אל הגהנום ובחזרה: טייסת העמק במלחמת יוה"כ – חלק ב'

כתב: רן לוי

יותר ממאה מטוסים איבד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים: קצת פחות משליש מסך כל המטוסים שעמדו לרשותו עם פרוץ הקרבות. חמישים ושלושה טייסים נהרגו. גיורא בן דב היה איש מילואים צעיר וטייס סקייהוק בטייסת העמק. באמתחתו כבר היה ניסיון קרבי עשיר במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, אבל שום דבר לא הכין אותו לכאוס של הימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.

"[גיורא] ראינו איך מתנהלת המלחמה ומה קורה אצל החבר'ה שמחזיקים את הסכין בידית. עכשיו אגיד לך מה קורה אצל החבר'ה שמחזיקים את הסכין בלהב… כי התחושה שלנו הייתה – אוקי, יש כאן בלאגן, ודוד הגדיר את זה במונחים שלו – שאנחנו נלחמים במצב של אי-ודאות. אנחנו לא יודעים מול מה אנחנו נלחמים. אנחנו משתמשים באווירונים כמו בלטות מעופפות, סליחה.

אנחנו מתחילים לתקוף עם העיט בתוך איזורי אמ"ט (אזור מוכה טילים). אזור מוכה טילים זה לא מקום שטוב לעיט להסתובב בו כשהוא צריך לתקוף. עיט זה מטוס די קטן, מנוע אחד ואפילו בלי מבער. הוא לוקח שני בידונים של חמש מאות ליטר, שזה טון – ועוד שלושה טון פצצות. והוא צריך עם ארבעה טון למשוך מהר מאד לגובה של חמש, שש [אלף רגל] בשביל לתקוף תקיפה נמוכה. כשהוא מגיע לשם הוא באמת כמו ברווז באגם. זה לא ברווז במטווח: שם אתה כמו ברווז באגם! ציידים אנגלים לא צדים ברווזים בתוך האגם – אבל לטילים הסורים נתנו את היתרון הזה.

ואז אמרו שאי אפשר לתקוף בחטף, שזו התקיפה המדויקת שיכלנו להגיע אל המטרות שלנו במדויק. בגלל האיום של הטילים, אנחנו נתקוף ב'קלע'.

[רן] שזה אומר?

[גיורא] בתקיפת קלע משתמשים בחיל האוויר כמו תותח ממלחמת העולם הראשונה. אתה טס מנקודה מסוימת במהירות מסוימת, ובמקום מסוים מושך בג'י מסוים – ובזווית מסוימת משחרר את הפצצות כך שהן עושות את כל הנתיב.

[רן] זאת אומרת, הפצצה עפה בבליסטיקה?

[גיורא] בבליסטיקה."

תקיפות קלע

גיורא מתאר כאן שתי טכניקות תקיפה. בראשונה, 'יעף חטף', הטייס התוקף טס בגובה נמוך כדי שלא להיחשף וכשהוא מתקרב למטרתו הוא נוסק לגובה רב, מזהה את המטרה וצולל אליה. תוך כדי צלילה הוא מכוון בדיוק מרבי, משחרר את הפצצות ואז ממשיך לטוס בגובה נמוך ומסתלק מהאזור. תקיפת חטף היא תקיפה מדויקת ויעילה – אך כפי שתיאר גיורא, היא חושפת את המטוס לאיום ה-SA6.

האלטרנטיבה לתקיפת חטף היא 'תקיפת קלע'. אם שיחקתם פעם ב- Angry Birds, אז אתם כמעט מוסמכים לעניין הזה בחיל האוויר: רק תחליפו את הרוגטקה והגומי במכונה סופר-מתוחכמת שעולה מיליוני דולרים, וזה הכול. המטוס טס במהירות אל עבר המטרה, מתרומם מעט – ומשחרר את הפצצות במסלול קשתי ממרחק של כמה קילומטרים. מבחינת הטייסים, תקיפת קלע היא התקיפה הבטוחה ביותר שכן המטוס שומר על מרחק מאיום סוללות הטילים. אך אף על פי כן, גיורא בן-דוב ודוד יצחק, מפקד טייסת העמק במלחמה, ממש לא היו מרוצים מהעניין הזה.

"[גיורא] אנחנו יודעים שארבעים וחמש מעלות זו הזווית האופטימלית, נכון? הפצצה מגיעה הכי רחוק… אבל היא גם מגיעה הכי רחוק מהמטרה. מטוס, היתרון שלו הוא שהוא יודע לבוא מעל המטרה ולזרוק שלושה טון פצצות ברדיוס של עשרים מטר. כשאתה זורק שלושה טון פצצות ברדיוס של קילומטר [מהמטרה] אז אתה לא עושה כלום! אתה ארטילריה לא יעילה. הרבה מאד מהטיסות שעשינו היינו באים, נכנסים לתוך איזור מוגן טילים ועושים התקפות קלע, כמו ברווזים באגם!

[דוד] מה שגיורא מתאר, בנושא של תקיפות הקלע – מאיפה באו תקיפות הקלע? מהאמריקאים. ומה האמריקאים עושים עם תקיפות קלע? זורקים פצצות אטום! יעף קלע נועד לזרוק פצצה גרעינית.

[רן] שזה לא משנה לך כל כך, הדיוק.

[דוד] גם הדיוק, וגם המטוס לא יכול לזרוק את הפצצה בצלילה כי הוא ייפגע. לכן הוא צריך לזרוק את הפצצה למרחק ולהסתלק חזרה. משם אנחנו מביאים את הקלע. התקיפה במלחמת יום הכיפורים נעשית בעיוורון מוחלט. אנחנו מקבלים מטרות שנותן המטרות, לדעתי, במקרים מועטים בלבד בכלל ידע אם יש שם או אין שם אויב, מה המיקום המדויק שלו והאם התקיפה שלנו מתאימה למטרה הזו… כלומר, הכאוס של תחילת המלחמה ואובדן האמון ב'הם יודעים מה עושים', מתגלגל הלאה לתוך המלחמה."

ערוץ תקשורת עוקף מפקדה

מילת המפתח כאן היא 'חוסר אמון'. עם התקדמות המלחמה הולכת וגוברת אצל מפקד טייסת העמק דוד יצחק התחושה שאי אפשר לסמוך על הפיקוד העליון של חיל האוויר, ושהוא אינו יכול עוד לקבל את ההחלטות המתקבלות בדרגים הגבוהים כתורה מסיני.

"[דוד] כל מה שדיברנו עליו קודם יוצר מצב חדש מבחינת הראייה שלי. מה שקורה פה הוא לא לפי התכנית, ואם נדבר במונחים של פעם – אנחנו הולכים לאבדון. מאותו הרגע, אני ושותפיי – כי אני בסך הכל חודש בתפקיד, אבל חיל האוויר קטן וכולם מכירים לאורך שנים – אנחנו מייצרים תפיסה שאומרת: יש קופסא, וצריך לפרוץ מעבר לה."

