[עושים היסטוריה] 309: האם הקומונה מתה?

אחרי שהקיבוצים קרסו ובריהמ התמוטטה, נדמה שהתפכחנו מהחלום האוטופי על חיים מאושרים בקומונה שיתופית. האם הקומונות באמת פסו מן העולם, ואם כן מה זה אומר על עלינו ועל היכולת שלנו לשתף פעולה זה עם זה כדי להקים ישובים, חברות וארגונים?
אורחים בפרק: פרופ' יעקב עובד, ויעקב לזר לשעבר מזכיר קיבוץ נחשון. תודה לנתן פוזניאק על הסיוע בתחקיר ובראיונות.

[עושים היסטוריה] 309: האם הקומונה מתה?
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram

חסויות הפרק

האם הקומונה מתה?

כתב: רן לוי

בשנת 1950, על גבעת טרשים לא רחוק מהעיר מודיעין של ימינו, הקימו קבוצה  של נערים ונערות, בוגרי תנועת השומר הצעיר, את קיבוץ נחשון. את הציונות  שפיעמה בעורקיהם אפשר לחוש בקטע הבא, מתוך 'מגילת העלייה על הקרקע' שהוקראה  בטקס ההקמה של היישוב:


"אנו חברי 'גבולות', בוגרי השומר הצעיר […] פותחים היום תלם  ראשון באדמתנו, לעדות כי כאן נבנה בית איתן, הפתוח לקבל פני גאולים. […]  דמי אחינו אשר מסרו נפשם על שחרור ירושלים זועקים מן האדמה הזו, נדרנו נדר  להיות ראויים לזכרם. עדה האדמה הזאת ועדים י"ח אביבינו, כי לא נשקוט עד  יישב ישראל לבטח בעולם משוחרר. היום כרתנו ברית עם הגבעה הזאת."


הטקס הסתיים, האורחים עזבו – וכפי שכתבה אחת מהמייסדות בזכרונותיה:  'נותרנו בודדים בלב שומקום: ללא חשמל, ללא מים, ללא טלפון, ללא תחבורה וללא  שירותים מינימליים."


השנים הראשונות בנחשון היו קשות, והחברים עסקו במגוון עבודות מפרכות –  מנטיעת עצים ועד סיקול אבנים בשדות. חלקם עזבו את הקיבוץ – אבל הרוב נשארו,  וברבות הימים הפכו את נחשון לקיבוץ מפואר ומצליח. לזמן מה, בכל אופן.


"[יעקב לזר] אני יעקב לזר,  חבר קיבוץ נחשון מ-1965, מזכיר קיבוץ נחשון בין השנים 2003-2012, והאיש שהעביר בנחשון את השינוי."


כמו מרבית הקיבוצים, גם נחשון היה ישוב שיתופי.


"[יעקב לזר] אחד מעקרונות היסוד של הקיבוץ השיתופי היה המשפט  'לכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו', שהפרוש [המעשי] שלו היה שהחבר  נותן לקיבוץ מה שהוא יכול, ומקבל מהקיבוץ מה שהוא צריך. ההכנסה הכספית  שהייתה לך במשך היותך חבר קיבוץ נכנסה לקיבוץ, ואתה קיבלת תקציב לפי גודל  המשפחה. ז"א, לא היה שום קשר בין רמת ההכנסה לתקציבים שקיבלת מהקיבוץ, הם  נגזרו מגודל המשפחה. זה התאים לקבוצה האידיאולוגית שהקימה את הקיבוץ, זה  מאוד לא התאים לאחר מכן לבני קיבוץ ואחרים."


אני לא חושב שאני צריך להיכנס לפרטי פרטים של מה קרה לקיבוץ נחשון בשנות  השמונים והתשעים של המאה העשרים. אחרי הכל, הסיפור של נחשון חזר על עצמו  בכמעט כל אחד מהקיבוצים בישראל.


"[יעקב לזר] בשלב מסוים התווסף לזה גם הנושא של המשבר הכלכלי,  שפרץ במלוא עוצמתו בשנת 1985 ומעלה, אחרי האינפלציה של ה-400 אחוז בתקופה  של מרידור, נכון? ואחר כך פרס ומודעי שעשו שינוי. אבל הקיבוצים נכנסו למשבר  כלכלי מאוד גדול, עם חובות אדירים ונחשון ב-2002 היה חוב גדול מאוד. עשרות  רבות של מיליוני שקלים.

[נתן] ממה זה נבע?

[יעקב לזר] זה נבע…הסיבה המרכזית שהתפיחה את החוב היה המשבר של  1985, האינפלציה האדירה ותוכנית ההבראה שהכריחה את הקיבוצים לקחת הלוואות  נוספות כדי לקיים את השוטף. הם נכנסו לסחרור של הלוואות ותשלומים, וצברו  חובות אדירים. אבל זה גם, צריך להודות, נבע משיטה שהייתה די בזבזנית. יכול  להיות מהחלטות ניהוליות לא מוצלחות, כפי שקורה בכל מיני מקומות."

"[יעקב לזר] למשל אחת הדוגמאות הכי מובהקות זה נושא החשמל. חבר  קיבוץ שיתופי לא שילם על הוצאות החשמל שלו. אז מצד אחד כשאתה לא משלם, אין  לך תמריץ לחסוך. אחת הבדיחות הייתה שח'ברה שיוצאים למילואים בקיץ משאירים  את המזגן דולק, שהחדר יחכה להם קריר ונעים כשהם חוזרים. לא בטוח שזה נכון,  אבל זה מדגים. ברגע שהתחילו לשלם על החשמל, הייתה ירידה דרמטית של למעלה  משלושים אחוז על הוצאות החשמל.

אותו הדבר עם גז. אצלנו בקיבוץ חיממו את המים עם גז. היו צוברים  מרכזיים וחיממו את המים עם גז, והיה לך מים חמים כמה שאתה רוצה וכמה שאתה  רוצה, הכל בסדר. ברגע שחברים התחילו לשלם על הגז, התחילו לצוץ דודי שמש על  הגגות כפטריות אחרי הגשם. לא חושב שנשארה משפחה אחת שמחוברת לגז בתחום  החימום."


קריסתם של הקיבוצים – אולי מקור גאוותה הגדול ביותר של מדינת ישראל  בעשורים הראשונים לקיומה – נתפסת היום בעיני רוב הציבור כתוצאה כמעט בלתי  נמנעת של האידיאולוגיה השיתופית שבסיס הרעיון הקיבוצי. באותו האופן שבו  הקומוניזם הסובייטי הפסיד, בסופו של דבר, לקפיטליזם המערבי – לשיתופיות  הקיבוצית לא הייתה תוחלת בעולם שבו כלכלה יעילה היא המפתח להישרדות ארוכת  טווח.


מאז אותה קריסה מפוארת של הקיבוצים וההתמוטטות הרועשת של ברית המועצות,  עושה רושם שהקונצנזוס בקרב הציבור הישראלי, ואולי אפילו בעולם המערבי כולו,  הוא שהרעיון של 'קומונה' – חיים בקבוצה שבה כל אחד נותן לפי יכולתו ולוקח  לפי צרכיו – נכשל כישלון חרוץ. בפרק הזה אני מבקש לבחון את השאלה – האם  באמת הקומונה והרעיונות השיתופיים שמאחוריה פסו מן העולם? ואם כן – מה זה  אומר עלינו, בני האדם, ועל היכולת שלנו לשתף פעולה זה עם זה כדי להקים  ישובים, חברות וארגונים?

