[עושים היסטוריה] 236: תעלומת הנמל העתיק של קיסריה

נמלה המפואר של קיסריה היה פלא אדריכלי, אבל גם תעלומה ארכאולוגית. כמאה שנים בלבד לאחר שנחנך הנמל עוצר הנשימה של קיסריה הוא כבר היה הרוס. שוברי הגלים הגדולים התמוטטו, המזחים הארוכים התפרקו, ומהפנינה האדריכלית הזו נותרו רק כתמים כהים על קרקעית הים. מה קרה לנמל המדהים של קיסריה העתיקה?

00:00 / 01:04

להורדת הפרק

לרשימת הפרקים המלאה

הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

תעלומת הנמל העתיק של קיסריה

כתב: רן לוי

אני נמצא בטיילת של נמל קיסריה. אם טרם יצא לכם לבקר כאן, אתם מפספסים חוויה מדהימה: מדובר באחד הגנים הלאומיים היפים ביותר בישראל. מאחורי ומשמאלי, עתיקות מרהיבות: ההיפודרום והאמפיתאטרון המפורסמים, פסלי שיש וחומות צלבניות מרשימות. מימיני – מסעדות ובתי קפה לאורך הטיילת.

ממול העתיקות והטיילת, נמצא הים הכחול, פתוח מאופק אל אופק אם הייתי מדלג בזמן אלפיים שנים לאחור, הייתי רואה מולי נוף אחר לגמרי. לפני אלפיים שנה ניצב כאן הנמל המודרני והמרשים ביותר של העולם העתיק. נמל שהיה מתקדם כל כך מבחינה טכנולוגית, עד שהאפיל אפילו על נמלי יוון ורומי הגדולות.

נמלה המפואר של קיסריה היה פלא אדריכלי, אבל גם תעלומה ארכאולוגית. כמאה שנים בלבד לאחר שנחנך הנמל עוצר הנשימה של קיסריה – הוא כבר היה הרוס. שוברי הגלים הגדולים התמוטטו, המזחים הארוכים התפרקו, ומהפנינה האדריכלית הזו נותרו רק כתמים כהים על קרקעית הים. מה קרה לנמל המדהים של קיסריה העתיקה?

המלך הבנאי

הורדוס לא נחשב לאחד המלכים הפופולריים בהיסטוריה היהודית, בלשון המעטה. הוא משל על ארץ ישראל ביד ברזל, גבה מסים גבוהים, החרים בתים של יהודים עשירים והעריץ את התרבות הרומית הפגנית למורת רוחה של האוכלוסייה היהודית המקומית.

להגנתו של הורדוס יאמר שהוא מלך על יהודה באחת מהתקופות ההיסטוריות המאתגרות ביותר שלה. ימי שלטונו של הורדוס, משנת 40 לפני הספירה ועד מותו בשנת 4 לפני הספירה, היו ימי תקופת מעבר של רומא מהיותה רפובליקה לאימפריה, ושאיפות הקיסרים הרומיים להרחיבה איימו לדרוס גם את עמי האגן המזרחי של הים התיכון. במקביל, התחוללו בארץ ישראל מלחמת תרבות בין היהדות לתרבות ההלניסטית, ומלחמת דת פנימית בין כתות ובין זרמים שונים ביהדות עצמה – תקופה שהפיקה את כת האיסיים, את הנזירים הטהרנים של מגילות ים המלח, את ישו והנוצרים המוקדמים, ועוד רבים. הורדוס פסע בין הטיפות, משתדל לשמור על אוטונומיה פנימית ועל שקט תעשייתי בתוך ממלכתו, מבלי להרגיז את בעלי הבית הרומים. למען ההשוואה, ארכלאוס (Archelaus), בנו של הורדוס שירש אותו, לא הצליח להחזיק מעמד על כס המלכות אפילו עשר שנים.

הורדוס הכיר את רומא היטב. הוא התחנך על ברכי התרבות הרומית והבין את רצונות אדוניו וחששותיהם. הוא ידע שאחד הצרכים הבוערים והחשובים ביותר של שליטי רומא הוא אבטחת אספקה שוטפת של חיטה ממצרים עבור אוכלוסייתה הגדולה של העיר. משלוחי החיטה הגיעו לרומא על גבי ספינות מטען גדולות, אבל ההפלגה הארוכה ממצרים הייתה רוויה בסכנות: סופות חורף פתאומיות ארבו לימאים, ולאורך חופיה של ארץ ישראל אין כמעט מעגנים טבעיים מוגנים שספינה יכולה להטיל בה עוגן. זה היה הרקע להחלטתו של הורדוס להקים נמל חדש, שבו יוכלו ספינות המשא הרומיות לעצור בדרכן מאלכסנדריה לרומא. נמל כזה, ידע הורדוס, יחזק מאד את תדמיתו בעיני הרומים – ובמקביל יחזק את קשרי המסחר הבינלאומיים של ארץ ישראל עם שאר העמים השוכנים סביב הים התיכון. סחורות שייכנסו וייצאו דרך הנמל יחזקו מאוד את הכלכלה המקומית – ובעקיפין, גם את שלטונו שלו.

השאלה הראשונה שניצבה בפני הורדוס הייתה – היכן להקים את הנמל החדש?

"[יעקב] שמי יעקב שרביט. אני מנהל את היחידה לארכאולוגיה ימית של רשות העתיקות."

פרט להורדוס, שאותו כנראה לא נצליח להביא לראיון בעושים היסטוריה, יעקב שרביט הוא כנראה אחד האנשים המוכשרים ביותר לענות על השאלה: את עשר השנים האחרונות הקדיש שרביט למחקר ארכיאלוגי אינטנסיבי של נמל קיסריה. ראיין את יעקב שרביט – נתן פוזניאק.