דוד נמצא במלכוד. כפי שתיארנו בחלק הקודם, למפקד הטייסת אין סמכות לשנות את הפקודות שמקבל טייס ממפקדת חיל האוויר – ולמעשה, אסור לו אפילו לשוחח איתם בקשר בעודם באוויר. מצד שני, חלק מהפקודות שקיבלו הטייסים מהמפקדה היו שגויות ומסוכנות. דוד למד זאת על בשרו בדרך הקשה: המטוס הראשון שהופל במלחמת יום הכיפורים היה סקייהוק של טייסת העמק. דוד שמע את מוביל המבנה מקבל פקודה שמסכנת את חייו – אך היה חסר אונים לעשות דבר כדי למנוע את מותו המיותר של הטייס. המלכוד המייסר הכריח את דוד לחשוב מחוץ לקופסא. הוא היה מוכרח למצוא דרך לתקשר עם הטייסים שלו בעודם באוויר כדי להזהיר אותם במקרה הצורך – אבל ללא ידיעת המפקדה.

הפתרון שמצא דוד נשען על בעיה מוכרת שהייתה לטייסי הסקייהוק. תא הטייס של הסקייהוק הוא קטן, צפוף ודחוק – ולטייס לא היה הרבה מרווח תנועה בתוכו. הצפיפות הזו הפריעה במיוחד בכל מה שנוגע לניווט: טייסי הסקייהוק התקשו, פיזית, לפתוח מפות גדולות כדי לנווט אל מטרותיהם. בסקייהוק אין מקום לנווט שיסייע לטייס – אבל מה אם לטייסים היה נווט פרטי משלהם, על הקרקע?…

"[דוד] לטייס יש בעיה: איך הוא ידע מאיפה לצאת, מה הכיוון, ומה הזמן שהוא צריך למשוך בשביל הקלע או התקיפה? אנחנו אומרים: כל מי שעולה לאוויר ומקבל מטרה עובר לקשר עם הטייסת. היא תתן לו את הנתונים. לגיטימי, נכון?

הצורך הזה באספקת הנתונים של איך לבצע את הנתיב, נותן לנו את מרווח הזמן לבדוק לאן שולחים אותו, ומה אנחנו יודעים על הסביבה מבחינת כוחותינו ואויב על פי מפת המודיעין החם, ואולי אינפורמציות נוספות שגירדנו מפה ומשם. יש לנו את האפשרות לבטל את המטרה הזו, או לשנות את כיוון הגישה אליה וכן הלאה. זאת אומרת, דרך הסדק הזה אנחנו משחילים דבר חדש: אנחנו מתערבים בעצם בפיקוד של חיל האוויר. אני נכנס בתוך הסדק הזה ועכשיו אנחנו יכולים לשאול את השאלה – למה תוקפים את המטרה הזו? האם זו המטרה הנכונה? האם החימוש מתאים?"

[גיורא] רציתי להגיד עוד דבר אחד שדוד לא אמר, אולי מפאת צניעותו הרבה. באמת לא היה מודיעין, אבל דוד הנהיג בטייסת דבר אחד שהוא מאד עזר לנו, בתור האנשים שהיו בשר התותחים. כל יום היינו נפגשים, כל הטייסת, וכל אחד היה מספר מה הוא ראה ומה הוא עשה. מייצרים לעצמנו מודיעין, ותקשורת בינינו, כי לפעמים המודיעין הזה הוא – איפה יש מוקדי נ"מ? לי היה מקרה שניסו להכניס אותי, מבנה שאני הובלתי, לתוך מלכודת נ"מ מטורפת. כשאמרתי רק רגע, הטייסת מתכננת לי את הנתיב, רק רגע. אז הבקר צעק לי – תצא בפקודה! כי אנחנו שהמפקד של המבנה באוויר זה פיקוד חיל האוויר. ואני עניתי לו קצת תשובה לא יפה, וכמעט נחתתי לתוך משפט צבאי. ואז הסתבר בטייסת, שראו את הקו שהייתי צריך לטוס בו לפי פקודות המטה, זה היה בדיוק על האמבוש של הטילים שהיה בסביבות קוניטרה. בטייסת תכננו את זה נכון ודרך החרמון נכנסנו מסביב וחזרנו חזרה הביתה כל המבנה, בשלום."

טסים ללא מיכלי דלק חיצוניים

מכיוון שהגישה המחתרתית הוכיחה את עצמה והצילה חיי טייסים רבים – טייסת העמק מתחילה ליזום עוד ועוד פתרונות מאולתרים למצוקות שלה.

"[דוד] וזה מתחיל להתגלגל גם לתחומים אחרים. כלומר, זה שגיורא יוצר את הקשר עם רפאל, זה על רקע העובדה שאנחנו משחררים את הקשרים ההדוקים [עם פיקוד חיל האוויר]. [לדוגמא,] בדרך כלל היו טסים עם שני מיכלי דלק ו-12 פצצות. מכיוון שרמת הגולן היא קרובה אנחנו מקבלים החלטה – ולא מדברים עם מפקדת חיל האוויר על זה – שאנחנו טסים בלי מיכלי דלק חיצוניים. אנחנו נטוס עם חמש פצצות. לא נטוס עם שש או שתיים עשרה – נטוס עם חמש. כך המטוס הרבה יותר קל, מתמרן הרבה יותר בקלות ומטוס שחוזר יכול לחזור מהר יותר לטיסה.

אלא מה, כל חיל האוויר נכנס למעגלי המתנה. זאת אומרת, אתה ממריא, נכנס למעגל המתנה, מקבל את המטרה ותוקף. אבל אנחנו אין לנו זמן למעגל המתנה. ההוראה היא כזו: מהרגע שאתה ממריא אתה מודיע לבקר שאתה קצר בדלק. ואז אנחנו עוברים את מעגלי ההמתנה.

[אורי] עוקפים את התור.

[גיורא] אני רק שאלה!…

[דוד] מתי זה מתגלה, כאשר מטוס שלנו נאלץ לנחות בחצרים, שם ישנה טייסת סקייהוק נוספת. הם טסים מחצרים עם שני מיכלי דלק ו-12 פצצות, והנה נוחת אצליהם מטוס מרמת דוד שחזר מהתעלה – חלק לגמרי! ואז הם תופסים את הראש ואומרים, ריבונו של עולם – למה לא חשבנו על זה קודם? ומאותו הרגע הם מתחילים לטוס כך גם, כנראה, אני לא בדקתי את העניין.

