[עושים היסטוריה] 171: איך להכריח את בריה"מ להשמיד את ארה"ב – על ההיסטוריה של האינטרנט (ש.ח)

הפעם הראשונה שפרופ' לאונרד קליינרוק ראה את המחשב שאיתו היה אמור לעבוד המחשב הגדול היה תלוי מהתקרה, ובריון מגודל-שרירים היכה בו בפטיש כבד פעם אחר פעםזו היתה 'מכת הפתיחה' (אפשר לומר) של המהפכה הטכנולוגית החשובה ביותר בתולדות האנושות: רשת האינטרנט.

[עושים היסטוריה] 171: איך להכריח את בריה"מ להשמיד את ארה"ב – על ההיסטוריה של האינטרנט (ש.ח)
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram

חסויות הפרק

כיצד השפיעה המלחמה הקרה והאיום הגרעיני הסובייטי על הארכיטקטורה של הרשת הצעירה? מהם 'נתב', 'כתובת IP' ו-URL? ומה הדבר הראשון שחיפש רן, כשגלש באינטרנט בפעם הראשונה בחייו? (רמז: הוא היה בן 17 בערך. מה אתם מצפים?.. ). האזנה נעימה, רן על ההיסטוריה של האינטרנט, או איך להכריח את ברית המועצות להשמיד את ארצות הברית כתב: רן לוי אני זוכר את הפעם הראשונה שגלשתי באינטרנט. אני וחבר עמדנו מול המחשב שזה עתה חיברנו למודם, וחיכינו. כמובן שכבר קראתי ושמעתי על 'הרשת', 'מנוע חיפוש' ו'לגלוש'- אבל האינטרנט הוא מסוג הדברים שעד שאתה לא ממש רואה אותם, קשה לך להבין על מה מדובר. זאת אומרת, הייתי די בטוח שהחוויה לא מערבת מים בשום צורה, אבל הגלשן שלי היה במחסן, לא רחוק, רק ליתר ביטחון. מה קורה עכשיו? שאלתי. כשמוח של נער מתבגר ניצב מול אתגר אינטלקטואלי לא ברור, הוא נוטה מייד לכיוון פתרונות שמוכרים לו היטב. החבר הצביע על מנוע החיפוש. תכתוב 'סקס'. .הוא אמר לי. אלו היו הימים הראשונים של הרשת הישראלית, ולכן קיבלנו רק כמה קישורים בודדים וגם הם בעלי גוון אקדמאי. לא משהו, האינטרנט הזה, הערתי בחוכמה אינסופית. תנסה שוב פעם. אמר החבר, שהיה חובב מטוסים מושבע. תכתוב-'F15'. טראח! עשרים וחמש אלף תוצאות חיפוש הזכירו את המילה F15. אני והחבר הבטנו זה בזה בתדהמה. לשנינו היה ברור שאם יש עשרים וחמישה אלף אתרים שעוסקים במטוסי קרב אזי בטוח שאיפה שהוא, אי שם בתוך האינטרנט, עמוק עמוק בתוך הצינורות- אנחנו נמצא גם תמונות של ערומות. ליקליידר רשתות מחשבים היו קיימות עוד בשנות החמישים. בבסיסים של הצבא האמריקני או באוניברסיטאות גדולות היו כמה מחשבים בודדים מחוברים זה לזה בסבך של כבלים ומחברים. המהנדסים גם הצליחו לחבר את רשת המחשבים של בסיס אחד לרשת של בסיס אחר, אבל החיבורים הללו היו תמיד פתרונות נקודתיים. הם היו יקרים מאוד ודרשו תכנון מדוקדק. אדם אחד עמד לשנות את כל זה ובכך לסלול את הדרך אל המצאת האינטרנט- ואותו אדם לא הבין כלום במחשבים. ג'וזף ליקליידר, 'ליק' בקיצור, היה פסיכולוג צבאי שעסק בפרוייקטים שונים הקשורים למלחמה הקרה. היה לו רקע אקדמאי בפיסיקה ובמתמטיקה, אבל הפעם הראשונה שפגש מחשב הייתה רק בשנת 1950 כשהיה כבר בן 35. הוא לא הבין כלום באלקטרוניקה ולא ידע לתכנת, אבל הקליק בין המחשב וליק היה מיידי. באותם הימים ממשק העבודה מול המחשב היה באמצעות כרטיסיות מנוקבות. הטכנאים עבדו שעות ארוכות כדי להכין את הכרטיסיות ולהזין אותן למחשב, ואז המתינו עוד כמה שעות עד שהמחשב יסיים את חישוביו. זה היה תהליך מסורבל ומאוד לא יעיל. ליק הבין, בעיקר על סמך האינטואיציה, שבמכונות הגדולות הללו ישנו פוטנציאל בלתי מנוצל. בשנת 1962 מונה ליקליידר לראש המשרד לטכנולוגיות עיבוד מידע, במסגרת סוכנות מחקר צעירה של משרד ההגנה האמריקני בשם 'דארפה' (DARPA). הפעילות בדארפה התרכזה סביב סימולציות מחשב של משחקי מלחמה, אבל לליק