[עושים היסטוריה] 186: ההיסטוריה של שיתוף הקבצים, חלק א' – עלייתה ונפילתה של נאפסטר

נאפסטר (Napster) הייתה תוכנה פורצת דרך שנכתבה במרתון בודד של 60 שעות תכנות – ומהרגע שהגיחה לאוויר העולם עמדה במרכזה של מתקפה משפטית אכזרית וחסרת תקדים. נפילתה של נאפסטר היתה הזרז לעלייתה של טכנולוגיית שיתוף קבצים חדשה ומשופרת: FastTrack. תוכנות כדוגמת Kazaa, Grokster, eMule ודומיהן הציפו את עולם שיתוף הקבצים. חברות התקליטים והסרטים המשיכו להלחם בהן בבית המשפט, ומשכשלו פנו לטקטיקות מלוכלכות יותרואז הגיעה Bittorent, וטרפה את כל הקלפים.

[עושים היסטוריה] 186: ההיסטוריה של שיתוף הקבצים, חלק א' – עלייתה ונפילתה של נאפסטר
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram

חסויות הפרק

חלק א' – עלייתה ונפילתה של נאפסטר

שיתוף קבצים מוגנים בזכויות יוצרים היא תופעה הנוכחת ברשת האינטרנט כמעט מראשיתה. ב'שיתוף קבצים', הכוונה להעברה של קבצים כגון שירים, סרטים, תמונות ומסמכים ממחשב למחשב. עוד בשנות השמונים של המאה העשרים, כשתקשורת בין מחשבים הייתה אך בחיתוליה ורק מעטים הבינו בטכנולוגיה המתקדמת הזו – כבר אז היה שיתוף קבצים תופעה נפוצה. למשל, ב-1993 פשטו סוכני FBI על ביתם של אדי ואדווינה הארדנבורו (Hardenburgh) בקליפורניה. אדי ואשתו הפעילו מחדר השינה שלהם שירות שיתוף קבצים באמצעות מודמים, למי מאיתנו שזוכר את הטכנולוגיה העתיקה הזו. מודם הוא מכשיר המאפשר לשני מחשבים לתקשר ביניהם באמצעות קווי הטלפון – ולאדי ולאשתו היו בביתם לא פחות מ-124 קווי טלפון, עדות לאימפריית שיתוף הקבצים שהקימו. אלפי משתמשים החליפו ביניהם בכל יום ג'יגות רבות של משחקים, תכנות פרוצות ותמונות פורנוגרפיות. סוכני הבולשת החרימו מאות רבות של מחשבים מביתם של בני הזוג.

כמות המשחקים, התמונות והסרטונים שאדם ממוצע יכל לשמור על המחשב הביתי שלו גדלה בהתמדה,.שכן בכל שנה שחלפה המחשבים השתכללו, מחירם של אמצעי האחסון הדיגיטליים צנח ונפחם נסק – בדומה לרוחב הפס של התקשורת לאינטרנט. מאות אלפי משתמשים נעזרו בטכנולוגיות כדוגמת IRC, FTP, קבוצות newsgroups ו-BBSים כדי לשתף ביניהם קבצים. אם לא הבנתם מילה מהמשפט האחרון שאמרתי – אל דאגה: כולן טכנולוגיות עתיקות שהן היום נחלת גיקים מדופלמים בלבד, ובחלק מהמקרים אף נעלמו לחלוטין מהעולם הדיגיטלי

העובדה שטכנולוגיות אלה פותחו בשנות השבעים של המאה העשרים, כשלרשת האינטרנט הצעירה היו רק מספר משתמשים זעום, באה לידי ביטוי בחולשתם הגדולה ביותר: הקושי שבגילוי קבצים חדשים לשיתוף. כדי להסביר את חולשה זו, הבה הבה נלך צעד אחד אחורנית ונדבר על הדרך 'המסורתית' או ה'שגרתית' שבה עוברים קבצים ברשת.

כדי לסייע לי להעשיר את ההסבר הטכני, החלטתי לנקוט בגישה…בלתי שגרתית. נכנסתי לפייסבוק וביקשתי מהמאזינים לפגוש אותי ,באופן ספונטני למדי, בתחנת הרכבת שליד אוניברסיטת תל-אביב. לא ממש כתבתי להם מה אני מתכנן לעשות, אבל הבטחתי שיהיה כיף. על בסיס הבטחה קלושה זו הצלחתי לפתות שמונה מאזינים להתלוות אלי בשעות בין ערביים אל ליבו של פארק הירקון – ושם, כשהם כבר לא יכולים לברוח, הסברתי להם מה אני רוצה לעשות. את מה שעשינו שם תשמעו מיד וגם בפרק הבא, אבל בוא נאמר רק שלכמה רגעים היינו אטרקציה גדולה יותר בפארק הירקון מהצאפארי.

