מה אפשר ללמוד מהנמלים?

אני מניח שכולכם מכירים את הפתגם: 'לך אל הנמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם'. אני למדתי אותו עוד בתקופת הגן, לדעתי, לצד המשל היווני המפורסם על הצרצר והנמלה. הצרצר הבטלן נח כל הקיץ בעוד הנמלה החרוצה אוגרת אוכל, וכשמגיע החורף הצרצר רעב ללחם והנמלה שבעה ומאושרת. בשני המקרים, המסר זהה: אם תיקח דוגמה מחריצותה של הנמלה, תהיה אדם מוצלח ומצליח יותר.

בינינו – לא צריך לקחת את הסיפורים האלה יותר מדי ברצינות. בכל זאת, יש משלים גם על שועלים ערמומיים ונחשים מרושעים – ותכל'ס, שועלים ונחשים לא יותר ערמומיים ומרושעים משאר בעלי החיים, ולפי הרעש שעושים הצרצרים מתחת לחלון בבית שלי, עושה רושם שהם עובדים ממש קשה בלהפריע לכל השכונה. אבל מה שכן, כל אותם משלים ופתגמים הם עדות לכך שכבר בימי קדם, בני האדם התבוננו בנמלים הפועלות, התרשמו מאוד מהפעלתנות שלהן ומהאופן שבו הן עובדות יחד כדי לאסוף מזון, לבנות את הקן וכדומה – וניסו להסיק מהתנהגות זו תובנות ומסקנות רלוונטיות לבני האדם.

במאה התשע עשרה נכנס המחקר המדעי על הנמלים להילוך גבוה, והאנטומולוגים – חוקרי חרקים – החלו בוחנים לעומק את מבנה גופן, מחזור חייהן והארגון החברתי של הנמלים. חלק מאותם חוקרים המשיכו את אותה מסורת עתיקה, ושאלו את עצמם האם אפשר ללמוד משהו מהמחקרים האלה שיהיה רלוונטי גם לגבי החברה האנושית? כלומר, להסיק תובנות כלשהן מהתנהגותן של הנמלים כדי להחיל אותן על עולם המושגים האנושי ולשפר באופן כלשהו את החברה שלנו, או לפתור בעיות שמטרידות אותנו.

אבל העניין הוא שכפי שנגלה מיד, הנמלים הן אחד היצורים הכי שונים מבני האדם שאפשר לדמיין. במובנים מסוימים הן כמעט ההפך המוחלט שלנו. אז מה קורה כשאתה מנסה לקחת רעיונות ומושגים ממין אחד, שהוא כמעט חייזרי מיחס לבני האדם – ולהחיל אותם על החברה האנושית? התוצאה מפתיעה, שנויה מאד במחלוקת ואפשר גם לומר – מהפכנית.

אוגוסט פורל

אחד המדענים הראשונים שהתמקדו בחקר הנמלים היה אוגוסט פורל (Forel), שנולד בשוויץ ב-1848. עבור פורל הצעיר, הנמלים היו מפלט: אימו הייתה אישה דתית מאוד, וכילד סבל רבות משגיונותיה והאיסורים הדתיים החמורים שהטילה עליו. הוא בילה מחוץ לבית בכל הזדמנות, ושם נולדה אהבתו לנמלים. מאוחר יותר למד פורל רפואה והתמחה בנוירולוגיה, שם זכה להצלחה רבה: הוא היה מבין הראשונים להבין איך עובדים הנוירונים במוח, ויש אפילו אזור במוח שקרוי על שמו. במקביל לקריירה הרפואית המפוארת שלו, המשיך לחקור גם את הנמלים. הוא כתב ספר מקיף ועטור שבחים על הביולוגיה של הנמלים, וביתו בשוויץ זכה לכינוי החיבה 'La Fourmilliere' – 'מושבָת הנמלים'.

אוגוסט פורל לא היה הראשון שחקר נמלים בצורה רצינית ומעמיקה, אבל בניגוד לאנטמולוגים וחוקרי הטבע של דורו – מחקריו של פורל התמקדו לא רק במבנה הגוף והביולוגיה של הנמלים, כי אם בהתנהגותן. למשל, עוד כנער מתבגר ערך ניסויים ובהם ערבב שתי מושבות שונות של נמלים. כאן המקום להסביר את ההבדל בין "מושבה" ו-"קן", שני מושגים שלפעמים משתמשים בהם באותה המשמעות. מושבה היא המבנה הארגוני הבסיסי של הנמלים: אוסף של נמלים בנות אותו המין שחיות ועובדות יחד. קן הוא המבנה הפיזי שבו המושבה נמצאת: למשל רשת של מחילות מתחת לאדמה, או תל עפר שהנמלים בונות לעצמן או אפילו בתוך גזע עץ.

