קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה – קרב לטקיה במלחמת יום הכיפורים (חלק 1)

כתב: רן לוי

"[לצרוס] זה טיל בגודל של מיג-15. אני לא מכיר אחד שלא פחד. זה בא לידי ביטוי בצורות שונות. אלא שישבו על המכ"מים או בכל מיני מקומות -. יש כאלה שעשו במכנסיים. תרתי משמע."

זהו אלוף משנה במילואים מיכה לצרוס, לשעבר מפקד שייטת ספינות הטילים של חיל הים. בשישה באוקטובר 1973 היה מיכה על סיפונה של אח"י מבטח מול חופיה של לטקיה, עיר הנמל הגדולה של סוריה, כשלפתע הופיע באופק כדור אש ענקי: היה זה טיל ים-ים מסוג סטיקס.

אני חושב שבמדינה כמו שלנו, אני לא צריך לתאר לכם ביותר מדי מילים איך ההרגשה להיות תחת מתקפת טילים. רבים מאיתנו חווינו את הפחד הזה על בשרנו במלחמת לבנון השנייה, וחלקנו אפילו במלחמת המפרץ הראשונה בתחילת שנות ה-90. הפחד הזה מועצם עוד יותר כשאתה יושב בתוך ספינה לא גדולה, שקירות הברזל הדקיקים שלה אפילו לא ידגדגו את הטיל אם יפגע בהם. והכי גרוע, אתה יודע שהטיל הזה – שתי טונות וחצי של ברזל, דלק סילוני ומוות אשר דוהרים לעברך במהירות של 950 קילומטרים לשעה – מכוון *אליך*. שלא כמו קסאם או קטיושה שנופלים במקום שהם נופלים באופן אקראי למדי, ראש הביות של הטיל המתקרב סורק את פני הים ומחפש *אותך*.

לאח"י מבטח ולארבעת הספינות שהיו לצדה באותו הלילה ביום הראשון של מלחמת יום כיפור היו מערכות הגנה נגד טילים, אבל איש מעולם לא ניסה אותן: לא בחיל הים שלנו וגם לא באף חיל ים אחר. הרגע שבו ראו מיכה ואחיו לנשק על סיפון המבטח את כדור האש מתרומם אל השמים, היה הרגע שבו התחיל קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה. היו מעט מאוד רגעים כאלה בתולדות הלחימה: קרב התותחים הראשון, הקרב האווירי הראשון, קרב הרובים הראשון… כל אחד מאותם רגעים נדירים היה גם ציון דרך היסטורי, שהבטיח שמלחמות כבר לא יהיו אותו הדבר. כזה היה גם הקרב בלטקיה: לא רק שהיה זה הקרב הימי שפתח את מלחמת יום כיפור – אחת המלחמות הקשות בתולדותינו – אלא היה זה גם קרב שעיני כל העולם היו נשואות אליו. כל האדמירלים והרמטכ"לים בכל ציי העולם המתינו בדריכות לשמוע את תוצאות הקרב. כולם רצו לדעת אם הנשק החדש והמבטיח – טיל ימי – הוא באמת Game Changer. אם עידן קרבות התותחים ששלטו בזירה הימית זה מאות שנים אכן הגיע לקצו, ושום דבר לא יהיה כשהיה. מיכה ושאר החיילים שעל סיפון אח"י מבטח, לעומת זאת, רצו לדעת רק דבר אחד: יפגע או יפספס.

20 שנה קודם לכן, מפקדת חיל הים, חיפה

בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היה חיל הים הישראלי מעין "עוף מוזר" בתוך הצבא. רוב מפקדיו של החיל היו יוצאי הצי הבריטי והפלי"ם: היו להם מדים לבנים וכובעים מסוגננים, טקסי הרמת הדגל לוו בשריקת משרוקית משונה – מסורות וגינונים שהיו זרים ומשונים למי שלא היה חלק מהחיל. החיילים בספינות אפילו לא כינו את עצמם "לוחמים". הם היו "מלחים" או "ימאים". חיל הים היה מעין "צבא בתוך צבא", שלא היה לו הרבה במשותף עם שאר הצבא הירוק.

