הסורים על הגדרות – חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים

כתב: רן לוי

"[שי] ואז אני מגלה את המראה הנוראי, ואני מזהה חלקי גופות פזורות בצריח. ואני מתחיל לחשוב, 'שי, מה אתה עושה?'. אני זוכר שהמחשבה הראשונה והכי מפחידה, מבחינתי, הייתה ליפול בשבי. ליפול בשבי, אני זוכר מה שאז קראתי וידעתי על נפילה בשבי ובעיקר בשבי הסורי, שנחשב לשבי הנוראי ביותר. ואני אומר [לעצמי] 'אלוהים אדירים, שי, אם אתה נופל בשבי הסורי, אתה גמור!"

זהו שי קנטור. בשמונָה באוקטובר, 1973, בלילה שבין שני ושלישי – לילה שזכה לשם 'ליל הבזוקות' – שי, שרק שלושה ימים קודם לכן היה מדריך טנקים בבאליש, מצא את עצמו לכוד בתא הנהג של טנק שזה עתה ספג פגיעה ישירה וקטלנית.

סיפורו של שי קנטור, סיפור שהוא רק אחד מתוך עשרות אלפי טרגדיות ודרמות שהתחוללו ברמת הגולן ובסיני באותו הלילה, מייצג סיפור גדול יותר. חטיבה 188 הייתה חטיבת השיריון הסדירה שלוחמיה הופקדו על קו הגבול עם סוריה בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים. ביום השישָה באוקטובר 1973 מצאו את עצמם כמה מאות לוחמי החטיבה במאה שבעים ושבעה טנקים – עומדים מול 120,000 חיילים ואלף ושלוש מאות טנקים סורים שדהרו אל תוך הרמה. זה סיפורם.

ב-1973 עמד שי קנטור, מפקד טנק בסדיר, להצטרף לקורס קצינים. בינתיים, עד שייפתח הקורס, הוא היה מדריך בבסיס האימונים באלי"ש. ביום חמישי, הרביעי באוקטובר, קיבלו אנשי צוות ההדרכה פקודה מפתיעה.

"[שי] אנחנו, כל קציני, מפקדי וחיילי מתקן 500, אמורים לנסוע לרמת הגולן – לא ידענו עדיין איך ומתי. מה שבקשו מאיתנו, ואני מדבר על יום חמישי [יומיים לפני פרוץ המלחמה – ר.ל.], זה 'תארזו את הקיטבג שלכם, תקחו חגור ונשק וכל הציוד הצבאי האישי.' ברקע היו דיבורים על מה שנקרא אז באותם הימים 'יום קרב.'

ימי קרב היו ימים שאיזה שהוא גנרל בצבא הסורי, בא לו לעשות צרות ליהודים, והוא היה מעלה כמה וכמה טנקים בגזרה כלשהי, סתם, ביום מסוים, ונע איתם לעמדות ירי – בתצפיות אפשר לזהות את הדבר הזה. היו מתחילים בירי כלפי הכוחות שלנו, ולפעמים הייתה מתלווה לירי הזה גם קצת ארטילריה. זה היה תחילתו של איזה שהוא עימות מאד איזורי וממוקד, וגם הזמן שחלף היה בדרך כלל 24-48 שעות גג. זאת אומרת, זה היה יכול להסתיים עם החשיכה או טיפה לגלוש: סינוס כזה, ירי ותגובה לירי. שוב, בגזרה מאד סצפיפית. יכול מאד להיות שכמה עשרות ק"מ דרומה או צפונה משם אנשים לא ידעו שקיים [עימות]. התגובה של החטיבה הסדירה שישבה שם הייתה לקדם כמה טנקים כדי לענות על הירי הזה, להשקיט את העניין וחזרה לשגרה. ככה חשבנו שאנחנו בדרכנו, אולי, ליום קרב 'פלוס' שכזה, שלכמה גנרלים סורים יש חשק לחמם את הגזרה. המילה מלחמה בכלל לא הוזכרה, וגם לא הוזכר מתח בגזרה."

שי קנטור וחבריו ארזו את הקיטבגים שלהם ועלו לרמת הגולן. אליהם הצטרפו מדריכי טנקים ממתקן צאלים וצוערי קורס קצינים מבה"ד 1, ושלוש הקבוצות התאחדו ליצירת גדוד שריון 'מאולתר': גדוד 71. למפקד הגדוד מונה סגן-אלוף משולם רָטס, שבעברו היה מג"ד טנקים במלחמת ההתשה וכעת פיקד על קורס מפקדי פלוגות בשריון. סגנו היה רב-סרן גדעון ויילר, מ"פ טנקים ותיק.

