לייקה, חלוצת החלל

כתב: רן לוי

באוקטובר 1957 הדהימה ברית המועצות את ארה"ב והעולם כולו כששגרה את ספוטניק 1, הלווין המלאכותי הראשון. ספוטניק 1 הקיף את כדור הארץ בגובה של כ-250 ק"מ ושידר 'ביפים' שנקלטו בכל רחבי העולם. להצלחה הסובייטית הזו הייתה השפעה דרמטית על המורל האמריקני. רבים בארצות הברית ראו ברוסים עם של אנשים פשוטים, איכרים חסרי תחכום – והשיגור המוצלח תפס אותם בהפתעה. חמור יותר, לכולם היה ברור שהטיל שנשא את ספוטניק 1 לחלל יכול באותה המידה לשאת גם ראש נפץ גרעיני. ספוטניק 1 תפס את כל כותרות העיתונים.

אחרי השיגור המוצלח של הלווין הראשון החליט סרגיי קורולוב (Korolev), ראש תכנית החלל הסובייטית, לשחרר את כל הצוות שעבד על הפרויקט המתיש לחופשה ארוכה. אך ההצלחה התעמולתית של ספוטניק 1 עוררה, כמובן, את תאבונם של ראשי ברית המועצות. כבר באותו השבוע, בארוחת ערב חגיגית לרגל ההצלחה הגדולה, הציע לו ניקיטה חרושצוב, נשיא ברית המועצות, לשגר לווין נוסף לחלל בתאריך שיהיה יום השנה הארבעים למהפכה הבולשביקית. אחרי הכל, מה ידגים באופן הברור ביותר את עליונות הקומוניסטים המהפכניים על פני הקפיטליסטים המנוונים מאשר שיגור שני מוצלח של לווין לחלל?

קורוליוב שמח, מן הסתם, על היזמה הנשיאותית – אלמלא העובדה שיום השנה למהפכה חל בשבעה בנובמבר. ספוטניק 1 שוגר בארבעה באוקטובר, מה שאומר שלקורוליוב יהיה פחות מארבעה שבועות לתכנן, לבנות ולשגר את ספוטניק 2! כל מי שאי פעם עבד בחברה גדולה יודע עד כמה קשה להזיז דברים במהירות בארגונים מסורבלים שכאלה. מניסיוני כמהנדס בחברה ביטחונית גדולה שכזו, החכמה המקובלת בקרב המהנדסים בחברה הייתה שלהזמין רכיב חשמלי בצינורות המקובלים לוקח חודש – ואם מתאמצים לקדם את העניינים, זה לוקח ארבעה שבועות. קל להבין, אם כן, מדוע סירב קורוליוב להצעתו של חרושצ'וב וטען ששיגור כה חפוז יהיה מסוכן מדי ומועד לתקלות.

אבל חרושצו'ב התעקש. על פי גרסה אחת של הסיפור, קורלויוב הבין שאין לו ברירה אלא להסכים. לפי גרסה אחרת, קורוליוב היה בעצמו נלהב לקדם את תכנית החלל. כך או כך, כל המהנדסים והמדענים שיצאו לחופש קיבלו מייד טלפונים בהולים לחזור לעבודה, וכרטיסי טיסה חיכו להם בשדות התעופה.

כדי לעמוד בדד-ליין, השליכו הסובייטים לכל הרוחות את תהליכי התכנון ובקרת האכות המקובלים. המהנדסים לא עבדו בעזרת שרטוטים מכניים מסודרים אלא רק עם סקיצות ורישומים חפוזים. כל המנגנונים החשובים נלקחו מחלקי חילוף ועודפים שנותרו מספוטניק 1, וכל השאר אולתר בזריזות האפשרית. הבהילות הביאה לכך שתקלות קריטיות בלווין נתגלו אפילו כשהיה כבר על כן השיגור, לקראת ההמראה. אחד המהנדסים של ספוטניק 2 מספר בזיכרונותיו כיצד טיפס על הרקטה, שעות לפני ההמראה, כדי לתקן בעיה חמורה כלשהי; בדרך חזרה למטה קפץ מגובה של חמישה מטרים אל רצפת הבטון ועיקם את הקרסול.

מדוע לשלוח כלבים לחלל?

