פנסטיה 2000 – סיפורו של מגזין מדע בידיוני ישראלי

כתב: רן לוי

"[האופטמן]  אחרי שהקמנו את האגודה ב-1996, שנה או שנתיים אחר זה היה אייקון. כנס נחמד  בסינמטק, המון חבר'ה צעירים, אפילו ילדים לפעמים. אני הולך עם מישהו  במסדרונות, יושבים ילדים בצדדים, ואני עובר. אני שומע שני ילדים, 14,  מתלחשים. 'אתה יודע מי זה? מי? זה אהרון, ערך את פנטסיה 2000… מה הוא עוד  חי?!"

אין זה סוד שהמדע הבדיוני אינו חלק מהזרם  המרכזי של התרבות הישראלית. אמנם כאן ב'עושים היסטוריה' הז'אנר הזה מקבל  מעט "יחס מועדף", אבל אם לשפוט על פי מספר המדפים שמוקדשים למדע הבדיוני  בחנויות הספרים, למשל, ברור שחובבי המדע הבדיוני נמצאים במיעוט.

עובדה זו הייתה נכונה גם בשנת 1978,  כשחבורה של סטודנטים צעירים באוניברסיטת תל-אביב החליטה להקים ירחון חדש  שיוקדש למדע הבדיוני- למרות שידעו שהקהל הפוטנציאלי שלהם מצומצם מאד.  בפרק  זה נספר את סיפור עלייתו של 'פנטסיה 2000' ונפילתו, מגזין המדע הבדיוני  החשוב והמשפיע ביותר שקם בישראל, וסיפורם של האנשים הנאיבים שיצרו אותו.  באמצעות 'פנטסיה 2000' נציץ גם אל ההיסטוריה הרחוקה יותר של המדע הבדיוני  בעברית: אל תקופתם של בנימין זאב הרצל, תנועת 'הכנענים' וגיבורי-על  ישראליים למהדרין כמו 'דן טרזן'…

חבורת המקימים

ל'פנטסיה 2000' היו ארבעה הורים: אלי טנא, דובי לרר ואהרון וציפי האופטמן, זוג נשוי.

"[האופטמן] החבורה שהקימה [את  המגזין], הרקע שלה היה קודם כל אנשים שלמדו אז משפטים באוניברסיטת ת"א.  זוגתי הייתה סטודנטית למשפטים, אני הייתי סטודנט לתואר שני בהנדסה ושנינו  שרצנו באוניברסיטה ואני ביליתי חלק גדול מהזמן בסביבות הפקולטה למשפטים.  דרכה הכרתי כמה חברה שהיו חברים טובים שלה ללימודים ובמקרה או שלא במקרה  כולם חובבי מד"ב. ככה זה בעצם התחיל. אני תמיד נוהג להגיד שפנטסיה נולד על הדשא של הפקולטה למשפטים וזה די נכון. השנה הייתה 1978, והיו לנו  כל מיני שיחות על ספרים וסרטים, כמו שמדברים חובבי מד"ב, ואני לא זוכר מי  מהחבורה הזו אמר שאין בארץ- בניגוד לעולם הגדול- עיתון מד"ב ראוי לשמו. היו  כל מיני נסיונות בעבר, כולם כשלו, ואין משהו שזוכה להצלחה והרבה אנשים  קוראים וקונים. מישהו אחר אמר בוא נעשה- אני לא ממש זוכר מי שאל ומי ענה,  אבל כך זה התחיל להתגלגל."

העורך הראשון של 'פנטסיה 2000' היה אלי טנא, שמכר את רכבו הפרטי כדי לממן את ההוצאה לאור.

"[האופטמן] הוא היה היחיד שהיה עשיר – היה לו אוטו קקמייקה ישן שהוא היה מוכן למכור אותו בשביל להשקיע את הכסף."

אהרון האופטמן החל את פעילות במגזין כעורך המדעי ובהמשך החליף את אלי בתפקיד העורך.

"[האופטמן] אחרי התלבטויות  החלטנו שהעיתון בתחילתו יתבסס במיוחד על סיפורים מתורגמים ומעט סיפורים  מקוריים, כי אמרנו שעיתון ישראלי חייב שיהיה לו חומר מקורי. בנוסף גם 2-3  מאמרים בכל גיליון שיכתבו אותם חברי המערכת ובמיוחד אני. מאיפה הסיפורים  המתורגמים? יצרנו קשר עם עיתון בחו"ל וביקשנו רשות להשתמש בחומר שלו  לתרגום, בתקווה שלא יבקשו הרבה כסף. העיתון אליו פנינו היה ותיק מאד, אחד  המפורסמים עד היום – FANTASY AND SF. הוא היה קיים משנות הארבעים. פנינו  אליו – לא היה אז אינטרנט – כתבנו מכתב וחיכינו לתשובה. והתשובה הגיעה  ולשמחתנו הם דרשו סכום כסף שיכולנו להרשות לעצמנו. לא זוכר כמה במונחים של  היום, אבל לא הרבה, משהו שאפשר לעמוד – פלוס כמות מסוימת של גליונות שהיה  צריך לשלוח להם. זהו. ואז ברגע שניתן האוקי, קיבלנו מהם ערימה של מגזינים  מהשנים הקודמות ואת חלקם הכרנו. התחלנו למיין ולבחור סיפורים לתרגום."

שיתוף הפעולה בין 'פנטסיה 2000' ו-  Fantasy and SF נתן לאנשי המגזין הישראלי הצעיר גישה למבחר עשיר מאוד של  סיפורים מעולים מהארכיון של המגזין האמריקני הוותיק, וביניהם סיפורים קצרים  וטורים פרי עטם של סופרי מדע בדיוני מפורסמים שהיו אהובים מאוד על הקהל  הישראלי כמו אייזיק אסימוב, ארתור סי קלארק, רוברט סילברברג ואחרים.