"[שי] אחד הדברים שאני רוצה לציין, שהיווה בעיה ולא ידענו עד כמה. בדרך כלל גדוד שעולה למשימה, זה גדוד אורגני. חשובה מאד עבודת הצוות ברמת הטנק הבודד, חשובה מאד ההכרות והעבודה ברמת המחלקה, שזה שלושה טנקים, ובטח ברמת הפלוגה והגדוד. גדוד שמוכן לקרב חייב לעשות אימונים – אימון הקמה ואימונים נוספים – על מנת שהחל מרמת הטנק הבודד, שהמט"ק יכיר היטב את הצוות שלו, את החולשות והחוזקות של הצוות. החוזקות והחולשות ברמת גדוד שריון זה דבר חשוב מאד.

לנו, בהקמת הגדוד הזה, זה היה חסר מאד. לא הכרנו אישית את השמות והאנשים – אני, למשל, הכרתי את הטען-קשר אצלי, אבל לא את המפקד והתותחן. אתה אפילו לא יודע איך לקרוא לבן אדם כי אתה לא יודע את שמו. כשאתה נכנס למצב של לוחמה, למתח גדול מאד, ואתה צריך לרכז את עצמך לשיא התפוקה שאתה יכול לתת כדי לשרוד, להיות משמיד ולא להיות מושמד – אתה חייב את ההכרות עם האנשים והאימונים, וזה כמובן היה חסר לנו. אז זה המצב, ועם זה צריך לצאת לקרב."

חוסר ההכרות והעדר האימונים המשותפים היו חיסרון ברור, אבל אף אחד לא היה מודאג באמת. כפי שציין שי, ימי קרב היו דבר שבשגרה ברמת הגולן וכולם ציפו שגם יום הקרב הנוכחי יסתיים במהירות – ובכל מקרה, גדוד 71 היה בסך הכל גדוד עתודה מטכ"לי שסביר להניח שלא יידרש לקחת חלק פעיל באירועים.

רגע לפני המלחמה

שי וחבריו לגדוד הגיעו לבסיס פילון, שנמצא לא רחוק מראש פינה שבאצבע הגליל. הם קיבלו טנקים שהיו מאוחסנים במחסני החירום של הבסיס, והחלו לזווד ולהכין אותם לפעילות מבצעית. שי היה הנהג בטנק של הסמג"ד, גדעון ויילר, ואיתו בצוות היו מאיר יערי הטען-קשר ויהודה רואימי התותחן.

"[שי] יום שבת בבוקר, ממש עם אשמורת ראשונה, גדעון ויילר מוביל כוח של בערך 13 טנקים כאשר הנתיב היה מאזור פילון, ליד ראש פינה, מזרחה ישירות לאפיק הירדן. משם נסענו בדרך עפר בנתיב שמקביל לאפיק הירדן לכיוון צפון. אני הייתי ראשון, כי הייתי טנק ראשון, כי הייתי הנהג בצוות של הסמג"ד שהוביל את הכוח. אנחנו מדברים על יום כיפור. שקט. אין תנועה. שום רחש בסביבה, והייתה נסיעה מאד פסטורלית. אני קורא לזה, בסיפור שאני מספר, 'השקט שלפני הסערה.' מקום מאד פסטורלי, כביש מוצל עם אקליפטוסים, תענוג לנסוע. נסעתי עם מדפי נהג פתוחים, זה כיף לא נורמלי. אתה ראשון, אז גם אין לך אבק של הטנקים שלפניך…"

לא הרחק משם בצפון רמת הגולן, ביקרה פנינה בר (פאפי) – פקידה בחטיבה 188 – את החבר שלה, שמעון יוסף, חובש קרבי בחטיבה 188. יממה לפני פרוץ המלחמה לקח שמעון את פאפי אל תצפית במוצב שלו, כדי להציג בפניה מראה מטריד.

"[פאפי] החבר שלי שמעון יוסף, שהיה חובש קרבי, שירת בגדוד 74 בפלוגה ח'. הוא ביקש ממני לעלות אליו לגדוד בסער כי הוא היה תורן בחג. עליתי אליו לגדוד. יצאנו לטייל והוא הראה לי שם את כל המקומות ואמר לי – 'בואי, תראי משהו.'

הוא לקח אותי לתצפית והראה את הגבול עם סוריה. 'את רואה את הדברים האלה, שם למטה, שנראים כמו ג'וקים? זה טנקים. זה כל הצבא הסורי שם. את יודעת מה זה אומר?'. אמרתי לו שלא. אז הוא אמר לי – 'זה אומר שהולכת להיות מלחמה. והולכת להיות מלחמה מאד מאד קשה. תזכרי משהו: אם הם תופסים אותי, הסורים, בשבי – אני לא הולך איתם. אני נותן להם להרוג אותי.' אמרתי לו – 'מה אתה מדבר שטויות?! על מה אתה מדבר בכלל??'. הוא אמר לי – 'תזכרי מה שאני אומר לך. אם אני נופל בשבי, אני לא נותן להם לקחת אותי.'"

