[עושים היסטוריה] 314: האם ניתן לדחוס סרט שלם לתוך 8 ק"ב? חלק ב'.

את הפרק הקודם סיימנו עם טוויסט מפתיע בעלילה: למרות הספקות שהפגינו מהנדסיה של פיליפס כלפי טכנולוגיית דחיסת הנתונים המהפכנית שהמציא יאן סלוט, סגן-הנשיא של החברה החליט לעזוב את משרתו ולהצטרף אליו. בפרק זה נשמע על סיומה המפתיע של הפרשה, נגלה את העקרונות האמיתיים מאחורי הטכנולוגיה ונשמע על הקשר האפשרי בין בינה מלאכותית ודחיסת מידע.

[עושים היסטוריה] 314: האם ניתן לדחוס סרט שלם לתוך 8 ק"ב? חלק ב'.
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram

חסויות הפרק

האם אפשר לדחוס סרט שלם לתוך 8 ק"ב?, חלק ב'

כתב: רן לוי

בפרק הקודם הכרנו את יאן סלוט: טכנאי טלוויזיה הולנדי, אדם בעל כשרון טכני יוצא מן הכלל, שבשנות התשעים של המאה הקודמת טען כי פיתח שיטה חדשה לדחיסת מידע – טכנולוגיה המאפשרת לו לדחוס סרט שלם, תשעים דקות של וידיאו באיכות טובה, לתוך כרטיס זיכרון בנפח של שמונה קילובייט בלבד – נפח קטן אפילו מזה של תמונה בודדת שאתם מצלמים במכשיר הטלפון שלכם.


מהנדסים של חברת פיליפס, ענקית הטכנולוגיה ההולנדית הבינלאומית, בחנו את המצאתו של יאן סלוט – אך לא השתכנעו. טכנולוגיות הדחיסה המודרניות מצמצות את נפחם של קבצי הוידיאו על ידי השמטה של מידע מיותר:  מה שמכונה 'דחיסה מאבדת מידע', Lossy Compression. אך כדי לדחוס סרט שלם לתוך נפח כה זעום, כפי שטען יאן סלוט, יש להשמיט כל כך הרבה מידע מתוך הקובץ המקורי עד שהסרט יהיה, הלכה למעשה, בלתי ניתן לצפיה.


אך למרבה ההפתעה ולמרות הספקנות הזו – סלוט זכה לתמיכה מכיוון מאוד בלתי צפוי: רול פיפר, סגן-נשיא בפיליפס ומי שכונה 'ביל גייטס ההולנדי', החליט לעזוב את תפקידו הבכיר בפיליפס ולחבור ליאן סלוט ולחבר משקיעיו.


במבט ראשון, המהלך של פיפר נראה חסר הגיון לחלוטין: מי יעזוב תפקיד כה בכיר – תפקיד שהציב את פיפר בנקודה מצויינת להתמנות למנכ"ל פיליפס בעתיד הלא רחוק – לטובת סטארט-אפ שמבוסס על המצאה של טכנאי טלוויזיה מניו-ואחן, עיירה הולנדית קטנה ומנומנמת?


אבל רול פיפר היה רחוק מלהיות טיפש. הניסיון העשיר שלו בעולם הטכנולוגיה לימד אותו ששיפור כה דרמטי ביכולת דחיסת מידע – פי מאה מיליון ביחס לטכנולוגיות הקיימות – יחולל מהפכה טכנולוגית בקנה מידה שקשה אפילו לדמיין. חלק גדול מאד מטכנולוגיית האינטרנט המודרנית סובב סביב האתגר של שינוע כמויות אדירות של מידע בכמה שפחות זמן: סרטים, סדרות, שירים, ספרים, דפי אינטרנט ועוד ועוד. ההמצאה של סלוט תייתר את כל הסיפור המורכב הזה, ותחסוך לחברות הטכנולוגיה מאות מיליארדי דולרים בכל שנה. פיפר העריך, בהערכה זהירה ושמרנית יחסית, ששווייה הראשוני של המצאתו של סלוט הוא לפחות עשרים וארבעה מיליארד דולר – וזו באמת הערכה שמרנית מאוד.