היו תוכניות אחרות. הוא גייס את טובי המוחות באוניברסיטאות וביקש מהם למצוא דרך פשוטה לחבר בין רשתות מחשב מרוחקות. הייתה לו מטרה ברורה: ליק הבין שכדי לפתור את בעיית אי-היעילות של המחשבים יש לחבר אותם יחד. אם מחשב אחד עדיין לא מוכן לפעולה או עסוק בחישובים ארוכים- הטכנאי יוכל להתחבר מרחוק למחשב פנוי שנמצא בבסיס אחר ולבצע את העבודה עליו. זו לא הייתה משימה פשוטה: לא היו תקנים קבועים לרשתות מחשב וכל ארגון בחר את המחשבים והטכנולוגיה שהתאימה לו. התוצאה הייתה בלאגן טכנולוגי ומחשבים שלא היו מסוגלים לדבר זה עם זה. כשנסתיימה הקדנציה של ליק הרעיון שלו היה עדיין בלתי ממומש- אבל זרעי המהפכה כבר נזרעו. מערכת שתשרוד בכל מחיר פול באראן היה מהנדס צעיר שעבד עבור חברת ראנד, קבלנית-משנה של הצבא האמריקני. המשימה שהוטלה עליו הייתה לתכנן מערכת תקשורת שתוכל לשרוד הפצצה גרעינית. ישנם מספר פתרונות אפשריים לבעיה הזו. הפתרון הפשוט ואולי המובן מאליו, היה להוליך כבלי תקשורת ישירים מכל נקודה לכל נקודה. זאת אומרת, אם הבסיס בלוס אנג'לס רוצה להתחבר לבסיס בניו-יורק…סקים,  לאף אחד לא ממש התחשק להתחיל לזכור סדרות ארוכות של מספרים בתור כתובות. הפתרון הראשוני לבעיה הזו היה קובץ טקסט קטן ופשוט, שבו היה כתוב משהו בסגנון: 'כתובת זו וזו היא שוות ערך למילה Stanford'. זאת אומרת, כשרצית להעביר מידע אל המחשבים של אוניברסיטת סטנפורד, היית מקליד את המילה Stanford והמחשב היה ניגש אל קובץ הטקסט ומוצא את כתובת ה-IP. השיטה הזו הייתה טובה כל עוד היו כמה עשרות בודדות של מחשבים ברשת, אבל ברגע שהמספר הזה עלה לאלפים- היא כבר לא הייתה מעשית. אי אפשר היה לעדכן את קובץ הטקסט במהירות הנדרשת ואז להפיץ אותו לכל המחשבים בעולם ביעילות. בתחילת שנות השמונים כבר היה ברור לכולם שחייבים לעשות משהו, או שכולנו נאלץ להתחיל ולשנן קבוצות של מספרים אקראיים מהבוקר ועד הלילה. הפתרון שהוסכם עליו היה לבזר את האחריות לשמירת טבלת השמות בין כמה וכמה מחשבים מרכזיים, המכונים שרתי DNS (Domain Name Servers). הנה דוגמא שתסביר את הרעיון העקרוני. המשתמש מקליד לתוך הדפדפן שלו את הכתובת www.ranlevi.co.il (דוגמא אקראית לחלוטין, כמובן). המחשב פונה אל שרת DNS שיושב במשרדיה של ספקית האינטרנט שלו ושואל אותו- 'האם אתה יודע את כתובת ה-IP ששייכת לכתובת הזו?'. לפעמים שרת ה-DNS של ספקית האינטרנט יודע את התשובה, במיוחד אם המון משתמשים קודמים ניסו להגיע אל אותה הכתובת. אבל אי אפשר לצפות משרת DNS אחד להכיר את כל הכתובות של כל המחשבים ברשת האינטרנט. מה יקרה אם נבקש לפנות אל אתר בכתובת ששרת ה-DNS נתקל בה בפעם הראשונה? הוא יעביר את הבקשה אל שרת DNS אחר, שרת שנמצא גבוה יותר בהירארכיה הפנימית של מנגנון ה-DNS. הבקשה הזו תדלג משרת DNS אל שרת DNS עד שבסוף יימצא השרת שיודע את התשובה. כתובת ה-IP  הרצויה תישלח בחזרה אל המחשב, שעכשיו יכול לדעת לאן לשלוח את המידע שברשותו. ה-World Wide Web בשנת 1989 החלה רשת האינטרנט להתרחב בקצב מסחרר. עשרות אלפי מחשבים כבר היו מחוברים אליה, וגם גורמים מסחריים החלו לשים עין על האפשרויות הפיננסיות התלויות בה. אבל הציבור הרחב עדיין לא יכל להשתמש בה. הסיבה לכך הייתה שכדי להגיע אל מידע שהיה שמור במחשב אחר היה צריך להשתמש בתוכנות מסובכות. כדי למצוא מסמך ברשת היית צריך להשתמש במשהו שנקרא Gopher. כדי להעתיק את המסמך השתמשת בתוכנה מסוג FTP. כדי לשלוח מייל היה צורך בתוכנה אחרת. הידע ההתחלתי שנדרש היה גבוה מדי עבור האדם הממוצע. מי