[עושים היסטוריה] 210: אל הגהנום ובחזרה – טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים, חלק ב'
16.9.20
![[עושים היסטוריה] 210: אל הגהנום ובחזרה – טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים, חלק ב'](https://static.wixstatic.com/media/463e01_403ef238c53244039bb8624a429cd19e~mv2.jpg)
אי-האמון שפיתחו אנשי טייסת העמק כלפי מפקדת חיל האוויר הביא לשורה של יוזמות מפתיעות ומרתקות תוך כדי לחימה: ערוץ תקשורת עוקף-מפקדה, מפת מודיעין 'חם' וסדרה של תוספות ושינויים טכניים במטוסי הסקייהוק שנעשו בשיתוף מהנדסי רפאל ללא ידיעתם של הדרגים הבכירים.
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes
אל הגהנום ובחזרה: טייסת העמק במלחמת יוה"כ – חלק ב'
כתב: רן לוי
יותר ממאה מטוסים איבד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים: קצת פחות משליש מסך כל המטוסים שעמדו לרשותו עם פרוץ הקרבות. חמישים ושלושה טייסים נהרגו. גיורא בן דב היה איש מילואים צעיר וטייס סקייהוק בטייסת העמק. באמתחתו כבר היה ניסיון קרבי עשיר במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, אבל שום דבר לא הכין אותו לכאוס של הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.
"[גיורא] ראינו איך מתנהלת המלחמה ומה קורה אצל החבר'ה שמחזיקים את הסכין בידית. עכשיו אגיד לך מה קורה אצל החבר'ה שמחזיקים את הסכין בלהב… כי התחושה שלנו הייתה – אוקי, יש כאן בלאגן, ודוד הגדיר את זה במונחים שלו – שאנחנו נלחמים במצב של אי-ודאות. אנחנו לא יודעים מול מה אנחנו נלחמים. אנחנו משתמשים באווירונים כמו בלטות מעופפות, סליחה.
אנחנו מתחילים לתקוף עם העיט בתוך איזורי אמ"ט (אזור מוכה טילים). אזור מוכה טילים זה לא מקום שטוב לעיט להסתובב בו כשהוא צריך לתקוף. עיט זה מטוס די קטן, מנוע אחד ואפילו בלי מבער. הוא לוקח שני בידונים של חמש מאות ליטר, שזה טון – ועוד שלושה טון פצצות. והוא צריך עם ארבעה טון למשוך מהר מאד לגובה של חמש, שש [אלף רגל] בשביל לתקוף תקיפה נמוכה. כשהוא מגיע לשם הוא באמת כמו ברווז באגם. זה לא ברווז במטווח: שם אתה כמו ברווז באגם! ציידים אנגלים לא צדים ברווזים בתוך האגם – אבל לטילים הסורים נתנו את היתרון הזה.
ואז אמרו שאי אפשר לתקוף בחטף, שזו התקיפה המדויקת שיכלנו להגיע אל המטרות שלנו במדויק. בגלל האיום של הטילים, אנחנו נתקוף ב'קלע'.
[רן] שזה אומר?
[גיורא] בתקיפת קלע משתמשים בחיל האוויר כמו תותח ממלחמת העולם הראשונה. אתה טס מנקודה מסוימת במהירות מסוימת, ובמקום מסוים מושך בג'י מסוים – ובזווית מסוימת משחרר את הפצצות כך שהן עושות את כל הנתיב.
[רן] זאת אומרת, הפצצה עפה בבליסטיקה?
[גיורא] בבליסטיקה."
תקיפות קלע
גיורא מתאר כאן שתי טכניקות תקיפה. בראשונה, 'יעף חטף', הטייס התוקף טס בגובה נמוך כדי שלא להיחשף וכשהוא מתקרב למטרתו הוא נוסק לגובה רב, מזהה את המטרה וצולל אליה. תוך כדי צלילה הוא מכוון בדיוק מרבי, משחרר את הפצצות ואז ממשיך לטוס בגובה נמוך ומסתלק מהאזור. תקיפת חטף היא תקיפה מדויקת ויעילה – אך כפי שתיאר גיורא, היא חושפת את המטוס לאיום ה-SA6.