כעת קל יותר להבין את פשר עזיבתו הדרמטית של פיפר את פיליפס. הקבוצה הקימה חברה בשם 'הכוח החמישי', Fifth Force, ופיפר ניצל את קשריו הענפים בעולם הטכנולוגיה כדי לפתוח לסלוט דלתות שלטכנאי הטלוויזיה לא היה סיכוי לפתוח בכוחות עצמו. השניים המריאו לארצות הברית – הטיסה הביניבשתית הראשונה בחייו של סלוט – ונפגשו עם מספר מנכ"לים ושותפים בכירים בקרנות הון סיכון, שגילו עניין רב בהמצאה.


שבועות מספר לאחר מכן הזמין פיפר את סלוט להצטרף אליו שוב למסע פגישות בארצות הברית, אבל סלוט סירב: הנסיעה הקודמת התישה אותו לגמרי. אחרי מאמצי שכנוע כבירים, סלוט הסכים למסור לידיו של פיפר ומשקיע נוסף את קופסת האלקטרוניקה כדי שיוכלו להדגים אותה למשקיעים פוטנציאלים גם בלעדי הממציא – אבל נעל את הקופסא מבחוץ כדי שאיש לא יוכל לפתוח אותה ולהעתיק את המעגלים האלקטרוניים. כשחזר פיפר להולנד מארצות הברית, בחן סלוט את הקופסא – ומצא סימנים שהעידו על כך שמישהו ניסה לפרוץ את המנעול. הוא רתח מזעם. מכאן ואילך, הוא לא נתן לאיש להתקרב להמצאתו ללא השגחה צמודה.

הרעיון האמיתי מאחורי ההמצאה

אבל מסע גיוס הכספים הוכתר בהצלחה אדירה. בתוך שבועות ספורים הודיע פיפר למשקיעים כי ABN AMRO, הבנק השלישי בגודלו בהולנד – מוכן להשקיע כחמישים מיליון דולר בחברה החדשה תמורת ארבעה אחוזים מהמניות. הפגישה המכרעת עם נציגי הבנק שבה תיתקל ההחלטה הסופית לגבי ההשקעה נקבעה ליום שישי, התשעה ביולי, 1999.

אל הפגישה הזו החליט פיפר להזמין גם מכר ותיק שלו: איש עסקים אמריקני בשם תומאס פרקינס (Perkins). פרקניס היה אחד ממשקיעי ההיי-טק הגדולים בעמק הסיליקון: קרן ההשקעות שייסד, Kleiner Perkins, הייתה אחת המשקיעות הראשונות באמזון, גוגל, טוויטר ועוד חברות מצליחות רבות אחרות, ושווי ההון האישי שלו הוערך בכמה מיליארדי דולרים.

כשסיפר פיפר לפרקינס על ההמצאה של סלוט, פרקינס היה משוכנע שמדובר בתרמית. כך כתב פרקינס על השיחה שלו עם פיפר בביוגרפיה שכתב מספר שנים לאחר מכן:


"[אמרתי לו] 'רוּל, ההמצאה הזו מפרה את התיאוריה של שאנון, ואני חושב שגם את של פורייה וגם את של גרין. זה בלתי אפשרי.' אם הייתי יכול לחשוב על עוד שמות של תיאוריות, בטח הייתי זורק גם את השמות שלהן. זה היה נראה כמו רעיון הזוי."


אבל פיפר התעקש.


"תום, זה מהפכני! עם הטכנולוגיה הזו, אפשר יהיה להעביר שידורי טלוויזיה על כבלים דקיקים – לא נצטרך סיבים אופטיים. אפשר יהיה לשים ספריות וידיאו שלמות בכיסו של הצרכן!"


פרקינס נותר ספקן – אבל פיפר לא היה סתם מישהו: לא רק שהוא היה איש עסקים רציני ומכובד, הוא גם היה דוק' למדעי המחשב, ואם הוא חושב שהדבר אפשרי…וכך, למרות הספקנות – תומאס פרקינס הסכים להצטרף לפגישה של התשעה ביולי.

פרקינס היה באותו הזמן באנגליה. הוא ופיפר נכנסו למכונית של פרקניס ונסעו יחד לאחוזתו של פיפר בפאתי אמסטרדם. בדרך הסביר פיפר לפרקינס איך בדיוק עובדת המצאתו של סלוט. המהנדסים שבחנו אותה, אמר פיפר, לא הבינו אותה כמו שצריך. לא מדובר כאן על דחיסת מידע סטנדרטית – אלא ברעיון אחר לגמרי.


