קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה – קרב לטקיה במלחמת יום הכיפורים (חלק 1)

כתב: רן לוי

"[לצרוס] זה טיל בגודל של מיג-15. אני לא מכיר אחד שלא פחד. זה בא לידי ביטוי בצורות שונות. אלא שישבו על המכ"מים או בכל מיני מקומות -. יש כאלה שעשו במכנסיים. תרתי משמע."

זהו אלוף משנה במילואים מיכה לצרוס, לשעבר מפקד שייטת ספינות הטילים של חיל הים. בשישה באוקטובר 1973 היה מיכה על סיפונה של אח"י מבטח מול חופיה של לטקיה, עיר הנמל הגדולה של סוריה, כשלפתע הופיע באופק כדור אש ענקי: היה זה טיל ים-ים מסוג סטיקס.

אני חושב שבמדינה כמו שלנו, אני לא צריך לתאר לכם ביותר מדי מילים איך ההרגשה להיות תחת מתקפת טילים. רבים מאיתנו חווינו את הפחד הזה על בשרנו במלחמת לבנון השנייה, וחלקנו אפילו במלחמת המפרץ הראשונה בתחילת שנות ה-90. הפחד הזה מועצם עוד יותר כשאתה יושב בתוך ספינה לא גדולה, שקירות הברזל הדקיקים שלה אפילו לא ידגדגו את הטיל אם יפגע בהם. והכי גרוע, אתה יודע שהטיל הזה – שתי טונות וחצי של ברזל, דלק סילוני ומוות אשר דוהרים לעברך במהירות של 950 קילומטרים לשעה – מכוון *אליך*. שלא כמו קסאם או קטיושה שנופלים במקום שהם נופלים באופן אקראי למדי, ראש הביות של הטיל המתקרב סורק את פני הים ומחפש *אותך*.

לאח"י מבטח ולארבעת הספינות שהיו לצדה באותו הלילה ביום הראשון של מלחמת יום כיפור היו מערכות הגנה נגד טילים, אבל איש מעולם לא ניסה אותן: לא בחיל הים שלנו וגם לא באף חיל ים אחר. הרגע שבו ראו מיכה ואחיו לנשק על סיפון המבטח את כדור האש מתרומם אל השמים, היה הרגע שבו התחיל קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה. היו מעט מאוד רגעים כאלה בתולדות הלחימה: קרב התותחים הראשון, הקרב האווירי הראשון, קרב הרובים הראשון… כל אחד מאותם רגעים נדירים היה גם ציון דרך היסטורי, שהבטיח שמלחמות כבר לא יהיו אותו הדבר. כזה היה גם הקרב בלטקיה: לא רק שהיה זה הקרב הימי שפתח את מלחמת יום כיפור – אחת המלחמות הקשות בתולדותינו – אלא היה זה גם קרב שעיני כל העולם היו נשואות אליו. כל האדמירלים והרמטכ"לים בכל ציי העולם המתינו בדריכות לשמוע את תוצאות הקרב. כולם רצו לדעת אם הנשק החדש והמבטיח – טיל ימי – הוא באמת Game Changer. אם עידן קרבות התותחים ששלטו בזירה הימית זה מאות שנים אכן הגיע לקצו, ושום דבר לא יהיה כשהיה. מיכה ושאר החיילים שעל סיפון אח"י מבטח, לעומת זאת, רצו לדעת רק דבר אחד: יפגע או יפספס.

20 שנה קודם לכן, מפקדת חיל הים, חיפה

בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היה חיל הים הישראלי מעין "עוף מוזר" בתוך הצבא. רוב מפקדיו של החיל היו יוצאי הצי הבריטי והפלי"ם: היו להם מדים לבנים וכובעים מסוגננים, טקסי הרמת הדגל לוו בשריקת משרוקית משונה – מסורות וגינונים שהיו זרים ומשונים למי שלא היה חלק מהחיל. החיילים בספינות אפילו לא כינו את עצמם "לוחמים". הם היו "מלחים" או "ימאים". חיל הים היה מעין "צבא בתוך צבא", שלא היה לו הרבה במשותף עם שאר הצבא הירוק.

נוסף על כך, התפיסה במטכ"ל הייתה שמבחינה צבאית, חיל הים הוא די מיותר. הנחת העבודה הייתה שכל מלחמה עתידית תהיה קצרה יחסית, ושיש למדינת ישראל מספיק רזרבות במחסני החירום כדי להתמודד עם מצור ימי. הרמטכ"ל חיים בר-לב היטיב לנסח את התפיסה הזו במילים בריאיון לתקשורת בשנת 1968:

"שחיל הים יוציא את הזבובים מהראש, ויפסיק לדבר על שליטה בזירה הימית. מדינת ישראל איננה מדינה ימית, ואין לנו בעיה של הגנה על השיט. הצי המצרי לא מעניין אותנו כל עוד הוא נמצא באלכסנדריה ופורט סעיד. אם הוא יבוא אל חופינו, חיל הים צריך לטפל בו בעזרת חיל האוויר".

חוסר האמון הזה בא לידי ביטוי גם בתקציב הרכש הזעום שקיבל חיל הים. המערך הלוחם של החיל היה מבוסס בעיקרו על משחתות מיושנות – יד שנייה מהצי הבריטי אחרי מלחמת העולם השנייה – ועל ספינות טורפדו קטנות. מספיק בקושי כדי להתמודד כשווה מול שווים עם ציי מדינות ערב.

המצב הזה הורע משמעותית בראשית שנות ה-60, עם חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון. ברית המועצות, כמו רוסיה בימינו, הייתה מדינה ענקית, אבל בניגוד לבריטניה ולארצות הברית, הייתה לה גישה מוגבלת מאוד לים. רוב קו החוף הסובייטי שוכן בצפון הרחוק והקפוא, ועל כן ביקשה ברית המועצות להקים בסיסים ימיים לחופיו של הים התיכון. המצרים והסורים, שמאז ומעולם לא אהבו את האימפריאליזם של המערב, קיבלו את הסובייטים בזרועות פתוחות. הם נתנו לסובייטים להשתמש בנמלים ובבסיסי חיל האוויר שלהם, ובתמורה קיבלו מברית המועצות ציוד מתקדם וסיוע מודיעיני.