אף על פי כן, הסיכוי שהמגזין יצליח למכור  די עותקים כדי לכסות אפילו את עלויות ההדפסה היה נמוך מאוד. באותה התקופה  המדע הבדיוני היה ז'אנר שולי ומחתרתי: לא הייתה קהילת חובבי מדע בדיוני ולא  היו כנסים גדולים כמו 'אייקון' בימינו. כפי שנגלה מיד, היו ניסיונות  קודמים להקים מגזינים דומים – אך עד אותה השנה, 1978, אף מגזין מדע בדיוני  ישראלי אחד לא שרד יותר משלושה עשר גליונות בלבד. כשיצא לאור הגיליון  הראשון של 'פנטסיה 2000' בדצמבר 1978, איש לא ידע לומר בוודאות אם לא יהיה  זה גם הגיליון האחרון שלו…

לפני שנמשיך לעקוב אחר קורות 'פנטסיה  2000', הבה נחזור אחורה בזמן אל שורשי המדע הבדיוני בישראל. לצורך העניין  שוחחתי עם אלי אשד, חוקר תרבות שפרסם מאמרים רבים על ההיסטוריה של המדע  הבדיוני העברי.

"[רן] מה אחורה צריך ללכת כדי להגיד 'כאן התחיל מדע בדיוני בעברית?
[אשד] אם אתה שואל על מד"ב בעברית,  אפשר ללכת אחורה עד למאה השלישית או רביעית לפנה"ס, לספרים החיצוניים של  חנוך. חנוך הוא אחד מאבות האנושות שנוסע במסעות קוסמיים. יש אפילו ניסיון  להכניס מדע פרימיבי. ניסיונות מד"ב ראשונים."

מדע בדיוני: הרצל ולוינסקי

"[אשד] הספרות העברית החדשה החלה  ב-1891 אצל לווינסקי: אותו אחד מ'רחוב לווינסקי' וסמינר לווינסקי…הוא כתב  על מסע לארץ ישראל עתידית של שנת  2040 , מדינה יהודית בא"י. הוא הקדים את  הרצל. זו הייתה ההתחלה של המד"ב."

הספרים שכתבו בנימין זאב הרצל ואלחנן לייב  לוינסקי, אישים חשובים בתולדות התנועה הציונית, היו 'רומנים אוטופיים'.  סיפרו של לוינסקי, 'מסע לא"י בשנת ת"ת באלף השישי', יצא לאור בעברית  ב-1892, וגיבורו מטייל בפלסטינה בשנת 2040. ב'אלטנוילנד' (בעברית – 'ארץ  ישנה חדשה'), שיצא לאור עשר שנים מאוחר יותר, שלח הרצל את גיבור ספרו, צעיר  אוסטרי בשם פרידריך לוונברג, אל העתיד הקרוב יותר: שנת 1923. פרידריך מבקר  במדינת ישראל העתידית, ומספק לקוראים טעימה מהחזון הציוני של הרצל. רומנים  האוטופיים אינם 'מדע בדיוני' של ממש, אבל קל למצוא דימיון בינם לבין  'רומנים מדעיים' כדוגמת 'מכונת הזמן' של ה' ג' וולס או ספרי המסעות של ז'ול  ורן. סביר מאד להניח שאותם סופרים ציוניים ראשונים הושפעו במידה מסוימת  מהרומנים המדעיים, שהיו אבותיו של המדע הבדיוני המודרני.

"[אשד] הרצל כתב את מדינת  היהודים ב-1895, בערך באותה שנה בה נכתב 'מכונת הזמן' של וולס. באותה השנה  בה התקיים הכנס הציוני הראשון בבאזל, וולס פירסם את 'מלחמת העולמות'. האם  הרצל הכיר את וולס? אני חושב שלא, אבל כנראה שכן הכיר את ז'ול וורן. היו  אנשים שאפילו קראו להרצל 'וורן היהודי'. הרצל כתב סיפור בשנת 1895 על ספינת  אוויר שלא הייתה אז עדיין."

ספר המדע הבדיוני המודרני הראשון שהופיע  בישראל היה קובץ סיפורים מתורגמים בשם 'היה היה בעתיד', מאת המשורר אוריאל  שלח, המוכר יותר בשם העט שלו יונתן רטוש.

באותה תקופה החלו מופיעים גם ראשוני  ירחוני המדע הבדיוני בעברית תחת שמות כמו 'מדע דמיוני', 'פתאום' ו'סיינס  פיקשין'. חלקם התמקדו בסיפורי מדע בדיוני בלבד, ואחרים שילבו תכנים  מז'אנרים פופולריים אחרים מאותה התקופה כגון הרפתקות בלשיות ומערבונים.

מי היו האנשים שערכו את הירחונים ותרגמו  את הסיפורים שהופיעו בהם? התשובה לשאלה זו קשה יותר משנדמה בתחילה, כיוון  שבמקרים רבים השמות שהופיעו על כריכות החוברות והמגזינים היו שמות בדויים,  או שהיו עלומי שם לחלוטין. לעיניים מודרניות זו נראית התנהגות תמוהה – אחרי  הכל, איזה סופר לא ירצה ששמו יופיע על היצירה שכתב? אך כפי שכבר ציינתי,  המדע הבדיוני היה ז'אנר מחתרתי מאוד בשנות החמישים והשישים. העורכים  והמתרגמים לא ששו, במקרים רבים, לראות את שמותיהם מתנוססים על כריכות  העיתונים כדי שלא יהיו מזוהים בתודעת הציבור עם ז'אנר ספרותי שולי  ו'תמהוני'.