ראשיתן של הקומונות

הרעיון העקרוני של חיים בקומונה מלווה את האנושות עוד משחר ההיסטוריה.  הקומונה הראשונה המוכרת לנו היא זו שהקים סביבו פיתגורס, הפילוסוף היווני,  בקרוטון שבדרום איטליה של ימינו. חברי הקבוצה שאפו לחיות חיים אידיאליים  ברוח המתמטיקה הגבוהה אותה העריצו: הם היו צמחונים, חלקו את רכושם בין חברי  הקבוצה והנהיגו שיוויון מלא בין גברים ונשים. קומונה היסטורית מפורסמת  נוספת צמחה ממש כאן, לחופי ים המלח.


"[יעקב עובד] הקומונה המפורסמת המוקדמת ביותר שנזכרת בספרי  ההיסטוריה וידועה לכלל היא הקומונה של האיסיים בעמו, שהיו בסך הכל כת קטנה  שישבה לחופי ים המלח וקיימה שם חיי שיתוף. הייתה כת קטנה מאוד, אבל למרות  זאת יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון החשוב של תקופת בית שני, דאג לספר עליה  ואפילו לכלול אותה בין שלוש הכתות שקיימות בעם ישראל: הפרושים, הצדוקים  והאיסיים. הפרושים והצדוקים אלו היו כתות משמעויות, האיסיים הייתה קבוצה  קטנה – אבל הוא כתב עליה, וזה סימן שהיא עוררה את סקרנותו ואורח החיים  השיתופי, הנזירי, היה מאוד מעניין. מי שעוד כתב עליהם זה היה הפילוסוף  היהודי פילון אלכסנדרוני שגם הוא כתב עליהם, ועוד היסטוריון רומי – פליניוס  הזקן – כתב גם הוא משהו עליהם."


זהו פרופ' יעקב עובד, אחד המומחים המובילים בעולם בתחום חקר הקומונות.  פרופ' עובד מספר שלמרות שבתקופת האיסיים היהדות הייתה פורצת דרך באימוץ  החיים הקומונליים – הלפיד עבר מהר מאוד אל הנצרות. את פרופ' עובד, כמו גם  את יעקב לזר, ראיין נתן פוזניאק.


"[יעקב עובד] אם היהדות לא שמרה על המסורת הקומונלית – הנצרות  כן שמרה. לפי אחד מספרי האוונגליון, סיפור מעשי השליחים מספר כי חסידיו של  ישו, לאחר שנצלב ועלה השמיימה, התגבשו לקהילה סגורה ושיתופית. כפי שכתוב  בספר מעשי השליחים, הם היו 'לב אחד וכל אשר היה להם היה לנחלת כולם ואף אחד  לא אמר על שלי כי שלו הוא'. בקיצור, עדות על קבוצה שיתופית שביטלה את  הקניין הפרטי וחייתה יחד. המסורת הזו התקדשה בנצרות, והפכה למסורת של  הנצרות האפוסטולית, של השליחים. הנצרות הקדומה וזה היה הביטוי של החיים  הנוצרים השלמים ביותר ועבר מדור לדור."


מאז המאה הרביעית לספירה הוקמו בכל רחבי אירופה מאות עד אלפי קומונות  שונות – כמו למשל המנזרים הנוצרים – עובדה המעידה על עוצמת המשיכה שהייתה  לרעיון האוטופי של שיתוף מלא וחיים בצוותא. יש סוציולוגים ואנתרופולוגים  הגורסים כי חיים בקהילות קטנות הם המצב הטבעי לבני האדם, באותו האופן שבו  ציפורים בונות קנים, למשל. אחרי הכל, מספר הקשרים החברתיים שאדם ממוצע יכול  ליצור ולשמר הוא כמה מאות בודדות בסך הכל. אבל למרות המשיכה הזו, ברור  שרובם המוחלט של בני האדם בחרו שלא לחיות בקומונות כאלה, והעדיפו לחיות  בערים ובישובים אחרים שבהם אורח החיים היה הרבה יותר אינדיבידואלי.


מדוע? מן הסתם כיוון שהרעיון של שיתוף מלא ברכוש לא קסם לכולם במידה  שווה. בנוסף, לאורך רוב ההיסטוריה וברוב המקומות, הממסד הדתי והחילוני לא  חיבב את הקהילות העצמאיות האלה, וראה בהן איום על ההגמוניה שלו.


"[יעקב עובד] אבל, הכנסייה שרצתה להיות כנסייה כללית, לא הטיפה  שזו תהיה הדרך שלה. המסורת הזו התקיימה בקבוצות שפרשו מהכנסיה. בקבוצות  הכופרות. אני רק אציין קבוצה אחת שהיא משמעותית, כיוון שזו קבוצה שהתקיימה  זמן רב -בעצם עד ימינו אנו – וזו קבוצה שהופיעה במאה ה-16 בדרום-מרכז  אירופה, ונקראה 'הוטרים', על שם מנהיגם שייסד אותם, יעקב הוטר. הוא היה  המנהיג והמורה הרוחני שלהם. הקבוצה הזו פרשה מהכנסיה כיוון ששללה את הטבילה  של התינוקות, כי לדעתם טבילת תינוקות היא לא משמעותית. הטבילה צריכה להיות  בגיל מבוגר. המתנגדים קראו להם 'אנאבבטיסטים', ז"א טובלים בשנית – כי לא  יכול שלא טובלים… זה השם שנשתמר, אנאבבטיסטים. המיוחד אצל חסידי יעקב הוטר,  שהוא הכניס את האלמנט שאפשר להטהר מהחטא הקדמון רק אם חיים בקומונה. רק אם  מבטלים את היצר של הקניין הפרטי וחיים באחווה, בקהילה וכו'. מה שמייחד  אותה הוא שהם נרדפו על ידי הקתולים והפרוטסטנים, ולא נעלמו. הם נדדו ממקום  למקום, הגיעו לרוסיה, ולאורך כל הדורות העיקרון שהמאמין צריך לחיות חיי  קומונה נשמר אצלם."

"[יעקב עובד] התפנית חלה במאה ה-18, כאשר נפתחו להתיישבות  האזורים בצפון אמריקה. כך נפתח הזרם אל ארה"ב, והיא הפכה להיות ארץ מקלט  לכמה מן הקומונות שנרדפו באירופה, ולאט לאט הפכה למדינה שפותחת את שעריה  לכתות נרדפות, או כתות עם אורח חיים מיוחד והשתקיימו כקהילות נפרדות  בארה"ב. ואפשר לומר שמאז המאה ה-18, המדינה שהפכה להיות יותר מכל מדינה  אחרת בעולם מקום שבו פרחו קומונות – הייתה ארה"ב. מסיבות שונות ובתקופות  שונות, אבל ארה"ב כזו עד ימינו."


אם כן, בארצות הברית הצעירה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נפתחה  האפשרות לאנשים שמעוניינים לחיות בקהילות קומונליות לעשות כן ללא שום  התנגדות והצקות מצד השלטון. הזדמנות נהדרת לפילוסופים ואנשי חזון אחרים  להוכיח שהחיים בקהילה מצומצמת יחסית, תחת רעיונות אידיאולוגיים נכונים –  היא הדרך לחיים מאושרים ומלאי סיפוק.

ניו-הרמוני

אחד מאותם אנשי חזון היה תעשיין סקוטי בשם רוברט אוון (Owen). אוון עשה  את הונו ממפעלי טקסטיל בתקופת המהפכה התעשייתית – אבל לא אהב את תנאי  העבודה האיומים והניצול המחפיר של העובדים, חלקם ילדים קטנים, שהיו נהוגים  באותה התקופה. אוון, שהיה איש חזון מרשים בכל קנה מידה, האמין שהמדע  והחינוך הם המפתח לשינוי חברתי גורף שיביא שוויון בין המעמדות השונים וסוף  לעוני ולבורות.


