תמלול הפרק: אל תקרא לי מועך-פשפשים! על ההיסטוריה של שמות, חלק א'

כתב: רן לוי

כפי שאתם ודאי יודעים, עושים היסטוריה היא חלק מרשת של פודקאסטים – "רשת עושים היסטוריה". מדי פעם אנחנו משיקים תוכנית חדשה ברשת, ואחת השאלות הראשונות שעולה על הפרק היא, מטבע הדברים – איך נקרא לפודקאסט החדש? כמעט תמיד המגיש או המגישה מתחבטים קשות בשאלה הזו: אולי השם הזה, אולי השם ההוא, אולי המאזינים לא יאהבו שם כזה או שם אחר… שעות של דיונים והתלבטויות.

אני, מצידי, תמיד אומר למגישים שזו לא החלטה כל כך קריטית! שם הוא רק שם. בהתחלה הוא יכול להשמע מגניב או משונה או מוזר – אבל אחרי שאנחנו מתרגלים אליו, אנחנו בדרך כלל מפסיקים לחשוב עליו. שיאומי, נייקי, טויוטה – יכול להיות שכשמעתם את השמות האלה בפעם הראשונה חשבתם לעצמכם 'איזה שם משונה ובלתי שגרתי!', אבל מאז אמרנו ושמענו אותם כל כך הרבה פעמים, שהשמות הללו הפכו ללאיותר מאשר צלילים. מי מאיתנו זוכר ששיאומי, בסינית, הם קבוצה של דגנים חד-שנתיים בעלי זרע קטן, נייקי היא אלת הניצחון היוונית, ול'טויוטה' אין בעצם שם משמעות והיא נבחרה כיוון שאפשר לכתוב אותה ביפנית באמצעות שמונֶה משיכות מכחול, ושמונה הוא מספר מזל בתרבות היפנית. זה לא חשוב. שם הוא רק שם, לא?

אבל אם להיות כן לרגע, זה לא באמת נכון. אם שם הוא רק שם, אז למה אני ואשתי התלבטנו שבועיים בכל פעם שהיינו צריכים לבחור שם לילד חדש שנולד לנו? היו שמות מגוחכים לגמרי שאשתי הציעה שאני נעמדתי על הרגליים האחוריות ולא הסכמתי לקבל בשום פנים ואופן! והיו, כמובן, שמות שאני הצעתי והיא לא הייתה מוכנה לשמוע – למרות שתכל'ס, אני לא מבין מה רע בגנדלף.

בני אדם מייחסים חשיבות רבה לשמות שלהם – ובפרק זה ננסה לפצח את המנגנונים הפסיכולוגיים, החברתיים והתרבותיים שקובעים אילו שמות פרטיים ושמות משפחה אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו ומעניקים לאחרים. דרך השמות גם נקבל הצצה מנקודת מבט בלתי שגרתית אל ההיסטוריה שלנו כבני אדם, כיהודים וכישראלים.

תחילתם של שמות המשפחה

שורשיו של הנוהג לתת שמות פרטיים לבני אדם עתיקים וחבויים בערפילי הזמן. כל מה שאנחנו יודעים לומר הוא שמתן שמות פרטיים הוא מנהג אוניברסלי שקיים בכל התרבויות האנושיות, ושכבר בלוחות הטין הקדומים ביותר שנחשפו במסופטמיה – חמשת אלפים שנה לפני הספירה לערך – הופיעו גם שמותיהם של האנשים שכתבו אותם. הסברה המקובלת, עם זאת, שבתקופות העתיקות היו לאנשים רק שמות פרטיים. לעיתים נתווספו לשם הפרטי גם כינוי תיאורי – למשל, למשל, אחשוורוש מלך פרס או אלכסנדר הגדול – או תוספת שמציינת את שם האב – 'יהושע בן נון' – אבל אלו לא היו 'שמות משפחה' כפי שאנחנו מבינים אותם כיום, והם לא עברו מדור לדור. ההשערה הזו מבוססת על המקורות ההיסטוריים שברשותנו אבל יש בה גם הגיון: עבור האזרח הרגיל, העולם הקדום היה עולם מצומצם בהרבה מכפי שאנו חווים אותו כיום. הערים והכפרים היו קטנים והתחבורה ביניהם קשה ומפרכת, כך שברוב המקרים סביבתו הקרובה של אדם הכילה רק כמה מאות שכנים, מכרים ובני משפחה. בתנאים שכאלה, שם פרטי הוא בדרך כלל די והותר ואנשים לא חשו צורך להוסיף לעצמם או לילדיהם שמות נוספים. זו הסיבה שאנחנו מכירים את חכמי יוון הקדומה, למשל, אך ורק בשמם הפרטי: אריסטו, סוקרטס ואפלטון, למשל.