"[יעקב] קיסריה יושבת כמעט על הגבול הצפוני בין יהודה לפיניקיה. דור, העיר הצפונית יותר – מעט צפונה מקיסריה – גם כן עיר נמל, אבל שייכת כבר לגורם אחר. לכן הוא בוחר את הנקודה הצפונית ביותר שהוא יכול כדי לקלוט, בעתיד, את אותן ספינות שיגיעו מאיזור אלכסנדריה שבמצרים, ספינות הדגן הגדולות, אל קיסריה, אל קצה הגבול."

אם כן, השיקול העיקרי בבחירת קיסריה עבור הנמל החדש היה בעיקרו גיאו-פוליטי, שכן איך שלא נסתכל על זה – אין שום הגיון גיאוגרפי בהקמת נמל במקום זה. חוף הכורכר הסלעי בקיסריה חשוף לגמרי לרוחות ולגלים, ללא כל מפרץ טבעי או הגנה אחרת כפי שקיימות במפרץ חיפה, לעתלית או ליפו סביר להניח שהורדוס הבין היטב את גודל האתגר שהוא לקח על עצמו בהחלטה להקים נמל דווקא במיקום הגרוע הזה – אבל הורדוס, הידוע גם בכינויו 'המלך הבנאי', לא היה אדם שחשש מאתגרי בניה. הוא אחראי לכמה מהמפעלים האדריכליים הגדולים והמורכבים ביותר בהיסטוריה של אזורנו כגון שיפוץ בית המקדש שחכמי התלמוד אמרו עליו – 'מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו,' וגם הקמת העיר סבסטיה על חורבותיה של שומרון הישנה. סביר להניח שהמלך שהחליט להקים ארמון מפואר ומבוצר על המצוקים הכמעט בלתי נגישים של מצדה, לא היסס הרבה לפני שהחליט לבנות את הנמל החדש שלו דווקא על קו החוף הבעייתי של קיסריה.ומשערים שהייתה סיבה נוספת להחלטה להקים את הנמל בקיסריה כיוון שבמקום שבו שוכן היום נמל קיסריה עמד בעבר כפר דייגים קטן בשם 'מגדל סטרטון'.

"[יעקב] למגדל סטרטון, כישוב חוף או כישוב נמל, היה כנראה איזשהו – קשה לי להגיד נמל, כי אנחנו מיד מציירים בדמיוננו שוברי גלים ומזחים וכדומה – אבל איזושהי נקודת עגינה משמעותית, עם כנראה כל מיני תוספות כדי לשפר את תנאי העגינה ותנאי הטעינה והפריקה בה. הוא בוחר אותו קודם כל כי יש שם תשתית בסיסית. ללא התשתית הבסיסית הזו של נמל קטן אי אפשר להתחיל להקים נמל גדול. יש אופרציה שלמה וגדולה של כלי שיט שצריך להביא למקום כדי להוביל חומרים וכן הלאה."

בשנת 23 לפני הספירה נפגש הורדוס עם מרקוס אגריפה, מפקד הצבא של הקיסר אוגוסטוס. איננו יודעים על מה דיברו השניים, אבל סביר להניח שלפגישה היה תפקיד חשוב בהתנעת פרויקט בניית הנמל, שכן כדי לבנות את הנמל השאפתני שלו – הורדוס היה מוכרח להיעזר בשלטון המרכזי ברומא.

הבטון הרומאי

"[יעקב] צריך היה להביא לפה מהנדסים ואדריכלים מאיטליה או מהאימפריה הרומית, כי היהודים לא ידעו לבנות נמלים. אנחנו היינו אנשי יבשה! חיו באזור הרי יהודה, ירושלים, בצפון, והתעסקו פחות בפעילות ימית. ובטח ובטח לבנות נמל בים הפתוח."

ולא רק ידע וניסיון בבנייה ייבא הורדוס מרומא. בשנת 22 לפני הספירה, שנה אחרי הפגישה עם מרקוס אגריפה, החלו מגיעות למעגן הזעיר של מגדל סטרטון עשרות ספינות משא רומאיות גדולות, חמישים מטר אורך כל אחת. בבטן הספינות, בתוך שקים מלאים עד להתפקע, נישא אחד מפלאי הטכנולוגיה הגדולים ביותר של העולם הקדום. הייתה זו אבקה דקה, צהבהבה-אפורה, שהיא אחת הסיבות העיקריות לכך שגם אנחנו, בני העידן המודרני, עומדים ומשתאים בפני פרויקטי הבניה העצומים של האימפריה הרומית, למעלה מאלף וחמש מאות שנה לאחר שנעלמה.

חומרי הבניה המסורתיים באזור המזרח התיכון היו לבני בוץ וחמר שיובשו בשמש או בתנור והונחו זו על גבי זו כדי ליצור קירות. לפני אלפי שנים גילו הקדמונים, וגם הבנאים הרומים בכללם, כי אם שורפים בתנור אבן-גיר ומוסיפים לה מים – מתקבלת מעין משחה לבנה שניתן להשתמש בה כמלט כדי להצמיד את הלבנים ולהדביקן זו לזו. בחשיפה לאוויר פתוח התייבשה המשחה הלבנה והפכה לסלע מלאכותי קשיח שהעניק חוזק ויציבות לקיר הלבנים. המלט מבוסס הגיר אמנם חיזק מאוד את קירות הלבנים, אך הם היו מוגבלים למדי במשקל שיכלו לשאת עליהם. עם מלט ולבנים ניתן לבנות מבנים בעלי שתיים או שלוש קומות – אבל לא מבני ענק מפוארים כדוגמת הקולוסיאום.

פריצת הדרך המשמעותית בטכנולוגיית הבניה הרומית אירעה אי שם במאה השלישית לפני הספירה. הבנאים הרומים גילו שאם מוסיפים למלט הגירי אפר וולקני – דהיינו, אפר שנפלט כתוצאה מהתפרצות געשית – הסלע המלאכותי המתקבל לאחר התייבשות התערובת חזק וקשיח בסדרי גודל מעל כל מה שהיה בידיהם קודם. הם ערבבו את המלט החדש עם חול ואבני טוף וולקניות קלות ואווריריות – והתוצאה הייתה בטון.