נוסף על כך, התפיסה במטכ"ל הייתה שמבחינה צבאית, חיל הים הוא די מיותר. הנחת העבודה הייתה שכל מלחמה עתידית תהיה קצרה יחסית, ושיש למדינת ישראל מספיק רזרבות במחסני החירום כדי להתמודד עם מצור ימי. הרמטכ"ל חיים בר-לב היטיב לנסח את התפיסה הזו במילים בריאיון לתקשורת בשנת 1968:

"שחיל הים יוציא את הזבובים מהראש, ויפסיק לדבר על שליטה בזירה הימית. מדינת ישראל איננה מדינה ימית, ואין לנו בעיה של הגנה על השיט. הצי המצרי לא מעניין אותנו כל עוד הוא נמצא באלכסנדריה ופורט סעיד. אם הוא יבוא אל חופינו, חיל הים צריך לטפל בו בעזרת חיל האוויר".

חוסר האמון הזה בא לידי ביטוי גם בתקציב הרכש הזעום שקיבל חיל הים. המערך הלוחם של החיל היה מבוסס בעיקרו על משחתות מיושנות – יד שנייה מהצי הבריטי אחרי מלחמת העולם השנייה – ועל ספינות טורפדו קטנות. מספיק בקושי כדי להתמודד כשווה מול שווים עם ציי מדינות ערב.

המצב הזה הורע משמעותית בראשית שנות ה-60, עם חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון. ברית המועצות, כמו רוסיה בימינו, הייתה מדינה ענקית, אבל בניגוד לבריטניה ולארצות הברית, הייתה לה גישה מוגבלת מאוד לים. רוב קו החוף הסובייטי שוכן בצפון הרחוק והקפוא, ועל כן ביקשה ברית המועצות להקים בסיסים ימיים לחופיו של הים התיכון. המצרים והסורים, שמאז ומעולם לא אהבו את האימפריאליזם של המערב, קיבלו את הסובייטים בזרועות פתוחות. הם נתנו לסובייטים להשתמש בנמלים ובבסיסי חיל האוויר שלהם, ובתמורה קיבלו מברית המועצות ציוד מתקדם וסיוע מודיעיני.

הסטיקס (Styx)

בים נתנו הסובייטים לסורים ולמצרים ספינות משני דגמים: "קומאר", שפירושו יתוש, ו"אוסה" (צרעה). שתי הספינות היו קטנות יחסית, ויכלו לשאת עליהן כמה עשרות אנשי צוות בלבד – בניגוד למשחתות כמו אח"י אילת הישראלית, למשל, שהיו להן מאות אנשי צוות. הקומאר אפילו הייתה עשויה מעץ. אבל המתנה החשובה באמת שהעניקו הרוסים לצי הסורי ולצי המצרי לא הייתה הספינות, כי אם החימוש שנשאו עליהן: טיל רב עוצמה בעל מנגנון ביות מתקדם. הסובייטים כינו אותו P15 Termit, ובנאט"ו הוא קיבל את השם סטיקס (Styx), על שמו של הנהר במיתולוגיה היוונית שבו שטים המתים בדרכם אל השאול.

הסטיקס החל את דרכו כניסיון של מהנדסי ברית המועצות לפתח מטוס קרב קטן וקומפטי. הניסיון הזה כשל, אבל כשהחליטו הסובייטים לפתח טיל ים-ים, דהיינו טיל שמשוגר מספינה כדי לפגוע בספינה אחרת, הם השתמשו בתכנון הקיים של מטוס הקרב כבסיס לקווי המתאר של הטיל החדש.

במונחים מודרניים, הסטיקס היה טיל ענק: משקלו היה שתי טונות וחצי ואורכו כשישה מטרים, כמו משאית ממוצעת, פחות או יותר. טווח הפעולה שלו היה כ-50 מיילים ימיים, שהם כ-80 קילומטרים, גדול בהרבה אפילו מטווח הירי של התותחים הימיים הגדולים ביותר. ראש הנפץ    של הטיל הכיל חומר נפץ במשקל של כחצי טונה. אם ראיתם פעם בחדשות אוטובוס אחרי פיגוע של מחבל מתאבד, שנשא על גופו כמה קילוגרמים ספורים של חומר נפץ, אתם יכולים לשער בנפשכם איזה נזק נגרם מחצי טונה של חומר נפץ לספינה. זאת ועוד, מכל הדלק של הטיל ממוקם קרוב לחרטום, לפני חומר הנפץ, מה שאומר שבזמן הפגיעה הדלק שנשאר במיכל מתלקח ומתפוצץ אף הוא, ובכך מוסיף לנזק שגורם חומר הנפץ.

