[עושים היסטוריה] 300: אדיסון, טסלה ו-ווסטינגהאוז: מלחמת הזרמים
16.9.20
![[עושים היסטוריה] 300: אדיסון, טסלה ו-ווסטינגהאוז: מלחמת הזרמים](https://static.wixstatic.com/media/463e01_403ef238c53244039bb8624a429cd19e~mv2.jpg)
בשלהי המאה ה-19 התחוללה מלחמה טכנולוגית עקובה מדם (תרתי משמע), שנסובה סביב השאלה כיצד יולך החשמל, ההמצאה החדישה והמסעירה, אל בתי הצרכנים: האם יהיה זה באמצעות זרם ישר (DC) או זרם חילופין (AC)? בויכוח הזה היו מעורבים אגו, פחד וכסף, הרבה מאוד כסף.
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes
פרק 300: אדיסון, ווסטינגהאוז וטסלה – מלחמת הזרמים
יש לי מסורת ב'עושים היסטוריה': כל מאה פרקים, אני משתדל להביא לכם פרק מיוחד ושונה מהרגיל, שמציג באופן כלשהו טפח מהנעשה מאחורי הקלעים של התכנית. בפרק מאה זה היה פרק מיוחד על ההיסטוריה של הפודקאסטים בארץ ובעולם, בפרק 200 סיפרתי לכם על תהליך העבודה על הפרקים – ובפרק הזה, אני אמשיך את המסורת של ההצצה מאחורי הקלעים של העשיה שלנו.
'מלחמת הזרמים' היה הנושא של פרקים שלוש וארבע של עושים היסטוריה. אנחנו מדברים כאן על שנת 2007, פחות או יותר. כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שצברתי קצת ניסיון – קצת הרבה ניסיון – החלטתי לגנוז את הפרקים האלה. למעשה, החלטתי לגנוז את כל הפרקים הראשונים של עושים היסטוריה, כיוון שהרגשתי שהם בוסריים מדי ולא מספיק מהוקצעים . מאוחר יותר, בעקבות בקשות חוזרות ונשנות ממאזינים, החלטתי לפתוח אותם מחדש להאזנה – חוץ מהפרקים על מלחמת הזרמים. מדוע? כי הם היו גרועים באופן יוצא דופן. הם היו גרועים לא רק מבחינה טכנית של איכות ההקלטה, העריכה וכדומה – אלא גם מבחינת איכות התוכן שלהם.
אז לרגל פרק 300, החלטתי לעשות משהו שמעולם לא עשיתי בתוכנית עד כה, ולכתוב מחדש פרקים שכבר עלו בעבר לאוויר – הפרקים על מלחמת הזרמים. בנוסף, בסוף הפרק, ננתח את הפרקים המקוריים, אלה שכתבתי לפני כמעט שלוש עשרה שנה, ונראה מה היו הבעיות הגדולות שלהם. האזנה נעימה.
'מלחמת הזרמים' הייתה מלחמה שתוצאותיה השפיעו על כל אחד מאיתנו. על אף שאף כדור לא נורה במלחמה זו, היו כאלה שמתו. בעיקר כלבים וחתולים,אבל גם אדם אחד.
המחלוקת שהייתה בבסיס מלחמת הזרמים הייתה השאלה הבאה: כיצד יולך החשמל בארצות הברית מתחנת הכוח שמייצרת אותו, אל בית הלקוח. האם יהיה זה זרם ישר ((DC, או באמצעות זרם חילופין (AC)? למי שמתוודע לעניין בפעם הראשונה, זה נראה כמו דיון טכני לחלוטין. אבל אל תתנו לרושם הראשוני להטעות אתכם: הויכוח על שיטת הולכת החשמל היה רחוק מאוד מלהיות אך ורק טכני. היו מעורבים בו אגו, ופחד – וכסף, הרבה מאוד כסף.