המצאת הבטון חוללה מהפכה דרמטית באדריכלות הרומית. החוזק האדיר של קירות ועמודי הבטון איפשר למהנדסים ולאדריכלים הרומים להעז לחלום על מבנים ומונומנטים גדולים יותר מאי פעם. במקום שורות צפופות של עמודים שנועדו לשאת את משקל מבנה, קירות בטון דקים יחסית שחררו את המהנדסים לתכנן מבנים בעלי חללים גדולים ומרשימים יותר. הדוגמה הברורה ביותר למהפכת אדריכלות שיצר הבטון הרומי היא הפנתיאון, מקדש שהוקם ברומא במאה השנייה לספירה. כיפת הבטון העגולה של הפנתיאון שקוטרה יותר מארבעים מטרים היא עדיין, אלפיים שנים לאחר שנבנתה, הכיפה הגדולה ביותר שהוקמה אי פעם מבטון שאינו מזוין – דהיינו, בטון שאינו מכיל מוטות ברזל לחיזוק המבנה.

מעניין לציין שעם נפילתה של האימפריה הרומית – אבדה גם טכנולוגיית הבטון. כל עוד עמדה האימפריה הרומית על כנה נשמר הידע ההנדסי, וה'מתכון' להכנת בטון עבר בין הבנאים מדור לדור. כשהתפוררה האימפריה, בסביבות אמצע האלף הראשון לספירה, התמוטטה גם כלכלתה – ולאיש לא היה די כסף לממן את הקמתם של מבני ענק מפוארים כדוגמת הקולוסיאום והפנתיאון. מכיוון שבניינים קטנים אפשר לבנות גם מלבנים וממלט-גיר פשוט, הלך ופחת הצורך להשתמש בבטון – במיוחד בהתחשב בעובדה ששינוע אלפי טונות של אפר וולקני היה יקר מאד בפני עצמו. הבנאים הפסיקו להשתמש בבטון, ובתוך דור או שניים נשכח סוד הכנתו של הבטון הרומאי. האדריכלים של ימי הביניים עמדו כמשתאים בפני יצירות המופת האדריכליות של קודמיהם העתיקים – אבל לא היה להם מושג איך לשחזר אותם. רק אלף וחמש מאות שנים מאוחר יותר, בשלהי המאה ה-18 נתגלתה מחדש בארצות הברית טכנולוגיית הבטון.

בחזרה לעת העתיקה. במשך מאתיים שנה שכללו הבנאים הרומים את טכניקת הבנייה בבטון, עד שבסביבות שנת 27 לפני הספירה, ימי תחילת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס, הגיעו לפסגת שלמותה. הם גילו כי אפר וולקני ספציפי בשם 'פוצולנה', על שמה של העיירה הרומית פטולי (Petouli) שבסמוך לה נמצאו מרבצים גדולים שלו, הוא האפר שממנו ניתן ליצור את המלט החזק והעמיד ביותר מכל סוגי האפר הוולקני שהכירו עד אז. זאת ועוד, לבטון שנוצר מהאפר הזה הייתה תכונה חשובה נוספת: הוא היה מסוגל להתייבש ולהתקשות גם מתחת למים. גילוי זה איפשר להמהנדסים הרומים להקים נמלים גדולים ומשוכללים יותר מאי פעם, בעלי שוברי גלים ומזחים עשויי בטון. יעקב שרביט:

"[יעקב] זו הייתה אחת המהפכות הגדולות של התרבות הרומאית. זה הוביל למהפכה בבניה של גשרים עם קמרונות מאד גדולים בין האומנות של הגשרים ומפתחים מאד גדולים, אקוודוקטים, מונומטנים מאד גדולים וטיוח או דיפון של מאגרי מים וכדומה – ובין היתר, בניה של נמל."

הנמל המתקדם ביותר בעולם העתיק

עד מהרה הפך השימוש בפוצולנה, אותו אפר וולקני מפטולי, לתקן אחיד בכל הפרויקטים הגדולים של האדריכלות הרומית. ארבע שנים בלבד לאחר גילוי הפוצולנה, בצירוף מקרים היסטורי במיוחד, החליט הורדוס לבנות את הנמל החדש שלו בקיסריה. ספינות המשא שעגנו לחופי מגדל סטרטון נשאו בבטניהן שקים מלאים בפוצולנה, חומר הפלא, שיא טכנולוגיית הבנייה הרומית. הנגרים היהודים, תחת השגחת המהנדסים והאדריכלים המנוסים שהביא הורדוס מרומא, בנו מסגרות עץ גדולות המכונות ‘קייסונים’, השיטו אותן על פני הים אל האזורים בהם תוכננו להיות שוברי הגלים, ואז יצקו לתוכן את תערובת הבטון.

ביחס לנמלים אחרים בעולם העתיק, הנמל בקיסריה היה ענק. מי שמבקר היום בגן הלאומי בקיסריה יכול לראות שם מעגן קטן – אבל המעגן הנוכחי הוא רק חלק קטן משטחו המקורי של הנמל העתיק.

"[יעקב] שוברי הגלים של נמל קיסריה בלטו החוצה, מהרציף של הנמל הפנימי, למרחק של כשמונה מאות מטרים.

[נתן] זה הרבה.

[שרביט] זה יוצר ברכת נמל מאד גדולה. רק הנמל הפנימי השתרע על שטח של כמעט מאתיים דונם. כדי לקבל פרופורציות, זה סדר גודל של מרינה אשדוד, אשקלון, אולי אפילו גם הרצליה. בכל אחת מהמרינות האלה עוגנות שם היום בסביבות שש מאות יאכטות ויותר. "

כמות החומר שייבא הורדוס מרומא הייתה חסרת תקדים: כעשרים וארבעה אלף קוב של פוצולנה הובאו ממרחק של למעלה מאלפיים ושלוש מאות קילומטרים והפליגו לפחות שמונה שבועות עד שהגיעו לקיסריה . אל החומר המיובא יש להוסיף את חומרי הבנייה המקומיים שכרו הפועלים באזור: כשניים עשר אלף קוב של סלע כורכר, וכמות דומה של סלעי גיר.