החידוש הטכנולוגי המהותי ביותר בסטיקס היה ראש הביות החדשני שלו: מערכת אלקטרונית שאפשרה לטיל להינעל על מטרתו, לעקוב אחר תנועתה במים, ולכוון את מעופו בהתאם. ראש הביות מורכב משני חלקים בסיסיים: מכ"ם ומקלט. המכ"ם הוא מַשדר הפולט פולסים של קרינה אלקטרומגנטית. הקרינה מתפשטת באוויר כמו אדוות בבריכה, עד שהיא פוגעת בגוף מתכתי, ואז ניתזת ממנו חזרה לכיוון הטיל. המקלט שבראש הביות קולט את החזרי הקרינה' ומשנה את מסלול מעופו של הטיל, כך שההחזרים נעשים חזקים יותר ויותר – כמו זאב שעוקב אחר שובל הריח של טרפו – עד הפגיעה.

לסטיקס היה מנוע רקטי, ומכאן שהרתע שהוא יוצר בזמן השיגור קטן בהרבה מהרתע שנגרם בעת ירי של פגז מקנה של תותח. עובדה זו אפשרה לסובייטים להציב את הסטיקס על ספינות קטנטנות בקנה המידה של כלי שיט מלחמתיים באותם הימים.  עובדה זו היא שהפכה את הסטיקס לכלי נשק מהפכני, ראשון מסוגו בזירה הימית. עד אותו הרגע היו יחסי הכוחות בקרבות ימיים ברורים לחלוטין: ספינה גדולה כמעט תמיד תנצח ספינה קטנה יותר. ספינות גדולות יכלו לשאת תותחים גדולים יותר, בעלי טווח גדול יותר, ומכאן שהיו יכולות לפגוע בספינה הקטנה מרחוק, עוד בטרם הספיקה הספינה הקטנה לירות אפילו פגז אחד. הסטיקס שינה את מאזן הכוחות.

לפתע היה ברשותה של ספינה קטנה, כמו הקומאר והאוסה, כלי נשק בעל טווח גדול בהרבה מטווח תותחים, יכולת ביות שהעניקה לו דיוק יוצא דופן, וכמות חומר נפץ השווה בעוצמתה לכמה וכמה פגזים קונבנציונליים. שתיים או שלוש ספינות טילים קטנות וזולות היו לפתע יריבות שקולות ואף עדיפות על פני משחתות מפלצתיות ששקלו מאות אלפי טונות ונשאו מאות ואף אלפי חיילים. משחתות כמו אלה של חיל הים הישראלי, כמובן.

שעה שתיים בצהריים, שישה באוקטובר 1973, חיפה.

טילי הסטיקס איימו לא רק על הספינות הישראליות. את אותם הטילים אפשר היה לכוון ולירות בקלות גם אל מטרות יבשתיות, ו-500 קילוגרמים של חומר נפץ יכולים לגרום הרס אדיר ומאות הרוגים. איום הטילים על העורף הכתיב את האסטרטגיה המלחמתית של חיל הים. מיכה לצרוס, אז סגן אלוף, היה מפקד פלגת ספינות טילים בזמן מלחמת יום כיפור. בפיקודו היו ארבע ספינות מתוך 12 שהיו לחיל בכלל.

"[לצרוס] אני רוצה להסביר לגבי התפיסה שלנו. הרי המשימה הייתה להגן על חופי המדינה, והאויב יש לו טילים של טווח 50 [מיילים ימיים], זאת אומרת הוא צריך להגיע לטווח של בערך 50 [מייל ימי] מתל אביב, לירות את הטילים על תל אביב ולהסתלק. בזה הוא עשה את המהומה שלו. אנחנו צריכים להיערך מעבר לטווח הזה בשביל להשמיד אותו ולמנוע ממנו להגיע לחוף.
[רן] דהיינו, תפיסה הגנתית.
[לצרוס] תפיסה הגנתית. המטכ"ל נתן משימה לחיל הים להגן על חופי המדינה, ותורת הקרב שלנו אמרה שאנחנו נערכים במערך שנקרא 'סלע': ספינות מול תל אביב וספינות מול חיפה, להיערך אם יבואו ספינות ממצרים או מסוריה".

בניגוד לשאר הצבא, בחיל הים כבר היו משוכנעים שהמלחמה בפתח.

