סודם של הבונקרים על הכרמל, חלק א': 'המבצר האחרון בפלשתינה'

כתב: רן לוי

אנחנו נמצאים עכשיו בחיפה, בגן שעשועים. גן המשחקים על שם שאול סלעי נמצא על הר הכרמל, בכניסה לשכונת דניה הותיקה, והוא נראה פחות או יותר כמו כל גן שעשועים שיצא לכם לבקר בו:ֵ מאובזר קומפלט עם נדנדות, סולמות חבלים ואבות שיושבים על ספסל עם הטלפון הנייד ומקווים שהילדים יתנו להם רבע שעה של שקט. אבל צמוד לגן סלעי יש משהו שאולי לא תמצאו בגני שעשועים אחרים: מחסום נגד טנקים. כן, מה ששמעתם. שתי שורות ארוכות של בזנטים מברזל שנעוצים בקרקע בזווית, ולידם שלט ֵֵשמסביר שמדובר במחסום שנועד לבלום את התקדמותן של שיירות טנקים. טנקים? בדניה? אתם חייבים להודות שזה מוזר, במיוחד ביחס לשכונה בה הגיל הממוצע של התושבים שלה הוא כזה שאפילו באמפר בכביש נחשב לאקסטרים.

רגע, וזה עוד כלום. בואו נכנס שניה לאוטו. אל תדאגו, זו נסיעה די קצרה.

נסענו מדניה על כביש רכס הכרמל, עברנו את המגדל הגבוה של אוניברסיטת חיפה, ואנחנו נמצאים עכשיו על שביל עפר לא רחוק מהכביש שמחבר בין חיפה ודלית אל כרמל. יש כאן שיחים קוצניים, עצי אלון – ובונקר. שתי קירות אנכיים, כשני מטרים בתוך הקרקע, שיוצרים תעלה צרה – ברוחב של אדם ממוצע. ולא בונקר אחד: יש כאן סדרה שלמה של חפירות ומבני בטון בנויים לתוך ההר לאורך קילומטרים: מאזור האוניברסיטה ועד נשר שנמצאת מעט מזרחית אלינו. את רובם המוחלט של הבונקרים האלה לא ניתן לאתר בקלות: הם מכוסים בצמחייה עבותה וקוצנית, ואפשר לעמוד אפילו מטר או שניים ליד בונקר כזה ולא לדעת שהוא שם.

וגם זה עוד לא הכל. מסתבר שאפשר למצוא עוד בונקרים נסתרים ושרידים של מתחמים מבוצרים דומים במקומות נוספים בישראל: למשל בצומת אלקיים שליד יקנעם, בעמק בית שאן ובבקעת שנור, קצת דרומית לג'נין. כולן עמדות שנראות כאילו תוכננו להתמודד מול כוחות שריון. מי בנה את הבונקרים האלה, וכנגד מי?

התשובה לשאלה זו תיקח אותנו לאחד הסיפורים המרתקים של מלחמת העולם השניה: לתקופה שבה ארץ ישראל המנדטורית הייתה בסך הכל משבצת אחת על לוח השחמט של המלחמה הכבירה הזו, [תותח יורה] תקופה שבה ארגונים ציוניים נאבקו ביניהם על התוויית דמותה של המדינה היהודית שעתידה לקום כאן [דוד בן גוריון] ,ותקופה אפלה של פחד נורא שאולי כאן, בארץ הזו, יקומו מחנות השמדה כמו אושוויץ, דכאו ומיידנק [להבות] – והעם היהודי יגיע לסופו המוחלט. בואו נתחיל.

המרד הערבי הגדול

משה דיין נולד ב-1915 בדגניה, והוריו – חלוצים מבני העלייה השניה – בחרו לקרוא לו על שמו של אחד ממייסדיה של קבוצת דגניה שנרצח על ידי שודדים בדואים. בגיל שש עברה המשפחה לנהלל, שם נחשף דיין הצעיר בפעם הראשונה לפעילותו של ארגון "ההגנה", אליו הצטרף בגיל 15.

שנות נערותו של דיין היו בצילה של התדרדרות הולכת וגוברת ביחסים שבין הישוב היהודי והערבי בארץ ישראל. הציבור הערבי צפה בעיניים כלות בצמיחתו של הישוב היהודי ובעלייה ההולכת וגוברת מאירופה, ורבים הבינו שלא רחוק היום שבו היהודים יהפכו לרוב בארץ ישראל. החשש הפך לפחד, ואת הפחד הזה ניצלו מנהיגים מקומיים כדי ללבות שנאה כלפי היהודים וכלפי ממשל המנדט הבריטי שסייע להם, לפחות לפי השקפת עולמם. הבולט מבין המנהיגים הערביים האלה היה המופתי של ירושלים, מוחמד אמין אל חוסייני, ששילב בהצלחה לאומנות יוקדת והקצנה דתית, וסחף אחריו רבים.

