחימה בים. המפרשים פינו את מקומם למנועי קיטור, ובכל שנה נכנסו לשימוש תותחים בקטרים הולכים וגדלים. אם בתחילת המאה התשע עשרה היו כל הספינות עשויות עץ, לקראת סוף המאה כבר לא היה מקום לספינות חסרות ההגנה הללו: כל ספינות העץ היו מצופות בלוחות שריון כבדים, או שהוחלפו בספינות שהיו עשויות כולן מפלדה.
אך למרות שלכולם היה ברור שהטכנולוגיה הולכת ותוספת מקום חשוב בלוחמה הימית – תוצאות הקרב בצושימה העלו את מפלס החרדה של האדמירלים מכל הציים. לפתע פתאום הבינו כולם איזה יתרון מעניקה עדיפות טכנולוגית ואנושית בקרב ימי מודרני. התבוסה הרוסית הייתה חד-צדדית במידה כמעט פנטסטית: אלפי הרוגים לעומת מאות הרוגים ספורים בצד היפני, יחס שהיה כמעט חסר-תקדים בקרבות ימיים בעבר. הדב הרוסי הוכה מכה ניצחת בתוך שעות ספורות, או כפי שניסח זאת וינסטון צ'רציל:
"בקרב כזה, אפשר להפסיד את כל המלחמה באחר הצהריים אחד."
ליפנים, כאמור, הייתה עליונות טכנולוגית ברורה על פני הרוסים: הספינות היפניות הפליגו במהירות של 16 קשרים לעומת 8 קשרים של הספינות הרוסית (שלושים קמ"ש לעומת 15 קמ"ש). קצב האש של התותחים היפנים היה כאלפיים פגזים בשעה – נתון מדהים, שלא היה לו אח ורע. קצין רוסי שנלחם בקרב כתב בזכרונותיו –
"מימי לא חוויתי הפגזה כזו, ואפילו לא דימיינתי שהפגזה כזו אפשרית. הפגזים ירדו עלינו ללא הרף בזה אחר זה, כמו גשם."
ג'ון פישר
ג'ון פישר התגייס לצי הבריטי בגיל 13 – גיל התגייסות שנשמע אולי צעיר מאד לאזניים מודרניות, אבל לא היה יוצא דופן באותם הימים, המחצית השניה של המאה התשע עשרה. פישר שירת על מספר ספינות בתפקידים זוטרים, וכשהתבגר התגלה כימאי מיומן ומוכשר. הוא הפך לקצין, קיבל פיקוד על ספינה משלו, וברבות הימים התקדם בשדרת הפיקוד של הצי הבריטי עד שב-1904 מונה ל-First Sea Lord: מפקד הצי.
הצי שקיבל לידיו פישר היה הצי הטוב והחזק ביותר בעולם. הבריטים שלטו בימים ללא עוררין, וניהלו את האימפריה הקולוניאלית רחבת הידיים שלהם בעזרת רשת ענפה של נתיבי סחר ימיים. האזרחים הבריטיים היו גאים מאד בצי האדיר שלהם. אך מאחורי גופי המתכת המבריקים וקני התותחים המרשימים, ניצבה בעיה שהדאיגה מאד את קציני הצי וחברי הממשלה – העלות הגבוהה של אחזקת הצי.
שורש הבעיה היה במבנה הקיים של הצי. תפקידו העיקרי של הצי היה הגנה על האיים הבריטים עצמם, לב האימפריה. האיום הגדול ביותר בזירה זו היו הגרמנים, שבשלהי המאה ה-19 החלו לבנות ספינות קרב גדולות וניסו לבסס את מעמדם כמעצמה.
מאידך, לצי גם הייתה תפקיד חיוני בהגנה על נתיבי המסחר הבינלאומיים. הבריטים החזיקו בקולוניות בכל קצוות תבל, והמסחר עימן באמצעות נתיבי הסחר הימי היה מקור עוצמתה של בריטניה. האיום הפוטנציאלי שנשקף כאן היה פשיטות של ספינות אוייב – צרפתיות, למשל – על בסיסי הצי הבריטי בעת מלחמה, וחסימה של תנועת הסוחרות.