"[לצרוס] ראש מספן מודיעין בחיל הים, רמי לונץ, כבר בא והתריע מוקדם – הקווים האדומים של חיל הים לקראת מלחמה מתמוטטים אחד אחרי השני. היו שלושה כאלה: אם המצרים מורידים את המשחתות שלהם לבאב-אל-מנדב, כי הם לא רוצים שייפגעו ושיעשו חסימה שם, זה היה אחד".

באב-אל-מנדב הוא מצר ימי בקצהו הדרומי של הים האדום. חסימת המצר פירושה שספינות סוחר לא יוכלו להגיע לנמל אילת.

"[לצרוס] אם הרוסים יוצאים ממצרים היה השני.
[רן] היועצים הסובייטים.
[לצרוס] כן, היו גם בחיל הים. ונדמה לי שהדבר השלישי היה אם הם מרחיקים את הצוללות שלהם מאלכסנדריה לכיוון לוב ומרכז הים התיכון, לחסום נתיבי שיט, זה היה השלישי. הוא בא וצעק, צעק באמ"ן ובכל מקום שאפשר, שהקווים האדומים מתמוטטים. מפקד חיל הים קיבל את זה".

יומיים לפני פרוץ המלחמה ערכה שייטת הסטי"לים תרגיל קרב גדול בשם "קשתית". הספינות חזרו לנמל ביום חמישי בערב.

"[לצרוס] וכמו כל תרגיל שעשינו, צריך לעשות תחקיר. ביום שישי בבוקר התאספנו בחמ"ל לעשות תחקיר של התרגיל הזה, תרגיל 'קשתית'. אני חושב שזה היה בסביבות עשר. יושבים, מתחקרים, ובשלב מסוים מקבלים הודעה להפסיק את התחקיר ולהכין את הספינות למלחמה. לתדלק ולעשות כל מה שצריך.
[רן] מה עובר לך בראש כשאתה שומע את ההודעה הזו?
[לצרוס] אמרו יחד עם זה שאין יציאות הערב, יום שישי. [צוחקים]
[רן] זה מה שהפריע לך, או זה שאתה יוצא למלחמה?
[לצרוס] אל תשכח שזה היה יום כיפור. זה מאוד בלתי נתפס, שזה מה שהולך לקרות".

במהלך כל יום שישי הכינו הצוותים את הספינות למלחמה והעמיסו עליהן נשק ותחמושת. בשבת, בשעה שתיים בצהריים, עלה סגן אלוף מיכה לצרוס לסיפונה של אח"י מבטח.

"[לצרוס] המשימה הראשונה שלי הייתה – קח את אח"י מבטח ואח"י רשף, צא צפונה ותתמקם על גבול לבנון-סוריה. היה חשש שחיל הים הסורי יתגנב לאורך החוף ואנחנו נופתע. הוא יתגנב לאורך חופי לבנון, קרוב מאוד לחוף ולא נראה אותו, ונהיה מופתעים.
[רן] זאת אומרת, עדיין בתפיסה ההגנתית, רק פשוט לחכות להם קצת צפונה יותר.
[לצרוס] צפונה, כן".

15 שנים קודם לכן, מפקדת חיל הים, חיפה

התחמשותם של צי סוריה וצי מצרים בספינות טילים הייתה טריגר שעורר את צמרת הפיקוד של חיל הים, ושלף אותה בכוח ממשבר הזהות והבלבול של שנות ה-50. היו אלה בפרט שני הקצינים הבכירים של החיל, שקיבלו עליהם את המשימה המורכבת של הוצאת חיל הים מהדשדוש ומהבינוניות, והצעדתו אל העידן המודרני: מפקד החיל יוחאי בן-נון וסגנו שלמה אראל.

בן-נון ואראל היו במידה רבה שני הפכים. בן-נון היה לוחם קומנדו נועז וכריזמטי, שהמבצעים שיזם הפכו לאגדה במורשת הקרב של חיל הים. הוא היה איש שטח ששנא ניירת וביורוקרטיה. לעומתו, שלמה אראל היה איש מטה מנוסה ומשופשף. קצין שהתחנך בצי הבריטי המפואר, פיקד על משחתות ועל קורבטות גדולות, והיו לו קשרים טובים עם קצינים בכירים בציים רבים ברחבי אירופה. השניים האלה לא היו בדיוק חברים טובים, אבל יחד הרכיבו את הצוות שחיל הים היה זקוק לו באותו הזמן.