האלטרנטיבה לתקיפת חטף היא 'תקיפת קלע'. אם שיחקתם פעם ב- Angry Birds, אז אתם כמעט מוסמכים לעניין הזה בחיל האוויר: רק תחליפו את הרוגטקה והגומי במכונה סופר-מתוחכמת שעולה מיליוני דולרים, וזה הכול. המטוס טס במהירות אל עבר המטרה, מתרומם מעט – ומשחרר את הפצצות במסלול קשתי ממרחק של כמה קילומטרים. מבחינת הטייסים, תקיפת קלע היא התקיפה הבטוחה ביותר שכן המטוס שומר על מרחק מאיום סוללות הטילים. אך אף על פי כן, גיורא בן-דוב ודוד יצחק, מפקד טייסת העמק במלחמה, ממש לא היו מרוצים מהעניין הזה.
"[גיורא] אנחנו יודעים שארבעים וחמש מעלות זו הזווית האופטימלית, נכון? הפצצה מגיעה הכי רחוק… אבל היא גם מגיעה הכי רחוק מהמטרה. מטוס, היתרון שלו הוא שהוא יודע לבוא מעל המטרה ולזרוק שלושה טון פצצות ברדיוס של עשרים מטר. כשאתה זורק שלושה טון פצצות ברדיוס של קילומטר [מהמטרה] אז אתה לא עושה כלום! אתה ארטילריה לא יעילה. הרבה מאד מהטיסות שעשינו היינו באים, נכנסים לתוך איזור מוגן טילים ועושים התקפות קלע, כמו ברווזים באגם!
[דוד] מה שגיורא מתאר, בנושא של תקיפות הקלע – מאיפה באו תקיפות הקלע? מהאמריקאים. ומה האמריקאים עושים עם תקיפות קלע? זורקים פצצות אטום! יעף קלע נועד לזרוק פצצה גרעינית.
[רן] שזה לא משנה לך כל כך, הדיוק.
[דוד] גם הדיוק, וגם המטוס לא יכול לזרוק את הפצצה בצלילה כי הוא ייפגע. לכן הוא צריך לזרוק את הפצצה למרחק ולהסתלק חזרה. משם אנחנו מביאים את הקלע. התקיפה במלחמת יום הכיפורים נעשית בעיוורון מוחלט. אנחנו מקבלים מטרות שנותן המטרות, לדעתי, במקרים מועטים בלבד בכלל ידע אם יש שם או אין שם אויב, מה המיקום המדויק שלו והאם התקיפה שלנו מתאימה למטרה הזו… כלומר, הכאוס של תחילת המלחמה ואובדן האמון ב'הם יודעים מה עושים', מתגלגל הלאה לתוך המלחמה."
ערוץ תקשורת עוקף מפקדה
מילת המפתח כאן היא 'חוסר אמון'. עם התקדמות המלחמה הולכת וגוברת אצל מפקד טייסת העמק דוד יצחק התחושה שאי אפשר לסמוך על הפיקוד העליון של חיל האוויר, ושהוא אינו יכול עוד לקבל את ההחלטות המתקבלות בדרגים הגבוהים כתורה מסיני.
"[דוד] כל מה שדיברנו עליו קודם יוצר מצב חדש מבחינת הראייה שלי. מה שקורה פה הוא לא לפי התכנית, ואם נדבר במונחים של פעם – אנחנו הולכים לאבדון. מאותו הרגע, אני ושותפיי – כי אני בסך הכל חודש בתפקיד, אבל חיל האוויר קטן וכולם מכירים לאורך שנים – אנחנו מייצרים תפיסה שאומרת: יש קופסא, וצריך לפרוץ מעבר לה."
דוד נמצא במלכוד. כפי שתיארנו בחלק הקודם, למפקד הטייסת אין סמכות לשנות את הפקודות שמקבל טייס ממפקדת חיל האוויר – ולמעשה, אסור לו אפילו לשוחח איתם בקשר בעודם באוויר. מצד שני, חלק מהפקודות שקיבלו הטייסים מהמפקדה היו שגויות ומסוכנות. דוד למד זאת על בשרו בדרך הקשה: המטוס הראשון שהופל במלחמת יום הכיפורים היה סקייהוק של טייסת העמק. דוד שמע את מוביל המבנה מקבל פקודה שמסכנת את חייו – אך היה חסר אונים לעשות דבר כדי למנוע את מותו המיותר של הטייס. המלכוד המייסר הכריח את דוד לחשוב מחוץ לקופסא. הוא היה מוכרח למצוא דרך לתקשר עם הטייסים שלו בעודם באוויר כדי להזהיר אותם במקרה הצורך – אבל ללא ידיעת המפקדה.
