[עושים היסטוריה] 203: על הפסיכולוגיה של קהל (ש.ח.)

הפרק הפעם עוסק בתופעות המשונות המתרחשות כאשר בני אדם מתקבצים יחדיו. אנחנו חיות חברתיות, ובתוך קהל של אנשים אנחנו…פשוט לא עצמנו. נשמע על גלוריה רמירז, 'הגברת הרעילה', על מגיפת הריקודים המסתורית של 1518, על הרצח המזעזע של קיטי גנוביס והשפעותיו על המחקר הפסיכולוגי ועל סינדרום משונה שגורם לאיברי המין הגבריםלהעלם.

[עושים היסטוריה] 203: על הפסיכולוגיה של קהל (ש.ח.)
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram

חסויות הפרק

האזנה נעימה, רן על הפסיכולוגיה של קהל כתב: רן לוי ב-19 בפברואר, 1994, בשעה שמונה ורבע בערב עצר אמבולנס בחריקת בלמים מול פתח בית החולים של העיירה ריברסייד, קליפורניה. הפאראמדיקים שלפו מתוך הרכב אלונקה עליה שכבה גלוריה רמירז, בת 31. גלוריה, חולת סרטן במצב סופני, הובהלה למחלקת טיפול נמרץ כשהיא סובלת מקשיי נשימה ובעיות לב. הצוות הרפואי נפרס סביב מיטת הטיפולים. זמן קצר לאחר מכן נכנסה גלוריה רמירז לדום לב. המאמצים להצלת חייה של רמירז עברו להילוך גבוה, והרופאים ניסו לגרום לליבה לפעום מחדש באמצעות מכות חשמל. אחת האחיות דקרה את זרועה של רמירז כדי לקחת ממנה דגימת דם- אבל ברגע זה ממש התרחש משהו משונה. ריח מוזר, ניחוח חריף כשל אמוניה, עלה מתוך מבחנת הדם. האחות העבירה את המבחנה לאיש צוות אחר, ואזאיבדה את הכרתה. הרופאה האחראית הורתה להוציא את האחות המעולפת מהחדר כדי שלא תפריע למאמצי ההחייאה. הריח החריף שעלה מדמה של רמירז מילא את החדר, וגם הרופאה התמוטטה אל הריצפה. בזה אחר זה התעלפו הרופאים והאחיות סביב המיטה, ומנהל המחלקה הוזעק למקום. הוא לא לקח סיכונים: ייתכן ורמירז ניסתה להתאבד באמצעות שתיית חומרי הדברה מסוכנים, והגזים הרעילים עלולים היו להתפשט במסדרונות. הוא הורה על פינוי חרום של כל החולים והרופאים מהמחלקה, ורק צוות מצומצם נשאר כדי לנסות ולהציל את רמירז. מאמציהם עלו בתוהו: גלוריה נפטרה כעבור ארבעים דקות. הרשויות פתחו בחקירה בהולה כדי לברר מה בדיוק ארע באותן דקות גורליות בחדר הטיפול הנמרץ. דגימות נלקחו מגופתה של גלוריה רמירז, ומדמם של כל אנשי הצוות שטיפלו בה. למרות כל הבדיקות, החוקרים לא מצאו כל עדות לקיומם של רעלים מוכרים. אם לדייק, נמצאו שרידים של חומר תרופתי שעשוי, תאורטית, להפוך לרעל בתנאים מסוימים- אבל לא היתה שום דרך מעשית מוכרת שתיצור את הרעל, כך שגם הרעיון הזה לא נלקח ברצינות. בתום הבדיקות הכריזה ועדת החקירה שלדעתה מה שארע בחדר הטיפולים הוא התפרצותה של 'היסטריה המונית'. במילים אחרות, הבהלה שבה נתקפה האחות הראשונה הדביקה את שאר אנשי הצוות וכל התסמינים בהם לקו- קשיי נשימה, לחץ בחזה, רעידות וכולי- כולם תעתועי מוח פסיכוסומטים. הפאניקה והפחד דילגו מאחד לשני, וכל מתעלף רק הגביר את חרדתו של הבא אחריו. עדות לכך, ציינה הוועדה, היא שהפאראמדיקים שליוו את רמירז אל בית החולים בתוך האמבולנס הצפוף לא חשו בשום תופעה חריגה. תוצאות החקירה היו שנויות במחלוקת, ורבים פיקפקו בה- אבל בגרעין העניין עומדת עובדה פסיכולוגית ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, והיא שבני אדם מושפעים באופן דרמטי מאוד מרגשותיהם והתנהגותם של אנשים אחרים. רבים יסכימו שאין זמן טוב יותר בו ניתן לראות כיצד פחדים ותשוקות של אדם אחד משפיעים על אדם אחר- מאשר בזמן קריסה של שוק מניות. לפני הקריסה, כמובן, ישנה בועה. כולם קונים מכל הבא ליד, משליכים את כספם גם על מניות שבזמנים שפויים יותר לא היו מעיפים בהם מבט שני. מדוע? מכיוון