בהכללה גסה, אפשר לומר כי באינטרנט יש שני סוגי מחשבים: שרתים ו-לקוחות. הלקוחות הם המחשבים הביתיים, המחשבים שלנו, המשתמשים הפשוטים – ומחשבי השרת, כפי שמרמז שמם, מעניקים להם שירות: למשל, הם מאחסנים את אתרי האינטרנט שאנחנו גולשים אליהם. השרתים יכולים גם לאחסן קבצים, כגון קבצי מוזיקה. במקרה כזה, אם המשתמש זקוק לקובץ מסוים, הוא לוחץ על הקישור המתאים והמחשב שלו פונה אל השרת ומבקש ממנו את הקובץ. אם השרת מחזיק בקובץ הוא שולח אותו אל מחשב הלקוח. זו, כאמור, השיטה הרגילה – והיא גם זו שהייתה בבסיס אימפריית שיתוף הקבצים של אדי ואדווינה הארדבורו בקליפורניה. המחשבים שהחזיקו בני הזוג בביתם היו שרתים, והמשתמשים שחייגו אליהם היו הלקוחות.

אך מה קורה אם הקובץ המבוקש אינו קיים אצל השרת – אבל קיים אצל לקוח אחר? לשם ההסבר, נניח שיש ברשותי קובץ ממש… אתם יודעים… חם. מה זה חם – 'לוהט'. 'Hardcore'. הקלטה נדירה של התוכנית 'באופן מילולי', פינתו של הדוק' אבשלום קור. ברור לגמרי שכל שאר הגולשים 'מתים' לקבל לידיהם את הקובץ – אבל אני בסך הכל אחד מתוך מיליוני גולשים אנונימיים באינטרנט. כיצד יוכלו לדעת שהקובץ ברשותי? זו 'בעיית הגילוי' – והיא זו שהגבילה את יכולתם של משתמשי האינטרנט לשתף קבצים זה עם זה. מי שאחראית למהפכה שהסירה את המכשול הגדול הזה, והשיקה את עידן שיתוף הקבצים המודרני הייתה אחת התוכנות המפורסמות ביותר בהיסטוריה – נאפסטר.

הקמתה של נאפסטר

נאפסטר הייתה פרי מוחם של שני צעירים אמריקנים: שון פאנינג (Fanning) ושון פרקר (Parker) . פאנינג ופרקר, שני חובבי מחשב נלהבים, הכירו בפורומים טכנולוגיים מקוונים כשהיו בני חמש עשרה. ב-1999 החל שון פאנינג ללמוד בקולג' בבוסטון: הוא היה ידוע בקרב חבריו כמי שאוהב לישון עד מאוחר, וזכה בכינוי 'נאפסטר' – 'נמנמן', בתרגום חופשי. ערב אחד שתה פאנינג בירה עם כמה מחבריו ללימודים והקשיב להם מקטרים על הקושי במציאת קבצי mp3 של שירים. פרט לאפשרויות שתיארתי קודם, ב-99' היו כמה אתרי אינטרנט שאפשרו למשתמשים להוריד שירים – למשל, Audio-Galaxy ו HotLine – אך רבים מהקישורים לקבצים היו 'מתים': דהיינו, קישורים אל קבצים שכבר נמחקו מהשרת מסיבה כלשהי. על פי רוב, המחפש נאלץ לנסות עשרות קישורים מתים שכאלה לפני שהצליח למצוא סוף סוף קישור שהוביל לשיר המבוקש.

השיחה עם החברים הובילה את פאנינג להארה. הוא הבין שפרט ליכולת הטכנית להעביר קובץ ממחשב למחשב, תכנת שיתוף קבצים מוצלחת חייבת להיות בעלת שני מאפיינים נוספים: לאפשר למשתמשים לשוחח ביניהם בצ'אט או בכל צורת תקשורת אחרת, ולאפשר להם לגלות בקלות יחסית קבצים הקיימים על מחשביהם של משתמשים אחרים. פאנינג גם ידע שכל אבני הבניין הללו כבר קיימות בצורות שונות ויושמו בתכנות נפרדות זו מזו – ועל כן כל מה שעליו לעשות הוא לשלב את שלוש התכונות במסגרת תכנה אחת ויחידה. הוא תיאר את הרעיון לחברו, שון פארקר, שגם הוא גילה התלהבות. אבל לפני שהחלו לממש את הרעיון בפועל, הייתה בעיה נוספת שעמדה בפניהם: בעיית החוקיות – או ליתר דיוק, אי-החוקיות – של שיתוף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים.

