משימתה האחרונה של הצוללת שירה, חלק א'

כתב: רן לוי

בבוקרו של אחד מימי ראשון של חודש אוגוסט מצאתי את עצמי בסטלה מאריס, בחיפה. הייתה לי פגישה שהקדמתי אליה, אז החלטתי לטייל קצת באזור. סטלה מאריס, 'כוכב הים' בלטינית, הוא אחד האזורים היפים בחיפה: הוא שוכן בקצה הכרמל, ממש היכן שההר נושק לים, והנוף שנשקף מגובה שלוש מאות מטרים אל המפרץ הוא מרהיב. אם לא ראיתם שקיעה מסטלה מאריס, אינכם יודעים מה אתם מפסידים.

הטיול הרגלי שלי הוביל אותי אל הכנסיה בסטלה מאריס: מבנה גדול ומרשים השייך למנזר הנוצרי הכרמליתי. ביקרתי בכנסיה בעבר, אבל הפעם קידם את פניי מחזה שלא יצא לי לראות עד כה: טקס מיסה של יום ראשון שהתקיים באולם הכנסיה. עמדתי קרוב לדלת הכנסיה, סופג את האווירה המיוחדת של הטקס ונהנה מחוויה חדשה במקום שבו ביקרתי כבר כמה וכמה פעמים. כפי שתשמעו מיד, רעיון החוויה חדשה במקום מוכר תלווה אותנו לכל אורך הפרק.

לאחר המיסה, צעדתי אל בית קפה בקרבת מקום, שם פגשתי את המרואיין שלי: הארכיאולוג התת-ימי, הד"ר אהוד גלילי. לא נשארנו בבית הקפה: נכנסנו למכוניתו של אהוד, נסענו רק כמה מאות מטרים ועצרנו בתצפית קטנה בכביש המוביל אל סטלה מאריס. לאחר כמה עשרות מטרים של הליכה עצר אותי אהוד והצביע על כמה עצים לצד הדרך.

"[אהוד] אנחנו נמצאים פה באמצע העליה מהעיר [התחתית] לסטלה מאריס, ואנחנו רואים שבצידי הדרך, כשחצבו את הכביש, יש מצוק – ומעל המצוק אנחנו רואים כבלים."

לקח לי כמה שניות, אבל בסוף הבחנתי על מה הוא מצביע: שני כבלי מתכת, עובי כל אחד מהם כעוביה של עצם הזרוע פחות או יותר, השתלשלו מהצוק שמעלנו ונחתכו בפתאומיות.

"[אהוד] הכבלים האלה מצופים בפלדה, והם למעשה הכבלים של התקשורת בין סוללות התותחים שהיו כאן על רכס ההר, לבין עמדות התצפית נגד צוללות שהיו כאן במדרון ועוד מעט נראה אותן."

נסעתי בכביש שלצדו אנחנו עומדים אלפי פעמים, ורצתי בעלייה הזו מאות פעמים. למעשה, מהמקום שבו אנחנו עומדים אני יכול לראות את הדירה שגרתי בה במשך כמה שנים טובות – ובכל זאת, זו הפעם הראשונה ששמעתי על עמדות תצפית חבויות במדרון התלול שמתחת לסטלה מאריס.

[אהוד] מה שמראה לנו שההיסטוריה נמצאת, למעשה, בכל מקום – אבל לא תמיד רואים אותה. צריך קצת סקרנות ולפקוח את העיניים. זה נמצא פה, כמו שאמרת, במשך עשרות שנים מקום המדינה, חצבו פה כבישים, עוברות פה אלפי מכוניות בכל יום ואף אחד לא יודע שזה חלק מההיסטוריה של ארץ ישראל והתקופה של המנדט הבריטי. חלק ממערכת ההגנה הבריטית על מפרץ ונמל חיפה שהיו יעד אסטרטגי."

חזרנו אל המדרכה וטיפסנו עוד כמה עשרות מטרים בעלייה. לבסוף הגענו לעץ אקליפטוס שהוא, כך מסתבר, הנ.צ. היחיד למיקום עמדת התצפית. לאורך המדרון קיימת גדר שנועדה למנוע מהולכי רגל להתדרדר לתהום…

"[אהוד] טוב, צריכים לעבור לצד שני…

[רן] יאללה!…

…ואם אתם שואלים אותי – בצדק.