שני תפקידים אלה היו שונים באופיים, ודרשו ספינות מסוגים שונים. הספינות שהגנו על האיים הבריטיים ניחנו בעצמת אש גדולה, אך טווח פעולתן היה קצר יחסית. הספינות שהגנו על נתיבי המסחר הרחוקים היו קלות ומהירות יותר, וטווח פעולתן ארוך יותר. אופיין השונה של המשימות אילץ את הצי להחזיק מגוון גדול יחסית של ספינות קרב – גדולות וקטנות, מהירות ואטיות. מגוון של ספינות פירושו מגוון חלקי חילוף, מפעלי ייצור, מתקני אימון וכדומה, והוא מייקר מאוד את אחזקת הצי.
בנוסף, כדי לשמר את העליונות הימית שלהם, הייתה לבריטים מדיניות אסטרטגית ברורה: הם רצו להיות מסוגלים להילחם בים, במקביל, כנגד כל שתי מעצמות כלשהן. דהיינו, הבריטים רצו להיות מסוגלים להלחם בצרפת וגם בגרמניה בו זמנית, אם יעלה הצורך. אסטרטגיה זו אילצה אותם לאמץ יחס של 2:1 במספר הספינות: דהיינו, הבריטים יחזיקו פי שתיים יותר ספינות מלחמה מכל מדינה אחרת בעולם.
הכורח להחזיק צי מגוון של ספינות מדגמים שונים, יחד עם הרצון לשמור על יחס של 2:1 במספר הספינות מול מעצמות אחרת, הכביד מאד על הבריטים. בארבעת השנים שקדמו לכניסתו של ג'ון פישר לתפקיד גדל תקציב הצי בכשלושים אחוז. אפילו האימפריה הבריטית הגדולה, המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בעולם באותם הימים, התקשתה לממן צי כל כך גדול, ופוליטיקאים רבים קראו לקיצוצים גדולים בתקציב הצי. את האתגר הכלכלי שעמד בפני פישר היטיב להגדיר אחד מקודמיו בתפקיד, שאמר –
'על מפקדי הצי להפסיק לומר – 'זו תכנית המלחמה האידיאלית, כיצד אנחנו מסוגלים לממן אותה?', במקום זאת, עליהם לומר – 'הנה התקציב. איך אנחנו יכולים לסחוט ממנו את מה שבאמת נחוץ לנו כדי לנצח בקרב בים?'
פישר ידע שלא ניתן לשמר את המצב הנוכחי, וכדי להקדים תרופה למכה של קיצוץ כואב בתקציב הצי – החליט להוריד 154 ספינות מיושנות ממצבת הצי. קיצוץ זה, על אף שלא היה פופולרי בקרב הימאים, הוכיח את עצמו הן מבחינה תקציבית הן מבחינה צבאית: הצוותים המנוסים ששירתו על הספינות הישנות עברו אימונים מתאימים, והפכו להיות הגרעין המקצועי בספינות חדשות יותר. הגידול בתקציב הצי התמתן.
אך פישר ידע שהקיצוץ אינו מספיק. כל עוד חייב הצי לתחזק מגוון גדול של ספינות מסוגים שונים ומשונים – עלות האחזקה שלו תהיה גבוהה. הפתרון המהותי והנכון יותר חייב להיות צמצום המגוון הגדול למספר סוגים בודדים של ספינות קרב, שיהיו מסוגלות למלא את שני התפקידים המרכזיים של הצי: הגנה על האיים הבריטיים והגנה על נתיבי הסחר הבינלאומיים.