העויינות הגלויה התפרצה לבסוף באפריל 1936, בסדרה של מהומות דמים מהסוג המוכר לנו היטב גם בימינו: פיגועי טרור כלפי יהודים, שנענו בפיגועי גומלין על ידי קיצוניים מהצד השני. במהרה התפשטו המהומות האלה לכל רחבי הארץ, סחפו את הישוב הערבי כולו והפכו למה שזכה לכינוי 'המרד הערבי הגדול'. לא אכנס כאן לפרטי מהלך המרד: די אם נספר שבמשך קרוב לשלוש שנים שקעה ארץ ישראל לתוך רצף ארוך של מהומות, פיגועי ירי והתנקשויות שבמהלכן נהרגו למעלה מחמשת אלפים ערבים, ארבע מאות יהודים ויותר ממאתיים בריטים – עד שלבסוף הצליחו הבריטים להשתלט על המרד, ולחסל או להגלות רבים ממנהיגיו. אמין אל חוסייני הצליח לחמוק מהבריטים ומצא את דרכו לעיראק, שם סייע בארגון מרד נוסף כנגד השלטון הבריטי ופרעות כנגד יהודי עיראק ב-1941.

למרד הערבי הגדול הייתה השפעה דרמטית על הישוב היהודי. מנהיגי היישוב, שעד אז האמינו בהגנה פאסיבית על הישובים היהודיים – שינו את תפיסתם הבטחונית, והחלו דוגלים ב'יציאה מן הגדר': מעבר לפעולות התקפיות כנגד הכנופיות הערביות ובסיסיהן בישובים הערבים. "ההגנה" הטילה על יצחק שדה, קצין לשעבר בצבא האדום ובוגר מלחמת העולם הראשונה, להקים פלוגה קרבית בשם 'הנודדת' שהתפתחה בהמשך למספר "פלוגות שדה", שבצעו מארבים ופשיטות כנגד הפורעים. כמו צעירים יהודים רבים, גם משה דיין התגייס להגנה על היישוב במהלך המרד הערבי הגדול: בתחילה כחבר בכוחות ההגנה על היישובים היהודיים בגליל, ואחר כך כמפקד מחלקה בפלוגות השדה, תחת פיקודו יצחק שדה.

הבריטים והישוב היהודי שיתפו פעולה באופן הדוק בזמן המרד הערבי הגדול: הבריטים עודדו את ההתגייסות היהודית לכוחות ההגנה, סיפקו להם נשק וציוד, וקצינים בריטיים כדוגמת אורד ויינגייט אימנו את הלוחמים היהודים. אבל כשהסתיים המרד הערבי, הסתיים גם שיתוף הפעולה: הבריטים דרשו מהישוב היהודי להניח את נשקו ולחזור לפעילות אזרחית בלבד. לישוב היהודי, שנכווה ולמד לקח ממאורעות המרד הגדול, לא הייתה כל כוונה להניח את נשקו. פלוגות השדה ירדו למחתרת, אבל האימונים המשיכו בעוז.

באוקטובר 1939 השתתף משה דיין בקורס מפקדי מחלקות של ההגנה, כמדריך. הבריטים פשטו על המחנה בו התקיים הקורס ועצרו ארבעים ושלושה חניכים ומדריכים. דיין נשפט על החזקת נשק בלתי חוקית, ונידון לעשר שנות מאסר אותן החל לרצות בכלא עכו.

הבריטים כובשים את סוריה ולבנון

אבל בספטבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה, וטרפה את כל הקלפים. כוחות שריון גרמנים שטפו את מערב אירופה במלחמת בזק שהסתיימה בנפילתה הדרמטית של צרפת ביוני 1940. בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית, ואילו בצרפת קמה 'ממשלת בובות' – הרפובליקה של וישי – ששיתפה פעולה עם הכובש הגרמני.

נפילתה של צרפת הייתה חדשות רעות עבור הבריטים בארץ ישראל. הצרפתים שלטו אז בסוריה ובלבנון, והצבא הצרפתי החל לשתף פעולה עם הגרמנים – למשל, בתדלוק מטוסים גרמנים שיצאו למשימות באזור עיראק, שהיתה תחת שליטתה של בריטניה. הבריטים החלו לחשוש שמא ינצלו הגרמנים את שיתוף הפעולה של הצבא הצרפתי כדי לתקוף את ארץ ישראל ומצרים מצפון.

הפחד הבריטי מפלישה גרמנית מצפון החזיר לתמונה את שיתוף הפעולה עם היישוב היהודי. הבריטים, שזכרון המרד הערבי הגדול היה עדיין טרי גם במוחם, ידעו שאין להם מה לסמוך על עזרתו של הציבור הערבי במלחמה נגד גרמניה. ההפך הוא הנכון: רבים מהערבים, וגם המופתי אל חוסייני ביניהם, העריצו את היטלר וכינו אותו 'אבו-עלי' – דהיינו, איש חזק. רבים מהם תלו בו את תקוותיהם להשתחרר מהכיבוש הבריטי ולהקים מדינה ערבית על שטחי ארץ ישראל. לכן פנו הבריטים שוב אל הישוב היהודי, ואל כוחות הלוחמה הזעירה שצמחו במסגרת ארגון ההגנה בשנים הקודמות. במאי 1941 סייעו הבריטים להגנה לייסד את "פלוגות המחץ" – הפלמ"ח, בקיצור – שהיה הזרוע הצבאית הרשמית של ההגנה. יצחק שדה הקים את הארגון ופיקד עליו, והסגל הפיקודי היה מורכב מבוגרי פלוגות השדה. אסירי ההגנה בבתי הכלא הבריטים יצאו לחופשי. הצבא הבריטי התכונן לצאת למבצע נרחב לכיבוש סוריה ולבנון מידי הצבא הצרפתי, ומשה דיין הפך מאסיר בבית כלא בריטי – למפקד פלוגה בפלמ"ח שסייע לכוחות הבריטים במלחמתם.