חובש אחד נשאר שבת – וחובש אחר יוצא הביתה. ציון הדרי היה גם הוא חובש קרבי בחטיבה 188.

"[ציון] שלחו אותי להיות חובש בגדוד במוצב 102, שיא החרמון. הייתי שם חודש וחצי, משקיף על הנוף בצד הסורי, לראות את העיר שלי, טבריה, איפה שגדלתי, את החברה…הרופא שהצמידו לי היה עולה חדש – ד"ר ווסרגלוק רובין, זכרונו לברכה. [הוא היה] סגן, אני הייתי סמל מרפאה. לא יכולתי לדבר איתו הרבה כי הוא דיבר רומנית, אבל תפקדנו יפה בתור רופא וחובש.

יום שישי, לפני המלחמה, בבוקר – חמש וחצי בבוקר – הרופא מעיר אותי ואומר לי 'אנחנו הולכים הביתה.' שאלתי אותו – 'דוקטור, מי קבע לנו? מה, עוזבים את המוצב והולכים הביתה?'. הוא אומר – 'כן, אני קובע.' אמרתי, אני אשחק אותה כמו שאומרים במרוקאית 'אהבל'. תעשה את עצמך משוגע ותלך אחריו, מה אכפת לך. חודש וחצי לא הייתי בבית.

ירדנו ברגל. עד שתפסנו את הסיור כמעט נקרעו לי הרגליים. מה שדאגתי הוא שאני הולך רק עם העוזי וכלי רחצה. כל הבגדים שלי [נשארו במוצב], השק שינה, הדובון…היה מאד חשוב לי הדובון, כי אז קיבלנו דובונים חדשים בחרמון. ואז הגענו לרכבל התחתון ושם עולים על החיפושית שלו. נוסעים, אף אחד לא אומר לנו כלום. מגיעים לצומת כפר הנשיא אחרי ראש פינה, והוא אומר לי תרד. אמרתי לו 'תודה רבה, דוקטור!'. מיד עצרו לי טרמפ ולקחו אותי הביתה. ההורים שלי שמחו, באתי לחג."

פאפי, חברתו של שמעון יוסף, חזרה לבסיס שלה והתכוננה גם היא לצאת הביתה לחג. לפתע, שינוי בתוכניות.

"[פאפי] אני הולכת לי בשמחה רבה לש.ג., ואז הוא אומר לי – 'אין יציאות'. אמרתי – 'מה אין יציאות?! יש לי פס!'. הוא אומר לי – 'לא, חמודה, לכי למפקד שלך. אין יציאות. אני לא נותן לך לצאת.' אמרתי לו – 'מה אני אעשה פה?!' והוא אומר לי – 'אין יציאות, תלכי למפקד.' באתי בחזרה, המפקד אמר – אין יציאות, יש כוננות ג', את נשארת פה. נשארתי.

למחרת, ירדנו בבוקר למשרדים. עליתי, בסביבות אחת וחצי, אחת וארבעים, למגורי בנות. בכניסה למגורי בנות ישבו שתי בנות מהקשר, מהותיקות, והיה איתם עוד חייל אחד. אחת הבנות שישבה שישבו שם תפסה את הסנדלים שלה והעיפה אותם למעלה וצרחה 'דייי כבררר, שיגמר כבר הדבר הזה! אני לא יכולה לעמוד במתח הזה יותר!!'. ופתאום, איך שהיא אומרת את זה, עוברים שני מטוסים. אני מרימה את העיניים ואומרת להם – 'זה מטוסי אויב, כתוב בערבית!'."

"[שי] ואז יש איזשהו מטס מעלינו של מטוסים, שאנחנו היינו משוכנעים – למרות שהם באו מכיוון מזרח למערב – שאנחנו רואים את חיל האוויר שלנו."

"[פאפי] אז הם אמרו לי, כן, בטח. ממש. אז אני אומרת להם – 'חבר'ה, זה מטוסי אויב, אני נשבעת לכם, אני ראיתי שכתוב בערבית!'. הם הסתכלו עלי: טוב…ואיך שהם אומרים 'טוב', התחילו הפצצות."