"[רן]אנחנו יורדים מכאן?

[אהוד] יורדים אל המדרון.

[רן] זה יהיה מאתגר."

בונקר חבוי

אחרי עשר דקות של ירידה – או נכון יותר לומר נפילה מבוקרת במדרון התלול – התגלה לפנינו לפתע מבנה בטון שחציו בולט מתוך ההר וחציו קבור בתוכו, כמו בונקר. על חזית המבנה עוד אפשר לראות שאריות דהויות של צבעי הסוואה ירוקים. אהוד לקח אותי לסיור קצר בפנים: חדר תצפית עם חרך ברזל שנסגר בעת הפצצה, חדר אלקטרוניקה ובו חור בקיר היכן שכבל התקשורת החתוך שראינו התחבר למכשירים השונים, וחדר פנימי בעל קירות מפויחים שבו עמד גנרטור. על הקירות עדיין אפשר למצוא סימוני שביזות שחרטו חיילים בריטים במשמרת לפני כמעט שמונים שנה.

אחרי הסיור התיישבנו במסדרון שמוביל לחדר הגנרטור.

"[אהוד] שמי אהוד גלילי, ואני עוסק מזה חמישים שנה בארכיאולוגיה ימית. תחילה, בשנות השישים, עסקתי בזה כחובב במסגרת האגודה למחקר תת-ימי בישראל, ומאוחר יותר במסגרת אוניברסיטת חיפה. וכמובן, לימודי תואר ראשון, שני ודוקטורט. בשנים האחרונות עבדתי כארכיאולוג ימי ברשות העתיקות וכיום אני באוניברסיטת חיפה, מלמד ומנחה דוקטורנטים בנושא."

המסע שהביא את אהוד לשבת ולשוחח עמי בתוך הבונקר הבריטי הלא ידוע הזה החל לפני למעלה מחמישים שנה, בסדרה של שתי תגליות אקראיות שבתחילה נדמה היה כאילו אין ביניהן שום קשר.

"[אהוד] אחרי הצבא, כמו כל הח'ברה הצעירים בשנות החמישים והשישים, לא נסענו לטיול גדול בחו"ל – אלא עסקתי בדיג תת-ימי איזה תקופה. הייתה לי ספינה, והיינו צוללים – אני ועוד שני חברים מהצבא – ועוסקים בדיג תת ימי. במסגרת הצלילות נתקלנו בכבלים בקרקעית הים: כבלים ישנים שלא היו בשימוש. היינו בטוחים שאלו כבלי טלפון מתקופת המנדט הבריטי. בתקופה מסוימת אפילו התפרנסמו מהכבלים האלה: היינו מוציאים אותם, מתיכים את העופרת שציפתה את הכבלים ומוכרים אותה. מאוחר יותר בנינו יאכטה והיינו צריכים שלושה טון עופרת עבור ה-Keel. העופרת הזו באה מהכבלים האלה. הייתה כמות גדולה מאד של כבלים על קרקעית הים, ואנחנו לתומנו היינו בטוחים שאנחנו מוציאים כבל טלפון בריטי."

התגלית השנייה הייתה לא פחות מפתיעה, אבל מסוכנת הרבה יותר. את הצוללת האיטלקית הטבועה שירה (Schire) אני מכיר עוד מתקופת שירותי בחיל הים – אבל בעיקר כסימון על המפה הימית. ידעתי שהיא טבעה במפרץ חיפה במלחמת העולם השנייה, אבל לא יותר מזה.

"[אהוד] אל הצוללת האיטלקית הגעתי בלי שום קשר. מיקומה היה ידוע למתי מעט בחיל הים ולצוללים הותיקים. יום אחד, בשנת 81' או 82', עשינו שם צלילת דיג, אני וכמה חברים. הצוללת שוכנת במפרץ חיפה, בעומק של כשלושים מטר, במרחק של כעשרה קילומטרים מהחוף.

