לנהל את ת"א מהאסלה: על ערים חכמות והאינטרנט של הדברים

"אני נסעתי ב-77' לארה"ב. ב-82' היה לי איזשהו Vision כשהייתי בכנס בנייה, בלאס וגאס. באה לי מעין הארה בנושא של בנייה בארץ, שלום ונגב – הכל ביחד. מין הברקה של רגע שכתבתי אותה – אבל לא תיארתי לעצמי שאני אתקע אתה שלושים ושלוש שנה."

מערכה ראשונה: העיר החכמה חלוצה

שמואל דריילינגר הוא אמן, איש בניין – ואיש חזון. לפני כשלושים שנה עלה במוחו רעיון שאפשר לכנותו 'גרנדיוזי': להקים בדרום הארץ, על חולות חלוצה לא רחוק מהגדר עם עזה, עיר עתידנית. זו תהיה עיר שמחירי הדירות בה יהיו שפויים, מחד – ומאידך, תהיה מצויידת במיטב הטכנולוגיה העדכנית ותספק איכות חיים גבוהה במיוחד לתושביה. גרנדיוזי, כבר אמרנו?

"אני למדתי תאטרון, קודם כל. למדתי בבית צבי תקופה, השתתפתי במחזמר 'שיער' כשהגיע לארץ. אחרי זה התחתנתי, ועברתי לעסוק בבניה: התאטרון לא יכל לספק לי פרנסה. עסקתי בזה בארץ, ואחר כך עברתי לארצות הברית. נחשפתי לטכנולוגיות שלא הייתי מודע להן, בארה"ב. וזה עניין אותי. ועם כל האינפורמציה שרכשתי שם, באותו כנס, עליתי לחדר בבית המלון, ואני לא יודע…פתאום באה לי הברקה! ישבתי וכתבתי את זה. פתאום ראיתי את הפתרון של הנגב, השלום – הכל ביחד, בא לי כתמונה אחת.

ש: אז בוא, תאר לי את החזון הזה. על מה חשבת במקור? מה הייתה התוכנית הראשונה?

ת: התמונה הראשונה הייתה מאד אופטימית, של אוטופיה. עיר שתעסוק בטכנולוגיות חכמות, בבניה חכמה. בהתחלה בכלל חשבתי על עיר שתעסוק בטכנולוגיית חלל. היציאה לחלל תיתן לנו אופציה של עבודה ועשייה ובניה של דברים עתידיים, שיוכלו לתת לנו מענה גם לתעסוקה. וגם לשלום.

ש: זאת אומרת, כשאתה מדבר על עיר שמדברת על חלל – הכוונה שמשם גם ישוגרו, לצורך העניין, חלליות וכדומה?

ת: זה היה בהתחלה, אח"כ ירדתי מזה כשהבנתי שזה לא יכול להיות. אחר כך חשבתי על כל מיני מכשורים או טכנולוגיות שקשורות ב[תעשיית החלל] בארצות הברית שיפתחו אותם וייצרו אותם פה. הרעיון שינה הרבה מאד פאזות, אבל באיזה שהוא מקום תמיד הנושא של 'העיר' העסיק אותי. תמיד אמרו לי – תשמע, הרעיונות שלך מקסימים וזה, אבל צריך תכנית עסקית. אתה לא יכול ככה סתם. אבל זה לא התלבש משום שהרעיון היה, אבל לא הייתה לי תמונה של תכנית, של עשייה. ובלי תכנית עבודה קשה להתחיל לעבוד. אמרתי – טוב, כשתהיה קרקע אני אוציא טרקטורים לשטח ונתחיל לעשות את הכביש הראשון ומשמה…ז"א, אני רואה את התמונה, אבל קשה לי לתאר אותה. לתקופה מסוימת עזבתי את זה, לא התעסקתי עם זה. אספתי חומרים על כל מיני חומרים ואספתי גזרי עיתונות על כל מיני תכניות ורעיונות בעולם. אבל באיזה שהוא מקום עזבתי את הרעיון כמה פעמים, התנתקתי ממנו.