התקופה המדוברת היא סוף המאה התשע עשרה, שיא המהפיכה התעשייתית, על סף תחילת עידן החשמל: ארצות הברית והעולם כולו היו מוכנים למהפיכה שתביא חשמל לכל בית. בכל מקום כבר היו נורות חשמל, וזה גם היה השימוש העיקרי לחשמל בכלל, שכן טלוויזיות, מזגנים וכדומה עדיין לא הומצאו. אם למישהו נדמה כי תאורה ביתית ותאורת רחוב הן התפתחויות טכנולוגיות משניות יחסית, הוא מוזמן לבקר בכפר קטן במקסיקו, לא רחוק מקאנקון, שם ביליתי שני לילות במסגרת הטיול הגדול של אחרי הצבא. אז, בתחילת שנות האלפיים, בשורת החשמל עדיין לא הגיעה לכפר המקסיקני הקטן. ביומיים האלה, שגרת החיים שלי השתנתה במאה ושמונים מעלות: במקום להשאר ער עד אחת או שתיים בלילה, כמו כמעט בכל יום של הטיול, כשירד הלילה בכפר בשבע בערב- הלכנו לישון. שבע בערב! יומיים כאלה הספיקו כדי להעניק לי נקודת מבט חדשה לגבי חשיבותו של החשמל לתרבות שלנו, תובנה חשובה – בהנתן שחודשיים לאחר מכן התחלתי את השנה הראשונה שלי בלימודי הנדסת חשמל .
אם כן, חשמל צריך היה להגיע לכל בית ולכל עסק. אבל איך בדיוק יגיע החשמל לבתים ולעסקים? היה ברור לכל שמי שישלוט על תשתית הולכת החשמל, עתיד להרוויח הרבה מאוד כסף – ולא רק מתשלומי הצרכנים הפרטיים והעסקיים, אלא גם במסגרת מכרזים ממשלתיים, מוניציפליים וצבאיים, שהרי כל ארגון וכל עיר יהיו תלויים בחשמל לכל צרכיהם. ועוד נקודה חשובה: מי שמייצר את החשמל, קובע את התקן שלפיו חייבות כל יצרניות מוצרי החשמל השונים להתיישר. יש פה מונופול דה-פקטו על התקינה בתחום החשמל, ומונופול שווה בדרך כלל הרבה כסף. ברור, אם כן, שלכל הגופים שהיו מעורבים במלחמת הזרמים הייתה מוטיבציה עצומה לנסות ולכפות את שיטת הולכת החשמל שלהם על השוק בארצות הברית.
תומאס אדיסון
סיפורינו מתחיל עם תומאס אדיסון.
אני מניח שהשם תומאס אדיסון לא זר לכם: אחרי הכל, הוא נחשב לאחד מגדולי הממציאים בכל הזמן. אדיסון החל את הקריירה שלו כמפעיל טלגרף, משרה שבה זכה לאחר שהציל את בנו של מנהל תחנת הטלגרף מדריסה על ידי רכבת חולפת. אדיסון היה מפעיל טלגרף טוב ומיומן – תכונה מפתיעה, בהתחשב בכך שא', ההשכלה הרשמית שלו הסתכמה בשלושה חודשי לימוד בלבד, וב' – הוא היה חירש באופן חלקי. ואולי העובדה הזו לא צריכה להפתיע אותנו כל כך: החירשות החלקית, סיפר אדיסון, איפשרה לו להתעלם מרעשי רקע והפרעות, ולהתרכז בפענוח השדרים.
הדחף להמציא ולחדש זרם תמיד בעורקיו של אדיסון, והוא בחר לעשות בעיקר משמרות לילה – כדי לנצל את השקט והבדידות היחסית לניסויים על מקלטים ומשדרי טלגרף חדשניים שניסה לפתח. לרוע מזלו, אחד הניסויים הסתיים בכך שאדיסון שפך חומצת מצברים על השולחן של הבוס – תקלה שעלתה לו במשרתו.
