WEIZAC, המחשב הישראלי הראשון – חלק ב'

כתב: רן לוי

"[רן] אנחנו נמצאים עכשיו בלובי של הבניין. מה אנחנו רואים פה?
[אביעזרי] אנחנו רואים את הליבה של הויצק."

שישים שנה מאוחר יותר אני עומד במבואה של בניין זיסקינד של הפקולטה למדעי המחשב במכון וייצמן, לצידו המחשב המיתולוגי ההוא. מי שמעביר לי את הסיור הוא אביעזרי פרנקל: היום פרופ' מכובד למתמטיקה, ואז מהנדס צעיר וחלק מהצוות המצומצם שבנה את ויצק.

"[אביעזרי] הויצק עצמו תפס אולם מאד מאד גדול בקומת הקרקע של הבניין הזה. אנחנו רואים פה את הליבה.

[רן] כמה ארונות כאלה עוד היו?

[אביעזרי] אני לא זוכר בדיוק. היה הזיכרון המהיר שהיה – אם אני זוכר נכון – ארון עוד יותר גדול מזה. היה תוף מגנטי שהיה זיכרון ראשוני, לפני שהזיכרון המהיר הגיע מארה"ב. והיו עוד ארונות קטנים, למשל מדפסת ודברים מסוג זה. היה הקורא הפוטואלקטרי.

[רן] מה קרה לכל שאר חלקי המחשב? איפה הם היום?

[אביעזרי] אני חושב שהם – עליהם השלום. הם לא שרדו. [צוחק]"

אנחנו עוד נשוב אל הזיכרון ואל הקורא הפוטואלקטרי בהמשך, אבל ראשית הבה נחזור לשנת 1954 ואל ג'רי אסטרין, המהנדס שהוביל את פרויקט בניית הוייצק ושאחז בידיו את התרשימים שתיארו את המחשב הגדול הזה.

"[אביעזרי] ג'רי הביא איתו תרשימים מארצות הברית. הוא קיבל רשות מג'ון פון נוימן ואחרים. יותר מאוחר שמעתי שזה גם עבר דרך משרד החוץ האמריקני. אז הדברים האלה היו מתקדמים שהיו שייכים למדינה. גם פעם פקריס הביא כספת עצומה, ממש מגדל גדול. הוא אמר – 'ברגע שאתם גומרים, תשימו את כל התרשימים בפנים. קיבלתי ידיעה מהשב"כ שהרוסים מרגלים אחריכם.' [צוחק]."

אבל מה שג'רי לא ידע הוא שלקבל אישור ממשרד החוץ האמריקני עבור התרשימים הסודיים יהיה החלק הקל בכל העניין. החלק המורכב יותר יהיה למצוא מישהו שיודע איך לבנות את המחשב.

"[אביעזרי] אני יכול לומר שתעשיית ההייטק של ישראל התחילה בבית מלאכה של שני עולים חדשים מבולגריה, באזור – בין רחובות לתל אביב. ג'רי ומיכה קדם נסעו למצוא מקום [שבו אפשר יהיה] לייצר את ה- Chasis והבקאליטים שעליהם אפשר לשים את כל הנורות, שפופרות הריק והנגדים והחוטים וכל זה. היה שם בית מלאכה לחלקי חילוף לאופניים ומאווררים. והם הסכימו לייצר לנו את הבקאליטים האלה. כך התחילה תעשיית ההייטק.

עכשיו, הרכיבים עצמם – השפופרות, והנגדים וכל מיני דברים מהסוג הזה, והתושבות לנורות – זה יובא מחו"ל. הייתה חברה בשם 'לנציס', שהתמחתה ביבוא של מכשור מדעי. הם הצליחו מהר מאד להביא את כל הדרוש. זה היה באמת חבל הצלה בשביל ג'רי. ג'רי כתב [בזכרונותיו] שאם הוא היה יודע מראש את כל הבעיות והיה צריך לתכנן את הכל מראש, הוא לא חושב שהוא היה מקבל את הג'וב הזה. [צוחק]"

"המחשב וייצק הוא בעצם במרכאות 'בן' של ה-JOHNIAC. גם ג'רי אסטרין בא מהצוות הזה."

