טרה נובה – המשלחת המקוללת אל הקוטב הדרומי, חלק א'

כתב: נייט נלסון

ערך: רן לוי

הנה אתגר בשבילכם: נסו לומר משהו שמעולם לא נאמר קודם לכן. למשל – ארבעים ואחת מכנסי תקרה. מפיות צעירות לעולם אינן מטפטפות נעליים. לימון ההיפ הופ שלי במזחלת לנרניה.

באמת מאתגר, לא? בהינתן כל הדברים שכבר נאמרו לאורך ההיסטוריה האנושית, בכל העולם, בכל השפות – קשה לדעת אם אפילו הדבר המגוחך ביותר שחשבת עליו לא נאמר כבר אי שם בעבר. מים מסריחים גורמים לסבתא לצאת מהחלון. זה פודקאסט סבון באי מינור, אבל אני רוצה את זה ב A מז'ור שבע. יש אומרים שמעל מאה מיליארד בני אדם התהלכו על כדור הארץ לאורך ההיסטוריה. אני ואתם פוסעים בשבילים שהלכו בהם אינספור אנשים לפנינו. מישהו בטח כבר כתב את הסיפור שאני עומד לספר לכם, וכנראה יותר טוב מפי שאני אעשה זאת.

מעט אנשים בהיסטוריה, ובמיוחד בהיסטוריה המודרנית, יכולים לטעון כי השיגו משהו שאף אחד אחר לא השיג לפניהם. אבל עבור המעטים מבינינו שיש להם הזדמנות לעשות כן – זהו מניע רב עוצמה. רבים ימותו מרצונם החופשי על מזבח התהילה.

גיבורים

בעשרים ושישה בנובמבר, 1909, צוות של ארבעה גברים וארבעה סוסי פוני בראשות חוקר אירי בשם ארנסט שקלטון (Shackleton), בוסס בטונדרה הקפואה של אנטארקטיקה, וחצה את קו הרוחב 82 מעלות דרום. בעשותם זאת, הם היו לאנשים הראשונים שהגיעו קרוב כל כך לקוטב הדרומי של כדור הארץ.

שבועות מספר קודם לכן, כשעשה צוותו של שקלטון את דרכו דרומה, הם נתקלו במכשול שהיה לכאורה בלתי עביר: רכס של הרים גבוהים, שהיה רחב מכדי שאפשר יהיה לעקוף אותו. האפשרות היחידה הייתה למצוא נתיב מעבר בין ההרים. ככל שהתקרבו אל הרכס הלכה ונעשתה הדרך לקשה ובוגדנית יותר. שניים מסוסי הפוני שגררו מזון ואספקה מתו. מעט מאד תקווה נותרה בליבם של אנשי הצוות החבוטים והקפואים. אבל שקלטון היה עקשן. הוא דחף את הצוות שלו קדימה והלאה, ובשלושה בדצמבר הבזיק מולם "ניצוץ מבריק של אור", כלשונו של שקלטון, מבעד לרכס ההרים. הם צעדו לקראתו. אלת המזל הייתה לצידם: היה זה נתיב נסתר בין ההרים, דרך שחצתה את הרכס.

בעודם צועדים על קרקע זרועת המהמורות, נפל הפוני האחרון לתוך נקיק קרח עמוק. אנשיו של שקלטון עברו בסך הכל רק רבע מהמסע שלהם, וכבר עכשיו נאלצו לגרור בכוחות עצמם את כל האוכל והאספקה שלהם. אבל הם המשיכו. ביום חג המולד הגיע הצוות למרחק של כשש מאות קילומטרים מהקוטב הדרומי. המזון שנותר להם יאזל בעוד פחות מחודש, וברור שלא יספיק להם כדי להגיע אל הקוטב ולחזור ממנו. ובכל זאת, הם המשיכו.