פה ושם היו גם יוצאים מן הכלל, כמובן. הסינים נתנו לעצמם שמות משפחה כבר לפני מספר אלפי שנים, וגם לחלק מהרומאים היו שניים ואפילו שלוש שמות: למשל, גאיוס יוליוס סיזר. אבל ברוב המקרים מדובר ביוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל: תופעות תרבותיות מקומיות. במקרה של הרומאים, למשל, הנוהג של ריבוי שמות החל להעלם עם חדירתה של הנצרות, ופסק כליל לאחר קריסתה של האימפריה.

הרעיון של שמות משפחה – דהיינו, שמות שמזוהים עם משפחה סצפיפית ועוברים מדור לדור – הוא רעיון חדש יחסית בתרבות האנושית, פחות מאלף שנים בסך הכל. מקורו באירופה, והוא הופיע באנגליה ובאירלנד בסביבות המאה האחת עשרה. כמו כל מנהג חדש, גם הוא לא נתקבל על ידי כולם באותו הזמן. למשל, אנחנו יודעים על אציל מאותה התקופה, רוג'ר דה מונטגומרי, שהיו לו חמישה בנים – ורק שניים מהם המשיכו לשאת את השם 'דה מונטגומרי'. שלושה בחרו לעצמם שם משפחה אחר או שהעדיפו להשאר עם שם פרטי בלבד. במאות השנים הראשונות, שמות משפחה היו נפוצים באופן כמעט בלעדי בשכבות האצולה, אולי מכיוון שבאורח מסורתי אצילים רבים נהגו להוסיף לשמם הפרטי גם את שם המקום בו החזיקו אדמות – והוספה של שם משפחה היא מן הסתם רעיון לא רע כשהמשפחה שלך עשירה ומפורסמת.

מהאצולה, הלכו שמות המשפחה והתפשטו מטה בסולם המעמדות. הסוחרים אימצו את הרעיון מהר יחסית, כנראה מתוך רצון להידמות למעמדות הגבוהים יותר – אבל אצל האיכרים הפשוטים זה לקח הרבה יותר זמן. רוב האיכרים היו ואסלים – דהיינו, משועבדים לאדמותיו של האציל ששלט בהם – ולכן לא הרבו לעזוב את הכפרים בהם חיו. רק במאה ה-15 היו לרוב האירופאים שמות משפחה, וגם אז – היו אזורים נרחבים שבהם לא תפס המנהג הזה אחיזה. רבים מהסקנדינביים, למשל, נוהגים עד היום לתת לילדיהם שמות פטרונימיים: שמות המתייחסים לאביו של הילד, כמו בדוגמא של יהושע בן נון שנתתי מקודם. שמה המלא של הזמרת האיסלנדית ביורק, למשל, הוא ביורק גומונדסדוטיר (Björk Guðmundsdóttir): מילולית, 'ביתו של גומונדור'.

ובכל זאת, מה הביא את האירופאים לאמץ לעצמם שמות משפחה, אחרי אלפי שנים שבהם לא חשו צורך לעשות זאת? אנחנו לא יודעים בוודאות: רק מעט מסמכים היסטוריים שרדו את שיני הזמן מאותה התקופה. עם זאת, המחקר המודרני מצביע על קשר ברור ועמוק מאד בין מנהגי מתן שמות ותהליכים חברתיים והיסטוריים עמוקים מאד, ומכאן שסביר שהשינוי באירופה הוא תולדה של תהליך שכזה. למשל, המוות השחור – אותה מגיפה אכזרית שהמיתה כשליש מאוכלוסייתה של אירופה במאה ה-14 – יצרה ביקוש גדול לידיים עובדות בחקלאות, ולכן החלישה את שליטתה של שכבת האצולה על הואסלים, שנהנו לפתע מעמדת מיקוח משופרת. האיכרים יכלו להרשות לעצמם ניידות גבוהה יותר, פגשו אנשים רבים יותר משהכירו עד אז בכפר הקטן – ואז, אולי, הצורך בשם משפחה גבר בהתאם.

מקורותיהם של שמות המשפחה הלועזיים

מכיוון ששמות משפחה היו עניין חדש באירופה, האירופאים נאלצו להמציא אותם. מתן כינוי לאדם, בדרך כלל נסיך או מישהו רם מעלה, היה מקובל מאד בימי הביניים – לדוגמא, ריצ'ארד לב-הארי – ולכן אין פלא שהמקור הראשוני והכמעט אוניברסלי לשמות משפחה היו הכינויים (Bynames, בלעז). את הכינויים המקובלים ניתן לחלק לארבע סוגים.

הסוג הראשון, בו נתקלנו כבר, הוא כינוי פטרונימי (דהיינו, על שם האב) או – נדיר יותר – מטרונימי, על שמה של האם. רבים משמות המשפחה הלועזיים המודרניים הם כינויים פטרונימיים שהוסיפו להם סיומות ותחיליות סטנדרטיות – כמו הסיומת son באנגלית (Williamson), הסיומת ski בשפות הסלביות (Wachowski) והתחיליות O האירית (O'hara) ו-fitz הנורמנית (Fitzroy).

