[עושים היסטוריה] 229: על הקשר שבין אוטיזם, תסמונת אספרגר והנדסה (שידור נוסף)

בפרק הזה אני מביא בשידור חוזר פרק מהארכיון של עושים היסטוריה שעלה בשנת 2011, והוא אחד הפרקים המצליחים של הפודקאסט: על הקשר שבין אוטיזם, תסמונת אספרגר והנדסה. בשש השנים שחלפו מאז שודר הפרק, עלתה המודעות בקרב הציבור לתופעה של אספרגר ולספקטרום האוטיסטי בכלל, אבל אנחנו עדיין לא יודעים להסביר מה גורם לה. בפרק שתשמעו מיד אני מספר על תאוריה מעניינת של חוקר בשם סימון ברון-כהן ועל המבחן שיצר לאבחון עצמי של אספרגר: אם זה מעניין אתכם, הנה הקישור למבחן אותו תוכלו לבצע אונליין.

[עושים היסטוריה] 229: על הקשר שבין אוטיזם, תסמונת אספרגר והנדסה (שידור נוסף)
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram

חסויות הפרק

האזנה נעימה, ניר. ניצוצות של הבנה: על הקשר שבין הנדסה ואוטיזם כתב: רן לוי תמלל: יוני שטרן אתם מכירים אותו. ראיתם אותו עשרות, אולי אפילו מאות פעמים. לפעמים הוא גבוה ורזה. לפעמים הוא שמן ונמוך. לפעמים הוא קשיש, ולפעמים – צעיר. הפנים שלו שונות בכל פעם, אבל סימני ההיכר שלו לא משתנים: חלוק המעבדה, השער המשונה, הצחוק המרושע עם נגיעה של שיגעון. אי אפשר לפספס – זו הקלישאה ההוליוודית המפורסמת ביותר: המדען המטורף. שני אלמנטים מהווים את הבסיס לדמות הזאת: גאונות טכנולוגית או מדעית יוצאת דופן, המשולבת עם מוזרות כלשהי: בדידות, טירוף, חוסר מוסר ודברים דומים. במילים אחרות – משהו במצבו המנטלי של הגאון לא בסדר. אותם אלמנטים משותפים גם לגרסאות מודרניות של אותה קלישאה ותיקה: החנון המוזר וההאקר המתבודד. אנחנו רגילים לקבל את הסטריאוטיפים ההוליוודיים בקריצת עין – כולם יודעים שהחיים לא דומים לסרטים. אבל בשנים האחרונות, מתרחש משהו יוצא-דופן. בקרב חוקרי המוח והפסיכולוגים מתגבש תמימות דעים לפיה הקלישאה ההוליוודית החבוטה הזו עשויה להיות נכונה. לטירוף, או למוזרות שמתלווה לגאונות טכנולוגית, יש אפילו שם: אוטיזם. ישנן שתי השערות בסיסיות: הראשונה היא שהמקצועות בתחום המדע וההנדסה מושכים אליהם אנשים שלוקים בדרגות שונות של אוטיזם. השנייה גורסת שהנטייה לאוטיזם היא תורשתית, ושהילדים – ואפילו הנכדים – של מהנדסים ומדענים נמצאים בסיכון גבוה להיוולד אוטיסטים. אני מודה שההשערות האלה גורמות לי לאי-נוחות מסוימת. גם אני מהנדס – האם גם יכול להיות שאני קצת אוטיסטי ואף פעם לא ידעתי את זה? האם הנטייה לאוטיזם מסתתרת בגנים שלי ועשויה להשפיע על נכדיי? מסתבר שאפשר לבדוק את זה, ואפילו די בקלות אז נבדקתי. את תוצאות הבדיקה תשמעו בהמשך הפרק, אבל בל נקדים את מאוחר. אוטיזם קלאסי ראשית – מה זה אוטיזם? אוטיזם היא בעיה נוירולוגית – לקות התפתחותית של המוח. הראשון שזיהה אותה היה הפסיכולוג האמריקני ליאו קנר, בשנות הארבעים של המאה הקודמת. קנר אפיין את