בחיפושיו אחר מקום בו יוכל להגשים את חזונו הגיע רוברט אוון לארה"ב  ב-1824, שם נתקל בהזדמנות עסקית מצויינת. מספר שנים קודם לכן התיישבה  באינדיאנה קבוצה של נוצרים אדוקים מגרמניה, והקימו קומונה בשם הרמוני  (Harmony). הנוצרים הקימו בתים, צריפים ומפעלי תעשייה זעירים – אבל כעבור  כעשר שנים בלבד החליטו לפנות את הישוב בעקבות חיזיון נבואי כלשהו שחווה  מנהיגם. אוון ניצל את ההזדמנות הבלתי צפויה ורכש את הרמוני, על בתיה  ומפעליה. הוא שינה את שם הישוב לניו-הרמוני, ושם תכנן להקים את קהילה  אוטופית על בסיס עקרונות השוויון, החירות האישית והמדע המתקדם ביותר של  תקופתו.


אחרי שרכש את השטח, חזר אוון לחוף המזרחי של ארצות הברית כדי לגייס  מצטרפים לקומונה החדשה, והשאיר בניו-הרמוני את אחד מבניו שינהל אל המקום  בהעדרו. כשחזר, הופתע לגלות שכשמונה מאות איש ואישה כבר מצאו את דרכם  לקומונה שלו! הייתה זו כמות גדולה מעל ומעבר למה שהיישוב הקטן היה מסוגל  לאכלס, הן מבחינת מגורים והן מבחינת אספקת המזון.


ופרט לאתגרים הלוגיסטיים, רוברט אוון ניצב בפני בעיה שעדיין לא היה מודע  לה כלל בשלב זה. הזרם הגדול של אנשים שהגיעו לניו-הרמוני מנע כל אפשרות של  סינון כלשהו של המצטרפים לקומונה. חלק מהאנשים היו דתיים אדוקים, וחלק  חילונים גמורים. חלק דגלו בשותפות מלאה וחלק צידדו בשמירה על רכוש פרטי.  המגוון הגדול של מצטרפים הביא לכך שכמעט מיד פרצו ויכוחים סוערים בין  החברים לגבי החוקים והתקנות שיש להכיל בקומונה.


ניו-הרמוני הייתה צריכה מנהיג. רוברט אוון עלה על הבמה בכיכר המרכזית של  הישוב, ונשא נאום תקיף שבו הסביר שהמעבר מחברה רגילה לחברה אוטופית לא  יקרה מהיום למחר, ושהוא מבקש מכולם שיתאזרו בסבלנות וימנעו מויכוחים עד  שהניסוי החברתי שלהם יזכה ליציבות מסוימת. תחת שרביטו של אוון, ניסחו חברי  הקומונה חוקה שבה נקבע כי כל החברים חייבים להשקיע את כספם בתוך הישוב. כל  חבר יעבוד בעבודה שיבחר בה, אבל איש לא יקבל משכורת. במקום זאת, כולם יקבלו  קרדיט בהתאם לתפוקתם ולשעות העבודה שלהם – קרדיט אותו יוכלו לממש בחנות  המקומית. עוד נכתב בחוקה כי –


"כל חברי הקהילה יהיו כשמשפחה אחת, ואף אחד לא ייחשב כנחות  או עליון על מישהו בגלל המקצוע שלו… לכולם יהיה את אותו מזון, ביגוד  וחינוך… כולם יחיו בבתים דומים, וכל חבר ישרת את טובת הכלל כמיטב יכולתו."


ניסוח החוקה הביא לרגיעה מסויימת במתחים ששררו בניו-הרמוני. בפעם  הראשונה מאז שהגיעו למקום, חשו החברים החדשים שיש מישהו שמתווה דרך ברורה  לקומונה שלהם, ושהם סוף סוף פוסעים על השביל לקראת הקמתה של החברה האוטופית  עליה חלמו כולם. מרוצה מההתקדמות, עזב אוון את ניו-הרמוני בשנית כדי לגייס  מצטרפים חדשים ולמכור את הנכסים שלו בסקוטלנד.


אבל האופוריה ששררה בניו-הרמוני התפוגגה במהירות ופינתה את מקומה  למציאות היום-יומית האפורה של יישוב צפוף שחבריו נאבקו כדי לשרוד. בנו של  רוברט שלח לו מכתבים ובהם הפציר באביו שלא יגייס מצטרפים נוספים  לניו-הרמוני, שכן בלתי אפשרי יהיה לספק להם מגורים ומזון. ואם כבר מגיעים  חברים חדשים, כתב הבן, אז לפחות שיהיו בעלי מקצוע: בניו-הרמוני היה מחסור  משווע בנגרים, בנאים, טבחים וכובסות. הנוצרים האדוקים שבנו את המקום השאירו  מאחוריהם מתקנים רבים – מנפחיות ועד טחנות קמח – אבל לא היה מי שיפעיל  אותם.


אך רוברט אוון לא שעה לתחינותיו של בנו. ב-1826 הוא אסף קבוצה של  מדענים, אמנים ומחנכים בולטים שהתלהבו מהחזון שלו, ויחד הפליגה הקבוצה  המכובדת על נהר האוהיו אל ניו-הרמוני בספינה שהפכה ברבות הימים לאייקונית  בתולדות ההתישבות בארצות הברית. שמה הרשמי של הספינה היה 'הפילנטרופיסט' –  אבל הכינוי הבלתי רשמי שלה היה The BoatLoad of Knowledge, דהיינו 'הספינה  המלאה בידע'. היו עליה גיאולוגים, חוקרי טבע, ציירים, פסלים, ועוד אנשי  חינוך ומדע ממגוון תחומים, וכולם נחתו בניו-הרמוני והחלו לפעול במרץ.


השמועה על הישוב האוטופי והמתפתח עשתה לה כנפיים, ומבקרים רבים הגיעו  לניו-הרמוני כדי לחזות במו עיניהם בניסוי החברתי המרתק. אחד מהם היה אציל  גרמני שהתארח בניו-הרמוני במשך מספר ימים, ותיעד ביומנו את שראה. המבקר  הגרמני התרשם מאוד מהצניעות של התושבים, מהמנהיגות שהפגינו רוברט ובנו  ומחלוקת העבודה השיוויונית – אבל גם הבחין בתחלואים והבעיות הקשות ששררו  בניו הרמוני מתחת לפני השטח. למשל, הוא ציין שלמרות אידיאל השוויון,  המעמדות השונים ביישוב לא התערבבו זה עם זה. במסיבות הריקודים, למשל, נשים  שהגיעו מרקע מעמדי גבוה סירבו בדרך כלל לרקוד עם גברים שהגיעו מרקע נמוך  יותר. גם הקשיים הכלכליים היו גלויים: בארוחת ערב שהוזמן אליה סעדו כולם –  יותר מעשרה איש – תרנגול הודו בודד. 'אני לא יכול להתלונן על בטן מלאה  מדי,' כתב האציל באירוניה, 'כשאצא מכאן סוף סוף, אני מתכוון להרוג את עצמי  מרוב אכילה של סוכר ועוגות." עוד כתב האציל כי כמעט כל מי ששוחח עמו סיפר  לו שהוא מתכוון לעזוב את ניו-הרמוני במוקדם או במאוחר.