כלומר, כשאני מדבר על הנושא של שבירת הקופסה, אלו הדיונים היומיים שנערכו בין פעמיים ושלוש פעמים ביום, [בהם אנחנו] מחפשים דרכים איך לנהל את הטיסה ואיך לעשות כל מה שאנחנו יכולים – שלא על פי המוסכמות, ובלי להרים טלפון למטה ובלי לשאול אם זה מותר או אסור וכו'. הדבר הכי חשוב – אנחנו נאמנים לביצוע המשימה. אנחנו מחפשים את הדרך לבצע את המשימה בדרכים ש-א' יבטיחו את הביצוע ו-ב' יקטינו את הסיכון להיפגע. זה בעצם מה שאנחנו עושים בתוך הסיפור הזה, ולכן אנחנו חשים את עצמנו חפים מפשע."

גיורא פונה לרפאל

כל הדברים שעליהם סיפרנו עד כה מהווים את הרקע למה שהיא אולי החריגה הגדולה והמשמעותית ביותר שיכולה להיות מהנהלים ופקודות הקבע של חיל האוויר.

תשאלו כל טכנאי מטוסים וכל קצין טכני, ותמיד תקבלו אותה התשובה: במטוסים לא משחקים. בחיל האוויר לוקחים את בטיחות הטיסה ברצינות גמורה, שכן כל סטייה מהנהלים – תחזוקה לקויה, כלי שנשכח או חלק תקול – יכולים להסתיים במטוס מרוסק ובטייסים מתים. אבל הכאוס והפחד של מלחמת יום הכיפורים הביאו את גיורא ודוד לחלל את העקרון המקודש של 'במטוסים לא משחקים' וליזום – רחמנא ליצלן! – אלתור זמני במטוס.

"[גיורא] בקטע הזה, חוסר הודאות מול ה-SA6 בעיקר, וקצת בסטרלות פה ושם… יש לי חבר ברפאל, שמספר לי כל הזמן כמה הם חכמים ואיזה גאונים יש שם.

[רן] בן ציון בצלאל.

[גיורא] כן. הרמתי טלפון לבן ציון. הוא אמר לי – 'תבוא לפה'. אמרתי לו – "אני אבוא. אתה תביא אחד שמבין בטילים, אחד שמבין באלקטרוניקה וכו'. תביא חכמים ונראה מה ייצא מהעניין." ניגשתי לדוד וביקשתי בקשה מאד גדולה. היה אוטו בטייסת, פלימות', מכונית מגוייסת: מכונית אמריקנית גדולה, יפה כזו, בשני צבעים [צוחקים] אמרתי לו – אני יכול לקחת את האוטו בערב, לנסוע לרפאל? הוא אמר לי – קח.

[דוד] אמרת יותר. הוא אמר – 'יש לי חברים ברפאל, אני הולך להפגש איתם, לראות מה אפשר לעשות.'

[גיורא] בדיוק. באתי לרפאל, ישבו החכמים האלה יחד איתי והסברתי להם את הבעיה, את נקודות הסיכון. הצלחנו למקד את זה ליעף חטף, כארבעים וחמש שניות מהרגע שאתה עוזב את הגובה הנמוך ועד שאתה חוזר לגובה הנמוך. גילינו די מהר שנקודות הסיכון שלנו הן כשהמטוס עולה למעלה והמהירות יורדת. כשהמטוס מגיע לשיא הגובה שלו, שם קולטים אותנו, נועלים עלינו ואז, מהנקודה הזו ועד היציאה [של המטוס מאזור הטילים] אלו הנקודות המסוכנות שביניהן אנחנו חשופים לטילים.

החכמים של המכ"ם ברפאל אמרו – תשמע אנחנו לא יודעים על איזה תדר הוא [ה-SA6] עובד. ברור שהוא עובד חלקית על תדר גבוה וחלקית על תדר נמוך. אנחנו גם לא יודעים איך הוא מנהג את עצמו. יכול להיות שיש לו גם קליטה תרמית, ואז הוא קולט את החום של המנוע. אז אמרנו – בואו נניח שיש לו את שלושת הדברים האלה, מה שהסתבר בדיעבד שהיה נכון.

הגיעו מהאמריקנים כמויות אדירות של מוץ: פירורי מתכת שהמטוס מפזר באוויר בשביל לבלבל את המכ"ם. יש מוצים לתדר גבוה ויש לתדר נמוך, ויש גם פליירים (Flairs). פלייר זה נור להבה שבא לבלבל טילים שמנהגים אל חום המנוע. עשינו שלושים ושישה חורים בחתיכת ברזל. עלתה השאלה לאיפה לחבר את זה במטוס – כי לחבר למטוס זה דבר די מסוכן ומסובך. המטוס טס מהר מאד וההתנגדות האווירית גדולה: זה יכול לכופף דברים, להעיף דברים ולעוף לכל מיני מקומות. בנינו קסטה של שלושים ושישה מוצים ופליירים שמתוכנתים ליעף חטף בלבד: זאת אומרת, אתה לא יכול לתכנת אותם אחרת באוויר."

'הקסטה'

במילים אחרות, המהנדסים של רפאל אילתרו קופסא – "קסטה", כפי שמכנה אותה גיורא – שמכילה שלושים ושישה נורים ומוצים מסוגים שונים. מהרגע שהטייס לוחץ על כפתור ההפעלה, הנורים והמוצים נורים מהקופסא בזה אחר בזה בתזמון מוגדר וקבוע מראש שבשאיפה יצליח לבלבל את הטיל המתקרב ולהרחיק אותו מהמטוס באותם רגעים קריטיים בזמן יעף חטף שבו הוא טס לאט ובגובה רב וחשוף במיוחד לאיום הנ"מ.

אבל כאן עולה השאלה – איך מרכיבים את קופסת המוצים במטוס? כשאני הייתי מפקד ספינת דבור בחיל הים, אני זוכר שהרכיבו לי על הספינה אלף ואחד מכשירים ומתקנים שונים ומשונים לצורך ניסויים שרקחו המהנדסים במוחם הקודח. בספינה, אלתור כזה הוא עניין פשוט יחסית – אני חושב שאם הייתי עומד במקום אחד מספיק זמן, היו מנסים לרתך גם אותי לסיפון. אבל במטוס קטן, אין הרבה מקום פנוי. הפתרון של גיורא והמהנדסים היה לנצל פיצ'ר של הסקייהוק האמריקני שבחיל האוויר שלנו לא היה כל כך רלוונטי.

