[עושים היסטוריה] 265: מי באמת כבש את פסגת האוורסט? על המיסתורין של מלאורי וארווין
16.9.20
![[עושים היסטוריה] 265: מי באמת כבש את פסגת האוורסט? על המיסתורין של מלאורי וארווין](https://static.wixstatic.com/media/463e01_403ef238c53244039bb8624a429cd19e~mv2.jpg)
ביוני 1924 נעלמו שני מטפסי הרים ג'ורג' מאלורי ואנדרו 'סנדי' ארוויין על המדרון הצפוני של הר האוורסט, מאתיים וחמישים מטרים לפני הפסגה. מאז ועד היום מנקרת במוחם של מטפסי ההרים שאלה מסקרנת: האם הצליחו מאלורי וארוויין לכבוש את פסגת האוורסט, שלושים שנים לפני אדמונד הילארי וטנזניג נורגאי?
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes
תמלול הפרק: מי באמת כבש את פסגת האוורסט? על המיסתורין של מלאורי וארווין
כתב: רן לוי
ביום שישי, העשרים ותשעה במאי, 1953, בשעה 11:30 לפני הצהריים, עמדו – סוף סוף – אדמונד הילארי וטנזינג נורגאי, האחד ניו-זילנדי והשני נפאלי, על פסגת הר האוורסט. העולם עצר את נשימתו: היה זה הישג כביר, אולי אחד ההישגים הגדולים בתולדות האנושות עד אותו הרגע. פסגת האוורסט הייתה סמל, המקום האחרון על היבשה שנותר מחוץ להישג ידה של האנושות. הילארי ונורגאי זכו, כמובן, לכבוד רב ולתהילת עולם: הראשונים שכבשו את פסגתו של ההר הגבוה ביותר בעולם.
אבל…אולי הם לא היו הראשונים.
כן, אני יודע. אם תפתחו את ויקיפדיה תראו שם, שחור על גבי לבן, שהילארי ונורגאי הם הראשונים שכבשו את האוורסט. אבל אם תקראו קצת יותר לעומק, תמצאו שם סוג של…'כוכבית'. כמעט שלושים שנים קודם לכן, בשמונָה ביוני, 1924, טיפסו שני מטפסי הרים אחרים – ג'ורג' מאלורי (Mallory) ואנדרו 'סנדי' ארווין (Irvine) – על הצלע הצפונית של האוורסט, בדרכם אל הפסגה. חבר נוסף במשלחת שלהם צפה בהם ממחנה אוהלים נמוך יותר. השעה הייתה 1215 בצהריים, ומאלורי וארווין היו במרחק של כמאתיים וחמישים מטרים בלבד מפסגת האוורסט. ואז עטפו העננים את ההר והסתירו את דמויותיהם של מאלורי וארווין…לנצח. מאז ועד היום טורדת את מנוחתם של מטפסי ההרים חידה בת יותר מתשעים שנה: האם הצליחו ג'ורג' מאלורי ואנדרו ארווין להעפיל לפסגת האוורסט ב-1924, שלושים שנים לפני אדמונד הילארי וטנזינג נורגאי?…
"זו אולי החידה הכי גדולה של עולם הטיפוס. הייתה קריקטורה של הילארי וטנזינג הגיעו לפסגה, והילארי בועט בדגל שמאלורי וארווין השאירו בפסגה כשהם הגיעו ראשונים."
היום בעושים היסטוריה ננסה לפזר את הערפל האופף את המיסתורין של מאלורי וארווין – מסתורין שלא פג גם אחרי שאחד מהם נתגלה ב-1999.
המטפסים הראשונים
דורון אראל הוא מטפס הרים מקצועי, והישראלי הראשון שהעפיל לפסגת האוורסט בשנת 1992. גם בימינו, טיפוס הרים נחשב לספורט 'אקזוטי' יחסית. כפי שיספר לנו דורון, עובדה זו הייתה תקפה אפילו ביתר שאת במאה התשע עשרה.
"המאסה הגדולה הראשונה של מטפסי הרים היו בעיקר שכבת האצולה הבריטית. למי היה זמן וכסף פנויים במאה ה-19 ללכת לטפס על הרים? זה היה עיסוק ג'נטלמני, משהו שאתה לא מרוויח ממנו, ואתה הולך ומתאמץ בהרים כאיזשהו סוג של פרס לא ברור. בעיקר ג'נטלמים משכבת האצולה הבריטית, הם היו הראשונים שהגיעו לטפס. הם עשו את זה קודם כל באלפים. הם העסיקו איכרים ומקומיים מההרים שיעזרו להם למצוא את הדרך. הם העסיקו אותם כפי שמעסיקים היום את השרפות בנפאל, באותה הצורה. אבל הם היו המאסה הגדולה הראשונה שחיפשו את ההרים, והם התחילו למשוך את המערביים האחרים בעקבותיהם והגיעו גם מאומות אחרות. אבל הראשונים, ללא ספק, היו האנגלים, בעיקר באמצע המאה ה-19."