"זה היה המפעל הגדול ביותר, ומבחינה לוגיסטית כנראה המפעל המסובך ביותר, של הורדוס בארץ ישראל. זה גם מצביע במידה רבה על המגלומניות שלו. היה צריך לתזמן את כל כלי השייט האלה, שהגיעו מאירופה – מאיטליה והים האגאי – לקיסריה בעונה המתאימה. לפרוק את הסחורה הזו. צריך להוביל אותה ולאחסן אותה היכן שהוא. צריך היה אלפי עובדים, אם לא עשרות אלפים, כדי להקים את הנמל הזה – וזה כולל את כל משלחי היד. מנגרים שיבנו את הספינות, דרך נפחים ותופרי מפרשים וכן הלאה וכן הלאה. וצוללים שהיו צריכים לרדת ולמקם את אותן תבניות בצלילה חופשית. ולתזמן את כל המשלוח בזמן מאד מוגבל בלי שיש לו אינטרנט, וואטסאפ או אפילו דואר.

[נתן] אפילו מחשבון אין לו.

[שרביט] אפילו מחשבון אין לו. והוא מבצע את כל זה תוך פרק זמן יחסית קצר. הוא מתחיל את הבניה סביב שנת 22 לפנה"ס, מסיים בשנת 12 לפנה"ס, ועומד על כנו אחד הנמלים המפוארים ביותר בים התיכון. יוסף בן מתתיהו מתאר שהוא שווה בגודלו או אפילו קצת יותר גדול מנמל פיראוס המפואר."

מעבר לאתגר הלוגיסיטי האדיר, הבנאים של הורדוס עמדו מול אתגר לא פחות גדול – הים עצמו. כל הנמלים הקודמים שהקימו הרומים נבנו בתוך מפרצים מוגנים או בשפכי נהרות. נמל קיסריה היה הנמל הגדול הראשון בהיסטוריה שנבנה בים הפתוח, חשוף למלוא עצמת הגלים והרוחות. היה זה פרויקט הנדסי פורץ דרך ברמה גלובלית, והורדוס מימש אותו בחבל ארץ שהיה אחת הפינות הנידחות של האימפריה הרומית. דמיינו לעצמכם את דרום סודן או אריתריאה מחליטות להקים נמל חלל אולטרה-מודרני, או מפעל לייצור שבבים המתקדם ביותר בעולם, ותקבלו מושג על גודל האתגר. העובדה שאנשיו של הורדוס הצליחו לבנות את נמל קיסריה בתוך עשר שנים בלבד היא לכשעצמה השג מדהים. לשם השוואה, הקולוסיאום – במרכזה של עיר הבירה של האימפריה ועל יבשה מוצקה – נבנה בתוך שמונה שנים.

הנמל נחנך בשנת עשר לפני הספירה והורדוס נתן לו את השם 'סבסטוס' (Sebastos), לכבודו של פטרונו, הקיסר אוגוסטוס – כיוון ש'סבסטוס' הייתה הגרסה היוונית לשמו. ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ביקר בנמל החדש לאחר שנחנך, ומהתיאור בספרו ‘קדמוניות היהודים’ אפשר להסיק את הרושם האדיר שהותיר עליו מפעל הבנייה האדיר הזה:

"שם הוא [הורדוס] בנה באבן לבנה [את הנמל] המעוטר בארמונות הנהדרים ביותר, ומציג שם כפי שלא הציג בשום מקום אחר את אופיו המפואר. […] משוברי הגלים התרוממו, במרווחים קבועים, מגדלים מאסיביים, שהגדול והמפואר מביניהם כונה 'דרוסיאון' (Drusion) על שמו של הקיסר אוגוסטוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר. […] בפתח הנמל עמדו פסלים אדירים, שלושה בכל צד, על עמודים. העמודים בצידם השמאלי של כלי שיט הנכנסים לנמל נתמכו בידי מגדל ענק, ואלו שבצד השמאלי בידי שני גושי אבן צמודים שגובהם עלה מעל זה של המגדל בצד הנגדי. […] על החוף שמול פתח הנמל ניצב מקדש לקיסר, ראוי לציון בזכות יופיו ומימדיו. בתוכו יש פסל ענק של הקיסר, לא נחות מפסלו של זאוס באולימפיה ששימש לו כמודל […]. "

וכפי שמסביר הארכיאולוג יעקב שרביט, סבסטוס – כמו בכל נמל מאז ומעולם – היה הרבה יותר מאשר שוברי גלים אדירים ומגדלים מפוארים, כי אם גם מרכז לוגיסטי מורכב ומפותח.

"[יעקב] רציפים רחבים עם מתקני איחסון לסחורות. בעורף היו מחסנים לאגירת אותה חיטה או חפצים מיובאים. מגדל, ובמקביל לו מגדלור, כדי שידעו היכן להגיע. אחת הבעיות הגדולות באזור חוף הכרמל הדרומי ובכלל בחופים הדרומיים יותר זה הקושי בלנווט אליהם. אין לנו, כמו בחופי יוון ושאר אירופה, כל כך הרבה עזרי ניווט טבעיים כמו הרים גבוהים ואיים שאנחנו יכולים להעזר בהם ולקחת אליהם כיוונים. לכן בונים מגדלור. יש לנו צי שלם שתפקידו להגן על הנמל וסביבתו, כי אם הנמל לא מוגן ויצא שמו רעה בקרב הספנים – אף אחד לא יבוא לעגון בו, לעבור את החורף בתוכו. וכל כלי השיט האחרים שנותנים שירותים: סירות גוררות, נתבים שדאגו להכניס את הספינות לתוך הנמל ולהביא אותן למקום עגינה בטוח. מספנות. אין נמל בלי מספנה. ספינה צריכה תיקונים, לתפור מפרשים, לרכוש חבלים חדשים כי החבלים היו עשויים מחומרים אורגניים והיו מתבלים עם השנים. מן הסתם מסגריה או נפחיה שייצרה עוגנים ומסמרים. כל הדברים שצריכים לתת שירות לכלי השיט."