"[גיורא] הסקייהוק תוכנן כמטוס לנושאת מטוסים. כשהוא היה כבד, אז היו לו רקטות האצה שהיו מחוברות בזנב ויחד עם הקטפולט [בעברית, מעוט] שמעיף את המטוס – היו מדליקים את הרקטות והמטוס היה עולה לאוויר. הרקטות האלה היו מתופעלות על ידי ידית שהייתה יורדת מדופן המטוס, והיית מחזיק את המצערת יחד עם הידית הזו כי הרקטה הייתה נותנת האצה חזקה. כנראה שקרה להם [לאמריקנים] מקרים שהיד [של הטייס] הייתה עפה יחד עם המצערת והטייס היה סוגר את המנוע. זה הכי מסוכן בסיטואציה הזו של נושאת מטוסים. זה לא נראה לי מרשם טוב לחיים ארוכים. מצאנו את החוט שמפעיל את הרקטה וחיברנו אותו לקסטה הזו. פתרון של מסגרות. זה היה מחובר לוו העצירה: לסקייהוק, בגלל שהוא מגיע מנושאות מטוסים, היה חייב להיות לו וו עצירה."

דהיינו, בסקייהוק היה מקום לרקטות האצה שלא היה בהן שימוש, ואם יש רקטות – יש גם כפתור שאמור להפעיל אותן. המהנדסים 'התלבשו' על המערכת המיותרת הזו והחליפו אותה בקופסת הנורים והמוצים המאולתרת. וכך, תוך כדי המלחמה, הותקנה המערכת הזו בכל המטוסים של טייסת העמק והגנה עליהם מפני איום ה-SA6.

"[רן] אם אני חוזר להרכבה של אותה קסטה ונורים ומוצים – כמה זמן לקח התהליך הטכני של לבוא, להרכיב ולשנות?

[גיורא] אני ביום טס, נכנס לאוטו שלי או לפלימות', ונוסע לרפאל. יושב ברפאל עד הערב או עד הלילה. לפעמים נסענו לבתי מלאכה במפרץ כי לא כל דבר ידעו לעשות לבד [ברפאל]. את המעגלים האלקטרונים הם עשו לבד, כי את המעגלים צריך להתאים בצורה מדויקת ואת זה רק ברפאל ידעו לעשות. קיבלנו מערכת עובדת בסביבות שבוע ימים. הם עבדו יום ולילה! היינו צריכים לטוס עם המוצר ולנסות אותו. טסנו, ניסינו וראינו שזה עובד ומהרגע הזה התחילו לחבר [את המערכת למטוסים]. אני חושב שאת כל החמישה ימים האחרונים של המלחמה, טסנו כל הטייסת עם מה שקיבלנו מרפאל. התחילו גם שמועות בחיל האוויר – כי הייתה טייסת 102 שספגה הכי הרבה אבדות – ואמרו ש-109 יש להם פטנט חדש נגד טילים. הזמנו שישים מערכות כאלה, ואת האחרונים נתנו ל-102.

[רן] מה הייתה התגובה של מפקדת חיל האוויר?

גיורא: אף אחד לא ידע. את זה עשינו הכל לבד. דוד ידע: הוא היה המפקד הכי גבוה שמבחינתי היה מודע לזה. תביא בחשבון שיש בצה"ל בכלל, בתרבות הצה"לית, מה שנקרא 'התקנה צה"לית'. אם היית מסתכל על ג'יפ צה"לי בשנות השמונים, זה נראה כמו רובוטריק. כי היו קונים ג'יפ באמריקה, ואז אומרים – רגע, כאן צריך לשים את המכשיר קשר והיו מרתכים איזה שתי חתיכות קטנות… נוצרה איזו תרבות של פצ' על פצ' על פצ' ובסוף זה נראה כמו… היה לזה שם: 'התקנה צה"לית.' "מה זו הזוועה הזו? הזוועה הזו היא התקנה צה"לית." זה היה רחוק ככל שרק אפשר מהתרבות של חיל האוויר. בחיל האוויר אין דבר כזה שאתה שם על אווירון דברים."

תמרון חבית

והאלתור הזה היה רק ההתחלה.

"[גיורא] תוך כדי דיונים עם הח'ברה ברפאל, עלה עוד נושא. כשדיברנו על הטיל ואיך הוא מתנהג, ישב שם מומחה הטילים והתחיל דיאלוג עם מתמטיקאי שישב בטכניון וידע לתפעל את המחשב במונחים תלת-ממדיים. רצינו לראות אם יש איזה שהוא תמרון פסיבי שהמטוס יכול לעשות כדי להקטין את הסיכוי שהטיל יפגע בו.

לי זה היה טריוויאלי, כי אנחנו למדנו איך להתחמק כך מטיל ה- SA2. הטיל היה בא אליך, ואתה מראה לו את הצד שלך. כשהוא מתקרב אליך – אתה שובר אליו. נוצר מצב בסוף הניהוג שלו אליך הוא צריך לעשות המון שינויים מאד מהר. הטיל לא מסוגל לעשות את זה והוא מפקשש אותך. ב-SA2 זה היה קצת מסוכן כי היה לו המון חומר נפץ בראש והיית יכול להיפגע מהרסיסים, אבל בגדול התרגיל של איך לתמרן את המטוס כדי להתחמק מטיל – היה טריוויאלי כי בחיל האוויר השתמשנו בו פה ושם."

גיורא מתאר כאן את החיסרון המרכזי של טיל הנ"מ SA2, והסיבה שבגללה הוא לא היווה איום משמעותי למטוסי חיל האוויר. המטוס והטיל נעים במהירות באוויר, אבל כל עוד המטוס נמצא רחוק יחסית, הכיוון שלו ביחס לטיל נשאר די קבוע והטיל לא צריך לשנות את מסלול המעוף שלו יותר מדי. אך ככל שהמטוס והטיל מתקרבים זה לזה, שינויי הזווית ביניהם מתחילים להיות משמעותיים מאוד – והטיל חייב לתקן את מסלולו בתכיפות הולכת וגדלה כדי להתמודד עם תמרוני ההתחמקות של המטוס. זה מזכיר את האופן שבו הגבר הטיפוסי מתמודד עם בעיית יום ההולדת של האישה: בהתחלה, כשיום ההולדת עוד רחוק, אתה מדחיק את העניין – יש עוד זמן. אבל ככל שעוברים הימים, אתה מתחיל להילחץ! מה לקנות? תיק? קוסמטיקה? חולצה? הרי הבאת לה חולצה לפני שלושה עשרה שנה. מותר לקנות חולצה עוד פעם, או שזה נחשב שאתה כבר לא משקיע בה כמו פעם? ואז, יום לפני יום ההולדת אתה מחליט ללכת על חולצה, ואז מגלה שגם אימא שלה קנתה לה חולצה, והרי ברור לך שאין שום סיכוי שהחולצה שלך תהיה יותר שווה מהחולצה של אמא – למרות שהשקעת וקנית לה את החולצה עם המספר של מסי. אבל יום ההולדת הגיע וכבר מאוחר מדי, אין זמן להחליף.