המקור השני לכינויים הוא שמות מקומות: למשל, שם המשפחה אטווד (Atwood, כמו שמה של הסופרת מרגרט אטווד, מחברת 'סיפורה של שפחה') מגיע מהכינוי At The Wood, דהיינו – 'מהיער'. המילה At, במקרה הזה, היא גם כן תוספת סטנדרטית שאפשר היה למצוא אותה לצד שם המקום עצמו. מעניין לציין שכינויים המבוססים על שמות מקומות היו רלוונטיים רק אחרי שכבר עזבת את מקום הולדתך ועברת למקום חדש, שהרי אין משמעות ל'מרגרט מהיער' אם כל האנשים שסביבך גם כן מסתובבים באותו היער.

המקור השלישי לכינויים ומהם לשמות משפחה היו שמות מקצועות, כגון סמית' ומילר (נפח וטוחן) ומעמד חברתי (Pope וקינג). כמובן שלא תמיד היית צריך להיות אפיפיור או מלך כדי לנכס לעצמך את הכינויים הללו: סביר להניח ש'קינג' המקורי היה יותר 'יניב המלך' מאשר ריצ'ארד לב הארי. היסטוריונים נעזרים, לעיתים, בשמות המשפחה האלה כדי לזהות מקצועות עתיקים שמאז נעלמו מהעולם. למשל, באנגליה של המאה ה-14 חיו שני אנשים ששם משפחתם היה Floyter. המילה Floyt מגיעה מיורקשייר שבאנגליה, ופירושה סכר – מכאן שייתכן והפלוייטרס היו בעלי המקצוע שהפעילו סכרים באזור הזה.

הסוג הרביעי והאחרון הם שמות חיבה. אני משתמש במושג 'שמות חיבה' במובן הרחב, כי לא בטוח שבכל המקרים היה מדובר על כינויים בעלי משמעות חיובית. למשל, שם המשפחה Falinthewol , שהמשמעות המילולית שלו היא 'נופל אל הבאר' (Fall In the Well). שם המשפחה הזה היה מספיק נפוץ באנגליה של ימי הביניים כדי שנוכל להעריך שאו שכמות לא הגיונית של אנשים נפלו לתוך בארות באותה התקופה – או שמדובר בכינוי כללי יותר, בסגנון 'שלומיאל' או 'ידיים שמאליות.' חלק מהכינויים האלה אולי החלו כבעלי משמעות חיובית, וזכו לתפנית שלילית ברבות הימים – כמו למשל שם המשפחה SmallBehind (מילולית, ישבן קטן) שהיה נפוץ באנגליה במאה ה-14, אבל מאז כנראה שחלה תפנית כלשהי ביחס של האנגלים אל ישבנים קטנים והשם נעלם אל ערפילי ההיסטוריה.

איך קיבלו על עצמם היהודים שמות משפחה

ומה לגבי היהודים? איך התחולל אצלם המעבר משמות פרטיים לשמות משפחה? על פי הגנאולוג ד"ר פאול יעקבי – שחקר את עברן של מאות משפחות יהודיות ותיקות – לרוב היהודים לא היו שמות משפחה בימי הביניים, פרט לקבוצה מצומצמת מאד, 'אליטה' של כשמונים משפחות, שאחזו בשמות משפחה כבר בשנים 700 עד 1000 לספירה: שאלתיאל, אלפסי, ברדוגו, שמעונידס ועוד. במהלך ימי הביניים הצטרפו למשפחות 'המייסדות' האלה, כפי שכינה אותן יעקבי, משפחות מיוחסות נוספות – ובעיקר כאלה שגורשו מספרד ב-1492: גינצבורג, קורדובה, רוטשילד, תאומים, אופנהיימר, ריבלין ועוד.

שאר היהודים, משושלות קצת פחות מיוחסות, לא מיהרו לחקות את הגויים ולאמץ שמות משפחה. כדי להרחיב על נושא השמות במסורת היהודית, הבאנו לאולפן את הבלשן, הסופר והעיתונאי הותיק, זוכה פרס סוקולוב לעיתונות, ובעצמו בעל שם פרטי לא שגרתי – רוביק רוזנטל. ראיין את רוביק: נתן פוזניאק.

"[רוביק] קודם כל, שמות של יהודים – היסטורית – מאוחרים לשמות של גויים. הסיבה שהיהודים, בקהילות שלהם, לא היו זקוקים לזה. כל אחד יודע מי זה מוטק'ה עם הגיבנת או שורה הקלפטא. מה אתה צריך את שם המשפחה? מקסימום, הבן של."