הפתרון שמצא דוד נשען על בעיה מוכרת שהייתה לטייסי הסקייהוק. תא הטייס של הסקייהוק הוא קטן, צפוף ודחוק – ולטייס לא היה הרבה מרווח תנועה בתוכו. הצפיפות הזו הפריעה במיוחד בכל מה שנוגע לניווט: טייסי הסקייהוק התקשו, פיזית, לפתוח מפות גדולות כדי לנווט אל מטרותיהם. בסקייהוק אין מקום לנווט שיסייע לטייס – אבל מה אם לטייסים היה נווט פרטי משלהם, על הקרקע?…
"[דוד] לטייס יש בעיה: איך הוא ידע מאיפה לצאת, מה הכיוון, ומה הזמן שהוא צריך למשוך בשביל הקלע או התקיפה? אנחנו אומרים: כל מי שעולה לאוויר ומקבל מטרה עובר לקשר עם הטייסת. היא תתן לו את הנתונים. לגיטימי, נכון?
הצורך הזה באספקת הנתונים של איך לבצע את הנתיב, נותן לנו את מרווח הזמן לבדוק לאן שולחים אותו, ומה אנחנו יודעים על הסביבה מבחינת כוחותינו ואויב על פי מפת המודיעין החם, ואולי אינפורמציות נוספות שגירדנו מפה ומשם. יש לנו את האפשרות לבטל את המטרה הזו, או לשנות את כיוון הגישה אליה וכן הלאה. זאת אומרת, דרך הסדק הזה אנחנו משחילים דבר חדש: אנחנו מתערבים בעצם בפיקוד של חיל האוויר. אני נכנס בתוך הסדק הזה ועכשיו אנחנו יכולים לשאול את השאלה – למה תוקפים את המטרה הזו? האם זו המטרה הנכונה? האם החימוש מתאים?"
[גיורא] רציתי להגיד עוד דבר אחד שדוד לא אמר, אולי מפאת צניעותו הרבה. באמת לא היה מודיעין, אבל דוד הנהיג בטייסת דבר אחד שהוא מאד עזר לנו, בתור האנשים שהיו בשר התותחים. כל יום היינו נפגשים, כל הטייסת, וכל אחד היה מספר מה הוא ראה ומה הוא עשה. מייצרים לעצמנו מודיעין, ותקשורת בינינו, כי לפעמים המודיעין הזה הוא – איפה יש מוקדי נ"מ? לי היה מקרה שניסו להכניס אותי, מבנה שאני הובלתי, לתוך מלכודת נ"מ מטורפת. כשאמרתי רק רגע, הטייסת מתכננת לי את הנתיב, רק רגע. אז הבקר צעק לי – תצא בפקודה! כי אנחנו שהמפקד של המבנה באוויר זה פיקוד חיל האוויר. ואני עניתי לו קצת תשובה לא יפה, וכמעט נחתתי לתוך משפט צבאי. ואז הסתבר בטייסת, שראו את הקו שהייתי צריך לטוס בו לפי פקודות המטה, זה היה בדיוק על האמבוש של הטילים שהיה בסביבות קוניטרה. בטייסת תכננו את זה נכון ודרך החרמון נכנסנו מסביב וחזרנו חזרה הביתה כל המבנה, בשלום."
טסים ללא מיכלי דלק חיצוניים
מכיוון שהגישה המחתרתית הוכיחה את עצמה והצילה חיי טייסים רבים – טייסת העמק מתחילה ליזום עוד ועוד פתרונות מאולתרים למצוקות שלה.
"[דוד] וזה מתחיל להתגלגל גם לתחומים אחרים. כלומר, זה שגיורא יוצר את הקשר עם רפאל, זה על רקע העובדה שאנחנו משחררים את הקשרים ההדוקים [עם פיקוד חיל האוויר]. [לדוגמא,] בדרך כלל היו טסים עם שני מיכלי דלק ו-12 פצצות. מכיוון שרמת הגולן היא קרובה אנחנו מקבלים החלטה – ולא מדברים עם מפקדת חיל האוויר על זה – שאנחנו טסים בלי מיכלי דלק חיצוניים. אנחנו נטוס עם חמש פצצות. לא נטוס עם שש או שתיים עשרה – נטוס עם חמש. כך המטוס הרבה יותר קל, מתמרן הרבה יותר בקלות ומטוס שחוזר יכול לחזור מהר יותר לטיסה.