אולי תופתעו לשמוע שבאותם הימים האוורסט לא משך במיוחד את תשומת ליבם של אותם מטפסים ראשונים.
"האוורסט נמדד כפסגה הכי גבוהה בעולם רק ב-1849, וגם לא שלפני זה ידעו שהוא הכי גבוה ורק לא ידעו מה הגובה שלו. זו הייתה הפתעה: כשמסתכלים על רכס ההימלאיה מדרום, אי אפשר לראות שהצ'ופצ'יק הזה של האוורסט הוא הנקודה הכי גבוהה. זה צ'ופצ'יק שכמעט לגמרי מוסתר. מהצד הצפוני, מטיבט, זה נראה מאד מרשים – אבל מאיפה שהמערביים הסתכלו, בעיקר האנגלים, מהודו, בקושי רואים אותו. רק ב-1849 אוורסט – זה שמו של המודד – מודד את ההר, ואז התחילה התעניינות ראשונית."
העניין הבריטי באוורסט החל לצוץ רק בתחילת המאה העשרים, יחד עם השינוי ההיסטורי במעמדה של בריטניה: מאימפריה חובקת עולם, למדינה שנאלצת להתמודד על מקומה ויוקרתה כנגד מעצמות חדשות שהחלו להתהוות באותה התקופה כדוגמת ארצות הברית, רוסיה וגרמניה. כמו מירוץ החלל חמישים שנים מאוחר יותר, מסעות הירואיים לנקודות קיצון בכדור הארץ היו חלק חשוב מהמאבק התדמיתי על הבכורה העולמית.
"אני חושב שהמוטיבציה הבריטית נבנתה חזק קצת אחרי שהם הפסידו את המירוץ גם לקוטב הצפוני וגם לקוטב הדרומי. אז פתאום האוורסט נשאר להם הנקודה הגיאוגרפית המשמעותית האחרונה על פני כדה"א שהם יכולים להיות ראשונים בה. רק אז הם החליטו – זה מה שאנחנו הולכים לעשות."
שתי מדינות חולשות על הגישה לאוורסט – נפאל מדרום, וטיבט מצפון – ושתיהן היו סגורות אז בפני מבקרים מערביים. אבל ב-1920 זכתה טיבט בעצמאות, לא מעט בזכות סיוע בריטי, והמנהיג הטיבטי – הדלאי למה – הסכים לאפשר למטפסים בריטים – ורק למטפסים בריטיים – גישה למדרונותיו הצפוניים של ההר. הייתה זו הזדמנות נדירה עבור הבריטים: חלון זמן שבו אף מעצמה אחרת לא הייתה יכולה לנטוע את הדגל שלה על פסגת האוורסט.
משלחת מיפוי ראשונית
הבריטים לא ביזבזו זמן, ושני מוסדות מפוארים שילבו ידיים כדי לעמוד במשימה: החברה הגיאוגרפית המלכותית, וה'קלאב האלפיני' – מועדון הטיפוס הראשון בעולם אשר נוסד ב-1857 וחבריו היו מבין המטפסים הבכירים והמנוסים ביותר בתבל. המשלחת הראשונה אל ההר יצאה לדרך ב-1921. הייתה זו משלחת גישוש ומיפוי ראשוני בלבד: אף אחד לא השלה את עצמו שהטיפוס על האוורסט הוא עניין של מה בכך. לכולם היה ברור שמדובר באתגר מורכב הדורש הכנה מדוקדקת ביותר. מטרת המשלחת הראשונה הייתה לזהות את דרכי הגישה אל ההר ולנתח את הקשיים והאתגרים שמציבה ההעפלה לפסגה. ועדה מיוחדת בחרה בקפידה את המטפסים שישתתפו במשלחת, ואחד מהמטפסים שנבחרו היה ג'ורג' מאלורי.
מאלורי החל את קריירת הטיפוס שלו עוד בימי בית הספר התיכון, כשאחד ממוריו לקח אותו לטיולי טיפוס בהרי האלפים. עד מהרה הוא צבר מוניטין כמטפס משכמו ומעלה. אחד משותפיו לטיפוס סיפר עליו כי –
"כשאתה מביט על ג'ורג' מטפס, אתה לא חושב רק על כוח פיזי – אלא על גמישות ושיווי משקל. הטיפוס שלו, גם במצוקים תלולים מאד, הוא כה קצבי והרמוני, עד שתנועותיו החלקות נראות כמעט 'נחשיות'."