"ג'וניאק" היה הכינוי הלא רשמי של המחשב שבנו ג'ון פון נוימן וצוותו במרתף של המכון ללימודים מתקדמים שליד פרינסטון. הוייצק נבנה על סמך התרשימים האלקטרוניים של הג'וניאק, ולכן אביעזרי מכנה אותו 'בנו' של הג'וניאק.

"התכונות של הויצק הן מאד דומות לאלה של הג'וניאק כך שרוב העבודה הייתה עבודת בניה ולא תכנון. אבל בכל זאת היו כמה דברים שהיה צריך לתכנן."

זכרון חדש

מדוע נאלץ הצוות של מכון וייצמן לשנות את התכנון המקורי של ג'ון פון נוימן? ובכן, כפי שלמדנו בפרק הקודם, ארכיטקטורת פון נוימן הייתה פורצת דרך באופן שבו ניצלה את זיכרון המחשב: במקום לאחסן בזיכרון נתונים בלבד ולממש את הפקודות ככבלים המחברים בין יחידות עיבוד שונות – הכיל הזיכרון נתונים ופקודות במשולב. גישה זו נתנה בידי המפתחים את היכולת לשנות את הפקודות למחשב בקלות ובמהירות. אך לגמישות זו היה מחיר: מחשב בעל ארכיטקטורת פון נוימן דרש כמות גדולה של זיכרון כדי להיות מסוגל לאחסן בתוכו את הנתונים והפקודות. זה דומה למכונת קפה שמסוגלת להכין גם אספרסו גם קפה הפוך: מן הסתם למכונה הזו תהיה קיבולת גדולה יותר ממכונה שיכולה להכיל אספרסו בלבד.

נפח הזיכרון נמדד ב'מילים' – כל מילה היא אוסף של כמה וכמה ביטים, כמו אותיות במילה כתובה – ונפח הזיכרון ב-JOHNIAC של פון נוימן היה 1024 "מילים" שכאלה. כבר בשלב ראשוני מאוד של העבודה ידעו פקריס ואסטרין שנפח זה אינו מספיק, שהוא יגביל מאוד את מורכבות התוכנות שניתן יהיה להריץ על ה-WEIZAC, ושיש צורך להגדיל את הזכרון ל-4096 מילים לכל הפחות. לרוע המזל, טכנולוגיית הזיכרון שהייתה זמינה בראשית שנות החמישים הייתה מוגבלת מאוד ביכולותיה. אך ממש מעבר לאופק כבר זרחה טכנולוגיית זיכרון חדשה ומבטיחה בשם "זיכרון ליבה (Core)" שהייתה אמורה לשדרג בצורה משמעותית הן את נפח הזיכרון הן את מהירות הגישה אליו – דהיינו, משך הזמן שנדרש כדי לקרוא את תוכנו של תא זכרון. פקריס ואסטרין העריכו שעד שיסיימו את בניית הויצק, טכנולוגיית זיכרון הליבה כבר תהיה זמינה, ולכן החליטו לתכנן מחדש את מערכת הבקרה של הויצק כך שתתאים מראש לנפח הזיכרון המורחב.