ספוטניק 2 נשאה שורת מכשירים מדעיים שנועדו למדוד את רמות הקרינה הנפלטת מהשמש, וציוד תקשורת להעברת הנתונים המתקבלים בחזרה אל תחנת הבקרה. אבל גולת הכותרת של הלווין הייתה, ללא צל של ספק, קופסה מתכתית בגודל של מכונת כביסה טיפוסית – שבתוכה הייתה אמורה להיות כלבה.

השאלה הראשונה – למה לא לשגר בני אדם? השימוש בבעלי חיים לא נבע ממחסור במתנדבים אנושיים; האמריקנים, למשל, קיבלו לא מעט פניות מאנשים שהיו מוכנים לקחת סיכון ולטוס לחלל. רבות מהפניות היו מאנשים שחשו שיש להם חוב מוסרי כלשהו כלפי החברה, כדוגמת אסיר מבית כלא בניו-יורק שראה בהשתתפות בתכנית החלל המסוכנת דרך לשלם את חובו. אף על פי כן, הטכנולוגיה הרקטית באותם הימים לא הייתה בשלה מספיק כדי לאפשר שיגור בני אדם בכל קנה מידה של בטיחות, ולכן האלטרנטיבה המעשית היחידה הייתה לשלוח בעלי חיים אל החלל.

אם כן, מדוע דווקא כלב? זו אינה בחירה מובנת מאליה. האמריקנים, למשל, העדיפו להשתמש בקופי מקוק רזוס, קופים קטנים וקלי משקל שמדמים טוב יותר בני אדם. הרוסים העדיפו מלכתחילה להשתמש בכלבים כיוון שהם בעלי מזג נוח ונוחים יותר, בדרך כלל, לאילוף מקופים. הכלבים אינם נוטים להשתולל ולזוז כקופים, ומסוגלים לעמוד בחוסר תנועה לאורך זמן רב יותר. נוסף על כך, לנקבות, בפרט, נוח יחסית לחבר רתמה לצורך פינוי הצרכים. את הכלבים עבור תכנית החלל אספו הרוסים מרחובות מוסקבה. ההנחה הייתה שכלבה שהצליחה לשרוד בכוחות עצמה את החורף הרוסי המקפיא ברחוב, תהיה כנראה קשוחה מספיק כדי לטוס לחלל.

כמה וכמה כלבים כבר שוגרו לחלל בניסויים המוקדמים שלפני ספוטניק 2, ולמדענים היה ניסיון מעשי טוב באילוף והבכנת הכלבים למשימותיהם. כשעלה הצורך נשלחו כלבים גם ללא הכנה מוקדמת. באחד המקרים, לדוגמה, הייתה אמורה כלבה בשם בוליק (Bolik) לטוס לחלל – אך היא ברחה מהכלוב יומיים לפני השיגור. הרוסים מצאו כלבה אחרת מסתובבת ליד הצריפים, והעלו אותה לטיסה במקום בוליק. השם שניתן לכלבה המחליפה היה 'זיב' (ZIB), שהם ראשי תיבות ברוסית של 'המחליפה של הכלבה הנעדרת בוליק'.

ההתחלה הייתה צנועה באופן יחסי.

בתום מלחמת העולם השנייה הצליחו הרוסים והאמריקנים להניח את ידיהם על מה שהייתה הטכנולוגיה הנאצית המתקדמת ומהפכנית ביותר באותה התקופה: רקטות V-2 שהגרמנים פיתחו כדי להפציץ את לונדון. שתי המעצמות רצו לבסס את הדומיננטיות שלהן בעולם, ולכן נכנסו עד מהרה למלחמה קרה שבה כל צד מאיים על הצד השני בפצצות אטום ומימן. רקטות ה V-2 היו מסוגלות להגיע לגובה של יותר ממאתיים ק"מ, ולכן היו בסיס מצוין שממנו אפשר היה לפתח טילים בליסטיים בין-יבשתיים שיוכלו לשאת ראשי נפץ גרעיניים.

המירוץ אל החלל היה חלק מהמלחמה הקרה שבין המעצמות. חלקו נבע מהשאיפה לזכות בידע מדעי ובטכנולוגיה חדשה,ולצדם עמדה תעמולה ככלי נשק בפני עצמו. שני הצדדים רצו לשלוח בני אדם לחלל כדי לזכות ביוקרה ובהשפעה מול בעלות ברית פוטנציאליות ברחבי העולם.