אבל אדיסון לא נתן לכשלונות קטנים לייאש אותו. הוא המשיך לפתח ולהמציא, וההמצאה הראשונה שלו שהצליחה ללכוד את תשומת הלב של הציבור הייתה הפונוגרף – מכשיר שהיה מסוגל להקליט קולות ולהשמיע אותם. לאורך הקריירה הארוכה והמפוארת שלו פיתחו אדיסון והמהנדסים שעבדו תחתיו אינספור המצאות שכיום הן חלק בלתי נפרד מחיינו: למשל, מיקרופון ראשוני, שיטת סינכרון בין קול ותמונה – הטכנולוגיה שנמצאת בבסיס הקולנוע המודרני – מכשירים לצילום תמונות רנטגן, סוללות חדשניות, כימיקלים חשובים ועוד ועוד. אין פלא שהציבור האמריקני העריץ את "הקוסם ממנלו פארק", הכינוי לו זכה על שם המקום בו קבע את ביתו ומעבדת הפיתוח שלו.
אבל לא פחות חשובים מיכולותיו הטכניות של אדיסון – ואולי אפילו חשובים יותר מהן – היו חושיו המחודדים של אדיסון בתחום העסקים. שלא כמו ממציאים רבים אחרים, שעל חלקם נשמע גם בפרק הזה, אדיסון ניחן ביכולת לתרגם את הגאונות הטכנולוגית שלו להקמת עסק מכניס ורווחי. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא ההמצאה המפורסמת ביותר של אדיסון: נורת החשמל. אם לדייק – נורת החשמל הומצאה עוד לפני אדיסון, אבל הוא שיפר ושכלל אותה כדי שתתאים לייצור סדרתי, ותחזיק מעמד במשך אלפי שעות. אדיסון הבין בחושיו העסקיים החדים שהנורה היא רק החלק האחרון בשרשרת ארוכה של תשתיות ומערכות ליצור והולכת חשמל. בלעדי הגנרטור שמייצר את החשמל, והכבלים הארוכים שמוליכים את החשמל ממפעל הייצור ועד בית הלקוח – הנורה שווה כקליפת השום. ב-1880, שנה אחת בלבד לאחר שהמציא את הנורה שלו, הקים אדיסון את Edison Illuminating Company, שפיתחה וייצרה גנרטורים ליצור חשמל.
כאן אנחנו מגיעים, בפעם הראשונה, לשאלת האופן שבו מיוצר ומולך החשמל ממפעל היצור ועד בית הלקוח. יש שתי צורות עקרוניות להולכת חשמל בכבלים: זרם ישר (Direct Current, או DC), וזרם חילופין (Alternating Current, או AC, בקיצור.) לבחירה בזרם ישר או בזרם חילופין יש השלכות דרמטיות על כמעט כל חוליה בשרשרת האספקה של החשמל – החל מתכנון הגנרטור שמיצר את החשמל, דרך בחירת סוגי הכבלים שיוליכו אותו ועד לאופן תכנון המתקנים והמכונות שצורכים את החשמל בנקודות הקצה. לכן, הבחירה העקרונית בזרם ישר או זרם חילופין הייתה הימור על הרבה מאוד כסף. אם בחרת בטכנולוגיית זרם ישר ובסופו של כל העולם החליט לעבוד בזרם חילופין – או להיפך – המשמעות היתה שכל הכסף שהשקעת בהקמת תשתית יצור והולכת החשמל נזרק לפח, פשוטו כמשמעו, ואתה מפסיד את כל ההשקעה שלך. אם נדמה את צומת ההחלטה הזו למשחק בקזינו, אדיסון ניצב בפני רולטה שהיו בה רק שני מספרים – והיה צריך לבחור על איזה משני המספרים הוא רוצה לשים את כל הכסף שלו.
זרם ישר (DC)
אדיסון הימר על זרם ישר, DC. כדי להבין מדוע בחר בזרם ישר, בואו נבין טוב יותר מהו זרם חשמלי בכלל וזרם ישר בפרט.