לכל תא בזיכרון מחשב יש כתובת מספרית – למשל, תא 30, תא 450 וכדומה – וכשהמעבד מעוניין לקרוא את תוכן הזיכרון הוא ניגש לכתובת הרצויה לו. אבל מה המשמעות של 'כתובת' בהקשר הזה? איך יודע תא זיכרון מהי הכתובת 'שלו'? ובכן, מערכת הזיכרון מחוברת למעבד באמצעות שורה של חוטי חשמל: המעבד מזרים זרם חשמלי דרך חלק מהחוטים האלה, וכך מאותת למערכת הזיכרון איזה תא הוא מחפש. האנלוגיה הפשוטה ביותר להבנת העיקרון היא טריק שלמדתי בצבא כדי לגייס מתנדבים למשימות לא נעימות כמו ניקיון השירותים. הייתי ניגש לקבוצת טירונים ושואל אותם: מי מכם יודע לנגן בגיטרה? מיד היו מתרוממות כמה וכמה ידיים לאוויר. ואז הייתי שואל – ומי מכם גר קרוב לבסיס? כמה ידיים היו יורדות, אבל תמיד היה נשאר חייל נרגש שהיה משוכנע שעוד רגע הוא יוצא הביתה להביא את הגיטרה שלו, אך מגלה למגינת ליבו שיש לו הופעת יחיד עם המברשת של האסלה. זה טריק שעובד רק פעם אחת, אגב. בכל מקרה, באותו האופן שבו הצירוף של 'מי שיודע לנגן בגיטרה' ו'מי שגר קרוב לבסיס' הוא צירוף ייחודי לחייל אחד מתוך הקבוצה – כך צירוף חוטי החשמל שיש בהם או שאין בהם זרם מגדיר כתובת ייחודית לכל תא בזיכרון. זה קצת מזכיר גיליונות אלקטרוניים כמו Excel, שבהם לכל תא בגיליון יש מספר שורה ומספר עמודה ייחודי משלו.

בתכנון המקורי של ה-JOHNIAC היו עשרה חוטים בין המעבד לזיכרון שבעזרתם ניתן היה ליצור 1024 צירופים שונים – דהיינו, לגשת ל- 1024 כתובות בזיכרון. כדי להגדיל את נפח הזיכרון ל-4096 מילים, נאלצו אנשי ה-WEIZAC להוסיף שני חוטים נוספים שכאלה, שניים עשר בסה"כ, וזו המשימה שנפלה בחיקו של אביעזרי פרנקל. זו נשמעת כמו משימה פשוטה, אבל לא כך היא: היא דרשה הבנה אינטימית מאוד את הנעשה בתוך קרביו של המחשב, וכפי שיעיד כל מי שעסק בפיתוח חומרה אלקטרונית – לטעויות בחומרה יש מחיר כבד.

"זה חייב לתכנן מחדש את כל הבקרה המרכזית. זה היה הג'וב הראשון והמרכזי שלי. זה היה מאד מאתגר. את זה עשיתי ביום. העבודה הזו די דומה לתכנות אבל הזכרתי לפני כן שבתכנות עושים שגיאות ובקלות אפשר לתקן אותן. אם עושים שגיאה בתכנון הזה ומשקעים אותו בחומרה – זה קשה מאד לתקן. זה בזבוז של זמן וכסף. אז בלילות ג'רי, וצבי ריזל ואני ישבנו לתקוף את התכנון שלי. לראות אם יש בעיה.

בישיבות הליליות שלנו היה חיים פקריס, כי הוא חיכה בכיליון עיניים לסיום העבודה. אלה היו ימים מאד מאד יפים – ימים ולילות – שבהם עבדנו באווירה של חלוציות יוצרת. הן היו מבין שנות חיי היפות."

השקה רועשת

העבודה הקשה על התכנון מחדש של מערכת הבקרה לא רק העניקה לאביעזרי את שנות חייו היפות, כדבריו, היא גם השתלמה מאוד מבחינה מעשית. כשהושלם לבסוף הויצק, הוא היה המחשב הרביעי שבו הותקן זיכרון ליבה מתקדם שכזה – והיה מבין המחשבים המהירים ביותר בעולם באותה העת.

"[אביעזרי] אחרי שגמרנו לבנות, הגיע היום שבו בפעם הראשונה הפעלנו מתח. חשמל. פקריס הזמין אח"מים מהמכון. אנחנו הדלקנו את השיבר, ואז נשמעו המון פיצוצים וענן שחור התמר לתקרה. כל האח"מים ברחו לכל עבר! [צוחק] אחרי זה ישבנו לתקן את כל הקצרים.