סיפור מפורסם שנקשר בשמו של מאלורי הוא טיפוס על צוק קשה במיוחד בשם Snowdon. כך תיאר אותו אחד מחבריו של מאלורי:
"[במהלך הטיפוס, מאלורי] השאיר את המקטרת שלו על אחד הסלעים, באמצע הדרך. הוא מצא קיצור דרך, חזר למטה כדי להביא את המקטרת – ואז טיפס חזרה למעלה באותה הדרך. אף אחד לא ראה את קיצור הדרך שמצא, אבל כשהגיעו למחרת כדי לבחון אותו – מצאו שם רק מצוק אנכי לגמרי. […] הכלל המקובל הוא שמסלולי טיפוס אף פעם לא נקראים על שמם של מי שגילו אותם, אלא לפי מאפיינים טבעיים בולטים. במקרה זה הוחלט לחרוג מהכלל, ובתיאור מסלול הטיפוס נכתב – '[שם המסלול:] המקטרת של מאלורי, אריאציה על מסלול 2, ראה מפה מצורפת. מסלול זה הינו בלתי אפשרי לחלוטין. הוא בוצע פעם אחת בלבד, באור קלוש של שעת בין ערביים, על ידי מר ג'ורג' מאלורי."
ב-1921 מאלורי היה כבן שלושים וארבע: מטפס בוגר ומנוסה מאד. אבל לא רק כישורי הטיפוס המעולים שלו הם אלו שהביאו את מאלורי להשתתף באותה משלחת ראשונה לאוורסט. בין השיקולים שהנחו את חברי הועדה שבחרה את משתתפי המשלחת היו גם לא מעט שיקולים פוליטיים ותדמיתיים, שהרי כיבוש פסגת האוורסט לא היה בשלב הזה עניין של תשוקה אישית של מטפס זה או אחר – אלא משימה בעלת אופי לאומי, דומה באופיה לתוכנית החלל של ארצות הברית בשנות השישים, למשל. משתתפי המשלחת נבחרו לא רק בזכות יכולות הטיפוס שלהם, אלא גם בזכות הערכים שייצגו והתדמית שרצתה בריטניה להציג כלפי חוץ. אחד המועמדים, למשל, נפסל כיוון שהיה גרוש והרוויח כסף מהרצאות שערך בפני קהל – עובדות שהלכו נגד ערכי המשפחה השמרניים ותדמית ה"ג'נטלמן החובב" שהיו באופנה באותם הימים.
ג'ורג' מאלורי, לעומת זאת, היה הדוגמן המושלם לאותם ערכים בריטיים. הוא למד באוניברסיטת קיימברידג' היוקרתית, היה נשוי באושר לאהובת נעוריו ושירת כקצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה. בין טיפוס לטיפוס, מאלורי לימד היסטוריה וספרות בבית ספר תיכון ציבורי, ותלמידיו היללו אותו כמורה משכמו ומעלה. במילים אחרות – מאלורי היה הג'נטלמן המושלם, מלח הארץ: הגרסא הבריטית של אילן רמון שלנו.
המשלחת הראשונה הגיעה למרגלות האוורסט באפריל, 1921, וחבריה בילו כעשרה שבועות במיפוי המדרונות הצפוניים של ההר. לקראת סוף תקופת השהייה טיפסו מאלורי וחבר נוסף לגובה של 7000 מטרים, וזיהו את המסלול המועדף לטיפוס אל הפסגה.
דילמת החמצן
הכל היה מוכן כעת לניסיון הרציני הראשון לכיבוש ההר, וזו אכן הייתה מטרתה של המשלחת השניה שיצאה אל האוורסט שנה מאוחר יותר, ב- 1922. ההכנות למסע היו מורכבות ומאתגרות במיוחד: כמעט כל דבר במסע הטיפוס הזה, הראשון אי פעם שהתעתד לעלות מעל לגובה של 8000 מטרים, היה חלוצי וראשוני, ולאף אחד לא היה ניסיון בהתמודדות מול האתגרים הצפויים. כל פריט ציוד, מגרזנים וחבלים ועד שעוני יד ומשקפות, נבחן בדקדקנות כדי לוודא שיוכל להתמודד עם תנאי הקור והרוח הקיצוניים שהיו צפויים על ההר. אך כפי שמסביר דורון אראל, האתגר האמיתי שניצב בפני המטפסים לאו דווקא היה העדרו של ציוד טיפוס מתקדם.
"בצורה מפתיעה, אין מהפכות גדולות מהציוד שהם השתמשו להיום. יש המון התפתחות, אבל ציוד הטיפוס – חבל, גרזן קרח, קרמפונים – היו קיימים. זה נכון שהיום הם יותר קלים ויותר חזקים ויותר טובים – אבל זה היה קיים. ביגוד כמובן לא היה ביגוד תרמי כמו היום, אבל פוך אווזים, כמו שאבותינו הביאו מהונגריה, עדיין הוא החומר המבודד הטוב ביותר בעולם, וזה היה להם. מה שלא היה, כמובן, זה אמצעי ניווט ותקשורת, כל הדברים האלה לא היו קיימים. בעיקר לא היה להם ניסיון וידע. לא היה להם שום ניסיון וידע של איך להתמודד עם הגובה, איך מתאקלמים בגבהים האלה, וזה הדבר הכי חשוב שלא היה. שם זה הבסיס שמשם התחילו ללמוד איך לעשות את זה."