"[רן] מה, ממה הם פחדו?
[אשד] תראה, לא ממש  פחדו, אבל כנראה שזה לא היה כבוד גדול לפרסם את השמות האמיתיים שלהם. המדע  הדימיוני נחשב לז'אנר נחות. פה ושם כתבו כמה מילים, אבל המד"ב היה נחות  כמו ז'אנר המערבונים. למעשה, היו הרבה יותר מערבונים מאשר מד"ב."

כמעט כל הירחונים שהוקמו בשנות החמישים  היו באכות נמוכה והודפסו על ניירות דקים כדי להוזיל את עלויות ההפקה, אך  החסכנות לא הצילה אותם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, שרדו זמן קצר בלבד: המגזין  'סיינס פיקשין' פרסם ארבעה גליונות, 'מדע דמיוני' הוציא שלוש עשרה גליונות  ו'קוסמוס', שנחשב למגזין האיכותי ביותר באותה התקופה, פרסם רק ארבעה  גליונות לפני ששבק חיים.

אך בזמן שירחוני המדע הבדיוני לא הצליחו  למשוך אליהם קוראים, נציגים אחרים של הז'אנר דווקא זכו להצלחה מכובדת  מאוד. גיבורי-על כמו פלאש גורדון וטרזן היו מוכרים מאוד לקהל הישראלי, אם  באמצעות המילה הכתובה או כמו במקרה של טרזן, דרך הקולנוע. השחקן ג'וני  וייסמילר שגילם את דמותו הקולנועית של טרזן היה כוכב מפורסם במחוזותינו.  היו הוצאות הספרים שביקשו לנצל את הפופולריות של גיבורי-על אלה, ולכל אורך  שנות החמישים והשישים הופיעו בישראל חוברות כיס רבות שהוקדשו לאותם גיבורים  מיובאים ונכתבו על ידי סופרים ישראלים.

טרזן הישראלי

שנות החמישים והשישים היו ימי הזוהר של  חסמב"ה ודני-דין הרואה ואינו נראה, ואין פלא אם כן שגם חלק מגיבורי-העל  הזרים נאלצו להתגייס לטובת המאמץ המלחמתי. טרזן, למשל, היה חבר בארגון  ההגנה ואפילו נלחם במצרים בתעלת סואץ… בסוף הספר 'הבלשים הצעירים וטרזן  פורצים למפרץ שלמה', שבמהלכו טרזן מסייע לחבורת ילדים ישראליים להלחם  בסוחרי עבדים סעודים, הגיבור השרירי מתאהב כל כך בישראל הצעירה עד שהוא  מחליט להביא לכאן את זוגתו ולהקים כאן משפחה. התנאי היחיד שהוא מציב הוא  שנשתול כאן יערות נוספים… בכל זאת, טרזן, אתם יודעים.

הגיבורים המיובאים זכו כאן להצלחה אדירה:  על טרזן, למשל, נכתבו כאלף סיפורים שונים, עובדה שהופכת אותו לדמות  הספרותית שהופיעה בהכי הרבה ספרים בעברית אי פעם…הצלחה זו הובילה ליצירתו  של גיבור חדש: לא טרזן המקורי שהחליט לייבש ביצות עם החלוצים שלנו, כי אם  גרסה חדשה וישראלית למהדרין – "דן טרזן".

"[אשד] דן טרזן היה באמת גרסת  הסוכן הישראלי של טרזן. ילד ישראלי שמתרסק בגונג'ל, תינוק שגודל בידי  קופים. כשגילה שהוא ישראלי, הוא הלךברגל לישראל דרך מצרים ממש בעיצומה של  המלחמה. הוא עזר לכוחותינו, גם נלחם ביצורים בחלל, נלחם מתחת לאדמה, ואפילו  ברוצח שקורא מחשבות. זו הייתה סדרה ברמה סבירה, אבל לא יותר מדי. היו  אפילו כמה סופרים מאד מעניינים שכתבו סיפורי טרזן, כמו עמוס קינן, פנחס  רוזן שבמשך 20 שנה כתב את כל סיפורי הקומיקס, שרגא גפני…בישראל היה עניין  עצום בטרזן."

חלק מעלילותיהם של טרזן ודן-טרזן נחשבים  למדע בדיוני במלוא מובן המילה, וכללו את כל האלמנטים המוכרים של הז'אנר.  טרזן, למשל, נלחם לא פעם בחייזרים שפלשו לכדור הארץ מהחלל החיצון, במדענים  מטורפים שמנסים להשתלט על העולם ומפלצות בסגנון גודזילה. דן-טרזן חשף תרבות  תת-קרקעית של מפלצות קדומות, עצר פלישה תת-מיימית של חייזרים מסוכנים ואף  המריא לכוכבים אחרים בחללית שנבנתה – איך לא – בידי קבוצת ילדים ישראליים  גאוניים. במידה רבה, אלו היו סיפורי המדע הבדיוני הכמעט יחידים שאליהם  נחשפו הקוראים הישראלים.

במקרה מעניין אחד התטשטש הגבול בין המדע  הבדיוני ובין המציאות. הסופר זאב גלילי, גם עיתונאי במקצועו, כתב את  הסיפור: 'דן טרזן והפושע הנאצי'. בסיפור רודף מלך הג'ונגל הישראלי אחר פושע  מלחמה נאצי בשם רודולף טייכמן, לוכד אותו ביערות העבותים של ארגנטינה  ומביא אותו למשפט בישראל.