אלא מה, כל חיל האוויר נכנס למעגלי המתנה. זאת אומרת, אתה ממריא, נכנס למעגל המתנה, מקבל את המטרה ותוקף. אבל אנחנו אין לנו זמן למעגל המתנה. ההוראה היא כזו: מהרגע שאתה ממריא אתה מודיע לבקר שאתה קצר בדלק. ואז אנחנו עוברים את מעגלי ההמתנה.
[אורי] עוקפים את התור.
[גיורא] אני רק שאלה!…
[דוד] מתי זה מתגלה, כאשר מטוס שלנו נאלץ לנחות בחצרים, שם ישנה טייסת סקייהוק נוספת. הם טסים מחצרים עם שני מיכלי דלק ו-12 פצצות, והנה נוחת אצליהם מטוס מרמת דוד שחזר מהתעלה – חלק לגמרי! ואז הם תופסים את הראש ואומרים, ריבונו של עולם – למה לא חשבנו על זה קודם? ומאותו הרגע הם מתחילים לטוס כך גם, כנראה, אני לא בדקתי את העניין.
כלומר, כשאני מדבר על הנושא של שבירת הקופסה, אלו הדיונים היומיים שנערכו בין פעמיים ושלוש פעמים ביום, [בהם אנחנו] מחפשים דרכים איך לנהל את הטיסה ואיך לעשות כל מה שאנחנו יכולים – שלא על פי המוסכמות, ובלי להרים טלפון למטה ובלי לשאול אם זה מותר או אסור וכו'. הדבר הכי חשוב – אנחנו נאמנים לביצוע המשימה. אנחנו מחפשים את הדרך לבצע את המשימה בדרכים ש-א' יבטיחו את הביצוע ו-ב' יקטינו את הסיכון להיפגע. זה בעצם מה שאנחנו עושים בתוך הסיפור הזה, ולכן אנחנו חשים את עצמנו חפים מפשע."
גיורא פונה לרפאל
כל הדברים שעליהם סיפרנו עד כה מהווים את הרקע למה שהיא אולי החריגה הגדולה והמשמעותית ביותר שיכולה להיות מהנהלים ופקודות הקבע של חיל האוויר.
תשאלו כל טכנאי מטוסים וכל קצין טכני, ותמיד תקבלו אותה התשובה: במטוסים לא משחקים. בחיל האוויר לוקחים את בטיחות הטיסה ברצינות גמורה, שכן כל סטייה מהנהלים – תחזוקה לקויה, כלי שנשכח או חלק תקול – יכולים להסתיים במטוס מרוסק ובטייסים מתים. אבל הכאוס והפחד של מלחמת יום הכיפורים הביאו את גיורא ודוד לחלל את העקרון המקודש של 'במטוסים לא משחקים' וליזום – רחמנא ליצלן! – אלתור זמני במטוס.
"[גיורא] בקטע הזה, חוסר הודאות מול ה-SA6 בעיקר, וקצת בסטרלות פה ושם… יש לי חבר ברפאל, שמספר לי כל הזמן כמה הם חכמים ואיזה גאונים יש שם.
[רן] בן ציון בצלאל.
[גיורא] כן. הרמתי טלפון לבן ציון. הוא אמר לי – 'תבוא לפה'. אמרתי לו – "אני אבוא. אתה תביא אחד שמבין בטילים, אחד שמבין באלקטרוניקה וכו'. תביא חכמים ונראה מה ייצא מהעניין." ניגשתי לדוד וביקשתי בקשה מאד גדולה. היה אוטו בטייסת, פלימות', מכונית מגוייסת: מכונית אמריקנית גדולה, יפה כזו, בשני צבעים [צוחקים] אמרתי לו – אני יכול לקחת את האוטו בערב, לנסוע לרפאל? הוא אמר לי – קח.
[דוד] אמרת יותר. הוא אמר – 'יש לי חברים ברפאל, אני הולך להפגש איתם, לראות מה אפשר לעשות.'
[גיורא] בדיוק. באתי לרפאל, ישבו החכמים האלה יחד איתי והסברתי להם את הבעיה, את נקודות הסיכון. הצלחנו למקד את זה ליעף חטף, כארבעים וחמש שניות מהרגע שאתה עוזב את הגובה הנמוך ועד שאתה חוזר לגובה הנמוך. גילינו די מהר שנקודות הסיכון שלנו הן כשהמטוס עולה למעלה והמהירות יורדת. כשהמטוס מגיע לשיא הגובה שלו, שם קולטים אותנו, נועלים עלינו ואז, מהנקודה הזו ועד היציאה [של המטוס מאזור הטילים] אלו הנקודות המסוכנות שביניהן אנחנו חשופים לטילים.