אחד מפערי הידע המשמעותיים ביותר היה כל מה שקשור בציוד לנשימת חמצן. מסיכות נשימה ובלוני חמצן לא היו אז חלק מארסנל הציוד של מטפסי הרים, שניסיונם היה מוגבל לטיפוס על הרי האלפים.
רוב חברי המשלחת לאוורסט האמינו שהשימוש בציוד נשימה במהלך הטיפוס יהיה, באופן עקרוני, רעיון טוב – אבל בכל זאת, לא הייתה תמימות דעים בשאלה אם כדאי לקחת אותו איתם או לנסות ולטפס בלי בלוני חמצן. הויכוח סביב השאלה הזו נסוב סביב שני צירים עקרוניים.
הראשון היה מעשי. ציוד הנשימה שהיה זמין לחברי המשלחת באותה התקופה היה פרימיטיבי ומפגר בשנות אור ביחס לציוד של ימינו, בעיקר מכיוון שאף אחד לא ניסה עד אז לפתח מערכות נשימה שיעמדו בתנאים הקיצוניים על פסגת ההר, ויוכלו לספק למטפסים זרימה נאותה של חמצן גם תוך כדי מאמץ גופני קשה. הנה, למשל, תיאור של אחד הניסויים הראשונים שערכו המטפסים עם מערכת נשימה שסופקה להם על ידי חיל האוויר הבריטי:
"כל אחד מהם טיפס במדרגות בריצה מהירה לגובה של ארבע קומות תוך כדי שימוש במערכת הנשימה כדי לבדוק שהכל עובד כמו שצריך. כולם היו מאוכזבים קשות, וד"ר ווייקפילד [אחד מיועצי המשלחת] כמעט ונחנק למוות. הוא התנשף כל כך בכבדות עד שלא הצליח לקבל מספיק אוויר והיה צריך לקרוע את המסיכה מפניו."
אל חוסר הביטחון ביעילות של ציוד הנשימה יש להוסיף את העובדה שכל קילוגרם של ציוד טיפוס הוא עוד קילוגרם שהמטפס צריך לסחוב איתו במעלה ההר – במה שבלאו הכי עומד להיות אחד האתגרים הגופניים הקיצוניים ביותר שבני אדם ניצבו מולו אי פעם. אף אחד לא התלהב מהרעיון של סחיבת מערכת נשימה במשקל חמישה עשר קילוגרמים לגובה של כמעט תשע קילומטרים – רק כדי לגלות שהיא לא עובדת כמו שצריך כשצריך אותה. אחד המטפסים סיפר כי –
"אני מודה שכשראיתי והרמתי את המערכת השלמה […] נחרדתי מהמחשבה שמישהו יצטרך לסחוב עליו משא שכזה."
אל השיקול המעשי הזה, הצטרפה גם התלבטות שאפשר לכנות אותה 'דילמה ספורטיבית': האם שימוש בחמצן נחשב כ'הוגן' במסגרת טיפוס על האוורסט, או שאולי מדובר בסוג של 'רמאות'? לא מדובר, כמובן, ברמאות ספורטיבית במובן שמוכר לנו כיום, כדוגמת שימוש בסמים כדי לנצח בתחרויות אתלטיקה או רכיבה על אופניים – אלא רמאות במובן של שימוש בציוד שמפחית את דרגת הקושי של הטיפוס והופך אותו לטריוויאלי מדי. לצורך העניין, אם מישהו היה בונה מעלית שלוקחת אותך אל פסגת האוורסט אז גם אני ואתם היינו מסוגלים לכבוש את פסגת ההר – אבל ברור לנו שזה לא נחשב, שהרי המטרה כאן היא לא להגיע לפסגת ההר כדי להקים שם צימר, אלא להוכיח שבני האדם מסוגלים לטפס אליה בכוחות עצמם, תוך התגברות על הקשיים הגופניים והמנטליים הכרוכים בטיפוס. אם אתה מפחית את הקשיים האלה על ידי שימוש במערכת נשימה, האין בך כדי לעקור מהשורש את כל הסיבה שבגללה אתה מטפס על ההר מלכתחילה? הדיעות בקרב חברי המשלחת היו חלוקות. מטפס ההרים דורון אראל מסביר שהויכוח הזה, שהחל ב-1922, לא דעך גם בימינו.
"[רן]כשמגיעים לפסגות הגבוהות האלה, היום, חמצן – בלוני חמצן – זה מאסט?