הסטיקס (Styx)

בים נתנו הסובייטים לסורים ולמצרים ספינות משני דגמים: "קומאר", שפירושו יתוש, ו"אוסה" (צרעה). שתי הספינות היו קטנות יחסית, ויכלו לשאת עליהן כמה עשרות אנשי צוות בלבד – בניגוד למשחתות כמו אח"י אילת הישראלית, למשל, שהיו להן מאות אנשי צוות. הקומאר אפילו הייתה עשויה מעץ. אבל המתנה החשובה באמת שהעניקו הרוסים לצי הסורי ולצי המצרי לא הייתה הספינות, כי אם החימוש שנשאו עליהן: טיל רב עוצמה בעל מנגנון ביות מתקדם. הסובייטים כינו אותו P15 Termit, ובנאט"ו הוא קיבל את השם סטיקס (Styx), על שמו של הנהר במיתולוגיה היוונית שבו שטים המתים בדרכם אל השאול.

הסטיקס החל את דרכו כניסיון של מהנדסי ברית המועצות לפתח מטוס קרב קטן וקומפטי. הניסיון הזה כשל, אבל כשהחליטו הסובייטים לפתח טיל ים-ים, דהיינו טיל שמשוגר מספינה כדי לפגוע בספינה אחרת, הם השתמשו בתכנון הקיים של מטוס הקרב כבסיס לקווי המתאר של הטיל החדש.

במונחים מודרניים, הסטיקס היה טיל ענק: משקלו היה שתי טונות וחצי ואורכו כשישה מטרים, כמו משאית ממוצעת, פחות או יותר. טווח הפעולה שלו היה כ-50 מיילים ימיים, שהם כ-80 קילומטרים, גדול בהרבה אפילו מטווח הירי של התותחים הימיים הגדולים ביותר. ראש הנפץ    של הטיל הכיל חומר נפץ במשקל של כחצי טונה. אם ראיתם פעם בחדשות אוטובוס אחרי פיגוע של מחבל מתאבד, שנשא על גופו כמה קילוגרמים ספורים של חומר נפץ, אתם יכולים לשער בנפשכם איזה נזק נגרם מחצי טונה של חומר נפץ לספינה. זאת ועוד, מכל הדלק של הטיל ממוקם קרוב לחרטום, לפני חומר הנפץ, מה שאומר שבזמן הפגיעה הדלק שנשאר במיכל מתלקח ומתפוצץ אף הוא, ובכך מוסיף לנזק שגורם חומר הנפץ.

החידוש הטכנולוגי המהותי ביותר בסטיקס היה ראש הביות החדשני שלו: מערכת אלקטרונית שאפשרה לטיל להינעל על מטרתו, לעקוב אחר תנועתה במים, ולכוון את מעופו בהתאם. ראש הביות מורכב משני חלקים בסיסיים: מכ"ם ומקלט. המכ"ם הוא מַשדר הפולט פולסים של קרינה אלקטרומגנטית. הקרינה מתפשטת באוויר כמו אדוות בבריכה, עד שהיא פוגעת בגוף מתכתי, ואז ניתזת ממנו חזרה לכיוון הטיל. המקלט שבראש הביות קולט את החזרי הקרינה' ומשנה את מסלול מעופו של הטיל, כך שההחזרים נעשים חזקים יותר ויותר – כמו זאב שעוקב אחר שובל הריח של טרפו – עד הפגיעה.

לסטיקס היה מנוע רקטי, ומכאן שהרתע שהוא יוצר בזמן השיגור קטן בהרבה מהרתע שנגרם בעת ירי של פגז מקנה של תותח. עובדה זו אפשרה לסובייטים להציב את הסטיקס על ספינות קטנטנות בקנה המידה של כלי שיט מלחמתיים באותם הימים.  עובדה זו היא שהפכה את הסטיקס לכלי נשק מהפכני, ראשון מסוגו בזירה הימית. עד אותו הרגע היו יחסי הכוחות בקרבות ימיים ברורים לחלוטין: ספינה גדולה כמעט תמיד תנצח ספינה קטנה יותר. ספינות גדולות יכלו לשאת תותחים גדולים יותר, בעלי טווח גדול יותר, ומכאן שהיו יכולות לפגוע בספינה הקטנה מרחוק, עוד בטרם הספיקה הספינה הקטנה לירות אפילו פגז אחד. הסטיקס שינה את מאזן הכוחות.

לפתע היה ברשותה של ספינה קטנה, כמו הקומאר והאוסה, כלי נשק בעל טווח גדול בהרבה מטווח תותחים, יכולת ביות שהעניקה לו דיוק יוצא דופן, וכמות חומר נפץ השווה בעוצמתה לכמה וכמה פגזים קונבנציונליים. שתיים או שלוש ספינות טילים קטנות וזולות היו לפתע יריבות שקולות ואף עדיפות על פני משחתות מפלצתיות ששקלו מאות אלפי טונות ונשאו מאות ואף אלפי חיילים. משחתות כמו אלה של חיל הים הישראלי, כמובן.

שעה שתיים בצהריים, שישה באוקטובר 1973, חיפה.

טילי הסטיקס איימו לא רק על הספינות הישראליות. את אותם הטילים אפשר היה לכוון ולירות בקלות גם אל מטרות יבשתיות, ו-500 קילוגרמים של חומר נפץ יכולים לגרום הרס אדיר ומאות הרוגים. איום הטילים על העורף הכתיב את האסטרטגיה המלחמתית של חיל הים. מיכה לצרוס, אז סגן אלוף, היה מפקד פלגת ספינות טילים בזמן מלחמת יום כיפור. בפיקודו היו ארבע ספינות מתוך 12 שהיו לחיל בכלל.