"[שי] ולא רק שהם עוברים, באים נוספים – ופתאום אנחנו רואים אבק ואש מפצצות שהם הטילו על כוחות שהיו שכנים לנו! אני זוכר שאחד הח'ברה שלנו שאל – 'יכול להיות שחיל האוויר שלנו לא יודע שזה כוחות שלנו?' זאת אומרת, היה פה בלבול נוראי שאנחנו לא מזהים שאלה לא מטוסים שלנו. ואנחנו שואלים – מה פתאום הם מפציצים אותנו? מה קרה פה?…"

"[ציון] בשעה שתיים, היינו בבית הכנסת. אזעקות, אנשים יוצאים. כל אחד צועק עלי – 'אתה בשריון, חטיבת ברק, מה אתה עושה פה?! תלך לצבא!' אמרתי 'כן, בטח.' לבשתי מדים וישר יצאתי לכביש."

המטוסים שתקפו את פאפי ושי היו הגל הראשון במתקפת הפתע הסורית. אבירם ברקאי הוא מורה דרך וסופר: בשנת 2009 יצא לאור ספרו 'על בלימה', המתאר את קורותיה של חטיבה 188. ב-1973 היה גם הוא מפקד טנקים צעיר בגדוד 71, גדוד הטנקים שאולתר בחופזה מתוך בסיסי ההדרכה וקורס הקצינים של חיל השריון. ברקאי מתאר לנו את מה שראה בצהרי אותו יום שבת גורלי. ראיין את אבירם נתן פוזניאק, שאחראי גם לכל שאר הראיונות שתשמעו בפרק.

"[אבירם] 1355 זו שעה שהסדירים לא יכולים לשכוח. לא בסיני ולא ברמת הגולן. קודם כל היה רעם גדול מאד, שהתגלגל, התגלגל, התגלגל באזניים. רעם שאני אישית לא שמעתי כמותו מאז ועד היום. ואחריו הם מריחים את הבזלת שמתפצפצת ואת השלף השרוף של אוקטובר. ואחריו זה עננים, אלומות של עשן שחור שלאט לאט מתמרות והופכות לקיר של עשן שחור שמתלכד עם השמים הכחולים והעננות הלבנה. היו הרבה ענני צמר גפן בשמים.

כל הדברים האלה שאני מתאר, העשן שאתה רואה והריח הבלתי נתפס והרעם המתגלגל – היום כחוקר אני יודע מה גרם לזה. על רמת הגולן הסורים הורידו מתח של פלוס מינוס, אני לא ספרתי פגז-פגז, כן? אבל פלוס מינוס שלושים אלף פגזים ברבע שעה. כשלושים אלף פגזים יורדים על רמת הגולן ברבע שעה – זו התחושה שחווה כל מי שנמצא שם, ורק סדירים היו שם. כל מי שנמצא שם, זה מה שהוא חווה: שלושים אלף פגזים."

סדרי כוחות וטופוגרפיה

זו נקודה טובה לעצור את הסיפור שלנו ולומר כמה מילים על סדרי הכוחות ברמת הגולן ערב פתיחת המלחמה, והטופוגרפיה היחודית של הרמה.

שתי חטיבות שריון היו ברמת הגולן בשישה באוקטובר, 1973: חטיבה 188 שהייתה מוצבת על קו הגבול ועסקה בבטחון שוטף, וחטיבה 7 בעורף, כעתודה למקרה הצורך.

סמלה של חטיבה 188 – חרב על רקע מפה של מפרץ חיפה – מרמז על ההיסטוריה שלה: 188 צמחה מתוך כוחות ההגנה במרחב חיפה והמפרץ. במקור היא הייתה יחידת חי"ר, אך לאחר מלחמת סיני ב-1956, כשהתחוור לצה"ל שהוא זקוק ליחידות שיריון נוספות, הוסבה היחידה לחטיבת שריון. הטנקים של החטיבה היו מסוג 'שוט קל' – טנקי 'צנטוריון' מוסבים מתוצרת בריטית, וככאלה אפילו היה בהם שקע מיוחד לקומקום עבור הפסקת תה.

מפקד החטיבה במלחמת יום הכיפורים היה אלוף-משנה יצחק בן שוהם, ותחת פיקודו עמדו שבעים ואחת טנקים, שחולקו לשני גדודים – גדוד 74, וגדוד 53. כל גדוד היה אחראי על אזור משלו בגבול הסורי: גדוד 74, בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי, קיבל את הגזרה הצפונית של רמת הגולן, וגדוד 53 של רב-סרן עודד ארז – את הגזרה הדרומית.