[רן] מה הייתה הבעיה?

[אביעזרי] קצרים בין מעגלים! אנחנו לא מספיק בדקנו את המחשב לפני כן. דווקא דיברנו על זה. אני חושב שאני הקטן הזכרתי לג'רי לבדוק קצרים בכל מעגל ומעגל – אבל לא בדקנו קצרים בין המעגלים."

לאחר תיקוני הנזקים והשלמת הבדיקות הסופיות, הופעל הויצק לראשונה באוקטובר 1955. כך תיאר את הרגע המרגש כתב העיתון 'על המשמר' בעשרים וארבעה באוקטובר, 1955:

"אחד מעובדי המכון רשם על גבי סרט מיוחד את הנתונים: הוצאת שורש ממספר מורכב ביותר. המכונה, המכילה אלפי נורות קטנטנות ומאות קילומטר חוטים, התעוררה לחיים: הנורות הזעירות החלו מנצנצות, וכעבור שתי דקות הושלמה התוצאה, אשר אילו חושבה על ידי אדם הייתה גוזלת כחמישה ימי עבודה! התוצאה נתקבלה, בצורת חורים, בתוך סרט מיוחד. הנייר המנוקב הוכנס למכונה אחרת, אוטומטית, אשר תרגמה מיד את החורים לשפת תוצאה מספרית רגילה."

אין פלא שכתב על המשמר מתעכב במיוחד על התיאור של הנייר המנוקב. עבור רוב האוכלוסיה, המחשב היה מכונה מופלאה ובלתי מובנת – ולמען האמת, זה נכון גם היום – אבל הנייר המנוקב נראה להם בוודאי כמו סוג של קסם. גליל של נייר דק מנוקב באלפי חורים זעירים מוזן לתוך המחשב – והופך, איך שהוא, למשוואות וחישובים. אבל לאמיתו של דבר, הנייר המנוקב היה אולי החלק הפשוט ביותר בויצק, מבחינה טכנולוגית.

הרעיון העקרוני הוא לייצג אותיות, מספרים וסמלים דומים – באמצעות שורות של חורים. דמיינו לעצמכם פס צר של נייר, שיש בו מקום לחור אחד. עם הנייר הזה אפשר לייצג בקלות את הספרות אפס ואחד: יש חור שווה אחד, אין חור – אפס. זהו אותו הרעיון העקרוני שמאחורי קוד מורס, כשהחורים ו'אין-חורים' מחליפים את הקווים והנקודות. וכמו בקוד מורס, כדי לייצג עוד ועוד אותיות ומספרים – צריך להוסיף עוד ועוד חורים, או במילים אחרות – להרחיב את פס הנייר ולהגדיר צירופים חדשים של חורים. למשל: שני חורים, רווח וחור נוסף יכולים לייצג את האות A, וכן הלאה. הנייר המנוקב היה מוזן למכשיר מיוחד – קורא פוטואלקטרי – שהיה מאיר אור על הנייר: היכן שהיו החורים האור היה עובר ללא הפרעה, וכך זיהה הקורא את הסמל המיוצג באותה השורה. באופן זה קרא המחשב את התוכנה שהזין לתוכו המשתמש, אות אחר אות.

שגרת היום-יום

לאחר שוך ההתרגשות, הטקסים והכתבות בעיתונים – נכנס צוות הויצק סוף סוף לשגרה יום-יומית של הפעלת המחשב. בדומה לשאר המחשבים בתקופתו, גם הויצק הכיל אלפי שפופרות ואקום שנטו להישרף בתדירות גבוהה יחסית, עובדה שהציבה אתגר לא מבוטל בפני הצוות.

"המחשב עצמו היה מחשב מאד אמין, במיוחד בניגוד ל-JOHNIAC של המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. אבל זה היה בין השאר הודות לכך שכל בוקר אנחנו שעתיים עשינו תחזוקה מונעת, בהן הרצנו תוכניות דיאגנוסטיות תוך הורדת מתחים של המעגלים השונים."