"[לצרוס] אני רוצה להסביר לגבי התפיסה שלנו. הרי המשימה הייתה להגן על חופי המדינה, והאויב יש לו טילים של טווח 50 [מיילים ימיים], זאת אומרת הוא צריך להגיע לטווח של בערך 50 [מייל ימי] מתל אביב, לירות את הטילים על תל אביב ולהסתלק. בזה הוא עשה את המהומה שלו. אנחנו צריכים להיערך מעבר לטווח הזה בשביל להשמיד אותו ולמנוע ממנו להגיע לחוף.
[רן] דהיינו, תפיסה הגנתית.
[לצרוס] תפיסה הגנתית. המטכ"ל נתן משימה לחיל הים להגן על חופי המדינה, ותורת הקרב שלנו אמרה שאנחנו נערכים במערך שנקרא 'סלע': ספינות מול תל אביב וספינות מול חיפה, להיערך אם יבואו ספינות ממצרים או מסוריה".

בניגוד לשאר הצבא, בחיל הים כבר היו משוכנעים שהמלחמה בפתח.

"[לצרוס] ראש מספן מודיעין בחיל הים, רמי לונץ, כבר בא והתריע מוקדם – הקווים האדומים של חיל הים לקראת מלחמה מתמוטטים אחד אחרי השני. היו שלושה כאלה: אם המצרים מורידים את המשחתות שלהם לבאב-אל-מנדב, כי הם לא רוצים שייפגעו ושיעשו חסימה שם, זה היה אחד".

באב-אל-מנדב הוא מצר ימי בקצהו הדרומי של הים האדום. חסימת המצר פירושה שספינות סוחר לא יוכלו להגיע לנמל אילת.

"[לצרוס] אם הרוסים יוצאים ממצרים היה השני.
[רן] היועצים הסובייטים.
[לצרוס] כן, היו גם בחיל הים. ונדמה לי שהדבר השלישי היה אם הם מרחיקים את הצוללות שלהם מאלכסנדריה לכיוון לוב ומרכז הים התיכון, לחסום נתיבי שיט, זה היה השלישי. הוא בא וצעק, צעק באמ"ן ובכל מקום שאפשר, שהקווים האדומים מתמוטטים. מפקד חיל הים קיבל את זה".

יומיים לפני פרוץ המלחמה ערכה שייטת הסטי"לים תרגיל קרב גדול בשם "קשתית". הספינות חזרו לנמל ביום חמישי בערב.

"[לצרוס] וכמו כל תרגיל שעשינו, צריך לעשות תחקיר. ביום שישי בבוקר התאספנו בחמ"ל לעשות תחקיר של התרגיל הזה, תרגיל 'קשתית'. אני חושב שזה היה בסביבות עשר. יושבים, מתחקרים, ובשלב מסוים מקבלים הודעה להפסיק את התחקיר ולהכין את הספינות למלחמה. לתדלק ולעשות כל מה שצריך.
[רן] מה עובר לך בראש כשאתה שומע את ההודעה הזו?
[לצרוס] אמרו יחד עם זה שאין יציאות הערב, יום שישי. [צוחקים]
[רן] זה מה שהפריע לך, או זה שאתה יוצא למלחמה?
[לצרוס] אל תשכח שזה היה יום כיפור. זה מאוד בלתי נתפס, שזה מה שהולך לקרות".

במהלך כל יום שישי הכינו הצוותים את הספינות למלחמה והעמיסו עליהן נשק ותחמושת. בשבת, בשעה שתיים בצהריים, עלה סגן אלוף מיכה לצרוס לסיפונה של אח"י מבטח.

"[לצרוס] המשימה הראשונה שלי הייתה – קח את אח"י מבטח ואח"י רשף, צא צפונה ותתמקם על גבול לבנון-סוריה. היה חשש שחיל הים הסורי יתגנב לאורך החוף ואנחנו נופתע. הוא יתגנב לאורך חופי לבנון, קרוב מאוד לחוף ולא נראה אותו, ונהיה מופתעים.
[רן] זאת אומרת, עדיין בתפיסה ההגנתית, רק פשוט לחכות להם קצת צפונה יותר.
[לצרוס] צפונה, כן".

15 שנים קודם לכן, מפקדת חיל הים, חיפה

התחמשותם של צי סוריה וצי מצרים בספינות טילים הייתה טריגר שעורר את צמרת הפיקוד של חיל הים, ושלף אותה בכוח ממשבר הזהות והבלבול של שנות ה-50. היו אלה בפרט שני הקצינים הבכירים של החיל, שקיבלו עליהם את המשימה המורכבת של הוצאת חיל הים מהדשדוש ומהבינוניות, והצעדתו אל העידן המודרני: מפקד החיל יוחאי בן-נון וסגנו שלמה אראל.

בן-נון ואראל היו במידה רבה שני הפכים. בן-נון היה לוחם קומנדו נועז וכריזמטי, שהמבצעים שיזם הפכו לאגדה במורשת הקרב של חיל הים. הוא היה איש שטח ששנא ניירת וביורוקרטיה. לעומתו, שלמה אראל היה איש מטה מנוסה ומשופשף. קצין שהתחנך בצי הבריטי המפואר, פיקד על משחתות ועל קורבטות גדולות, והיו לו קשרים טובים עם קצינים בכירים בציים רבים ברחבי אירופה. השניים האלה לא היו בדיוק חברים טובים, אבל יחד הרכיבו את הצוות שחיל הים היה זקוק לו באותו הזמן.

השאלה המרכזית שניצבה בפני החיל הייתה סוגיית בניית הכוח: אילו סוגי ספינות ישמשו כעמוד השדרה של החיל בעתיד. זו הייתה שאלה כבדת משקל, כיוון שתהליך הצטיידות של צי צבאי הוא תהליך טכנולוגי ארוך ויקר שיכול להימשך, פשוטו כמשמעו, עשרות שנים. אם טעית בהחלטה, ורכשת ספינות אשר בדיעבד מתברר שאינן תואמות את שדה הקרב העתידי – זו טעות שאין ממנה חזרה.

שאר ציי העולם באותה התקופה נטו להצטייד בספינות תותחים גדולות או בצוללות שמובילות כוחות קומנדו לפשיטות על נמלי האויב. אלו היו האפשרויות המקובלות וה"הגיוניות" ביחס לרוח התקופה. אבל התקציב המצומצם של חיל הים לא התאים לרכש של ספינות גדולות או הרבה צוללות, ועל כן החליט בן-נון שעיקר כוחו העתידי של חיל הים יתבסס על דגם אחיד של ספינה קטנה, מהירה וזולה יחסית. לספינה עתידית זו יהיה צוות קטן יחסית של כמה עשרות ימאים בלבד, והיא תצויד בנשק מתוחכם ובטכנולוגיה מתקדמת אשר בשאיפה תאפשר לה להתמודד עם כל איום שיציבו בפניה מדינות ערב. הנשק הזה היה עתיד להיות טיל ים-ים מתוצרת ישראלית – שעדיין לא היה קיים בשלב הזה, ולכך נגיע מיד.