שכל המשקיעים האחרים עושים את אותו הדבר. כשהשוק רותח וכולם בבהלת קניות, הרגש השולט הוא תאוות הבצע. מאוחר יותר, כשהבועה מתפוצצת והמדדים קופצים באנג'י בלי חבל- התשוקה לרווח מתחלפת בסכין הקרה והבוהקת של הפחד. וכשהפחד מציף את המסכים האדומים, הוא מחלחל אל מוחם של כל המשקיעים. זו דוגמא קלאסית להתנהגות של עדר מבועת. מגיפת הריקודים בשטרסבורג, 1518 גם בזמנים העתיקים, בימים שלפני כותרות העיתונים עם האותיות הזועקות ופרשני כלכלה עם פרצופים רציניים ומעט מאוד מושג על המתרחש, לרגשות של קהל הייתה השפעה מדבקת על הפרט. בשנת 1518, בעיר שטרסבורג שבצרפת, החלה אישה משונה אחת לרקוד ברחוב. היא רקדה, ורקדה ורקדה. איש לא ניסה לעצור אותה. כולם הבחינו בה, אבל אף אחד לא התקרב. אולי פחדו שהיא חולה במחלת נפש מדבקת. אולי פשוט לא היה להם אכפת. האישה המוזרה המשיכה לרקוד. יום, ועוד יוםשבוע שלם, ללא הפסקה. ואז- הצטרפו אליה מספר אנשים. הם נעמדו במרכז הרחוב לידה, והתחילו לרקוד. והם לא הפסיקו לרקוד, עשרים וארבע שעות ביממה, יום אחרי יום. אנשים נוספים הצטרפו אליהם. בתוך חודש, ארבע מאות איש קפצו, השתוללו, זינקו והתפתלו ברחובותיה השקטים (לשעבר) של שטרסבורג…ברורים: היא מנתקת את הקהל מהסיבה שבגללה הוא נמצא בהפגנה או בארוע מלכתחילה. למה הם שם? במה הם מאמינים? מה כל האנשים הללו רוצים? אך בכל זאת, הרעיונות של לה בון מצאו להם אוזן קשבת. אדולף היטלר כתב עליהם בספרו 'מיין קאמף'. יוזף גבלס ביסס עליהם את מכונת התעמולה הנאצית. אומרים שבניטו מוסליני הלך לישון בכל לילה כשסיפרו של לה בון מונח על השידה, לצד מיטתו. בעת החדשה קמו לתורתו של לה בון שתי תאוריות מתחרות שהציגו גישות שונות לפסיכולוגיה של הקהל. הראשונה היא 'תיאוריית ההתכנסות'. היא שגורסת שהתנהגותו של הקהל היא תוצאה של אוסף התכונות האישיות של האנשים המרכיבים אותו. למשל, אם ההתקהלות היא הפגנה למען הצלתו של אירוס הגלבוע הנתון בסכנת הכחדה והמפגינים הם קבוצה של פרופסורים אינטלקטואלים- ההפגנה תהיה שקטה ומתורבתת. אבל אם המפגינים הם, למשל, חברי כנסת- אז אפשר להכין את הגז המדמיע. זהו ההפך הגמור מרעיונותיו של לה בון, שכזכור האמין שהזהות האישית של האדם נמחקת כשהוא נמצא בתוך קהל אנושי. השניה היא 'תאוריית הנורמות המתפתחות'. השם מעט מסורבל, אבל הרעיון פשוט למדי: האנשים מגיעים אל ההתקהלות כשהם מצוידים ברעיונות ודעות שהביאו איתם מהבית. בתוך הקהל יווצרו, באופן ספונטני, נורמות התנהגות שיקבעו מה יקרה בהמשך. האנשים מדברים זה עם זה, משפיעים אחד על השני, וכך נוצר איזה קונצנזוס לא-כתוב לגבי אופיה של ההתקהלות. הנורמות הללו גם מושפעות על ידי מספר מצומצם של אנשים שיש להם את הכריזמה והיכולת להנהיג את הסובבים אותם. זאת אומרת, אם את ההפגנה לטובתו של אירוס הגלבוע מנהיג פרופסור אינטלקטואל- הנורמה שתיווצר תהיה כזו של הפגנה שקטה ומכובדת. אם מנהיג אותה חבר כנסת, אז אפשר להכין את הגז המדמיע. לכל אחת מהתאוריות הללו יש חולשות ובעיות משלה. תאוריית הנורמות המתפתחות, למשל, מתעלמת מהתפתחויות פתאומיות ומהירות שעשויות להתרחש בתוך הקהל. מה קורה, למשל, אם תוך כדי הפגנה שקטה נזרק לפתע רימון גז מדמיע לתוך הקהל? מה תהיה התגובה? הרי במצב כזה אין זמן לשיחות וקביעת נורמות חדשות: כל אחד חייב להחליט בו ברגע עד כמה באמת אכפת לו מאירוס הגלבוע. האם הוא מוכן להסתער על השוטרים למענו, או שאולי הגיע הזמן לברוח הביתה. האספסוף החכם אל הקושי הגדול של הבנת התהליכים שמתרחשים בתוך קהל נוספה בשנים האחרונות תופעה שהפכה את