בתשעה בינואר, המוות כבר ריחף מול עיניהם. כל ארבעת הגברים לקו בדיזנטריה חריפה אחרי שאכלו את בשרם הנרקב של סוסי הפוני המתים. פרנק ווילד (Wild), חברו הקרוב ביותר של שקלטון, היה אחוז בדלקת מעיים כה קשה עד שבקושי היה מסוגל לזוז או לאכול. בשלב מסוים בחר שקלטון – שבעצמו היה חולה מאוד – להקריב את מנת המזון שלו לטובת חברו, וכמעט אילץ את ווילד לאכול את הביסקוויט שלו. "אלוהים אדירים," כתב ווילד מאוחר יותר. "לעולם לא אשכח זאת. אלפי לירות לא היו מספיקות כדי לקנות את הביסקוויט הזה."

שקלטון ואנשיו היו גיבורים. הם הגיעו קרוב יותר לקוטב הדרומי מכפי שאיש הצליח לעשות זאת לפניהם. מסע הגבורה שלהם דרך הגיהנום האנטרקטי והדרך שסללו למי שיבוא אחריהם, היה מעשה אמיץ שמעטים מאיתנו מסוגלים לו. אבל רגע הגבורה האמיתי של שקלטון התרחש בתשעה בינואר, כשהצוות היה בקו רוחב שמונים ושמונה מעלות דרום, פחות ממאה ושישים קילומטרים מהקוטב הדרומי. שקלטון הביט באנשיו המותשים והשבורים בעקבות המסע המפרך. הוא ידע שהמזון שברשותם לא יספיק להם. שגם אם יצליחו להגיע לקוטב הדרומי – סביר מאד שחלקם לא יחזרו הביתה. הוא קיבל החלטה שדרשה יותר אומץ וכוח רצון מכל מה שהפגינו במסעם עד כה. "עשינו את שלנו," כתב ביומנו באותו היום, לפני שנעץ את הדגל הבריטי בנקודה בה נצבו רגליהם. אחרי שעברו כמעט תשעים אחוזים מהדרך אל מטרתם – הוא והצוות שלו סבו לאחור.

שקלטון ויתר על חלומו הגדול באותו היום, אבל בתמורה – הוא וכל אנשי צוות חזרו הביתה בחיים.

הטרה נובה יוצאת לדרך

"שלושת השבועות הראשונים של נובמבר חלפו בכזו מהירות, עד שהזנחתי את יומני וכעת אני יכול רק לדלות את הפרטים מזכרוני."

מתוך יומנו של קפטיין רוברט פלקון סקוט (Scott). בסתיו של 1910, הוא וצוותו היו עסוקים בהכנות לקראת להפלגה דרומה מנמל דיונדין (Dunedin), שבניו זילנד.

"באורס (Bowers) ו-וייאט (Wyatt) עבדו במחסן […], ממיינים וסופרים את הצידה. הכל מתקדם ללא תקלות. המתנות והרכישות השונות בניו-זילנד נאספו: חמאה, גבינה, בייקון, נקניק, בשר משומר, לשונות. […] הכל הועמס, מוין וסומן מחדש כדי להימנע מקשיים בדרום.

כשירדה הספינה מהממשה היא הייתה אחוזה בהמולה גדולה של עבודה. קצינים, אנשי צוות וסבלים היו עסוקים בטעינת המחסנים. אנשיו של מילר בנו אורוות לסוסים, אטמו את הסיפונים ןחזקו את המבנים שעל הסיפון. המכונאים ואנשיו של אנדרסון עבדו על המנועים. המדענים איפסנו את המעבדות שלהם. הטבח סידר את המטבח שלו, וכן הלאה. לא הייתה נקודה פנויה על הספינה שמישהו לא עבד עליה."

במקביל להכנת המזון והספינה, נפגש סקוט בחוף עם הפקידים ואנשי העסקים שמימנו את המסע. משלחת טרה נובה (Terra Nova) עוררה המון עניין ציבורי, אפילו בטרם עזבה את הרציף. בעשרים ושישה בנובמבר, אחרי חודשים ארוכים הכנות וגיוס כספים אינטנסיבי, כתב סקוט ביומנו:

"הודענו על יציאתנו לדרך בשעה שלוש אחר הצהריים, ושלוש דקות אחרי השעה שלוש התנתקה הטרה נובה מהרציף. המון גדול התקהל על החוף."