בכל אופן, פורל ידע שנמלים הן באופן עקרוני טריטוריאליות מאוד ומגינות על המושבה שלהן בחירוף נפש נגד פולשים זרים – גם אם מדובר בנמלים בנות אותו מין. כששתי מושבות נמלים נתקלות זו בזו הן לרוב ילחמו אחת בשניה מלחמת חורמה עד שאחת המושבות תצליח לגרש או להשמיד את השניה. אבל בניסוייו גילה פורל להפתעתו שלא תמיד המלחמות האלה הן בלתי נמנעות. כמו רוב החרקים, הנמלים מתחילות את חייהן כביצים שהופכות לזחל, ממנו בוקעת הנמלה הבוגרת. 

כשהכניס פורל ביצים וזחלים של נמלים ממושבה אחת לקן של נמלים ממושבה אחרת – הנמלים שבקעו מתוך הזחלים האלה התקבלו במושבה החדשה בזרועות פתוחות. במקרים נדירים התרחשו שיתופי פעולה מפתיעים כאלה אפילו אצל בנמלים בוגרות, ולא רק בזחלים וביצים.

ולא רק נמלים: במקרים רבים 'אימצו' הנמלים אל המושבות שלהם גם חרקים ממינים אחרים לגמרי, כמו למשל כנימות מסויימות שהנמלים מגדלות בתוך הקן שלהן. הכנימות מפרישות טיפות של נוזל עשיר בסוכר שהנמלים אוכלות בשמחה, ובתמורה הנמלים שומרות על הכנימות מפני טורפים, דואגות להן למזון ואפילו נושאות אותן על גבן כשהן עוברות מקן לקן.

התקופה בה חי אוגוסט פורל, המחצית השניה של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, התאפיינה בעלייה ברורה של לאומנות, פאשיזם ושנאת זרים באירופה כולה – מגמה שהגיעה לשיאה בשתי מלחמות העולם. פורל היה מודאג מאד מהלאומנות הזו ומההשלכות ההרסניות שלה, וניסה לרדת לשורשיה של שנאת הזרים שנדמה היה שכמעט כל בני האדם לוקים בה. מחקריו על הנמלים הראו לו שישנה גם אפשרות אחרת. אם הנמלים מסוגלות להתגבר על האינסטינקט התוקפני הטבעי שלהן ולאמץ לחיקן ביצים וזחלים של נמלים ממושבה אחרת ואפילו חרקים ממינים אחרים – זה סימן שגם בני אדם מסוגלים להיגמל משנאת הזרים שלהם. כל מה שצריך לעשות, טען פורל, הוא לחנך את ילדינו לאהבת אדם כבר מגיל צעיר מאוד.

"למרות שהאדם טורפני, אגואיסטי וצבוע מטבעו – ניתן להתגבר על כך על ידי חינוך חברתי נכון מילדות. את תפיסתי זו אני חב בראש ובראשונה לנמלים."

וזה לא הכל. פורל הראה במחקריו שלעיתים מושבות גדולות עשויות להשתרע על פני מספר רב של קינים – עובדה שהזכירה לו מאד את הנטיה האנושית להתקבץ במדינות שונות. ואם הנמלים בקינים השונים יכולות להתאחד תחת כנפיה של מושבה אחת גדולה, שאל פורל – מדוע שלא יוכלו גם בני האדם במדינות השונות להתאחד תחת כנפיה של ממשלה עולמית אחת גדולה, באותו האופן שבו למשל מאוגדים הקנטונים השונים בשוויץ, ארץ מולדתו?

חשוב להדגיש שרוב חוקרי החרקים לא החזיקו בדעותיו של פורל. רבים מהם התנגדו לעצם הרעיון שאפשר בכל להסיק משהו מהתנהגותן של הנמלים לגבי עולמם של בני האדם. ובכל זאת, השקפתו של פורל זכתה לתהודה גדולה מעצם היותו אחד מחוקרי הנמלים הגדולים של דורו אם לא הגדול שבהם. רעיונותיו של פורל גם הדהדו את אותה תפיסה עתיקת יומין שהועברה אלינו דרך דרך פתגמים ומשלים – לפיה נמלים הן באופן עקרוני מודל טוב ומוצלח לבני האדם. אם אפשר ללמוד מהנמלים את חשיבותה של החריצות, מדוע שלא נוכל ללמוד מהן איך לבנות חברה אנושית טובה ומוצלחת יותר?