נניח שאני רוצה להראות לכם את 'המונה ליזה', הציור המפורסם. אני יכול לקחת תמונה של הציור, לדחוס אותה, לשלוח אותה אליכם במייל או בוואטסאפ – ואז תוכלו לראות אותה. אבל אני גם יכול לעשות משהו אחר: אני יכול לשלוח לכם קישור לערך של המונה ליזה בוויקיפדיה. כשתלחצו על הקישור תוכלו לראות את הציור – וזאת למרות שלא שלחתי לכם אפילו פיקסל אחד של התמונה המקורית. הקישור ששלחתי לכם הוא בסך הכל מצביע, 'פוינטר', אל מידע קיים שלכם כבר יש גישה אליו. היתרון הגדול של השיטה הזו הוא בעובדה שקישור, במקרה הזה, מכיל הרבה פחות מידע ממה שמכילה התמונה עצמה, ולכן שליחת קישור היא הרבה יותר מהירה ויעילה משליחת כל אותם מיליוני פיסקלים שמרכיבים את המונה הליזה. כל זה בהנחה, כמובן, שלצד המקבל כבר יש את המידע הזה זמין לרשותו וכל מה שהוא צריך זה פוינטר שיפנה אותו אל המיקום המדויק של המידע.

אותו עקרון נמצא בבסיס המצאתו של סלוט. בקופסת האלקטרוניקה, הסביר פיפר לפרקינס, נמצאת ספריה מוכנה מראש של כל הפריימים האפשריים בסרט: כל הקומבינציות האפשריות של כל פיקסלים שאפשר לצייר על המסך – למשל, פריים אחד שכולו מסך שחור, פריים שבו כל הפיקסלים שחורים פרט לפיקסל אחד לבן בפינה הימנית התחתונה, פריים ובו שני פיקסלים לבנים בפינה הימנית התחתונה –  וכן הלאה וכן הלאה, המוני צירופים שונים ומשונים של פיקסלים. לכל פריים מוכן-מראש בספרייה הזו, יש שם: לצורך הדוגמה – פריים א', פריים ב', פריים ג' וכדומה. בכרטיס הזיכרון של סלוט יש רשימה של שמות: למשל, א'ב'ג'. קופסת האלקטרוניקה קוראת את הרשימה הזו מהכרטיס, מפענחת אותה – ומציגה על המסך את הפריימים המתאימים בזה אחר זה: פריים א', ואז פריים ב', אחר כך פריים ג' וכדומה. במילים אחרות, במקום לאחסן על כרטיס הזיכרון שלושה פריימים מלאים – שלוש תמונות עם עשרות אלפי פיקסלים כל אחת – אנחנו מאחסנים רק שלושה פוינטרים, שלושה מצביעים קטנטנים ורזים, אל פריימים שכבר נמצאים בזיכרון המכשיר.


תודו שיש משהו מקסים בפשטות של הרעיון הזה. הרי כל פריים של כל סרט שאי פעם הוקרן, מוקרן או יוקרן על המסך – הוא בסך צירוף של פיקסלים בתוך מרובע תחום ומוגדר מראש. לא משנה אם זה סרט של שפילברג או סרטון מיינקראפט שצילם הבן שלי, מרום – שניהם מוכרחים, בסופו של דבר, לבחור את הפריימים שלהם מתוך מאגר סופי שמכיל את כל הפריימים שאפשר, באופן עקרוני, להקרין על מסך. אם כל הפריימים שאפשר לצלם כבר נמצאים מראש בטלוויזיה של הצופה, כל מה שצריך לעשות זה לשלוח לטלוויזיה רשימה שאומרת לה אלו פריימים אנחנו רוצים להציג על המסך ובאיזה סדר – והטלוויזיה כבר תשלוף את הפריימים המתאימים מהזיכרון שלה. אין כאן 'דחיסה' במובן שבו תיארתי אותה עד כה, אלא בסך הכל מנגנון העברת מידע שמנצל את העובדה שהמידע הרצוי כבר נמצא אצל הצופה במעין ספרייה ענקית של פריימים, ורק צריך לומר למכשיר איזה פריים לשלוף מהספרייה הזו ומתי.