אלפיים שנים מאוחר יותר כתב הארכיאולוג פרופסור אבנר רבן על נמל קיסריה כי –"סבסטוס הוא ככל הנראה אחד ההישג הגדולים של ההנדסה הרומית, והנמל המודרני האמתי הראשון בימי קדם."

גם יעקב שרביט מסכים עמו:

"[יעקב] לדעתי – ויהיו שיחלקו עלי – הנמל והעיר קיסריה זה אולי המפעל הגדול ביותר של הורדוס בארץ ישראל. אולי מספר אחד שלו."

הנמל נעלם

ואז, בסך הכל מאה שנים מאוחר יותר, הנמל המפואר הזה נעלם. שוברי הגלים הארוכים התמוטטו, המגדלים קרסו והפסלים נעלמו כלא היו. החול כיסה את הרציפים והמזחים שבחלקו הפנימי של הנמל: הדורות הבאים בנו עליו את בתיהם, וכיום ניצבים שם הטיילת והמסעדות שאנחנו פוסעים עליהם בגן הלאומי של קיסריה. כל מה שנותר מהפרויקט השאפתני של הורדוס הוא הריסות שנחות על הקרקע החולית בעומק של חמישה מטרים מתחת לגלים.

"[יעקב] במחקרים ארכיאולוגים שנעשו על ידי פרופ' רבן במסגרת החפירות בנמל קיסריה, באזור שובר הגלים המערבי, בקצה הדרומי, נמצא מטען של ספינה טרופה רומית משנת 90 לספירה. איך אנחנו יודעים? כיוון שבמטען שלה היו מטילי עופרת ועליהם חותמת עם הפרטים."

יעקב מתכוון לחותמת של הקיסר הרומאי דומיטיאנוס (Domitian) שבה מופיעה המילה Germanicus. דומיטיאנוס אימץ את התואר הזה בשנת 84 לספירה, והשתמש בו עד מותו בשנת 96 לספירה. עובדה זו מאפשרת לחוקרים לתארך את טביעת הספינה הרומית בדיוק מרשים.

"[יעקב] אבנר הניח שמכיוון שהספינה נטרפה על שובר הגלים, כנראה ששובר הגלים לא היה קיים, הוא היה כבר שרטונות, והספינה עלתה על שרטון. הטענה הייתה שסביב שנת 90-100 לספירה, נמל קיסריה כבר למעשה מפסיק לתפקד כנמל מוגן ובטוח."

מאה שנים. מאה שנים בלבד. אולי חלקכם תוהים מדוע אני משתמש במילה 'בלבד': הרי מאה שנים הם די הרבה זמן? ובכן, לא כשמדובר במבני בטון רומים. אלפיים שנים אחרי שנבנו, הקולוסיאום עדיין עומד תילו פחות או יותר במצב סביר. גם הפנתיאון המרשים ניצב על כנו, וכך גם אלפי בניינים אחרים שבנו הרומאים באותה התקופה.

'טוב,' אני שומע אתכם אומרים, 'אלו מבנים שעמדו על היבשה, ולא נאלצו להתמודד עם השחיקה של הים.' כן, אני שומע כל מה שאתם אומרים. זו טכנולוגיה חדשה. מה, רק לפייסבוק מותר? בכל אופן, אנחנו יודעים שמי הים המלוחים בהחלט עושים שמות במבנים תת-ימיים: בטון מודרני שורד בערך חמישים שנים מתחת למים לפני שהוא מתחיל להתפורר.

אבל כאן בדיוק נעוצה הנקודה המעניינת והמפתיעה בכל הסיפור: הבטון הרומי עמיד בפני שחיקת מי הים הרבה יותר מאשר הבטון המודרני. שוברי גלים ומזחים שבנו הרומאים בנמלים לכל אורכו ורוחבו של הים התיכון עדיין עומדים על תילם, לפחות במקומות שבהם לא נהרסו כדי לפנות מקום למבנים חדשים יותר. לדוגמה, במעגן בשם קרסוניסוס (Chersonisos) שבצפון האי כרתים אפשר עדיין לראות חלקים משובר הגלים ומהמזחים הרומים העתיקים. רק בחמש השנים האחרונות הצליחו חוקרים לפענח את סוד עמידותו של הבטון הרומי. הפוצולנה, מסתבר, מכילה תרכובת אלומיניום שבמגע עם מי מלח יוצרת גביש נדיר בשם 'טוברמוריט' (Tobermorite) אשר מחזק מאוד את הקשר בין גרגירי הבטון ומונע מהם להתפורר. סביר להניח שגילוי הטוברמוריט יביא לשיפור בבטון המודרני בעוד שנים לא רבות, ואולי גם יתרום לאיכות הסביבה: כשהבטון עמיד יותר, לא צריך ליצר כמויות כה גדולות של בטון חדש כדי להחליף את הבטון המתפורר הקיים.

בעיות במלט בקיסריה

ומה לגבי הבטון בקיסריה? הרי גם הוא נוצר לפי אותו מתכון רומאי. אבל מחקרים שבחנו את סלעי הבטון בקיסריה העלו שהבנאים המקומיים של הורדוס לא עשו עבודה מוצלחת במיוחד בהכנת תערובת הבטון. ראשית, הבנאים היהודים החליפו את אבני הטוף הוולקניות במתכון המקורי, בגרגירי כורכר ממחצבות מקומיות. הכורכר והטוף דומים זה לזה בכך ששניהם 'ספוגיים' יחסית – אבל בדיעבד מחקרים מודרניים מראים שביחס לטוף, הכורכר אינו נצמד טוב מספיק למלט, והבטון שהתקבל היה חלש יחסית.