[דורון] לא. תראה, כבר טיפסו על האוורסט בלי חמצן ב-1978. מאז עשו את זה כמה עשרות אנשים. הייתי אומר יותר מזה: הקבוצה שמובילה את עולם הטיפוס היום, לא עולה בדעתם להשתמש בחמצן. היום, אם אתה מטפס הרים רציני והולך להימלאיה, אתה לא משתמש בחמצן. זה לא משהו שאתה תעשה אותו.
[רן] אבל זה מסוכן בטירוף!
[דורון] זה נכון. אחוז התאונות מבין אלו שמנסים בלי חמצן, גבוה פי שלושה מאשר אלה עם חמצן, בעיקר בגלל – אני חושב – לקיחת החלטות דפוקה."
"[רן]היום, כשאנחנו מדברים על שימוש בחמצן ומבינים את ההשלכות והסכנות, למה יש אנשים שלא משתמשים בזה?
[דורון] כי אם אתה רוצה להיות הכי טוב, אתה מטפס בלי חמצן! בלי עזרה של חמצן. זה פחות נחשב. אתה נחשב בעיניהם כמטפס פחות טוב.
[רן] אנחנו רואים תופעות כאלה גם מעבר לחמצן? זאת אומרת, להגיד – אני מטפס בלי…
[דורון] בלי נעליים, מטפס יחף… זאת שאלה נכונה. לא. התשובה היא לא. אנשים כן משתמשים בביגוד ובציוד ובכל הדברים האחרים. הם לא אומרים 'אנחנו לא נשתמש בגרזן קרח'.
[רן] אבל חמצן כן.
[דורון] עכשיו, דבר נוסף שהחמצן גורם הוא שאתה חייב להעזר בסבלים או מטפסים מקומיים, שיעזרו לך לסחוב את הבלונים שאתה הולך להשתמש בהם. זה גם יוצר תהליך שרשרת. המטפסים הכי טובים בעולם מטפסים שם, בהימלאיה, לבדם. בלי כל הצבא של המקומיים שעוזרים לך ועושים את כל מה שצריך.
[רן] זאת אומרת, זו גם לוגיסטיקה יותר קלה, בלי חמצן.
[דורון] לגמרי. לגמרי."
בסופו של דבר הוחלט שהמשלחת כן תיקח איתה ציוד נשימה, וכפי שציין דורון לקראת סוף דבריו – להחלטה זו היו השלכות לוגיסטיות ברורות. שינוע בלוני חמצן במשקל מצטבר של מאות קילוגרמים הכריח את מנהלי המשלחת לשכור עזרה מקומית של כמה עשרות סבלים מקומיים, שֶרפות, ששימשו ככוח עזר בשלבים מוקדמים של הטיפוס.
מוכים וחבולים
בעשרים ושתיים במאי יצאו המטפסים לניסיון הטיפוס הראשון אי פעם אל פסגת האוורסט – וכמעט מיד נתקלו בכוחות הטבע הפראיים ששולטים בפסגת האוורסט. כך מתאר את החוויה חבר המשלחת ג'ורג' פינץ':
"[קצת אחרי השעה אחת בצהריים] החל מזג האוויר להתדרדר במהירות. הסופה משכה בפראות את חבלי האוהל שלנו. היא טלטלה את האוהל, ואז חדרה אל מתחת ליריעה התחתונה כמו מפלצת זועמת, מניפה צד אחד של האוהל לאוויר, ואז את הצד השני, ואותנו יחד איתו. כמו מתאבקים השלכנו את עצמנו על הרצפה בכל פעם שזה קרה, ושלושתנו יחד בקושי הצלחנו להתגבר עליה."
מזג האוויר הסוער אילץ את המטפסים לבלות לילה נוסף בגובה של 7650 מטרים, והעדר החמצן החל לתת את אותותיו במטפסים המותשים.
"היינו חייבים לעשות משהו. ברגע של השראה, החלטנו לנסות את מערכות החמצן. הכנסו את הבלונים והמסיכות אל האוהל, ובתור של סוג בדיחה שאפנו קצת כל אחד בתורו. […] חיברו את המערכת באופן כזה שנוכל כולנו לשאוף מעט חמצן לכל אורך הלילה. התוצאות היו נפלאות! ישנו היטב ובנוחות יחסית."