אותו הדבר גם באוויר. כשהמטוס והטיל קרובים מאוד זה לזה, כל שינוי כיוון של המטוס מכריח את הטיל לשנות את כיוונו שלו בצורה דרסטית – וכיוון שה-SA2 היה טיל אטי באופן יחסי, הטייסים ניצלו זאת לטובתם וביצעו תמרון חריף במיוחד בדיוק בנקודת קרבה זו. הטיל לא היה מסוגל לשנות את זווית הטיסה שלו באופן הדרוש – והמטוס היה מתחמק.

ה-SA6, לעומת זאת, היה מתוחכם הרבה יותר. הוא לא חיכה לשינוי הזווית ברגע האחרון – אלא ניסה לצפות את תנועת המטוס ולתכנן את מסלול מעופו בהתאם.

"[גיורא] ואז מומחה הטילים אמר שהטילים החדשים לא מנהגים אל המטוס, אלא מנהגים אל איפה שהמטוס יהיה.

[רן] זאת אומרת, לנסות ולשבור ברגע האחרון זה לא יעזור – הוא כבר מחכה לך במקום אחר.

[גיורא] בוא נגיד אחרת. [מפתחי ה-SA6] אמרו – במקום לעשות את התמרון בסוף, בוא נעשה את התמרון באמצע הדרך. נגיד איפה יהיה המטוס בעוד שתי שניות, נחשב את זה באמצעות המהירות הזוויתית, חישובים גיאומטרים כאלה, ונשים את הטיל במקום שהמטוס יהיה בעוד כך וכך שניות. אז הטיל מנבא איפה אתה תהיה.

אני באתי בתור האקרובט של העניין, והמתמטיקאי בא בתור המבין של העניין והסביר שאם אנחנו נעשה תמרון שכל חניך בקורס טייס יודע לעשות – גלגול חבית (Barrel Roll),שבו המטוס מתגלגל כאילו מסביב לחבית – אז בעצם הטיל בניהוג שלו ייצר גלגול חבית יותר גדול מסביבך. הוא מצפה שתהיה במקום אחר ומכיוון שהשינוי שלך הוא תלת מימדי אז הוא כל הזמן מפספס אותך. אם תעשה תמרון פסיבי כזה הסיכוי של הטיל לפגוע בך קטן באופן חזקתי, כך הוא אמר."

או במילים אחרות, המתמטיקאי הציע לגיורא לבלבל את ה-SA6 באמצעות תמרון שיכריח את הטיל לשנות את מסלולו כל הזמן. הטיל מזהה את המטוס ואת כיוון התנועה שלו ומחשב את מסלול היירוט המתאים – אבל בתמרון גלגול חבית כיוון התנועה של המטוס משתנה כל הזמן, והטיל אינו מסוגל לנחש היכן יהיה המטוס בעוד שתי שניות.

"[רן] זו הייתה התיאוריה.

[גיורא] כן. ולא סתם – כדי שזה יעבוד צריך היה לעשות את זה ברדיוס יחסית קטן, בג'י מסוים. באתי עם הרעיון הזה לדוד, דוד אמר שאם נעשה את התמרון הזה אז יותר טייסים ימותו מהתמרון מאשר מהטילים. אבל אני עשיתי את זה. לאורך המלחמה הייתי יוצא, עושה גלגול חבית וחוזר חזרה למטה.

[רן] וזה עזר?

[גיורא] לי זה עזר. עובדה שאני פה!

[דוד] אני לא עשיתי ואני פה.

[גיורא] הרוב לא עשו והרוב פה."

הארכת זנב

ואם חשבתם שמערכת הנורים והמוצים המאולתרת הייתה ההתקנה הצה"לית הנועזת ביותר של גיורא בסקייהוק שלנו, אז אתם טועים.

"[גיורא] אחד האיומים שהיו לנו היו טילים רוסיים שנקראו 'סטרלה' (Strela). הסטרלה הוא טיל כתף קטן שחייל מחזיק על הכתפיים. הוא רואה אווירון, מכוון את הסטרלה לכיוונו – והסטרלה מנהג לעבר צינור הפליטה החם של המנוע. הסטרלה היה טיל קטן, ממזרי ומאד מדויק. הוא ידע לפגוע ממש במטוס, כמו רימון יד, בתוך אזור צינור הפליטה. כשהסטרלה פגע בצינור הפליטה, בכמה וכמה מקרים הבנו שהפיצוץ פוגע בצילינדר של הגה הגובה – ופגיעה בצילינדר של הגה גובה, מבחינת המטוס – המטוס הלך. אתה מאבד את יכולת ההיגוי. היה לנו ברור שהוא דופק את הגה הגובה שהיה ממש מעל צינור הפליטה.

בערב הייתי נוסע לרפאל ובין הטיסות הייתי קופץ למוסך [של הבסיס], ושכנעתי את אחד הקצינים הטכניים במוסך להאריך את הזנב [של הסקייהוק] בחצי מטר. אמרתי – אם זה פוגע בצינור הפליטה, נרחיק אותו חצי מטר אחורה, אולי יפגע רק בהגה כיוון אבל לא יהרוס את הצילינדר, את מערכת ההפעלה של הגה הגובה.

היה איזה מטוס שנפגע מסטרלה והביאו אותו למוסך – אמרו, עליו נעשה את הניסוי. דוד היה בסוד העניינים כל הזמן ונתן לי ללכת למוסך ולקלקל להם את יום העבודה, והם האריכו את הזנב של הסקייהוק באיזה חצי מטר. פשוט חתיכת פח! לקחנו את הכיסוי של פח הפליטה, והארכנו אותו בחצי מטר. צינור הפליטה של המנוע, מסביב לו זורם הרבה אוויר שמקרר אותו, כי יש שם טמפרטורה מאד גבוהה. הוא לא נותן למטוס להידלק, יש שם איזה שבע מאות מעלות.

בכל אופן, הארכנו את הגוף של המטוס בחצי מטר. זה לקח איזה יום. עשו את זה מהר מאד: הפחחים יודעים לעבוד. זה היה מכוער נורא. פשוט מכוער. אווירון שהוסיפו לו איזה תותב מאחורה. הסקייהוק בכלל היה מטוס מכוער – אבל הוא היה יפה ליד הפאנטום! הפאנטום נראה כמו ערימה. לקחו את הכנפיים הכי טובות עם הזנב הכי טוב… בסוף יצא ערימה וזה נראה זוועה. היו לו כנפיים קצת יורדות ואז עולות, וזנב יורד, היו דברים מוזרים מאד בפאנטום [צוחקים]. הסקייהוק עוד איכשהו נראה נורמלי, כמו אווירון, אבל עכשיו הוא נראה כמו אווירון שמישהו שם לו תחבושת על התחת.

דוד אמר לי – 'טוב, תנסה את זה. המצאת? תנסה את זה. אתה הראשון שתבדוק את זה.'