טייכמן… ארגנטינה… נשמע לכם מוכר? לא  במקרה. זמן קצר קודם לכן נלכד אדולף אייכמן בארגנטינה בידי חולייה של  המוסד, וזאב גלילי ידע כמה מהפרטים על הפרשה המסעירה – אך לא היה יכול  לפרסם אותם כפי שהם בשל מגבלות הצנזורה. על כן הוא החליט לפרסם אותם כסיפור  'בדיוני', במרכאות. כדי להבהיר את הנקודה לקוראים שאולי פיספסו אותה,  תמונתו של 'רודולף טייכמן' שהופיע על כריכת הספר הייתה, למעשה, תמונתו של  אדולף אייכמן…

עובדה מעניינת היא שרבים מהעורכים,  הכותבים והמתרגמים שפעלו בז'אנר המדע הבדיוני באותם הימים – אלה ששמותיהם  האמיתיים ידועים לנו, בכל אופן – היו שייכים לתנועה אידיאולוגית בשם  'העברים הצעירים', או בשמה השני – 'הכנענים'. יונתן רטוש, שכאמור פרסם את  ספר המד"ב הראשון בישראל, היה ממקימי התנועה וחברים נוספים בה כגון עמוס  קינן, אהרון אמיר ואחרים כתבו והפיקו את סיפורי טרזן וחוברות הכיס האחרות.

בבסיס האידיאולוגיה של תנועת 'הכנענים'  הייתה האמונה ש'צבר' ו'יהודי' הם שני דברים שונים ואינם קשורים זה לזה.  "הישראלי החדש" צריך להתנתק מהיהדות הגלותית של האידיש והשטריימל ולאמץ  לעצמו שפה חדשה, מנהגים חדשים וזהות חדשה. את מקום הקשר אל היהדות בגולה,  תפס הקשר אל העמים שחיו בארץ ישראל וסביבתה בתקופת כנען. הספרים, השירים  והפסלים שיצרו חברי התנועה עשירים במוטיבים שלקוחים מהאמנות האשורית,  הבבלית והמצרית. אחת הדוגמות הבולטות לסוג זה של אמנות הוא הפסל המפורסם  בתל-חי, 'האריה השואג', שנוצר בהשראת תבליטים אשוריים.

משקלם היחסי של חברי תנועת הכנענים בקהילה  הזעירה של המדע הבדיוני בישראל באותה התקופה היה גבוה מאוד, במיוחד בהתחשב  בעובדה שהתנועה הכנענית לא זכתה להצלחה גדולה בקרב הציבור הרחב. מדוע  נמשכו חברי התנועה למדע הבדיוני ולגיבורי-העל? ייתכן והסיבה לכך הייתה  קשורה לרצונם להתנתק מהתרבות היהודית-גלותית ולאמץ זהות מודרנית וחדשה.  טרזן, לדוגמה, היה בעיניהם מודל ל'צבר האידיאלי': חסר פחד, חזק ומחובר בקשר  הדוק ליערות ולאדמת ארצו. דינה בר-מנחם, העורכת הלשונית של התוכנית ומי  שמחזיקה בתואר שני בספרות, ציינה בפני שהלך הרוח הזה היה נפוץ גם בתחומים  אחרים של הספרות, ולא רק במדע הבידיוני. רוב היצירות שתורגמו לעברית בתחילת  המאה העשרים עברו תהליך של "ייהוד": למשל, היו גם "רם ויעל"- המקבילה  העברית לרומאו ויוליה, ו"איתיאל הכושי" שהיה הגרסא המקומית לאותלו  השייקספירי.

"[אשד] כן, הם תרמו תרומה גדולה.  קודם כל כי הם התעניינו בתרבות זרה, אמריקנית ואירופית, גם בגלל שהם  התעניינו בתרבות פופולרית – וגם בגלל שלדמויות האלה…הם התעניינו בטרזן.  טרזן היה נראה להם גלגול, סמל של העברי החדש שהם רצו לראות. בגלל כל הסיבות  האלה ועוד אחרות, הייתה להם השפעה גדולה מאד, אפילו לא פרופרוצינלית, של  כל התרבות הפופולרית, של המדע הבדיוני שצמחה אז. הייתה להם השפעה גדולה  מאוד."

בשנות השישים דעכה התנועה הכנענית ונעלמה.  עם או בלי קשר, דעכה גם הפריחה שהתחוללה במדע הבדיוני הישראלי: ספרי מדע  בדיוני כמעט ולא יצאו לאור, ולא נעשו נסיונות נוספים ליזום מגזינים.

פנטסיה 2000

אך במחצית השניה של שנות השבעים חזר המדע  הבדיוני לפרוח ולשגשג. ייתכן והסיבה לכך היא התפנית שחלה בספרות העברית  בכלל, שהחלה לתת במה לקולות שוליים אחרים בחברה הישראלית כמו הספרות  המזרחית, ההומוסקסואלית והפמיניסטית. בנוסף, שטף של סרטים וסדרות מדע  בדיוני הציף את המסכים המקומיים, כדוגמת "מפגשים מהסוג השלישי" שעלה  לאקרנים ב-1977 וזכה להצלחה רבה, טרילוגיית "מלחמת הכוכבים", "מסע בין  כוכבים" ו"סטיב אוסטין – האיש ששווה מליונים" בטלוויזיה, ועוד. הפריחה  השתקפה גם בעולם ספרות: אם בשנת 1977 התפרסמו בישראל שמונה ספרי מד"ב  מתורגמים, ב-1979 כבר יצאו לאור חמישים ושבעה ספרים. בפעם הראשונה היו  מוכנות גם הוצאות ספרים גדולות ומוכרות לפרוש את חסותן על המדע הבדיוני:  הוצאת 'מסדה' ו'עם עובד', למשל, הוציאו סדרות של ספרי מדע בדיוני שהופקו  באיכות גבוהה ובסטנדרטים המקובלים גם בספרים מז'אנרים אחרים. את רבים  מספרים אלה ניתן למצוא עדיין על מדפיהם של חובבי הז'אנר.