האמריקנים נעזרו ברקטות V-2 שנלקחו שלל מהגרמנים ובכדורים פורחים כדי לשלוח חיידקים, זבובים ועכברים לגבהים של כמה עשרות ק"מ. המטרה העיקרית הייתה לבחון את השפעת החשיפה לקרינה קוסמית, והאם היא גורמת נזק ארוך טווח לגוף. גם הרוסים שיגרו בעלי חיים משלהם – מזבובים ועד כלבים – ברקטות שהיו מבוססות על הטכנולוגיה של ה V-2.

ניסויים ראשוניים אלה לא סיפקו תשובות ראויות לבעיות שהטרידו את מנוחת המדענים. רבים העריכו שלבני אדם לא תהיה בעיה רצינית לעמוד בתאוצות המראה מכדור הארץ והחזרה אליו, וגם הקרינה לא הייתה איום חמור כל עוד מדובר בטיסות חלל קצרות יחסית. סימן שאלה מהותי יותר ריחף מעל לשאלת תגובת הגוף האנושי למצב של העדר כוח המשיכה. כיום אנחנו יודעים לומר ששהייה ארוכה בנפילה חופשית מביאה לפגיעה ברורה בצפיפות העצמות, לירידה במסת השריר ולתופעות שליליות נוספות – אך הרופאים בשנות החמישים לא ידעו לומר כיצד יתפקדו אסטרונאוטים אפילו בטווח הקצר. האם בני אדם מסוגלים לאכול בחלל? האם יוכלו לתפקד ולתפעל הגאים ופקדים מסובכים בזמן ריחוף, או שהסחרחורת תהיה עזה מדי?

הניסויים המוקדמים לא פתרו את הדילמות האלה כיוון שהחלליות לא נכנסו למסלול הקפה סביב כדור הארץ. עד שפותחו רקטות חזקות ומהירות מספיק כדי להאיץ למהירויות הדרושות לכניסה למסלול הקפה, המדענים נאלצו להסתפק בטיסות תת-מסלוליות (Sub-Orbital) – דהיינו, גיחות קצרות שבהן החללית טיפסה מעל האטמוספרה, שהתה בחלל למשך דקות ספורות בלבד ואז נפלה בחזרה לכדור הארץ. לכולם היה ברור שניסויים אלה הם רק צעד ביניים בדרך לדבר האמתי: טיסה ממושכת במסלול הקפה. לייקה הייתה אמורה להיות בעל החיים הראשון שנכנס למסלול הקפה מסביב לכדור הארץ, והראשון שישהה בנפילה חופשית למשך כמה וכמה ימים – וזה ייחודה.

לייקה יוצאת לחלל

פרוש השם לייקה (Laika) הוא 'נבחנית', ברוסית – וגם היא נאספה ברחובות מוסקבה. היא הייתה כלבה מעורבת קטנה. יחד אתה אומנו עוד שני כלבים כגיבוי: אלבינה, קוסמונאוטית משופשפת שכבר המריאה פעמיים בטיסות תת-מסלוליות, ומושקה, כלבה טירונית. לייקה נבחרה למשימה בעיקר בגלל אופייה הנוח: כל המדענים הסכימו שהיא הכלבה השקטה והחביבה ביותר מבין השלוש. יש אומרים שגם הפרווה היפה שלה הייתה שיקול בבחירה, שכן אם השיגור יצליח, לייקה עתידה להפוך למפורסמת מאוד ולא מזיק שתהיה גם פוטוגנית.

כדי לסגל את הכלבות לתא הקטן של ספוטניק 2 הן הוחזקו בכלובים הולכים וקטנים בהדרגה לתקופות של עד עשרים יום. הם אומנו לשהות בתוך חליפת חלל מיוחדת שנתפרה עבורן וסובבו בצנטריפוגות שדימו כוחות ג'י כמו אלה שיחושו בזמן השיגור. המזון שאכלו היה אותו מזון ג'לטיני שיהיה האוכל שלהם גם בחלל.

יומיים לפני השיגור הוכנסה לייקה לתא הקטן שלה בתוך ספוטניק 2, וחוברה לאלקטרודות שניטרו את קצב הלב והנשימה שלה, לחץ הדם וכדומה. הרתמה שסילקה את צרכיה אפשרה ללייקה לשכב ולעמוד בתוך התא, ומערכת מחזור אוויר סיפקה לה חמצן. מכשיר אחר שחרר כמות מוגדרת של מזון ומים בכל עשרים וארבע שעות.