סלוט הוא לא היחיד שחשב על הרעיון הזה כפתרון אפשרי לצורך ההולך וגובר שלנו בהעברת כמויות גדולות של מידע. גוגל, למשל, הציעה ב-2008 תקן תקשורת חדש בשם SDCH, שמבוסס על אותו הקונספט. בכל פעם שאנחנו מבקשים משרת אינטרנט שישלח לנו מידע מסוים – למשל, קובץ GIF של איזה מים מצחיק – המידע הזה מגיע עם מידע אקסטרה המכונה Header. לצורך העניין לא חשוב בדיוק מה מכיל ה Header הזה, אלא חשובה העובדה שלפעמים, המידע 'אקסטרה' הזה יכול להיות די גדול ביחס למידע שאנחנו באמת רוצים לקבל. לא נדיר לראות קובץ של 500 בתים מגיע עם Header של אלף בתים, שזה קצת כמו לשלוח דף נייר אחד בתוך ארגז קרטון ענקי. גוגל הציעה לצמצם את הבזבוז המיותר הזה באמצעות שמירה מראש של חלק מסוים מה- Header-ים בדפדפן של המשתמש, כך שבמקום לשלוח את ה Header כולו, אפשר לשלוח רק פוינטר אל המידע שכבר שמור במחשב. היוזמה הזו נגנזה, בסופו של דבר, משיקולים טכנולוגיים כאלה ואחרים, אבל הרעיון העקרוני שריר ותקף.

הדגמה בביתו של רול

ההסבר הזה של רול פיפר הניח מעט את דעתו של תום פרקינס, אבל הוא עדיין לא היה משוכנע שסלוט הוא לא נוכל. על כן, הוא הציב תנאי ברור: הוא יצטרף לפגישה, בתנאי שיקבל גישה חופשית אל קופסת האלקטרוניקה כדי לבחון אותה בדקדקנות ולוודא שלא מדובר ברמאות. פיפר הסכים.


בביתו של פיפר הם פגשו את הממציא, בנו ושאר המשקיעים. סלוט כבר הדגים את ההמצאה שלו לנציגי הבנק ההולנדי, בהצלחה רבה, וכעת נתבקש להדגים אותה שוב בפני פרנקינס. פרקינס מספר.


"עם מינימום דיבורים, התנפלתי מיד על הציוד של סלוט. היו שם שתי קופסאות אלקטרוניות: אחת להקלטה, ואחת לניגון. […] בחנתי אותן מבפנים. על הלוחות האלקטרוניים היו רכיבים סטנדרטיים, שום דבר מיוחד, ולא ראיתי שום דבר חשוד – לא דיסק חבוי, לא אנטנה סמויה. הכל נראה היה שגרתי.

הפעלנו את הטלוויזיה, ובחרתי תוכנית בישול אקראית ששודרה באותו הרגע. [סלוט] הוציא מכיסו את כרטיס הזיכרון, הכניס אותו לקופסת ההקלטה ולחץ על כפתור ההקלטה. לגמנו קפה בזמן שתוכנית הבישול המשעממת רצה ברקע. אחרי עשרים דקות אמרתי שמספיק זמן חלף: אם ההקלטה נעשתה בטכנולוגיה רגילה, כרטיס הזיכרון כבר היה מתמלא אלפי פעמים עד עכשיו.

הממציא הוציא את הכרטיס ודחף אותו לקופסה השניה. הוא לחץ על כפתור – והכל היה שם! הוא הריץ קדימה במהירות, הוא הריץ את ההקלטה אחורה. הוא הקפיא את הפריימים והאט אותם. איכות התמונה על המסך הייתה כמעט זהה למקור, ואפילו קצת יותר טובה מאיכות שידור אמריקנית טיפוסית."


תום פרקינס היה בהלם. הוא מעולם לא ראה דבר שכזה. על המקום הוא החליט להצטרף לצוות המשקיעים.


"לא היה לי ספק קל שבקלים שאנחנו עומדים להיות בעליה של טכנולוגיה שתהיה שווה מיליארדים רבים של דולרים. […] בחנתי את פניו של יאן סלוט. הוא היה במצב של…ובכן.. אושר עילאי. זו המילה היחידה שאני יכול למצוא כדי לתאר את ההבעה על פניו באותו הרגע. הוא עבד במחשכים במשך חמש עשרה שנה, וזה היה הרגע שבו כל החלומות והתוכניות שלו התגשמו. הוא היה, מילולית, האדם המאושר ביותר שאי פעם ראיתי.