מטרתן העקרונית של תוכניות הדיאגנוסטיקה הייתה להריץ על הויצק חישובים שתוצאתם ידועה מראש, כך שאם שפופרת ואקום כלשהי כשלה – אפשר היה לגלות זאת ולהחליף אותה. התחזוקה המונעת היסודית הזו הוכיחה את עצמה כיעילה מאד והויצק פעל באופן תקין כשמונים אחוזים מהזמן – שיעור כמעט חסר תקדים במונחים של אותה התקופה, במיוחד לאור העובדה שמכון וייצמן סבל מהפסקות חשמל רבות בשנותיו הראשונות, ואף ממקרים שבהם זחלו חרקים קטנים לתוך המחשב הענק – התחשמלו, וגרמו לקצרים ולתקלות.

ולא בכדי התאמצו המהנדסים לגרום לויצק לעבוד ככל שרק אפשר. על כל כל דקה וכל שנייה מזמנו של המחשב החדש היו קופצים רבים: מדענים ממכון וייצמן ומחוצה לו, צה"ל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חברות כרייה ונפט, חברת החשמל ועוד ועוד.

"תראה, גם מאוניברסיטאות אחרות. היה דבר מאד מעניין עם פיזיקאי מהאונ' העברית – יואל רקח ז"ל. הוא לא בא הנה: הוא ביקש שנשלח לו את רשימת הפקודות הבסיסיות, וזהו. שלחנו לו, ואז הוא שלח בדואר תוכנית מאד מאד ארוכה. בדרך כלל, כשרוב האנשים כתבו תוכניות – היו כל מיני שגיאות. זה קורה גם היום כשכותבים תוכנית. אבל זה דבר די פשוט לתקן אם נמצא האדם שכתב את התוכנית במקום. עכשיו, ניקבו את התוכנית של רקח, הריצו אותה – והיא רצה בלי שום תקלה! תוכנית באורח הגלות! [צוחקים]"

המחשב החדש היה משאב כה מבוקש עד שהצוות עבד בשלוש משמרות, עשרים וארבע שעות ביממה, כדי לשרת את לקוחותיו הרבים. שמעון פרס הצליח לאתר עבור פקריס מהנדס נוצרי – בחור שהתגורר בישראל והיה נשוי ליהודיה – כדי להפעיל את המחשב בשבתות.

פקריס ובן גוריון

הויצק הפך, הלכה למעשה, למחשב הלאומי של ישראל וכולם היו מאושרים על הזכות הנדירה שנפלה בחלקם לעבוד עם מכונה מדהימה שרק למתי מעט בעולם הייתה כזו. אבל אדם אחד לא אהב את העניין הזה: פרופ' חיים פקריס, מי שאכל קש וחצץ כדי לראות את החלום האישי שלו קורם עור, גידים ושפופרות ואקום.

"הוא היה איש עם חזון. היו לו רעיונות חשובים והוא ראה מה מחשב יכול לעשות בארה"ב, וזה לקח כמה שנים טובות עד שהכל הצליח. למשל, אחד הקשיים היה שהמחשב הזה, התקציב הראשוני שלו היה אמור להיות עשרים אחוזים מהתקציב השנתי של מכון וייצמן! אז אנשים פה חשבו שפקריס הוא משוגע. [מי שחושב על ] רעיונות חדישים, העולם חושב שהאיש הזה הוא משוגע."

"[אביעזרי] תראה, הוא השקיע בזה המון, והוא רצה לפתור – והוא גם הצליח – בעיות [מדעיות] חשובות, קלאסיות שאנשים לא הצליחו לפתור מפני שלא היה מספיק כח מחשוב. הוא עשה את זה בשבילו. אחרי שהמחשב התחיל לעבוד, אחרי שכולם אמרו שזה שגעון, הוא רצה את הזמן בשבילו. הוא הבין שהוא צריך לתרום קצת לאחרים. זו לא הייתה בדיוק תרומה: הוא היה איש עסקים מאד ממולח. הוא מכר כל שעת מחשב טבין ותקילין. אבל בכל זאת הוא רצה את כל הזמן בשבילו.