ספינה חדשה
ב-1903, שנה לפני שנכנס ג'ון פישר לתפקידו כמפקד הצי, הופיע מאמר מעניין בירחון בשם Janes Fighting Ships – מגזין שעסק בספינות מלחמה וטכנולוגיה ימית. הכותב היה ארכיטקט ימי איטלקי מפורסם ומוערך בשם ויטוריו קוניברטי (Cuniberti). במאמרו שטח קוניברטי את חזונו לגבי תכונותיה של ספינת הקרב המודרנית האידיאלית. לספינה שכזו, כתב קוניברטי, צריכים להיות תותחים כבדים וארוכי טווח שיאפשרו לה להכות באויבותיה ממרחק, שיריון עבה כדי להגן כנגד פגזים וטורפדו – ומהירות גבוהה שתעניק לה את היכולת לבחור את מקום ההתקלות. חזונו של קוניברטי היה מרחיק לכת: לאף ספינה באותם הימים לא היו מאפיינים שכאלה. אניית מערכה הייתה יכולה להיות משוריינת היטב, למשל, אך השריון הכבד בהכרח הגביל את מהירותה. גם התקנת תותחים כבדים חייבה גוף גדול ויציב, על חשבון מהירות ויכולת תמרון. אבל קוניברטי היה משוכנע לחלוטין שהטכנולוגיה של ראשית המאה העשרים התפתחה מספיק כדי לאפשר לכלי מלחמה מרשים שכזה להפוך מדימיון למציאות. ודימיון לא היה חסר לארכיטקט האיטלקי. כך תיאר את ספינת הקרב העתידנית במאמר:
"מבלי לבזבז תחמושת, בטוחה בשריונה המפואר, כששניים עשר קניה מוכנים לפעולה, היא תתנפל בנחרצות על אויבה ותמטיר עליו אש נוראית […] לאחר שהשמידה את יריבה הראשון, היא מייד תמשיך ותתקוף אחר ואז עוד אחד, ועוד…"
אבל ספינת הקרב הפנטסטית של קוניברטי הייתה כל כך מתקדמת, כל כך מהירה וכל כך רבת עוצמה ביחס לכל מה שהפליג בים באותם הימים, עד שאפילו הממשלה האיטלקית לא הסכימה לתת לו לבנות אחת כזו בפועל. אדמירלים רבים בכל הציים קראו את מאמרו של קוניברטי בעניין רב, אבל הוא עצמו ידע שיש רק מעצמה אחת, אימפריה אחת, שיש לה את המשאבים, את העוצמה התעשייתית – ואולי גם את הבטחון העצמי – הנדרשים כדי לבנות את כלי המשחית הקולוסאלי שלו. לא במקרה נתן קוניברטי למאמרו את הכותרת: 'ספינת הקרב האידיאלית של הצי הבריטי'.
אנחנו לא יודעים בוודאות אם ג'ון פישר אכן קרא את מאמרו של ויטוריו קוניברטי, אך סביר להניח שלכל הפחות שמע על הרעיונות שהופיעו בו – ואולי אפילו חשב על חלקם בעצמו קודם לכן. מה שבטוח הוא שלפישר הייתה תוכנית ברורה: הוא רצה ספינה כזו בצי הבריטי. ספינה שיהיו לה גם את עוצמת האש והשריון העבה שנדרש כדי להלחם באניות מערכה גרמניות, וגם את המהירות והניידות להתמודד כנגד ספינות צרפתיות מהירות שייאיימו על הקולוניות המרוחקות – תהיה ספינה שתוכל להחליף חלק נכבד מהמגוון הגדול והיקר של ספינות ששירתו בהווה בצי.
תוצאות הקרב בצושימה היו הוכחה להשערותיו של ויטוריו קוניברטי לגבי המערכה המודרנית בים: מהירות ועוצמת אש מעניקות יתרון אדיר בקרב, יותר מאי פעם בהיסטוריה של הלוחמה בים. הדיו של הקרב בצושימה אפשרו לג'ון פישר לקדם את תוכניותיו. הוא ההקים ועדה מקצועית שחבריה היו קצינים בעלי ניסיון-ים, מהנדסים ובוני ספינות מנוסים, אשר תבחן את רעיונותיו של ויטוריו קוניברטי ותקבע את תכונותיה של ספינת קרב עתידנית שכזו. אי אפשר לומר שהוועדה הייתה 'אובייקטיבית' או נטולת-פניות… אפילו להפך. בראש הוועדה עמד ג'ון פישר עצמו, והייתה לו אג'נדה ברורה: הוא רצה את אניית המערכה הגדולה, החזקה והמהירה ביותר שהעולם ידע אי פעם. הוועדה לא דנה באף הצעה אחרת.