[…] באותו הלילה לא הצלחתי לישון. מוחי קדח במחשבות על ההזדמנויות שהטכנולוגיה הזו תפתח עבורנו: סרטים שלמים על שבבים זעירים, טלפונים יוכלו לשדר וידיאו בזמן אמת, לווינים יוכלו לשדר תוכניות תפורות לכל אדם. תכננתי להכניס את רופרט מרדוק [ענק העיתונות הידוע – ר.ל] בסוד העניינים. […] כמה נוכל לדרוש תמורת רשיון שימוש לטכנולוגיה? כמה נוכל לייצר בכוחות עצמנו? מחשבותי הנלהבות רצו קדימה עוד ועוד."


כשעלה הבוקר, התקשר פרקינס לפיפר.


"'רול! חשבתי על זה, אנחנו צריכים לייצר כמה קופסאות הדגמה לחברות הטלפוניה, ואני רוצה לדבר עם רופרט מרדוק כמה שיותר מהר, ו..'

'תום, הוא מת.'

' – ואחרי שנצליח לעניין את רופרט, אנחנו צריכים להכניס שחקנים נוספים לתמונה. אני חושב שסוני צריכה להיות ראשונה בגלל ש…'

'אחרי שהלכת, הוא מת.'

'מה?'

'יאן סלוט מת.'

'מה זאת אומרת, הוא מת??'

'תום, לא הרבה אחרי שהלכת, הוא התמוטט על הרצפה. עשינו לו החייאה והטסנו אותו לבית החולים, אבל הוא כבר היה מת. הוא חטף התקפת לב מאסיבית.'"

החברה נכנסת לסחרור

יומיים בלבד לפני ש Fifth Force הייתה אמורה לקבל מהבנק ההולנדי חמישים מיליון דולר – וסלוט עצמו היה אמור לשלשל עשרים מיליון דולר לכיסו – הלך הממציא לעולמו במפתיע, והשאיר את כל המשקיעים המומים. הבעיה הגדולה ביותר הייתה שסלוט הפרנואיד לא שיתף אף אחד בסוד ההמצאה שלו. הוא הסביר לרול פייפר את הרעיון העקרוני – וגם תיאר אותו בקווים כלליים בשני פטנטים שהגיש בהולנד – אבל איך בדיוק פועלת התוכנה שממירה את סרטי הוידיאו לרשימה המקוצררת שבכרטיס הזיכרון – את זה הוא הבטיח לגלות רק אחרי שהכסף מההשקעה ייכנס לכיסו.


היכן נמצא קוד המקור של התוכנה? זו הייתה השאלה שהטריפה את דעתם של כל המשקיעים – אך לאיש לא הייתה תשובה. כצעד ראשוני, הציבה החברה שומרים סביב ביתו של סלוט, עשרים וארבע שעות ביממה, כדי למנוע כל אפשרות לגניבה. והייתה עוד סיבה לשמירה. אשתו של סלוט וילדיו טענו שאין להם מושג היכן נמצאת התוכנה הסודית – אבל חלק מהמשקיעים לא בטחו בהם. הם חשדו בבני משפחתו של סלוט שהם ינסו למכור את הקוד למישהו אחר שיציע להם יותר כסף. השמירה, אם כן, נועדה גם כדי למנוע מבני המשפחה להוציא את הקוד מהבית – אם הוא אכן שם. אבל למרות השמירה, הסתבר להם שאחת מבנותיו של סלוט הצליחה להגניב החוצה מהבית שתי קופסאות קרטון מלאות בציוד שמצאה בחדר העבודה של הממציא המנוח. השומרים עקבו אחר רכבה של הבת – אבל היא הצליחה לחמוק מהם.


בסופו של דבר הצליחו המשקיעים להגיע להסכמה עם בני המשפחה, ואלה מסרו לידיהם את קופסת האלקטרוניקה תמורת הבטחה לכמה מיליוני דולרים בעתיד. חברת הכוח החמישי שכרה את שירותיו של מומחה שפתח את הקופסא. הוא לא מצא בתוכה את הקוד הסודי – אבל כן מצא בתוכה דיסק קשיח. סלוט, נזכור, טען בתוקף לכל אורך הדרך שאין שום התקן אחסון בתוך קופסת האלקטרוניקה, ושכל החוכמה של ההמצאה שלו היא בקוד התוכנה המיוחד… בנו של סלוט הסביר כי אביו התקין את הדיסק הקשיח בתוך הקופסא רק יום לפני מותו, כפתרון זמני לתקלה שנתגלעה במתקן: שבב זכרון כלשהו כשל, ולסלוט לא היה שבב חליפי.