אחד הלקוחות היה צה"ל. עד כמה שאני זוכר הייתה יחידה אחת שהצליחה מהר מאד להפוך את התכניות שלה למבצעיות. היה לה זמן בין שתיים ושלוש בלילה, פעם בשבוע – אבל לפעמים הם היו צריכים משהו בזמן אמת, משהו מבצעי. ואז הם פנו לפקריס ופרקיס לא רצה לתת! 'יש לכם בין שתיים לשלוש..' אז הם טלפנו לדוד בן גוריון, שבין השאר היה גם שר הביטחון, ובן גוריון הרים טלפון למאיר וייסגל. השם הזה אומר לך משהו? לא.

מאיר וייסגל היה דמות ססגונית ומאוד מיוחדת כאן במכון. הוא היה נגיד של המכון, והיה אחראי להביא הנה כספים. הוא היה עוזרו האישי של חיים ויצמן, והביא כספים לכל מיני צרכים, כמו להבאת הזכרון המהיר. הוא היה דמות מאד מיוחדת. פקריס היה תלוי בו מבחינה כספית! אז בן גוריון הרים טלפון לוייסגל, ווייסגל הרים טלפון לפקריס – ופקריס לא היה יכול לעמוד בפני בקשה של וייסגל…

[רן] בן גוריון ידע על איזה כפתור צריך ללחוץ…

[אביעזרי] בדיוק… [צוחקים]"

הנה אנקדוטה נוספת ששופכת אור על אופיו המורכב של פרופ' פקריס.

"אתה שאלת איך היו היחסים עם פקריס. תראה, פקריס היה חצי גאון או גאון שלם – אבל הוא היה איש קשה. אתה היית עובר על ידו, אומר לו שלום והוא אפילו לא היה מחזיר שלום. שום דבר.

זה מעניין לציין בשנת 1962 הוא פתאום שינה את הגישה שלו כלפי אשתי. הוא פתאום הקדים לה שלום, שאל תמיד מה שלומך? מה שלום ההריון שלך? הכל בסדר?… מה התברר? ב-1962 הויצק כבר הראה סימני זקנה, והמכון החליט לרכוש מחשב במיניאפוליס [שבארה"ב]: מחשב מתוצרת CDC. פקריס רצה שאני אסע למיניאפוליס כדי להיות נוכח במבחנים הסופיים. אז הוא רצה שאני אסע – ואני אמרתי לו: אדוני, אני לא אסע עד שאשתי לא תלד והכל יהיה בסדר. ולכן הוא התעניין בשלום אשתי… [צוחק]"

קונפטי של תוכנה

ישנה דמות נוספת בסיפור שלנו שלא הזכרתי אותה עד כה: פנחס (פיני) רבינוביץ' – מתכנת ה-WEIZAC. בדרך כלל, כשמספרים את סיפורו של הויצק, דמותו של פיני רבינוביץ' נוטה להידחק אל הצללים כסוג של 'הערת אגב' – אולי כיוון שעבודת כתיבת תוכנה היא מטבעה מלאכה אפורה, אינדיבידואלית, שאינה מסתיימת במכונה גדולה שממלאת אולמות אלא בגליל רזה של נייר מנוקב. אפילו התקלות אינן מסתיימות בפיצוצים ובתמרות עשן… אבל לפיני רבינוביץ' הייתה תרומה גדולה לא רק לפרוייקט הויצק עצמו, אלא גם תרומה גדולה לעתידה של מדינת ישראל כולה.

