[עושים היסטוריה] 214: ההיסטוריה של הצילום, או – האם סוסים יכולים לעוף? (ש.ח.)

בפרק זה נספר על שורשיו של הצילום המודרני: על החדרים האפלים ('קאמרה אובסקורה') של ימי הביניים, על התמונות הראשונות שצולמו באספלט (!), על ה-'דאגראוטייפ' המהפכני ועל צלם אקסנטרי בשם אדוארד מויבריג' שפתר חידה עתיקת יומין עבור טייקון עשיר, אך בדרך נאלץ לצאת לגלות בגלל שרצח את מאהבה של אשתו.

[עושים היסטוריה] 214: ההיסטוריה של הצילום, או – האם סוסים יכולים לעוף? (ש.ח.)
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram

חסויות הפרק

האזנה נעימה! רן על ההיסטוריה של הצילום או, האם סוסים יכולים לעוף? כתב: רן לוי ישנה קללה סינית עתיקה, והיא מתורגמת למשהו כמו: הלוואי ותחייה בזמנים מעניינים. ה'זמנים המעניינים' כאן הם במובן של זמנים בעייתים, או סוערים. למען האמת אף אחד לא ממש יודע אם הפתגם הזה הוא באמת סיני במקור, או שהוא שויך לסינים במהלך ההיסטוריה פשוט מכיוון שכל פתגם שיש לו מקור סיני עתיק חייב להיות פתגם חכם. פתגם סיני עתיק אחר אומר, שאם אין לך שום דבר חכם להגיד, תגיד פתגם סיני עתיק. בכל אופן, הסיבה שבעטיה פתחתי את הפרק עם הפתגם על הזמנים המעניינים, הוא מכיוון שלפחות מבחינה טכנולוגית, אנחנו חיים בתקופה מרתקת ממש. בניגוד לכוונה המקורית של הקללה, הזמנים הללו דווקא מעניינים מבחינה חיובית: השינויים הטכנולוגיים שמתרחשים בעשרות השנים האחרונות הם מדהימים ממש. המצאת האינטרנט היא דוגמא למהפכה שכזו, כמו גם התקשורת הסלולארית, המתפשטת בעולם כמו מים שפורצים מתוך סכר מתמוטט. אחת מאותן המהפכות שאנחנו עוברים בשנים האחרונות היא המעבר מצילום אנלוגי, לצילום דיגיטלי. המעבר הזה, משלושים ומשהו תמונות על פילם שמגולגל בתוך גליל קטן לדחיסת מאות ואלפי תמונות בתוך כרטיס זכרון שגודלו לא עולה על ציפורן ממוצעת, קורה ממש לנגד עינינו בשנים האחרונות. הקצב שבו מתרחש כל העניין הזה, הוא עוצר נשימה ממש בתוך פחות מעשר שנים עברנו ממצב שבו מצלמה דיגיטלית היא נדירה, יקרה, מסורבלת ונחותה מבחינת איכות, למצב ההפוך. נסו לקנות היום מצלמת פילם אנלוגית חדשה. המוכר בחנות יסתכל עליכם כאילו נפלתם מהשמיים. אבל ההיסטוריה מצטיינת, לעיתים, בצדק פואטי. מה שעושה היום הצילום הדיגיטלי לפילם האנלוגי, עשו המצלמות הראשונות לציירי תמונות הדיוקן, פורטרייט, לפני יותר ממאה וחמישים שנה. מיד נגיע לזה, אבל קודם כמה מילים לגבי ההתפתחויות המדעיות שקדמו להמצאת הצילום. קאמרה אובסקורה מקורה של המילה Camera, מצלמה באנגלית, הוא מהמילה הלטינית 'חדר'. חדר, מצלמה- מה הקשר? אז יש קשר, ואפילו קשר הדוק. עוד בימיו של אריסטו, ואולי אפילו מוקדם יותר, היו המלומדים ערים לתופעה אופטית מעניינת. אם תיקח קופסא ותיצור חור קטן, זעיר ממש, באחד מדפנותיה התמונה שתראה על הדופן הפנימית של הקופסא, זאת שממול לחור, לא תהיה סתם כתם מטושטש של אור אלא הקרנה של העולם החיצוני, כמו שסרט