זרם חשמלי הוא תנועה של אלקטרונים. האלקטרונים בתוך פיסת מתכת, לדוגמא, פחות או יותר חופשיים לנוע ממקום למקום בתוך המתכת – אבל בהיעדר התערבות חיצונית, שום דבר לא שולט על כיוון תנועתם, וכך כל אלקטרון נע לכיוון אחר באופן אקראי. אפשר לדמות את המצב הזה לאולם כנסים שבו הקהל נע מדוכן לדוכן, כל אחד לפי מה שמעניין אותו באותו הרגע.
אבל מה יקרה אם לפתע מישהו יפתח את מערכת הכריזה ויכריז: 'שימו לב, קפה וקוראסונים חינם במבואה!'.
[שום דבר לא קורה]
אה, סליחה – היינו בכנס בסקנדינביה. התכוונתי שאנחנו בכנס בישראל.
[צעקות והתפרעויות]
אוה, זה יותר הגיוני. בכל אופן, תחת השפעת כוח הקוראסון, כל האורחים בכנס מסתובבים והולכים לאותו הכיוון. במילים אחרות, נוצר זרם של אנשים שצועדים – סליחה, רצים – לכיוון המבואה.
אותו הדבר מתרחש במתכת כאשר מחברים אותה למקור מתח, כמו סוללה. אם מחברים את המתכת למקור מתח חיובי – הצד החיובי של הסוללה – האלקטרונים, שיש להם מטען חשמלי שלילי, יימשכו אל הסוללה וינועו לכיוונה כגוף אחד, כמו מכוניות בכביש חד סטרי. אם מחברים את המתכת למקור מתח שלילי – דהיינו, צד המינוס של הסוללה – האלקטרונים השליליים יידחו ממנו וינועו בכיוון ההפוך.
הפרט החשוב לענייננו הוא שאם מחברים למתכת מקור מתח קבוע – דהיינו, מכשיר שמייצר את אותו המתח בדיוק כל הזמן, כמו סוללה למשל – האלקטרונים יזרמו תמיד באותו הכיוון. זהו זרם ישר.
לזרם ישר יש כמה יתרונות, אבל העיקרי שבהם היא העובדה שקל יחסית לייצר אותו בעזרת גנרטורים פשוטים – מה שכונה אז 'דינמו' – וקל לאגור ולאחסן אותו באמצעות סוללות, בטריות. מכיוון שכך, כמעט כל מאמצי המחקר והפיתוח בתחום החשמל לאורך המאה ה-19 התמקדו בזרם ישר, רוב המהנדסים בתקופתו של אדיסון הבינו זרם ישר וידעו לעבוד איתו, וכל התשתיות הרלוונטיות – מהגנרטורים שייצרו את החשמל ועד המנועים שצרכו אותו – התאימו לעבודה בזרם ישר. כשמבינים את הסביבה ההנדסית שבה גדל אדיסון, קל להבין מדוע הימר על זרם ישר כשיטה המועדפת ליצור והולכת חשמל.
אבל לזרם ישר היה גם חיסרון גדול מאד, חיסרון שנובע מתכונה בסיסית של כל חומר שנקראת התנגדות, Resistance.