את מימוש תוכנית ההצטיידות בספינות החדשות הטיל בן-נון על סגנו, שלמה אראל, שבדיעבד היה האיש הנכון במקום הנכון. הניסיון, הידע הרב והקשרים שהיו לאראל אפשרו לו לדחוף את הפרויקט קדימה לכל אורך שנות ה-60, גם כשמונה בעצמו למפקד חיל הים.

בשנת 1960 חתם בן-גוריון על הסכם עם מערב-גרמניה לאספקת ציוד צבאי לישראל בשווי 60 מיליון דולר. חיל הים ניצל את ההזדמנות, והזמין מהגרמנים 12 ספינות מלחמה שהתבססו על ספינת טורפדו גרמנית קלה ומהירה מסוג "יגואר". השם העברי שניתן לדגם זה היה "סער". בניית הספינות הייתה אמורה להיעשות בגרמניה, אבל בשלב מסוים נחשף דבר העסקה, ומדינות ערב הפעילו לחץ דיפלומטי כבד על מערב גרמניה לבטל אותה. בסופו של דבר הועברה הבנייה למספנות שרבורג שבצרפת.

אלוף במילואים מיכה רם, מפקד חיל הים לשעבר, היה חבר בצוות שפיקָח על בניית הספינות, והביא אותן ארצה. מיכה הלך לעולמו לפני מספר חודשים, זמן קצר לאחר שהתראיין לפרק זה. ראיין את מיכה רם – נתן פוזניאק.

"[מיכה רם] זה מתחיל מזה שנשלחו בסוף דצמבר 66' ארבעה קצינים בחיל הים, להפליג בספינות גרמניות. זה היה סודי מאוד, כמובן. כביכול להפליג על ספינות דומות של הסטי"לים שלנו, כי במקור היו צריכים לבנות את הסטי"לים אצל הגרמנים, אבל בסוף זה בוטל ועבר לצרפתים. אבל התוכניות היו של הגרמנים.
משם, שניים מאיתנו המשיכו לשרבורג. זה לא היה קל, התקופה בצרפת.
[נתן] למה לא היה קל?
[רם] כי הצרפתים הם לא עם קל.
[נתן] [צוחק] גם היהודים לא.
[רם] עוד פחות… אבל הם לא עם קל. למשל, בשום פנים ואופן לא הייתי נותן להם לגרור את הסטי"ל אחרי הצהריים, כי הם היו שיכורים! באמת, הם היו חוזרים מהאוכל שיכורים. אז רק בבוקר. עד הצהריים, עד שהולכים לאכול, היה צריך כל הזמן להשגיח עליהם שלא יעשו שטויות בבניית הספינה. הם גם לא היו מאוד ידידותיים, בוא נאמר זאת כך בעדינות. האנטישמיות היא לא דבר שנשכח. היו יותר נחמדים, אבל סך הכול היה קשה ליהנות במסגרת העבודה. נכון שעשינו טיולים, החבר'ה הישראלים – נהנינו. נהנינו גם מעצם העובדה שאנחנו בונים ספינות טילים לחיל הים, שחיל הים סוף סוף מאפיין את הכלים שהוא רוצה, בהתאם לצורכי העתיד, בהתאם לשדה הקרב העתידי. חיל הים היה, מבחינה זו, מאוד מסודר, אין מה לדבר.
היה לנו מזל שבעל המספנה, מאיזושהי סיבה – אולי מצפון – התייחס אלינו יפה מאוד, שזה הקל את המצב. הצי הצרפתי סייע במידת מה בפיקוח על טיב הבנייה, שזה היה לא רע".

בשלב מסוים, עקב התפתחויות בזירה הבינלאומית, הטילו הצרפתים אמברגו על יצוא נשק לישראל. במבצע מפורסם, שללא ספק ראוי לפרק בפני עצמו, הבריח חיל הים את הספינות מהמספנה והשיט אותן ארצה.

"[רם] אני הייתי שם גם כשהוטל האמברגו, שזה היה מאוד לא סימפתי. היינו מאוד מודאגים. היו לנו חמש ספינות שם. ספינה אחת הצליחה לברוח, כיוון שהייתה בדרך מפריז לשרבורג ומישהו הלשין – אז ספינה אחת יצאה והסתלקה. ואני הייתי שם מפקד על חמש ספינות. שלחו אותי לחודש, נשארתי ארבעה חודשים, ובסוף חזרתי בטיסה. כי הייתי כבר נשוי והייתה לי ילדה. וקיבלתי פיקוד על סטי"ל בארץ".

אל הספינות שיוצרו בשרבורג הצטרפו בתוך שנים ספורות גם ספינות שיוצרו במספנות ישראל. אבל גם כשכבר היו הספינות בישראל ומוכנות להפלגה, עדיין לא הותקנה בהן מערכת הנשק המתקדמת והאוטומטית שיוחאי בן-נון ושלמה אראל ראו בחזונם. כל מה שהיה בספינות בשלב הזה היו תותחי 76 מ"מ ותותחי 40 מ"מ – בעצמן מערכות נשק חדשות שלא נוסו מעולם, ובלאו הכי לא היו בשום צורה יריב שקול לטילי הסטיקס האימתניים של המצרים והסורים.

עשר ו-28 דקות בלילה, שישה באוקטובר 1973, מול חופי סוריה, אח"י מבטח

סגן אלוף מיכה לצרוס, מפקד פלגה 32, נמצא על סיפונה של אח"י מבטח. לצדה של מבטח – אח"י רשף, בפיקודו של רב סרן מיכה רם, שחזר לפני שנים ספורות משרבורג. בהתאם לתוכנית "סלע", תוכנית המגננה על חופי ישראל, מבטח ורשף פטרלו באזור הגבול לבנון-סוריה כדי למנוע מספינות סוריות מלירות טילי סטיקס על חיפה ועל תל אביב. אבל לפתע – שינוי חד בתוכנית.