התסמינים העיקריים שלה: התכנסות לתוך עולם פנימי וניתוק מהסביבה, קשיים חמורים בדיבור והתנהגות חזרתית, כמו נדנודים בלתי-פוסקים של הגוף. האוטיזם היא לקות נפוצה יחסית – אחד לאלף ילדים ייוולד אוטיסט. אבל למרות כל המחקרים הרבים שנעשו בתחום, איש לא יכול היה להצביע על הגורמים לה. ככל הנראה מדובר בשילוב של פגמים גנטיים וגורמים סביבתיים, שמשפיעים על העובר כבר בשלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר של ההיריון, אבל אין אף בעיה ברמת התא או ברמת המוח כולו, שניתן לומר עליה בוודאות שהיא המקור לצרה. כולנו מבינים שלאנשים שסביבנו יש כוונות ורצונות משל עצמם. התובנה הבסיסית הזאת מכונה תיאוריה של התודעה, וכולנו מפתחים אותה כבר בגיל צעיר מאוד. היא כל-כך טבעית ובסיסית, עד שאנחנו לא חושבים עליה בכלל. אחת הסברות היא שילדים אוטיסטים לא מפתחים את אותה תיאוריה של התודעה, וכתוצאה מכך, לא מצליחים לפענח את המשמעות האמתית של פעולות שעושים אנשים מסביבם. הנה דוגמא שתבהיר את הנקודה: כשאדם לידנו מצביע על משהו, אנחנו נפנה את מבטנו כדי להבין על מה הוא מצביע. זה האופן שבו תינוק לומד את שמות העצמים שמסביבו. הוא שומע את אבא אומר בובה ומצביע על עצם מסוים, ועד מהרה הוא לומד לקשר בין המילה בובה והצעצוע עצמו. ילד אוטיסטי, לעומת זאת, שומע את המילה ורואה את היד המצביעה, אבל לא מסתכל על הבובה, אלא על היד של אבא. הוא מביט אל אביו באותו האופן שבו אנחנו נביט אל בובה בחלון ראווה. אם מבטה של הבובה מופנה לכיוון מסוים, אנחנו לא נניח שהיא מביטה אל משהו. במילים אחרות, הילד האוטיסט לא מצליח להבין את נקודת המבט של אביו ואת מטרת ההצבעה. אם הבעיה חוזרת על עצמה לאורך זמן, הילד מפספס את השלב הקריטי של לימוד השפה, ומכאן נובעות – אולי בעיות הדיבור החמורות בגילאים מאוחרים יותר. האוטיזם שתיאר ליאו קנר במחקריו המוקדמים הוא זה שמכונה היום אוטיזם קלאסי. במשך שנים רבות האמינו הרופאים שזהו גם הסוג היחיד של אוטיזם, כלומר, שההבחנה בין אדם נורמלי לאוטיסט היא הבחנה קלה וברורה יחסית: או שאתה אוטיסט, או שאתה לא. אבל החל משנות ה-80 של המאה העשרים, החלו החוקרים להבין שהמציאות מורכבת יותר ממה ששיערו בתחילה. העדויות המצטברות לימדו אותם שנמצאים בינינו אנשים שהם לא ממש אוטיסטים, אבל גם לא ממש נורמליים, במובן הנוירולוגי של המילה – הם מדברים כמונו, הם נראים כמונו, אבל המוח שלהם עובד אחרת. הנרי קוונדיש הנרי קוונדיש היה אחד מהמדענים החשובים של המאה ה-18. בין הישגיו ניתן למנות גילוי היסוד מימן, חישוב צפיפות כדור הארץ ומחקרים פורצי דרך בחשמל ומגנטיות. עמיתיו ברויאל סוסאייטי, האגודה המדעית היוקרתית הבריטית, העריצו אותו, והוא נחשב לאחד מהגאונים הגדולים שקמו לבריטניה מאז ומעולם. בציור המוכר ביותר שלו, קוונדיש מוצג כשהוא לובש מעיל ארוך שמגיע עד