ואכן, בתוך חודשים ספורים החלה ניו-הרמוני להתפורר. הויכוחים בין  התושבים לגבי מי מקבל יותר או פחות קרדיט ממי, ואיך בדיוק צריך לנהל את  הקומונה ולפי אלו אידיאלים, היו כמו תחרות משיכת חבל למאה כיוונים שונים.  חוקת הישוב שונתה, ואז שונתה שוב, ושוב שונתה – אבל בסופו של דבר החל הישוב  להתפרק תחת הלחצים החברתיים, וקבוצת חברים עזבה את הגוש המרכזי והתנחלה  בפינה מבודדת של ניו-הרמוני, כדי לנהל את עצמה בנפרד מהשאר.


רוברט אוון, שבילה את רוב זמנו מחוץ לניו-הרמוני במסעות גיוס והסברה,  הבין שהמצב הולך ומתדרדר. הוא ניסה להפוך את הלימון ללימונדה והציע לחברים  להקים עוד תתי-קומונות שכל אחת מהן תתנהל בהתאם לאמונות ולאידיאלים של  חבריה – אבל המצב הכלכלי העגום הכריע את הכף. באפריל 1827 הכריז רוברט אוון  על כשלון הניסוי. בנאום הסיכום שלו בפני הקהילה אמר –


"הגעתי לכאן נחוש בדעתי לנסות ולרפא את האנשים מאמונות  טפלות והדרדרות מנטלית, וקיוויתי שאם הניסוי יצליח הוא יהווה דוגמה שאחרים  ילכו בעקבותיה. .. נתתי אדמה, בתים ומימון – אבל הניסיון מוכיח שהניסיון  לאחד קבוצה של זרים שלא חונכו מבעוד מועד למטרה זו, ולגרום להם לחיות יחד  כמשפחה אחת – הקדים את זמנו."


כך הסתיים לו הניסוי הפנטסטי של ניו-הרמוני. רוברט, שאיבד את רוב כספו  בגלל הפרויקט הכושל, נאלץ לחזור לסקוטלנד – שם בילה את שארית חייו. רוב  החברים נפוצו לכל עבר, פרט לכמה עשרות בודדות שהמשיכו לחיות בניו-הרמוני,  אבל כעת כישוב ככל הישובים, ללא העקרונות האוטופיים שהתווה מייסדה. כיום  חיים בניו-הרמוני כשמונה מאות איש אשר בין היתר משמרים את זכרו את המקום  המיוחד הזה כמעין 'מוזיאון חי'.


הניסוי החברתי של ניו-הרמוני לא היה כישלון מוחלט. כמה מהמדענים ואנשי  החינוך שהגיעו לשם בעקבות אוון זכו להצלחות מרשימות: למשל, בית הספר של  ניו-הרמוני היה בית הספר הציבורי הראשון בארצות הברית בו למדו בנים ובנות  יחד. בניו של רוברט אוון הפכו למדענים ומנהיגים מובילים: אחד מהם היה  הגאולוג הראשי של ארצות הברית, ואחר היה חבר בבית הנבחרים ואפילו ייסד את  מוזיאון הסמיתסוניאן המפורסם.


אבל ברור שמבחינה חברתית, ניו הרמוני לא הצליחה לעמוד בציפיות הרבות  שתלו בה. החוקרים שכתבו על הניסוי בשנים מאוחרות יותר היו כמעט תמימי דעים:  השגיאה המשמעותית ביותר של רוברט אוון הייתה שלא סינן את המצטרפים לקומונה  שלו. ההיסטוריה מוכיחה כי קהילות שחבריהן חולקים את אותן האמונות והתפיסות  התרבותיות זוכות להצלחה רבה יותר, כמו במקרה של קהילת ההוטרים שהזכרתי  קודם. זה לא כל כך משנה מהי התשתית האידיאולוגית עליה נוסדה הקומונה – בין  אם מדובר בנצרות, יהדות, רוחניות בסגנון הניו-אייג' או אפילו תפיסות  חברתיות חילוניות למהדרין – כל עוד מרבית החברים חולקים אותן.


וכמובן, לקשיים הכלכליים היה תפקיד נכבד בכישלון: בניו-הרמוני היו הרבה  יותר מדי פילוסופים, מחנכים ואנשי חזון – ומעט מדי נגרים, טבחים ונפחים.  אבל גם אילו היה איזון מוצלח יותר של הכישורים המקצועיים בניו-הרמוני המחקר  ההיסטורי מלמד אותנו שבכמעט כל המקרים, לא הקשיים הפיזיים של ייבוש ביצות  וחיים בספר הם שגורמים לקומונות להיכשל – כי אם מחסור במימון ומחלוקות על  רכוש וחלוקת המשאבים, בדיוק אותן הבעיות שהכשילו גם את הקיבוצים בישראל.  האירוניה הגדולה היא שבמקרים רבים, המחלוקות על כסף ורכוש שממוטטות את  הקומונות – הם בדיוק החוליים החברתיים שמייסדי הקומונות מקווים לרפא  באמצעות הקמת הקהילות האוטופיות שלהם…

האתגרים הכלכליים של הקומונות

שלא נטעה: רבים מהאנשים שמצטרפים לקומונות הם בעלי מוסר עבודה גבוה  בצורה יוצאת דופן – אנשים שמאמינים באמת ובתמים בערך המוסרי והחברתי של  עבודה קשה. אבל המציאות מוכיחה שקהילות קטנות סובלות כמעט תמיד מבעיות  כלכליות כרוניות שנובעות באופן ישיר מרצונן לנהל את חייהן בנפרד – הן  חברתית והן כלכלית – משאר האוכלוסיה. גולש אנונימי שהגיב על כתבה שעסקה  בסיבות לכישלונן של קומונות רבות ניסח את הבעיה הזו בצורה נהדרת:


"עושה רושם שאחת הבעיות הגדולות של הקהילות האלה היא הדגש  שלהן על הסתמכות-עצמית. הן לא מאפשרות לחברים להסתמך על מערכות קיימות  שיעילותן מוכחת. אחד מעקרונות היסוד מאחורי רבות מהקומונות האוטופיות הוא –  'השיטה, כפי שהיא כעת, לא עובדת.' כשלוקחים את העקרון הזה לקיצון, זה  מוביל לדחייה של דברים שדווקא כן עובדים כמו שצריך – כמו גישה נוחה למים,  מזון, חשמל וכדומה. במילים אחרות, הקהילה מתחילה עם קבוצה של אנשים שהבחינו  בכך שחלק מהמערכות הקיימות בחברה לוקות בחוסר יעילות או בעיות אחרות כלשהן  – אבל רק מאוחר יותר הם מבינים שלמעשה, המערכות הקיימות הן תוצאה של מאות  שנים של קידמה ושבעצם, הן הרבה יותר טובות ממה שהיה קודם. להרוס את כל  המערכות הקיימות ולהתחיל מאפס מתברר כרעיון גרוע מאוד."


פרופ' יעקב עובד כותב על ניו-הרמוני בספרו 'מאתיים שנות קומונה בארצות הברית' –


"בניו-הרמוני, העסק היחיד ששיגשג היה בית המלון המקומי,  שאירח את התיירים והמבקרים הרבים שבאו לראות במו עיניהם את הניסוי החברתי  המפורסם של רוברט אוון."