אבל לרוע מזלו של פורל, תורות חברתיות שהופיעו בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים ערערו את התדמית החיובית של הנמלים כמודל מוצלח לבני האדם. הפאשיזם, הנאציזם, המרקסיזם והקומוניזם העניקו למושבָת הנמלים פרשנות אחרת, אפלה יותר: הנמלים הפועלות הפכו למטאפורה להמונים הטפשים, שנוח לשלוט בהם באמצעות תעמולה ומניפולציות רגשיות, והנמלה המלכה הפכה למקבילה של הדיקטטור ששולט על הרוב האדיש. השינוי התפיסתי הזה הביא לכך שפחות ופחות הוגי דעות נטו לחפש אצל הנמלים מודלים חברתיים שאפשר ליישם בהצלחה אצל בני האדם, כמו המודל החינוכי שניסח אוגוסט פורל – אבל למרות זאת, הוא לא סימן את סופו של הניסיון ללמוד משהו חדש על החברה האנושית, מתוך עולמן של הנמלים.

המבנה החברתי של הנמלים

אחד הממצאים המרתקים שמעלה המחקר המודרני על הנמלים הוא המבנה החברתי שלהן. ברמה הבסיסית אנחנו רגילים לשמוע על כך שבקן יש מלכה אחת או מספר מצומצם של מלכות שמטילות את הביצים, וכל השאר הן נמלים פועלות – נקבות עקרות – שמשרתות אותה. אבל התיאור השטחי הזה מסתיר מאחוריו את המורכבות האמיתית של מושבת הנמלים, שנחשבת לארגון החברתי המורכב ביותר המוכר לנו בטבע – שני רק לזה של בני האדם.

איתנו כדי לספר לנו על המבנה החברתי המרשים של הנמלים, נמצא ד"ר איל פריבְמן. ראיין את איל – נתן פוזניאק.

"[איל] שלום, אני אייל פריבמן מאוני' חיפה. אני חוקר במכון לאבולוציה באוניברסיטה, ואני מרצה בחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית, ואני חוקר נמלים, אבולוציה של נמלים."

"נמלים הן חברתיות כבר מעל מאה מיליון שנה. הדבר הכי בסיסי זה הגודל של הקן. יש לך קן של נמלים, יכול להיות קן של נמלים שיש בו כמה עשרות פרטים, עשרות נמלים, עובדות ביחד בונות קן קטן, חיות תקופה מסוימת יחד – לפעמים שנים. זה הגודל. אם הגודל כזה קטן, רמת המורכבות תהיה נמוכה. לעומת זאת, יכולים להיות קנים של אלפי, עשרות אלפי – גם מיליוני נמלים שחיות בקן אחד וכולן צריכות לעבוד בתיאום אחת עם השניה. תאר לעצמך מיליון נמלים שעושות כל מה שנמלים עושות – להביא מזון, לבנות את הקן, לנקות, לתחזק, לגדל את הדור הבא, הצאצאים. יש חלוקה לקבוצות של תתי-קבוצות שכל אחת יש לה תפקידים שונים. תפקידים מחוץ לקן, תפקידים בתוך הקן. כמובן שצריך לצאת ולהביא אוכל. גם בתוך הפעילות הסצפיפית הזו, יכולות להיות קבוצות שונות של תפקידים קצת שונה. כולן רוצות לצאת ולהביא מזון – אבל אולי יהיו כאלה שהן סיירות,  שיוצאות והולכות למקומות שאף נמלה לא הייתה בהם בזמן האחרון, לפחות באותו היום, ולחפש מקור מזון חדש. לעומת זאת יהיו כאלה שירוצו על הקו, הלוך-חזור, הלוך-חזור."

לא רק שנמלים שונות ממלאות תפקידים שונים בתוך המושבה – נמלה עשויה גם להחליף מספר תפקידים במהלך חייה.