שיתוף קבצים, כפי שציינתי קודם, לא היה דבר חדש, וגם תביעות משפטיות על רקע הפרת זכויות יוצרים היו דבר שבשגרה כבר מאות שנים לפני המצאת המחשב. 'זכות יוצרים' היא ההגנה שנותן החוק לבעליה של יצירה כלשהי מפני שימוש בלתי מורשה בה. החוקים והכללים החלים על זכויות היוצרים שונים בין מדינה למדינה – אך ככלל, אם מצליח התובע להוכיח כי הנתבע עשה ביצירה שלו שימוש בלתי חוקי, הוא זכאי לדרוש ממנו פיצוי כספי. פאנינג ופרקר היו מודעים מאוד לסיכון שהם לוקחים על עצמם לכשיישמו את הרעיון שעלה במוחו של פאנינג. אם יוכלו חברות התקליטים – בעלות הזכויות על שירים – להוכיח שלשניים יש אחריות משפטית על הפרת זכויות היוצרים בגלל התוכנה שיצרו, הן תוכלנה לתבוע אותם ולדרוש מהם פיצוי על ההפרה. לשני החברים היה, אם כן, צורך בוער למצוא בראש ובראשונה פיתרון לבעיה המשפטית, לפני שיוכלו ליישם את הפיתרון הטכנולוגי.

הגנת בטאמקס

הפיתרון שמצאו, בסופו של דבר, נשען על אחד מפסקי הדין המפורסמים והחשובים בתחום דיני זכויות היוצרים בארה"ב: חברת סוני נגד אולפני יוניברסל, משנת 1984. סוני, חברת הטכנולוגיה המפורסמת, הוציאה לשוק קלטת וידאו המבוססת על טכנולוגיה בשם 'בטאמקס'. חלק ממשתמשי הקלטות נעזרו בהן כדי להקליט תוכניות וסרטים ששודרו בטלוויזיה – ולהעביר אותם לחבריהם. חברת אולפני יוניברסל, שהחזיקה בבעלותה את זכויות היוצרים לסרטים רבים, הגישה נגד סוני תביעה בטענה כי שיתוף סרטים מוקלטים היא הפרה של זכויות יוצרים וכי סוני, יצרנית קלטות הבטאמקס ומפתחת הטכנולוגיה החדשה, היא האחראית להפרה זו – שהרי בלעדי הקלטות, אי אפשר היה להעתיק את הסרטים.

תביעתה של אולפני יוניברסל נדחתה: בפסיקתו התקדימית קבע בית המשפט העליון בארה"ב שהעובדה שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת למשתמשים להפר זכויות יוצרים – אינה סיבה מספקת לחסום את השימוש בה. אם לטכנולוגיית הבטאמקס יש גם שימושים אחרים, שאינם מפירים את זכויות היוצרים – למשל, המשתמש יכול להקליט תכנית ולצפות בה בעצמו מאוחר יותר – אזי זכותו של הממציא לחדש עולה על זכותו של בעל זכויות היוצרים להגנה מפני הפרת הזכויות.

סוני ניצחה במערכה – אבל הפסידה במלחמה: בסופו של דבר, צרכני הוידאו העדיפו את קלטות ה-VHS ובטאמקס לא הצליחה בשוק. אבל לפסיקתו התקדימית של בית המשפט העליון הייתה גם הייתה השפעה אדירה על עולם הטכנולוגיה, שכן היא הבטיחה שיצרניות הטכנולוגיה יכולות להמשיך ולחדש מבלי לחשוש שמא פעילות בלתי חוקית שעושים משתמשים בעזרת הטכנולוגיה שלהם (למשל – העתקת סרטים והפצתם) תסכן אותן. אלמלא "הגנת הבטאמקס" לא היינו נהנים מנגני mp3 דיגיטליים, ממכשירי DVD וממוצרי צריכה דומים.

פאנינג ופרקר החליטו לנצל את המטריה שהעניקה להם הגנת בטאמקס. חלוקת העבודה ביניהם הייתה ששון פאנינג יהיה המתכנת, ושון פרקר יהיה האחראי על הטיפול בכל מה שקשור בזכויות יוצרים. שון פרקר סיפר מאוחר יותר את הדברים הבאים:

"קראתי את כל מה שאפשר לקרוא על פסיקות בית המשפט בענייני זכויות יוצרים, והרגשתי שהגנת בטאמקס מעניקה לנו הגנות מסוימות […] אמרתי לשון [פאנינג] שאנחנו חייבים לתכנן את הרשת כך שקבצי ה-mp3 עצמם לעולם לא 'ייגעו' במערכת שלנו. אם הקבצים עוברים ישירות בין המשתמשים לבין עצמם – אנחנו יכולים להגן על עצמנו באופן לגיטימי."

במילים אחרות, כל עוד המשתמשים יהיו אלו שיבצעו פעולות בלתי חוקיות של שיתוף קבצים מוגנים בזכויות יוצרים, ושני ה"שונים" יהיו אלה שרק יספקו את התשתית הטכנולוגית אבל לא יהיו מעורבים בעצמם באקט השיתוף – הם יהיו מוגנים באותו האופן שבו סוני מוגנת מתביעה, מכיוון שמשתמשיה הם אלה שמחליפים ביניהם קלטות, ולא החברה עצמה.