התנועה החברתית שהייתה ב-2011 עוררה את זה שוב פעם. היו כמה ח'ברה שעבדו איתי ואספו טכנולוגיות חדשות בעולם, ליישום וכו'. התגבשה קונספציה של לבנות עיר חכמה, עיר חדשה, עיר טכנולוגית שתתחזק את עצמה. כל הרעיון הוא לא להשתמש בטכנולוגיות הישנות אלא להשתמש החדשניות, של העולם החדש. לבנות את העיר על בסיס אחר לגמרי: עיר אקולוגית, עיר חכמה, חקלאות הידרופונית, חינוך מסוג אחר, בריאות מסוג אחר…כלומר, מודל חדש של חיים.

ש: ספר לי קצת על התפקיד של הטכנולוגיה בעיר חכמה שכזו? 

ת: למשל, הרעיון המרכזי הוא שלא יהיה ראש עיר. יהיה מחשב על, שיתן את התשובות הטכניות לכל הבעיות. תאונת דרכים לא יכולה להתרחש בעיר כזו לעולם, משום שהתחבורה עוברת דרך בקרה מרכזית. הכל מתנקז למוח מרכזי שיושב במרכז העיר, כך שאם יש שאלה לעשות כך או אחרת – לא הולכים לאספות עם. כל אחד יכול לפנות למחשב. המחשב הוא ראש העיר, והוא משרת את האינטרנסים של כולם בצורה אובייקטיבית, והרוב מחליט מה יהיה, כל אחד בקטע שלו שהוא רוצה לשפר, לשדרג או להעלות רעיון וכו'.

אבל זה התמסמס מכיוון שאני הגעתי אז לשר הנגב והעלתי בפניו את הרעיון, והוא התחיל – תעשה את זה, ומה פתאום, ואנחנו לא רוצים שלום ככה…ואני השקעתי המון כסף. הכל כסף שלי. וכשהבנתי שהמדינה לא רוצה…אז מה? אני יכול לעשות הכל? אם המדינה לא רוצה, זה לא יקרה. ואז הגעתי למסקנה שאם אנחנו נהיה 22 אלף איש שצמודים לרעיון הזה, אז נוכל ליצור קשרים עם ערים אחרות בעולם, כי יש [לקבוצה] פוטנציאל של עיר.

ש: מאין הגיע המספר של 22 אלף איש, דווקא?

 ת: יש לי מסמך, או שקראתי, שברגע שאתה 22 אלף איש, זה מספר האנשים שנותנים לך את האפשרות להכריז על עצמך כעיר, דרך המערכת הביורוקרטית. בתוך האתר הזה, הגענו לאיזה 1300 חברים. עשינו גם כנס ב-2012, בסוף נובמבר, היו איזה 300 איש. היו שאלות כאלה ואחרות – אבל זה לא התרומם משום ש…לא הייתה מספיק רוח בכנפיים בשביל שזה יתרומם. כנראה שצריך שיהיה גרוע מאד בשביל שדברים ישתנו. אני מאמין שהכל קורה כשהוא צריך לקרות. אני איש מאמין."

מערכה שניה: האינטרנט של הדברים

חזונו של שמואל דריינלינגר עוד רחוק מלהתגשם. מיקומה המיועד של העיר החכמה שעליה הוא חולם הוא חולות חלוצה שבנגב – קילומטרים ספורים מהגדר עם עזה. בהתחשב במצב הבטחוני באזור, עושה רושם שהמערכות החכמות היחידות שנמצא שם בשנים הבאות יהיו משגרי כיפת ברזל. לעומת זאת, שמואל אומר בעצמו שכדי שחלום הקמת עיר חכמה יתגשם – המצב צריך להיות גרוע מאוד… אז אולי אנחנו בכל זאת בכיוון הנכון.

רעיונות כמו זה של 'מוח מרכזי' ששולט על כל חיי היום יום בעיר נשמעים לרובנו משונים, אולי אפילו קצת הזויים – אבל לאמיתו של דבר, יש מי שאומרים שאנחנו לא רחוקים מעתיד מדע-בדיוני שכזה. אין ספק שיש משהו קוסם ברעיון של 'עיר חכמה': עיר שכל התשתיות שלה – תקשורת, תחבורה, חשמל, מים וכולי – מנוהלות בצורה חכמה ואלגנטית על ידי מערכות מחשב מתוחכמות שדואגות שהכול יעבוד כמו שצריך וביעילות מקסימלית.