היום הגדול הגיע, ובשלישי בנובמבר, 1957- כמה ימים לפני יום השנה למהפכה הקומוניסטית – שוגרו ספוטניק 2 ולייקה בהצלחה למסלול סביב כדור הארץ. כצפוי, הידיעות על השיגור המוצלחות היו בראש הכותרות בכל מהדורות החדשות ברחבי העולם – ולייקה תפסה את עיקר תשומת הלב.

אבל תשומת הלב הזו לא הייתה בהכרח תשומת הלב שברית המועצות ביקשה לעצמה. חובבי בעלי חיים רבים במערב, ואוהבי כלבים בפרט, דאגו לגורלה של הכלבה הקטנה והחמודה, שתמונותיה פורסמו בכל העיתונים. המחשבה על כך שלייקה כלואה בתוך התא הזעיר, ללא יכולת תזוזה, מפוחדת ומבולבלת בעקבות היעדר כוח המשיכה, נגעה ללב רבים. כבר ביום השיגור כינה הוועד הפועל של האגודה הבריטית לצער בעלי חיים את המעשה הסובייטי "נקלה ומבחיל", ופרסם מודעה הקוראת לאו"ם ולכל ארגוני התרבות הבינלאומיים-

"להחרים את מעשי השטן הסובייטיים האלה. שום רגשי בוז ודיראון לא יוכלו לשוות לאנשי המדע קרי הדם והאכזריים האלה שדנו בלי רגשי חרטה יצור חי לגורל האכזרי והנורא שנכון לכלב האבוד."

ארגוני בעלי חיים ארגנו הפנות מחאה בפני שגרירויות סובייטיות במדינות שונות, והמפגינים עמדו דקת דומייה והתפללו לשלומה של הכלבה.

נדמה שבבריה"מ הופתעו מעוצמת התגובה לשיגורה של לייקה. בפרסומים הרשמיים הרשמיים שמרו הרוסים על עמימות מכוונת לגבי מצבה של הקוסמונאוטית על ארבע שלהם, ורק הודיעו כי מצבה טוב וסיכוייה להישאר בחיים אף הם סבירים. כעבור יומיים הפסיקו לעדכן לגבי מצבה. ביטאון המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית פנה אל מה שכינה "הגברות האנגליות" ומתלוננים אחרים וכתב:

"מוטב שנעבור בשתיקה על עניינה של כלבה האחת הזו שנשלחה אל הכוכבים למען האינטרסים של התקדמות ענק של המין האנושי, ושייתכן שהרגשתה בתוך התא הסגור הרמטית טובה יותר מאשר הרגשתו של הפועל מחוסר העבודה באחד מפרברי ניו יורק או לונדון."

העיסוק התקשורתי בלייקה הציף לפני השטח ויכוח בנושא שהיה ותיק מאד – אבל לא זכה ליותר מדי תשומת לב תקשורתית עד אז: השימוש בבעלי חיים בניסויים מדעיים. פרשנים, מדענים וחובבי טבע התווכחו ביניהם ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונים בעניין הצורך והלגיטימיות של ניצול בעלי חיים ממינים שונים בשם הקדמה המדעית. זהו ויכוח שנמשך ביתר שאת גם בימינו, כמובן, ולכן כדאי להרחיב עליו מעט לפני שנחזור אל סיפורה של לייקה.

הכדור הפורח של האחים מונגולפייה

בשנת 1783 הצליחו האחים ז'וזף וז'אק מונגולפייה להרים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, כדור פורח ריק מאדם לגובה של כאלפיים מטרים. השמועה על הצלחתם של האחים מונגולפייה (Montgolfier) פשטה ברחבי צרפת, ועד מהרה הוזמנו השניים לערוך הדגמה פומבית של הכדור הפורח שלהם בפני קהל רב – וגם בפני לואי ה-16, מלך צרפת.