ואכן, גם היום, תיירות היא מקור ההכנסה העיקרי – שלא נאמר, כמעט בלעדי –  של קומונות רבות ברחבי העולם. למשל, קהילת Freetown Chrisitana שבדנמרק  מצליחה להחזיק מעמד מאז תחילת שנות השבעים לא מעט בזכות גידול ויצוא של  קנאביס, אבל בעיקר בזכות חצי מיליון המבקרים שפוקדים את הקהילה בכל שנה כדי  ל'טעום' מאורח החיים הקהילתי והאוטופי לסוף שבוע קצר או סדנא של שבוע –  רגע לפני שהם חוזרים לעולם הקפיטליסטי והאינדיבידואלי שלהם. ההסתמכות על  תיירות כמקור הכנסה היא בדרך כלל לא הבחירה הטבעית של חברי הקהילות, שלרוב  הקימו את הישובים שלהם בדיוק כדי להמלט מהשאון וההמולה ועכשיו מוצאים את  עצמכם נדרשים לשעשע אלפי תיירים שמסתובבים להם בין הרגליים. אף אחד לא אוהב  את העיסוק בתיירות, אבל עושה רושם שזה אחד ממקורות ההכנסה היציבים הבודדים  שעומדים לרשותן של הקומונות בעולם המודרני.

סקס וקומונות: קומונת קריסטה

אתם יודעים מה? עזבו לרגע אידיאלים ועבודה קשה. מה לגבי סקס? כולם  אוהבים סקס, לא? אז אולי אם מין הוא דחף אנושי כל כך חזק – אפשר להתגבר על  כל הקשיים שציינתי באמצעות שבירת טאבואים עתיקים ומתן האפשרות לחברי הקהילה  להנות ממין חופשי, עם מי שהם רוצים ומתי שהם רוצים? הייתה תקופה אחת  ספציפית במאה העשרים שבה אפשר היה לבחון את הרעיון הזה בצורה רצינית.


"[יעקב עובד] התופעה המרשימה ביותר הייתה הקומונות של שנות  השישים, של ילדי הפרחים. קומונות ההיפים. מה שהיה בקומונות של שנות השישים –  הן ביטאו מציאות של דור מסוים, דור שגדל לתוך חברת השפע שקמה בסוף שנות  החמישים ותחילת שנות השישים, והתחילה בקרב הצעירים מרידה נגד תרבות השפע  והתרבות הממוסדת. עוד לפני הקומונות היו ההיפים, ועוד לפני זה היו  הביטניקים, שהיו מרדנים שחיפשו חופש ולא את התרבות הממוסגרת של ארה"ב. צמח  הרצון של האנשים To Drop Out, לצאת מהציוויליזציה. להקים קהילות של  אסקפיסטים. יש בארה"ב הרבה אפשרויות של אדמה פנויה וכו', ואז קם גל גדול  מאוד של קומונות. זה היה באמצע שנות השישים, גל שממש הביא לפריחה עצומה של  קומונות היפיות. הן התאפיינו בזה שהן היו ספונטניות. זה היה דבר מוזר  שהאינדיווידואליזם שלהם הוא זה שדחף אותם לחיות יחד! כל אחד רצה לעשות מה  שהוא רוצה בכל התחומים: סמים חופשי, אהבה חופשית ויחסים חופשיים, משטר  חופשי. אז זה יופי כביטוי של חופש ומרד, אבל זה לא יכול ללכת מעבר לכמה  זמן. איך הייתה בדיחה, שחלק מהקומונות של ההיפים התקיימו על פי גודל הכיור,  כי לא שוטפים כלים. מי יגיד לי לשטוף כלים? אני אוכל ושם. זה כמובן בדיחה,  אבל…זה לא הצליח להתמסד. זה היה ספונטני, וספונטניות זה לא מתכון לקיים  אורח חיים קומונלי."


הייתה קומונה אחת שהייתה יוצאת דופן אפילו ביחס למגוון הגדול של קהילות היפיות שצמחו באותה התקופה.


"[יעקב עובד] נודע לי על קיומה של קומונה מיוחדת, שצמחה מיד  לאחר העלמות קומונות ההיפים, אבל היא קומונה היפית במובהק, מפני ששם יש  התמודדות עם מוסד המשפחה המונוגמית. קומונת קריסטה (Kerista)."


את קהילת קריסטה (Kerista) הקים ג'ון פרסמונט (Presmont), וטרן של מלחמת  העולם השניה שב-1956 שמע קול אלוהי שהודיע לו שעליו להקים חברה אוטופית  ומתקדמת. פרסמונט שינה את שמו ל'האח ג'אד' (Brother Jud), והקים בניו-יורק  קהילה קטנה שהתגבשה סביב דמותו הכריזמטית. אחד החברים בקהילה תיאר את ג'אד –


"היה לו שיער אפור, ארוך ושופע, וזקן עבות. הוא היה יכול בקלות לשחק את משה בכל הפקת תיאטרון."


"[יעקב עובד] הוא מספר שהייתה לו הארה, שהוא עתיד לייסד דת חדשה  של חופש והנאה. הוא נדד בכל מיני מקומות, בעיקר באמריקה המרכזית, וב-1971  הצליח לאגד סביבו כמה בחורים ובחורות שאימצו את הגישה שלו ויצרו מעין  משפחה, שהעיקרון שהנחה אותה הוא נאמנות למשפחה. הם קראו לזה PolyFidelity. "


היו המון קומונות שצצו בשנות השישים על בסיס עקרונות השיוויון, האחווה  ואהבה שאימצו ילדי הפרחים – אבל קריסטה הייתה מושתת על כל אלה, פלוס מנה  הגונה – מה זה הגונה, כפולה ומשולשת! – של הדוניזם מוחלט וחסר עכבות. המוטו  של האח ג'אד היה 'חייה את הרגע', והוא וחבריו חיו את הרגע הזה כמו שאפשר  לחיות אותו רק בקליפורניה: מוזיקה, סמים – וסקס. המון סקס.


"[יעקב עובד] זו לא אהבה חופשית, זו אהבה מוסדרת. שלילת הזוגיות  אלא יחסים של כולם. הם גם קראו לזה Poly-Intimicy. אבל אם אפשרות ליצור  כמה קבוצות בתוך הקהילה הזו. יש להם שיתוף והם רואים בזה אוטופיה של חיי  משפחה מסוג חדש. הם התמקמו בהייאט-אשבורי, זה פרבר של סן פרנסיסקו שכל הזמן  היו שם היפים."


הסידור בקריסטה היה חלוקה של הקומונה ל"משפחות" של שישה עד שמונה אנשים,  כשבכל משפחה מספר שווה של גברים ונשים. בכל לילה היו חברי המשפחה עושים  רוטציה, כך שבכל לילה כל אחד ישן עם מישהו אחר. בהתחשב בעובדה שחברים עזבו  והצטרפו מדי פעם, ושפה ושם היו משפחות שהתפרקו והחליפו חברים עם משפחות  אחרות – לכל חבר בקומונה היו לא מעט פרטנרים, לאורך הזמן.


[יעקב עובד] באחת הנסיעות שלי לסן פרנסיסקו ביקרתי שם פעם ראשונה, ואחרי זה פעם שניה.

בפעם השניה הם הזמינו אותי, אפילו שילמו את עלות הטיסה ממזרח  למערב – כי הייתה להם סוכנות נסיעות. וזה היה בתקופה של שנת 1990, שהם היו  בשיא פריחתם הכלכלית. הם הצליחו לעלות על נושא שהכניס להם הרבה כסף: הם  הפכו לסוכני מקינטוש באזור מפרץ סן-פרנסיסקו, וסוכנות ומעבדה…זה היה מפעל  שהכניס להם הרבה כסף, וגם סוכנות נסיעות.