ביוני 1941 יצא המבצע לכיבוש סוריה ולבנון לדרך. כשלושים אלף חיילים בריטים, מהם כאלפיים יהודים ועוד חמשת אלפים אנשי המחתרת הצרפתית של שארל דה-גול, פלשו לסוריה ולבנון במספר צירים. כשלוש עשרה חוליות של הפלמ"ח השתתפו במבצע הכיבוש, ובהם מיטב הלוחמים של היישוב היהודי – יצחק רבין, יגאָל אלון, אבישלום דרורי וכמובן, משה דיין. כוחות הפלמ"ח שימשו כמורי דרך וסיירים ליחידות הבריטיות, השתלטו על גשרים חשובים וניתקו קווי טלפון של בסיסי הצבא הצרפתי.

משה דיין פיקד על כוח קטן של חמישה לוחמים יהודים, עשרה חיילים אוסטרליים ומורה דרך צ'רקסי, שנעו על כביש החוף צפונית לראש הנקרה. מטרתם הייתה להשתלט על גשר חיוני על הכביש לצור, ולמנוע מהכוחות הצרפתים לפוצץ אותו לפני שיגיעו הכוחות הבריטים. אך כשהגיע הכוח של דיין אל הגשר, נכונה לו אכזבה: הצרפתים כבר נטשו אותו וחיבלו בכביש בנקודה דרומית יותר.

"בשעה אחת בלילה הגענו אל הגשר הנמצא כחצי קילומטר צפונית [לכפר] איסקנדרון, ולפי אינפורמציה שהייתה בידינו נשמר גשר זה על ידי זקיפים… לא מצאנו כל שמירה על הגשר ונחנו על ידו." כתב דיין בדיווחו. "בשעה 04:00 החלטנו ללכת לאיסקנדרון, על מנת לעזור לשאר הכוחות הבריטים."

בדרכם אל הכפר זיהה דיין תחנת משטרה צרפתית שעל הגג שלה הייתה מוצבת מכונת יריה. הוא החליט להסתער עליה ולכבוש אותה, כדי שלא תפריע להתקדמות הכוחות הבריטים על הכביש הראשי. הכוח כבש את התחנה ודיין עלה על הגג לתצפית על הסביבה. כוחות צרפתיים שחנו בסמוך לתחנת המשטרה שמעו את המהומה והתקרבו אל המבנה. דיין ירה לעברם במכונת היריה שעל הגג, ואז הרים את המשקפת כדי לאתר תוקפים נוספים. זו הייתה טעות. כדור של צלף צרפתי פילח את המשקפת וריסק את עינו השמאלית של דיין. חבריו לצוות של דיין הצליחו להבריח את הכוחות הצרפתיים שצרו על תחנת המשטרה, וכעבור מספר שעות הגיעו לאזור הכוחות הבריטיים.

דיין פונה לבית החולים. הוא החלים, אבל תהליך השיקום שלו היה ארוך וכואב. הוא סבל מכאבים בפצע שסביב עינו ההרוסה, כאבי ראש מעיקים, והתקשה להסתגל לעולם הדו-מימדי שנכפה עליו. אפילו למזוג מים מקומקום לכוס היה לפתע אתגר. דיין בן העשרים ושש, שקיווה ליצור לעצמו קריירה צבאית מפוארת, לא היה בטוח כעת כיצד יוכל אפילו לפרנס בכבוד את אשתו וילדיו הקטנים. הייתה זו תקופה קשה ואפלה בחייו.

האיום הנאצי מצפון

הפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נתקלה בתחילה בהתנגדות קשה מצד הצבא הצרפתי, אך תגבורות שהוחשו לזירה מאזור עיראק היטו את הכף לטובת הצבא הבריטי, וביולי 1941 נסתיים המבצע בהצלחה. אבל למרות ההצלחה הזו, בתוך חודשים ספורים הורע מצבה האסטרטגי של בריטניה באורח דרמטי. ביוני 41', תוך כדי המבצע הבריטי לכיבוש סוריה ולבנון, פלש הצבא הגרמני לברית המועצות, והטנקים הגרמנים החלו שועטים מזרחה בערבות רוסיה. מספר חודשים לאחר מכן, בדצמ' 1941, הצטרפו גם היפנים למחנה מדינות הציר כשתקפו את פרל הארבור שבאוקיינוס השקט, ואז כבשו במהירות את סינגפור, הונג קונג והפיליפינים. לשתי ההתרחשויות האלה, שהתחוללו מאות ואף אלפי קילומטרים מארץ ישראל הקטנה והנדחת, הייתה השפעה דרמטית על הנעשה כאן.