פיני רבינוביץ' – במקור, פיליפ רבינוביץ' – היה מתכנת במכון התקנים האמריקני. כיוון שהיו מחשבים ספורים באותם הימים, היו גם מעט מאוד אנשים שידעו לתכנת אותם – וכששמע חיים פקריס על המתכנת היהודי שמהרהר באפשרות לעלות ארצה – הזמין אותו מיד למכון וייצמן ולפרויקט הויצק כמתכנת הראשי. חשיבות תפקידו של פיני הייתה כפולה ומכופלת בויצק לעומת רוב המחשבים בעולם באותה התקופה כיוון שכפי שלמדנו קודם, ארכיטקטורת פון נוימן – שעליה היה מבוסס הויצק – הופכת את התוכנה לציר המרכזי של פעילותו של המחשב: במקום לחבר ולנתק כבלים כדי להגדיר למחשב פקודות, כפי שנעשה במחשבים המוקדמים, הויצק ודומיו היו מושתתים על פקודות תוכנה שנשמרו בזיכרון. מכאן שהידע והניסיון שהביא עמו פיני ממכון התקנים האמריקני היה יקר ערך במידה פנטסטית עבור ה-WEIZAC, ובלעדיו אפשר להניח שהמכונה הגדולה הזו הייתה יושבת כמו אבן שאין לה הופכין עד שמישהו היה מצליח להבין איך כותבים לה תוכנה. פיני כתב את הרוב המוחלט של האלגוריתמים הבסיסיים וספריות התוכנה שבהם השתמשו לאחר מכן כל החוקרים והגופים השונים שנעזרו בויצק, והוא ומתכנת נוסף – האנס יארוש, שמו – כתבו גם את כל תוכנות הדיאגנוסטיקה ששמרו על כך שהמחשב הגדול ימשיך לתפקד במינימום תקלות והפסקות, ואולי אפילו חשוב יותר מכך – פיני היה גם מוקד להפצת ידע לגבי תוכנה.

"פיני נתן קורס: בתחילה פה לאנשים במכון, אבל אחר כך קורסים לכל מאן דבעי, כל אחד מהארץ שרצה בא הנה לקורסים של פיני. מהממשלה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומכל הארץ."

באמצעות הדרכות אלה שהעביר פיני למהנדסים ולחוקרים מצה"ל, לרפאל, לגופים ממשלתיים ולאוניברסיטאות – הופץ הידע הנדיר ויקר הערך הזה והפך לנחלת הכלל. במילים אחרות: פיני רבינוביץ' הוא הוא התחלת תעשיית התוכנה בישראל. הוא הראשון שהביא את הידע הזה ארצה, חינך את הדורות הראשונים של מתכנתים בישראל, וייסד את המסורת המקצועית שבזכותה צמחו בישראל יחידות טכנולוגיות מתקדמות בצה"ל ותעשיית תוכנה אזרחית משגשגת.

"הסיפור שנזכרתי בו הוא סיפור קצת אישי. אני חושב שהזכרתי שב-1956 התחתנתי. הוא [רבינוביץ'], כמה שבועות לפני החתונה, אסף את כל החורים של הנייר המחורר, של הקלט. אני מתכוון לחתיכות הנייר שנופלות מהצד השני. הוא אסף את זה – וכשארוסתי ואני צעדנו לחופה, אז זרקו עלינו קונפטי. [צוחקים]

[רן] הראשון שקיבל קונפטי תוכנה!… [צוחקים]"

אפילוג

הויצק פעל במשך כעשר שנים, עד שטכנולוגיות חדשות ומתקדמות יותר דחקו את רגליו של המחשב הוותיק והובילו לכיבויו הסופי בעשרים ותשעה בדצמבר, 1963. במהלך אותן עשר שנות פעילות הבינו כולם את הצורך החיוני בטכנולוגיה הזו, וכולם – מצה"ל ורפאל ועד כל האוניבסיטאות הגדולות – רכשו מחשבים משלהם. מכון וייצמן רכש מחשב אמריקני מתוצרת CDC, ואז פיתח מחשב מקומי נוסף שבתחילה היה אמור להקרא 'וייצק 2' אך בסוף זכה לשם 'גולם' (GOLEM). הגולם, ששלושה מסוגו נבנו לאורך השנים, גם כן שימש נאמנה את החוקרים במשך שנים רבות.