"[איל] זה כנראה נכון באופן כללי להרבה מאד חרקים חברתיים, שפועלות מתחילות בתוך הקן כשהן צעירות, הן מתחילות בעבודות בתוך הקן – וככל שהן מתבגרות הן יוצאות החוצה לעבוד בחוץ, להביא מזון. יש בזה הגיון מסוים, כי איזה עבודות יש בתוך הקן? טיפול במלכה ובזחלים, האכלה, תחזוקה של הקן, הניקיון של הקן – לעומת העבודות בחוץ שהן להביא מזון וכמובן מלחמה. יש לנו מתחרים, אויבים, לא משנה אם זה טרף או מתחרים. בחוץ יש עבודה מסוג אחר. אז הרעיון הוא שכשהנמלה היא צעירה היא לא עוזבת את הקן, היא בתוך הסביבה המוגנת, לא נחשפת לכל הסכנות שבחוץ ויכולה לבלות את תוחלת החיים הראשונית שלה, החצי הראשון של החיים, בעבודות האלה בסביבה המוגנת. כשהיא מזדקנת, כולנו מזדקנים – אז יש פחות מה להפסיד. אז צאי החוצה ותעבדי בחוץ להביא מזון. יש סכנות, טורפים, לפעמים יש למשל נמלים שמתמחות בטריפה של טרמיטים. הטרימיטים לא פריירים: כשקן של נמלים פושט על קן של טרמיטים, אז זה חתיכת קרב עקוב מדם. מי שעושות את זה זה דווקא הזקנות. תחשוב על זה שזה הפוך מאצלנו. אצלנו, ברגע שאדם מגיע לבגרות ויכול להתחיל לעבוד, ישר שולחים אותו לקרב. את הצעירים אנחנו שולחים להלחם…

[נתן] כדי שלא יוכלו לחשוב יותר מדי…

[איל] ..והזקנים נשארים בבית. הנמלים אומרות – מה פתאום, זה לא הגיוני. הפוך: הצעירים יש להם את כל תוחלת החיים שלהם להפסיד, שישארו בבית. הזקנות – ואגב, זה הזקנות. אנחנו שולחים את הגברים הצעירים להלחם, הנמלים שולחות את הזקנות."

וזה לא הכל. איל מביא דוגמה מרתקת נוספת לחלוקת התפקידים המשוכללת בתוך מושבת הנמלים.

"[איל] הסיפור של החובשות הקרביות הוא על מין של נמלים שחי בג'ונגלים של אפריקה, נדמה לי בחוף השנהב. חוקרים גרמניים, נדמה לי. המומחיות שלהן היא טריפת טרמיטים. כדי להצליח לתפוס את הטרמיטים ולטרוף אותם, הנמלים צריכות להכנס בכל הכוח. כשהן מזהות קן של טרמיטים, הן מגייסות הרבה מאות לוחמות מהקן. והטרמיטים הם לא פרייארים: יש להם גם מלתעות מאד מסוכנות. הנמלות פושטות על הטרימיטים במאות ואלפים, ומתחילות לשחוט אותם.

זו המומחיות שלהן, טריפת טרמיטים: הן יודעות מה הן עושות והן טובות בזה. מצד שני, הטרמיטים מחזירים מלחמה, והרבה נמלות יפצעו במהלך הקרב. הפציעה הכי נפוצה זה כריתה של רגל. לסתות של טרמיט יכולות די בקלות לחתוך את הרגל של הנמלה, ממש גדם. זו פציעה שנשמעת לנו פציעה קשה, אבל צריך לזכור שנמלים יש שש רגליים. אז רגל אחת…נו, אפשר להסתדר. אז נמלה שאיבדה רק רגל אחת, אפילו שתיים – יכולה לחזור לפעילות ולהמשיך לתפקד בהמשך החיים שלה בקן. אבל הסכנה העיקרית, רוב התמותה שקורית לנמלים שנפצעות היא כתוצאה מזיהום, כמו שאנחנו מכירים אצלנו בבני האדם. הפצע יכול להחלים – הגוף יודע להחלים, אפילו גדם. אבל אם יש לי זיהום בפצע, זה יכול להיות קטלני. זה גם מה שקורה לנמלים: בלי טיפול, הן ימותו רובן הגדול מזיהום, אלה שאיבדו רגל או שתיים. אבל החברות שלהן פיתחו התנהגות של מה שקראו לזה, כשהמחקר התפרסם – 'נמלים חובשות'. הנמלים האלה מתפקדות כמו חובשות קרביות: הן גם סוחבות את הפצועות חזרה לקן, וגם מטפלות. צילמו את זה, ממש הצליחו לצלם וידיאו בתוך הקן – איך הנמל החובשת מטפלת בפצועה, ורואים שהיא מבלה הרבה מאוד זמן בטיפול בגדם: מלקקת ומנקה אותו, וכנראה מחטאת אותו בעזרת חומרים שפועלים כמו אנטיביוטיקה, סביר שישנם – וכך מצילה את חייה. הטיפול הזה מציל את חייהן של רוב הפועלות שנפגעו.

[נתן] אני סקרן. פועלת שהורידו לה רגל או שתיים יכולה לחזור לתפקוד בהנחה שהגדם יגליד. אבל פועלת שהורידו לה כמה רגליים, גם אותה יחזירו לקן?