רמת הגולן היא חבל ארץ מישורי למדי. מתוך המישור בוקעות כמה וכמה גבעות טמירות – למעשה, שרידיהם של הרי געש עתיקים – המכונות 'תלים'. פסגות התלים חולשות על הרמה המישורית ועל קו הגבול עם סוריה כמו מגדלי תצפית, ומעניקים למי שנמצא עליהם יתרון אדיר על פני מי שנמצא מתחתם. וזו הסיבה שעל רבים מהם היו – ועדיין ישנם – מוצבי הגנה ותצפית של צה"ל, שם היו גם מוצבים גם הטנקים של חטיבה 188.

האזור הגיאוגרפי היחיד אשר חולש מגבוה על התלים הוא רכס החרמון, ולכן אין פלא שאחת הפעולות הראשונות שעשו הסורים בשבת בצהריים הייתה להסתער על מוצב החרמון – אותו מוצב שהיה ביתו של החובש ציון הדרי בחודשים האחרונים. אבל לציון אין מושג הה קורה ברמת הגולן: הוא עסוק בלתפוס טרמפים במטרה לחזור למוצב החרמון.

"[ציון] האוטו הראשון הביא אותי עד לראש פינה ומשם נסעתי למחניים. במחניים פגשתי בצומת, לא פחות ולא יותר – את צביקה גריגולד, מ"פ כוח צביקה!"

צביקה גרינגולד היה מפקד פלוגה בחטיבה 188. שבועיים לפני המלחמה הוא סיים את שירותו בחטיבה ויצא לחופשה, אך כששמע על המתרחש ברמת הגולן מיהר לחזור ליחידה מיוזמתו. סיפורו של 'כח צביקה' הוא אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של מלחמת יום הכיפורים, ואנו עוד נשוב אליו – אבל כל זה עדיין בעתיד.

"[צביקה] שאל אותי – 'מה אתה עושה פה?'. אמרתי לו – 'מה אתה עושה פה? אתה השתחררת!' הוא היה מ"פ שלי בפלוגה ז'. הוא אומר לי 'מה אני אעשה, אולי יש מלחמה ומה אני אעשה בבית. אני לא מסופח, עדיף שאני אגיע לגדוד.' אז אמרתי לו שנעלה ביחד.

הוא אומר לי – 'איך זה שיצאת הביתה, סמל מרפאה, חובש?'. אמרתי 'אל תשאל, הייתי בחרמון חודש וחצי, והרופא החליט שהולכים הביתה.' הוא אומר לי – 'איפה היית בחרמון?'. אמרתי לו – 'ב-102'.

הוא אומר לי, 'אתה יודע שכבשו את המקום? הח'ברה הלכו בשבי, חלק נהרגו! אתה ניצלת ממוות!'.

אמרתי לו – 'מה אתה אומר? וואי, הדובון שלי! הדובון שלי והשק שינה! יואו! מה אני עושה עכשיו, מה אני אגיד לאפסנאי!' [צוחק] איזה קטע…נתן לי וואחד צ'פחה, אומר לי – 'מה אתה מדבר על דובון?! מה אתה מדבר על דובון, ציון, הח'ברה הלכו בשבי! ניצלת! תסתכל לשמיים ותגיד תודה לאל…'

הוא חיבק אותי, ועלינו לגדוד בסער, לפני נפח. הכל הרוס שם. ירו המטוסים. נכנסים לבונקר עם חיילים בהלם. אני שואל אותם מה קרה, והם אומרים לי – 'מטוסים ירדו עלינו, גם המרפאה הרוסה.' אמרתי, איפה הש.ג.? אמרו לי שהש.ג. נהרג. גם קראו לו ציון. קיבל כדור במפשעה והלך."

"[אבירם] הדברים מתחילים להשתבש בקטנה בגזרה הצפונית. הרוג ראשון יש בערך לקראת השעה שלוש וחצי. יש פצועים, לא הרבה – אבל מתחילים כבר להיות פצועים. בגזרה הדרומית הדברים הולכים פחות טוב כבר מההתחלה: יש יותר הרוגים בגזרה הדרומית. בשלוש שעות הראשונות, למיטב זכרוני – וסלחו לי אם אני שוכח – יש כבר שישה הרוגים. אבל עדיין, גם בגזרה הדרומית, באופן גס, אפשר לומר שהח'ברה מצליחים לעמוד ולבלום.

חטיבה 7 נכנסת למלחמה החל מבערך שעתיים אחרי שהכל התחיל. אורי שמחוני, קצין אג"ם פיקוד צפון שהיה בבונקר הפיקוד בנפח ולצידו יצחק בן שוהם, מח"ט 188, הם מנהלים את המערכה שנפלה עליהם בהפתעה, כמובן. הם צריכים לנהל את המערכה גם בלי שיש להם חשמל בהתחלה כי מטוסים סורים שעברו מעל מחנה נפח זרקו פצצות. לא פשוט להיות בסיטואציה הזו. מישהו יגיד שהכי קשה זה להיות בשדה הקרב, ויכול להיות שזה נכון – אבל לא אחת אני חושב על האנשים שצריכים לקבל את ההחלטות. הם אמנם מוגנים ממוות באותו רגע, אבל הם צריכים לקבל החלטות, וזה קשה מאד."