החכמים של המכ"ם ברפאל אמרו – תשמע אנחנו לא יודעים על איזה תדר הוא [ה-SA6] עובד. ברור שהוא עובד חלקית על תדר גבוה וחלקית על תדר נמוך. אנחנו גם לא יודעים איך הוא מנהג את עצמו. יכול להיות שיש לו גם קליטה תרמית, ואז הוא קולט את החום של המנוע. אז אמרנו – בואו נניח שיש לו את שלושת הדברים האלה, מה שהסתבר בדיעבד שהיה נכון.
הגיעו מהאמריקנים כמויות אדירות של מוץ: פירורי מתכת שהמטוס מפזר באוויר בשביל לבלבל את המכ"ם. יש מוצים לתדר גבוה ויש לתדר נמוך, ויש גם פליירים (Flairs). פלייר זה נור להבה שבא לבלבל טילים שמנהגים אל חום המנוע. עשינו שלושים ושישה חורים בחתיכת ברזל. עלתה השאלה לאיפה לחבר את זה במטוס – כי לחבר למטוס זה דבר די מסוכן ומסובך. המטוס טס מהר מאד וההתנגדות האווירית גדולה: זה יכול לכופף דברים, להעיף דברים ולעוף לכל מיני מקומות. בנינו קסטה של שלושים ושישה מוצים ופליירים שמתוכנתים ליעף חטף בלבד: זאת אומרת, אתה לא יכול לתכנת אותם אחרת באוויר."
'הקסטה'
במילים אחרות, המהנדסים של רפאל אילתרו קופסא – "קסטה", כפי שמכנה אותה גיורא – שמכילה שלושים ושישה נורים ומוצים מסוגים שונים. מהרגע שהטייס לוחץ על כפתור ההפעלה, הנורים והמוצים נורים מהקופסא בזה אחר בזה בתזמון מוגדר וקבוע מראש שבשאיפה יצליח לבלבל את הטיל המתקרב ולהרחיק אותו מהמטוס באותם רגעים קריטיים בזמן יעף חטף שבו הוא טס לאט ובגובה רב וחשוף במיוחד לאיום הנ"מ.
אבל כאן עולה השאלה – איך מרכיבים את קופסת המוצים במטוס? כשאני הייתי מפקד ספינת דבור בחיל הים, אני זוכר שהרכיבו לי על הספינה אלף ואחד מכשירים ומתקנים שונים ומשונים לצורך ניסויים שרקחו המהנדסים במוחם הקודח. בספינה, אלתור כזה הוא עניין פשוט יחסית – אני חושב שאם הייתי עומד במקום אחד מספיק זמן, היו מנסים לרתך גם אותי לסיפון. אבל במטוס קטן, אין הרבה מקום פנוי. הפתרון של גיורא והמהנדסים היה לנצל פיצ'ר של הסקייהוק האמריקני שבחיל האוויר שלנו לא היה כל כך רלוונטי.
"[גיורא] הסקייהוק תוכנן כמטוס לנושאת מטוסים. כשהוא היה כבד, אז היו לו רקטות האצה שהיו מחוברות בזנב ויחד עם הקטפולט [בעברית, מעוט] שמעיף את המטוס – היו מדליקים את הרקטות והמטוס היה עולה לאוויר. הרקטות האלה היו מתופעלות על ידי ידית שהייתה יורדת מדופן המטוס, והיית מחזיק את המצערת יחד עם הידית הזו כי הרקטה הייתה נותנת האצה חזקה. כנראה שקרה להם [לאמריקנים] מקרים שהיד [של הטייס] הייתה עפה יחד עם המצערת והטייס היה סוגר את המנוע. זה הכי מסוכן בסיטואציה הזו של נושאת מטוסים. זה לא נראה לי מרשם טוב לחיים ארוכים. מצאנו את החוט שמפעיל את הרקטה וחיברנו אותו לקסטה הזו. פתרון של מסגרות. זה היה מחובר לוו העצירה: לסקייהוק, בגלל שהוא מגיע מנושאות מטוסים, היה חייב להיות לו וו עצירה."