נוסף על כך, בתערובת הבטון בקיסריה נתגלו גושים גדולים יחסית של אבן גיר, מה שאומר שככל הנראה הבנאים לא ערבבו את המלט כמו שצריך כשהכינו אותו. מאוחר יותר, גושי הגיר נמסו במים והותירו אחריהם מכתשים וסדקים בסלעי הבטון.

אבל לפני שאנחנו מאשימים את הבנאים של הורדוס ב'חאפריות', ראוי לזכור שהתנאים שבהם עבדו היו שונים מאוד מאלו שבהם עבדו בנאים רומים.

"[יעקב] הנמל הקדום ביותר, כנראה, ושהוא היה הגרעין או לב ליבו של נמל קיסריה, זה הנמל הפנימי. היום, מי שמסייר בנמל קיסריה הוא למעשה הולך על הנמל הפנימי, על שטח [שהיה פעם] מים. הטיילת שנמצאת צמוד לקו החוף היום באזור המסעדות, זה הנמל הפנימי. הוא יובש מאוחר יותר.

שם בנו הנגרים את אותן תבניות עץ גדולות, הורידו אותן אל המים וסירות משוטים – ממש כמו הגוררות הממונעות של היום – גררו אותן אל המקום שבו תיכננו לשקע אותן בים.

[נתן] בשלב הזה הכל עדיין צף.

[יעקב] הכל צף, זה כמו ספינה או דוברה. מעגנים אותה באמצעות עוגנים אל המיקום המדויק בו רוצים לשקע אותה, ומתחילים למלא אותה לאט לאט, בצורה מסודרת, באותו מלט הידראולי, אבנים וכדומה. לאט לאט, כשהמלט הולך ומתייבש וצובר משקל, כל התבנית הולכת ושוקעת, עד שהיא שוקעת לחלוטין."

כפי שמתאר שרביט, חלק מעבודת ערבוב הבטון נעשתה ככל הנראה בים הפתוח, כשהבנאים חשופים לגלים ולרוחות. אלו תנאים שונים מאוד מהתנאים הרגועים של עבודה ביבשה, או אפילו על המים במפרצים רגועים או בשפכי נהרות. גם הבנאים היהודים וגם המהנדסים הרומאים שהדריכו אותם לא היו מנוסים בעבודת בנייה בתנאים כאלה, וסביר להניח שאיכות התערובת סבלה בשל כך.

אבל לא זו הסיבה להעלמותו של נמל קיסריה. למרות הערבוב הלא מושלם ולמרות הבחירה בכורכר במקום טוף, קוביות הבטון שמהן נבנו שוברי הגלים לא התפוררו, ונותרו ברובן פחות או יותר שלמות על קרקעית הים. החוקרים שבחנו את הבטון הרומאי בקיסריה עדיין נותנים לו ציון טוב:

"השילוב של בעיות אספקה, חוסר ניסיון ואתר בניה קשה במיוחד הביאו לייצורו של של בטון נחות – אבל עם זאת, עדיין עמיד באופן יוצא דופן."

גם יעקב שרביט מסכים עם ההערכה הזו.

"[שרביט] כן, בהחלט, ועל זה אני יכול להעיד ממש מחפירה שסיימנו ממש לפני ימים ספורים עם משלחת מחו"ל. אחד המתקנים שחשפנו, אחד המבנים, היא תבנית עץ – קייסון – שבנויה כפי שבנו ספינות באותם הימים שמכילה את אותו המלט, פוצולנה, עם גושי אבן. כדי לחדור את זה היינו צריכים להשתמש ממש בפטיש ואיזמל ולעבוד די קשה כדי להוציא דגימות קטנות לבדיקות."

אם כן, אם גם הבטון ממנו היה עשוי נמל קיסריה היה בכל זאת עמיד למדי בפני נזקי הים – מדוע קרס נמל קיסריה בסך הכל מאה שנים לאחר שנבנה? זהו מסתורין שהארכיאולוגים מתמודדים מולו מאז החל המחקר הארכיאולוגי המודרני בקיסריה, באמצע המאה העשרים לערך.

היה צונמי או לא?

הפתרון האפשרי הראשון לתעלומת קריסתו של נמל קיסריה נתגלה באמצע שנות השבעים. חוקרים מאוניברסיטת חיפה שערכו סקר גאולוגי באזור הנמל גילו שם 'העתק' או שבר: סדק דק וארוך בקרקעית הים, במקביל לקו החוף. סדקים אלה מרמזים, בדרך כלל, על תזוזת הקרקע – ואכן, המדידות הראו שקרקעית הים בצדו המערבי של הסדק נמוכה בכחמישה מטרים מהקרקע בצדו המזרחי, הקרוב יותר לחוף. תזוזה כזו של הקרקע יכולה להתחולל באופן אטי ורציף – או שהיא יכולה להיות אלימה ופתאומית, או במילים אחרות – רעידת אדמה.

אם כן, ההשערה הראשונה גורסת שרעידת אדמה פתאומית פקדה את אזור הנמל לקראת סוף המאה הראשונה לספירה. אחת התופעות המוכרות והמסוכנות בזמן רעידת אדמה היא זו המכונה 'התנזלות': כאשר הקרקע עשויה מגרגירים קטנים בסביבה רוויית מים, התנודות המהירות הופכות את הקרקע למעין נוזל צמיג שאינו מסוגל לתמוך במשקל רב. בעולם ידועים מקרים של קריסת בניינים רבי קומות בזמן רעידת אדמה כשהקרקע עליה ניצבו התנזלה והפכה, למשך דקות ספורות, לג'לי. ברעידת האדמה הגדולה בעיירה קריסצ’רץ’ שבניו-זילנד בשנת 2011, שבה נהרגו גם מספר ישראלים, חלק גדול מהנזק היה כתוצאה משקיעה של מבנים, תשתיות צנרת ואפילו מכוניות ששקעו לתוך הקרקע. אם רעידת אדמה כזו פקדה את נמל קיסריה, אולי החול שמתחת לשוברי הגלים התנזל ולא היה מסוגל עוד לתמוך בקוביות הבטון הכבדות.