[איל] לא, אותן לא יסחבו לקן. הן מפעילות שיקול דעת, כמו חובש קרבי בצבא שיפעיל שיקול דעת כשהוא ניגש לטפל בפצועים, מלמדים לתעדף את הפצועים – מי אפשר להציל את חייו ומי לא. מי שברור שלא ישרוד, חבל לבזבז עליו את הזמן, ועדיף להתמקד במי שכן אפשר להציל. גם הנמלים עושות את זה. בעצם כשנמלה נתקלת בפצועה בשדה הקרב והיא צריכה לקבל החלטה אם היא סוחבת אותה חזרה לקן או לא – אז כעיקרון, כן, הן רוצות לסחוב את הנמלה. מה שמעניין הוא שכדי לקבל את ההחלטה אם לסחוב או לא, בעצם הפצועה היא זו שמדווחת לחובשת האם כדאי לנסות להציל אותה או לא. אם היא איבדה חמש רגליים, נשארה לה אחת – היא לא תהיה מועילה יותר, לא תוכל לעשות שום דבר מועיל עם רגל אחת – אז היא בעצמה בהתנהגות של הפצועה, היא אומרת לה – עזבי אותי. לכי תצילי מישהי אחרת שעוד יכולה להיות מועילה. אז כאן אנחנו רואים שוב את האלטרואיזם. הרי אדם שנפצע בקרב, נגיד איבד רגל – קשה לנו לדמיין בן אדם כזה אומר לחובש שבא לטפל בו – 'גם אם תצליח להציל אותי, אני כבר לא אועיל לחברה, כי תהיה לי רק רגל אחת ואני לא אוכל להלחם ולעבוד. אין טעם להחזיק אותי בחיים. תשאיר אותי פה!' . אצלנו יש את האידיאל של חילוץ פצועים בגלל ערך חיי האדם: גם אם הפצוע יהיה נכה לכל החיים ויישב בכסא גלגלים ונגיד שלא יהיה פרודוקטיבי לחברה – בכל זאת, חייבים לעשות הכל כדי להציל אותו.

[נתן] אנחנו מחזיקים בחיים אנשים בתרדמת שנים, לפעמים.

[איל] אז אצל נמלים זה לא קיים. אין ערך לחיי הפרט. הערך היחיד הוא הערך של הקולקטיב. לכן שיקול הדעת גם של הפצועה בעצמה אם שווה להשקיע מאמץ להציל אותה או לא – זה האם הפרט יהיה מועיל לחברה אחרי שיצילו אותו.

[נתן] יש מעט סיפורים על פצועים במצב קשה שאומרים, 'תשאירו לי את הרימונים והתחמושת, ואני אחפה על הנסיגה שלכם.'

[איל] כן, זה קורה כמעט בכל סרט מהסוג הזה. כמה זה קורה בפועל, במציאות? אני לא רוצה ללכלך יותר מדי על בני האדם, כן? דווקא חיה שאני מחבב באופן אישי. אבל צריך להודות בעובדות: זה לא בר השוואה. אין שום מקום להשוואה בין רמת החברתיות והאלטרואיזם שאנחנו רואים בחרקים החברתיים, ביחס לאלטרואיזם שאנחנו מכירים בכל מיני סוגים אחרים של בעלי חיים: יונקים, ציפורים, דגים, סוגים אחרים של חיות שיש להם חברתיות אבל היא לא הגיעה לרמה הזו."

הארגון החברתי המדהים של הנמלים וחלוקת התפקידים הברורה והמסודרת בתוך המושבה, הובילו את החוקרים בראשית העשרים לתובנה מרתקת. מושבת הנמלים, מסתבר, היא לא רק אוסף של נמלים שעובדות וחיות יחד באותו האופן שבו זאבים צדים בלהקות, למשל. לא: מושבת הנמלים היא בעצמה יצור חי. זאת אומרת, הנמלה הבודדת היא לא בעל חיים שעומד בפני עצמו כמו זאב, חתול או אדם – אלא משהו שאפשר להקביל אותו לתא או לאיבר בגוף גדול יותר. איל פריבמן.

"[איל] קן של נמלים – אגב, קוראים לזה 'סופר אורגניזם', כי מתייחסים לקן לא כאלה קבוצה של אורגניזמים שחיים ביחד, אלה כאל מין אורגניזם אחד, שהפרט הבודד – הנמלה הבודדת – היא רק איבר בגוף של הסופר אורגניזם. אפשר לחשוב על זה בתור חיה אחת גדולה, שהלב שלה הוא המלכה, והמשאבים שלה זה הזחלים והביצים, הדור הבא, והפועלות הן בעצם כל האיברים, הגפיים – הידיים, הרגליים – שיכולות לעבוד כדי לשמר את הגוף כאורגניזם. אם אני מאבד אצבע לא נורא. אבל אם הלב שלי יפגע, אז אני לא אגיע רחוק."