מוקרן על בד בבית הקולנוע. התופעה הזו מתרחשת רק אם החור הוא ממש קטן, אם הנקב גדול מדי, התמונה על הדופן תצא מטושטשת ולא ברורה. הטריק האופטי הזה סיקרן מאוד את המדענים המוקדמים. חוקרים כמו ליאונרדו דה-וינצ'י ואיבן אל-חייטאם המצרי כמה מאות שנים לפניו, ערכו מחקרים ומדידות וניסו להסביר אותה. מכיוון שקצת לא נוח לזחול לתוך קופסא קטנה כדי לראות את התמונה שנוצרת על הקיר הפנימי, היו בונים חדר בגודל מלא ועושים בקיר נקב קטן. החדר היה חשוך, כמובן, כדי שניתן יהיה להבחין בהקרנה על הקיר והשם 'קאמרה אובסקורה'- בלטינית, 'חדר חשוך'- הוא השם שניתן לחדרים האפלים הללו. כיצד נוצרת התמונה על הקיר בתוך הקאמרה אובסקורה? התשובה פשוטה למדי, והייתה ברורה גם למלומדים של אז. קרני האור נעות בקווים ישרים- כמו אלומת פנס, למשל. הקרניים עוברות דרך החור ופוגעות בקיר שבתוך החדר. אם החור גדול מאוד, כמו חלון, אזי לכל נקודה בקיר מגיעות המוני קרניים מהמון כיוונים שונים, ואז כל מה שנראה יהיה כתם סתמי של אור. אבל אם החור קטן מספיק, אזי לכל נקודה בקיר תגיע רק קרן אור אחת בלבד: אלומת פנס יחידה, אם תרצו. במצב שנוצר, כל נקודה על הקיר משקפת קרן אור שמגיעה ממקור בודד בעולם החיצוני: למעשה, קיבלנו בבואה של העולם החיצון, על הקיר בתוך הקאמרה אובסקורה. הקאמרה אובסקורה הבסיסיות לא היו מושלמות: התמונה שהוקרנה על הקיר היה חלשה מאוד ולא תמיד מפוקסת באופן מושלם. השימוש העיקרי שנעשה בהן היה לתצפיות אסטרונומיות של ליקויי חמה חלקיים- היו מקרינים את הליקוי החלקי על הקיר בזמן שהירח היה מכסה את השמש, וכך ניתן היה להתבונן בליקוי בלי לקחת סיכון שהאור החזק מהשמש יטגן לך את העיניים. הקאמרה אובסקורה משכה גם את תשומת ליבם של הציירים, שהבינו חיש מהר שהבבואה המוקרנת על הקיר עשויה לשמש כעזר מצוין לציור: בעזרת הקאמרה אובסקורה ניתן לשרטט בקווים כלליים על הדף את הנוף המשתקף דרך החור, וכתוצאה מכך מתקבלת פרספקטיבה אמיתית ומדויקת יותר בציור. במיוחד הייתה הקאמרה אובסקורה שימושית לצורך זה כשהתפתחויות טכנולוגיות בתחום ליטוש העדשות, איפשרו להכניס לחריר הקטן עדשה מרכזת, כך שהתמונה על הקיר התקבלה בהירה, חדה וברורה יותר. השימוש בעדשות גם איפשר להקטין את הקאמרה אובסקורה, מחדר גדול לקופסא שניתן להעביר בקלות ממקום למקום. על אף שהקאמרה אובסקורה הייתה כלי עזר מצוין עבור הציירים, לא רבים מיהרו לאמץ אותה לשימושם. חלק מהאמנים חשבו שצייר אמיתי לא צריך להעזר ב'טריקים' כאלה: צייר אמיתי מצייר לפי העין, כמו שנהגים אמיתיים לא נוסעים ברכב עם גיר אוטומטי. אחרים חשו שיש משהו 'לא-טבעי' בבבואה המוקרנת על הקיר, כאילו השטן מנסה להתגרות בהם, מה גם שהתמונה המוקרנת על הקיר בתוך הקאמרה אובסקורה הייתה מתקבלת כשהיא הפוכה, זאת בעקבות התכונות האופטיות של התופעה הזו. שטן או לא שטן, הקאמרה אובסקורה הפכה בסופו של דבר לנפוצה יותר ויותר בקרב האמנים, והיום צמד המילים הזה