אבל לקראת סוף המאה ה-18, החלו מדינות רבות באירופה לדרוש ולהכריח את היהודים לקחת על עצמם שמות משפחה. תופעתו לשמוע, אבל לא מדובר בהתעמרות אנטישמית – ואפילו להפך. כפי שציינתי קודם, שינויים במנהגים של מתן שמות קשורים כמעט תמיד בתהליכים חברתיים עמוקים יותר, וכאן מדובר בתחילתו של 'עידן הנאורות' – תקופה של ליברליזם ורעיונות דמוקרטיים של אחווה ושיוויון שהתפשטו באירופה כולה והגיעו לשיא במהפכה הצרפתית. הרוח הליברלית הזו הביא גם לתהליך המכונה 'אמנציפציה': השוואה הדרגתית של זכויותיהם ומעמדם של היהודים לשאר בני העמים. כדי להשתלב במערכות החינוך, המסחר והכלכלה של המדינות השונות – על היהודים היה לקבל על עצמם זהות בירוקרטית 'מסודרת' יותר. תהליך דומה התחולל גם במדינות הסקנדינביות באותה התקופה: מי שרצה להרשם לאוניברסיטה, למשל, היה צריך לקחת על עצמו שם משפחה ייחודי.

יוזף השני, קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, היה הראשון שקבע בחוק ב-1789 שעל כל היהודים לאמץ לעצמם שמות משפחה. כמעט מיד לאחר מכן הופיעו תקנות דומות גם בפולין, רוסיה, צרפת ומדינות נוספות.

"[רוביק] אבל בשלב מסוים, גם היהודים נדרשו לשמות משפחה בצו מגבוה, ואז החלו לתת להם שמות משפחה שמתחלקים לשתי קבוצות – שמות עבריים ושמות לא עבריים. שמות עבריים זה לכאורה הדבר המתבקש ביותר, אבל זה רק שמות שבאמת יש להם בסיס מאד מוצק במקורות כי לא דיברו עברית. בראש ובראשונה, מהו השם העברי הגנרי? כהן! כהן זה הסמית' הבריטי-אמריקני.
[נתן] אתה חייב להיות כהן כדי להיות כהן?
[רוביק] ממש לא! זה אחד השקרים הלבנים בתולדות העם היהודי, שמי שקוראים לו 'כהן' הוא בן של כהן. זה מאד שיבש את החיים לפעמים למי שרצה להתחתן עם גרושה. אני בכלל לא כהן! מה פתאום!".

וכך הפך השם 'כהן' לשם המשפחה הנפוץ ביותר בקרב היהודים: קצת יותר משניים וחצי אחוזים מאזרחי ישראל הם כהן, ועוד לא מעט נושאים שמות משפחה שנגזרים מ'כהן' – כגון קוגן, כהנא, כהנמן, קפלן ועוד. אותו הדבר נכון גם לשם היהודי הגנרי השני בשכיחותו – לוי, עם שכיחות של כאחד וחצי אחוזים באוכלוסיה ומגוון של שמות נגזרים: לוין, לויט, הורוביץ, גורביץ' וכהנה. זה מסביר, אגב, את מה שסיפרתי לכם על עצמי בפרק של עושים היסטוריה שעסק בבדיקות גנטיות: אני לוי, ועל פי המסורת היהודית גם כהן – אבל הגנטיקה שלי מתעקשת שאני לא זה ולא זה.

מקורות ההשראה של שמות המשפחה היהודיים

שאר היהודים שלא קראו לעצמם 'כהן' או 'לוי', היו צריכים למצוא לעצמם שמות אחרים – והם פנו לאותן מקורות השראה כמו שכניהם הגויים בתקופות מוקדמות יותר. למשל, שם פטרונימי שמבוסס על שמו של אחד מאבות המשפחה עם תוספות כלשהן, כגון השם הפרטי אברהם שהפך לאברהמס, אברמוף, ואברמוביץ', או התוספת הגאורגית 'שווילי' שפירושה 'בן של' – כך שיעקבשווילי הוא בן יעקב, וקוסאשווילי הוא בנו של הקירח. יש גם, כמובן, שמות מטרונימיים – מאם המשפחה – שהיו נדירים יותר: ריבקין, ביילין, סורוס, פרלמן ועוד.

אחרי שמות פטרונימים מגיעים שאר החשודים המיידים. רוביק רוזנטל.

"[רוביק] שלוש הקטגוריות המובילות ללא מתחרים, הם מקומות ישוב, מקצועות ותכונות. בתקופה ההיא אתה נותן לאדם על פי מקצועו של אב המשפחה, על פי מקום מגוריהם או על פי תכונה מסויימת, לא תמיד תכונה כל כך חיובית, של ראש המשפחה.