ההבנה שמושבת הנמלים פועלת לא כאוסף של יצורים בודדים שמשתפים פעולה, אלא כיצור חי שהנמלים הבודדות הן כמעין איברים בגופו – מעלה שאלה מרתקת.

כדי לקיים את המבנה החברתי המרשים שלהן, הנמלים חייבות לתקשר זו עם זו. הן צריכות לעדכן אחת את השניה לגבי מקורות מזון חדשים שהתגלו וטורפים שמאיימים על הקן. הן צריכות לדעת כשחסרות יותר מדי נמלים לוחמות, או אם חלק מהקן התמוטט ודורש תיקון. כשהמושבה מחפשת אתר להקים קן חדש, הנמלים צריכות לקבל החלטה משותפת שאתר מסוים מוצלח יותר מאתרים אחרים. לנו, בני האדם, יש שפה עשירה ומורכבת שמאפשרת לנו לתקשר רעיונות מורכבים שכאלה אחד עם השני – אבל מהי השפה שבה מדברות הנמלים?

החידה הביולוגית התמימה הזו תוביל, באופן מפתיע, לאחד הקונפליקטים הסוערים ביותר בדברי ימי המדע של המאה העשרים.

אדוארד ווילסון

שורשיו של הקונפליקט הזה בתאונת דיג. אדוארד ווילסון נולד בארצות הברית ב-1929, ומגיל צעיר אהב את עולם הטבע ובילה את כל שעותיו בחוץ. באחד הימים, כשהיה ווילסון בן תשע, הוא יצא לדוג בחוף – וכשמשך את החכה כדי לאסוף דג שתפס, הדג פגע בעינו ופצע אותה. ווילסון איבד את הראיה בעין ימין – אבל עין שמאל שלו הייתה עדיין טובה, ואפילו טובה מאד. ווילסון גילה שהוא מסוגל להתמקד עם עין שמאל שלו בדברים קטנים מאוד כמו נמלים ופרפרים, וכאן נולדה האהבה שלו לחרקים. הוא קרא כל כתבה בנשיונל ג'יאוגרפיק וכל ספר שהצליח למצוא על נמלים. כשבגר התמחה בחקר הנמלים, בילה כמה וכמה שנים בג'ונגלים של מרכז אמריקה וגילה למעלה משלוש מאות מינים חדשים של נמלים.

אחת השאלות שהעסיקו מאד את ווילסון הייתה שאלת התקשורת בין הנמלים במסגרת ה'סופר-אורגניזם' של המושבה. היה ברור לכל שלא מדובר בקולות, שכן נמלים לא מפיקות צלילים – וגם לא תקשורת חזותית, כי חוש הראיה של רוב הנמלים מוגבל מאד. חוקרים קודמים העלו את ההשערה שהנמלים מדברות בינן לבין עצמם באמצעות ריחות – אבל ווילסון היה הראשון שהצליח לרדת לשורש העניין ולפצח את פשר המנגנון הזה.

גופן של הנמלים מצויד, מסתבר, באוסף של בלוטות המפיקות כימיקלים מסוגים שונים. חלק מהכימיקלים האלה משמשים להגנה מפני טורפים, כמו רעלנים מסוגים שונים – אבל חלק משמשים אך ורק לשם תקשורת עם נמלים אחרות, ואותם אנחנו מכנים בשם 'פרומונים'. הנמלים מצויידות בשני מחושים – שתי 'אנטנות' קטנות – ולפי ההבדל בין עוצמת הריח שנקלט במחוש ימין לעוצמה במחוש שמאל – הנמלה יודעת לאכן את מקור הריח והמרחק אליו בדיוק מרשים, באופן שמזכיר את הדרך שבה אנחנו מסוגלים לזהות מקור קול לפי הפרש עוצמות הקול בין שתי האוזניים.