התנגדות, כשמה כן היא, היא הנטיה של החומר להתנגד למעבר של זרם חשמלי דרכו. נזכור שזרם החשמל עשוי מאלקטרונים, והאלקטרונים האלה נעים בין האטומים של המתכת – ומדי פעם בפעם, הם מתנגשים בהם. ההתנגשויות האלה בולמות את תנועת האלקטרונים וממירה חלק מהאנרגיה החשמלית לחום שנפלט מהמתכת. לעיתים, אנחנו יכולים לנצל את החום שיוצרת ההתנגדות לצרכינו: הנורה שפיתח אדיסון, למשל, היתה מבוססת על חוט דק בעל התנגדות גבוהה מאד – כך שזרם החשמל שעבר דרכו גרם לו להתחמם לטמפרטורה גבוהה ולזרוח באור חזק. אבל ברוב המקרים, החום שיוצרת ההתנגדות הוא בזבוז של אנרגיה. תחשבו על הכבלים הארוכים שמוליכים את החשמל ממפעל היצור ועד לבית הלקוח: ההתנגדות של הנחושת ממנה עשוים הכבלים היא התנגדות נמוכה יחסית, אבל בכל זאת מדובר בכבלים באורך של עשרות קילומטרים – ואפילו אם כל מטר של כבל מבזבז רק מעט אנרגיה חשמלית, לאורך הכבל הארוך אחוזים ניכרים מהאנרגיה הולכים לאיבוד כחום ולא מגיעים לביתו של הצרכן. הבזבוז הזה עולה המון כסף ליצרניות החשמל, שכן הן צריכות להוסיף עוד ועוד גנרטורים כדי לפצות על האנרגיה שהלכה לאיבוד בדרך.
כמות האנרגיה שהולכת לאיבוד כחום תלויה במידת ההתנגדות של החומר שדרכו זורם החשמל – אבל, וזו נקודה חשובה, היא תלויה מאד גם בעוצמת הזרם. קל להבין את זה אם נדמיין את האלקטרונים זורמים בתוך החומר ומתנגשים באטומים – אם נזרים דרך החומר יותר אלקטרונים, דהיינו זרם חזק יותר, נקבל יותר התנגשויות ולכן יותר בזבוז אנרגיה.
אבל הנקודה הקריטית כאן היא שהפסד האנרגיה כתוצאה מההתנגדות לא רק גדל בהתאם להתחזקות עוצמת הזרם – הוא גדל לפי הזרם *בריבוע*. זאת אומרת, אם הזרם דרך החומר גדל פי שתיים – בזבוז האנרגיה גדל פי ארבע, ואם הזרם גדל פי ארבע – הבזבוז גדל פי שש עשרה. במילים אחרות, ככל שליצרנית החשמל יש יותר לקוחות שצורכים ממנה יותר זרם, האנרגיה שהולכת לאיבוד כחום בתוך הכבלים גדלה בקצב מסחרר.
לאדיסון ואנשיו היו שתי פתרונות אפשריים לבעיה הזו. הראשון היה להוליך את החשמל בכבלי נחושת עבים יותר. ככל שהכבל עבה יותר, ההתנגדות החשמלית שלו פוחתת – ואז פחות אנרגיה חשמלית מומרת לחום והולכת לאיבוד. אבל כאן יש בעיה: נחושת היא מתכת יקרה, וכל מילימטר שנוסיף לקוטר של כבל הנחושת מייקר את תשתית ההובלה במידה משמעותית, עד כדי אלפי דולרים לקילומטר של כבל.
הפתרון השני הוא להקפיד שהכבלים לא יהיו ארוכים. אם אורכו של כבל הוא קילומטר אחד במקום שני קילומטרים, חסכנו חצי מהאנרגיה שהייתה הולכת לאיבוד. אבל המשמעות של כבלים קצרים היא שאדיסון צריך להקים את תחנות הכוח שלו הרבה יותר קרוב לבתי הלקוחות, במרחק של לא יותר משלושה קילומטרים – ומכאן שיידרשו המון תחנות כוח קטנות כדי לספק חשמל לעיר גדולה כמו ניו יורק. הקמת תחנת כוח היא לא עניין זול, אבל יותר זול מאשר לעבות את כבלי הנחושת – ולכן זה היה הפיתרון שבו בחר אדיסון: הרבה תחנות כוח קטנות, שמפוזרות ברחבי העיר ומספקות חשמל לצרכנים הקרובים אליהן.