מצויידים בתובנה זו פנו פאנינג ופרקר אל ג'ון פאנינג, דודו של שון פאנינג. ג'ון היה יזם ומשקיע בחברות סטארט-אפ, ועשה את הונו בפיתוח תכנות בתחום משחקי השח הממוחשבים. במאי 1999 הוקמה באופן רשמי חברת 'נאפסטר', וג'ון סיפק לה את ההון הראשוני. שון פאנינג חש שעליו למהר ולממש את רעיונותיו לפני שמישהו אחר יעשה זאת לפניו, ועל כן הסתגר במשרדו של הדוד ג'ון למרתון ארוך של שישים שעות תיכנות. כאשר לבסוף יצא מהמשרד נשא באמתחתו את הגרסה הראשונה של תכנת נאפסטר.

התגובות הראשונות למיזם היו פושרות, בלשון המעטה. מתכנת מנוסה שעמו התייעץ שון פאנינג המליץ לו לשכוח מהעניין ולהתרכז בלימודים. הוא טען שאין סיכוי שמשתמשי המחשב יהיו מוכנים לאפשר למשתמשים אקראיים אחרים לראות מה נמצא על מחשביהם, ושגם אם יסכימו – רוב האנשים אנוכיים מדי מכדי לחלוק קבצים שלהם עם אחרים. גם הוריו של פאנינג היו מאוכזבים מאוד מרצונו לעזוב את הלימודים ולהתרכז בנאפסטר. אבל לשון פאנינג לא הייתה כל התלבטות: הרעיון אחז בו בלפיתה כה חזקה, עד שיום אחד פשוט קם ועזב את החדר שלו במעונות – ולא חזר אליו. הוא השאיר מאחוריו את הבגדים, את הספרים ואפילו את המצעים.

כיצד פעלה נאפסטר במישור הטכני, וכיצד פתרה את 'בעיית הגילוי' – דהיינו, כיצד אפשרה למשתמש אינטרנט אחד לגלות אלו קבצים מחזיק ברשותו משתמש אחר, ולהעביר את הקובץ מאחד לשני? ובכן, נאפסטר, כאמור, היא תוכנה. כשהמשתמש מתקין את התוכנה על המחשב הביתי שלו, היא סורקת את התיקיות שלו ומגלה אלו קבצי mp3 נמצאים ברשותו. לאחר מכן יוצרת התוכנה קשר אל מחשב שרת ששייך לחברת נאפסטר, ושולחת אליו את רשימת הקבצים הללו. שימו לב לנקודה הבאה: התוכנה שולחת לשרת של נאפסטר אך ורק רשימה המכילה את שמות הקבצים – ולא את הקבצים עצמם. לעובדה זו תהיה חשיבות גדולה בהמשך.

כעת, נניח שאני, המשתמש, מחפש את פינתו של הדוק' אבשלום קור. היחידה שמחזיקה ברשותה את הקובץ היא דינה, העורכת הלשונית שלנו – שגם היא משתמשת בנאפסטר. vמחשב שלי, הלקוח, פונה אל השרת של נאפסטר ושואל אותו היכן נמצא הקובץ AvshalomKor.mp3. השרת של נאפסטר מחזיק אצלו את כל רשימות הקבצים של כל משתמשי התוכנה, וחיש מהר מגלה שהקובץ המדובר נמצא אצל דינה. כעת שולח אלי השרת את כתובת האינטרנט של המחשב של דינה – כתובת ה-IP שלה. באמצעות תוכנת נפאסטר, מחשב הלקוח שלי פונה אל מחשבה של דינה ששולח אל המחשב שלי את הקובץ.

המאפיין הבולט והחשוב ביותר בשיטה זו היא העובדה שהעברת הקובץ לא נעשית בין מחשב הלקוח ומחשב השרת – אלא בין שני מחשבי לקוח. זו שיטת קבצים המכונה Peer To Peer, בתרגום חופשי – 'מעמית לעמית', לציון העובדה ששני המחשבים, שני העמיתים, חברים באותה רשת גדולה של משתמשי תוכנת נאפסטר.

המאפיין החשוב השני הוא העובדה שמחשב השרת – זה שבבעלותה של נאפסטר – לא מחזיק ברשותו קבצי mp3 באי אלו משלבי התהליך. אפשר לדמות את תפקיד השרת לזה של מתווך דירות: הוא מחזיק ברשותו את רשימת הדירות המוצעות למכירה – אבל אין לו בעלות עליהן. המתווך הוא בסך הכל זה שמחבר בין המוכרים והקונים, ומקל על ביצוע העסקה. העובדה שהשרת לא החזיק ברשותו קבצי mp3 היא זו שהעניקה לחברה את הגנת בטאמקס. לפחות בתיאוריה.