חימושה של הספינה
הנקודה הראשונה שעליה דנה הוועדה הייתה חימושה של האניה המתוכננת, ובפרט – הצעתו של פישר לפיה הספינה צריכה לשאת אך ורק תותחים כבדים וארוכי טווח.
עד אז, החימוש המקובל לאניית מערכה היה תותחים בקטרים מעורבים: משישה אינץ' (152 מ"מ) לטווח קצר, ועד שניים עשר אינץ' (305 מ"מ) לטווח ארוך. חימוש זה התאים לתורת הלחימה הימית המקובלת, לפיה קרב ימי מתחיל בחילופי אש מטווח רחוק – באמצעות תותחי ה-12 אינץ' הכבדים – אך כיוון שהתותחים הללו אינם מדויקים וקשה מאוד לפגוע בספינה אחרת בטווח רחוק, שני הצדדים ישאפו לסגור את המרחק שביניהם ואז להמשיך את הלחימה באמצעות התותחים הקטנים יותר, שיתרונם היה קצב האש הגבוה שלהם.
אך בסוף המאה ה-19 החלה מופיעה מגמה חדשה באופן שבו התנהלו הקרבות הימיים. אם בתחילת המאה ה-19 המרחק שבו פתחו שני הצדדים באש זה על זה היה מייל עד שני מייל, בממוצע (2-4 ק"מ), הרי שעם השנים הלך מרחק זה וגדל בהתמדה, ובקרבות מול הרוסים פתחו היפנים בירי תותחים כבר בטווח של שמונה מייל – או כחמש עשרה ק"מ.
דיוק הירי, חשוב לציין, היה עדיין גרוע מאוד בטווחים שכאלה – פגז אחד מתוך מאה פגע במטרתו, בדרך כלל – אבל התפתחויות טכנולוגיות משמעותיות שחלו מאז שלהי המאה התשע-עשרה טמנו בחובן הבטחה לשיפור משמעותי בתחום זה. ציוד אופטי חדשני עבור כוונות, מחשבים מכניים וחשמליים לטובת חישובי מסלול ושיטות אימון מודרניות הלכו ושיפרו בהתמדה את דיוק הפגיעות של תותחים בקטרים נמוכים. רבים האמינו, וביניהם גם חברי הוועדה של פישר, שתהיה זו רק שאלה של זמן עד שגם דיוק פגיעת התותחים הכבדים וארוכי הטווח ישתפר בהתאם. דיוק גבוה מבטל את הצורך להתקרב לספינת היריב, וספינה בעלת תותחים כבדים בלבד תוכל להטביע את יריבותיה מבלי לסכן את עצמה בהתקרבות שלא לצורך.
שיקול נוסף בשאלת בחירת החימוש היה עלייתו לגדולה של הטורפדו. הטורפדו היה כלי נשק בעל הפוטנציאל לשנות לחלוטין את מאזן הכוחות בים. מדובר במעין 'טיל תת-ימי' שמרגע שיגורו היה נע בקו ישר עד שפגע במטרתו. בניגוד לפגזים, הטורפדו היה מצויד במנוע משל עצמו, כך שלא היה צורך בתותח כבד וארוך-קנה כדי לירות אותו, וניתן היה לשגר אותו גם מסירות קטנות ומהירות מאוד. במילים אחרות, הטורפדו אפשר לסירות קטנות וזולות להתמודד בהצלחה ולהכות מכות כואבות גם אניות מערכה גדולות ויקרות. טווח הפעולה של טורפדות היה כשניים עד שלושה ק"מ, ועובדה זו הגבירה עוד יותר את רצון חברי הועדה לאפשר לאניית המערכה לשמור על מרחק רב יחסית משדה הקרב.