'פנטסיה 2000', שיצא לאור בסוף 1978, היה חלק מאותה פריחה של מדע הבדיוני בישראל ותזמון, כמו שאומרים, הוא הכול בחיים.

"[אהופטמן] ואז גם פנטסיה 2000  הופיעה על הבמה בחנויות הספרים והגליון הראשון נחטף, פשוט נחטף. השמועה  עברה מפה לאוזן כי לא פרסמנו מודעות, אבל חובבי המד"ב הפיצו וזה נמכר לא  רע. הגיליון הראשון מכר בסביבות 6000 עותקים שזה המון במושגים של 1978.   אבל זה היה רק הגיליון הראשון (צחוק)."

בשנותיו הראשונות היו ל'פנטסיה 2000'  כ-2500 מנויים קבועים, ועוד כ-2000 גליונות שנמכרו בכל חודש בחנויות. קבוצת  קוראים זו, ובמיוחד מי שעשו מנוי למגזין, היו במידה רבה 'הגרעין הקשה' של  חובבי המדע הבדיוני בישראל. היום, בעידן האינטרנט, קל למצוא וליצור קהילות  וירטואליות סביב כל נושא שבעולם אבל אז, באותם ימים, 'פנטסיה 2000' היה  מעין 'מדורת שבט', מקום מפגש שבו מצאו אנשים בעלי דעות ותחומי עניין דומים  לשלהם. כבר בגיליון השני של המגזין, למשל, התפרסם מכתב ראשון מקורא שהיה  מעוניין להקים מועדון שיעסוק במדע הבדיוני וחיפש חובבים אחרים באזורו.

במערכת העיתון היו מודעים לתפקידו החשוב  של 'פנטסיה 2000' ביצירת קהילה מגובשת של חובבי המדע הבדיוני, וראו במגזין –  כפי שנכתב במפורש באחד הגליונות המאוחרים יותר – כבטאון ש"הוקם על ידי  חובבי מד"ב למען חובבי מדע בדיוני". בהתאם לרוח זו הרבה המגזין לדווח  ולעקוב אחר כנסים, מפגשים ואירועים שנערכו בכל רחבי הארץ. במגזין גם הרבו  להעזר במתנדבים מקרב הקהילה. למשל, בגיליון מס' 23 הופיעו קריקטורות של אמן  ישראלי צעיר בשם אורי פינק – כן, ההוא מ'זבנג'. מאייר נוסף של המגזין זכה  לפרסום מאוחר יותר, אם כי בנסיבות מעט שונות: היה זה ויקטור אוסטרובסקי,  סוכן המוסד שערק לחו"ל.

אבל תפקיד 'מדורת השבט', כפי שגילו אנשי  'פנטסיה 2000', הציב בפניהם גם דילמות לא פשוטות. בארצות הברית היוו ירחוני  המדע הבדיוני קרש קפיצה לסופרים מתחילים. כמעט כל סופרי המדע הבדיוני  הגדולים של אמצע המאה העשרים – מאייזיק אסימוב ועד רוברט היינלין – עשו את  צעדיהם הראשונים בז'אנר בכתיבת סיפורים קצרים למגזינים. ב'פנטסיה 2000' היו  מודעים מאוד לתפקיד החשוב של המגזין שלהם בעידוד היצירה המקורית, אבל  במדינה קטנה כישראל מספר הסופרים המוכשרים מצומצם, מטבע הדברים, ועובדה זו  השתקפה גם בסיפורי המדע הבדיוני המקוריים.

"[אהופטמן] הדבר היותר בעייתי  היה סיפורי המקור. עודדנו אנשים לכתוב, והוצפנו בכמויות אדירות של סיפורים  שלא היו בדיוק ראויים לדפוס. זו הייתה בעיה כי מצד אחד שאפנו שלא ייצא  גיליון ללא אף סיפור ישראלי – לא היה אז אינטרנט, וחשבנו שאנחנו צריכים  למלא את החלל. לכן פה ושם השתחלו סיפורים מקוריים שהיו ברמה נמוכה יותר  מהמתורגמים. למרות זאת אני חושב שגם היו כמה סיפורים ממש טובים, ואני לא  ממש מצטער על החומר המקורי שפורסם."

ההתנגדות לסיפורים מקוריים הגיעה, במקרים  מסויימים, גם מהקהל עצמו: היו קוראים שהתלוננו על אכותם הגבולית של  הסיפורים המקוריים, ודרשו להעדיף תוכן מתורגם ואכותי יותר. אף על פי כן,  ב'פנטסיה 2000' לא נרתעו. כך נכתב בגליון מס' 18, בפברואר 1981:

"למרות הביקורת שהביעו רבים כלפי  סיפורי המד"ב הישראליים, לא יעלה על הדעת שכתב-עת ישראלי למד"ב לא יפרסם  את פרי עטם של סופרים וחובבים מקומיים, ולא ינסה לעודד בכך את צמיחתם של  כשרונות חדשים. אמנם רק אחוז קטן מבין מאות הסיפורים שהגיעו אלינו עד כה  זכה להגיע לדפוס, אך מבין אלה שפורסמו היו אחדים שלדעתנו היו עשויים  להתפרסם גם על דפי כל אחד מכתבי-העת הרציניים בחו"ל. לכן, מי שעדיין מהסס  ותוחב את דפיו המצהיבים למגירה – ישלוף נא אותם החוצה וישלח לנו!"