ניו זילנד היא אחד המקומות היפים ביותר בכדור הארץ. הסצנה כולה לא הייתה יכולה להיות ציורית יותר. קרני אור בקעו מבעד לעננים, רוח נעימה נשבה על פני המים השקטים, והקהל בחוף נופף למלחים לשלום.

"הרחק מבעד למישורים אפשר לראות את ההרים […] והפסגות הנפלאות ומכוסות השלג של האי קאיקורה [Kaikoura]. הנוף כולו מכשף ביופיו, ומביא את האדם לכדי שביעות רצון שאי אפשר להסבירה במילים."

בעודם מתרחקים מהנמל הריע צוותה של הטרה נובה שלוש פעמים לכבודם של אזרחיה מסבירי הפנים של ניו זילנד. הייתה להם סיבה טובה להיות במצב רוח מרומם. הם היו בעיצומו של מסע היסטורי: להפוך לבני האדם הראשונים אי פעם שכף רגלם תדרוך בנקודה הדרומית ביותר של כדור הארץ.

אתם יודעים – תשכחו מזה.

מסע אל הגהנום

קפטן סקוט ואנשיו היו אמורים להיות מבועתים. המסע ההיסטורי שלהם עתיד להביא אותם לא רק להיות בני האדם הראשונים שידרכו בקוטב הדרומי אלא היונקים הראשונים…אתם יודעים מה – אולי אפילו היצורים החיים הראשונים, פרט לבקטריה אקראית פה ושם – שיעשו כן מאז שקפאה יבשת אנטארקטיקה לפני יותר משלושים וארבע מיליוני שנים. משלחת טרה נובה הייתה מסע אל הגיהנום. אל מקום אליו איש לא אמור להגיע. כבר בדרך לשם, נדמה היה שאלוהים עצמו ניסה לרמוז להם שאולי כדאי להסתובב אחורנית.

"אחד בדצמבר, 1910. במהלך הלילה גברה הרוח. הספינה האיצה לשמונה, תשעה ואז תשעה וחצי קשרים. רוח עזה מצפון מערב וים סוער ומבולבל. התעוררתי להמולה גדולה בספינה, ולמראה לא מלבב כלל תחת הנסיבות.

הגלים מתנפצים כל העת על הצוות ומדי פעם בפעם מכסים אותם לחלוטין. לעיתים על האנשים אחוז בעוז בעצמים על הסיפון כדי שלא להסחף אל מעבר לדופן, כששקי פחם וארגזים משוחררים מטלטלים לכל עבר, מתנגשים בהם ומאיימים לשבור את אחיזתם. ברגע שהיה נדמה שהנה הצלחנו להחזיר את הסדר לספינה, הגיע איזה גל אדיר, קרע את אבטוחי החבלים ואילץ אותנו לקשור את הכל מהתחלה.

לכל אורך הלילה המשיכו הגלים והרוחות לעלות, וטלטלו את הספינה. קיצרנו את המפרשים והדממנו את המנועים, אך ללא הועיל. מהסיפון הקדמי הגיעו אלי דיווחים על סוסי פוני שנפגעו, היכן שאוטס (Oates) ואטקינסון (Atkinson) עמלו כל הלילה. והרע ביותר עדיין לפנינו."

אורכה של הטרה נובה היה כחמישים ושבעה מטרים, והיא נשאה על סיפונה שישים וחמישה אנשי צוות, שלושים וארבעה כלבים ותשעה עשר פונים סיביריים. אפשר לומר שהספינה עליה פיקד קפטין סקוט הייתה מעין גרסה מודרנית לתיבה של נח.