ברכיו, צווארון עשוי מלמלה פרחונית וכובע מ…נפות ממאגר הגנים האנושיים את הגנים הפגומים שאחראים לאוטיזם, ננפה מהאוכלוסייה גם את אותם בני האדם שמוחם מותאם באופן הטוב ביותר לקדם את המדע והטכנולוגיה. בקרב האוטיסטים ידועה תופעת הסוואנט: אנשים שיש להם כישרון ייחודי, יוצא-דופן, כמעט בלתי-אפשרי במונחים של מוח נורמלי. יש סוואנט, למשל, שמסוגל לנגן על עשרות כלי נגינה, ולזכור אלפי יצירות בעל-פה. סוואנט אחר מסוגל לצייר כל נוף בדיוק מדהים אחרי התבוננות אחת בלבד. הניצוצות האלה הן רק עדות לפוטנציאל שכבר קיים במוח האנושי. אם נכבה את ניצוצות האוטיזם, יכול להיות שנכבה, שלא בכוונה, גם את אש הקדמה הטכנולוגית והמדעית. כפי שהגדיר זאת אחד מהחוקרים: לפעמים, כדי לחשוב מחוץ לקופסה, עוזר אם הקופסה שלך לא ממש בסדר תוספת לטקסט המקורי: רשת ברירת המחדל אז למרות הזמן שחלף והתקדמות מדע הרפואה אנחנו עדיין יודעים מעט מאד, יחסית, לגבי הגורמים לאספרגר ואוטיזם בכלל. כפי שסיפרתי לכם בתחילת הפרק, בניגוד למחלות כגון פרקינסון ואלצהיימר, באוטיזם אין בעיה במוח ברמת התא הבודד או כימיקלים כל שהם במוח: ברמה הנמוכה של פעילות המוח, ברמת הנוירון הבודד, הכלל נראה בסך הכל תקין. מכאן שסביר להניח שאוטיזם ואספרגר הם תוצאה של בעיה כלשהי במבנים השונים במוח באזורים שאחראים על פעולות קוגניטיביות מוגדרות. באנלוגיה, זה כמו לומר שאם יש עיר ובה בעיית פשיעה, למשל הגורמים לבעיה הם כנראה לא הלבנים הבודדות שמרגישים את הבניינים בעיר, אלא משהו 'גבוה' יותר בארגון של העיר: אולי אזורים שבהם יש פחות מדי בתי ספר, פחות מדי שיטור וכדומה. הבעיה המבנית הזו, אם היא אכן קיימת, נוצרת קרוב לודאי בתהליך ההתפתחות של המוח. אצל ילדים אוטיסטים אפשר לראות שבחלק מהזמן המוח מתפתח בקצב מהיר יותר מהממוצע, מהיר מדי ביחס לתינוקות רגילים. ישנן עדויות לכך שעישון, זיהום אוויר או זיהום חיידקי או נגיפי בזמן ההריון, גורמים לתגובה דלקתית כלשהי אצל האם שמעלה את הסיכון לאוטיזם אצל התינוק. ישנו גם גורם גנטי ברור, כאמור. אבל למרות שישנו לנו ניחושים מבוססים יחסית לגבי מה גורם לבעיה המבנית במוח נכון לעכשיו, קשה לחוקרים לומר מהי בדיוק אותה בעיה מבנית. זא, מה במבני המוח השונים או בחיבוריות בין המבנים השונים לא בסדר. אחת התאוריות העכשוויות המעניינות לגבי אופן פעילותו של המוח היא תאוריה המכונה 'תיאורית רשת ברירת המחדל' (Default Mode Network). החל משנות השלושים של המאה הקודמת המדענים החלו להבין שהמוח שלנו ממשיך להיות פעיל דהיינו, הנוירונים ממשיכים לירות פולסים חשמליים בקצב גבוה גם כשאנחנו לא מתרכזים וחושבים על משהו באופן אינטנסיבי, כמו בעיה בחשבון למשל. זו לא הייתה תובנה טריוויאלית: הלב שלנו, למשל, פועם בקצב נמוך כשאנחנו במנוחה ורק כשאנחנו עושים פעילות גופנית הוא מעלה דופק, וגם קצב