במבט לאחור אין ספק כי תרומתו היחסית של הויצק למדינת ישראל הצעירה הייתה אדירה, מעל ומעבר לכמות המשאבים שהושקעו בפרויקט. במישור המדעי הטהור, חיים פקריס ועמיתיו זכו להצלחות מרשימות: פקריס, למשל, הצליח לפצח בעזרתו בעיה קלאסית ותיקה בתחום חקר הגאות והשפל, ואף להוכיח השערה חשובה בתורת הקוונטים.

הויצק תרם רבות לביסוס מעמדו היוקרתי של מכון וייצמן כמכון מחקר מצוין. מעבר להישגים המדעיים הישירים, שיתופי הפעולה הרבים עם מדענים ואוניברסיטאות ברחבי העולם שנרקמו סביב הויצק – שהרי רק לאוניברסיטאות מעטות יחסית בעולם הייתה מכונה מופלאה שכזו – תרמו רבות לממסד המדעי והטכנולוגי בישראל. המהנדסים והמדענים שביקרו כאן בשנות החמישים והשישים המשיכו לעבוד עם עמיתיהם המקומיים במשך שנים רבות, וחלקם אפילו השתקע בישראל. וכמובן, דיברנו הרבה על התרומה שהייתה לויצק להתפתחותה של תעשיית ההיי-טק המקומית, שהחלה מבית מלאכה קטן לאופניים בצריף ליד חולון – וכיום היא אחת המובילות בעולם.

"תראה, הויצק הזה הוא נתן את הדחיפה הראשונה לכך שמדינת ישראל היא מעצמת על בכירה במחשוב, בהייטק."

אנשי פרויקט הויצק המשיכו לעשות חיל כל אחד בתחומו. צבי ריזל הטכנאי הוביל את פרויקט מחשב ה'גולם' וזכה בפרס רוטשילד על פועלו זה. אביעזרי פרנקל הקים את פרויקט השו"ת הגדול שעליו סיפרתי בפרק הקודם, הפך למתמטיקאי וניסח השערה חשובה הקרויה על שמו – 'השערת אביעזרי'. פרופ' חיים פקריס זכה בפרס ישראל לפיזיקה ב-1980 על תרומתו האדירה למדינה. ג'רי אסטרין ואשתו, תלמה, אמנם חזרו לארה"ב עוד אפילו בטרם נכנס הויצק לפעולה ב-1954 – אך השנים שבילו בישראל הותירו עליהם חותם עמוק. ג'רי ותלמה אסטרין המשיכו לבקר בישראל באורח רצוף, ולייעץ בבניית מחשבים חדשים. באחד הראיונות העיתונאיים סיפר ג'רי –

"[בשהות שלי בישראל] למדתי איך לדפוק על שולחנות, דבר שעזר לי מאד מאוחר יותר כשנתמנתי ליושב הראש של מחלקת מדעי המחשב באוניברסיטת UCLA. התאהבתי באמת ובתמים באנשים בישראל, ואם אשתי הייתה מסכימה – היינו נשארים שם."

וגם הויצק עצמו זכה להכרת תודה. בשנת 2006 בחר בו ה-IEEE, איגוד מהנדסי החשמל והאלקטרוניקה הגדול בעולם, כאבן דרך בעלת חשיבות עולמית בדברי ימי הטכנולוגיה – תואר מקביל, אם תרצו, ל'אתר מורשת עולמית' של אונסק"ו. אם תבקרו בבניין זיסקינד של מכון וייצמן, תוכלו עדיין לראות במו עיניכם את הפלא ההנדסי הזה, נח לו במבואה. ממול לויצק, מביט בו מהעבר השני של החדר, ניצב פסל של אותו אלברט איינשטין ששאל, לפני למעלה מחמישים שנה, 'מה צריכה מדינה קטנה כל כך, מחשב גדול כל כך?'…