הנמלים מפיקות כעשרה עד עשרים סוגי פרומונים שונים, שיחד מאפשרים להן להעביר מגוון רחב מאוד של מסרים. הן מורחות את הפרומונים על הקרקע, מערבבות אותם במזון ומורחות אותם על גופן – הכל לפי הצורך.  למשל, לכל מושבה יש ריח אופייני משלה וכך הנמלים יודעות להבחין בין נמלים ששייכות למושבה שלהן ונמלים ממושבות אחרות או חרקים פולשים לקן. כל נמלה או חרק שאין לו את הריח האופייני של המושבה מסומן מיד כ'גוף זר', והנמלים יתקיפו אותו ללא רחם עד שיחסלו או יגרשו אותו, קצת בדומה למערכת החיסונית אצלנו בגוף. מלכת הנמלים מפרישה פרומון שגורם לנמלים הפועלות לדאוג לה ולטפח אותה. כשהמלכה מתבגרת ומפסיקה להפריש את הפרומון, זה סימן לפועלות שהגיע הזמן לגדל דור חדש של מלכות – וכן הלאה וכן הלאה. הפרומונים הם אמצעי התקשורת שמאפשר למושבה הענקית, עד כדי מאות אלפי ומיליוני פרטים, לתפקד כגוף אחד קוהרנטי.

אדוארד ווילסון פרסם את תוצאות מחקריו פורצי-הדרך על הפרומונים ב-1962 וזכה להצלחה רבה בקרב עמיתיו. מדענים רבים היו מסתפקים אולי במחקר בתחום הצר שבו הם מתמחים – אבל ווילסון ניחן בתכונה נדירה למדי: הוא מסוגל לקחת צעד אחורה, לצאת מה'מיקרו' של מושא המחקר שלו ולראות את התמונה הרחבה יותר.

השאלה הבסיסית שווילסון שאל את עצמו הייתה – כיצד נוצר הארגון החברתי המורכב כל כך של הנמלים? כפי שראינו, ההתנהגות של הנמלים נשלטת במלואה על ידי פרומונים. הנמלים הן יצורים פשוטים, אין להן מוח מתוחכם – וכשנמלה מזהה פרומון כלשהו, היא תעשה את מה ש"מצווה" עליה הפרומון לעשות בדיוק נמרץ, כמעט כמו מכונה. ווילסון ערך בזמנו ניסוי שמדגים באופן מרתק ואפילו קצת משעשע את השליטה הכמעט מוחלטת של הפרומונים על התנהגותן של הנמלים. כשנמלה מתה, תהליך הריקבון של גופה יוצר חומצה בעלת ריח אופייני. ווילסון גילה שכשהוא מורח את החומצה על גופה של נמלה חיה – שאר הפועלות יתייחסו אליה כמתה ויזרקו את הנמלה המסכנה החוצה מהקן, שם היא תסתובב בחוסר אונים עד שחומצת הריקבון תתנדף, והיא 'תשוב לחיים' ותוכל לחזור לתוך הקן.

אם כן, ההשפעה של הפרומון על נמלה היא עניין של אינסטינקט בלבד: לנמלה אין שליטה או בחירה לגבי ההתנהגות שלה בתגובה לפרומון. אבל איך נוצרת התנהגות מורכבת כל כך על ידי אוסף של אינסטינקטים נטולי מחשבה? ובכן, לשאלה הזו יש לנו תשובה עקרונית: אבולוציה. הברירה הטבעית מכתיבה שבעלי החיים שיש להם את הגנים המתאימים ביותר לסביבתם שורדים ומעבירים את הגנים האלה הלאה לדור הבא, והלחץ הבלתי פוסק לשרוד ולהתרבות דוחף את בעלי החיים להשתכלל ולהשתנות כל הזמן. זו התשובה לשאלה של ווילסון: האבולוציה היא זו שיצרה את את ההתנהגות החברתית המורכבת כל כך של הנמלים.

אבל התשובה הזו מעלה שאלה מעניינת נוספת.  אם האבולוציה אחראית להתנהגות החברתית של הנמלים, מדוע שלא תהיה אחראית גם להתנהגות החברתית של בעלי חיים אחרים? זאת אומרת, נניח שאני חוקר זאבים אפורים ורוצה למצוא הסבר להתנהגות חברתית מסוימת שלהם: למשל, מדוע הם צדים בלהקות. אני יכול לנסות לענות על השאלה הזו במונחים של הזאב הבודד: מה כל זאב בלהקה מרגיש וחושב, ואיך ההחלטות של כל זאב מביאות לבסוף להתנהגות האופיינית ללהקת הזאבים. אבל אנחנו יודעים בוודאות שלפחות חלק מההתנהגות הזו נשלטת על ידי אינסטינקטים, שהרי ציד בלהקות הוא תופעה אוניברסלית המשותפת לכמעט כל הזאבים האפורים. מכאן הסיק ווילסון שכדי להסביר במלואה את ההתנהגות החברתית של הזאבים ובעלי חיים אחרים, נצטרך לשאול את עצמנו איך השפיעה האבולוציה על התפתחותם של האינסטינקטים החברתיים האלה – בדיוק כפי שהיא השפיעה על התפתחותם של האינסטינקטים החברתיים של הנמלים.