"אחד הכלבים טבע אתמול בלילה. פוני אחד מת ועוד שניים במצב קשה: כנראה שגם הם יאבדו לנו. הגלים הגבוהים התנפצו על סוסי הפוני וסחפו אותם, ורק השרשרת שלהם מנעה מהם ליפול למים. מירֵס (Meares) ועוזריו היו עסוקים כל העת בלהציל את היצורים המסכנים האלה ממוות בתליה, ולמצוא להם מחסה טוב יותר – משימה כמעט חסרת סיכוי. פוני אחד נמצא מת, תלוי על השרשרת שלו. אחד נסחף החוצה בכזו עוצמה שהשרשרת שלו נקרעה והוא נעלם מעבר לדופן. הגל הבא שהגיע העיף אותו, באורח פלא, בחזרה אל הסיפון, והוא בריא ושלם. הסופה גבתה מאיתנו מחיר כבד, אבל אני מרגיש שהכל יהיה בסדר אם רק נצליח להחזיק מעמד. אבוי! עוד כלב הועף כרגע מעבר לדופן!"

והצרות עדיין לא הסתיימו. שבוע אחרי שהסופה שככה, נתקלה הטרה נובה בקרחונים צפים.

"אתמול בלילה היו לי עדיין תקוות גדולות שאת חג המולד נבלה בים הפתוח. אבל הנוף שסביבנו הולם את חג המולד: אנחנו מוקפים בקרח, עננים אפורים ונמוכים מורידים עלינו מדי פעם פתיתי שלג שמסתירים את הרקיע, ופה ושם בריכות קטנות של מים מבצבצות בינות לקרחונים ומטילות צללים כהים על העננים. הצללים הכהים נמצאים בעיקר מאחורינו, מהכיוון ממנו באנו. מקדימה, הזוהר הלבן של הקרח שולט בכל מקום.
אנחנו לכודים: כמעט ולא מצליחים לזוז תחת כוח המפרשים, וגם כוח הקיטור לא עושה הרבה. בכל צעד שאנחנו עושים קדימה, נדמה שהסיכוי להשתחרר רק הולך ופוחת."

יחלפו עוד עשרים יום ושישים ואחת טונות של פחם, לפני שספינתו של סקוט תשחרר מאחיזתם של הקרחונים ותמשיך דרומה. בארבעה בינואר, 1911, חודש אחרי שעזבו את ניו זילנד, פגשה הטרה נובה לראשונה את חופיה של יבשת אנטארקטיקה.

העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה

"העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה", כפי שאנחנו מכנים היום את התקופה המדוברת, החל ב-1897 ונמשך עד 1922. כל היבשות הגדולות והאוקיינוסים כבר מופו בהצלחה, וההרפתקנים שמו לעצמם למטרה להגיע אל שתי הנקודות האחרונות בכדור הארץ שטרם נכבשו: הקטבים.

הקוטב הצפוני הוא לא בדיוק מקום מסביר פנים. בשיא הקיץ, הטמפרטורה הממוצעת בליבו של הים הארקטי נעה סביב אפס מעלות. בחורף, היא יורדת לשלושים מעלות מתחת לאפס. אין הרבה אור שמש, במיוחד בחודשי החורף. ובכל זאת, שבטים אינואיטים בגרינלנד וצפון קנדה חיים לא רחוק מקו רוחב תשעים צפון, וכבר ב 1909 הכריז רוברט פירי (Peary) האמריקני כי כבש את הקוטב הצפוני והקדים בכך את החוקר הנורווגי רואלד אמונדסן (Amundsen).

אבל הקוטב הדרומי הוא לא כמו הקוטב הצפוני.

אנטארקטיקה היא, באופן עקרוני, גוש ענק של קרח שמכסה יבשת נרחבת, בגובה של כשלושת אלפים מטרים מעל פני הים – לשם השוואה, קצת יותר גבוה מפסגת הר החרמון. פינגווינים, שחפים ודגים חיים בקרבת החופים, אבל גם היצורים העמידים ביותר לא יכולים לשרוד במרכזה של היבשת, היכן שהטמפרטורות נמוכות מאלו שבקוטב הצפוני בכעשרים וחמש עד שלושים מעלות. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה אי פעם על כדור, שמונים ותשע מעלות מתחת לאפס, נמדדה באנטארקטיקה. הריה של אנטארקטיקה מתנשאים לגובה של כחמשת אלפים מטרים, ומעבר להם –  מיליוני קילומטרים רבועים של מדבר שטוח וקפוא. שממה לבנה מאופק עד אופק. כל כך לבנה, עד שבימי הקיץ כוויות שמש ועיוורון שלגים מהווים איום ממשי. חודשי החורף, להבדיל, הם לילה ארוך ומתמשך.