בעשר השנים האחרונות אנו שומעים שוב ושוב את צמד המילים 'עיר חכמה', בעיקר בזכות מהפכה טכנולוגית פוטנציאלית ששמה שגור בפיו של כל איש שיווק מתחיל בחברת היי-טק טיפוסית: 'האינטרנט של הדברים' (Internet of Things).

הרעיון שמאחורי 'האינטרנט של הדברים' פשוט: כיום, כמעט לכל אדם יש מחשב שולחני, מחשב נייד או טלפון חכם המחוברים לרשת האינטרנט. החזון של 'האינטרנט של הדברים' מתאר עולם שבו כמעט כל מכשיר חשמלי זה או אחר יתחבר לרשת: החל ממכונת הכביסה, דרך המקרר ועד הטלוויזיה. גם הסביבה העירונית שלנו תהיה מוצפת בחיישנים מכל סוג: מצלמות שיצלמו את הנעשה ברחוב ויעבירו את התמונות למרכז בקרה עירוני, חיישנים מגנטיים שייספרו כמה כלי רכב עוברים בכביש בכל רגע נתון וכדומה. חלק מהאלמנטים הללו כבר קיימים במידה זו או אחרת: לרבים מאתנו, למשל, יש טלוויזיות חכמות המחוברות לאינטרנט. החזון הרחב יותר של 'האינטרנט של הדברים', חוזה סינרגיה הדוקה הרבה יותר בין מכשירים וחיישנים שונים. כמעט כל עצם פיזי חשוב בסביבתנו יהיה מחובר לרשת האינטרנט העולמית. הטלפון החכם שלנו יתקשר עם המיקרוגל ודוד המים החמים בבית, והרשויות יוכלו לקבל מידע על הנעשה בכל פינה של העיר בכל רגע נתון.

קל להבין מדוע מתחברים רעיונות 'העיר החכמה' ו'האינטרנט של הדברים' בצורה כה מוצלחת. דמיינו לעצמכם את החיים ב…נניח, עתלית, בשנת 2030. כיום עתלית היא ישוב קטן וזניח למדי בדרומה של חיפה – אבל בעוד חמש עשרה שנה…הו, חכו חכו בעוד 15 שנה!

בעוד חמש עשרה שנה אני אפתח את דלת הדירה שלי בקומה השבעים שבמגדלי עזריאלי פלוס פלוס שבדאון טאון עתלית. חבילה מהסופרמרקט כבר תחכה לי על הרצפה: שהמקרר הבחין שהחלב נגמר והזמין קרטון חדש מהחנות. אני יוצא מהבניין ומנופף לשלם לגנן שבחצר: החיישנים בגינה סיפרו לו שהדשא זקוק לקיצוץ. צפצוף בטלפון מזכיר לי שהרכבת התחתית תכנס לתחנה הקרובה בעוד חמש דקות. רחובותיה של עתלית-סיטי בטוחים לחלוטין, כמובן: המחשב מזהה כל התנהגות חשודה של הולך רגל ומדווח לשוטר השכונתי.

זו אוטופיה טכנולוגית שגיקים כמוני, למשל, חולמים עליה מזה שנים. מבחינה כלכלית, ערים הן המקום הטבעי ליישם בהן את 'האינטרנט של הדברים', מעצם היותן ריכוז בני אדם רבים בשטח גאוגרפי מצומצם: כל רשת תקשורת אלחוטית או חוטית שנפרוש, למשל, תוכל לשרת כמות גדולה של משתמשים. גם מנקודת מבט תרבותית, תושבי ערים נוטים לאמץ חידושים טכנולוגיים בזרועות פתוחות יותר מבישובים קטנים יותר.