פרופ' אמריטוס יואב גֵלבֵר מאוניברסיטת חיפה חקר במשך שנים ארוכות את הנעשה בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השניה. נתן פוזניאק ראיין את פרופ' גלבר, כמו גם את כל שאר המרואיינים שיופיעו בפרק.

"[גלבר] בשלב מסוים נכנסה יפן למלחמה. הכוחות שהחזיקו את הקו הסורי-טורקי, היו בחלקם הגדול כוחות מהודו ואוסטרליה ואותם היה צריך לשלוח בחזרה להגן על הבית. יחסי הכוחות בחלק הצפוני של זירת המזרח התיכון התערערו מנקודת מבטם של הבריטים. הם עשו הערכת מצב מחודשת. תרחיש הייחוס היה התמוטטות של הצבא האדום, שהייתה די סבירה בתקופה ההיא, וזרימה של הצבא הגרמני דרך הקווקז, או הבלקן דרך טורקיה באפשרות שניה, לעבר המפרץ הפרסי ומקורות הנפט בראש חץ אחד, ולעבר תעלת סואץ – עורק החיים של האימפריה הבריטית – בראש חץ שני."

ולא רק הבריטים היו בלחץ. גם הישוב היהודי נכנס לחרדה קיומית מפני האפשרות שצבאותיו של אדולף היטלר יפלשו לארץ ישראל ויכבשו אותה. אמין אל חוסייני, המופתי הלאומני והקנאי של ירושלים ומנהיג המרד הערבי הגדול, ישב באותה העת בברלין ונפגש עם היטלר כדי לסכם מה יעשו מיד לאחר שייכבשו הגרמנים את ארץ ישראל. היטלר היה גזעני וחשוך כלפי הערבים בדיוק כפי שהיה כלפי היהודים: הוא לא הסכים ללחוץ את ידו של חוסייני וסירב לשתות עימו קפה – אבל זה לא משנה, שהרי הערבים היו אויביהם של הבריטים, ואויבו של אויבי הוא ידידי, לפחות לעת עתה. לכולם היה ברור שמה שעשו הערבים בימי המרד הערבי הגדול יהיה רק קצה קצהו של מה שיקרה כאן אם יקבלו סיוע מהצבא הנאצי. פרופ' גלבֵר.

"[גלבר] אחרי כיבוש סוריה הייתה פאניקה נוראית בארץ, ב-1941. אתה רואה התבטאויות של אנשים שירדו מהפסים. היו שמועות ברחובות. חזר אז דב יוסף משליחות ארוכה באמריקה ומסביב לכל העולם, שהוא הביא ויזות לחברי ההנהלה של הסוכנות לדרום אפריקה. כל מיני פאניקות מהסוג הזה. היו חיילים ששירתו בצבא, שפינו משפחות מהארץ ונרשמו לפינוי. במחנה שבויים באינדונזיה, הודו-ההולנדית דאז, הי כמה חיילים ארץ ישראליים ששירתו במזרח הרחוק מאוחר יותר במלחמה ונפלו בשבי. סינגפור, או משהו כזה. לידם היה מחנה שבויים לאזרחים נתיני אוייב. הם מצאו שם משפחה ארץ ישראלית עם דרכונים הולנדיים, ב-41' ברחו מהארץ להודו ההולנדית עם הדרכונים ההולנדיים כדי ליפול בשבי היפני, שזה תענוג קטן מאד…
יושב המופתי בגרמניה, אחרי שהבריחו אותו ואת מי שהיה ראש ממשלת עיראק, ראשיד עלי, ומשדר תעמולה למזרח התיכון. הוא כל החורף מבטיח – 'עכשיו חורף ואי אפשר לעשות כלום, אבל רק יבוא האביב, אנחנו צונחים – אני בדבוקה הראשונה – לחדש את המרד.' מה היהודים ידעו? מה שהערבים מדברים ביניהם. לא ידעו מה קורה במלחמה. יודעים הודעות דובר, לא יותר מזה. הם לא שותפי סוד, כולל בן גוריון ושרת, אף אחד מהם לא שותף סוד. יודעים מה אומרים בבתי הקפה בכפרים הערביים, כי שם יש מכשיר רדיו ויושבים כולם ומאזינים. והשמועות האלה הולכות ונפוצות."