ששינה את כל זה היה אנגלי בשם טים ברנרס-לי. ברנרס-לי היה מתכנת שהועסק במכון המחקר CERN שבשוויץ. CERN היה מרכז חשוב מאוד להתפתחותה של האינטרנט, ואחד הארגונים האירופאים הראשונים שהתחברו לארפה-נט האמריקנית. ב-CERN היו מרוכזים טובי המדענים האירופאים, ובאופן טבעי שם גם נעשה שימוש נרחב מאוד ברשתות מחשבים כדי לחלוק מידע בין החוקרים. מטרתו של ברנרס-לי הייתה לאפשר גישה נוחה יותר אל המאמרים והמחקרים שבמאגרי המידע של מכון המחקר, והפתרון שלו היה להשתמש ברעיון שלא היה חדש, אבל מעולם לא נמצא לו שימוש ראוי: ה'היפרלינק', או בקיצור 'לינק', קישור. ברנרס-לי ביקש לשנות באופן מהותי את האופן שבו גולש באינטרנט רואה את המידע שנמצא על מחשב אחר ברשת. במקום לקבל רשימה ארוכה של קבצים שונים ומשונים שנמצאים על המחשב, הגולש יראה על המסך דף רגיל- כמו עמוד בספר או בעיתון. היתרון הגדול של דף כזה הוא שהוא יכול להכיל את הקישורים המוכרים לנו: בלחיצת כפתור הגולש יכול להגיע אל מידע שנמצא על מחשב אחר, מבלי להקליד כתובות או מספרי IP. הקישורים של ברנרס-לי חיברו למעשה את כל האתרים באינטרנט בקשרים סמויים מן העין, ואיפשרו לגולשים לדלג מאתר לאתר בזריזות כדי למצוא את המידע הנחוץ להם. ברנרס-לי פיתח את שפת התכנות שבה נכתבים הדפים הללו, HTML (Hypertext Markup Language), ואת הדפדפן הראשון שהיה מסוגל להציג אותם על המסך. טים ברנרס-לי התלבט כיצד לקרוא לטכנולוגיה החדשה שפיתח. הרעיון הראשון היה The Information Mine ('מכרה המידע'), כדי להדגיש את הקלות שבה יכול כל גולש להגיע לכל מסמך ברשת- אבל השם נפסל מכיוון שראשי התיבות שלו הם TIM, והוא לא רצה שיחשבו שהוא במין אגו-טריפ. גם השם הבא, Mine of Information נפסל, כי ראשי התיבות שלו היו MOI, 'אני' בצרפתית. לבסוף הוסכם על השם World Wide Web, 'הרשת הרחבה העולמית'. דאגלאס אדאמס אמר פעם על ה-WWW שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הקיצור ארוך יותר לביטוי מאשר השם שאותו הוא בא לקצר. רוב האנשים חושבים שה- World Wide Web ו'האינטרנט' הן שתי מילים שמתארות את אותו הדבר בדיוק. מההסבר האחרון קל לראות שמדובר בשני דברים שונים מהותית. האינטרנט הוא החיבור בין המחשבים, עצם התקשורת שמאפשרת לנו להעביר מידע ביניהם. ה-WWW הוא רק סוג מסוים של מידע: דפים שיש בהם קישורים. אפשר להעביר סוגי מידע רבים אחרים על האינטרנט: החל מדואר אלקטרוני וכלה בסרטים וסדרות ברשתות שיתוף קבצים כדוגמת ביטוררנט. כשאנחנו כותבים www בתחילת כתובתו של אתר כלשהו (למשל www.ranlevi.co.il) – אנחנו רק מגדירים למחשב שלנו: גש אל האתר של רן לוי, והבא לי משם את הדף הראשי ובו קישורים, תמונות וכדומה. רק פוליטיקאים מעטים הבינו את המהפכה האדירה שתביא הנגישות הפתאומית הזו לכל המידע שבעולם- אחד מאותם פוליטיקאים בודדים היה סנטור צעיר בשם אל גור. הוא דחף לתת תקציב לקבוצת חוקרים שניסו לפתח תוכנות שיהפכו את הגלישה באינטרנט לנוחה יותר עבור הציבור הרחב, ואף הצליח בכך. הוא אמנם לא 'המציא את האינטרנט', אבל בהחלט היה גורם מרכזי בתהליך שקירב אותה אל הציבור. אותה קבוצת חוקרים שמימן גור, בראשותו של מארק אנדרסן, יצרו את 'מוזאיק'- הדפדפן הראשון שהיה לו ממשק גרפי נעים לעין, ואיפשר לחיצה על הקישורים באמצעות העכבר. מוזאיק, והגרסא המתקדמת שלו- נטסקייפ, נתנו לרשת האינטרנט דחיפה אדירה. הם הפכו את הגישה למידע לקלה באופן מיוחד, כך שכל מי שידע להשתמש בעכבר היה מסוגל לגלוש ברשת ללא קושי. המהפכה יצאה לדרך.