"[לצרוס] המלחמה פרצה בשתיים, ובערך בשלוש קיבלתי הודעה שמפקד השייטת מיכאל ברקאי, יומי, יוצא עם שלוש ספינות ואנחנו מצטוותים אליהן באזור של קו טריפולי, ועולים צפונה לכיוון סוריה כדי לתפוס כל מי  שיוצא לים. זה לגמרי שונה מהתפיס ה של 'סלע'! במקביל, אגב, יצא כוח נוסף של ארבע ספינות, נדמה לי, אני לא בטוח – אולי יותר – להתמקם מול פורט סעיד, צפונית לברדוויל, פן יצאו מפורט סעיד או אלכסנדריה לכיווננו.
[רן] גם כן שונה מאוד מ'סלע'?
[לצרוס] לגמרי! נטשנו את 'סלע'".

מיכאל (יומי) ברקאי הוביל את חמשת הסטי"לים צפונה, אל שטח האויב, במטרה ברורה לתקוף באופן יזום את הצי הסורי כבר ברגע שיצא מהנמל. במילים אחרות, כפי שמציין לצרוס, שינוי מוחלט מהתפיסה ההגנתית. בדיעבד מתברר כי מפקד חיל הים אלוף בנימין (ביני) תלם החליט לשנות את תוכניות המלחמה ב-180 מעלות, ולא עדכן איש.

"[לצרוס] כי מפקד חיל הים גיבש תפיסה של ללכת ליעדים של האויב, לבית של האויב. לא לחכות לו שיגיע, אלא לתקוף אותו בבית, בכלל שלא יהיה לו צ'אנס להגיע אלינו.
[רן] מה זאת אומרת 'גיבש תפיסה'? זה היה ביני, מפקד חיל הים. מתי הוא קיבל את ההחלטה הזו?
[לצרוס] בצהריים! באותם הצהריים! כי בתדרוך לפני שיצאנו לים לא נאמרה מילה על זה. הוא היה צריך ללכת לרמטכ"ל לקבל אישור שאנחנו הולכים לתקוף. יוצאים מהתוכנית שהמטכ"ל אישר, והולכים לשם. כנראה ביני לא היה מרוצה מתוכנית 'סלע' מראש. הפקודה הייתה בעל פה, לא הייתה שום מילה כתובה. יומי יצא לים עם שלוש הספינות ונתן לנו את הפקודות בלב ים בעל פה".

לא רק מיכה לצרוס הופתע מהמעבר הפתאומי ממגנה להתקפה: ביני, מפקד החיל, לא עדכן אפילו את הרמטכ"ל דוד אלעזר, שהופתע באותה המידה. צבי תירוש, סגן מפקד חיל הים במלחמה, תיאר את השתלשלות הדברים:

"קרה דבר מעניין: באותו זמן ישבנו, ביני ואני, בבור בפיקוד, והיינו בקשר כל הזמן עם הכוח בים. פתאום קיבלנו הוראה מהרמטכ"ל שחיל הים צריך להציג את התוכניות שלו בתפוצת הפקודות. ביני העדיף להיות עם הכוחות, אז הוא שיגר אותי. הגעתי ומצאתי בור מטכ"לי שכולו חורבן. כולם במתח ורק מנתחים כישלונות. ואז שאל אותי דדו, 'נו, איפה אנחנו?', אז אמרתי לו, 'מגנים על חופי המדינה'. 'ואיפה, אפשר לדעת?'. פה כבר לא יכולתי לשקר או למרוח אותו, אז עניתי לו שמול חופי סוריה.
בתגובה הוא אמר בנחרצות, 'טוב-טוב, מספיק, תתקפלו', כנראה מתוך חשש לכישלון נוסף שייאלצו לנתח. 'נגמור את הפרשה', אמרתי לו, 'ואז נתקפל לפי הצורך'. ואז, בפורום הנוראי הזה הוא אומר לי, 'טוב, רק תגמרו מהר'. חזרתי אל הבור ואל ביני, ואת השאר כבר כתבה ההיסטוריה".

ממש באותו הזמן שבו שוחח סגן מפקד חיל הים עם הרמטכ"ל, קיבל מיכה לצרוס דיווח בקשר: מטרה נתגלה – ספינה סורית, שמונה קילומטרים מצפון-מערב לכוח הסטי"לים, מגע ראשון עם האויב.

"[לצרוס] התגלתה ספינת טורפדו, בהפתעה מוחלטת!"

מבחינת כוח הסטי"לים, זו הייתה התחלה לא טובה. בספינות הייתה מערכת גילוי מכ"ם (מגל"ם, בקיצור) בשם "שלדג". שלדג קולטת את הגלים הא"מ שפולטים המכ"מים של האויב, ואומרת למפעיל מאיזה כיוון הם מגיעים. היתרון הגדול של מערכת גילוי המכ"ם הוא שעל הנייר היא מסוגלת לגלות מכ"ם אויב, הרבה לפני שמכ"ם האויב מסוגל לגלות את הספינה שלנו. מדוע? דמיינו לעצמכם שאתם עומדים לצד הכביש בלילה, ומכונית נוסעת לקראתכם. האור מפנסי המכונית פוגע בכם וחוזר אל הנהג. אם המרחק אל המכונית קצר, נאמר 30 מטרים, אז האור המוחזר מכם חזק יחסית והנהג יראה אתכם. אבל אם המרחק הוא למשל 200 מטרים, האור המוחזר יהיה חלש מאוד, והנהג לא יראה אתכם. אבל אתם, לעומת זאת, תראו את הפנסים המתקרבים מצוין ממרחק של 200 מטרים ואפילו חצי קילומטר. הסיבה ברורה: הפנס הוא מקור אור חזק ובוהק שמאיר למרחקים, בזמן שהאור שמוחזר מכם הוא חלש וקלוש מאוד, במיוחד אם אינכם לובשים מחזירור בוהק. אותו הדבר גם במכ"מים: מכ"ם האויב פולט קרינה חזקה מאוד, שאפשר לקלוט אותה ממרחק של עשרות ואף מאות קילומטרים, הרבה לפני שהחזרי הקרינה מגוף הספינה שלנו יהיו חזקים מספיק כדי שיוכל לגלות אותנו.