משויך… מה) – 'טוב גרם אחד של מזל מטונה של שכל', תקף גם לגבי גאונים מוכחים כמו מקסוול. הרצועה הסקוטית המסורתית החזירה, במקרה לגמרי כך הסתבר, גם אור אולטרא-סגול- שבמזל עבר ללא הפרעה דרך הפילטר האדום. הצבע הכחלחל-ירקרק עבר דרך הפילטר הירוק בקושי רב, אבל אחרי זמן חשיפה ארוך מאוד הצליחו החוקרים לקבל תמונה מתקבלת על הדעת גם ממנו. באופן זה, מקסוול הצליח להראות שצילום צבעוני הוא אפשרי ולדחוף את כל שאר החוקרים והממציאים להתקדם בכיוון הזה. אם הניסוי של מקסוול היה נכשל, כפי שהוא אמור היה להיכשל- הצילום הצבעוני היה מתעכב, כנראה, בעוד כמה שנים טובות. האם סוסים יכולים לעוף? כבר תיארתי קודם לכן איזו השפעה מרחיקת לכת הייתה להמצאת הצילום על הציבור ועל האמנות, אבל לא דיברתי על ההשפעה שהייתה לצילום על ענף מירוצי הסוסים. כן, סוסים. אחד מהויכוחים המרתקים ביותר במאה ה-19 היה האם סוס יכול לעוף. טוב, אני קצת מגזים כאן לצורך הדרמטיות, אף אחד לא באמת חשב שסוסים יכולים לעוף- אבל היה דיון סוער מאוד בשאלה הבאה: האם הסוס, בזמן דהרה, מרים את כל ארבעת רגליו מעל הקרקע בו זמנית. זאת אומרת, האם יש רגע מסוים שבו הסוס עף, לשבריר שניה. מחצית מהאנשים נשבעו שהם יכולים לראות את הרגליים מתרוממות כולן לאוויר, והחצי השני היה משוכנע שהם רואים רגל אחת לפחות נוגעת בקרקע בכל זמן נתון. הויכוח הזה אולי נשמע מעט עקר וחסר תוחלת, אבל אני מזכיר לכם שמדובר כאן במירוצי סוסים. במרוץ סוסים אין כל כך הרבה מה לעשות: בכל זאת, כמה אפשר לעודד את הסוס שאתה אוהב- זה לא כדורגל, ולסוס לא ממש אכפת ממך. הדבר היחיד שמושך אנשים למרוצי סוסים זה ההימורים. הטיפוסים שהולכים למרוצי סוסים אוהבים, מן הסתם, להמר- וכך הפכה השאלה האם הסוס יכול לעוף משאלה בנאלית לחלוטין לעניין של חיים, מוות, כסף וכבוד. הרבה אנשים שמו לא מעט כסף על השולחן. כהערת אגב, הסיפור הזה יכול גם ללמד אותנו משהו על בני האדם: בשנים שלאחר מכן הסתבר שהרגליים של הסוס הדוהר נעות מהר יותר משהעין האנושית מסוגלת, מבחינה ביולוגית, לקלוט, ובכל זאת היו הרבה אנשים שהיו מספיק בטוחים שהם ראו את מה שראו כדי להמר על העניין בסכומים גדולים. אחד מהפטרונים המכובדים ביותר של ענף מירוצי הסוסים היה לילנד סטנפורד, מושל קליפורניה, טייקון רכבות עשיר והאיש שעל שמו תיקרא אחת מהאוניברסיטאות המובחרות בעולם כיום: האוניברסיטה שהוציאה מתוכה את המייסדים של גוגל ויאהו, רק לצורך הדוגמא. סטנפורד פיתח אהבה עזה לסוסים בכלל ומרוצי סוסים בפרט, והיה שייך למחנה של אלה שמאמינים שסוסים יכולים לעוף. בניגוד לאגדה אורבנית נפוצה, הוא לא הימר על העניין- אבל לאנשים בקנה מידה של סטנפורד גם הכבוד שווה הרבה כסף, ואם סטנפורד אומר שהסוס יכול לעוף, אז הוא מתכוון לזה ברצינות והוא גם יוכיח את זה. המצאת הצילום נפלה לידיו של סטנפורד בדיוק בזמן- הוא ידע שרק תמונה שמראה את הסוס תלוי באוויר בזמן דהרה תהיה הוכחה ניצחת ותסגור את הויכוח