אבל לאורך השנים העלו חוקרים רבים טענות הסותרות את השערת רעידת האדמה. למשל, מחקרים מודרניים יותר העלו שבאלפיים השנים האחרונות קו החוף של ישראל יציב למדי מבחינה טקטונית, ולא חלו בו שינויים של יותר מעשרים סנטימטרים לכאן או לכאן. אם המחקרים האלה צודקים, אזי הם סותרים את ההשערה של שקיעת קרקעית הים בהיקף של חמישה מטרים שלמים.

לפי טענה סותרת אחרת, אירוע קטסטרופלי כדוגמת רעידת אדמה משאיר אחריו עדויות היסטוריות רבות בדמות מסמכים ותיאורים של סופרים בני התקופה. למשל, אנחנו יודעים על רעידת אדמה חזקה שפקדה את קיסריה בין השנים 127 ו-130 לספירה, דהיינו כשלושים שנים לאחר הזמן שבו כנראה הפסיק הנמל לתפקד. ישנם עדויות לרעש חזק שפקד את האגן המזרחי של הים התיכון בסביבות שנת 92 לספירה – בדיוק בתקופה שאנחנו מכוונים אליה – אבל העדויות הכתובות אינן מזכירות את קיסריה, אלא אזור אחר בים התיכון. יש גם חוקרים שטוענים שהעתק שנתגלה בקרקעית הים כלל אינו שבר גיאולוגי, אלא בסך הכל שוליו המערביים של רכס הכורכר התת ימי שנמצא לאורך חלק גדול מחופי הארץ.

אפשרות נוספת לסיבה שבגללה נהרס נמל קיסריה, סיבה הקשורה בקשר הדוק לרעידת אדמה, היא גל צונאמי. גלי צונאמי נוצרים כתוצאה מרעידת אדמה בלב ים, וישנן עדויות ארכיאולוגיות וגיאולוגיות ברורות לכך שלאורך ההיסטוריה פקדו גלי צונאמי את חופי האגן המזרחי של הים התיכון. אפילו בתלמוד קיים תיאור של גל צונאמי שפגע בחופי הארץ בסביבות המאה השנייה לספירה, והביא לחורבנה של אנטיוכיה שבסוריה. כל מי שצפה בסרטוני הוידיאו של הצונאמי בדרום מזרח אסיה ב-2004 יודע שגלי הענק האלה מסוגלים בקלות למוטט אפילו מבנים גדולים בהרבה מהנמל העתיק של הורדוס.

אבל גם בהשערה הזו יש חוקרים שמטילים ספק. גלי צונאמי אינם אירוע נקודתי: הם משאירים אחריהם נזק אדיר על פני שטח גדול. חפירות ארכיאולוגיות בחלק היבשתי של קיסריה לא העלו עדויות לנזקים רחבי הקף שכאלה, ולא נתגלו עדויות חד משמעיות לצונאמי מהתקופה הזו במקומות אחרים לאורך חופי הארץ. וכמו במקרה של השערת רעידת האדמה – לא קיימים מסמכים או תיאורים של פגיעה כזו בנמל קיסריה, לפחות לא במסמכים ששרדו את שיני הזמן.

השורה התחתונה היא, אם כן, שאם נמל קיסריה התמוטט בעקבות אירוע אלים וקטסטרופלי כרעידת אדמה או צונאמי – היינו מצפים לגלות עדויות חותכות ומוחשיות יותר. העובדה שלא גילינו כאלה עד היום אין פירושה שבוודאות לא היו רעידת אדמה או צונאמי – אבל הסיכוי שזו הסיבה להרס הנמל אינה גבוהה. מכאן שעלינו לחפש סיבה אחרת, סבירה יותר.

כאמור, המלך הורדוס הלך לעולמו בשנת ארבע לספירה, והותיר אחריו חבל ארץ רווי במתיחות דתית אדירה – הן בין הכתות היהודיות לבין עצמן, והן בין היהודים לבני התרבות ההליניסטית. בנו של הורדוס הודח מכס המלכות שנתיים לאחר מות אביו, והוחלף בנציבים רומים. שישים שנים לאחר מכן פרץ המרד הגדול שהסתיים בחורבן בית המקדש ויישובי הגליל. וכפי שניתן לשער, לאף אחד בארץ ישראל – יהודי או רומאי – לא היה זמן, כסף או רצון לתחזק את הנמל.

"[יעקב] נמל קיסריה תפקד לאורך תקופה ארוכה, ואנחנו מניחים שלפחות כל עוד הורדוס היה בין החיים. כשהוא היה בין החיים, זו הייתה הפנינה שלו. גולת הכותרת של מפעליו. הוא דאג לטפל בו. נמל שלא מטופל – לא מחזיק מעמד. גם היום זה ככה. הוא נסתם בחול, הסערות פוגעות בשוברי הגלים וברציפים. צריך לתחזק ולתפעל אותו כל הזמן. אם אני אעשה השוואה לנמלים ומרינות בארץ היום, אחת לשנה-שנתיים מתבצעת פעולה של העמקת המרינה, כי היא נסתמת בחול.

בימיו של הורדוס, אנחנו מניחים שהיה צוות תחזוקה שטיפל במקום וניתנו לזה תקציבים. הוא פעל, תחזק ושמר על הנמל. לאחר הורדוס, ואנחנו מכירים את הרקע ההיסטורי שלאחר מכן, כשכל אחד עסוק וטרוד בענייניו, מתחילה דעיכה קלה של הנמל, מבחינת התחזוקה שלו."