סגירתו של המגזין

למרות התהודה הרבה שלה זכה 'פנטסיה 2000'  בקהילת המד"ב הישראלית ונתוני המכירות המרשימים, מצבו הפיננסי של המגזין  היה רעוע מאד כבר מראשיתו. במידה רבה תרמה לכך העובדה שאף אחד מהחבורה  שהקימה את פנטסיה 2000 לא הגיע מעולם העיתונות, ולאיש מהם לא היה ניסיון  בהוצאה לאור.

"[האופטמן] היינו לחלוטין בורים  בכל נושא ההוצאה לאור. בחוכמה לאחור, אני חושב שזה היה מזלנו – כי אילו  היינו אז יודעים את מה שידענו כעבור שנתיים-שלוש מאז שהעניין התחיל, קרוב  לוודאי שהוא לא היה מתחיל. אתן לך דוגמה, מה שכל בר דעת אמור לדעת אבל  אנחנו הצעירים לא ידענו. עיתון מודפס קם ונופל על פרסום, אחרת יצטרך לעלות  כל כך הרבה שאנשים פשוט לא יקנו אותו. את זה אנחנו בתחילת הדרך לא ידענו,  ואם היינו יודעים כנראה שהיינו מתייאשים מלכתחילה וגם הגיליון הראשון לא  היה יוצא לאור. למזלנו לא ידענו. 

[רן] אלו הוצאות כלכליות הפתיעו אתכם?

[אהרון] בעיקר עלויות ההפצה. מהר  מאד למדנו את השיעור הקשה שרוב הכסף הולך למפיץ שמפיץ את זה למקומות שבהן  הוא נמכר. אלו עשרות אחוזים מההשקעה של הוצאת העיתון הולכים למפיץ. יותר  מאשר  נייר, יותר מדפוס, כמובן שיותר מאשר המשכורת של חברי המערכת שלא  קיבלו משכורת…אמיתית, למעשה הוא האדם היחיד שמרוויח מהעיתון ולא משנה כמה  הוא נמכר, כי הוא מפיץ אותו, בשביל זה הוא מקבל כסף."

בתחילת שנות השמונים החלה מסתמנת דעיכה  במספר הקוראים, ומספר המנויים הלך וקטן בכל חודש. מגמה זו לא הייתה ייחודית  ל'פנטסיה 2000' בלבד: גם בענף הספרים נרשמו האטה במכירות ספרי מדע בדיוני.  לאן נעלמו הקוראים? מי יודע. אולי האשם הוא מצב הרוח הלאומי, שלא היה  מרומם במיוחד באותה התקופה בגלל האינפלציה הגואה ומלחמת לבנון.

"[האופטמן] מהרגע שהחלטנו להקים את העיתון, חשבנו לתומנו שעם הזמן גם נצליח להרוויח ממנו משהו. לא להתעשר, אבל לפחות משכורת קטנה."

כל מי שהיה מעורב ב'פנטסיה 2000' עשה זאת  בהתנדבות וללא תמורה – אך כשהחלה הירידה במכירות נגוזה גם התקווה שהמגזין  יהפוך לרווחי בעתיד הנראה לעין.

"[האופטמן] הייתה תקופה מתמשכת  של ירידה במכירות. זה מעין מעגל סגור שכזה: יש פחות כסף, פחות נכונות  לעבוד, אתה נכשל במאמץ הגדול להוציא מדי חודש גיליון בזמן, יש פיגורים –  לפעמים זה יוצא כעבור חודש וחודשיים, ואז קוראים מאבדים אמון וקונים פחות.  זה מעגל אכזרי שכזה."

ב-1981 החליט אלי טנא, שכזכור מכר את  מכוניתו כדי לממן את המגזין החדש, לפרוש מהעניין. הוא מסר את 'פנטסיה 2000'  לידיה של הוצאה בשם 'היפריון', תמורת הבטחה שמנויי המגזין ימשיכו לקבל את  הגליונות ששילמו עבורם.

"[האופטמן] אז אני אמרתי שאני  מוכן להמשיך להיות העורך בתנאי שאני מקבל משכורת. הייתי חוצפן – העיתון לא  מרוויח, מו"ל  חדש- ואני רוצה להמשיך בתנאי שישלמו לי משכורת! ואכן קיבלתי  משכורת במשך כמה חודשים. עד שאמרו לי שהמצב קשה והפסיקו לשלם. המשכתי עוד  קצת עד שנשברתי.

[רן] למה נשברת?

[האופטמן] כי רוח  ההתהלהבות וחדוות היצירה זה נחמד מאוד ועובד יפה במשך זמן מסוים שקשה לנקוב  באורכו בדיוק, אבל יש לו סוף. זה מה שקורה בדרך כלל. תקופה מסויימת עבדתי  בחפיפה עם בחורה בשם גבי פלג, אחרי זמן מסויים היא המשיכה לבדה ואחר נכנס  לעניין עמנואל לוטם. הוציאו עוד כמה גליונות, עד שבסוף זה שבק חיים לכל חי,  מה לעשות. אבל אנחנו מדברים על שש שנים לאחר הגיליון הראשון, ב-1984.

[רן] הרגשתם שנכשלתם?

[האופטמן] במידה מסויימת נכשלנו. בוודאי. החלום שלנו היה שהעיתון יתקיים  הרבה מאד שנים. שש שנים זה אמנם הרבה יותר מכל עיתון קודם למדע בדיוני  בארץ, אבל זה לא מספיק. אני הייתי מאושר, כמובן, אם הוא היה קיים עד היום."

'פנטסיה 2000' נסגר סופית בשנת 1984, אחרי שש שנות פעילות, ארבעים וארבעה גיליונות ולמעלה מ-400 סיפורים ומאמרים מתורגמים ומקוריים.