נתחיל ממקומות. העדה שבה המקומות כשמות משפחה הם הנפוצים ביותר זה התימנים. שושנה דמארי? מדמאר. מאיפה באה משפחת צנעני? מצנעא. אצל יוצאי הודו, התוספת 'קר' פרושה 'הוא בא ממקום מסוים'. למשל – קהימקר הגיעו מכפר קהים. טלקר הגיעו מכפר טל. יש משפחה בשם יזדי, אלו משפחות מפרס שעברו אחרי רעידת אדמה מהעיר יז לעיר משהד, ושמרו על שם העיר ממנה באו.
יוצאי צפון אפריקה: אלפסי בא מפס. דרעי ואדרי – מדרעא. בגדדי – יש המון עירקאים בשם בגדדי, לא צריך להסביר. טולדנו באו מטולדו, ועל זה יש בדיחות סותרות. אחת אומרת שאחרי שהם גורשו אמרו להם אתם מטולדו?' הם אמרו – 'טולדו? נו.' אנחנו לא רוצים לחזור לשם. או טולדנו, שזה טולדו-אנו. אבל זה כמובן בדיעבד. המדרשים האלה מאד נחמדים.

היה פעם ראש עיריית קריית אונו, קראו לו אביגדור ורשה. היה פילוסוף בשם ישעיהו ברלין. אלפרין זה כנראה לפי העיר היילבורן בגרמניה, שם שעבר שינוי. רבי נתן המאתי, מהמאה ה-13, הגיע מהעיר האיטלקית צ'נטו, באיטלקית – מאה. לפעמים מעברתים: בר אילן זה מברלין. בנציון דינור זה דין נבור, עיר בלטביה. אגב, סיבוני – שם הנעורים של מירי רגב – זה כנראה מליסבון, בירת פורטוגל. ורסנו – ח'ברה שהגיעו מברצלונה שנקראה בעבר ורצינו. מילים שמתחילים ב'מי' – זה מישהו שבא ממקום כלשהו: מיטראני הגיעו מהעיר טיראני באיטליה. פלורנטין הגיע מאזור פלורנס.

בצפון אפריקה יש נוספים: אבוהב – אום אל אבוהב הוא מקום בטוניסיה. סוויסה – יש ארבעה מקומות שמובילים לסוויסה! סווסה בספרד, סוייסיה בדרום מרוקו, סוסה בטוניס ועיירה ונהר בשם סוויסה בסוריה. [אפשרות חמישית -] "קווצת שיער" בערבית ברברית. זה כמו הבן של הקרח שקורא לעצמו סוויסה, שיהיו לו קווצת שערות… שמי זה שם סורי, כי 'שם' זה השם הערבי של דמשק.

על השמות המפורסמים אשכנזי ומזרחי יש תילי תילים של סיפורים, כי זה לא קשור למי אשכנזי ומי ספרדי. לפעמים ההפך! אשכנזי זה אדם שהגיע לספרד מאשכנז – הוא אשכנזי אבל נהיה ספרדי. מזרחי זה אנשים שהגיעו בעבר מהמזרח לספרד, מארצות הבלקן, איטליה וארץ ישראל. קראו להם מזרחי כי הם מזרחיים. גם מזרחים שהגיעו לישראל מארצות המזרח, למרות שארצות המזרח כוללות ארצות מערב מובהקות כמו מרוקו וטוניס."

אגב, זה המקום לציין שגם בקרב ערביי ישראל, שמות ישובים הם מקור חשוב לשמות משפחה. למשל משפחות מצרי (ממצריים), זחלוואי (מזחלה שבלבנון), חלבי (מחלב הסורית), רמלאווי (רמלה), נבלוסי (נבלוס היא שכם) ועוד רבים אחרים.

"[רוביק] מקומות זה מספר שתיים אחרי פטרונים. מספר שלוש זה מקצועות. או שזה מקצוע שהיה לאב המשפחה – או שזה מקצוע שהוא היה רוצה שיהיה לו. אנחנו לא יכולים לדעת. תראה, השם הנפוץ ביותר באנגלית זה סמית' שזה נפח או חרש מתכת. בייקר הוא אופה. ולכן יש בעברית אנשים שקוראים להם נחתומי. בארצות הספרדיות קראו לטוחן מולינרו, פָטרו זה סנדלר, גוררו זה לוחם.

קודם כל הלכו על שמות עבריים, של מקצועות מהמשנה והתלמוד. קצב, חזן, ונגר וחייט ודיין – שמות מאד נפוצים. גם שוב, שזה ראשי תיבות "שוחט ובודק." לפני זה, אהרון דותן אמר שבעצם היו שמות משפחה בתלמוד, שהוא קורא להם שמות חניכה: אנשים שנקראו על שם המקצוע שלמדו. יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא. אפילו אצל התימנים יש דוגמאות במסורת של רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי היה יחיא אל-טביב. אלי טביב, למשל, הוא אלי הרופא. ניסיונו ברפואה לא עמד לו בבית"ר ירושלים.

בכלל, השמות התימנים הם מקסימים כי הם נותנים לנו את התמונה הזו. מועלם – מורה. שמעא – יצרן נרות שעווה. אלקולומברי – זה אדם שעוסק בגידול יונים. קולומבה זו יונה. אצל הפרסים גם כן נתנו שמות משפחה על שם משלח היד של האב: נג'ר – נגר, כפש – סנדלר, זרגריאן – צורף זהב. מופזזאקר – מצפה כלים ותכשיטים בכסף. היה אדם שהחליט שזה שם ארוך מדי, ונהיה רמטכ"ל – שאול מופז הפרסי.