"המבצר האחרון בפלשתינה"

בנקודת זמן זו, בשלהי 1941, מחליט הפיקוד הבריטי לעשות מעשה. החשש הגדול של הבריטים לא היה שארץ ישראל תיפול לידיים גרמניות: זה יהיה לא טוב, אבל לא סוף העולם מנקודת מבטה של אימפריה שבאותו הזמן ניהלה מלחמה בכמעט כל העולם – מילולית – בו זמנית. מי שהייתה חשובה באמת בעיני הבריטים הייתה מצרים, וליתר דיוק תעלת סואץ שחיברה בין חלקי האימפריה השונים: אירופה, אפריקה והמזרח הרחוק. הבריטים ידעו שאם תיפול תעלת סואץ לידי הגרמנים, הם יאבדו את מה שהיה אולי היתרון היחסי הגדול ביותר שלהם במלחמה: היכולת לשנע כוחות ואספקה בהיקפים אדירים בין החזיתות השונות. לדידם של הבריטים, הכוחות החמושים של הישוב היהודי היו בסך הכל עוד אמצעי פוטנציאלי לעכב פלישה גרמנית לכיוון תעלת סואץ, או להציק לגרמנים ולהסיח את דעתם אם וכאשר יכבשו את ארץ ישראל.

על כן, הדבר הראשון שעשו הבריטים היה להקים בארץ מחתרת יהודית חשאית, שתכנס לפעולה ביום שאחרי הכיבוש הנאצי. במסגרת הפלמ"ח, למשל, הוקמה 'המחלקה הגרמנית', שאנשיה היו עולים לשעבר ממרכז אירופה. מטרתה של המחלקה הגרמנית הייתה לבצע פעולות חבלה נגד הגרמנים, ולסכסך בינם ובין האוכלוסייה הערבית בארץ: אנשי המחלקה יתחזו לחיילים גרמנים, ויבצעו פיגועי טרור בערבים.

מחנה האימונים של המחלקה הגרמנית הוקם ביער משמר העמק, ונוהל כמחנה צבא נאצי לכל דבר ועניין. דגלים וסמלים נאצים קישטו את המחנה, האימונים היו בשפה הגרמנית, תרגילי הסדר ואפילו השירים ששרו הלוחמים היו בגרמנית. קצינים בריטים אימנו את חברי המחלקה בהפעלת כלי נשק גרמניים שנלקחו שלל ובקרב מגע.

כחלק מאותה מחתרת יהודית, סיכמו הבריטים עם ההגנה על הקמתה של רשת מודיעין שתעביר ידיעות בין הפיקוד הבריטי והלוחמים בשטח. ההגנה הציעה למשה דיין לפקד על הקמתה של רשת המודיעין, והוא לקח את התפקיד בשתי ידיים. החזרה לעבודה הטיבה את מצב רוחו, הקלה על השיקום הרפואי והחזירה את הקריירה הצבאית שלו אל המסלול. הרטייה, שבתחילה הייתה לנטל על משה דיין, הפכה ברבות הימים לנכס התדמיתי הגדול ביותר של המצביא הישראלי שזכה לתהילת עולם כרמטכ"ל במבצע קדש ושר הביטחון במלחמת ששת הימים – לפני הנפילה הכואבת של מלחמת יום הכיפורים.

הדבר השני שעשו הבריטים בתגובה לאיום הפלישה הגרמנית מצפון, מחזיר אותנו אל רכס הכרמל והבונקרים עימם פתחנו את הפרק. הבריטים ניסחו תוכנית הגנה רחבת היקף, תחת השם הדרמטי – Palestine Final Fortress, 'המבצר האחרון בפלשתינה', PFF.

הרעיון העקרוני מאחורי תוכנית 'המבצר האחרון' היה ליצור מספר קווי הגנה מבוצרים שיעכבו את התקדמות השריון הגרמני השועט מכיוון סוריה שבצפון אל עבר תעלת סואץ שבדרום. הדגש כאן הוא על 'יעכבו': לבריטים לא היו אשליות שכמה דיוויזיות הודיות ואוסטרליות יוכלו לבלום את השריון הגרמני הקטלני. הם קיוו לעכב את הגרמנים מספיק זמן כדי שיוכלו להזרים לאזור שלנו תגבורות, או לכל הפחות לפנות את הכוחות בארץ ישראל לבסיסים אחרים כדי שיוכלו להתארגן ולהגיב במתקפת נגד.

התוכנית של הבריטים הייתה להקים כמה קווי הגנה אופקיים, בקו מזרח-מערב, בזה אחר זה, מגבול סוריה וטורקיה של ימינו – ועד אזור נחל אלכסנדר שליד חדרה. כל קו הגנה כזה יכיל סדרה של מתחמים מבוצרים ובונקרים, בדגש על מחסומים ותעלות שיעכבו את כוחות השריון הגרמני. כוחות עורפיים יעמדו בכוננות מאחורי קווי ההגנה כדי לסתום את הפרצות שיווצרו בהן במהלך הלחימה. מבין כל רצף קווי ההגנה האלה, קו אחד במיוחד היה הקריטי ביותר עבור הבריטים.

"[גלבר] ואז הם מסתכלים על המפות ואומרים – איפה המקום האחרון שבו ניתן לעצור התקדמות של שיריון גרמני, מבחינה קרקעית, מבחינת התוואי הטופוגרפי, לפני תעלת סואץ? זה המקום הזה שאנחנו נמצאים עליו, הר הכרמל! הר הכרמל הוא נושק לים."