אחת ההחלטות שנתקבלה הייתה לחלק את תחומי האחריות על הגזרות השונות ברמת הגולן: חטיבה 188 קיבלה את האחריות על הגזרה הדרומית, וחטיבה 7 את הגזרה הצפונית. זכרו שערב פרוץ הקרבות הייתה חטיבה 188 פרושה על פני כל קו הגבול של רמת הגולן – ולכן, חלוקת תחומי האחריות יצרה מצב בלתי שגרתי שבו גדוד 74 של חטיבה 188, הגדוד של יאיר נפשי, וגדוד 71 – העתודה המטכ"לית של משולם רטס – לחמו תחת פיקודו של אל"מ יאנוש בן גל, מפקד חטיבה 7, למרות שלא היו חלק אורגני מחטיבה 7 קודם לכן.

כוח הטנקים של שי קנטור, בפיקודו של סמג"ד 71 גדעון ויילר, הגיע אל הר חרמונית: תל גבוה בגזרה הצפונית. מיד עם הגיעם, מצאו עצמם לוחמי הגדוד – שכזכור היה מורכב ממדריכי וצוערי שריון שנאספו בחופזה יומיים קודם – יחד עם לוחמי גדוד 74 שאיישו את הגזרה עוד מקודם, ניצבים מול אחת ממתקפות השריון הגדולות בהיסטוריה.

"[שי] [הסורים] שפכו לאזור הזה כמויות בלתי הגיוניות של טנקים. אני קורא לזה צונאמי. גל אדיר שבא מולך, כמויות אדירות של שריון, ונושאי גייסות וארטילריה. אם ננתח את איכות הטנק הסורי, קוטר התותח והפגזים שלו וכו', הם היו טנקים מאד מתקדמים. שלא נדבר על אמצעי ראיית הלילה המתקדמים שהיו להם, לעומת מחסור גדול שלנו. על כל שישה טנקים סורים – טנק אחד ישראלי, והיחס הזה הורע עם הזמן, לדאבוני, בגלל שנפגעו טנקים שלנו, ומצד שני הצבא הסורי העמיד עוד ועוד כוחות לאותו מקום שבו הם רצו ליצור ראש חץ. היחס הורע ליחס של אחד לעשר, שלא נאמר יחס של אחד לשתיים עשרה, שזה יחס שגם מי שאין לו הבנה בטנקים מבין שזה יחס לא נורמלי."

נקודת התורפה בגזרה הדרומית

גם גדוד 53, בגזרה הדרומית של רמת הגולן, נמצא תחת אותה מתקפה איומה. אבל אף אחד בפיקוד הבכיר לא מבין, באותה נקודת זמן, שבגזרה הדרומית מסתתרת נקודת התורפה הגדולה של מערך ההגנה הישראלי. אבירם ברקאי מסביר.

"[אבירם] פיקוד צפון לא באמת האמין שתהיה מלחמה. הוא האמין שיהיה יום קרב גדול עם סיכוי למחטף. 'מחטף' זה עוברים את קו הגבול בנקודה מסוימת ותופסים איזה שטח קרקע בשביל להחזיר את הכבוד, או כדי לייצר עוגן למשא ומתן וכן הלאה. כשפיקוד צפון ניתח את המקום שהסורים הכי ירצו לעשות בו מחטף, הם אמרו – קונייטרה."

קונייטרה היא עיירת גבול סורית, פחות או יותר במרכז הגזרה הצפונית.

"[אבירם] למה קונייטרה? כי קונייטרה הייתה עיירה סורית. בשאר המקומות אלה היו כפרים דרוזים וצ'רקסים, ומה לסורים עם הדרוזים והצ'רקסים. הם אף פעם לא היו בבת עינם. אבל כאן היו סורים-סורים, עלווים ואחרים. קונייטרה זו עיר ואם, בירת המחוז אם תרצה. אז אמרו שאם [יהיה מחטף] זה יהיה בקונטיירה.