תוך כדי דיג ראיתי איזה פתח שהיה פתוח במקצת. הארתי עם הפנס פנימה, ומאד משך אותי להכנס פנימה. הכניסה הייתה מאד מסוכנת כיוון שהחלל היה מאד צר, חשוך ומלא גרוטאות. עם המיכל אי אפשר היה להכנס. סימנתי לשותף שלי שאני מתכוון להכנס. הורדתי את המיכל צלילה, החזקתי אותו ביד עם הווסת בפה, השחלתי את המיכל לתוך החלל וירדתי אחריו. כשנכנסתי פנימה, ראיתי שכל חלל הצוללת, בקרקעית שלה – מלא בעצמות של בני אדם, וכל מיני חלקי ציוד: סנפירים, מערכות מילוט וכדומה.

צילמתי כמה שיכולתי, וכשרציתי לחזור פתאום ראיתי שכל חלל הצוללת מלא ברחף, אבק צף, ולא רואים כלום. כשהסתובבתי אחורה ורציתי לחזור – קשה מאד לראות, אולי עשרה ס"מ. מהר מאד איבדתי התמצאות: לא ידעתי איפה אני, ולא מצאתי את הפתח.

למזלי, תכננו שהחבר יישאר ליד הפתח עם מיכל צלילה רזרבי למקרה שיגמר לי האוויר. התחלתי להסתובב ולגשש בידיים כסומא באפלה, ולאט לאט התחלתי להרגיש שהמיכל עומד להגמר עד שממש היה קשה לנשום! הנשימות האחרונות….ואז פתאום גיליתי איזה ברז גדול. מגוף שזכרתי שראיתי כשנכנסתי, כשהמים היו צלולים – וזה היה בירכתי הצוללת, בפתח הטורפדו האחורי. ואז הבנתי שלמעשה עברתי את הפתח, ופחות או יותר ידעתי איפה אני נמצא. התקדמתי כמה מטרים והגעתי לפתח. תפסתי את הווסת שהחבר שלי השאיר, הכנסתי אותו לפה ונרגעתי. הנשימות שלי חזרו לקצב הרגיל, ויצאנו. בפעמים הבאות שנכנסתי, כבר הייתי מודע לזה וידעתי איך להתנהג בתוך החלל הזה.

האמת היא שהיינו מאד מזועזעים ממה שראינו שם. כל הקרקעית של הצוללת הייתה מלאה בשלדים. לא ממש שלדים – אבל גולגלות, עצמות…

[רן] אף אחד לא ידע שיש שם שרידי אדם?

[אהוד] תאורטית ידעו, כי בצוללת הזו היה צוות של חמישים איש: ארבעים אנשי צוות ועוד עשרה אנשי קומנדו של השייטת העשירית. זה מופיע בספרים ובתעודות. אבל הם פשוט הוכרזו כנעדרים."

מה פשר הכבלים המסתוריים שגילה ד"ר גלילי? מי היא אותה צוללת איטלקית שמצאה את סופה בקרקעית מפרץ חיפה, ומיהם אנשי הצוות ואנשי הקומנדו שהיו על סיפונה? כדי לענות על שאלה זו, עלינו לחזור אל ראשית המאה העשרים, ואל פיתוח טכנולוגי חשוב שכמעט ונקבר תחת הביורוקרטיה הממשלתית הבריטית.

מערכת לגילוי צוללות

אלכסנדר מיצ'ל היה פרופסור בריטי למתמטיקה ולפיזיקה. ב-1915 שב מיצ'ל לאנגליה לאחר שהות של עשרים וארבע שנים בהודו. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה, והבריטים החלו להבין את כובד האיום של הצוללות הגרמניות, ה-UBoats. מיצ'ל גויס למאמץ המלחמתי בניסיון למצוא דרך לאתר צוללות גרמניות המתקרבות לנמלי בריטניה.