פרופ' יוסי בן ארצי , אף הוא מאוני' חיפה, הוא גיאוגרף היסטורי המתמחה בחקר ההיבטים הגיאוגרפיים היסטוריים של א"י בעת החדש. פרופ' בן ארצי יסביר לנו מדוע בחרו הבריטים דווקא בהר הכרמל כקו ההגנה שלהם כנגד פלישה גרמנית אפשרית מכיוון סוריה ולבנון.

"[בן ארצי] הרי הבריטים ישבו בסוריה ולבנון, אז למה הם פחדו? משום שלא היה להם מספיק כוח להגן, במידה והגרמנים יתקדמו – מהרגע שפלשו לרוסיה – יעברו את המזרח התיכון וישטפו את סוריה ולבנון, אין להם מספיק כוח לעצור אותם. לכן הם חיפשו בהתחלה קווים בצפון סוריה, ואח"כ בגליל, ובסוף הם עשו ניתוח קרקע והגיעו למסקנה שמה שעשוי לעצור את השריון הגרמני הדוהר בקיץ 41' – אם זה יקרה, כן? שנה לפני המדבר המערבי – זה הרכס שירמיהו הנביא כבר הגדיר אותו כ'גלבוע בהרים והכרמל בים יבוא'.
הכרמל נופל לים בשפיץ ויוצר מחסום טופוגרפי של 500 מ' בשיא גובהו, תלול מאד מצד מערב. בהמשך רמות מנשה יוצרות אמנם שני מעברים – ואדי מילך וואדי ערה – שצריך לחסום אותם, אבל אח"כ זה עולה לאום-אל-פאחם, ממשיך אל הגלבוע ואל מוצבי הברך שאנחנו מכירים אותם כי חלקם התחילו להכנס בקרקע אז. ואז לכל אורך רכס ההרים של המדבר, שומרון ומדבר יהודה וים המלח. יש לכאורה קו טופוגרפי בצורת ר' הפוכה, שחוסם פוטנציאלית את השריון הגרמני. הם לא פחדו מהחי"ר או חיל ההנדסה."

יוחנן רטנר

העבודות על קווי ההגנה החלו בראשית 1942, וחיפה – בהיותה נמל חשוב ומרכז לוגיסטי אסטרטגי עבור הבריטים – ריכזה את מירב תשומת הלב. רכס הכרמל הוכרז שטח צבאי סגור, ויחידות הנדסיות החלו חוצבות בונקרים ונועצות מחסומי נ"ט בנקודות נבחרות על ההר. המעורבות של הישוב היהודי בהקמת הביצורים על רכס הכרמל הייתה מינורית למדי. פרט למספר מצומצם של מתנדבים יהודים שסייעו בחפירות, ואולי גם סיוע הנדסי של חברת סולל-בונה, הבריטים לא ממש שיתפו את מנהיגי הישוב בתוכניותיהם. היה רק יוצא דופן אחד.

יוחנן רָטנֵר נולד באודסה שברוסיה, ולמד אדריכלות באוניברסיטה יוקרתית בגרמניה. סיפור חייו של רטנר מרתק באופן יוצא דופן: למעשה, היו מי שכינו אותו 'פורסט גאמפ הישראלי' בזכות הסיפור האישי הייחודי שלו, שמצליח לגעת – כמעט בלי להתכוון – בהמון אפיזודות אייקוניות בהיסטוריה הישראלית. למשל, הוא ניהל רומן עם רחל המשוררת וכאדריכל, תכנן את קברה המפורסם בבית הקברות של קיבוץ 'כנרת'. בתקופה אחרת ניהל רומן עם רחל כגן, מייסדת ויצ"ו ואחת משתי הנשים היחידות החתומות על מגילת העצמאות. חייו של רטנר עשירים באנקדוטות היסטוריות כאלה, אבל לענייננו אנו אספר רק שכחייל בצבא הרוסי, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, רטנר התגלה כאיש מטה ואסטרטג צבאי מהמעלה הראשונה, והתקדם במהירות בסולם הדרגות עד לדרגה המקבילה לקולונל.

כשעלה יוחנן רטנר לארץ ישראל בשנות העשרים, הצטרף לארגון ההגנה ומונה לראש המפקדה הארצית הראשון של הארגון. במקביל, העסיקו אותו הבריטים כיועץ במטה הכללי שלהם, בקהיר. הכירותו עם הפיקוד הבריטי הובילה לכך שלקח חלק בתכנון תוכנית 'המבצר האחרון'. מיכאל רטנר הוא בנו של יוחנן, והוא יספר לנו על המעורבות של אביו בתוכנית הבריטית.