אז באתי אליהם, ושוב קיבלו אותי ובאתי ל-24 שעות. אירחו אותי,  אבל כמובן שלא הייתי שוטף ב… [צוחק] אבל אחד הדברים החשובים שאני מודה להם  עליו… הם אמרו לי – אם אתה רוצה להכיר את האווירה שאנחנו גדלנו בה, בוא  איתנו לקונצרט של הגרייטפול דד. אמרתי – וואו!.. זה משהו. הייתי בקונצרט של  הגרייטפול דד, זה היה בדרום סן-פרנסיסקו, בתיאטרון גדול. היה מלא, ואני  הרחתי ריח מיוחד… שאלתי מה זה, והם חייכו [צוחקים] היה קונצרט יוצא מן  הכלל. היה אז ג'רי גרסייה הגיטריסט, שאחרי זה מת. אבל היה גדול. אמרו, זו  התרבות שלנו."


אני לא חושב שאני צריך להרחיב במילים לגבי המשיכה שיש לרעיון של קומונה  שמבוססת על סקס, סמים ורוקנרול – אבל זו תהיה טעות לשרטט את קריסטה אך ורק  במונחים האלה. אחרי הכל, היו לא מעט קומונות באותה התקופה שדגלו באהבה  חופשית, למשל, אבל רובן המכריע – כמו תמיד – קרסו ונעלמו. במקרים רבים,  היעדרה של המונוגמיה הביא דווקא לתוצאה שלילית: קנאה, מאבקי כוח וריבים  שפירקו את הקומונות מבפנים. הסוד של קריסטה היה לעשות בדיוק את ההפך ממה  שעשה רוברט אוון בניו-הרמוני מאה וחמישים שנים קודם לכן: בחינה וסינון  קפדניים ביותר של כל חבר שמצטרף לקומונה, כדי לוודא שהוא או היא מתאימים לה  במדויק. כך תיארה זאת אווה, אחת מהחברות הראשונות של הקהילה, בראיון  לתוכנית טלוויזיה:


"זה עובד מצוין. זאת אומרת, אנחנו חושבים על עצמנו כעל  החברים הכי טובים. למעשה, אנחנו קוראים למשפחות שלנו BFIC – קיצור של Best  Friend Identity Cluster. לוקח לנו הרבה זמן עד שאנחנו מאשרים למישהו  להצטרף אלינו, וזה מאד סלקטיבי. אני חושבת שזה אפילו יותר סלקטיבי מחתונה  (מונוגמית) כיוון שאצלנו חייבת להיות התאמה בין כל החברים, ולא רק בין שני  בני זוג."


אווה לא מגזימה בתיאור שלה לגבי הסלקטיביות של תהליך הבחירה. כל מצטרף  היה חייב לקבל את אישורם של כל חברי המשפחה, משני המינים, ובמקרה של גברים –  היה עליהם לעבור ניתוח לקשירת צינור הזרע, וסקטומי בלעז. דרישות אלה,  בשילוב הדרישות ה'סטנדרטיות' יותר של שיתוף מוחלט בכסף ורכוש, הביאו לכך  שלמרות הביקוש הרב לאורך השנים – קריסטה הכילה לרוב לא יותר מכמה עשרות  חברים בכל נקודת זמן.


וקריסטה החזיקה מעמד הרבה זמן! למעלה משלושים שנה, למעשה – הרבה בזכות ההצלחה הכלכלית שתיאר פרופ' עובד.


ובכל זאת, כמו תמיד, מתחת לפני השטח התפתחו גם בקומונת קריסטה לחצים חברתיים לא פשוטים.


הצרות הפנימיות של קריסטה נבעו משיטת הניהול וקבלת ההחלטות שקבע ג'אד  עוד בימיה הראשונים של הקומונה. לקריסטה לא היה מנהיג. זאת אומרת, לא מנהיג  מוצהר: מישהו שיש לו את הסמכות לקבוע דברים ולקבל החלטות בשמם של שאר חברי  הקבוצה. לאף אחד – אפילו לאח ג'אד עצמו – לא היו סמכות או כוח ניהולי  גדולים יותר מלאחרים. החלטות בקריסטה התקבלו אחרי שיחות קבוצתיות ממושכות,  שבעקבותיהן נערכה הצבעה גלויה של החברים.


אבל כפי שקורה לא פעם, מה שנשמע טוב בתיאוריה – לא כל כך עובד במציאות.  אמנם על הנייר, לאח ג'אד לא היה מעמד מיוחד על פני חבריו לקומונה – אבל  מעצם היותו מייסד הקבוצה, מבוגר ומנוסה יותר מכולם – ובעיקר, בזכות  הכריזמתיות והלהט האידיאולוגי שלו, הוא זה שמשך ברוב החוטים. מכיוון שלא  היה לו את הכוח הפורמלי להשפיע על החלטות הקבוצה, עיקר ההשפעה שלו הייתה  באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות והפעלה של מנופי לחץ חברתיים על החברים.  למשל, הוא השליט את התחושה שמי שמערער באופן כלשהו, ולו ברמז, על עקרונות  החיים המשותפים בקומונה – הוא בוגד בעקרונות האלה ויש לגרש אותו מהקהילה  לאלתר. אפילו אווה עצמה הודתה בכך בראיון שנערך איתה אחרי שקריסטה הגיע  לסופה.


"כל אקס-קריסטה ששוחחתי עימו זוכר מקרים רבים שבהם הוא הלך  עם רוח הקבוצה בנושא כלשהו, במקום לעמוד על שלו. […] רבים זכרו מקרים שבהם  עשינו למישהו חיים קשים רק בגלל שאמר, חשב או עשה משהו שלא הסתנכרן עם  הדוקטרינה הנוכחית של קריסטה, או מקרים שבהם ישבנו והבטנו מהצד בזמן שאנשים  בעלי השפעה בשבט שלנו הפעילו אלימות מילולית כלפי מישהו אחר בשם הכנות,  הצמיחה האישית ורדיפה אחר צדקת הדרך, או משהו דומה."

"[יעקב עובד] השתתפתי בשיחה שלהם [כדי לראות את] הדמוקרטיה. אחת  הבחורות אמרה משהו שלא היה…לפי התקן. אז הוא השתיק אותה. היא התקפלה והוא  דיבר."


הטהרנות המוגזמת הזו חתרה תחת הכוונה להפוך את קריסטה למודל של 'משפחה לא-מונוגמית', וגרמה לכולם להיות חשדניים אחד כלפי השני.


"עמוק בפנים, כולם היו מודאגים כל הזמן אם איזו הערה סתמית או שתיקה  שלא במקום […] תגרום להם לאבד את ביתם, משפחתם, העבודה והחברים שלהם.  ומכיוון שאם לא דאגת שאחרים יהיו 'טהורים' זה היה סימן שאתה בעצמך לא טהור –  כולם היו עסוקים כל הזמן בלוודא שכל האחרים טהורים."


סוציולוג שחקר את הדינמיקה הקבוצתית של קריסטה כינה את התהליך הזה  'מלכודת ההרמוניה': הרצון המשותף לשמור על אחדות והרמוניה מושלמים מביא לכך  שבעיות מטואטאות מתחת לשטיח בשם האחדות הזו – והכעסים והמתחים הולכים  ומתחזקים עד שהפער בין האידיליאה והמציאות הופך להיות גדול מנשוא. בקריסטה,  הנקודה הזו הגיעה בתחילת שנות התשעים. כל עוד חנות המחשבים המשותפת צמחה  ושיגשגה – אפשר היה לטאטא את כל המחלוקות מתחת לשטיח, אבל בתחילת שנות  התשעים החל מעמדה של אפל כמובילה בעולם הטכנולוגיה להתערער, והעסק המשפחתי  של קריסטה החל להתנדנד אף הוא. הלחצים הכלכליים הובילו למחלוקות פנימיות  ועימותים בתוך הקומונה לגבי אופן ניהול העסק.