“העובדה שבני האדם יוצאים אל מעמקי הקוטב בחשיכה, כדי לפגוש פנים אל פנים את הקור האיום ביותר והרוחות העזות ביותר – היא לכשעצמה דבר חדש. העובדה שהם מתמידים במשימתם כנגד כל איום אפשרי שהטבע מציב בדרכם – זו גבורה."

אנטארקטיקה היא גיהנום. היא גיהנום גרוע יותר מכפי שרוב בני האדם מסוגלים לשרטט בדמיונם. למה שמישהו יבחר, בהכרה צלולה ומרצונו החופשי, לחצות אותה ברגל? אישית, קשה לי להבין את זה. אני בקושי מתפקד כשמישהו מכוון את המזגן במשרד לפחות מעשרים מעלות. אבל עבור שקלטון, סקוט ואנשי תקופתם, הקשיים האדירים ביותר היו מחיר סביר לשלם תמורת התהילה שיזכו בה הם, עמיתיהם וארצם. התהילה, כנראה, היא זו שחיממה אותם בלילות הקפואים.

אבל כבוד ותהילה לא היו המוטיבציה היחידה שהניעה את האנשים האלה. בנוסף לכל התכונות הנעלות – פטריוטיות, כבוד וחברות אמת – ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הונעו גם על ידי רגש אנושי נחות: קנאה קטנונית. הם היו יריבים מהסוג המר ביותר: אויבים שהיו פעם חברים טובים.

ארנסט שקלטון

משלחת דיסקברי (Discovery) לקוטב הדרומי עזבה את חופי אנגליה באוגוסט, 1901 – עשור לפני הטרה נובה. רוברט פלקון, שפיקד על המשלחת, היה קצין צי עתיר זכויות – אבל נטול הכישורים והניסיון הדרושים כדי להוביל משלחת כזו. על סיפונה של הדיסקברי היו חמישים איש, חלקם מלחים של הצי הבריטי וחלקם אזרחים. אחד מאותם חמישים היה ארנסט שקלטון בן העשרים ושבע: צעיר כריזמטי, שניחן בשילוב של כישורים חברתיים ורגישות גבוהה, עם אגרסיביות נוקשה ובלתי מתפשרת.

שקלטון החל את הקריירה ההרפתקנית שלו כנער סיפון זוטר על סיפונה של ספינת סוחר אזרחית שהפליגה בין אנגליה ודרום אפריקה. הוא התקדם לתפקיד קצונה – אך מתוך  שמונת אלפים האנשים שהגישו מועמדות להצטרף למשלחת דיסקברי, שקלטון היה – בכל קנה מידה – פחות ראוי מרובם. למזלו, הוא היה חברו הטוב של בנו של אחד המממנים הראשיים של המשלחת, והקשר האישי הזה – בשילוב אישיותו וכוח הרצון הבולט שלו – הבטיחו לו תפקיד במשלחת ואפילו דרגת קצונה. בתוך זמן קצר הצליח להרשים אפילו את מפקדו הקשוח. האגדה מספרת שבאחד המקרים, סקוט התקשה להתמודד עם איש צוות סורר שלא שעה לפקודותיו. 'תן לי לטפל בזה,' אמר לו שקלטון. המפקד עזב, ושקלטון היכה את את איש הצוות מכות רצח עד שהבטיח למלא פקודות כלשונם.

שישה חודשים אחרי שעזבו את אנגליה, עגנה הדיסקברי באנטרקטיקה. הצוות הקים את בקתות המגורים והחל במחקר מדעי. הם אספו נתוני מזג אוויר, עקבו אחר חיות הבר, גידלו צמחים באדניות וניהלו רישומים מדעיים קפדניים. בזמנם הפנוי ציירו, כתבו שירה וסיפורים, ואפילו יצרו לעצמם עיתון מקומי בשם The South Polar Times.