"[מיכאל] צוות בריטי ברובו, אבל עם שימוש במהנדסים יהודים. הוא למעשה צורף במקרה, כי הסוכנות היהודית הציעה אותו כבעל ניסיון של קצין מטה בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. האנגלים קיבלו אותו, והם הם רק גילו את העושר שהם קיבלו כשהוא בא והציע להם תוכנית לעיכוב הפלישה הגרמנית או הצרפתית, על ידי זה שהוא הציע להם לעבור על ספריית הטכניון, שבו היו הפרסומים של כל חברות הפיתוח ההנדסי שבנו מנהרות וקווי רכבת וכבישים בכל רחבי המזרח התיכון. כל האוצר של הדיווח שלהם, פרסומים מסחריים, למעשה היה בספריית הטכניון. ישב צוות – זו הייתה יוזמה של אבא – בספריית הטכניון, וזיהו נקודות תורפה: איפה שיש מדרון ואיפה שיש מנהרה. הם זיהו גם נקודות תורפה שתוקנו – אבל אם אתה מצמיד שם חומר נפץ [אתה יכול להרוס]. דרך אגב, כדי להבין כמה הם עבדו מהר ויסודי: חלק מנקודות הפיצוץ בליל הגשרים היו נקודות שהבריטים עצמם הכינו בכל הגשרים של ארץ ישראל למקרה שהם יצטרכו לסגת. זאת אומרת הנקודות חושבו בדיוק מבחינה הנדסית. זה היה סופר רציני כל העסק הזה."

יוחנן רטנר עוד עתיד למלא תפקיד קריטי בסיפורנו – אבל כעת הגיע הזמן להסיט את מבטנו מערבה ודרומה, אל צפון אפריקה.

ארווין רומל, 'שועל המדבר'

ביוני 1940, לאחר שהצבא הגרמני הכריע את הצרפתים בנוקאאוט, החליטה איטליה – בהנהגתו של בניטו מוסוליני – להצטרף למלחמה לצידם של הגרמנים, והכריזה מלחמה על בריטניה. לוב שבצפון אפריקה הייתה קולוניה איטלקית מזה עשרות שנים – ומוסליני הורה לכוחות הצבא האיטלקי שהיו מוצבים בה לתקוף ולכבוש את מצרים, שהייתה אף היא קולוניה בריטית. ההחלטה הזו, כמו לא מעט החלטות אחרות של הדוצ'ה, התבררה כשגיאה קולוסלית: הבריטים ריסקו את הצבא האיטלקי העשירי, שבו כמאה ושלושים אלף מחייליו, והניסו אותו כל הדרך בחזרה לטריפולי. למוסליני לא הייתה ברירה אלא לפנות להיטלר, בן בריתו, בתחינה לעזרה. היטלר, בשלב הזה, היה עסוק עד מעל הראש בתכנון הפלישה לברית המועצות, משימה שהייתה מבחינתו חשובה בהרבה מתמיכה בכוחותיו של מוסוליני – אבל הוא הסכים לשלוח לצפון אפריקה כוח צבאי קטן יחסית: 'הקורפוס האפריקני'. חשוב יותר, היטלר העמיד בראש אותו קורפוס אפריקני את אחד מקציניו המוכשרים והמבטיחים ביותר – וזה עשה את כל ההבדל.

ארווין רומל החל את הקריירה הצבאית כמפקד כוחות רגלים במלחמת העולם הראשונה. כקצין צעיר, הוכיח את עצמו כטקטיקן מבריק שידע לנצל חולשות במערכי האויב ולהפוך אותן לנצחונות מזהירים. למשל, הוא הצליח להכריע עמדה מבוצרת של הצבא האיטלקי ולקחת בשבי תשעת אלפים חיילים ושמונים תותחנים – באמצעות כוח של מאה וחמישים חיילים בלבד… ההצלחות הדרמטיות האלה זיכו את רומל בעיטור צלב הברזל וקידום מהיר בשורות הצבא. חוויותיו וניסיונו של רומל במלחמת העולם הראשונה הובילו אותו לכתוב ספר בשם 'חיל הרגלים תוקף' שבו פרש את משנתו הצבאית, שהדגישה את היתרונות של תמרון מהיר והפתעת האויב. ספרו של רומל הפך לרב מכר כלל עולמי והשפיע על סגנון הלחימה של צבאות רבים בכל רחבי העולם.

אם לרומל היה מוניטין מצוין אחרי מלחמת העולם הראשונה, הרי שמלחמת העולם השניה הזניקה אותו למעמד כמעט מיתולוגי. עם פרוץ המלחמה באירופה קיבל רומל את הפיקוד על דיוויזיית השריון השביעית של הוורמאכט. הייתה זו הפעם הראשונה של רומל כמפקד כוחות שריון: עד אותו הרגע, פיקד רק על יחידות חי"ר. אבל הפנצרים הגרמנים, עם המהירות ויכולת התמרון המעולה שלהם, התאימו לסגנון הלחימה של רומל כמו נעלי ריצה לרגליו של יוסיין בולט. הדיוויזיה של רומל נעה כל כך מהר בשדות הקרב הצרפתיים, שבזמנים מסויימים של הלחימה אף אחד – לא הצרפתים וגם לא הפיקוד הגרמני עצמו – לא ידעו איפה היא נמצאת, ודיוויזית השריון השביעית זכתה לכינוי 'דיוויזית הרפאים'.