בשנים שחלפו מאז, יצאו לאור עוד מספר  ירחוני מדע בדיוני ישראליים כגון 'חלומות באספמיה', 'מרקורי' ו-'הממד  העשירי'. אף אחד מהם לא זכה להצלחה דומה לזה של 'פנטסיה 2000', הן מבחינת  מספר הגליונות שראו אור הן במספר הקוראים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נסגרו  בשלב זה או אחר.

מה היה בו, ב'פנטסיה 2000', שהיה חסר  במגזינים המאוחרים יותר? ברור שהסיבה אינה נעוצה באכות הטכנית שלהם: כל  המגזינים המודרניים הודפסו על נייר אכותי, והאיורים שעל כריכותיהם היו  נפלאים. קשה להשוות, אבל סביר להניח שגם אכות הסיפורים שהופיעו בהם לא נפלה  במידה משמעותית מאלו שהופיעו בפנטסיה 2000. ייתכן שאנחנו צריכים לחפש את  התשובה במקום אחר, ואולי אפילו מחוץ לישראל עצמה.

ירחוני המדע הבדיוני המודרניים נולדו  בארצות הברית בתחילת המאה העשרים, ובמשך עשרות שנים זכו להצלחה גדולה:  בשיאם, היו מגזינים שנהנו מקהל של מאה אלף מנויים ויותר. כיום, עם זאת,  המצב שונה לחלוטין. מספר המנויים צנח באופן חד, עיתונים רבים נסגרו,  ולמגזין המוצלח ביותר של הז'אנר- Analog Sciene Fiction and Fact – היו  בשנת 2008 פחות משלושים אלף מנויים.

מפתה לומר שהאינטרנט הוא זה שהרג את  המגזינים המודפסים: הרי עיתוני נייר מכל תחום, ולא רק של מדע בדיוני,  סובלים בשנים האחרונות בירידה משמעותית בתפוצה וברווחים. אך במקרה הספיציפי  שלנו, כנראה שזו אינה הסיבה, או בכל אופן לא הסיבה היחידה: הצניחה במספר  המנויים לירחוני המד"ב החלה עוד בשנות השמונים, הרבה לפני עידן האינטרנט.  אם כן, מה גורם לדעיכת המדע הבדיוני? הפנתי את השאלה הזו לאלי אשד, חוקר  התרבות.

"[רן] זה משהו שאתה חושב שזה ישראלי, או כלל עולמי?

[אשד] לא, זה כלל עולמי. אני יכול  להגיד לך שכיום יש מגזין אחד מודפס בעברית בשם 'לפריקון', שזה יותר מגזין  פנטסיה מאשר מדע בדיוני – למרות שיש שם סיפורי מד"ב, הדגש הוא על פנטזיה.  כפי שאמר לי העורך שלו, רמי שלהבת, בראיון ל'יקום תרבות' – 'תשמע, הקוראים  היום, לא רק בארץ אלא גם בעולם, מתעניינים יותר בפנטזיה מאשר במדע בדיוני.  קודם כל, אתה רואה שהספרים המצליחים בעשר השנים האחרונות הם יותר פנטזיה –  הארי פוטר ודברים כאלה. אם אתה הולך לכל חנות ספרים גדולה ומסתכל במדף ספרי  הילדים, לדוגמה, אתה רואה המוני ספרי פנטזיה, כישוף וערפדים. אתה כמעט לא  רואה שם ספר שאפשר להגדיר אותו כמדע בדיוני, שעוסק באיזשהו צורה  בטכנולוגיות עתידניות. יש לזה יוצאי דופן. אתן לך דוגמה למשהו שהוא כן מדע  בדיוני וכן מצליח: משחקי הרעב, שעכשיו יש מזה סרט בקולנוע והוא באמת ספר  מדע בדיוני לפי כל הגדרה. אבל הוא יוצא דופן. רוב הספרים הם פנטזיה. ילדים  קוראים היום בעיקר פנטזיה ולא מדע בדיוני. מה זה יאמר על הטעם שלהם כשיהיו  מבוגרים? תראה, בעשרות השנים האחרונות אנשים החלו להתעניין במדע בדיוני  כשהם היו ילדים: הם ראו סדרות כמו 'מסע בין כוכבים' ו'מלחמת הכוכבים', קראו  ספרים של אסימוב כשהיו ילדים. היום אין כמעט ספרים כאלה שמגיעים לילדים.  יש משחקי הרעב, אולי עוד כמה – וכל השאר זה ערפדים, מכשפות, קוסמים. יש לזה  השלכות, אין חוכמות."

אחרי שנסגר 'פנטסיה 2000' פנו חבורת מקימי  המגזין איש איש לדרכו. אלי טנא פתח משרד פרסום, ודודי לרר נסע לארצות  הברית. אהרון האופטמן לא התרחק יותר מדי מהמדע הבדיוני: בשנת 1996 היה  ממקימיה של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטסיה, וכיום הוא מספק תחזיות  טכנולוגיות לגופים כמו האיחוד האירופי. 'פנטזיה 2000' הפך עבורם לזיכרון  רחוק… אך באופן מפתיע, נותר בזכרונם של קוראים רבים.

"[רן] מתי התחלת להבין, שאנשים מתגעגעים לפנטסיה 2000?
[אהופטמן] אממ…  אנחנו התגעגענו (צחוק). חברי המערכת. חברים שלנו התגעגעו. התחלתי להבין את  זה ממש רק כעבור הרבה שנים כאשר כבר נכנס האינטרנט, ופתאום שמעתי על יוזמה  של ורד טוכטרמן (פעילה באגודה למד"ב) לסרוק את הגליונות הישנים ולהעלות  אותם לרשת. בכל מיני הזדמנויות ברשת הזכירו את העיתון עם נימה מאד חזקה של  נוסטלגיה. אז הבנו. כל כמה חודשים הייתה הפתעה קטנה. קרה לי שנכנסתי לחנות  כלשהי, נתתי צ'ק למוכר והוא הסתכל על השם. 'רגע..רגע..אתה היית בפנטסיה  2000?'"