מיצ'ל הפיזיקאי הכיר תופעה שחשף מייקל פאראדיי, מדען בריטי אחר, כמעט מאה שנים קודם לכן ומכונה על שמו – 'חוק פאראדיי'. חשמל ומגנטיות נחשבו, באורח מסורתי, לשתי תופעות שונות שאין ביניהן קשר – אך בימיו של פאראדי, תחילת המאה ה-19, כבר ידעו המדענים שאם מעבירים זרם חשמלי דרך חוט מוליך, נוצר סביבו שדה מגנטי. פאראדיי גילה שגם התופעה ההפוכה נכונה: כשיצר שדה מגנטי משתנה בקרבת חוט מתכת – או במילים אחרות, 'השרה' שדה מגנטי על החוט – זרם חשמלי הופיע בתוך החוט. פאראדיי לא ידע להסביר מדוע שדה מגנטי משתנה מצליח לייצר חשמל, וגם לא היו לו הכלים המתמטיים כדי לתאר אותה באופן פורמלי כסט של משוואות – אך התגלית הניסויית הזו הובילה להמצאת הגנרטור לייצור חשמל, שבתורו השיק את העידן המודרני שבו אנחנו חיים על שלל מכשירי החשמל שמקיפים אותנו.

אלכסנדר מיצ'ל התכוון לנצל את תגליתו של פאראדיי בדרך שונה לגמרי. הצוללות הגרמניות היו עשויות בעיקר מברזל. לכל אטום בברזל יש, מטבעו, שדה מגנטי זעיר, ולשדה הזה יש כיוון: דמיינו חץ קטן שבוקע מתוך כל אטום. בדרך כלל האטומים שיוצרים גוש ברזל נמצאים בערבוביה: החץ של אטום אחד פונה למעלה, זה שלידו פונה למטה, שלישי פונה הצדה וכן הלאה. אי-הסדר הזה מביא לכך שלגוש הברזל כולו לא יהיה שדה מגנטי כלל. מדוע? דמיינו לעצמכם את חברי הכנסת שלנו מהקואליציה והאופוזיציה, כאשר כל אחד מהם מנסה להעביר חוק: אחד מציע להעביר תקציב לטובת הנכים, והשני רוצה חוק אחר שיעביר אותו התקציב דווקא לפריפריה. שלישי רוצה להגדיל את תקציב לתחבורה הציבורית, ורביעי דווקא רוצה לשפר את תשתית הכבישים. כולם רוצים לשפר את המצב – טוב, לא הבטחתי שזו תהיה אנלוגיה מציאותית – אבל בעירבוביה שנוצרת, החוקים השונים מבטלים זה את זה ובסופו של דבר  כלום לא משתנה. באותו האופן, גם השדות המגנטיים הזעירים בברזל מבטלים זה את זה והתוצאה הסופית היא שכאשר מביטים על ברזל מבחוץ – אין לו שדה מגנטי כלל.

אבל בתהליך ייצור צוללת, פיסת הברזל שלנו סופגת מהלומות וחבטות רציניות: הפועלים דופקים על הברזל עם פטישים, ומכונות כבדות מכות עליו כדי לשטח אותו ליריעות ישרות. כל מהלומה שכזו מזעזעת את האטומים, ולרגע אחד קטן הם חופשיים לזוז ולהסתובב כאוות נפשם. ברגע הזה 'לוכד' את האטומים השדה המגנטי של כדור הארץ, מושך אותם באותו האופן שהוא מושך מחט של מצפן, ואז מיישר אותם כגוף אחד לאותו הכיוון. באנלוגיה של הכנסת, זה כאילו שאירוע חמור כלשהו במדינה – אסון על פסי הרכבת או הפגנה גדולה בפריפריה – משכנע את חברי הכנסת 'להתיישר' ולהצביע כאיש אחד על חוק מסוים. עכשיו, כשכל השדות המגנטיים הזעירים מצביעים בדיוק לאותו הכיוון, הם מתווספים זה לזה במקום לבטל זה את זה. במילים אחרות, המהלומות והחבטות שסופג הברזל בזמן ייצור הצוללות גורמות לו להתמגנט. ולא רק בתהליך ייצור צוללות: כל אניה 'זוכה' בשדה מגנטי שכזה בזמן ייצורה.

כדי לגלות את השדה המגנטי הזה, הניח אלכסנדר מיצ'ל על קרקעית נמל באנגליה לולאה עגולה וארוכה של כבל מוליך, חיבר את קצות הכבל למכשיר למדידת מתח – והמתין. כשנכנסה לנמל אנייה, היא חלפה מעל הלולאה – ו'השרתה' עליו את השדה המגנטי שלה. כפי שחוזה חוק פאראדיי, השדה המגנטי של האניה המפליגה השרה בכבל זרם חשמלי שגרם למחט מכשיר המדידה לקפוץ ולרקוד.