את המוניטין המיתי והחשיבה הצבאית המבריקה שלו הביא רומל לצפון אפריקה, כשמונה לעמוד בראש הקורפוס האפריקני בפברואר 1941 – וכמעט מייד חולל מהפכה במצב הלוחמה. הוא הסב לבריטים אבדות קשות ודחק אותם בחזרה אל הגבול עם מצרים. בשלב מסוים הצליחו הבריטים להתאושש קמעה ולצאת למתקפת נגד, אבל באביב 42' יצא רומל למתקפה מהירה ודרמטית על מעוז בריטי חשוב בשם 'מבצר טוברוק'. טוברוק הייתה עיר נמל, במיקום אסטרטגי במיוחד: כמעט באמצע הדרך בין קהיר המצרית וטריפולי הלובית. במדבריות של צפון אפריקה לא היו לא מים ולא דלק, ומי ששלט על נמל טוברוק זכה ביתרון לוגיסטי אדיר.

ביוני 1942 נפלה טוברוק לידי הגרמנים. הייתה זו המפלה הצבאית הדרמטית ביותר של הבריטים במלחמת העולם השניה, אולי שנייה בחומרתה רק לנפילת סינגפור לידי היפנים ארבעה חודשים קודם לכן. למעלה משלושים אלף לוחמים בריטים נפלו בשבי הגרמני בטוברוק, כמו גם כמויות אדירות של ציוד ואספקה שהיו במבצר. רומל, 'שועל המדבר' כפי שכינו אותו העיתונים הבריטים, לא עצר והמשיך לדהור מזרחה, לעבר מצרים.

פאניקה בארץ ישראל

אם הפלישה הגרמנית לרוסיה והאפשרות שהנאצים ינצלו את המומנטום ויפלשו למצרים מצפון, דרך ארץ ישראל, הדאיגה מאוד את הבריטים – הרי שהמתקפה של רומל בצפון אפריקה הכניסה אותם להיסטריה. הפיקוד הבריטי הבין שכעת מסוגלים הגרמנים למחוץ את הכוחות במצרים בתנועת מלקחיים: שריון גרמני מהיר שישטוף את מדבריות הנגב מצפון מחד, וממערב מאידך. לא זאת בלבד: ברגע שישלטו הגרמנים על תעלת סואץ והבסיסים הלוגיסטיים של הבריטים במצרים, שום דבר לא ימנע מהם לשעוט מזרחה דרך ירדן, ולהשתלט על בארות הנפט של עיראק. קווי ההגנה של תוכנית 'המבצר האחרון' בכרמל ובשאר רכסי ההרים בצפון הארץ אולי עשויים לעכב את השריון הגרמני שיבוא מצפון – אבל שום דבר לא יבלום את כוחותיו של רומל מדרום. נפילתם של בארות הנפט ותעלת סואץ עשויה להיות, פשוטו כמשמעו, מכת מוות לצבא הבריטי.

ואם הבריטים היו בהיסטריה, אני חושב שאתם יכולים לדמיין מה עבר בראשם של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל כששמעו על התבוסה הבריטית בטוברוק. החשש מפני כיבוש גרמני והשמדה טוטאלית של הישוב היהודי בארץ ישראל על ידי הערבים בסיוע הנאצים, הפך לפאניקה של ממש. החרדה הקיומית שבה היה נתונים היישוב היהודי והצבא הבריטי במזרח התיכון יעמדו במוקד הפרק הבא, חלקו השני של הפרק הזה. נשמע על התוכנית הבריטית לנטוש את ארץ ישראל ולהותיר מאחוריהם אדמה חרוכה.

"[גלבר] אבל במצרים היה מרכז זירתי. ז"א, מפקדות ומחסנים שאין להם מה לחפש שם במלחמה. זה נחשב פעם עורף בטוח, אז בנו את זה שם. עכשיו זה היה לא העורף אלא כמעט חזית! התחילו לפנות לעזה, לא"י, לסודן, לכל מיני מקומות."

נשמע על הויכוח הסוער בתוך הישוב היהודי בשאלה מה צריכה להיות דרך הפעולה כלפי האיום הגרמני – האם להכנע ולקוות לטוב, או להלחם עד טיפת הדם האחרונה?

"[גלבר] אם היה קורה משהו ב-42', מי היה מציל אותנו – הח'ברה שהלכו לצבא הבריטי במצרים? או אלה שהתגייסו לפלמ"ח כאן?…"

ולבסוף, נחשוף את 'טוברוק על הכרמל', או בשמה השני – 'תוכנית חיפה': התוכנית שהגו יוחנן רטנר ויצחק שדה להגנה על הישוב היהודי מפני הגרמנים והערבים לכשיגיע רגע האמת.

"[מיכאל] שם הם נפגשים ומכינים את התוכנית כמוצא אחרון לרגע שבו הגרמנים פולשים, וחוצים את הקווים של מצריים. הם מתכננים לרכז את כל האוכלוסייה היהודית ברכס הכרמל ולהתגונן ברכס הכרמל."

כל אלה ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה: 'סודם של הבונקרים על הכרמל, חלק ב' – מצדה על הכרמל'.