אז מה עשו? ביום שבת העלו את אחד מעוזרי הקמ"נים, בחור מקסים בשם אשר סדן, לרכס החרמונית. כשכל הקרבות מתחילים, אשר לא נלחם: אשר מדבר בקשר. מה הוא אומר בקשר? מה שהוא רואה. ומה הוא רואה? הוא רואה, לתפיסתו – ובצדק! – את כל הצבא הסורי כולו רץ לכיוון פתחת קונייטרה! הוא לא יודע מה קורה בגזרה הדרומית, הוא לא יודע שיש ריכוז מאמץ [של הצבא הסורי] בכל המקומות, הוא לא יודע שעוד מעט בגזרה הדרומית יהיה עוד יותר גרוע. את כל זה הוא לא יודע והוא גם לא צריך לדעת. הוא צריך לעשות רק דבר אחד: לדווח את מה שהוא רואה. והוא מדווח מה שהוא רואה: כל הצבא הסורי עולה על פתחת קונייטרה."

הדיווחים על כוחות השריון הזורמים אל אזור קונייטרה הגיעו אל אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, חקא.

"[אבירם] מה עושה חקא? אומר, הבנתי. ראשית הוא מכניס את יתר הפלוגות של חטיבה 7 שלא הופעלו, לפעולה. ממש לקרבות, לקו החזית. מרגע זה אני עושה חלוקת גזרות לא בין שני המג"דים [של חטיבה 188] – זוכר, עד רגע זה היה נפשי בצפונית וארז בדרומית – מעכשיו אני עושה חלוקת גזרות בין שני המח"טים. הגזרה הצפונית הופכת להיות גזרתו של אלוף-משנה אביגדור בן גל, המוכר בכינויו יאנוש, מח"ט 7. הגזרה הדרומית הופכת להיות גזרתו של אלוף-משנה יצחק בן שוהם, מח"ט 188. עד כאן אין בעיות, נכון?

הגזרה הצפונית מקבלת אליה להגנתה 113 טנקים. מי המפקדים? שלושה סגני אלופים ותיקים ומנוסים. ראטס הוא מפקד קורס מ"פ, הולך להיות בתפקיד הבא שלו מח"ט מילואים. אביגדור קהלני, רק שבחים יש לי לומר עליו. באמת – עיטור המופת מששת הימים, מג"ד משכמו ומעלה, סגן-אלוף ותיק. יאיר נפשי צמח בכלל בהנדסה ולא בשריון, אבל הספיק 'לטעום' את השריון והוא מג"ד ותיק מאד ברמת הגולן ועבר ימי קרב. גם הוא סגן אלוף. אלה המפקדים שאתה רוצה שיובילו אותך [בקרב].

בוא נעבור עכשיו לגזרה הדרומית. זוכר כמה טנקים היו בצפונית? 113 טנקים. בדרומית, בן שוהם מקבל 64 טנקים. זה חמישים טנקים הבדל, כמעט! זה בלתי נתפס! מי מפקדי הכוחות? רס"ן עודד ארז ורס"ן חיים ברק. קודם כל, זה שהם רק רבי סרנים מראה שהם צעירים, Rookies, טירונים. אף אחד מהם לא עשה אפילו תרגיל גדודי עם הגדוד שלו. חיים ברק קיבל את הגדוד שלושה שבועות לפני זה! גדוד 82. שלושה שבועות לפ ני! את רמת הגולן הם לא מכירים. ארז היה פעם [ברמת הגולן] אבל כבר שנים לא היה. לא מכירים! הם טירונים בתפקיד המג"ד, לא עשו תרגיל גדודי, ונותנים להם 64 טנקים בלבד להגן על הגזרה.

בוא נבדוק את התבליט, הטופוגרפיה. הגזרה הצפונית היא גזרה שהרבה יותר קל להגן עליה מהגזרה הדרומית. היא גזרה עם הרבה מאד רכסים. פתחת קונייטרה רבתי נשלטת על ידי כל מיני בלטים וכן הלאה. קל להגן עליה באופן יחסי. היא בנויה לתפארת לטובת המגנים. הגזרה הדרומית? פרוצה לאין ערוך! פרצות ענק של קודנה ורפיד וכל מיני מקומות אחרים, לאין ערוך יותר פרוצה!"

כוח צביקה

מכיוון שאיש בפיקוד הבכיר לא הבין את חומרת המצב שנוצר בגזרה הדרומית, כוחות התגבור שנשלחים אליה היו בהיקף מצומצם וכמעט שולי. אחד מכוחות התגבור האלה היה זה של צביקה גרינגולד, מ"פ הטנקים שחזר מחופשה. בשעה שש בערב התייצב צביקה במחנה נפח, המפקדה הראשית של רמת הגולן.