פינץ' מתאר, למעשה, את הפעם הראשונה שמישהו השתמש בחמצן בתוך אוהל במהלך טיפוס. אבל למחרת, כשהמשיכו בטיפוס, גילו את הצדדים הפחות נעימים של חוסר הבשלות הטכנולוגית של המערכת. ג'ורג' פינץ' ועמיתו ג'פרי ברוס (Bruce) הצליחו לשבור את שיא הטיפוס אי פעם ולהעפיל לגובה של 8320 מטרים, כשלפתע זעק ברוס – 'אני לא מקבל שום אוויר!'. ברוס המסוחרר החל לאבד שיווי משקל, ופינץ' מיהר אליו והושיב אותו על מדרגת אבן קטנה. הוא נתן לו לנשום ממערכת החמצן שלו, ובחן את מסיכת החמצן של ברוס: הקור העז הקפיא את אחת הגומיות וגרם לשבר בזכוכית שכיסתה את הפנים. למזלו של פינץ' הוא הצליח לתקן את השבר, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת והשניים נאלצו להסתובב ולרדת בחזרה.
שבועיים לאחר מכן, היכה המזל הרע בשנית. מאלורי, שני מטפסים נוספים וארבעה עשר סבלים יצאו לניסיון העפלה נוסף אל הפסגה – כשמפולת שלגים פתאומית היכתה בהם וסחפה תשעה סבלים לתוך נקיק קרח עמוק. מאלורי וחבריו הצליחו להציל שני סבלים – אבל שבעה נספו באסון. מוכים ומאוכזבים עזבו חברי המשלחת את ההר וחזרו הביתה.
מחנות טיפוס
כעבור שנתיים של תכנונים והכנות מדוקדקות, חזרו הבריטים אל ההר בשלישית. ג'ורג' ואחד עשר מטפסים נוספים הגיעו אל האוורסט במרץ 1924, שכרו כמה עשרות סבלים מקומיים והחלו להקים סדרה של מחנות טיפוס לאורך המדרון הצפוני של האוורסט. מחנה הבסיס הוקם בגובה של 5400 מטרים, ומעליו חמישה מחנות נוספים שכל אחד מהם גבוה יותר מקודמו בכחמש מאות מטרים. מה פשר מחנות הטיפוס האלה ומה מטרתם? דורון אראל מסביר.
"מחנות טיפוס קיימים בעיקר בטיפוס על הרים גבוהים כמו בהימלאיה, שבהם אתה לא יכול לצאת ממרגלות ההר, להגיע לפסגה ולחזור למטה באותו היום. מה שאפשר לעשות, למשל, באלפים. אתה בונה מחנה בסיס למרגלות ההר – מחנה הבסיס הוא בדרך בגובה של קצת יותר מחמישה קילומטרים: גובה מספיק נמוך שיורדים אליו ואפשר להתאושש מהגובה, לנשום ולאכול כמו שצריך, לצבור אנרגיה מחדש. מעל מחנה הבסיס אתה בונה סדרה של מחנות שנמצאים במרחק כזה אחד מהשני שזה יום טיפוס, ואתה לא רוצה הפרש גובה של יותר מ – בוא נאמר, שבע מאות, שמונה מאות מטר ממחנה למחנה. אתה צריך להתרגל לאוויר הדליל באיזורים הגבוהים."
"כל הטכניקה של הטיפוס, זה לא שאתה הולך ושם מחנה ראשון, ונח כמה ימים וממשיך לשים מחנה שני. אתה מטפס בטקטיקה של יו-יו. אתה עולה למחנה הראשון, חוזר למחנה הבסיס. נח מספר ימים, עולה יותר גבוה ומקים עוד מחנה. יורד עוד הפעם כל הדרך למחנה הבסיס. זאת אומרת, כל פעם שאתה יורד אתה יורד כל פעם עד למחנה הבסיס – כמו משחק של יו-יו. כל פעם אתה מנסה להגיע יותר גבוה על ההר, ולהקים מחנה.
[רן] למה היו-יו בעצם?
[דורון] כי זה משחק, שיווי משקל עדין בין הצורך שלך לעלות גבוה ולהתאקלם לגובה, לבין הצורך של הגוף לרדת לגובה מספיק נמוך שאתה מסוגל להתאושש בו. זאת אומרת, מעל שישה ק"מ גובה, לא משנה כמה אתה מאוקלם לגובה, אתה בהתדרדרות בלתי פוסקת. אם אתה מאוקלם יותר טוב, ההתדרדרות שלך איטית יותר – אבל אתה עדיין בהתדרדרות בלתי פוסקת. אתה בגבהים האלה יכול להסתובב עם שריטה, והגוף לא מסוגל לרפא את זה. אתה יורד לעוד ק"מ יותר נמוך, פתאום אחרי יומיים-שלושה זה נעלם. לכן כל מחנות הבסיס בהימלאיה, אף אחד מהם לא בגובה של יותר מ-5.5 ק"מ, שזה פחות או יותר הגבול העליון שאנחנו מסוגלים להתאושש מחדש, לאכול, לישון, לצבור כוח ואז לצאת לגיחה נוספת באזורים הגבוהים. הגוף מתחיל לאבד את ההתאקלמות שלו לגובה בערך שבועיים שלושה אחרי הירידה למטה, אז אם אתה יורד לכמה ימים, אתה לא מאבד את מה שהרווחת בעליה למעלה. לכן העליות האלה והירידות האלה הם כורח."