את הכדור הפורח עבור ההדגמה בנה תעשיין שהתמחה בייצור של טפטים לקירות – עובדה שבאה לידי ביטוי בציורים הצבעוניים והססגוניים שהוסיף לבד. אבל קישוטים ססגוניים לא הספיקו לאחים מונגולפייה: החלום שלהם היה להיעזר בכדור הפורח כדי להפריח אדם אל השחקים. אבל נתגלעה בעיה. עד אותו הרגע לא המריא אף אדם לגובה שכזה, והאחים לא היו משוכנעים שטיסה בכדור פורח בטוחה לחלוטין. לואי ה-16 התנדב לפתור את הדילמה, והציע לשניים – ברגישות האופיינית לבית המלוכה הצרפתי – לשים בכדור הפורח שלהם אסירים מורשעים. האחים מונגולפייה, שכנראה ניחנו בהערכה גבוהה קצת יותר לחיי אדם, החליטו, לחלופין, לשלוח בעלי חיים.

בספטמבר 1783 ניצב הכדור הפורח בכיכר לא הרחק מארמון ורסאי, וקהל רב התאסף כדי לחזות בהמראה. אל סל הנצרים שמתחת לכדור הוכנסו שלושה: כבשה, ברווז ותרנגול. במבט ראשון נדמה שהבחירה בשלושת בעלי החיים האלה הייתה שרירותית – אבל היה בה היגיון רב. הכבשה דומה יחסית לבני האדם מבחינת תנאי הסביבה הנוחים לה, וממנה אפשר יהיה ללמוד מה יקרה לאדם שיעוף בכדור הפורח. הברווז היה הבקרה בניסוי: הוא רגיל לחיות בגבהים וסביר היה להניח שלא יינזק כתוצאה מהשהייה בגובה רב: אם משהו יקרה לו, כנראה שתהיה זו תוצאה של כשל כלשהו בכדור הפורח עצמו. והתרנגול הוא מעין 'יצור-כלאיים': ציפור שאינה מסוגלת לעוף.

לעיני הקהל הפריזאי הנלהב עף הכדור הפורח של האחים מונגולפייה, ונסק לגובה של כחמש מאות מטרים. הוא עבר כברת דרך של כשלושה קילומטרים לפני שנחת, וכולם מיהרו אל סל הנצרים כדי לבדוק את מצבן של החיות. הכבשה הייתה בסדר גמור: היא לחכה עשב בנינוחות. הברווז היה מעט מפוחד, אבל בריא לחלוטין. רק התרנגול חזר עם כנף שבורה – אבל זה, כך מסתבר, כתוצאה מבעיטה של הכבשה. כעת, כשהיו משוכנעים שטיסה בכדור הפורח אינה מסוכנת, העזו האחים מונגולפייה לתת לבני האדם הראשונים לטוס בכדור הפורח שלהם – והשאר היסטוריה. הכבשה, הברווז והתרנגול חסר המזל היו בעלי החיים הראשונים ששימשו "חיות מעבדה" בניסויי טיסה – וכמובן שלא האחרונים.

ניסויים בבעלי חיים

שימוש בבעלי חיים במסגרת ניסויים מדעיים או לצרכים חינוכיים עתיק יומין, והיה קיים אפילו בקרב מדענים ביוון העתיקה. כמעט ואין צורך לפרט את אינספור המקרים שבהם לשימוש בבעלי החיים הייתה חשיבות מכרעת בתגליות שונות, אבל רק לצורך השלמות אציין מספר דוגמות בולטות. לואיג'י גלוואני האיטלקי חי במחצית השנייה של המאה ה-18. הוא ערך ניסויים על צפרדעים בדרך לגילוי הקשר שבין מערכת העצבים ומערכת השרירים. לואי פסטר הצרפתי, בניסוי שנערך סביבות אמצע המאה ה-19, הדביק כבשים בנגיף האנתרקס כדי להוכיח את תורת החיידקים. יונס סאלק האמריקני פיתח, לאחר מלחמת העולם השנייה, את החיסון נגד פוליו בין היתר בזכות ניסויים שערך על קופים, ודולי הכבשה המשובטת פרצה דרך בעולם הגנטיקה בסוף המאה ה-20. כל אחד מניסויים אלה תרם רבות לקידום המדע, וסייע להציל מיליוני בני אדם. חשיבות תוצאות ניסויים שכאלו היא הטיעון המרכזי בארסנל של התומכים בשימוש בבעלי חיים לשם קידום המדע. ברור למדי שאין, נכון להיום, אלטרנטיבה מעשית לבע"ח במסגרת ניסויים: מודלים ממוחשבים אינם מתוחכמים מספיק כדי לדמות את כל האינטראקציות המורכבות שבין הרקמות בגוף החי, וניסויים בתרביות תאים מוגבלים באופן דומה.