בין האשכנזים – ארתור מילר הטוחן, עופר שכטר – צאצא לשוחט. שייע גלזר – צאצא של זגג. בוכבינדר – כורך. גייגר כנר ועוד ועוד. אבוטבול זה אדם שמוכר תופים: אבא של התוף. אסייג הוא יצרן תכשיטים, דהן – אחד השמות הנפוצים ביותר בישראל, מרוקאי – צבע, או סייד.

"מספר שלוש – תכונות. מלינקי – פשוט קטן. יש תיאטרון מליניקי, התיאטרון הקטן. מורנו זה כהה עור, קליין וגרוס בגרמנית זה קטן וגדול. אלתר זה זקן. היו נותנים אותו כשם פרטי לילדים, כסגולה לאריכות ימים. הילדים בהמשך חייהם לא התלהבו שצוחקים עליהם וקוראים להם זקן. יש תכונות מוזרות קצת, למשל, אסֶאדו בספרדית זה 'חמוץ.' כנראה בן אדם לא נחמד. קונפינו הוא אדם שיושב בבית הסוהר. בוחבוט אדם שיש לו כרס. גם שמות של בעלי חיים. סוקולוב זה הבן של הבז. 'סוקול' זה בז בפולנית וברוסית. הרצל – שני הסברים: אחד, לב קטן והשני – צבי קטן, 'הרשל'. יותר הגיוני."

לא כל היהודים קיבלו אפשרות לבחור לעצמם את שמות המשפחה שלהם. בחלק מהמקומות, היית צריך לקנות את שם המשפחה שלך מהשלטונות – עובדה שהביאה ללא מעט שמות משפחה ביזאריים.

"[רוביק] ואז מגיעים לפולקלור הגדול של שמות משפחה יהודיים שנועדו לפגוע בהם. למה נועדו לפגוע בהם? כי כשנתנו שמות ליהודים היו צריכים לקנות אותם. ליהודים יש כסף, מה יש להם? רק כסף. מי שהיה לו הרבה כסף קיבל שם כמו גולדשטיין או רוזנטל. רוזנטל, מסתבר, זה שם יוקרתי מאד. עד היום אנשים שואלים אותי אם אני נצר לרוזנטל של הפורצלן.
[נתן] אתה נצר לרוזנטל של הפורצלן?
[רוביק] לא. ואני גם לא, כמו ששואלים אותי במילואים, אני גם לא אח של רוני רוזנטל [צוחקים]. ככל שירדו, הלכו לשמות יותר פשוטים: הולץ, שטיק, כל מיני כאלה. לא היה לך כסף בכלל? דחפו לך שם כדי ללגלג עליך ואז יש שמות באמת מוזרים. שפטר – מאחר. אדם שלא הגיע בזמן לקבל את השם. איחרת? קוראים לך שפטר. בלומנקלוץ – שם שאדם שלא היה לו כסף."

ליפז להב, חברה טובה שסייעה לי בתחקיר לפרק זה, הזכירה לי בדיחה רלוונטית מאידיש: באוסטריה, אחרי יריד מכירת שמות משפחה, מסתובב אדם שלא היה לא כסף לקנות שם משפחה יפה, אז הוא נאלץ להסתפק בשם "קנאקער". פונה אליו חברו ואומר לו: מה זה השם הזה "קנאקער", זה שם לא יפה, תחליף אותו. עונה לו האיש: אתה משוגע, אתה יודע כמה עלתה לי רק ה- "נ" הזאת?

"[רוביק] הזלקוף – ראש חמור. אוקסנשווץ – זנב שור. וונצקניקר – מועך פישפשים. קיסמיך – שק לי…אתה יודע איפה. הייזנפרץ – פרצוף ארנבת. הייזנשפרוג – זנב ארנבת. שלומפר זה יצאנית. זה קיבל משמעות באידיש של אדם רשלן."

חביבים אחרונים הם שמות משפחה המבוססים על ראשי תיבות.

"[רוביק] ראשי תיבות זאת מלאכה יהודית עתיקה ומאד אהובה מתקופת התלמוד בעיקר. התלמוד מפוצץ בראשי תיבות, ואתה לא יכול לקרוא טקסט תלמודי בלי להכיר את כל נושא ראשי התיבות. כל השמות של הגדולים הם תמיד ראשי תיבות: רש"י, רמב"ם ורמב"ן…
יש שמות משפחה שנולדו מראשי תיבות, ושמות שהם 'נוטריקון בדיעבד'. בשפה הצבאית שאותה חקרתי זה מאד אהוב, בדרך כלל אירוני. הרבה פעמים זה אירוני. קריה – "קמתי, ראיתי, יאללה הביתה!".
[דוגמאות ל]שמות משפחה כאלה, זה כ"ץ – כהן צדק, אבל יש מחשבות שאולי זה בכלל בדיעבד. וולך, זו דוגמה מצויינת: שם יחסית נפוץ, גרמני, שהוא גם ראשי תיבות של 'ואהבת לרעך כמוך'. אבל יש לזה גם המון הסברים אחרים. קודם כל, אנשים שדיברו בשפות רומניות – צרפתית, איטלקית, רומנית – כונו 'וולשים'. יש מחוז וולאכיה ברומניה, מחוז ווליס בשוויץ. שמות שמתחילים ב"ול" כנראה התפשטו, ואז הפכו אותם לראשי תיבות. כנראה שזה סתם."