הבעיה למורכבת וקשה הרבה יותר. זוהי תופעת 'האספסוף החכם', Smart Mob. האספסוף החכם נוצר בעקבות החדירה המאסיבית של מכשירי תקשורת ניידים ויעילים- טלפונים סלולרים, מחשבים ניידים, זימוניות וכו'. לכל אחד בקהל יש גישה למידע בזמן אמת, והוא יכול להתעדכן לגבי מטרות ההתקהלות וההתנהלות הצפויה בה בתוך שניות. דוגמא לאספסוף חכם היא 'אספסוף בזק', Flash Mob. ייתכן ונתקלתם בתופעה המשעשעת הזו, במיוחד אם אתם חיים על כוכב הלכת תל-אביב. הודעה על מסיבת כריות שצפויה להתקיים בכיכר רבין בעוד חצי שעה מעכשיו, מועברת באמצעות הודעות SMS מאדם לאדם במהירות הבזק. בתוך דקות מתארגת התקהלות שבזמנים עברו היו נדרשים שבועות של תליית מודעות וחוגי בית כדי לקבץ יחד. קבוצה גדולה של אנשים מתרכזים בבת אחת בכיכר, ואז שולפים את הכריות ומתחילים להכות בהם אחד את השני. בחוץ לארץ ניתן למצוא מסיבות 'אספסוף בזק' משונות אפילו יותר- למשל, כל המשתתפים מתחפשים לזומבים ומתהלכים ברחובות, או נכנסים לקרון ברכבת התחתית ופוצחים במסיבת ריקודים סוערת. את מסיבת הרכבת התחתית אנחנו לא צפויים לראות בתל-אביב בעתיד הנראה לעין, לצערנו. אבל לאספסוף החכם יש גם צדדים אפלים ומסוכנים יותר מאשר מסיבת כריות המונית. זו, כנראה, הסיבה שבעטיה הוא מכונה 'אספסוף', ולו 'קהל'. בשנת 1999 התקיימה בעיר סיאטל שבארצות הברית ועידת ארגון הסחר העולמי. הועידה הזו הייתה הזדמנות פז עבור ארגונים המתנגדים לגלובליזציה להביע את מחאתם על הפער ההולך ומתרחב, לטענתם, בין המדינות העשירות והעניות בעולם. אליהם הצטרפו גם תנועות סטודנטים, ארגוני עובדים וגם סתם חבורות אנרכיסטיות ששמחו על ההזדמנות לעשות קצת בלאגן. אחרי שבועות של הכנות ותאומים מוקדמים, הגיע היום שבו נתקיימה הועידה. עשרות אלפי מפגינים צצו משום מקום והשתלטו על הצמתים הראשיות באזור בו נתקיים הכנס. המפגינים חסמו את התנועה ומנעו ממשתתפי הועידה להגיע לאולם. האנרכיסטים הפכו מכוניות, שברו חלונות ראווה ושרפו פחי אשפה. המשטרה המופתעת ניסתה לפזר את ההפגנה, אבל האספסוף היה מוכן לקראתה. הודעות טקסט צפצפו וטלפונים סלולריים זימזמו: 'השוטרים מגיעים מרחוב X', או 'להגיע מהר לרחוב Y'. המשטרה הייתה חסרת אונים כנגד המון מתפרעים חכם כל כך, שידע להכות בה במהירות במקומות בהן הייתה חלשה או להתחמק ממנה בזריזות כשצריך. התוצאה הייתה מה שידוע כיום כ'הקרב על סיאטל': ימים ארוכים של התנגשויות אלימות בין המשטרה והמפגינים, עד שסוף סוף הצליחה הראשונה להחזיר את הסדר על כנו. מאז ההצלחה ההיא תפסה תופעת האספסוף החכם תאוצה, ואנו מתחילים לחוש את השפעתה בכל רחבי העולם. בפיליפינים הצליח אספסוף חכם בשנת 2001 להעיף מהשלטון את נשיא המדינה. ארבע שנים מאוחר יותר, בצרפת, חשה כל פריז את נחת זרועם של מפגינים ערביים שהזהירו אחד השני מפני המשטרה המקומית באמצעות הודעות SMS. כוחות הביטחון המצריים מנסים מזה כמה חודשים, ללא הצלחה, לצוד את המארגנים של הפגנות בזק פתאומיות למען הדמוקרטיה. אחד הסופרים שכתב על האספסוף החכם אמר שלדעתו, אין אף עיר על פני כדור הארץ שעשרת אלפי מפגינים רציניים ונחושים לא יכולים לשתק לחלוטין. האם האספסוף החכם הוא בסך הכל תופעה תרבותית מעניינת שתחלוף לה באותה המהירות שבה הופיעה, או אולי איום אמיתי ומוחשי על יציבותם של משטרים ברחבי העולם? זו רק עוד שאלה אחת מני רבות שהסוציולוגים החוקרים את הפסיכולוגיה של הקהל היו רוצים לדעת עליה את התשובה. (צליל של SMS) ועכשיו, תסלחו לי- אני צריך למצוא את הכרית שלי. יצירות שהופיעו בפרק: Storytime by myuu …