אבל תומאס אדיסון לא היה היחיד שהבין שהעתיד נמצא בחשמל. ברחבי ארצות הברית קמו כמה וכמה חברות שעסקו ביצור והפצת חשמל, ולא מעט אנשי עסקים ממולחים לטשו את עיניהם לשוק המתפתח והמסקרן הזה. אחד מהם היה ג'ורג ווסטינהאוז.
ג'ורג ווסטינהאוז
כמו תומאס אדיסון, גם ג'ורג ווסטינהאוז החל את הקריירה שלו כממציא צעיר ופורה, וכבר בגיל 19 החזיק את הפטנט הראשון שלו. הפריצה הגדולה שלו ארעה כשהיה בן 22, אחרי שהיה מעורב בתאונת רכבת שכמעט ונסתיימה באסון: הרכבת שבה נסע נתקלה במחסום כלשהו על הפסים והצליחה לבלום ממש ברגע האחרון. בעקבות הכמעט-תאונה הזו פיתח ווסטינגהאוז מתקן בשם 'בלם האוויר'- מכשיר שנעזר באוויר דחוס כדי לאפשר לרכבת לבצע בלימת חירום מהירה. בלם האוויר האוטומטי של ווסטינגהאוז קידם את תעשיית הרכבות המתפתחת – שהייתה אז בחוד החנית של הקידמה הטכנולוגית וההתפשטות האמריקנית למערב היבשת – והפך אותה לבטוחה ואמינה יותר. ווסטינגהאוז, שכמו אדיסון הוכיח את עצמו לא רק כממציא אלא גם כאיש עסקים מעולה, הקים את החברה שנקראה על שמו, והפכה עד מהרה למעצמה תעשייתית שייצרה כמעט כל מכשיר שאפשר להעלות על הדעת: תנורים, מקררים, טוסטר משולשים, מכונות תפירה, מכונות כביסה, טוסטר משולשים, מייבשי כביסה, מערכות סטריאו, רק היום במחסני חש… אתם מבינים את הכוונה.
ווסטינהאוז עקב בעניין רב אחר ההתפתחויות בעולם החשמל, וב-1885 שכר את שירותיו של מהנדס מבריק בשם וויליאם סטנלי ג'וניור כדי שיפתח עבורו את התשתיות הדרושות לייצור והולכת חשמל. בתחילה, שקל ווסטינהאוז לבסס גם את התשתית שלו על חשמל בזרם ישר, ולהתחרות ראש בראש בחברה של תומאס אדיסון. אבל עד מהרה הבין שזו תהיה טעות עסקית חמורה. תומאס אדיסון החזיק בפטנטים על כמעט כל היבט של יצור והולכת חשמל בזרם ישר – מהגנרטור בצד אחד ועד המנורות והמנועים בצד השני. ברגע שווסטינגהאוז יתחיל לשווק את השירות שלו, עורכי הדין של אדיסון יתנפלו עליו ולא ינוחו עד שימצאו את העילה לגרור אותו לבית המשפט. החשש הזה, יחד עם סוגיית בזבוז האנרגיה בכבלי הנחושת וההכרח להקים המון תחנות כוח יקרות, הפכו את העסק כולו להרבה פחות משתלם.
ווסטינגהאוז חיפש פתרון, ויום אחד נתקל במאמר במגזין אירופאי שעסק בחשמל – אבל מסוג אחר: חשמל בזרם חילופין, AC. כשקרא ווסטינהאוז את המאמר, הוא הבין שהוא מחזיק בידיו את המפתח לפתרון בעיית בזבוז האנרגיה – ואולי גם את המפתח לנצחון בקרב העסקי מול תומאס אדיסון.