הנשימה עולה וכדומה. הגיוני היה להעריך שגם המוח שלנו נמצא ברמת פעילות נמוכה כשאנחנו לא משתמשים בו, כמו למשל אם אנחנו סתם בוהים באוויר או צופים בפרק של הישרדות. רק כשהופיעו מכשירי ה EEG הראשונים במחצית הראשונה של המאה העשרים, מכשירים שמודדים את הפעילות החשמלית במוח, הבינו המדענים שזה לא נכון: המוח שלנו לא נח לרגע. הנוירונים ממשיכים לדבר זה עם זה כל הזמן. וליתר דיוק חלקים מסויימים במוח שלנו ממשיכים לדבר כל הזמן. בשנות השבעים החלו להופיע סורקי המוח הראשונים, ומכונות אלה אפשרו למדענים להבין טוב יותר מה קורה בתוך המוח בזמן שאנחנו חושבים. עם הזמן התבררה העובדה כי ישנם מספרים אזורים ספציפיים מפוזרים בכל רחבי המוח המחוברים זה לזה ומשוחחים אחד עם השני בעיקר כשהמוח לא עושה שום דבר מיוחד, או במילים אחרות כשהמוח נמצא במעין מצב של 'ברירת מחדל', כמו מנוע של מכונית בהילוך סרק. השם שניתן לרשת של האזורים האלה והחיבורים ביניהם הוא 'רשת ברירת המחדל'. אחת התגליות המפתיעות לגבי רשת ברירת המחדל קשורה ברמת הפעילות שלה. כפי שציינתי בהתחלה, טבעי להניח שכשהמוח עובד על פתרון בעיה מסובכת או מתרכז בפעולה כלשהי רמת הפעילות של הנוירונים תעלה. אבל בשלהי שנות התשעים חשפו מספר חוקרים עובדה בלתי צפויה: כששאר המוח 'מעלה הילוך' ונכנס לפעילות מוגברת, החברים ב'רשת ברירת המחדל' דווקא מורידים הילוך ורמת הפעילות שלהם יורדת. זה משונה. על מה מדברים ביניהם האזורים האלה בכזו אינטסיביות בזמן שהמוח לא חושב על שום דבר מיוחד, ולמה הם משתתקים דווקא כשהמוח עסוק באיזו משימה מורכבת? את זה אנחנו עדיין לא יודעים לומר. התגלית הזו דרבנה גל של מחקרים ומאמרים חדשים, וכיום רשת ברירת המחדל היא אחד מתחומי המחקר החמים בעולם המוח. מסייעת לחוקרים העובדה שבניגוד למחקרים אחרים שבהם הנבדק מתבקש להתרכז במשימה מסובכת כלשהי או לבצע פעולות כאן, הנבדק פשוט צריך לשכב בשקט בתוך סורק המוח ולא לעשות כלום, והעובדה הזו מאפשרת לחוקרים לעבוד בקלות יחסית גם עם אנשים בעלי מוגבלות מנטלית, תינוקות ואפילו בעלי חיים. המחקרים האלה העלו שיש קשר ברור בין תפקוד לקוי של רשת ברירת המחדל ובין תופעות כגון סכיזופרניה, דיכאון והפרעת חרדה וגם, מסתבר, עם אוטיזם ואספרגר. רשת ברירת המחדל פעילה כשלא עושים כלום, וגם כך נתגלה- במצבים שקשורים לפעילות חברתית והבנה של תחושותיו ורגשותיו של מישהו אחר, משימות שאנשים על הספקטרום האוטיסטי מתקשים בהן. התגלית הזו עוזרת למדענים למקד את המחקרים שלהם באזורים הספציפיים במוח ששייכים לרשת ברירת המחדל, ובחיבורים ביניהם ואכן, היום אנחנו מסוגלים לזהות טוב יותר בעיות של התפתחות מוחית באזורים הספציפיים האלה, מה שמעורר תקווה שאולי אפשר יהיה לסייע לילדים על הספקטרום האוטיסטי ולתת להם את הכלים כדי להתמודד עם המצב המיוחד שלהם כבר בגיל צעיר יחסית.