אחת ולתמיד. הוא פנה לצלם בעל שם עולמי בשם אדוארד מויברידג' כדי שזה יצלם את התמונה הנדרשת, והציע לו כמה אלפי דולרים בתמורה. מויברידג' היה אכן האדם הנכון למשימה. הוא היה צלם מבריק, מהטובים באותה התקופה- אבל היו שתי בעיות קשות שהיה צורך להתגבר עליהן. הראשונה, הבעיה הטכנולוגית. כדי להקפיא סוס בזמן ריצה, החשיפה של לוח הצילום צריכה להיות מהירה מאוד, בסדר גודל של מאיות השניה. היום, אין בעיה להשיג חשיפה מהירה שכזו- בכל מצלמה יש חלק שנקרא 'תריס', שיודע להיפתח ולהסגר בתוך אלפיות השניה אפילו, ומאפשר חשיפה מהירה מאוד. אבל אז, בשנות השבעים של המאה ה-19, עדיין לא המציאו את התריס. הצלמים היו מכסים את העדשה בלוח שחור, או אפילו סתם בכובע רגיל, מסירים את הכיסוי לכמה שניות ואז מחזירים אותו שוב. זה טוב ויפה לצילומי נוף או דיוקן, אבל בשביל לתפוס סוס באוויר זה כבר לא עושה את העבודה. מויברידג' סירב בהתחלה להצעתו של סטנפורד, פשוט מכיוון שחשב שהעניין בלתי אפשרי- אבל סטנפורד לא היה אחד שמסרבים לו בקלות, ובסופו של דבר מויברידג' הסכים לקבל את המשימה. הוא ערך ניסויים רבים, ולבסוף פיתח מעין תריס תוצרת בית: שני לוחות שניצבו מול העדשה, והיו מחוברים בכבל חשמלי למסלול המרוץ. כשהסוס דרך על הנקודה המתאימה במסלול, הלוחות נפתחו ונסגרו במהירות, וחשפו את הצילום לפרק הזמן הדרוש. הבעיה השניה הייתה אפילו יותר קשה, וקראו לה אדוארד מויברידג'.לחוק הרביעי והלא מוכר של ניוטון, ככל שהאמן מוצלח יותר הוא יהיה בהכרח גם אקסנטרי ופרוע יותר. זה היה נכון בהחלט במקרה של מויברידג', לפחות. במהלך העבודה על הצילומים, הוא גילה שאשתו האהובה בוגדת בו. הוא מצא מכתב ששלחה למאהבה, מבקר תיאטרון בשם הארי. וגרוע מכך, הוא גילה שאשתו צירפה למכתב תמונה של בנם הקטן ועליו כתבה 'הארי הקטן', דהיינו- הילד הוא לא שלו. מויברידג', אם לנקוט באבחנה רפואית פסיכיאטרית מדויקת, התחרפן. הוא לקח אקדח, ארב למאהב בחשאי, וירה בו כדור אחד בלב. הוא הועמד למשפט, כמובן, באשמת רצח. תוצאת המשפט הייתה מעט מפתיעה- חבר המושבעים קבע שהרצח היה מוצדק, ומויברידג' יצא לחופשי. הוא לקח את המזוודות ועזב את ארצות הברית למרכז אמריקה למשך שנה, מעין 'גלות מרצון' שכזו. הסיפור הלא שגרתי הזה עיכב בשנה שלמה את העבודה על תמונת הסוס הרץ, ורק כשחזר לבסוף הצלם מגלותו המשיך לפתח את הטכנולוגיה המורכבת שנדרשה לצורך הצילום. לסיפור הזה יש גם צדדים טרגיים אחרים: ילדם של מויברידג' ואישתו, שנחשד שהוא ממזר, הושם בבית יתומים שם גדל ללא הוריו- אבל כשהיה כבר אדם בוגר, תווי פניו הראו בבירור עד כמה הוא דומה לאביו: אדוארד מוברידג'. בחזרה לעניין הסוס. היום הגורלי הגיע. מויברידג' הציב עשרים וארבע מצלמות לאורך מסלול המרוצים, כולן מחוברות בכבלים חשמליים לנקודות שונות באדמה. הסוס הדוהר חלף מולן בסערה, ובתוך עשרים דקות יצא מויברידג' עם בשורה לסטנפורד ולשאר העולם. סוסים, כך מסתבר, יכולים לעוף.