זרם חילופין (AC)
מהו 'זרם חילופין'? ובכן, אם בזרם ישר כל האלקטרונים נעים לאותו הכיוון כמו מכוניות בכביש חד-סטרי, בזרם חילופין האלקטרונים מחליפים את כיוון תנועתם: פעם קדימה, פעם אחורה. אתם אולי שואלים את עצמכם – רגע, אבל אם הם נעים קדימה ואז אחורה, הם אף פעם לא מגיעים ליעדם, למנורה או למנוע שבבית הלקוח! זה נכון, אבל זה לא משנה. עצם תנועתם של האלקטרונים בתוך המוליך, היא זו שמעבירה את האנרגיה. לצורת ההדגמה, קחו את כפות הידיים שלכם, תצמידו אותן זו לזו – ותתחילו לשפשף. אחרי כמה שניות תתחילו להרגיש את הידיים מתחממות, וזה למרות שכפות הידיים נעות קדימה ואחורה במקום. במילים אחרות, מבחינה עקרונית, זרם חילופין מספק אנרגיה חשמלית לצרכן בדיוק כמו זרם ישר.
אם כן, כיצד יכול זרם החילופין לפתור את בעיית החימום ובזבוז האנרגיה בכבלי החשמל?
ובכן, כמות האנרגיה החשמלית שעוברת בכבל תלויה בשני גורמים: כמות הזרם, ועוצמת המתח. באנלוגיה לצינור מים, הזרם הוא כמות המים שעוברת בצינור, והמתח הוא כמו הלחץ שלהם. נאמר שאני רוצה להשתמש בצינור המים כדי לנקות את רצפת החניה שלי מחוץ לבית. אני יכול לקחת צינור ענק ולהעביר בו המון המון מים שישטפו את הרצפה ויסחפו את הלכלוך כמו בצונאמי, או לחילופין – אני יכול לקחת צינור הרבה יותר דק, אבל לדחוף בתוכו את המים בלחץ מאד גבוה. אם ראיתם פעם מכשיר לניקוי באמצעות לחץ מים, אתם יודעים שזה עובד מצוין. באותו האופן, אנחנו יכולים להעביר את אותה כמות של אנרגיה חשמלית או באמצעות זרם חשמלי גדול במתח נמוך – או באמצעות זרם נמוך אבל במתח גבוה מאוד.
אם יש לנו שתי אפשרויות, ושתיהן מביאות לאותה התוצאה, איך נדע באיזו מהן לבחור? ובכן, יש שיקול אחד חשוב שמשפיע על הבחירה הזו. הזכרו במה שציינתי לפני רגע: איבוד האנרגיה בתוך כבל חשמלי בגלל ההתנגדות, תלוי בעוצמת הזרם שעובר בכבל. שימו לב – הוא תלוי אך ורק בעוצמת הזרם: גובה המתח החשמלי לא משפיע. דהיינו, אם אני מעביר זרם של 2 אמפר במקום 1 אמפר, הגדלתי את איבוד האנרגיה פי ארבע – אבל אם הגדלתי את המתח ממאה וולט לאלף וולט – מיליון וולט! – זה לא משפיע על כמות האנרגיה שהולכת לאיבוד. נהפוך הוא: אם הגדלתי את לחץ המים בצינור שלי, אני יכול להסתפק בצינור דק יותר כדי לנקות את החנייה שלי – ובאותו האופן, אם הגדלתי את עוצמת המתח, אני יכול להקטין את הזרם שעובר בכבל. ואם הקטנתי את הזרם החשמלי – הקטנתי גם את כמות האנרגיה שמתבזבזת בגלל ההתנגדות.
בשורה התחתונה, אם כן, אפשר לפתור את בעיית חימום הכבלים ובזבוז האנרגיה החשמלית על ידי העלאה משמעותית של המתח החשמלי, ובעקבותיה הורדה דרמטית של הזרם שזורם בתוך הכבל. הבעיה היא שבזרם ישר, אי אפשר להעלות בקלות את המתח החשמלי. אם הגנרטור שלך מייצר חשמל במתח של 100 וולט, לדוגמה – היה קשה מאוד להפוך את המתח הזה לאלף וולט. אבל – וזו הנקודה החשובה לעני