לגישה זו היו שתי יתרונות נוספים. הראשון הוא העובדה שהחברה לא הייתה צריכה לאחסן במחשביה מיליוני קבצים של שירים, על כל המשמעויות הלוגיסטיות הנגזרות מאחסון מידע בנפח אדיר כל כך. השני, חיסכון ברוחב פס. אם המחשב המרכזי היה צריך לשלוח קבצי mp3 לאלפי משתמשים בו זמנית, הדבר היה דורש תשתית תקשורת משמעותית – כמו צינור עבה שצריך לספק מים לאלפי בתים בו זמנית. אך כיוון שהקבצים עברו בין המשתמשים לבין עצמם, ללא מעורבתו של המחשב המרכזי, עול התקשורת עבר אליהם.

לומר שנאפסטר הייתה הצלחה יהיה אנדר-סטייטמנט. אני מרשה לעצמי לשער שמי מהמאזינים שלנו שהיה בן עשרים פלוס בתחילת שנות האלפיים כנראה הכיר את נאפסטר…איך נאמר זאת…היכרות אינטימית. התכנה הפשוטה והלא מתוחכמת שנוצרה על ידי נער בן 18 במרתון של פיצות וקולה, נתקבלה בהתלהבות אדירה. מספר המשתמשים שבה הכפיל את עצמו מדי כמה שבועות, ובשיאה – בפברואר 2001 – היו לנאפסטר כשמונים מיליון משתמשים פעילים מדי חודש. לשם השוואה, לאתר האינטרנט Yahoo!, שנחשב אז לאתר החשוב והגדול ביותר באינטרנט – היו רק חמישים וארבעה מיליון משתמשים. נאפסטר הצליחה במיוחד בקרב תלמידי הקולג'ים בארה"ב – עד כדי כך, שתעבורת שיתוף הקבצים איימה להכריע את רשתות המחשבים של האוניברסיטות והיו מוסדות שנאלצו לחסום את השימוש בה כדי שלא לפגוע בעבודה האקדמית.

מה היו הגורמים שהפכו את נאפסטר להצלחה מטאורית כל כך, ביחס לתכנות ולאתרי שיתוף הקבצים שקדמו לה? גורם ראשון הוא ההתמקדות בקבצי mp3: נאפסטר אפשרה אך ורק החלפה של קבצי מוזיקה בפורמט mp3 ולא, למשל, קבצי סרטים, תוכנות או משחקים. קבצי mp3 הם קטנים יחסית והעברתם אינה דורשת חיבור רחב פס לאינטרנט, למרות שהם שומרים על איכות אודיופונית גבוהה של המוזיקה האצורה בתוכם. גורם נוסף הוא כמה ברירות מחדל חכמות שהכניסו פרקר ופאנינג בתוכנה שלהם: למשל, משתמש שרוצה להוריד קובץ חייב לאפשר למשתמשים אחרים להוריד ממנו קבצים – דהיינו, אי אפשר להיות 'עלוקה' שרק לוקחת ואינו מחזירה בחזרה.

הגורם השלישי, ואולי המשמעותי יותר, הוא הקלות שבה ניתן היה למצוא ולגלות שירים ברשת. אם בעבר המשתמש נאלץ לכתת את מקלדתו בין כמה וכמה קבוצות דיון ואתרי אינטרנט עד שמצא את השיר שחיפש – כעת ניתן היה בלחיצת כפתור לסרוק מחשבים של עשרות מיליוני משתמשים ולאתר בהם שירים שבאופן מסורתי היה קשה מאוד למצוא, כגון תקליטים ישנים, גרסאות בוטלג של הופעות נדירות וכדומה. גילוי מוזיקה חדשה הפך להיות קל כמו חימום אוכל במיקרוגל: פתח את התכנה, לחץ על כפתור והאזן. זה הכול: כבר לא צריך ללכת לחנות ולקנות תקליטור.

האיום המשפטי

ההצלחה האדירה הזו לא נעלמה מעיני חברות התקליטים, ולא קשה להבין מדוע ראו בנאפסטר איום ברור ומהותי לקיומן. תופעת שיתוף הקבצים דרך האינטרנט הטרידה אותן עוד קודם לכן, אך כעת היה מדובר על שיתוף קבצים בקנה מידה תעשייתי – וכמעט כל השירים שהחליפו ביניהם משתמשיה של נאפסטר היו יצירות מוגנות בזכויות יוצרים, בבעלותן של חברות התקליטים. בדצמבר 1999, רק שישה חודשים לאחר הקמת נאפסטר, תבעו אותה כמעט כל חברות התקליטים הגדולות: קבוצת יוניברסל, סוני, EMI ועוד. קשה לומר שתביעה זו לא הייתה צפויה מראש שהרי פאנינג ופרקר בנו את התוכנה שלהם בידיעה שחברות התקליטים ינסו להכות בהם בבית המשפט. הייתה זו דווקא התביעה השנייה שהוגשה נגדם שהייתה מפתיעה יותר.