הניסוי של מיצ'ל היה, אם כן, הצלחה גדולה: הוא הצליח לגלות גוף מתכתי שחלף מעל לולאת המתכת שלו. אבל ההצלחה הייתה, כך נתברר – גדולה מדי! לולאת המתכת הייתה כה רגישה, עד שגם אניות שחלפו במרחק גדול ממנה, ולא רק כאלה שעברו ממש מעליה, גרמו למחט לזוז. מיצ'ל פתר את הבעיה בכך שהניח על הקרקעית לולאה נוספת לצד הלולאה הראשונה, וחיבר גם אותה למכשיר המדידה – אבל בקוטביות הפוכה. כשעברה אניה רחוקה יחסית, השדה המגנטי שלה השפיע על שתי הלולאות פחות אות יותר באותו האופן, כי הן קרובות זו לזו – והזרמים שנוצרו בלולאה אחת ביטלו את הזרמים שנוצרו בשנייה, כמו שתי קבוצות יריבות במשיכת חבל. התוצאה: המחט במכשיר המדידה לא זזה. אך כשעברה אניה במרחק קצר מהלולאות, והשדה המגנטי שלה השפיע על לולאה אחת קצת יותר מאשר על האחרת – הזרם שהופיעה בלולאה הקרובה לאניה היה חזק יותר מהזרם בלולאה הרחוקה, והמחט זזה. כך הצליח מיצ'ל לגלות בוודאות וביעילות כל אניה שחלפה בפתח הנמל, ולא הייתה כל סיבה להניח שאותה השיטה לא תעבוד גם במקרה של צוללת החולפת מעל לולאות המתכת.

מיצ'ל כתב דוח מפורט על הניסוי שערך והגיש אותו לוועדה מיוחדת שבחנה פתרונות אפשריים לבעיית איום הצוללות הגרמניות. הוועדה שקיבלה מאות הצעות שונות ומשונות, העבירה את הדוח של מיצ'ל לעיונו של מדען אחר לבדיקה שעשה עבודה טובה ויסודית. הוא חישב את עוצמת השדה המגנטי הצפוי מצוללת גרמנית, חישב את הרגישות הצפויה של מכשיר הגילוי של מיצ'ל – ובדק מה יקרה אם צוללת גרמנית תעבור במרחק של מאה מטרים מעל הלולאה. התוצאה הייתה גרועה מאד: הזרם החשמלי שיושרה בלולאה במקרה כזה יהיה כה חלש עד שלא ניתן יהיה למדוד אותו בטכנולוגיה הקיימת. המדען הבוחן המליץ לדחות את הצעתו של מיצ'ל כלא מעשית, וזו אכן נדחתה על ידי הוועדה.אבל הבוחן, שכנראה לא היה איש ים בעברו, טעה: הנחת היסוד שלו לפיה הצוללת תחלוף מאה מטרים מעל הלולאה הייתה שגויה לחלוטין. עומק הים בפתחי נמלים נע, בדרך כלל, בטווח שבין מטרים עד עשרות מטרים בודדים בלבד וצוללת החולפת מעל לולאה המונחת בעומק כזה תשרה זרם חשמל חזק הרבה יותר, כזה שניתן למדוד אותו בקלות.