עוד דוגמה לראשי תיבות בדיעבד הוא שם המשפחה של ד"ר יובל בלוך, חצי מהצמד של 'עושים רפואה'. בלוך, סיפר לי יובל, הם ראשי תיבות בדיעבד של 'בר לבב ונקי כפיים' – שזה מתאים ליובל כי הגיינה זה דבר חשוב לרופא.

הציונות, בן גוריון ותנועת עיברות השמות

בקושי הספיקו היהודים בגולה להסתגל לשמות המשפחה החדשים שלהם – וכבר היו צריכים לשנות אותם. עם התעוררות הציונות והעלייה לארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, היו יותר ויותר הוגי דיעות ומובילי דיעה שקראו להחליף את השמות הפרטיים ושמות המשפחה הגלותיים – בשמות עבריים יותר. חלק מהסיבה לעיברות הייתה מעשי: קשה לכתוב שמות גרמניים וסלביים מסורבלים וארוכים בעברית. אבל יותר מכך, הציונים ביקשו לברוא "יהודי ארץ ישראלי חדש" עצמאי וחזק, ושמירה על השמות הלועזיים הייתה לדידם הנצחה של אורח החיים הגלותי בגיטאות. מנהיגי הישוב דרשו מיהודי הארץ לעברת את שמם, כמו למשל יצחק בן צבי שפרסם טורי דיעה תחת כותרות כגון 'הסירו את שמות הנכר מתוככם!'. ואכן, רבים מהעולים שינו את שמם: בכתבה בעיתון 'על המשמר' דווח כי רק בשנת 1944 לבדה – שנה שהוכרזה כ'שנת התאזרחות והשם העברי' – עיברתו אלף איש את שמם, מתוכם למעלה משלוש מאות איש החליפו גם את שם המשפחה וגם את השם הפרטי.

"[רוביק] משה שרטוק הפך לשרת, שקולניק הפך לאשכול, יצחק יזרניצקי הפך לשמיר, פרסקי הפך לפרס. כשעברתו שמות, הרבה פעמים אדם קרא לעצמו על פי השם של אתוס, ופחות שם של דבר שממש עשה. למשל משפחת חקלאי: פגשתי בחור בשם חקלאי והוא אמר שהוא לא ראה טרקטור בחיים שלו וגם ההורים שלו – אבל הם קראו לעצמם חקלאים. כמו חברי הכנסת של מפא"י: המקצוע – חקלאי, למרות שהוא לא ראה שדה כבר הרבה זמן. אברהם יוגב, מאיר זורע, ויש אחד מצאתי לאוניד שדכן. אברהם בנקאי. מה זה נותן להם בחיים, אני לא יודע."

דוד בן גוריון – לשעבר, דוד גרין – היה תומך נלהב של רעיון עיברות השמות. בשנים הראשונות לקום המדינה הוא נהג בעקביות לדרבן את האנשים הכפופים לו לעברת את שמם – לעיתים בצורה אגרסיבית מאד. למשל, זהו מכתב שכתב בן גוריון לרמטכ"ל בשלושים בספטמבר 1949:

"הדו"ח השבועי האחרון חתום ע"י רב סרן גולדנצוויג. אם אין סיבה מיוחדת לרב הסרן להמשיך בשם הגרמני המסורבל שלבני הארץ קשה לבטא אותו – הייתי בכל הכבוד והרצינות מציע לו לשנות את שמו לשם עברי. רב הסרן יתכן שיצטרך להופיע בשם צהל ולא רצוי שבשם צבא ישראל יופיע איש שיחשבו אותו לגרמני. בכבוד רב, דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון."

אנחנו לא יודעים מי היה אותו רב סרן מסכן, אבל אני מניח ברור לכם שכש'הצעה' כזו מגיעה מראש הממשלה ושר הביטחון – זו לא הצעה שאתה יכול לסרב לה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. מאוחר יותר, ב-1955, הפך בן גוריון את ההמלצה לפקודה מחייבת כשהורה שרק בעלי שמות עבריים יוכלו לייצג את צה"ל בחוץ לארץ.