ה'יו-יו' שמתאר דורון אראל הקשה מאד על הטיפוס והציב בפני הבריטים אתגרים לוגיסטיים מורכבים. למשל, תוך כדי הקמתו של המחנה הרביעי בגובה של 7000 מטרים פרצה סערה פתאומית על ההר: מטפס בריטי ושניים עשר סבלים טיבטים נתקעו במחנה האוהלים הקטן עם מעט מאד מזון ושתיה, וחולצו ברגע האחרון ממש לפני שקפאו למוות. במקרה אחר, מאלורי הוביל קבוצה של סבלים לגובה של 7700 מטרים כדי להקים מחנה חמישי – אבל כשמזג האוויר התדרדר שוב, ארבעה סבלים שחששו לחייהם החליטו לנטוש את הציוד שסחבו, הסתובבו וחזרו למחנה הבסיס. אי אפשר להאשים אותם, אחרי האסון שהתרחש שנתיים קודם לכן. מאלורי ושלושה סבלים שנותרו עימו נאלצו לעבוד קשה כדי להביא את הציוד בכל זאת למחנה החמישי. ניסיון העפלה ראשון לפסגה נכשל כי בקבוק מים שנשפך בטעות הכריח את המטפסים לבזבז שעות יקרות בניסיון להמיס מעט שלג כדי לשתות.
בארבעה ביוני יצאו שני מטפסים – אדוארד נורטון (Norton), סגן ראש המשלחת, והאוורד סומרוול (Somervell), מטפס ורופא – לניסיון כיבוש שני של ההר. הם לא לקחו איתם מערכות נשימה. נורטון וסאמרוול הגיעו עד לגובה של כ- 8570 מטרים – שיא עולמי בטיפוס ופחות משלוש מאות מטרים מהפסגה – לפני שהחוסר בחמצן הכריע אותם והכריח אותם להסתובב בחזרה. נורטון ירד ראשון וסומרוול אחריו. כעבור זמן קצר חש סומרוול שהגרון שלו מתחיל להחסם, ושהוא לא מצליח לנשום. נורטון, שהיה כמה עשרות מטרים מתחתיו, לא היה מודע כלל למצוקה של חברו – וסומרוול לא היה מסוגל לקרוא לעזרה. סומרוול הבין שהוא גוסס. הוא התיישב על מדף סלע והמתין למוות שבוודאי יבוא בכל רגע. לבסוף, ברגע של השראה, הוא החליט להפעיל לחץ ידני על הסרעפת שלו – ובאורח נס הצליח לשחרר את החסימה בגרון. סומרוול ונורטון הגיעו למחנה האוהלים בתשע וחצי בלילה כשהם מוכים וחבולים. נורטון סבל מכאבי עיניים חזקים, והתעוור לחלוטין למשך שלושה ימים.
יומיים אחר כך הגיע תורו של ג'ורג' מאלורי לנסות ולכבוש את פסגת האוורסט. כמטפס המנוסה ביותר במשלחת, ניתנה לו הזכות לבחור בעצמו את השותף שלו לטיפוס. כולם הניחו שמאלורי יבחר בנואל אודל (Odell), מטפס מנוסה אחר – אבל מאלורי הפתיע את כולם ובחר דווקא במטפס הכי פחות ותיק ומנוסה: אנדרו 'סנדי' ארווין.
הטיפוס הגורלי של מאלורי וארוויין
אנדרו ארווין היה בחור צעיר, בן עשרים ואחת בסך הכל. הוא היה סטודנט להנדסה מאוקספורד שמגיל צעיר הפגין שני כישורים מעולים. הראשון היה יכולת אתלטית מעולה: ארווין הצטיין בנבחרת החתירה של אוקספורד, ולקח חלק במשלחת טיפוס שיצאה לשפיצברגן שבנורבגיה תחת פיקודו של נואל אודל. ארווין הרשים כל כך את אודל באתלטיות וברצינות שלו, עד שאודל המליץ עליו בפני ועדת האוורסט כחבר פוטנציאלי במשלחת הבאה לכיבוש אוורסט. אבל עם כל הכבוד לאתלטיות שלו, היה זה הכישרון השני של ארווין שהבטיח לו מקום במשלחת: ארווין היה אשף טכני יוצא דופן. עוד כשהיה נער צעיר, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא שלח למשרד המלחמה הבריטי שרטוט מפורט של מנגנון מכני שהמציא, שמאפשר למכונת יריה שמתוקנת על חרטום של מטוס לירות כדורים בין להבי המדחף של המטוס – בלי לפגוע בלהבים עצמם. הניסיון של המשלחת השניה עם מערכות החמצן שקפאו, נשברו והתפרקו ללא הרף לימד את חברי הועדה שהמשלחת צריכה מישהו שיהיה מסוגל לתקן את המערכות האלה בזמן אמת. ארווין הצעיר – שהיה מסוגל לאלתר ולתקן כמעט כל מכשיר מכני שנפל לידיו – היה האדם הנכון בזמן הנכון. זו גם אולי הסיבה לכך שמאלורי העדיף אותו כשותף לטיפוס במקום את אודל המנוסה יותר. למוד ניסיון מהכשלון הטרי של נורטון וסומרוול שניסו לטפס ללא חמצן, מאלורי החליט לטפס עם חמצן הפעם – ואולי העדיף לצידו את ארווין שיהיה מסוגל להתמודד עם תקלות טכניות במערכת הנשימה, כמו התקלה שכמעט והרגה את ג'פרי ברוס בניסיון הטיפוס שנתיים קודם לכן. בנוסף, מאלורי וארווין בילו הרבה זמן יחד על הספינה שנשאה אותם מאנגליה להודו ולמרות פערי הגילאים ביניהם – כמעט עשרים שנה – נוצר ביניהם קליק חיובי מאד.