עכשיו אתם מבינים מדוע העובדה שספינת הטורפדו הסורית נתגלתה במרחק של שמונה קילומטרים בלבד מהכוח הישראלי הייתה התחלה לא טובה לקרב: אם הכל היה מתנהל כמו שצריך, המגל"מים היו צריכים לגלות אותה במרחק גדול בהרבה. אם כן, מה השתבש? המכ"ם של הטרפדת, התברר, פעל בתחום תדרים שנועד לגילוי מטוסים ולא לגילוי ספינות. נראה שהסורים חששו בעיקר מפני תקיפה של חיל האוויר מכיוון הים. מערכות גילוי המכ"ם בספינות הישראליות תוכננו לקלוט מכ"מים בתדרים אחרים, לכן היו עיוורות בתחום שבו פעל המכ"ם של הטרפדת הסורית.

"[לצרוס] ספינת טורפדו קטנה מעץ, שהפעילה מכ"ם בתחום S, תחום שבדרך כלל מיועד לגילוי מטוסים. לנו היו מערכות לגילוי מכ"ם, אבל המערכות האלה סרקו בתחום X ברוב הזמן, כי זה [התחום של] המכ"ם של האוסות. בשביל לחפש אותן. ההוא הפעיל תחום S, ואף אחד לא חיפש אותו! לכן הוא גם לא נתגלה, עד שממש היו קרובים אליו, והוא נתגלה במכ"ם, בסופו של דבר".

למזלו של הכוח הישראלי, הטרפדת הסורית הייתה קטנה וחלשה מדי כדי להטיל איום משמעותי. עם זאת, לטעות בגילוי היה מחיר: אובדן יתרון ההפתעה.

"[לצרוס] הוא הספיק לדווח לחוף שתוקפים אותו".

גורלה של הטרפדת הסורית נחרץ, אבל רגע לפני הסוף הספיק מפקד הטרפדת לדווח למפקדה הסורית על הכוח הישראלי שמתקדם ממערב.

"[לצרוס] השאירו את אח"י חנית לחסל אותו, ויתר הכוח המשיך כי באותו הזמן נתגלה מכ"ם של הסטי"לים [הסורים] מכיוון לטקיה והתגלתה מטרה בים, בערך בטווח של עשרה מייל, בערך בכיוון של המכ"ם הזה. אז הנה יש לנו סטי"ל [סורי]".

עשר שנים קודם לכן, מפקדת חיל הים, חיפה

כזכור, אחד העקרונות שטבע יוחאי בן-נון בתהליך בניית הכוח של חיל הים היה הסתמכות על מערכות נשק מתקדמות ואוטומטיות.  במקרה לגמרי, רפא"ל – הרשות לפיתוח אמצעי לחימה – עמלה מאז אמצע שנות ה-50 על פיתוח טיל מונחה בשם "ג-25" לחיל האוויר. "ג-25" היה אמור להיות משוגר ממטוס ומונחה למטרתו באופן ידני על ידי הנווט. בשלב מסוים החליט חיל האוויר לוותר על הפרויקט, והוא עבר לחיל התותחנים.

"[רם] לא היה לנו הרבה כסף. הטילים האלה בכלל היו מיועדים לחיל תותחנים".

"[לצרוס] חיל הים לא הלך לפתח טיל מעצמו – זה פרויקט גדול. באיזשהו שלב היה פיתוח של טיל עבור חיל התותחנים, בעצם, שקראו לו 'לוז'. אם אני זוכר נכון המטרה העיקרית שלו הייתה בשביל להציב אותו בחוף המערבי של הכנרת, ולירות למוצבים הסורים בצד השני. זו הייתה המטרה הראשונה שלו".

"[רם] הם לא רצו אותם – ואז חיל הים אימץ את הפרויקט, ויחד עם תעשיה אווירית ורפא"ל המשיך לפתח את זה. אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו יותר מדי ניסויים בשביל להוציא את כל הבאגים, אז היו תקלות".

אחרי ש"ג-25" הפך ל"לוז", ואחרי שגם התותחנים ויתרו על "לוז", עבר הפרויקט לידי חיל הים, ששינה את שמו של הטיל בשלישית, הפעם ל"גבריאל". כטיל ים-ים נדרשו לגבריאל תכונות שונות מטילי אוויר או מטילי יבשה. מבחינת חיל הים, התכונה החשובה ביותר הייתה גובה הטיסה של הטיל.

"[לצרוס] היינו צריכים טיל שפוגע בכלי שיט שהגובה שלו נמוך, שני מטר מעל קו המים, ולא טיל שבא מגבוה – אלא טיל שלוחך את גובה המים ולא מושפע מהגלים, ופוגע בדופן כלי השיט ולא בתורן וכולי. פוגע בדופן ומתפוצץ בפנים".

הסיבה לדרישת חיל הים ש"גבריאל" יטוס בגובה נמוך מאוד, רק שני מטרים מעל פני הים, הייתה שפגיעה בדופן ספינה היא קטלנית הרבה יותר מפגיעה בחלקה העליון, במיוחד אם מדובר במשחתת גדולה. פיצוץ בחלק העליון גורם נזק, אבל הספינה יכולה לשרוד. פיצוץ בדופן פוער חור שדרכו יכולים מים לחדור ולהטביע את הספינה בתוך דקות, גם אם רוב הספינה לא ניזוקה כלל.

על פי התכנון המקורי של "גבריאל", עוד מתקופתו כטיל שיועד לחיל האוויר, היה הטיל אמור להיות מנוהג על מטרתו על ידי מפעיל אנושי, שנעזר במשקפת וצופה בעשן שפולט מנוע הטיל. זה רעיון שיכול היה לעבוד יפה באוויר, אבל לא היה מעשי בים. כשטיל נע במהירות הקול בגובה שני מטרים מעל פני הים, כל סטייה קטנה מהמסלול תגרום לו להתרסק אל תוך המים. העשן הסמיך שפלט הטיל הסתיר אותו מעיני הכוונים, והם לא הצליחו לשלוט בו.