השאלה המרכזית שניצבה בפני החיל הייתה סוגיית בניית הכוח: אילו סוגי ספינות ישמשו כעמוד השדרה של החיל בעתיד. זו הייתה שאלה כבדת משקל, כיוון שתהליך הצטיידות של צי צבאי הוא תהליך טכנולוגי ארוך ויקר שיכול להימשך, פשוטו כמשמעו, עשרות שנים. אם טעית בהחלטה, ורכשת ספינות אשר בדיעבד מתברר שאינן תואמות את שדה הקרב העתידי – זו טעות שאין ממנה חזרה.

שאר ציי העולם באותה התקופה נטו להצטייד בספינות תותחים גדולות או בצוללות שמובילות כוחות קומנדו לפשיטות על נמלי האויב. אלו היו האפשרויות המקובלות וה"הגיוניות" ביחס לרוח התקופה. אבל התקציב המצומצם של חיל הים לא התאים לרכש של ספינות גדולות או הרבה צוללות, ועל כן החליט בן-נון שעיקר כוחו העתידי של חיל הים יתבסס על דגם אחיד של ספינה קטנה, מהירה וזולה יחסית. לספינה עתידית זו יהיה צוות קטן יחסית של כמה עשרות ימאים בלבד, והיא תצויד בנשק מתוחכם ובטכנולוגיה מתקדמת אשר בשאיפה תאפשר לה להתמודד עם כל איום שיציבו בפניה מדינות ערב. הנשק הזה היה עתיד להיות טיל ים-ים מתוצרת ישראלית – שעדיין לא היה קיים בשלב הזה, ולכך נגיע מיד.

את מימוש תוכנית ההצטיידות בספינות החדשות הטיל בן-נון על סגנו, שלמה אראל, שבדיעבד היה האיש הנכון במקום הנכון. הניסיון, הידע הרב והקשרים שהיו לאראל אפשרו לו לדחוף את הפרויקט קדימה לכל אורך שנות ה-60, גם כשמונה בעצמו למפקד חיל הים.

בשנת 1960 חתם בן-גוריון על הסכם עם מערב-גרמניה לאספקת ציוד צבאי לישראל בשווי 60 מיליון דולר. חיל הים ניצל את ההזדמנות, והזמין מהגרמנים 12 ספינות מלחמה שהתבססו על ספינת טורפדו גרמנית קלה ומהירה מסוג "יגואר". השם העברי שניתן לדגם זה היה "סער". בניית הספינות הייתה אמורה להיעשות בגרמניה, אבל בשלב מסוים נחשף דבר העסקה, ומדינות ערב הפעילו לחץ דיפלומטי כבד על מערב גרמניה לבטל אותה. בסופו של דבר הועברה הבנייה למספנות שרבורג שבצרפת.

אלוף במילואים מיכה רם, מפקד חיל הים לשעבר, היה חבר בצוות שפיקָח על בניית הספינות, והביא אותן ארצה. מיכה הלך לעולמו לפני מספר חודשים, זמן קצר לאחר שהתראיין לפרק זה. ראיין את מיכה רם – נתן פוזניאק.

"[מיכה רם] זה מתחיל מזה שנשלחו בסוף דצמבר 66' ארבעה קצינים בחיל הים, להפליג בספינות גרמניות. זה היה סודי מאוד, כמובן. כביכול להפליג על ספינות דומות של הסטי"לים שלנו, כי במקור היו צריכים לבנות את הסטי"לים אצל הגרמנים, אבל בסוף זה בוטל ועבר לצרפתים. אבל התוכניות היו של הגרמנים.
משם, שניים מאיתנו המשיכו לשרבורג. זה לא היה קל, התקופה בצרפת.
[נתן] למה לא היה קל?
[רם] כי הצרפתים הם לא עם קל.
[נתן] [צוחק] גם היהודים לא.
[רם] עוד פחות… אבל הם לא עם קל. למשל, בשום פנים ואופן לא הייתי נותן להם לגרור את הסטי"ל אחרי הצהריים, כי הם היו שיכורים! באמת, הם היו חוזרים מהאוכל שיכורים. אז רק בבוקר. עד הצהריים, עד שהולכים לאכול, היה צריך כל הזמן להשגיח עליהם שלא יעשו שטויות בבניית הספינה. הם גם לא היו מאוד ידידותיים, בוא נאמר זאת כך בעדינות. האנטישמיות היא לא דבר שנשכח. היו יותר נחמדים, אבל סך הכול היה קשה ליהנות במסגרת העבודה. נכון שעשינו טיולים, החבר'ה הישראלים – נהנינו. נהנינו גם מעצם העובדה שאנחנו בונים ספינות טילים לחיל הים, שחיל הים סוף סוף מאפיין את הכלים שהוא רוצה, בהתאם לצורכי העתיד, בהתאם לשדה הקרב העתידי. חיל הים היה, מבחינה זו, מאוד מסודר, אין מה לדבר.
היה לנו מזל שבעל המספנה, מאיזושהי סיבה – אולי מצפון – התייחס אלינו יפה מאוד, שזה הקל את המצב. הצי הצרפתי סייע במידת מה בפיקוח על טיב הבנייה, שזה היה לא רע".