המתנגדים לשימוש שכזה בבעלי חיים – ויש רבים כאלה, במיוחד בארה"ב ובבריטניה – טוענים שלא תמיד ניסוי בבעל חיים יכול לנבא בהצלחה מה תהיה השפעה של טיפול תרופתי חדש, למשל, על בני אדם. מה שמועיל לכלב לא תמיד מועיל לאדם, ולהפך. המורפיום, לדוגמה, גורם לתגובה מדכאת אצל בני אדם – אך נחשב כסם ממריץ עבור סוסים וחתולים. במקרים שבהם הניסוי בבעלי חיים אינו מנבא מה יקרה בבני אדם – אזי הסבל שעוברים בעלי החיים מיותר.

אף על פי כן, הניסיון מוכיח שלרוב הניסויים בבעלי חיים יש בסופו של דבר חשיבות מעשית – ולכן הוויכוחים נוטים לעבר המישור המוסרי: דהיינו, לשאלה האם יש לבני האדם הזכות המוסרית להכריח בעל חיים לסבול במקומו.

זהו ויכוח די חדש, יחסית. בזמנים קדומים יותר, החל מאיפריית יוון וכלה בתום ימי הביניים, השאלה האם ראוי, מבחינה מוסרית, לגרום סבל לבעל חיים כדי למנוע סבל אפשרי מבני אדם – לא הטרידה כל כך את המדענים והוגי הדעות. למעשה, עד סביבות המאה ה-17 עדיין שאלו את עצמם הפילוסופים אם בעלי חיים כלל מסוגלים לחוש כאב באותו האופן שבו חשים בו בני אדם.

כיום אנחנו מבינים שבעלי חיים כגון כלבים, חתולים וסוסים, בעלי מערכת עצבים מתוחכמת, בהחלט מסוגלים לחוש בכאב וכתוצאה – סובלים. עם הזמן עבר הדיון העקרוני מהשאלה האם יש לחיות זכות מוסרית כזו או אחרת – לשאלה באיזו מידה צריך להתחשב בזכויות העקרוניות שלהם, ומתי גובר הרצון למנוע סבל אנושי על הכורח להתחשב בזכויות בעלי החיים. השימוש בבעלי חיים במסגרת חקר החלל היה אחד מהקטליזטורים הגדולים ביותר שדרבנו את הדיון הזה, כיוון שבמסגרת המירוץ לחלל בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הציבור במערב נחשף פעם אחר פעם לתמונות כלל לא נעימות של קופים הנתונים בחליפות ריסון הדוקות, ודיווחים על שיגורים כושלים שבהם מתו בעלי חיים רבים. הרוסים, למשל, איבדו חמש עשרה מתוך שלושים ושש הכלבות ששלחו לחלל במסגרת הניסויים השונים, ואצל האמריקנים מתו כשליש מהקופים ששוגרו לחלל. ככל שגבר הדיון הציבורי בשאלה הזו, כך הלכו והתפרסמו בעיתונים תמונות לא-נעימות לצפייה, מרובות יותר ויותר, של ארנבים פצועים, קופים שעברו סבל קשה במעבדות ניסויים שונות וכדומה.

כיום, הקונצנזוס בקהילה המדעית הוא שניסויים בבעלי חיים הם רוע הכרחי. רק בבעלי חיים אפשר לבצע ניסויים שבהם החוקרים זקוקים לשליטה מלאה על מושא המחקר – מבקרת טמפרטורה ועד דיאטה – או ניסויים שבהם יש צורך לבחון השפעות שונות על הגוף בניתוח שלאחר המוות, וניסויים שבהם רוצים לבחון תופעות שקשורות בלידה ובהתפתחות.

מאידך, קיימת תמימות דעים סביב הצורך להשתדל ולמזער את הסבל שעוברים בעלי החיים ככל האפשר. ברוב המדינות המתקדמות חוקקו חוקים שמטילים מגבלות מסוימות על הנושא. בישראל, למשל, אסור לעשות שימוש בבעלי חיים כדי לבחון מוצרים קוסמטיים ובבריטניה אסור לבצע ניסויים על קופי-אדם (שימפנזות, גורילות וכדומה). למרות שהיחס לבעלי חיים הוא עניין תרבותי במ