זו אולי נשמע קצת כמו התפלפלות, אבל תחשבו על זה כך. הגדולה והיופי של תורת האבולוציה היא שהיא נותנת לנו תשובות לשאלות שפעם לא יכולנו להשיב עליהן, כמו איך התפתחה הפרווה העבה של הזאבים ואיך נוצר והצוואר הארוך של הג'ירפות. הרעיון של ווילסון מאפשר לנו להשתמש בתורת האבולוציה כדי למצוא תשובות גם לשאלות שהן לא רק על מאפיינים גופניים של בעלי החיים, אלא גם על ההתנהגות החברתית שלהן. ווילסון כינה את הדרך החדשה הזו להבין את השפעתה של האבולוציה על ההתנהגות החברתית של בעלי חיים בשם 'סוציוביולוגיה', במובן של איחוד של הביולוגיה עם הסוציולוגיה. הוא פרסם את מסקנותיו בספר שכתב ב-1975 בשם 'סוציוביולוגיה: הסינתזה החדשה', ובו הראה כיצד ניתן לפרש סוגיות שונות בהתנהגות של בעלי חיים לאורה של תורת האבולוציה. הספר זכה להצלחה אדירה ונחשב עד היום לקלאסיקה בתחום מדעי הטבע.

אבל זה לא סוף הסיפור, או יותר נכון – סוף הספר. הספר 'סוציוביולוגיה: הסינתזה החדשה' מכיל עשרים ושבעה פרקים. אם הוא היה מכיל רק עשרים ושישה פרקים, הכל היה מושלם: ווילסון היה זוכה למעמד של כוכב בעולם האקדמיה, כולם היו משבחים אותו על מחקריו פורצי הדרך והוא היה יכול לפרוש לגמלאות עטור שבחים ומחמאות. אבל במקום זאת, הספר הוביל למחאה רחבה והפגנות סוערות, וחלק מעמיתיו של אדוארד ווילסון באוניברסיטת הארווארד פירסמו מכתב נזעם שבו דרשו מהנהלת המוסד לפטר אותו לאלתר. הכל בגלל פרק אחד, הפרק האחרון בספר, שאותו הקדיש ווילסון במלואו לבעל חיים שאתם ודאי מכירים היטב: האדם.

הגלולה המרה

כשמדובר בנמלים, זאבים, כלבים וכל סוג אחר של בעל חיים – קל לנו לקבל את ההשערה שלפחות חלק מההתנהגות שלהם מוכתבת על ידי הגנים שלהם. למעשה, החלק הזה בתיאוריה של ווילסון נחשב היום לכמעט מיינסטרים בתחום הביולוגיה, והוכח בכמה וכמה מחקרים. למשל, מחקר שהראה ששינוי בגנום של עכברים זכרים גורם להם להתנהגות אגרסיבית יותר כלפי זכרים אחרים ביחס לעכברים שלא עברו הנדסה גנטית. אבל כשזה מגיע אלינו, לבני האדם – הרבה יותר קשה לבלוע את הגלולה המרה הזו.  הנה, למשל, אחת הטענות שהעלה ווילסון באותו פרק אחרון בספרו:

"להערכתי, ההטיות הגנטיות חזקות מספיק כדי ליצור חלוקה משמעותית של העבודה אפילו בחברות הפתוחות והמתקדמות ביותר."

אם המשפט הזה נשמע לכם תמים ולא מזיק, תרשו לי לתרגם לכם אותו לעברית מדוברת. ווילסון מתייחס כאן לעובדה שבחברות אנושיות, אין שיוויון מלא בין נשים וגברים. אתם כבר מכירים את המציאות הזו: יש פחות מנהלות בכירות ממנהלים בכירים, יש פחות חברות כנסות מחברי כנסת, ובממוצע נשים מרוויחות פחות מגברים. רוב המדינות בעולם המערבי הליברלי פועלות כדי לבטל את אי-השיוויון הזה – מי באמצעות חקיקה שתאסור אפליה על רקע מגדרי, מי על ידי מתן העדפה מתקנת לנשים, ומי באמצעות חינוך ליברלי מגיל צעיר. הכל טוב ויפה – אבל ווילסון אומר שאם הסוציוביולוגיה שלו נכונה, אין לנו שום סיכוי לבטל את אי השיוויון הזה. מדוע? כי זה