[דוד] אני אמרתי לו – אתה המצאת? אתה תטוס!

[גיורא] הביאו את המטוס לטייסת והנעתי אותו. אמרתי נעשה איתו מה שנקרא 'תרגיל אפס'. נלך רגע אחורה. בחיל האוויר, בדור שלנו, את רוב המטוסים הטיסו לבד פעם ראשונה – סולו בקוקפיט. לא היה מטוס דו-מושבי. הפוגה היה המטוס האחרון הדו-מושבי שטסנו בו. מפוגה והלאה, לכל המטוסים היית לומד, עושה קורס, גומר את הקורס ועושה מבחן.

[אורי] אפילו בלי סימולטורים שיש היום.

[גיורא] בלי סימולטורים. עכשיו, כשאתה לבד – בהתחלה עושים תרגיל אפס. מה זה תרגיל אפס? אתה מגיע למסלול, פותח מנוע כאילו שאתה ממריא, מגיע לקו 'מאה קשר' – קו מסוים על המסלול – סוגר מנוע, מוציא את המצנח כאילו שנחתת. רץ עם המטוס, מרגיש את המטוס. בפעם הבאה שאתה עושה תרגיל אפס, אתה פותח את המנוע לקו מאה קשר ולא סוגר אותו. ואז אתה ממריא! אז התרגיל אפס הזה, זה נראה לי כמו דבר נכון לנסות בו את ההמצאה הגאונית שלנו.

פתחתי מנוע, שמעתי איזה מכה קטנה. לא ראיתי כלום אבל הבנתי שאם יש מכה אז משהו לא בסדר. חזרתי עם זה לטייסת – חצי זנב נשאר על המסלול. [צוחקים] טוב, זה כנראה לא הפתרון לעכשיו. בזה הפסקנו את זה.

אבל מה, אחרי המלחמה החליטו – אולי באמת נאריך את הזנב של העייט! הרעיון טוב! בוא ניתן את זה למישהו שיודע לעשות את זה. לקחו מהנדסים והאריכו את הזנב והסתבר שזה עובד! ואז, את כל הזנבות של הסקייהוקים בעולם, איזה עשרת אלפים סקייהוקים שטסו באותה השנה בעולם, 1974 – לכל הסקייהוקים בעולם האריכו את הזנב. אפילו פגשתי אחד מטייסי הניסוי שעשה את הקורס באמריקה, שאמרו לו – 'אתם המצאתם את הזנב הארוך של הסקייהוק?' זו הייתה איזו אגדה בקרב טייסי הניסוי האמריקניים."

גמישות ארגונית

אם כן, ההתקנה הצה"לית המאולתרת של גיורא שנולדה מתוך הצורך הדוחק של המלחמה – הפכה ברבות הימים לשינוי סטנדרטי בכל הסקייהוקים בעולם. אבל גיורא ודוד טוענים שתהיה זו טעות לחשוב שיכולת האלתור הזו צמחה 'יש מאין'. לדבריהם, דווקא בתרבות האירגונית של חיל האוויר, שנתפסת לעיתים כנוקשה ובלתי-מתפשרת, היו גם אלמנטים חבויים שאפשרו את הגמישות המחשבתית הדרושה לסוג כזה של התמודדות עם מצבי לחץ בלתי צפויים.

"[דוד] בחיל האוויר מצד אחד יש נוקשות רבה מבחינת זה שאתה חייב לבצע את מה שבפקודות. מצד שני, יש גמישות רבה מאד לאנשים להביע את דעתם, וגמישות לקבל את דעתם. אחריף את העניין עוד יותר ואומר כך. כאשר טסים ארבעה מטוסים יחד, וטס מפקד חיל האוויר בתוך אחד מארבעת המטוסים – האם הוא המפקד של המטוסים? לא! הוא מספר 4. כלומר, מעליו מנהל אותו מספר 3 ומוביל את המבנה מספר 1. מי מספר 1? יכול להיות שזה סגן. ברגע שאנחנו עולים לאוויר אין היררכיה של דרגות. יש היררכיה מקצועית. כלומר, האם אתה מוגדר כמוביל? באותו הרגע שאני מספר ארבע – אני מספר ארבע, גם אם אני מפקד הטייסת. המוביל הוא השולט בעניין. כל התפיסה הקרקעית הקשוחה של היררכיה פיקודית לא קיימת בחיל האוויר כי ברגע שעולים לאוויר הכל משתנה. לכן כשנוחתים על הקרקע ועושים תחקיר, דעתו של האלוף שטס ודעתו של הסג"ם שטס – הן שוות. כל אחד היה בטיסה, כל אחד אומר מה היה שם ומה היה נכון ולא נכון, כל אחד יכול להציע מה צריך לעשות יותר נכון. הדברים נבחנים לא לפי הדרגה של מי שאמר אותם – אלא לפי העניין עצמו. ולכן בחיל האוויר יש מצד אחד קשיחות רבה מאד במערכת הארגונית ואיך שהדברים מתנהלים על הקרקע – אבל יש גמישות רבה מאד באוויר ולכן הגמישות מהאוויר זורמת אל הקרקע. אני לא צריך לשבור את התרבות הארגונית, אני מתנהל על פיה.

[גיורא] יש דבר אחד שאסור לשכוח. כשאנחנו גדלנו בחיל האוויר – היה המשפט הבריטי הידוע שאתה לא צריך להיות משוגע כדי להיות טייס, אבל אם אתה משוגע זה עוזר לך. [צוחקים].

[אורי] המשוגעים כבר לא שורדים.

[גיורא] אבל אם אתה בודק את ההתפתחות של חיל האוויר, האנשים שהמציאו את הדברים, הם היו משוגעים. אותו אחד שהמציא את ה'תן לו לחלוף', יאק? יאק היה מטורף מוחלט.

[רן] תן לנו קצת רקע על יאק.

[גיורא] יאק היה טייס מאד מפורסם. אתה מתאמן בקרבות אוויר, ואתה מתאמן בקרב רגיל שהמטוסים מתחילים בשיוויון, מקדימה. מה זה קרב אוויר? אתה צריך לשבת על המטוס מאחורה בשביל לירות בו עם התותחים. זה נקרא Dog Fight. אתה רוצה לראות מי מתיישב על הזנב של מי ויכול להפיל אותו. זה מלחמת העולם הראשונה והשנייה, ועל הבסיס הזה אנחנו התחנכנו.

ואז עולה השאלה איך אתה מתחיל את הקרב. אתה יכול להתחיל בשיוויון אחד מול השני, אתה יכול להתחיל במקביל אחד לשני, ואתה גם יכול להתחיל עם יתרון של תשעים מעלות. ויכול להיות קרב שאתה מתחיל אותו כשאתה מגלה את האוייב מאחוריך! מה אתה עושה כשאתה מתחיל את הקרב כשהאויב מאחוריך עם יתרון כמעט מוחלט? ואז יאק, שהיה טייס נהדר..