בתחילת שנת אלפיים הקליטה להקת מטאליקה – אחת מלהקות הרוק הכבד הוותיקות והמפורסמות בעולם – שיר חדש עבור סרט בסדרה 'משימה בלתי אפשרית'. שמו של השיר היה I Disappear. באחד הימים שמע לארס אולריך, המתופף של מטאליקה, את השיר מתנגן באחת מתחנות הרדיו המקומיות בארה"ב. אולריך נדהם: השיר עדיין לא יצא לאור ולא הופץ באופן רשמי. כיצד השיגה אותו תחנת הרדיו? הוא בירר את העניין לעומק, וגילה שיד נעלמה הפיצה את I Disappear בנאפסטר. ולא רק אותו: כל תקליטיה של מטאליקה היו זמינים להורדה חופשית ברשת שיתוף הקבצים. אולריך המזועזע שיתף את שאר חברי הלהקה בתגליתו, וזעמם של המוזיקאים בער בהם. לא רק שנמנעה הזכות לבחור מתי ואיך תשוחרר יצירה כלשהי לאוויר העולם – אלא שברור כי הם לא ירוויחו ולו סנט על האלבומים שמועתקים באופן כה חופשי. ואם יש משהו אחד שאפשר לומר על להקות רוק כבד, זה שהן אינן נוטות לשמור תחושות זעם וכעס בבטן לאורך זמן.

באפריל 2000 החליטה להקת מטאליקה, בצעד מפתיע ולא אופייני כלל בעולם המוזיקה, לתבוע מנאפסטר עשרה מיליוני דולרים על אחריותה להפרת זכויות היוצרים על ידי משתמשי התוכנה. נאפסטר כבר הייתה, כאמור, בהליכים משפטיים מול חברות התקליטים – אבל זה היה צפוי וידוע מראש. העובדה שדווקא מטאליקה, שייצגה זרם חתרני ואנטי-ממסדי בעולם המוסיקה, בחרה לצדד בחברות התקליטים נגד מעריציה שלה שהחליפו ביניהם אלבומים – זה כבר היה מקרה קלאסי של 'אדם נשך כלב', או נכון יותר לומר במקרה הזה – 'גיטרה שוברת נגן'. לארס אולריך העיד בפני ועדה מיוחדת של הסנאט האמריקני שעסקה בעניין, ומטאליקה אף הגישה לנאפסטר מסמך בן שישים אלף עמודים – מודפס – ובו כתובות ה-IP של שלוש מאות אלף משתמשים בתוכנה שהפיצו שירים של הלהקה. נאפסטר הסכימה לחסום את חשבונותיהם של אותם שלוש מאות אלף משתמשים, והצלחה זו דירבנה אמן מפורסם נוסף, הראפר דוק' דרה – אין להתבלבל עם הדוק' אבשלום קור – להגיש תביעה דומה נגד נאפסטר. גם מדונה לא אהבה לגלות, בלשון המעטה, סינגל חדש שלה מופץ ברשת. הפרשה המרתקת זכתה לאינספור כותרות בכל העולם, והתקשורת עקבה אחרי האירועים בנשימה עצורה.

מטאליקה, מדונה ודוק' דרה זעמו על נאפסטר, אבל אמנים רבים אחרים דווקא הביעו תמיכה בחברה הצעירה. דייב גרוהל, המתופף של להקת נירוואנה, אמר בראיון טלוויזיוני:

"אני חושב שמוזיקה צריכה להיות זמינה לכל מי שרוצה להאזין לה. לא צריך להיות תג מחיר על מוזיקה. אולי צריך לשים תג מחיר על האריזה – אתה משלם שלושים דולר ומקבל את הספרון של התקליטור, את התמונות, את הסטיקרים – אבל אני לא רוצה לפתוח את הרדיו ולהכניס כסף כדי לשמוע את מטאליקה. […] אני יכול להבין מדוע יש אנשים שאומרים – 'נאפסטר גוזלת ממני כסף.' […] אבל אתה יודע מה? כשזה מישהו שמכר חמישים מיליון אלבומים ויש לו חמישים מיליון דולרים מזו*** והוא מקטר על אגורות…לך תזד***, בן אדם."

ברוב המקרים החלוקה הייתה ברורה: אמנים ותיקים ומצליחים התנגדו לשיתוף קבצים, בעוד אמנים צעירים ולא מוכרים – או במילים אחרות, אלה שאין להם מה להפסיד – תמכו בשיתוף. דייב גרוהל, שמגיע מרקע דומה לזה של מטאליקה – דהיינו, אמן מצליח ועשיר – הוא במקרה הזה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. האמנים הצעירים ראו בנפאסטר כלי פנטסטי לקידום המוזיקה שלהם. לדוגמה, אלבום חדש של להקת Radiohead דלף לרשת שלושה חודשים לפני יציאתו הרשמית לאור. רדיוהד הייתה אז להקה מוכרת, אבל לא ממש מצליחה: אפילו שיר אחד שלה לא זכה להתברג בעשרים המקומות הראשונים במצעדי הפזמונים, וגם אלבומיה לא היו רבי-מכר. גם לאלבום החדש, Kid A, לא היה צפוי עתיד מזהיר: זה היה אלבום אקפרימנטלי מאוד, ואיש לא האמין שימכור עותקים רבים. אך כשמצא האלבום החדש את דרכו לנאפסטר – הוא הפך ללהיט בקרב משתפי הקבצים. כשבסוף יצא האלבום לחנויות, שלושה חודשים מאוחר יותר, הוא "תפס" מייד – כבר בשבוע הראשון – את המקום הראשון במצעד המכירות, וזאת מבלי שהושמע כלל בתחנות הרדיו. גם אמנים אחרים, למשל הלהקות Limp Bizkei ו-Offspring השתמשו בנפאסטר כדי לקדם סיבובי הופעות שלהן.