בשלב מסוים, עקב התפתחויות בזירה הבינלאומית, הטילו הצרפתים אמברגו על יצוא נשק לישראל. במבצע מפורסם, שללא ספק ראוי לפרק בפני עצמו, הבריח חיל הים את הספינות מהמספנה והשיט אותן ארצה.

"[רם] אני הייתי שם גם כשהוטל האמברגו, שזה היה מאוד לא סימפתי. היינו מאוד מודאגים. היו לנו חמש ספינות שם. ספינה אחת הצליחה לברוח, כיוון שהייתה בדרך מפריז לשרבורג ומישהו הלשין – אז ספינה אחת יצאה והסתלקה. ואני הייתי שם מפקד על חמש ספינות. שלחו אותי לחודש, נשארתי ארבעה חודשים, ובסוף חזרתי בטיסה. כי הייתי כבר נשוי והייתה לי ילדה. וקיבלתי פיקוד על סטי"ל בארץ".

אל הספינות שיוצרו בשרבורג הצטרפו בתוך שנים ספורות גם ספינות שיוצרו במספנות ישראל. אבל גם כשכבר היו הספינות בישראל ומוכנות להפלגה, עדיין לא הותקנה בהן מערכת הנשק המתקדמת והאוטומטית שיוחאי בן-נון ושלמה אראל ראו בחזונם. כל מה שהיה בספינות בשלב הזה היו תותחי 76 מ"מ ותותחי 40 מ"מ – בעצמן מערכות נשק חדשות שלא נוסו מעולם, ובלאו הכי לא היו בשום צורה יריב שקול לטילי הסטיקס האימתניים של המצרים והסורים.

עשר ו-28 דקות בלילה, שישה באוקטובר 1973, מול חופי סוריה, אח"י מבטח

סגן אלוף מיכה לצרוס, מפקד פלגה 32, נמצא על סיפונה של אח"י מבטח. לצדה של מבטח – אח"י רשף, בפיקודו של רב סרן מיכה רם, שחזר לפני שנים ספורות משרבורג. בהתאם לתוכנית "סלע", תוכנית המגננה על חופי ישראל, מבטח ורשף פטרלו באזור הגבול לבנון-סוריה כדי למנוע מספינות סוריות מלירות טילי סטיקס על חיפה ועל תל אביב. אבל לפתע – שינוי חד בתוכנית.

"[לצרוס] המלחמה פרצה בשתיים, ובערך בשלוש קיבלתי הודעה שמפקד השייטת מיכאל ברקאי, יומי, יוצא עם שלוש ספינות ואנחנו מצטוותים אליהן באזור של קו טריפולי, ועולים צפונה לכיוון סוריה כדי לתפוס כל מי  שיוצא לים. זה לגמרי שונה מהתפיס ה של 'סלע'! במקביל, אגב, יצא כוח נוסף של ארבע ספינות, נדמה לי, אני לא בטוח – אולי יותר – להתמקם מול פורט סעיד, צפונית לברדוויל, פן יצאו מפורט סעיד או אלכסנדריה לכיווננו.
[רן] גם כן שונה מאוד מ'סלע'?
[לצרוס] לגמרי! נטשנו את 'סלע'".

מיכאל (יומי) ברקאי הוביל את חמשת הסטי"לים צפונה, אל שטח האויב, במטרה ברורה לתקוף באופן יזום את הצי הסורי כבר ברגע שיצא מהנמל. במילים אחרות, כפי שמציין לצרוס, שינוי מוחלט מהתפיסה ההגנתית. בדיעבד מתברר כי מפקד חיל הים אלוף בנימין (ביני) תלם החליט לשנות את תוכניות המלחמה ב-180 מעלות, ולא עדכן איש.