"[רוביק] כל אדם שמייצג את ישראל בחו"ל חייב למצוא שם עברי. ולכן קצינים היו חייבים בשמות עבריים, ולכן האלופים של פעם…היום יש לנו את בני גנץ ואייזנקוט וכו', אבל האלופים של פעם היו להם שמות עבריים – חוץ מלסקוב שנלחם כמו אריה שלא ישנו לו את השם."

ההתנגדות לעיברות

לסקוב לא היה היחיד שהתנגד לגל העיברות. עוד לפני הקמת המדינה היו כאלה, גם בהנהגת הישוב, שראו בעיברות הכפוי סוג של קנאות לאומנית ולא הסכימו להפרד משמם המקורי: למשל, ארלוזרוב, ז'בוטינסקי, כצנלסון ואחרים. מי שמצא את עצמו בין הסדן והפטיש הבן-גוריוני, נאלץ לעיתים למצוא פתרונות יצירתיים, כמו ראש השב"כ השני, איזידור רוט, שעיברת את שמו לאיזי דורות – שנשמע בדיוק אותו הדבר – וכך הצליח גם לבצע את הפקודה כלשונה וגם לא לשנות את שמו.

"[רוביק] יש סיפור על ירון לונדון שהתבקש לשנות את שמו. היו שני שלבים. בשלב ראשון הוא אמר: לונדון זה בעברית! תראו לי מילה בעברית שמחליפה את לונדון, אין! אמרו לו – טוב, ספר סיפורים לסבתא… אז הוא גם לא היה במעמד שהוא יכל להרשות לעצמו [להתנגד]. אז הוא אמר שהוא מקבל את הדין. "שיניתי את שמי – אבל אין לכם שום התנגדות לשום שם שאבחר?" אמרו לו – ודאי! אמר – מעתה קוראים לי ירון בן גוריון. אמרו לו טוב, תישאר לונדון…"

במרוצת השנים, עם ההתבססות של מדינת ישראל והדעיכה הטבעית של הקנאות הלאומית, הלכה וגברה גם ההתנגדות לרעיון של עיברות השמות, עד שבשנות השמונים נעלמה כמעט לחלוטין.

"[רוביק] כל מפעל עיברות השמות, ההצלחה שלו מאד חלקית. רוב הישראלים, גם בדור שני, שלישי ורביעי, מעדיפים לשמור על השם הלועזי שלהם. זו דרך של הישראלים לומר 'אני לא שכחתי מאיפה באתי, וישראליות זה לא הכל.' מול האידיאולוגיה הבן-גוריונית של 'תשכחו מאיפה באתם, מתחילים הכל מהתחלה. אנחנו הממלכה החדשה. אני גרין, הפכתי לבן גוריון, גם אתם יכולים."

לסיכום, ראינו איך מנהגי מתן שמות בתרבויות שונות קשורים בקשר הדוק עם תהליכים חברתיים והיסטוריים עמוקים מאד – כמו, למשל, הופעתו של שם המשפחה אצל האירופאים בד בבד עם היציאה מימי הביניים והפרת האיזון בין המעמדות השונים. אצל היהודים, הקשר בין שמות ותהליכים היסטוריים הוא אפילו עוד יותר בולט: היציאה מהגיטאות וההטמעה באוכלוסיות המקיפות לוותה בקבלת שמות משפחה, והתעוררות הרגשות הציוניים לוותה בהמרה של אותם שמות משפחה לועזיים בשמות בעלי 'ניחוח' עברי יותר.

אבל כל זה היה רק חלק מהתמונה. עד כה התרכזנו בשמות משפחה – וזה מאד טבעי, כי שמות משפחה הם מאד מעניינים: כל אחד מהם מסתיר מאחוריו פרשנות מרתקת או סיפור משונה, במיוחד אם שם המשפחה שלך הוא קיסמיך או וונצקניקר. אבל לרוביק רוזנטל יש בשורה עבורנו.

"[רוביק] התחלת את השיחה המקדימה איתי בעניין שמות משפחה, ואני אמרתי לך משהו שהפתיע אותך נראה לי: זה פחות מעניין אותי מאשר שמות פרטיים. השמות הפרטיים הם הסיפור האמיתי של החברה הישראלית."

בפרק הבא, חלקו השני והאחרון של פרק זה, נצלול לעומקם של השמות הפרטיים. ננסה להבין מדוע לישראלים יש מגוון הרבה יותר גדול של שמות פרטיים מכמעט כל שאר מדינות המערב, מה קורה לשם כמו 'אדולף' אחרי שמישהו כמו היטלר עושה את מה שהוא עושה, ונגלה מדוע אנחנו קוראים לילדים שלנו בשמות שאנחנו נותנים להם. אתם בטח חושבים שיש לכם בחירה חופשית בעניין הזה, אבל אם גם לכם יש בגן של הילד ארבעה יהלים ושלוש ספירים – יכול להיות שיש לכם פחות בחירה משחשבתם.

קרדיטים

https://www.youtube.com/watch?v=DwqfV4lpU0o