למרות הדברים הקשים שהטיחו חלק מהאמנים בנאפסטר, ולמרות התביעות כנגדה בבית המשפט – תהיה זו טעות לחשוב שחברות התקליטים לא הבינו את הפוטנציאל החיובי שטמון בטכנולוגיה החדשה. ריצ'ארד מנטה (Menta), עיתונאי מוזיקה ותיק כתב באחד מטוריו את הדברים הבאים:

"חברות המוזיקה הגדולות אינן טפשות. רבים מהמנהלים רואים בברור את היתרונות של נאפסטר לגבי קידום אמנים. לכל הפחות, העלייה במכירות התקליטורים הדגימה בפניהם שנאפסטר אינה פוגעת בהם. אבל מה שהם אינם אוהבים היא העובדה שישנה ישות בעלת עצמה כה אדירה – שאין להם שליטה עליה. ישות שכזו, הם חוששים, תוכל בסופו של דבר לערער את המונופול שיש לחברות האלה, ואת הרווחים הנובעים ממנו."

עדות מעניינת לכך שלפחות חלק מחברות התקליטים דווקא הבינו לאן נושבת הרוח היא הניסיון של קונגלומרט המדיה הגרמני Bertelsmann AG לרכוש את נאפסטר – עוד בטרם הסתיים המשפט. ענקית המדיה הגרמנית, אחת התובעות במשפט כנגד נאפסטר, הפתיעה את כולם כשהודיעה באוקטובר 2000 שהיא נמצאת במגעים לרכישת החברה. בנאפסר, אגב, לא הופתעו: מנכ"ל נאפסטר – לחברה הקטנה כבר היו כארבעים עובדים בשלב זה – היה בכיר לשעבר ב Bertelsmann AG והוא זה ש'תפר' את העסקה. על פי תחקיר עיתונאי אחר, נאפסטר ניהלה מגעים עם חברות תקליטים אחרות, אך שיחות אלה נכשלו בגלל חילוקי דיעות על סכום הרכישה.

התבוסה המשפטית

בד בבד נמשכו ההליכים המשפטיים בתביעות כנגד נאפסטר, וביולי 2000 נחתה על החברה מכה קשה. השופט שדן בתביעת חברות התקליטים בערכאה הנמוכה הורה לנאפסטר להסיר את כל השירים המוגנים בזכויות יוצרים מהרשת שלה בתוך 72 שעות – אחרת יורה על סגירת החברה. נאפסטר טענה שאין לה אפשרות טכנית לעמוד בצו שהוציא השופט, והגישה ערעור דחוף לבית המשפט העליון. כחצי שנה לאחר מכן, בפברואר 2001, נדחה הערעור – ונאפסטר מצאה את עצמה מול שוקת שבורה: או שתמצא דרך לסנן שירים המוגנים בזכויות יוצרים ולמנוע מהמשתמשים לשתף אותם ברשת שלה – או שתיסגר.

מדוע נדחתה ערעורה של נאפסטר? הרי על פי הגנת בטאמקס, זכותו של ממציא לפתח טכנולוגיה חדשה גוברת על זכותו של בעל זכויות היוצרים להגנה. אך בית המשפט מצא הבדל מהותי בין הסיטואציה שבה הייתה נתונה סוני, ממציאת קלטת הבטאמקס, ונאפסטר. הטכנולוגיה של סוני אמנם אפשרה להפר זכויות יוצרים – אבל לסוני לא הייתה כל שליטה על כך: מהרגע שעזבה קלטת בטאמקס את החנות, לסוני לא הייתה כל דרך לדעת מי מלקוחותיה מפר זכויות יוצרים ומי לא. נאפסטר, לעומת זאת, יודעת היטב! השרת שלה אמנם אינו מאחסן את קבצי השירים, אבל הוא מחזיק ברשותו את רשימות כל הקבצים שבידי המשתמשים. נאפסטר יכולה, לפחות באופן תיאורטי, לסנן מתוך הרשימות הללו שירים המוגנים בזכויות יוצרים ולמנוע מהמשתמשים לשתף אותם זה עם זה. כיוון שכך, קבע בית המשפט, נאפסטר אינה זכאית לאותה הגנה שלה זכתה סוני עשרים שנה קודם לכן. לנאפסטר לא נותרה כל ברירה: ביולי 2001 הורידה החברה את השאלטר והפסיקה כל הפעילות ברשת שיתוף הקבצים שלה כדי לעמוד בהחלטת בית המשפט.