פה ושם מוקמות ערים חדשות המתוכננות מראש להיות ערים חכמות, כדוגמת חזון 'חלוצה' של שמואל דריינלינגר. בדרום קוראה, למשל, הולכת ומושלמת העיר Songdo, בה מערכות הביוב והתברואה נשלטות על ידי מחשבים, ופחי הזבל מרוקנים ללא מגע יד אדם. גם בדובאי מוקמת עיר עתידנית דומה בשם Masdar. אך אלו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל: ברוב המקרים תצטרך מהפכת 'האינטרנט של הדברים' למצוא דרך להשתלב עם תשתיות נוכחיות בערים קיימות. היטב לנסח זאת ברנה ברמן (Berman), קצין המידע הראשי של עיריית שיקגו:

"מבחינתנו, זו אינה שאלה של האם נהפוך לחכמים – אלא איך וכמה מהר. האוכלוסייה שלנו גדלה, הצרכים שלה משתנים והופכים לתובעניים יותר, והמשאבים העומדים לרשות העיר מצטמצמים. לכן השאלה אינה האם שיקגו צריכה להפוך לחכמה יותר או מתוחכמת יותר בשימוש בטכנולוגיה – אלא שזו פשוט הדרך היחידה שבה נוכל לעמוד בדרישות התושבים."

ולא רק שיקגו שואפת להפוך לחכמה יותר: לאחרונה, ערים רבות ברחבי העולם מנסות למצוא פתרונות טכנולוגיים חכמים לבעיות מעיקות. בלוס אנג'לס הותקנו בשנת 2014 אלפי חיישנים בכבישים בכל רחבי העיר, המחוברים למערכת סינכרון הרמזורים המרכזית. החיישנים מדווחים למחשב מרכזי אלו כבישים פקוקים ואלו פנויים, וזה קובע את תזמון הרמזורים בהתאם. בברצלונה הותקנו מסכים בתחנות האוטובוסים המציגים עדכוני תנועה ומידע תיירותי בזמן אמת, וחיישנים חכמים בפחי זבל מדווחים לעירייה את מידת תכולם. ומי הייתה העיר החכמה ביותר בעולם בשנת 2014? תל אביב! תל אביב זכתה בתואר בתחרות World Smart Cities Award שנערכה בברצלונה בזכות פרוייקט 'דיגיתל', שבמסגרתו יכול כל תושב לקבל כרטיס אישי לתקשורת טובה יותר מול העירייה, למצוא נקודות Wifi חינמיות ברחבי העיר ועוד.

על אף זאת,עדיין לא מדובר על עיר חכמה במלוא מובן המילה, אלא על פרויקטים המוגבלים לתחומים מצומצמים. אנו רחוקים מסביבה עירונית שבה כל דבר מקושר לדבר אחר, והטכנולוגיה 'עוטפת' אותנו מכל כיוון ובכל תחום.

אפשר כמובן לבלות שעות בדיבורים על היתרונות וההבטחות שבמהפכת האינטרנט של הדברים: לפנטז על חיישנים שמדווחים על מקומות חנייה פנויים ומקררים שמזמינים אוכל מהסופר – אבל זה לא מעניין, או ליתר דיוק לא מעניין אותי כמהנדס. אותי מעניינת יותר השאלה: האם אנו אכן נמצאים על סיפה של המהפכה? בשורה התחתונה, הבטחות לחוד ומציאות לחוד, לא? המכונית המעופפת הרי נמצאת 'ממש מעבר לפינה' כבר חמישים שנה… יש רבים בתעשיית ההייטק שטוענים שמהפכת 'האינטרנט של הדברים' היא 'הייפ' רב ושיווק מוצלח, לעומת מעט מאד טכנולוגיה מעשית ועובדת. הצמדת תווית 'חכם' למוצר כלשהו – טלוויזיה חכמה, שואב אבק חכם וכו' – היא מקדם מכירות מצוין, גם אם בפועל שואב האבק טיפש כמו נעל. הבה נסקור, אם כן, את הקשיים והאתגרים שעומדים בפני המהנדסים בבואם לממש את החזון האוטופי של עיר חכמה שבה המוני 'דברים' משוחחים זה עם זה דרך האינטרנט.