בשישה ביוני יצאו מאלורי וארווין ממחנה הבסיס לניסיון הטיפוס שלהם. שמונה סבלים ליוו אותם למחנה החמישי בגובה 7700 מטרים. כשהגיעו למחנה חזרו ארבעה מהסבלים למטה, והביאו איתם פתק כתוב ממאלורי לנורטון: 'אין רוח כאן, והדברים נראים מלאי תקווה.'
ארבעת הסבלים הנותרים ליוו את מאלורי וארווין אל המחנה השישי והאחרון, בגובה 8170 מטרים. הם השאירו את המטפסים להעביר את הלילה על ההר וחזרו למטה עם שני פתקים נוספים ממאלורי. בראשון הוא מתנצל על הבלאגן שהותיר אחריו במחנה החמישי ולא הספיק לסדר לפני שהיו חייבים לצאת לדרך. בשני, הוא מציע לנואל אודל לעקוב אחריהם עם משקפת בזמן הטיפוס:
"נואל היקר. סביר להניח שנתחיל בטיפוס לפסגה מחר מוקדם בבוקר, כדי לתפוס מזג אוויר בהיר. כנראה שכדאי לנסות ולראות אותנו חוצים את רצועת הסלעים שמתחת לפסגה כבר בשמונה [בבוקר]. שלך כתמיד, ג'ורג' מאלורי."
וזה בדיוק מה שעשה אודל. הוא טיפס בכוחות עצמו אל המחנה השישי והרים את עיניו אל הפסגה, ממתין לראות את שני חבריו מטפסים על המדרון כפי שהציע מאלורי. השעה שמונה בבוקר הגיעה וחלפה – ומאלורי וארווין לא נראו.
השעות נקפו, ואודל המתוח המשיך להשקיף על ההר. לפתע, בשעה 1215 בצהריים הגיע משב רוח, פיזר מספר ערפילים שכיסו את המדרון – ואז אודל ראה אותם: שתי דמויות שחורות וקטנטנות, מטפסות באיטיות מעלה ומעלה, במרחק של כמאתיים וחמישים מטרים מהפסגה.
אודל היה מודאג מאד. 1215 בצהריים הייתה שעה מאוחרת מאד: בקצב הטיפוס הצפוי שלהם, מאלורי וארווין יגיעו לפסגה רק בשעות הערב, עם רדת החשיכה – וטיפוס בחושך על האוורסט הוא עניין מסוכן מאין כמוהו. בעודו עוקב אחריהם במבטו, עטפו הערפילים את ההר וכיסו את שני המטפסים.
זמן קצר לאחר מכן השתנה מזג האוויר בחדות, כפי שקורה לא אחת על ההר, והרוחות החלו לנשוב. אודל, עדיין במחנה השישי, יצא מהאוהל. הוא היה משוכנע שמאלורי, המטפס המנוסה, יבין שהמשך הטיפוס בחשיכה ובמזג אוויר הולך ומתדרדר הוא מסוכן מדי ויחליט להסתובב. אודל החל לצעוק ולשרוק כדי לסמן לזוג המטפסים את מיקומו של המחנה. ארבע שעות חלפו, אבל לא היה כל סימן למאלורי וארווין.
בשעה ארבע אחרי הצהריים החליט אודל, בלב כבד, לעזוב את המחנה השישי ולחזור למטה. אולי, הוא חשב לעצמו, מאלורי החליט לדלג על המחנה השישי ולרדת ישר למחנה החמישי. אבל כשהגיע למחנה החמישי, לא מצא שם איש. אודל העביר את הלילה במחנה החמישי, ובבוקר טיפס שוב למחנה השישי. האוהל במחנה היה בדיוק כפי שעזב אותו יום קודם, ולא