שקלטון היה פופולרי מאד בקרב אנשי הצוות, ואחד מקציניו המוערכים ביותר של סקוט. כשיצא סקוט למסע הרגלי לעבר הקוטב הדרומי, הוא בחר רק שני אנשים שיתלוו אליו: אדוארד ווילסון (Wilson), אקדמאי ואיש אשכולות מבריק – ושקלטון, נער הסיפון לשעבר.

ביומנו כתב ווילסון כי מטרת המסע הייתה "להגיע הכי דרומה שניתן בקו ישר מ[החוף], לכבוש את הקוטב הדרומי אם אפשר – או לכל הפחות לגלות אזורים חדשים." תחת ההגדרה הזו, המשלחת הייתה הצלחה מסחררת. הם הצליחו לחצות כמעט אלף קילומטרים ולהגיע עד קו רוחב שמונים ושתיים דרום, לפני שהסתובבו בחזרה. המסע המפרך הזה לימד אותם כמה לקחים חשובים. לדוגמה, אף אחד מהם לא היה מיומן בעבודה עם כלבים, והתכנית המקורית שלהם להיעזר בכלבים במהלך המסע התגלתה כלא מעשית. גרוע יותר, כל השלושה לקו בצפדינה – מחלה קשה הנגרמת ממחסור חמור בויטמין C. שקלטון, במיוחד, היה כל כך חולה עד שלא היה מסוגל לסחוב שום דבר, ולעיתים אפילו לא היה יכול לעמוד על רגליו. סקוט ו-ווילסון נאלצו לסחוב אותו אחריהם במזחלת שלג.

כל השלושה שרדו את המסע, אבל תהום חשוכה נפערה בין סקוט ושקלטון. שקלטון הראוותני והכריזמתי היה ההפך הגמור מסקוט, הג'נטלמן האנגלי המופנם – והימים הארוכים שבילו זה בקרבתו של זה חשפו את פערי האופי ביניהם. בספר זכרונות שפרסם סקוט אודות מסעה של הדיסקרי, הוא קטל ללא רחמים את שקלטון בגלל הקשיים שהעמיס עליו ועל וילסון בזמן המסע לקוטב.

לשקלטון המבויש והמריר הייתה רק דרך אחת להציל את כבודו: לחזור לאנטארקטיקה, ולשבור את השיא אליו הגיע עם סקוט. וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא קרא לנתיב שמצא בין ההרים על שמו של אחד מאנשי העסקים שמימנו את המשלחת, ולנקודה אליה הגיעו – המקום הקרוב ביותר לקוטב בו דרכה רגל אדם –  'נקודת שקלטון', על שמו.

וכך התחלפו סקוט ושקלטון בתפקידים. שקלטון זכה לאות אבירות, והציבור הריע לו על גבורתו. סקוט עמד כעת בצל – והוא ידע שימשיך לעמוד בצילו של השוליה-לשעבר שלו, אלא אם יצליח לעבור את נקודת שקלטון ולהגיע לקוטב הדרומי.

כשקוראים ביומנו של סקוט, אפשר לחוש באיבה ובטינה שלו כלפי שקלטון. למשל, כשהגיעה משלחת טרה נובה אל בקתה ששימשה אותו בזמן משלחת דיסקרי, ואחר כך גם את המשלחת של שקלטון, סקוט מתאר איך השאיר אותה שקלטון אחריו:

"כשהגענו אל הבקתה, גילינו אותה למגינת ליבי מלאה בשלג. שקלטון דיווח שרוח עזה מנעה מהם לפתוח את דלת הכניסה, אבל הם הצליחו להיכנס דרך החלון ומצאו מחסה בבקתה. אבל כשהם עזבו אותה הם השאירו את החלון פתוח, וכתוצאה מכך הבקתה מלאה כעת בשלג קשה כקרח, והיא כמעט חסרת תועלת עבורנו."

במקומות אחרים ביומן, סקוט מתרברב בכך שסוסי הפונים שלו טובים יותר משל יריבו.

"הכל פחות או יותר אותו הדבר," כתב בעשרים ושתיים בנובמבר, 1911. "הפונים קצת יותר רזים, אבל לא חלש