לכשעצמו, העדר תחזוקה – או 'דעיכה קלה בתחזוקה', כפי שמתאר זאת יעקב שרביט – לא גורמים לנמל להתפורר בין לילה. אבל למי שלא מכיר את הים מקרוב, קל לשכוח איזו עוצמה ואילו כוחות אדירים מביאות עימן סופות חורפיות באזורנו. למזלנו – או לרוע מזלנו, במקרה הזה – קיבלנו תזכורת מוחשית מאד לעוצמת הסופות בים התיכון לא מזמן.

הסופה הגדולה של 2010

ב- 2010, בלילה שבין האחד עשר לשניים עשר בדצמבר, פקדה את חופי ישראל אחת הסופות החזקות שחווינו בעשורים האחרונים. רוחות דרום-מערביות של עד כמאה ועשרים קילומטרים לשעה הרימו גלים של עד ארבעה עשר מטרים, וגלי ענק אלה התנפצו על חופים מצפון ועד דרום. בנמל תל אביב נהרסו מסעדות על הטיילת, ובאשדוד ובאשקלון קרסו מצוקי חול ושוברי גלים.

הנזק הגדול ביותר שגרמה הסופה, עם זאת, היה בקיסריה. המזח הדרומי קרס ונשטף לתוך הים, וסלעים ענקים התנתקו משובר הגלים וניפצו פסיפסים עתיקים. יעקב שרביט עצמו אמר בראיון לאתר האינטרנט nrg- "אני עצוב מאוד, עתיקות רבות הוכחדו ברגע אחד. אני עובד 23 שנה, ואובדן כזה לא ראיתי מימי."

הנזק הכבד שגרמה הסופה בקיסריה ב-2010 שכנע את רוב החוקרים שאין צורך ברעידות אדמה או בגלי צונאמי כדי להסביר את נפילתו המהירה של נמל קיסריה. עצמתן המפתיעה של סופות החורף בים התיכון, בשילוב סערות פוליטיות ומלחמות שמנעו מהנמל תחזוקה שוטפת חיונית – מספקות הסבר מניח את הדעת וסביר הרבה יותר.

לנמל קיסריה, על כל תפארתו וגדולתו, הייתה נקודת תורפה בסיסית: מיקומו הגאוגרפי. הורדוס, המלך הבנאי, טעה טעות מרה בכך שהחליט להקים את הנמל המתוחכם והמתקדם ביותר של העולם הקדום דווקא בים הפתוח, ללא כל הגנה מפני הגלים והרוחות. בכל חורף התנפצו הגלים הכבדים על שוברי הגלים הגדולים של הנמל. הם לא יכלו לבטון הרומי החזק והעמיד, אבל החול שעליו עמדו שוברי הגלים היה פגיע הרבה יותר. סופות החורף כרסמו בחול הזה, חפרו תחת שוברי הגלים ולאט לאט ובהתמדה 'משכו את השטיח' מתחת לרגליהם. כל עוד היה מי שיתקן את נזקי סופות החורף, יחזיר סלעים למקומם ויחזק את שוברי הגלים – הנמל המשיך לתפקד. אבל ברגע שבני האדם הפסיקו לטפל בנמל, הנזק המצטבר הביא להתמוטטותו המוחלטת בתוך עשרות שנים ספורות בלבד.

"[יעקב] הסערה שהייתה ב-2010, סערה גדולה וחזקה, הסירה כמויות נכבדות של חול מקרקעית הים באיזור: מעל שני מטרים חול שהוסרו.

כשאני מסתכל על כל הנתונים שאספנו בשנים האחרונות, כל שנותר לי להגיד הוא ששיני הזמן פגעו בנמל קיסריה. אנחנו לא צריכים אסון! צריכים תחזוקה כושלת, סערות עקביות שפוקדות את הנמל, סערות חזקות מאד כמו זו של 2010, שהאוקינוגרפים אומרים שהיא פוקדת את חופי ישראל אחת לחמישים שנה. אחד הגורמים הדומיננטיים הוא נושא התחזוקה של הנמל."

מה ניתן ללמוד מסיפורו של נמל קיסריה העתיק? אני חושב שזכינו כאן להערכה מחודשת לגבי יכולותיהם ושאיפותיהם של בני העת העתיקה, ובפרט לגבי הורדוס עצמו והמהנדסים והבנאים שעבדו בשירותו. מפתיע במקצת לשמוע על מלך של פרובינציה נידחת שמחליט לקחת על עצמו פרויקט כה מורכב ומסובך – הקמת הנמל המתקדם ביותר של זמנו – ועושה זאת בהצלחה מסחררת ובפרק זמן קצר להדהים.

הלקח השני הוא שזלזול בעצמתו של הטבע הוא רעיון לא טוב. הורדוס בחר את מיקום הנמל החדש משיקולים של קווי גבול ושאיפות פוליטיות מול אדוניו ברומא – אבל בין שלל השיקולים הגאו-פוליטיים, הוא בחר להתעלם, או אולי פשוט לא העריך נכון את העובדה שנמל שחשוף כל כך למלוא עצמתם של הרוחות והגלים הוא נמל פגיע שדורש תחזוקה אינטנסיבית מעל ומעבר לכל נמל אחר באותה התקופה. ברגע שענייני האדם הפריעו לתחזוקה הזו – חזר הים לדרוש את אשר שלו, ואפילו הבטון הרומאי לא עזר.

אז בפעם הבאה שתבקרו בגן הלאומי בקיסריה, הפנו את מבטיכם בתחילה אל החוף – אל האמפיתאטרון המרשים, ההיפודרום הענק והארמונות – ותעריכו את גדולתו וחזונו של הורדוס. אבל אז הפנו את מבטיכם אל הים הכחול, הריק מאופק אל אופק – היכן שעמד פעם הנמל המפואר – ותנו קצת כבוד לים.