הצעתו של אלכסנדר מיצ'ל הייתה עשויה להיעלם לנצח במחשכי הבירוקרטיה הממשלתית – אלמלא נחלץ לעזרתו מדען בעל שיעור קומה עולמי: וויליאם בראג. בארג, זוכה פרס נובל לפיזיקה ב-1915, היה אחד המדענים הבולטים של בריטניה באותה התקופה, והתגורר תקופה ארוכה באוסטרליה. בדומה למיצ'ל, גם הוא שב לאיים הבריטים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כדי לסייע למאמץ המלחמתי, וב-1917 נתקל באקראי בהצעתו של מיצ'ל. בראג לא היה חזק במיוחד בנושא חשמל ומגנטיות: את רוב מה שידע בתחום הזה למד בכוחות עצמו לאורך השנים. אבל אביה של אשתו היה המפקח על קווי הטלגרף שבדרום אוסטרליה, ודרכו צבר בראג לא מעט ידע והבנה לגבי השפעת שדות מגנטיים, ברקים והפרעות אחרות על כבלי מתכת תת-ימיים ארוכים. בראג הבין, בחושיו המחודדים, שיש משהו ברעיון של אלכסנדר מיצ'ל: הוא שכנע חוקר אחר לשוב ולבחון את ההצעה המקורית – ורק אז זיהו חברי הוועדה את הפשטות הגאונית הטמונה בה. בתוך שנה אחת בלבד פותחה מערכת מבצעית לגילוי צוללות המבוססת על הרעיון של מיצ'ל וב-1918, ממש שבועיים לפני סיום המלחמה, השיגה את ההצלחה הראשונה והאחרונה במלחמה: צוללת גרמנית שהתקרבה לנמל Scapa Flow שבצפון סקוטלנד נתגלתה על ידי המערכת, וטובעה בהצלחה.

נמל בעדיפות שלישית

את נמל חיפה הקימו הבריטים. סקרי תכנון ראשוניים שנעשו עוד בשלהי המאה ה-19 זיהו את הפוטנציאל הטמון בחיפה כעיר נמל, בזכות ההגנה הטבעית שמספק המפרץ שבו יושבת העיר: הגנה טבעית זו הביאה את הבריטים להעדיף את חיפה על פני נמל יפו המבוסס. לחיפה היה יתרון נוסף בכך שהייתה קרובה לדמשק ולבגדד, עובדה ששיחקה לטובת הבריטים שלטשו עיניים אל בארות הנפט של הסהר הפורה. בניית הנמל המודרני החלה ב-1927 ונסתיימה שש שנים מאוחר יותר, ב-1933.

"[אהוד] נמל חיפה, מלכתחילה, נבנה כבסיס לוגיסטי עיקרי של הבריטים במזרח הים התיכון. בגלל הקירבה שלו למקורות הנפט בעיראק, קו צינור הנפט שהגיע מהמזרח, בתי הזיקוק…לכן היה חשוב לבנות כאן נמל מים עמוקים.

מסביב לנמל צמחה תעשיה שלמה.

[רן] כל בתי הזיקוק והמיכלים שאנחנו רואים פה, זה הכל מהתקופה של הבריטים.

[אהוד] נכון. כל התעשיה באזור המפרץ והקריות, מפעלי הפלדה, המחצבות בעתלית, הבונקרים בעתלית – כל האזור הזה למעשה רחש פעילות צבאית בריטית. אם אתה מסתובב במפרץ, עד היום אתה יכול לראות את המעשנות שהבריטים התקינו שם כדי לכסות את כל המפרץ בעשן בזמן מלחמה, כדי שהמטוסים לא יפגיזו. והאיטלקים גם הפגיזו כאן! הפציצו עם מטוסים. הם חשבו שהם מפציצים בסיסים לוגיסטיים אבל למעשה הם הפציצו אזרחים והיו הרבה הרוגים.

[רן] אז מה היה מערך ההגנה נגד צוללות במפרץ?

[אהוד] בעיקרון, היה חיל תותחנים. היו סוללות של תותחים כבדים על רכס סטלה מאריס. היו סוללות של תותחים קלים על שובר הגלים שעד היום המבנים שלהם עוד נשמרו. הייתה סוללה נוספת בחוות המיכלים בקריית חיים, והיה מערך שלם של מטוסים ימיים – מטוס מדגם 'ואלרוס', נדמה לי, שהיה מסוגל לנחות בים והיו לו מכ"מים שהיו יכולים לאתר צוללות. היו גם ספינות שהיו למעשה סירות דיג שהבריטים הסבו אותן לציידות צוללות עם מוקשים."

בתקופה שבין מלחמות העולם המשיכו הבריטים לפתח מערכת גילוי צוללות, לשכלל אותה ולהתקין אותה בנמלים בעלי חשיבות אסטרטגית גדולה כגון נמלים בדרום מזרח אסיה ונמל אלכסנדריה שבמצרים. גם בחיפה התקינו הבריטים את המערכת שלהם, כולל בונקרים ומבני תצפית שהיו חלק ממנה.

[אהוד]