בעקבות דרישת הקהל החליטו האופטמן ואלי  טנא בשנת 2008 להפיק גיליון מיוחד של 'פנטסיה 2000' לכבוד 30 שנה לצאת  הגיליון הראשון: לא גיליון 'חד פעמי', כי 'גיליון של פעם בשלושים שנה', כפי  שהאופטמן וטנא הגדירו אותו בחיוך. גיליון זה, ארבעים וחמישה במספר, הכיל  סיפורים חדשים של כותבים ישראלים כמו לביא תדהר, יבשם עזגם ושמעון אדף.

"[האופטמן] שוב, מי שנשא את זה  על כתפיו היה אותו ידידי מאז, אלי הטנא, הפרסומאי מהיום. הוא אמר לי – 'לא  אכפת לי, אני ידוע שאני הולך להפסיד על זה, אבל הפעם אני בכלל לא חושב  אפילו על הרווח הכלכלי, אלא רק על הכיף. וכך זה היה. ולכן גם היה כיף גדול  להוציא את זה. 
[רן] אשאל אותך שאלה אחרונה לסיום הראיון. מה היה הרגע הכי זכור לך מהתקופה של פנטזיה 2000?
[האופטמן] צרוב לי בזכרון משהו שלא  היה אירוע חד פעמי. אבל למה צרוב לי בזכרון? כי זה היה ממש ניגוד טוטאלי  למה שאנחנו מכירים היום בתחום ההוצאה לאור. וזה הדבר המטורף הזה של לכתוב  דברים בכתב יד ושמישהו יקליד את זה במכונת כתיבה של פעם, או להקליד את זה  ישר במכונת כתיבה אם מישהו יודע להקליד, לעשות על זה הגהות ולתקן בטיפקס.  אחר כך לנסוע באוטובוס עם הדבר הזה לבית הדפוס בדרום תל אביב, שעושה מעין  דוגמה בדפוס של אז ששכחתי איך קוראים לו, 'לינוטייפ' וכשיש שגיאה בעמוד  שמונה עשרה, שורה עשרים – אז צריך להדפיס מחדש את כל העמוד הזה, לסדר את  האותיות או השד יודע מה. זה דבר מטורף לחלוטין כשאתה רואה באיזה קלות נעשים  היום הדברים בלי לצאת מהבית.
הדבר השני – כל הסביבה החברתית  שהתלוותה ליצירת העיתון. לי, אם העיתון הזה נתן לי משהו בחיים מעבר לכיף של  לראות כל פעם את הגיליון החדש יוצא מהדפוס ואתה מדפדף בו ונהנה – הקשר עם  האנשים שאיתם עבדתי, והמעגל היותר רחב של אנשים שהכרתי בזכות העיתון,  בהשוואה למעגל הקודם של חברים שהיו לי…זה היה בשבילי ממש מהפך בחיים. דבר  שבעצם השפיע עד היום: ההכרויות עם סוג של אנשים שבלי העיתון כנראה לא הייתי  מגיע להכיר אותם. על זה אני אסיר תודה לחברים שיחד איתי הרימו את הפרוייקט  הזה, כי העיתון עצמו הוא זיכרון רחוק – אבל החברים הם חברים."

'פנטסיה 2000', אם כן, לא הפך אף אחד  לעשיר – ואפילו ההפך – אבל אולי את הרווח מהמגזין הייחודי הזה אי אפשר  למדוד בכסף. אהרון האופטמן הרוויח חברים חדשים. קוראי המגזין – כמוני, כפי  שאולי כבר ניחשתם – נחשפו לרעיונות מרתקים ולאופקים חדשים, ואולי חשוב מכל,  'פנטסיה 2000' תרם לגיבושה של קהילת חובבי המדע הבדיוני ולעיצובה, ובזכותה  אנחנו נהנים היום מפסטיבלים כדוגמת 'אייקון', למשל.

יכול להיות שימי הזוהר של המדע הבידיוני חלפו להם ואין לדעת אם יחזרו אי  פעם, אבל לי באופן אישי אין ספק שהז'אנר הזה לא יעלם לגמרי. תמיד יהיו  אנשים שיהיה אכפת להם מהמדע הבדיוני. ולפעמים אולי אפילו קצת יותר מדי.

"[האופטמן] זה מזכיר לי משהו  קשור לעניין, שהיה הרבה מאד שנים אחר זה. הרבה מאד שנים אחרי שהעיתון לא  התקיים, יום אחד אני מקבל טלפון הביתה בשעות הערב, משהו כמו עשר וחצי מאד  שאני לא מכיר. הוא אומר – 'שלום, אתה אהרון האופטמן? אתה היית פעם עורך  פנטזיה 2000? תגיד לי בבקשה, למה בגיליון מספר 23 כתוב שהמשך הסיפור יהיה  בגיליון הבא, ולא היה המשך הסיפור בגליון הבא – אלא רק בגיליון שאחרי זה  וגם לא בעמוד…' אני לא יודע, איזה מין קשקוש כזה של טעות במספור העמודים.  ואני די המום. לוקח לי קצת זמן להתעשת ואני אומר לו, 'אדוני, אתה יודע לפני  כמה שנים אתה מדבר? משהו כמו עשרים ומשהו שנים!' אז הוא אומר לי, 'אז  מה?'…."