האתגר הראשון: אבטחה

בראשית שנת 2015 שוחח מומחה אבטחת מחשבים בשם בילי ריוס (Rios) עם חבר, מנהל רשת תחנות דלק בארה"ב. בתחנות הדלק מותקנות גם מכונות לשטיפת רכבים – מהסוג המקובל שבו המכונית נוסעת באטיות בתוך 'מנהרה', ומגבים מסתובבים משפשפים אותה במרץ. החבר סיפר לריוס איך אחד מהטכנאים טעה בקינפוג המחשב השולט על מכונת השטיפה, וכתוצאה מכך מכונית שעברה במנהרת השטיפה 'חטפה' זרם מים בזמן הלא נכון, היישר לחלון פתוח. הנהג בתוך הרכב נבהל, האיץ במהירות וגרם לנזק למכונית ולמנהרת השטיפה עצמה.

הפרט שעורר את סקרנותו של ריוס, איש האבטחה, הוא שהטעות בקינפוג המחשב נעשתה ב'שלט רחוק': דהיינו, הטכנאי כלל לא היה ליד המכונה בזמן שעשה את מה שעשה. עובדה זו הביאה את ריוס לשאול את עצמו עד כמה בטוחות מכונות השטיפה הללו מפני האקרים שינסו לפרוץ לתוכן דרך האינטרנט. הוא בדק ומצא שמאות מנהרות שטיפה מאותו הדגם, המותקנות בכל רחבי ארה"ב, חשופות כמעט לחלוטין: ממשקי הניהול שלהן מוגנים על ידי ססמאות חלשות שניתן לנחש אותן בקלות. בעזרת ממשקי ניהול יכול תוקף לשלוט על כמעט כל פרט בפעולת מנהרות השטיפה – לכבות חיישנים או להפעילם, לסגור ולפתוח את דלתות הכניסה והיציאה וכדומה.

כפי שציין ריוס, מתקני שטיפת מכוניות הם מכשירים מכניים גדולים, שיכולים להיות מסוכנים אם לא משתמשים בהן כהלכה:

"אם האקר מכבה לך את החימום של המים בבית, אז זה לא כזה נורא. אבל כאן ישנם חלקים נעים, והם בהחלט מסוגלים לגרום לנזק למישהו."

אך מעבר לנזק המקומי שיכול להיגרם למכונית כלשהי, דיווחו של בילי ריוס מלמד אותנו לקח חשוב על אתגר האבטחה בעולם האינטרנט של הדברים. עד שלא שמעתי על הסיפור הזה, לא עלה בדעתי שגם מתקני שטיפת מכוניות עשויים להיות מחשבים מחוברים לרשת. כנראה שאני לא היחיד. אלכס דרוזיזין (Drozhzhin), מומחה אבטחה בחברת קספרסקי, כתב על הפרשה כך –

"הדברים נעשים אפילו גרועים יותר כשמדובר במשתמשים של 'דברים' מחוברים. הם לא טורחים לחשוב על אבטחה כלל. עבור המשתמש הממוצע, מיקרוגל חכם הוא בסך הכל עוד מיקרוגל. המשתמש לעולם לא יעלה על דעתו שבעצם מדובר במחשב לכל דבר בעל חיבור לאינטרנט."

כבר היום אנחנו שומעים וקוראים בכל יום פריצות לחשבונות בנקים, גניבת מאגרי מידע והתקפות סייבר מתוחכמות על תשתיות תעשייתיות כדוגמת זו של Stuxnet כנגד תעשיית הגרעין האירנית. האינטרנט של הדברים מרחיב את האיום הזה פי כמה וכמה, כיוון שלתוקף פוטנציאלי יהיו הרבה יותר נקודות פריצה פוטנציאלית לרשת המחשבים. הדבר דומה להבדל שבין בניין שיש לו כניסה אחת – לבניין שיש לו מאה דלתות ואלף חלונות: גנב יוכל לנסות דלת-דלת וחלון-חלון, עד שיימצא את המנעול החלש ביותר. באינטרנט של הדברים, כל מכונה לשטיפת מכוניות וכל מיקרוגל חכם הם פתח שכזה. הנזק הפוטנציאלי שיכול לגרום האקר גם הוא גדול יותר. למשל, ב-2014 דיווחו שני חוקרים ספרדיים שהצליחו לפרוץ למונים חכמים השייכים לחברת החשמל הספרדית. ההשתלטות-מרחוק על המונים אפשרה לחוקרים להשבית את אספקת החשמל לשכונות שלמות, למערכות רמזורים וכדומה.