[דוד] הוא היה מפקד חצור כשאני הייתי טייס בחצור. ההכרות הייתה אישית, חיל האוויר קטן, כולם מכירים את כולם.

[גיורא] אז הוא פיתח את התרגיל שנקרא – 'תן לו לחלוף'. אתה מגלה אותו מאחוריך, עושה סוג של תמרון מסוים – הייתה לזה תיאוריה גיאומטרית מאד מתוחכמת – והוא עף קדימה ואז אתה מאחורה ומפיל אותו. והאגדות אומרות שבמבצע סיני יאק ראה שני מיגים, התיישב להם מקדימה בשביל לנסות את התרגיל [צוחקים]. הוא הצליח להתלבש על המיג – והיה לו מעצור בתותח! [צוחקים]."

לא שוכחים את החברים

בחזרה למלחמת יום הכיפורים. ככל שחלפו הימים למד חיל האוויר להתמודד עם איום סוללות הנ"מ ברמת הגולן ובתעלת סואץ. לאט ובהדרגה הצליחו טייסי חיל האוויר להשמיד את הסוללות, עד שביום התשיעי והעשירי לקרבות כבר זכו סוף סוף בעליונות האווירית המוחלטת שלה היו זקוקים הטייסים כדי לפעול בחופשיות מעל קווי החזית ולסייע לכוחות הקרקע. צה"ל יצא למתקפת נגד בגולן ובסיני, והשאר – היסטוריה.

גיורא בן דוב ודוד יצחק אינם שוכחים את ימי הפחד והכאוס בטייסת. בין הצחוקים וסיפורי הגבורה המשועשעים, אפשר לחוש בכאב, בפצע המדמם, בגעגועים לחברים שאבדו.

"[דוד] קיבלנו הוראה לתת צל"ש למישהו מתוך הטייסת. לפי דעתי לכולם מגיע, אוקיי? לקום כל פעם ולצאת לתופת הזו ברמת הגולן או בתעלה – בשביל זה צריך משהו מיוחד. אז למי נתנו את הצל"ש? נתנו אותו לשלמה הניג, מגן שמואל. הוא כבר היה בעל צל"ש מאיזו טיסה על מוסטנג. הוא היה חייל במלחמת השחרור, ובמלחמת סיני היה במוסטנגים וקיבל צל"ש על איזושהי נחיתה. הבן אדם הזה היה גומר את הטיסה, לוקח ספר – הוא היה איש ספר, אשתו גם משוררת – יושב על המרפסת וקורא! עד הטיסה הבאה. הוא הטייס שאמרנו שיקבל את הצל"ש בעצם בשביל כולנו. זאת אומרת, היכולת הנפשית להתמודד עם המצב הזה אני חושב שהייתה משותפת לרבים, בעיקר הותיקים. כי בעצם, הטייסת נשענה על הותיקים. על אותם הטייסים – דגן ממרחביה, קוביק מכפר יהושע, גיורא מעין-הוד – על כל מיני חבר'ה ותיקים שעברו את מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה ויודעים שבמלחמה לא כולם חוזרים בשלום הביתה ופיתחו את היכולות הנפשיות להתמודד. אז אם גיורא מעיד על עצמו שהוא פחד מאד, הוא לא שידר את זה החוצה. הוא ידע להחזיק את זה בפנים, וידע להמשיך להתקדם הלאה."

סגירת מעגל בלבנון

כפי שסיפרתי בפרק הקודם, את הסיפור על טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים הביא לידיעתי רב-סרן אורי: טייס F16 פעיל במילואים, באותה הטייסת עצמה. במשך רוב הריאיון עם גיורא ודוד, ישב אורי בצד והקשיב – אך לקראת סוף השיחה הוא הוסיף סיפור שמדגים איך ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, סיפור שמהווה מעין סגירת מעגל: הן במובן המילולי של הביטוי, הן במובן המטאפורי.

"[אורי] הייתה סיטואציה שבעיניי היא מאד דומה לדינמיקה שתיאר גיורא בהקשר של טכנולוגיה בוסר שפתאום הופיעה בדלת. אנחנו טייסת צפונית מרמת דוד, שזה קרוב לרפאל, ואיך שהתחילה המלחמה הבעיה שנתגלתה היא שהחבר'ה מהחיזבאללה היו יורים לכיווננו בכמות מאד גדולה, ירי תלול מסלול, ורוצים לעצור את נפח השיגורים האלה. באו אנשי רפאל והחלו לדבר עם אנשי הטייסת, ואמרו – 'יש לנו פה משהו – אבל הוא עוד לא בשל.'

[רן] זאת אומרת, כאן אנשי רפאל מגיעים לטייסת.

[אורי] אני חייב להודות שאני לא הייתי בלב העשייה הזו ולכן יכול להיות שאני לא מדייק, ואולי התקשורת הייתה דו-צדדית. אבל בכל מקרה, הם באו עם מערכת ניסויית. לדעתי, במבט לאחור, זו הייתה התחלה של כיפת ברזל. כשיוצא גוף ברזל מכיוון האויב לכיוונך, בזמן אמת המערכת מזהה את הנתיב: א', איפה הוא הולך לנחות כדי להחליט אם הוא חשוב או לא וליירט אותו כמו שכיפת ברזל עושה. ובתקופה ההיא, כשיירוט עוד לא עמד על הפרק – לזהות מאיפה הוא יצא. הם יכלו להגיד לנו, בדיוק של עשרות מטרים בודדים, מאיפה זה יוצא, וזה מה שנקרא בחיל האוויר "לסגור את המעגל": להביא לשם פצצה בזמן מהיר ביותר. אם מקודם דיבר גיורא על עשרים וארבע שעות שצריך לתת למודיעין כדי לדעת איפה טיל יושב ולפגוע בו – פה עברנו למוד של עשרים וארבע שניות! ממש בזמן אמת. הם באו ואמרו – יש כאן איזה פתרון, שלחו כמה חבר'ה מהטייסת ללמוד את הדבר הזה. הנווטים בקוקפיט ישבו, באוויר, כמו קופאיות בסופר מחכים להקליד את הנ.צ. שיישמע באוזניות ברגע שייצא כזה שיגור. מקלידים מהר מהר, ושמים את האף כמה שיותר מהר, מפציצים וסוגרים את המעגל מול האויב.

אני חיפאי. באחת הגיחות האלה גם ביצעתי את המשימה ותקפתי, וכשנחתי שמעתי שהמשגר שתקפתי שיגר טיל לכיוון חיפה. הרגשתי תחושה מאד טובה שאני ממש שומר על הבית."