דהיינו, בסקייהוק היה מקום לרקטות האצה שלא היה בהן שימוש, ואם יש רקטות – יש גם כפתור שאמור להפעיל אותן. המהנדסים 'התלבשו' על המערכת המיותרת הזו והחליפו אותה בקופסת הנורים והמוצים המאולתרת. וכך, תוך כדי המלחמה, הותקנה המערכת הזו בכל המטוסים של טייסת העמק והגנה עליהם מפני איום ה-SA6.
"[רן] אם אני חוזר להרכבה של אותה קסטה ונורים ומוצים – כמה זמן לקח התהליך הטכני של לבוא, להרכיב ולשנות?
[גיורא] אני ביום טס, נכנס לאוטו שלי או לפלימות', ונוסע לרפאל. יושב ברפאל עד הערב או עד הלילה. לפעמים נסענו לבתי מלאכה במפרץ כי לא כל דבר ידעו לעשות לבד [ברפאל]. את המעגלים האלקטרונים הם עשו לבד, כי את המעגלים צריך להתאים בצורה מדויקת ואת זה רק ברפאל ידעו לעשות. קיבלנו מערכת עובדת בסביבות שבוע ימים. הם עבדו יום ולילה! היינו צריכים לטוס עם המוצר ולנסות אותו. טסנו, ניסינו וראינו שזה עובד ומהרגע הזה התחילו לחבר [את המערכת למטוסים]. אני חושב שאת כל החמישה ימים האחרונים של המלחמה, טסנו כל הטייסת עם מה שקיבלנו מרפאל. התחילו גם שמועות בחיל האוויר – כי הייתה טייסת 102 שספגה הכי הרבה אבדות – ואמרו ש-109 יש להם פטנט חדש נגד טילים. הזמנו שישים מערכות כאלה, ואת האחרונים נתנו ל-102.
[רן] מה הייתה התגובה של מפקדת חיל האוויר?
גיורא: אף אחד לא ידע. את זה עשינו הכל לבד. דוד ידע: הוא היה המפקד הכי גבוה שמבחינתי היה מודע לזה. תביא בחשבון שיש בצה"ל בכלל, בתרבות הצה"לית, מה שנקרא 'התקנה צה"לית'. אם היית מסתכל על ג'יפ צה"לי בשנות השמונים, זה נראה כמו רובוטריק. כי היו קונים ג'יפ באמריקה, ואז אומרים – רגע, כאן צריך לשים את המכשיר קשר והיו מרתכים איזה שתי חתיכות קטנות… נוצרה איזו תרבות של פצ' על פצ' על פצ' ובסוף זה נראה כמו… היה לזה שם: 'התקנה צה"לית.' "מה זו הזוועה הזו? הזוועה הזו היא התקנה צה"לית." זה היה רחוק ככל שרק אפשר מהתרבות של חיל האוויר. בחיל האוויר אין דבר כזה שאתה שם על אווירון דברים."
תמרון חבית
והאלתור הזה היה רק ההתחלה.
"[גיורא] תוך כדי דיונים עם הח'ברה ברפאל, עלה עוד נושא. כשדיברנו על הטיל ואיך הוא מתנהג, ישב שם מומחה הטילים והתחיל דיאלוג עם מתמטיקאי שישב בטכניון וידע לתפעל את המחשב במונחים תלת-ממדיים. רצינו לראות אם יש איזה שהוא תמרון פסיבי שהמטוס יכול לעשות כדי להקטין את הסיכוי שהטיל יפגע בו.
לי זה היה טריוויאלי, כי אנחנו למדנו איך להתחמק כך מטיל ה- SA2. הטיל היה בא אליך, ואתה מראה לו את הצד שלך. כשהוא מתקרב אליך – אתה שובר אליו. נוצר מצב בסוף הניהוג שלו אליך הוא צריך לעשות המון שינויים מאד מהר. הטיל לא מסוגל לעשות את זה והוא מפקשש אותך. ב-SA2 זה היה קצת מסוכן כי היה לו המון חומר נפץ בראש והיית יכול להיפגע מהרסיסים, אבל בגדול התרגיל של איך לתמרן את המטוס כדי להתחמק מטיל – היה טריוויאלי כי בחיל האוויר השתמשנו בו פה ושם."
גיורא מתאר כאן את החיסרון המרכזי של טיל הנ"מ SA2, והסיבה שבגללה הוא לא היווה איום משמעותי למטוסי חיל האוויר. המטוס והטיל נעים במהירות באוויר, אבל כל עוד המטוס נמצא רחוק יחסית, הכיוון שלו ביחס לטיל נשאר די קבוע והטיל לא צריך ל