"[לצרוס] בשלב הזה – הכול ידני. הניסויים היו מהחוף לים. מטרות שהוצבו בים, ובעתלית – מקום מגוריך, ליד שייטת .13 היו מציבים מתקנים ויורים את הטילים למטרות בים.
בהתחלה מטרות נייחות, אחר כך נעות, לראות שמתגברים גם על זה. בהדרגה הגיעו להבנה שהפתרון של לכוון אותו בעין הוא לא ישים.
[רן] למה?
[לצרוס] כי בלילה זה יהיה בלתי אפשרי, והעשן הוא בעייתי. אחוזי הפגיעה יֵרדו דרסטית, וצריך פתרון: רכוב קרן, נוהג את עצמו עצמאי, איזשהו פתרון. היו מעורבים הרבה מהתעשיות: רפא"ל, מב"ת, אלטא, תדיראן…הרבה מעורבים. בסופו של דבר מצאו פתרון שהטיל ירכב על קרן של מכ"ם שנמצא בכלי השיט. כלי השיט נועל את המכ"ם על האויב, והטיל רץ על הקרן, קולט את התשדורות, ומחזיר תשדורת היכן הוא נמצא, וכך הוא מכוון אוטומטית על ידי מכ"ם. הוא רכוב קרן – לא עצמאי, לא שגר ושכח".

הפתרון שנמצא לבעיית ההכוונה של "גבריאל" על מטרתו היה ניהוג חצי-אוטומטי: במקום שכוון אנושי יעקב אחרי הטיל במשקפת, ויכוון אותו אל המטרה, ראש הביות של "גבריאל" יהיה מסוגל לזהות את החזרי המכ"ם מהמטרה ולעקוב אחריהם עד הפגיעה. הפתרון הזה היה מוצלח פחות משל הסטיקס. הטיל הרוסי, יש לזכור, היה מצויד בראש ביות שהכיל משדר מכ"ם וגם מקלט, ועל כן היה אוטונומי לחלוטין, "שגר ושכח". ספינה שמשגרת סטיקס יכולה להסתובב ולברוח מיד לאחר השיגור, בעוד שסטי"ל ישראלי חייב להמשיך ולעקוב אחר המטרה כל זמן ש"גבריאל" באוויר, עד לרגע הפגיעה. בזמן הזה יהיו הספינות הישראליות חשופות למתקפת נגד, כמובן. אבל בהתחשב באילוצי התקציב ובלו"ז, זה היה הטוב ביותר שיכלו מהנדסי התעשיה הצבאית להציע.

"[לצרוס] אז שוב התחילו עם ניסויים מחוף לים, ואז בסופו של דבר לניסויי ים-ים. אני הייתי באותה תקופה מפקד פלגה 914 באשדוד. בשלב מסוים הוצאנו ספינה ישנה משימוש, והחליטו להפוך אותה למטרה נעה. איך אתה עושה זה? מישהו צריך להוציא את הספינה הזו לים, וברגע המתאים להגיד לה לנוע, ומהצד השני יירו את הטיל. אבל מישהו צריך להיות בספינה כשיורים עליה – והוא לא רוצה להיות שם כשפוגע הטיל. אני הייתי על הספינה הזו יחד עם מכונאי. ההגה שלה נמצא אלי בבית. ברגע שקיבלנו הוראה שמנו מהירות קבועה ולא ירדנו מהספינה. חיכינו לקבל הודעה שהטיל נעול עלינו. כי לפני זה, אם היה מפספס אז הספינה הייתה בורחת בלי שליטה. אז כשאמרו לנו שהוא נעול, הבחור ואני קפצנו למים וסירה של שייטת 13 אספה אותנו. ראינו את הפיצוץ.
[רן] תוך כמה זמן מרגע שקפצתם פגע הטיל?
[לצרוס] תראה, המעוף הוא בערך דקה וחצי. אבל קודם צריך לדעת שהוא נעול. לא יכול לספור בשניות, אבל ברגע שקיבלנו הודעה היינו מוכנים בירכתיים לקפוץ למים.
[רן] אתם התחלקתם על השכל. אין לי הגדרה אחרת.
[לצרוס] תקרא לזה ככה…"

ל"גבריאל" היו עוד שני חסרונות בולטים ביחס לסטיקס. הראשון היה ראש הנפץ שלו, שהיה קטן משמעותית מזה של הטיל הסובייטי: שמונים קילוגרם לעומת כמעט חמש מאות קילוגרם, ומכאן גם שהיקף הנזק שהוא גורם למטרה נמוך בהרבה.

החסרון השני היה הטווח שלו. טווח הפעולה של הגבריאל היה עשרים קילומטרים בעוד הטווח של הסטיקס היה כשמונים קילומטרים. המשמעות המעשית של ההבדל הזה הוא שישנה 'חגורה' של כשישים קילומטרים שבה הספינות הישראליות נתונות לאיום הסטיקס, ואינן יכולות להשיב מלחמה. זה כמו קרב איגרוף במישהו שיש לו ידיים ארוכות משלך פי שניים…

כדי להתמודד עם החיסרון הזה, תורת הלחימה שפותחה בחיל הים במהלך שנות ה-60 נשענה על שלושה יסודות מרכזיים

. הראשון היה הסתערות מהירה על ספינות האויב, כדי לצמצם את הטווח ולחצות את החגורה מהר ככל האפשר. השני היה פיתוחם של אמצעי לחימה אלקטרונית מתקדמים – ועל זה נרחיב בהמשך. היסוד השלישי היה הישענות על מטוסי חיל האוויר.

"[לצרוס] אני רוצה לציין עוד דבר. אותה תורת קרב שאמרה שאנחנו צריכים לעבור חגורה שבה אנחנו מוכי טילים ולא יכולים להגיב – קראנו לזה 'החגורה', צריך לעבור את החגורה – היא בעייתית, כי אם סטי"ל ייפגע על ידי סטיקס, אין סטי"ל על עשרות האנשים שבו. צריך להיעזר בחיל האוויר. במשך השנים תרגלנו עם חיל האוויר – בעיקר סקייהוקים, אם אני זוכר נכון, אבל גם פנטומים – תרגלנו הרבה שכשאנחנו עוברים את החגורה, מטוסי חיל האוויר הם איתנו והם יכולים לגלות את כלי השיט והם יזרקו מעליו נורים. כשהוא יראה את הנורים, הוא יצטרך להתחמק וסטי"ל אוסה עם סטיקס לא יכול לירות טילים כשהוא מתחמק. הוא חייב לעמוד מול המטרה בערך חמש דקות יציב, בשביל שהסטיקס שיוצא יקבל את כיוון המטרה. ואם עשינו נכון והבאנו את חיל האוויר לשבש לו את התנועה – עשינו את העבודה!"