השיקול השלישי והאחרון היה לוגיסטי. ככל שיש סוגי תותחים רבים יותר על ספינה, כך צריך סוגי פגזים שונים שיתאימו לכל תותח, וימאים מאומנים ורבים שיתמחו בתפעול כל תותח שכזה. אם מבטלים את כל סוגי התותחים השונים ונשארים עם סוג אחד ויחיד של תותחי שניים-עשר אינץ', ניתן לצמצם את כוח האדם העורף – ונפטרים גם מהכורח לרכוש את כל סוגי הפגזים השונים ומשונים בקטרים שונים.
לאור יתרונות אלה, בחרה הוועדה לצייד את הספינה החדשה בחמישה צריחים, בעלי שני קנים של תותחי שניים עשר אינץ' בכל צריח. שלושה מהצריחים היו ממוקמים לאורך הציר המרכזי של הספינה, ושניים בצדדים. פישר התעקש ששניים מהצריחים יהיו בקדמת הספינה, שכן האמין שבקרב מול ספינות בריטיות – האויב תמיד ינסה לברוח.
אבל לצד היתרונות, לחימוש הכבד היו חסרונות, כמובן. תותחי השניים-עשר אינץ' היו מפלצות כבדות ומסורבלות באופן יוצא מן הכלל. לשם השוואה, תותח ה'דוהר' של חיל התותחנים בצה"ל, התותח הסטנדרטי של החיל, הוא קוטר 155 מ"מ בלבד – דהיינו, קטן בחצי מתותחי השניים עשר אינץ'. כל תותח ענק שכזה צריך צריח גדול שיהיה מסוגל להסתובב לכל הכיוונים, ומערכת מכנית מתוחכמת שתסיע את הפגזים – שכל אחד מהם שוקל כארבע מאות ק"ג – ממחסני התחמושת שבבטן האניה ואל הצריח עצמו. נוסף על כך, יש לקחת בחשבון את כוחות הרתע האדירים שנוצרים כשמספר תותחים כאלה יורים יחדיו בקרב, כוחות שמפעילים לחץ מאסיבי על גוף הספינה ומנסים לעוות אותו. כדי להתמודד עם לחצים אלה גוף הספינה צריך להיות גדול – ומכאן גם כבד יחסית.
אל משקל הצריחים והפגזים צריך להוסיף את משקל השיריון של הספינה. חברי הוועדה הניחו, ובצדק, שגם ספינות האויב יירו פגזים כבדים וארוכי טווח – ולפגז כבד יש כוח חדירה גדול יותר מאשר פגז קל. כדי לההתמודד מול איום הפגזים הכבדים ואיום הטורפדו, יש לעבות את דופן הספינה באזורים פגיעים במיוחד, למשל האזור שבגובה פני הים שבו חור שיוצר פגז עשוי להטביע אותה. כשאני אומר 'לעבות' – אני מתכוון ל'עבות': עובי הדופן של הספינה באזור ה'חגורה' שגובה פני המים היה 11 אינץ', או קצת פחות משלושים ס"מ של פלדה – עובי בר השוואה לשיריון המקובל בטנקים מודרניים. שיריון רב שווה לפלדה רבה, ופלדה רבה פירושה משקל רב. בצד החיובי, הוועדה החליטה לוותר באופן סופי ומוחלט על רעיון הטבעת ספינת האויב באמצעות ניגוח – ולכן לא היה צורך לעבות באופן יוצא דופן את החרטום. נחמה פעוטה.
השאלה הגדולה הייתה, אם כן, כיצד ניתן לבנות ספינה שתהיה גדולה וכבדה מספיק כדי לשאת תותחים גדולים ושיריון עבה – אך בו בזמן תהיה מסוגלת להפליג מהר מספיק כדי להתמודד מול ספינות קטנות וז