השורה התחתונה היא שהחשש מבעיות אבטחה חמורות עשוי לעכב את אימוץ מהפכת 'האינטרנט של הדברים'. ארגונים המפעילים תשתיות עירוניות חיוניות כדוגמת חשמל, מים וכדומה לא ימהרו לקפוץ למים שורצי הכרישים של חיבור התשתיות שלהם לרשת האינטרנט – ובצדק. החברות שייצרו את המכשירים החכמים יצטרכו להוכיח שהמוצרים שלהם תומכים בהצפנה חזקה ובתכונות דומות – אבל אבטחה הדוקה אינה תמיד עולה בקנה אחד עם הכורח להוזיל עלויות ייצור. ואם מכשירים חכמים ימשיכו להיות יקרים מדי – הם יישארו בעיקר על המדפים.

האתגר השני: פרטיות

בשנת 2006 החליט הפרלמנט האירופי להמליץ למדינות האיחוד האירופי להתקין מוני חשמל חכמים בכל בית. מונים חכמים שכאלה יוכלו לספק למשתמשים מידע מפורט על צריכת החשמל שלהם, וכך לסייע להם לחסוך בחשמל. שרת הכלכלה של הולנד החליטה ללכת צעד אחד קדימה, והציעה להפוך את המלצת הפרלמנט – לחוק מחייב: הולנדי שלא יתקין מונה חכם שכזה בביתו עד שנת 2020, ייקנס בסכום של 17,000 יורו.

כמעט מיד פתחו ארגוני צרכנות בהולנד במלחמת חרמה כנגד הצעת החוק של השרה. עיקר הטענות: הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיות האזרחים. ניתוח צריכת החשמל יכול ללמד הרבה על אופי חיי המשפחה בתוך הבית: כמה אנשים חיים בו, מתי הם נמצאים בבית ומתי בעבודה, מהם הרגליהם וכדומה.

כבר היום, בעידן הרשתות החברתיות, שמירה על פרטיות היא אתגר לא פשוט עבור רובנו. המידע האישי שלנו שווה כסף, ולא מעט חברות מלקטות את המידע הזה בכל דרך אפשרית. יש אנשים שהפרטיות אינה משחקת אצלם תפקיד משמעותי והם שמחים לשתף מידע ברשת (בים אם שהם מודעים להשלכות החשיפה ובין אם לא…) – אבל יש מי שהשמירה על פרטיות היא בנפשם, ולהם מהפכת 'האינטרנט של הדברים' לא תעשה חיים קלים. בעיר שבה כל פינה וכל סמטה מנוטרת על חיישנים ומצלמות, וכל מכשיר חשמלי שומר היסטוריה של השימוש בו – ניתן יהיה לדעת מה עשית והיכן היית בכל דקה מהיום.

נשאלת השאלה – למי שייך כל המידע הזה? האם עצם העובדה שחברת החשמל ההולנדית יכולה לקבל מהמונים החכמים מידע מקיף כל כך על הרגליהם ואורחות חייהם של לקוחותיה, פירושו שהמידע הזה שייך לה באופן אוטומטי? ואם כן, למי מותר לה למסור אותו? ברור לגמרי שיהיו המון חברות מסחריות שישמחו מאד להניח עליהם את ידיהן. חברת ביטוח, למשל, תרצה מאד לדעת מי מלקוחותיה נעדר המון מביתו ולקבוע את הפרמיה על ביטוח התכולה בהתאם. אם גורמים בעולם התחתון יפרצו למאגר המידע של חברת החשמל ויגנבו אותו, הם יוכלו לדעת בקלות מתי כל אחד נמצא בבית – ומתי לא.

ההתנגדות העזה של ארגוני השמירה על הפרטיות הביאה, בסופו של