" [אבירם] פוגש את הסמח"ט, דוד ישראלי, שאומר לו שהם קיבלו את הגזרה הדרומית עליהם. 'תארגן לך שניים-שלושה טנקים, אם אתה יכול. הגיעו טנקים מהקו, והם במצב לא כל כך טוב,' – הוא אומר לו את זה בלשון המעטה. צביקה הולך, ויש שרידי גופות בפנים, של הלוחמים של 188. זה קטע לא פשוט, אגב. אתה יכול להיות לוחם אמיץ בצורה בלתי רגילה, אבל להתעסק עם שרידי גופות, אתה לא בדיוק בנוי לדברים האלה.

איך שלא יהיה, הוא מפנה את השרידים עם הח'ברה של חברה-קדישא או מי שלא היה מהרבנות, ומצליח להשמיש שני טנקים. בשעות הערב של יום שבת, הוא יוצא עם שני טנקים בפקודתו של הסמח"ט, דוד ישראלי, ומתחיל לעשות את דרכו על ציר הנפט, שני טנקים בודדים."

'ציר הנפט' הוא שמו של כביש שנסלל לצידו של צינור ארוך שבעבר הוביל נפט מערב הסעודית אל נמל צידון בלבנון. כביש הנפט חוצה את רמת הגולן באלכסון, מקו הגבול עם סוריה בערך באזור מרכז הרמה – ועד הגבול הלבנוני בצפון. הוא עובר לא רחוק מבסיס נפח שממנו יצא כוח הטנקים של צביקה לכיוון דרום.

"[אבירם] בערך שניים-שלושה קילומטרים מהצומת של ציר הנפט עם הכביש שהולך לכיוון הכנרת למטה, מה שאנחנו קוראים היום גשר אריק, יהודיה. שניים-שלושה ק"מ לפני הצומת הזו הוא מזהה טנק סורי ויורה עליו. הוא משמיד אותו. מערכת הקשר שלו תקולה: הרבה פעמים היה קורה בטנקים שאחרי ירי היה בלאגן בקשר.

הוא קורא לבחור השני שהיה איתו [בטנק השני] – חגי צור. הם מחליפים טנקים: צביקה עולה על הטנק של חגי ואומר לחגי שינסה להשמיש את הקשר של הטנק, ואם לא – תחזור לנפח, תשמיש ותחזור. אני לא יודע אם זו החלטה נכונה, אבל זה מה שהוא אמר וגם חגי מאשר את זה. חגי לא מצליח להשמיש את הקשר וחוזר לנפח. צביקה נשאר לבד בשטח.

[נתן] טנק אחד.

[אבירם] טנק אחד. עכשיו, אני רוצה להגיד משהו לטובת המאזינים, כי אתה יודע שבישראל כולם צינים וכולם יש להם מה להגיד. צביקה גרינגולד, טנק בודד בשטח, על ציר הנפט. יש לו אלף סיבות לחזור על עקבותיו לנפח. אלף סיבות! אף אחד לא היה אומר לו כלום, דרך אגב. אלף סיבות! וצביקה נשאר. צריך לזכור את זה. צריך להזכיר את זה. הוא נשאר בשטח אחרי שהוא פגע בטנק סורי, והוא מבין שיש עוד טנקים סורים בסביבה."

מה שארע בשעות שלאחר מכן הוא אחד מסיפורי הגבורה המפורסמים של המלחמה. הטנק הבודד של צביקה נתקל בכוח שריון סורי גדול, ונלחם בו לבדו במשך מספר שעות כשצביקה מדלג מעמדה לעמדה, צולף בטנקי האויב ובולם את התקדמותם. שנים רבות לאחר מכן הועלו טענות לפיהם סיפור הגבורה של כוח צביקה נופח והוגזם. אבירם ברקאי, מחבר הספר 'על בלימה' ומי שחקר את השתלשלות האירועים בחזית רמת הגולן לעומקן, מסכים שהסיפור המקורי אכן נופח – אבל לא על ידי צביקה.

"[אבירם] יצא מערך [הדרכה] שנקרא "שישים אפס." מערך של חיל חינוך שאומר שצביקה השמיד שישים טנקים והאויב לא השמיד אותו. אמרתי לצביקה, 'נו, צביקה, בחייך…איך הגענו למספר שישים?…' והוא אמר לי – 'אבירם, אני מעולם לא אמרתי את המספר שישים. מעולם!' אמרתי לו, 'כי ברור לי שלא השמדת שישים. כמה?'. אז הוא אומר – 'בין שלושה לחמישה.' אמרתי, אוקי, זה עושה לי הגיון. דרך אגב, להשאר במקום, ביום שבת, על ציר הנפט ולא לחזור לנפח ולא לברוח ולפגוע בשלושה עד חמישה טנקים – אני מסיר את הכובע. בענק!"

"לקראת 23:00 בלילה, שישה באוקטובר, מגיע כוח המילואים הראשון לרמת הגול