קברניטיה של נאפסטר חיפשו פתרון שיאפשר לחברה להמשיך ולשרוד. היה להם ברור שחסימת שיתוף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים תגרום למשתמשים לנטוש את רשת החברה בהמוניהם, ותשמוט את הקרקע למודל העסקי של החברה. הפיתרון האפשרי היחיד היה לנסות ולהשיק שירות בתשלום, שיאפשר למשתמשים גישה למוזיקה באופן חוקי. לשם כך, פיתחו מהנדסי נאפסטר כך גרסא חדשה של התוכנה, נאפסטר נקודה 3. אך פעם נוספת דווקא בעיות לא טכנולוגיות חסמו את דרכה: נאפסטר לא הצליחה לסגור עסקות מול חברות התקליטים על רכישת הזכויות לשירים.

הכדור האחרון במחסנית של נפאסטר היה המיזוג עם Bertlesmann AG, עסקה שתזרים כסף לקופת החברה מחד ותאפשר לה למכור שירים באופן חוקי מאידך. במאי 2002 הודיעה נאפסטר כי הגיעה להסכם עם ענקית המדיה הגרמנית על רכישתה בסכום של שמונים וחמישה מיליוני דולרים – אך מספר חברות תקליטים הגישו עתירה לבית המשפט גם לגבי עסקה זו. שלושה חודשים לאחר מכן ביטל בית המשפט בארה"ב את העסקה, בטענה כי העובדה שמנכ"ל נאפסטר היה בכיר ב Bertlesmann מהווה ניגוד אינטרסים חמור.

ביטול העסקה עם Bertlesmann היה סוף הסיפור. נאפסטר מעולם לא הייתה חברה רווחית, ושום מקור הכנסה חדש לא נראה באופק. ימים ספורים לאחר החלטת השופט פוטרו כל ארבעים ושניים עובדי החברה, ובאתר הבית שלה הוחלף הלוגו המפורסם של החתול חובש האזוניות בציור של קבר טרי, ונכתב – Napster Was Here. נכסי החברה כולל הלוגו שלה נמכרו לחברה אחרת, וכיום היא עדיין קיימת באינטרנט בגלגול מסחרי כזה או אחר – אבל רחוק מאוד מדמותה המקורית. נאפסטר האמיתית מתה.

שלושת מייסדי נאפסטר המשיכו כל אחד לדרכו. ג'ון פאנינג, הדוד, חזר להשקיע את מרצו במשחקי שחמט ממוחשבים. שון פאנינג המשיך להיות יזם והקים מספר חברות סטארט-אפ נוספות: הונו האישי מוערך בכמה מיליוני דולרים. שון פרקר מספר שהשנים הראשונות לאחר עידן נאפסטר היו קשות לו במיוחד: הוא היה בחובות אישיים כבדים, וישן על ספות של חברים. הוא חשש שאם אי פעם ירוויח כסף – חברות התקליטים ינסו לתבוע אותו שוב. כיוון שכך הקפיד להסתיר את פרטי חייו האישיים מהתקשורת. בסופו של דבר, עם זאת, שיחק לו המזל: פארקר היה אחד מהמשקיעים הראשונים בחברה קטנה ובלתי מוכרת בשם "פייסבוק". כיום מוערך הונו האישי של שון פרקר בלמעלה ממיליארד דולר.

לסיפורה של נאפסטר היה סוף עגום – אך זהו אינו סופו של הסיפור כולו. ההפך הוא הנכון: התבוסה שנחלה נאפסטר הייתה הזרז לדור חדש ומתוחכם יותר של רשתות שיתוף קבצים שקמו על חורבותיה: תוכנות כגון Kazza, Gnutella, eDonkey, eMule. גם טכנולוגיית שיתוף הקבצים עברה מהפכה דרמטית – מהפכה שנועדה ברובה להגן מפני תביעות משפטיות דומות לאלו שהכניעו את נאפסטר, ואיפשרה למשתפי הקבצים להעביר ביניהם לא רק קבצי מוזיקה, אלא גם סרטים ותוכנות פרוצות. חברות התקליטים לא ישבו בחיבוק ידיים, ופרט למערכה המשפטית פתחו גם בקרב טכנולוגי שבמרכזו הניסיון 'להרעיל' את רשתות שיתוף הקבצים בקבצים מזוייפים. ואז…ואז הגיעה ביטטורנט, וטרפה את כל הקלפים.

קרדיט ליוצרים שיצירותיהם הופיעו בפרק:

sketch 014 by Jan Aulbach
Computer music! by Doctor poo
The Magic Door by Sofamusik
Bad vibe wait (Pop mix) by Silent factory
I Disappear – In Extremo by Arcifere
Danger – [Dark Ambient] by myuu
I Like Peanuts By Jason Shaw