"[יעקב עובד] מתברר, הייתי שם ביוני 1991. בנוב' העסק הזה  התפרק. זה התפרק מפני שהוא עזב כי היו הרבה חילוקי דיעות איתו והוא הבין  שהוא לא יכול להשתלט עליהם. הפולי-פידליטי לא נשאר. לפי האינפורציה שלי הוא  מת ב-2009. הוא היה כבר די מבוגר. זו הייתה תופעה די מיוחדת של קומונה  שונה מאוד מהקומונות האחרות שהכרתי."

קומונות – לא שונות כל כך מחברות אנושיות אחרות

אם כן, נדמה שאם יש משהו שאפשר ללמוד מכל הדוגמאות ההיסטוריות שסקרנו עד  כה, הוא שאין דבר כזה 'חברה אוטופית' – גם לא בקבוצות קטנות של אנשים. כל  התופעות השליליות שאנחנו מכירים בחברה האנושית הכללית – מאבקי כוח, חשדנות,  פערי מעמדות וכדומה – קיימות גם בקומונות, פשוט בקטן.


אבל אם קומונות לא שונות בהרבה מקבוצות אנושיות גדולות ומיינסטרימיות –  זה נכון לשני הכיוונים. ביל מטקלף (Bill Metcalf), חוקר אוסטרלי שבחן  קומונות רבות לאורך שלושים שנה, הגיע למספר מסקנות שאולי יפתיעו אתכם.


למשל, מטקלף טוען שהסיכוי של קומונה ממוצעת להיכשל ולהתפרק לא שונה  הרבה, מבחינה סטטיסטית, מסיכויי ההצלחה של כל עסק קטן ממוצע. רוב הקומונות  לא מצליחות לעבור את שלב התכנון הראשוני. מתוך אלו שקמות בפועל, חצי נסגרות  בתוך פחות משנתיים, וכמחצית מאלה ששרדו ייסגרו בתוך חמש שנים. זה נשמע  המון – אבל זו המציאות גם בתחום העסקים: למשל, מתוך 500 החברות שהופיעו  ברשימת Foutune 500 ב-1955, רק כשישים חברות שרדו עד לימינו אנו. זאת ועוד,  קומונה ששרדה למעלה מחמש שנים, סביר להניח שתשרוד במשך המון זמן – כמו  במקרה של קהילת Sabbathday Lake בארצות הברית שנוסדה ב-1783, או אפילו  קבוצת דגניה אצלנו, שחוגגת את שנתה ה-111.


גם שיעור התחלופה של אנשים בתוך הקומונה – מספר החברים שעוזבים  ושמצטרפים, לא שונה משמעותית משיעור התחלופה בתחומי עשייה אחרים. מחקרים  הראו ששיעור התחלופה של אחיות בבתי חולים ועובדים במפעלי תעשיה, למשל, גבוה  יותר מזה של הקומונה הממוצעת. ולבסוף, גם מצבם הכלכלי של חברי הקומונה לא  גרוע משמעותית מזה של האוכלוסיה הכללית. אמנם מחקרו של מטקלף מעלה שההכנסה  הממוצעת של חבר קומונה נמוכה יותר וחברי קומונה נעזרים בקצבאות ממשלתיות  קצת יותר מהמקובל – אבל השיתופיות בקומונה מפצה על כך, ברוב המקרים: לחברים  יש גישה ליותר משאבים משותפים, דבר שמאפשר להם לשמור על רמת חיים גבוהה  יחסית על אף הקצבאות והמשכורות הנמוכות.

הרעיון הקומונלי לא מת

ולבסוף, העובדה שאולי הכי תפתיע אתכם. פתחתי את הפרק עם ההנחה שבעקבות  כשלון הקומוניזם נוצרה תחושה כאילו הקומונות נעלמו מן העולם. לא רק שההנחה  הזו לא נכונה – המציאות הפוכה לגמרי.


"[יעקב עובד] אני מוכרח לומר שעל פי מה שאני מוצא, אני רואה  התפתחות מרשימה בעולם הזה. בזמנו, כאשר היה המשבר בתנועה הקיבוצית בשנות  השמונים, כשעברו להפרטה קיצונית והיו קיבוצים שהיו על סף משבר – הדיעה  הרווחת הייתה שהעולם השיתופי הולך ומתפרק. ההערכה הזו הייתה לא מדוייקת.  הייתי משיב עליה כמו במאמר השנון של מארק טווין – 'הידיעות על מותי היו  מוקדמות ומוגזמות.' מוקדם היה להספיד את התנועה הקיבוצית, ומוקדם היה  להספיד את העולם הקומונלי.

התנועה הקיבוצית אמנם עדין לא יצאה לגמרי מהמשבר, אבל מבחינה  דמוגרפית היא לא בנסיגה אלא להפך, בעליה. בעולם של הקומונות לא רק שאין  נסיגה, אלא שיש עליה מרשימה! לפי האינפורמציה בספרות, יש לפחות 4000  קומונות ברחבי העולם בכשמונים מדינות, כשהמדינה המובילה היא עדיין ארה"ב,  שבה יש קרוב ל-1500. כל מי שעסק בנושא הזה אומר שהנתונים האלה הם מינימליים  – יש המון דברים שלא מתפרסמים."


הקומונה לא מתה. היא רק החליפה שם.


"[יעקב עובד] דחקו את המושג 'קומונה' מהספרות והכניסו במקום זה  את המושג  Intentional Communities, 'קהילת יעוד.' כך תרגמנו את זה  לעברית.

הקומונה הפכה להיות לאחת מהצורות החברתיות שהם דנים בהן. בין  היתר קראתי בכל מיני מקומות, זה הרצון שלהם להשתחרר מהמושג 'קומונה' מכיוון  שהמושג הזה מעורר אסוציאציות בעייתיות. הם רצו להשתחרר מהדימוי של ההיפים.  זה כבר לא קהילת שיתוף שבורחת מהציוויליזציה, אלא קהילת שיתוף שמעורבת. זה  לא קהילת שיתוף של הפקרות, וחופש וסמים – אלא קהילת שיתוף שחי באורח חיים  מקביל לאורח הכללי. הם רצו ליצור דימוי שונה לעולם השיתופי. זה מושג שכולל  את הקומונות, את הקהילות האקולוגיות, של השיתוף החלקי, את הקהילות של תורות  רוחניות בנוסח הניו-אייג' ומגוון שלם של קהילות שהתלכדו על יסוד מטרה  מסויימת, והמטרה היא צדק חברתי, שותפות, אקולוגיה, קיימות ושמירה על הטבע,  סולידריות, פתיחות לעולם ואמונה בתרבות הקואופרטיבית."


גם הרעיון הקומונלי עצמו עבר שינוי דרמטי והתאים את עצמו לחיים עירוניים וחילוניים.