המעגל נסגר, ושלושה עשורים אחרי המחדל הקשה של מלחמת יום הכיפורים שוב הוכיחו טייסת העמק והתעשייה הצבאית שהם מסוגלים להתעלות מעל הקשיים, להפעיל חשיבה יצירתית וליישם בזמן אמת טכנולוגיות חדשניות כדי להגיב לאיומי האויב.

מישהו צריך לשלם את החשבון…

אבל מבחינת גיורא בן-דוב, סיום מלחמת יום הכיפורים לא היה בהכרח סיום הסיפור. זוכרים את הקופסא המאולתרת של הנורים והמוצים, זו שהורכבה בסקייהוקים כדי להגן עליהם בזמן התקיפה? מסתבר שמישהו היה צריך לשלם על העניין הזה.

"[גיורא] כמה חודשים אחרי המלחמה, יום אחד אני מקבל חשבון מרפאל על 180 אלף לירות. עכשיו, תבין – דירה עלתה אז 40 אלף לירות. זה ארבע וחצי דירות בחיפה! בדיוק אז קניתי את הדירה שגרתי בה, היא עלתה 40 אלף לירות.

[רן] על מה היה החשבון?

[גיורא] על שישים יחידות [של מערכת הנורים], שעלו כל אחת שלושים אלף לירות. רפאל שלחה לחיל האוויר. חיל האוויר שאל – מה זה החשבון הזה? רפאל הסבירו – זה המתקנים האלה, עשינו לכם קסטות במלחמה. חיל האוויר שאל – מי הזמין את זה? אמרו – בן דוב מ-109. אז חיל האוויר כתב בחזרה: תשלחו לבן דוב את החשבון!

[רן] אני קראתי גרסא קצת שונה וחבל שבן ציון לא יושב כאן. אני קראתי שבני פלד הגיע לרפאל, שוחח עם בן ציון ושמע [על המערכות], ואומר לו – מה פתאום! איך עשיתם דבר כזה בלי שאני יודע?! אז בן ציון, הנקמה שלו, הייתה לשלוח את החשבון, כנראה. אני לא בטוח שזה מה שקרה.

[גיורא] ובתור חבר טוב, הוא שלח את החשבון אלי! [צוחקים]. בכל אופן, אני קיבלתי את החשבון בדואר. היה חתום על המכתב עוד מישהו ממפקדת חיל האוויר – קצין חימוש ראשי של להק ציוד. איזה אלוף משנה אחד. עכשיו, אחרי המלחמה, לאור גבורתנו האדירה קיבלנו רבי-סרנים. אמרתי – אני בא למטה רב-סרן, הוא אלוף משנה, הוא לא יתייחס אלי בכלל! מה זה במטה רב-סרן, רב סרן זה שטויות.

אז לבשתי מדים של הפקולטה לארכיטקטורה, מכנסיים קצרים, סנדלים וטי-שירט. נסעתי למטה, היו לנו תעודות צוות אוויר שיכולנו להכנס. הלכתי לאלוף המשנה הזה. הוא התחיל לדבר איתי, אמרתי לו – רגע, רגע. תגיד: אם אני אשכנע אותך שצריך לשלם את זה, אתה גם יכול להחליט לשלם או רק יכול להחליט שלא? הוא אמר – אני יכול להחליט רק שלא. אמרתי, בסדר, מי יכול להחליט שכן? אמר – המפקד שלי, גם הוא לא יכול להחליט.

בקיצור, ראיתי שהדרך היחידה היא להגיע לראש להק ציוד. אבל אחרי המלחמה, בגלל הרכבת האווירית, להשיג את ראש הממשלה היה יותר קל! ציוד הגיע כאן במליונים. אי אפשר היה להגיע אליו. עליתי לקומה החמישית, איפה שהוא יושב. ניגשתי לרל"שית שלו, שהייתה אלוף משנה. הפקידה שלו הייתה אלוף-משנה. היא אמרה לי שאי אפשר – מי אתה, קבעת משהו? מה אתה רוצה? לא הצלחתי להסביר לה.

נפתחה הדלת. ראיתי את חיים מירון, שהיה קצין טכני כשאני הייתי מדריך בבית הספר לטיסה. נכנסתי לחדר, אמרתי – חיים, מה זה? הוא ידע את הסיפור בדיוק. אמר לי – הזמנת? תשלם!
אמרתי לו: חיים, יש לי שאלה, אתה תתן לי תשובה ואם התשובה תהייה בסדר – אני אשלם. הוא אומר – מה השאלה שלך? אמרתי לו: תגיד, יא פוץ. כשאתה ישבת פה במלחמה, מה היה העובי של הבטון מעל הראש שלך, כשעלינו ירו והפילו אותנו? הוא הסתכל, אמר לי – בסדר, אני אשלם. לקח את החשבון ובזה נסגר הסיפור.
אורי: וכל השאר היסטוריה. [צוחקים]"

כך מסתיים לו סיפורה של טייסת העמק במלחמת יום הכיפורים, מלחמה שלצה"ל ולחיל האוויר כמערכות צבאיות אין הרבה מה להתגאות בה. אבל בכל מלחמה, גם אם הייתה לא כל כך מוצלחת, אפשר למצוא אינספור סיפורי גבורה – בין אם גבורתו של טנקיסט בודד בקרב אבוד, או חייל שמסתער על עמדת אויב מבוצרת. בסיפורה של טייסת העמק אפשר למצוא גם את הגבורה מהסוג הזה, גבורתם של טייסים שהכריחו את עצמם לעזוב את הקנטינה הנוחה והמאובזרת, טיפסו אל המטוס והמריאו אל משימה שבסבירות לא מבוטלת לא ישובו ממנה. זו גבורה שמשותפת לכלל הטייסים במלחמה, כמובן. אבל בסיפור של טייסת העמק מצאנו גם גבורה מסוג אחר: היכולת להתמרד נגד מוסכמות וחוקים שעליהם גדלת והתחנכת בכל שירותך הצבאי, גם אם זה לא מרד גלוי בפרופיל גבוה. אבל אני לא יכול שלא לשאול את עצמי לו אני הייתי בנעליהם של דוד וגיורא, האם היה לי את האומץ לשבור במודע נהלי תקשורת והירארכיה פיקודית מקודשים, או ליזום אלתורים במטוסים שבכל סיטואציה אחרת היו מובילים להעמדתי לדין ואולי סילוק מהצבא. אני לא יודע. אולי הדרך היחידה לענות על שאלה כזו היא להכנס לנעליהם של דוד וגיורא, ואם זו הדרך היחידה – אז אני מקווה שלעולם לא אגלה את התשובה לשאלה הזו.

קרדיטים:

Begining, Lithium, Gauntlet,  By Kevin Macleod
Kevin Nalts Ukulele by nalts
Suspense4(Royalty Free Music) by PeriTune
Evolution by ThusKann