את תורת הקרב החדשה שפותחה לסטי"לים תרגלו הצוותים בבסיס ההדרכה של חיל הים, בסימולטור מתקדם בשם "מתקן אימון טקטי" או בקיצור מתא"ט. המתא"ט היה חידוש בקנה מידה עולמי.

"[לצרוס] מתקן פנטסטי, הסימולטור הראשון שהיה לצה"ל. בזמן שלמשחתות היינו נוסעים לסימולטור בריטי במלטה, פה היה לנו סימולטור מאוד מתקדם, שיכולנו לתרגל בו את כל מהלכי תורת הקרב בלי לבזבז דלק בים".

בשנת 1969 הסתיימו ניסויי הים של "גבריאל", והטיל הוכרז כמבצעי. גם בניית הסטי"לים נסתיימה. כעת כל שנותר היה לבדוק אם כל המערכת הטכנולוגית והלוגיסטית האדירה הזו – ספינות חדשות, מערכות נשק חדשות, מערכות גילוי מכ"ם חדשות ותורת קרב שמעולם לא נוסתה בהיסטוריה של הלוחמה הימית, ערב רב של גלגלי שיניים מורכבים שפותחו לאורך 20 שנה – אכן תוכיח את עצמה בקרב, ותפעל כמו מכונה משומנת נגד אויב המצויד בכלי נשק מתקדם ואולי אף עדיף מבחינה טכנולוגית. איתרע מזלו של חיל הים, וטבילת האש הראשונה של המערכת הזו הייתה דווקא במלחמה הקשה ביותר שידעה ישראל מאז ומעולם.

עשר ו-37 דקות בלילה, שישה באוקטובר 1973, מול חופי סוריה, אח"י מבטח

אחרי שהשאירו את אח"י חנית להטביע את הטרפדת הסורית שנתגלתה במפתיע במרחק של כמה עשרות מיילים מהחוף, המשיכו ארבעת הסטי"לים הנותרים לנוע צפונה, אל עבר מטרה חדשה שנתגלתה במכ"ם. בינתיים, בזמן שהם מתקדמים צפונה, מזוהה מכ"ם נוסף – הפעם מאזור נמל טרטוס, שהוא הנמל השני בגודלו של סוריה ושוכן מדרום לכוח, קרוב יחסית לגבול עם לבנון.

"[לצרוס] כשעלינו צפונה היה לנו את האיתור הראשון של אוסה, סטי"ל אויב. זה היה בכלל מטרטוס. סטי"ל שעמד בתוך טרטוס, הפעיל מכ"ם. כשאנחנו חלפנו צפונה מול טרטוס גילינו אותו, חשבנו שהוא בים. מאחר שאיתרנו את אותות המכ"ם שלו, הזמנו חיל אוויר. קיבלנו הודעה: רבותיי, חיל האוויר בסוריה, חיל האוויר במצרים, תשכחו מחיל אוויר".

וכך, במחי יד, נעלם לו אחד מהיסודות המרכזיים בתורת הקרב של חיל הים: הסיוע האווירי. בהינתן הכאוס ששרר בחיל האוויר בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, וחוסר האמון העקרוני של המטכ"ל ביכולותיו של חיל הים, אין פלא שהסיוע האווירי לחיל היה כמעט האייטם הראשון שנמחק מלוח המשימות. המשמעות הייתה ברורה לכולם: כעת אין שום דבר שימנע מספינות הטילים הסוריות מלשגר טילים על הסטי"לים הישראלים המתקרבים בזמן שהם בתוך ה"חגורה" – אותו אזור ברוחב 60 קילומטרים שבו הם בטווח ירי של הסטיקס, אבל עדיין מחוץ לטווח ירי של "גבריאלים".

יומי ברקאי, מפקד השייטת, לא וותר. הוא הורה לספינות להמשיך ולנוע צפונה, אל המטרה החדשה.

"[לצרוס] כשהתקרבנו, התברר שזה לא סטי"ל והספינה הזו היא מקשת. בכלל לא מהווה איום. היא איטית, תפקידה להניח מוקשים ולאסוף מוקשים. אבל חשבו שזה סטי"ל. יומי נתן הוראה לספינה לאח"י מזנק לירות עליה טיל. פה נעשתה טעות: לא הלם קרב, התרגשות של קרב ראשון, כן? זה לא שנלחמו לפני שנה קרב ימי. זה קרב ראשון. כל אחד ממי שהיה בספינות, מהמש"ט ועד אחרון החיילים, בשבילו זו טבילת אש ראשונה מהסוג הזה. ההוא ירה את הטיל מעבר לטווח של 'גבריאל'. הטיל נפל לים. אחר כך אמרו שרשף תירה שני טילים, ורשף ירתה שני טילים על המקשת הזו והטביעה אותה. במקביל לזה נורה עלינו מטח של סטיקסים מכיוון דרום-מזרח".

הדיווח שהעביר מפקד הטרפדת הסורית רגע לפני שתותחיה של אח"י חנית השתיקו אותו – עשה את פעולתו. שלוש ספינות טילים סוריות ארבו לכוח הישראלי בקרבת החוף.

על סיפונה של אח"י מבטח צפו אנשי הצוות המבועתים בשלושה כדורי אש ענקיים ממריאים לאוויר, והבינו מיד מה הם רואים. הסטי"לים הישראליים פנו כגוף אחד לכיוון דרום-מזרח, מסתערים על ספינות האויב – אך עדיין חסרי אונים. הספינות הסוריות היו מחוץ לטווח "גבריאל". כל מה שיכלו מיכה לצרוס ואנשי מבטח לעשות הוא לחכות, ולשאול את עצמם: יפגע או יפספס?…