"[יעקב עובד] יש כל מיני קהילות ולא אכנס לכולן, אבל אחת אני  רוצה לדבר עליה כי היא מאוד משמעותית לדעתי גם בארץ: קהילת הדיור השיתופי,  Co Houseing. זה הפך להיות משנות השמונים, לדבר שמתפשט במהירות. אנשים  מתלכדים יחד כדי לארגן קהילה שמתוכננת כשהעקרונות הן שלכל אחד יש דירה קטנה  משלו, ובאמצע יש מרחב ציבורי שמשרת את כולם: יכולים לאכול בחדר אוכל,  מבנים ציבוריים שמשרתים את כל הקהילה. ואז הדירות של כל אחד הן קטנות כי  יתר הדברים הציבוריים יותר – חדר כביסה, גם מכוניות שמשרתות את הציבור –  העיקרון הוא של בניית יחידה קטנה עם מרחב ציבורי שעומד לרשות כולם. כאשר זה  מטפח את חיי הקהילה, כי הם עוברים שלבים שונים של התלכדות. בהתחלה הם  מתכננים, אחר כך שוכרים מהנדס שבונה את זה, וכך הולכת ונבנית קהילה שהיא  עירונית-שיתופית, עם דרגות שונות של שיתוף על פי החלטותיהם. הדבר מתנהל  באורח דמוקרטי לפי כל הקהילה, זו לא תופעה של גורו והיפים. הם עונים על כמה  צרכים חשובים של הציבור העירוני, כמו למשל מסגרת של אנשים שאתה מכיר,  מסגרת של אנשים שיכולים להזדקן ולמצוא סעד. מסגרת שעונה על הבעיות של  הניכור, שמאוד קריטיות בעולם האחר, כי אתה בתוך הקהילה. חינוך ילדים,  בייביסיטר…השירותים שאתה מוצא בתוך קהילה שבנויה לחיי קהילה."


גם בישראל, למרות הניסיון הכואב של הקיבוצים, הרעיון הקיבוצי לא מת: הוא  רק החליף צורה. את הקיבוצים המקוריים עם הרפת והגורן החליפו עשרות רבות של  'קיבוצים עירוניים': קהילות קטנות שמנהלות חיים שיתופיים בתוך ערים גדולות  יותר. הקיבוצים העירוניים הראשונים בישראל הוקמו עוד בשלהי שנות השבעים –  קיבוץ 'בראשית' שבירושלים, 'תמוז' בבית שמש ו'מגוון' בשדרות – והיום, על פי  ההערכות, חיים בישראל כעשרים אלף איש ב-215 מסגרות שכאלה. ישנן קהילות של  אמנים, קהילות דתיות, יש קהילות המאוגדות סביב פעילות התנדבותית ואחרות על  עשייה חינוכית. המגוון גדול ומרשים.


אפילו הקיבוצים הותיקים – או חלקם, בכל אופן – מתחילים להתאושש ולהדליק  מחדש את הניצוץ הקהילתי שקצת הלך לאיבוד בעקבות המשבר. כך קורה, למשל,  בקיבוץ נחשון שעימו פתחנו את הפרק. הנה שוב יעקב לזר, מזכיר הקיבוץ לשעבר.


"[יעקב לזר] אני רוצה להגיד לגבי קיבוץ נחשון, שהגיע דור חדש של  בני קיבוץ ובני זוגם שהצטרפו לא מעט, והם מחדשים את היחד. השנה פעם ראשונה  בנחשון, אחרי למעלה מעשר שנים שלא חגגו את הפסח יחד – היה צוות שהרים חג  פסח משותף. ארוחת ליל שבת פעם בחודש משותפת, פעם ראשונה הייתה לפני שבוע.  קיבוץ נחשון הייתה תקופה שלפחות עשור של שקיעת היחד, ועכשיו יש התעוררות  מחדש שכמובן תלויה באנשים שמפעילים אותה."


קהילות היעוד המודרניות סובלות מאותן בעיות ואותם הקשיים מהן סבלו  קומונות לאורך כל ההיסטוריה: מאבקי כוח, קשיים כלכליים, בעיות ניהול ומה  לא. אבל מצד שני, נדמה שהחדשנות הטכנולוגית מזרימה בהן דם חדש.


פרופ' יעקב עובד מספר שהמסע האישי שלו לחקר הקומונות החל בניסיון שלו  לגלות האם ישנן ברחבי העולם עוד קבוצות שמתמודדות עם הקשיים שהוא וחבריו  חוו בקיבוץ שלהם. אז, בשנות החמישים, הקומונות היו מבודדות זו מזו וכל אחת  מהן נאלצה להתמודד עם הקשיים והאתגרים שלה לבדה. בישראל, שבה המדינה תמכה  ועזרה וחלק גדול מהקיבוצים היו מאוגדים תחת 'התנועה הקיבוצית', היה אולי קל  יותר ללמוד מקהילות אחרות מה עובד ומה לא ואיך אפשר לפתור בעיות שונות  בדרכים מקוריות – אבל ברוב העולם, הקומונות היו כל אחת לעצמה.


"[יעקב עובד] המניע שהביא אותי לעסוק בקומונות שבעולם…אני בשנת  1949 הייתי שותף לקבוצה שייסדה את קיבוץ פלמחים, ומאז אני חבר קיבוץ  פלמחים. כבר בראשית דרכי עניין אותי מאוד לדעת האם יש לנו אחים בעולם? האם  אנחנו היחידים שמנסים להתמודד עם חברה שבה אין רכוש פרטי ויש שותפות מלאה.  והסתקרנתי מאוד להכיר אם יש קבוצות כאלה בעולם. זה היה המניע שדחף אותי  לקרוא ולהתעניין."


ביל מטקלף מציין שני מאפיינים חשובים של קהילות שמצליחות לשרוד הרבה  זמן: חזון משותף לכלל החברים, וגמישות שמאפשרת להן להתמודד עם אתגרים  כלכליים וחברתיים. האינטרנט והגלובליזציה מעניקים לקהילות הייעוד המודרניות  כלים רבי עוצמה בשני המישורים האלה. מצד אחד, הם מאפשרים לחברי קהילות  היעוד לתקשר זה עם זה בקלות: לשאול שאלות, להתייעץ ולגלות דרכים חדשות  להתגבר על אתגרים מוכרים. במילים אחרות, כבר לא צריך להמציא את הגלגל מחדש  בכל פעם, וקל יותר ללמוד מטעויותיהם של אחרים. בנוסף, אתרי אינטרנט כמו  ic.org, שמחזיק רשימה של אלפי קהילות ייעוד בכל רחבי העולם, עוזרים למי  שרוצים להצטרף לקהילה למצוא את הקהילה שמתאימה בדיוק להם. ב-ic.org, למשל,  אפשר לסנן את הרשימה לפי מגוון של פרמטרים: אורח חיים שיתופי יותר או  שיתופי פחות, אורבני או חקלאי, דתי או חילוני, צמחוני או קרניבורי ומה לא.  יחד עם סינון נכון של המצטרפים, אתרים כאלה מעלים את הסיכוי שחברי הקבוצה  יחלקו את אותם עקרונות ואת אותו החזון – והסבירות להצלחה של הקהילה עולה  בהתאם.


אז האם הקומונה מתה? לא, ממש לא. למרות הקשיים והכשלונות – הרעיון  הקומונלי אף פעם לא מת, וההבטחה לאידיליה אוטופית עדיין מושכת ומפתה עבור  אנשים רבים, בדיוק כמו בעבר. את השדות החקלאיים החליפה האורבניות, והמחרשות  הן היום מחשבים ניידים – אבל קיבוץ אורבני הוא עדיין קיבוץ. סוג של… ההבדל  הוא שהטכנולוגיה המודרנית נותנת בידי קהילות היעוד כלים שאף פעם לא היו  להן, ואולי משפרת את הסיכוי שלהן לשרוד ואפילו לשגשג ולפרוח. האם זה המפתח  להרמוניה וחיים מאושרים? ימים יגידו.