בתוך חברת הכוח החמישי פרצו סכסוכים קשים. חלק מהמשקיעים האשימו את רול פיפר שהוא מנסה להשתלט על החברה, וחשדו בו שהוא עצמו מסתיר את הקוד הסודי. אפשר להקדיש עוד פרק שלם נוסף לתככים ולסכסוכים שפרצו בתוך Fifth Force בעקבות מותו של הממציא – אבל אין בכך טעם. סלוט לקח עימו את סודו אל הקבר, וההמצאה המהפכנית – אם אכן הייתה כזו – אבדה, ככל הנראה לנצח.


בשנים שחלפו מאז הפך סיפורו של יאן סלוט לעוד אחד מתוך אלפי סיפורים מיתולוגיים שמרחפים בתרבות שלנו, לצד האגדות של ביגפוט, אזור 51 ומשולש ברמודה. אם תחפשו ביו-טיוב, תמצאו לא מעט סרטונים שבהם מועלות תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות, כמו למשל שחברות הקולנוע הן שהתנקשו בחייו של סלוט כיוון שאיים על העסקים שלהן באופן כלשהו. בהולנד, ספציפית, נעשו כמה תוכניות דוקומנטריות על חייו של סלוט, ואפילו נכתבו תסריטים לשני סרטים שנכון לעכשיו, עדיין לא יצאו אל הפועל.

פסק הדין הסופי – ממציא או נוכל?

אם כן, מה פסק הדין הסופי לגבי יאן סלוט? האם הוא היה ממציא אותנטי של טכנולוגיה מהפכנית, או נוכל מתוחכם שהיתל במשקיעיו?


כמובן שבלעדי עדויות מוחשיות, לא נוכל לקבל תשובה נחרצת – אבל על פניו עושה רושם שלמרות שהרעיון העקרוני של סלוט ישים ברמה התיאורטית, הוא לא יכול היה לעבוד במציאות. מדוע? כמו תמיד, השטן נמצא בפרטים הקטנים.

פריים של סרט וידיאו צבעוני ברזולוציה של 480 על 640 פיקסלים, למשל, מכיל 921 אלף ביטים של מידע – 921 קילובייט. זה אומר שהספרייה בזיכרון של המכשיר צריכה להכיל פריימים שהם כל הצירופים האפשריים של 921 אלף ביטים – שזה בערך שתיים בחזקת שבעה מיליון פריימים. לומר שזה לא מעשי עם הטכנולוגיה שיש לנו היום, זה אנדרסטייטמנט, ומעבר לכך – סלוט גם טען שבקופסת האלקטרוניקה אין כלל התקן זיכרון שמאחסן פריימים כאלה. אם כן, איפה נמצאת הספרייה ההיפוטתית הזו? אנחנו לא יודעים.


אבל אתם יודעים מה – בואו ניתן ליאן סלוט להנות מהספק. אולי הוא מצא שיטה שלוקחת את הפויינטרים השמורים בכרטיס הזכרון והופכת אותם, באמצעות אלגוריתם תוכנה כלשהו, לפריים מלא שאפשר להציג על המסך. אני לא יודע איך אפשר לעשות דבר כזה, אבל בואו נניח לרגע שזה אפשרי. גם תחת ההנחה הזו – ההמצאה של סלוט היא עדיין בלתי אפשרית. מדוע?


בואו נניח, לשם ההסבר, שבכל פריים של הוידיאו יש בסך הכל ארבעה פיקסלים. לצורך הדוגמה, כל פיקסל בפריים שלנו יכול להיות דלוק או כבוי. אם נרשום על דף את כל הצירופים האפשריים של פיקסלים כבויים ודלוקים, נמצא שיש לנו שישה עשר צירופים אפשריים – או במילים אחרות, שישה עשר פריימים שונים שאפשר ליצור בעזרת אותם ארבעה פיקסלים.


כעת אנחנו צריכים ליצור פוינטר שיאמר לטלוויזיה שלנו 'בחרי את הפריים הספציפי הזה מתוך שישה עשר הפריימים ששמורים אצלך בזיכרון.' אתם יודעים כמה ביטים אנחנו צריכים כדי לייצג שש עשרה אפשרויות שונות? ארבעה ביטים. כן, בדיוק אותו המספר כמו מספר הפיקסלים שעל המסך. אפשר להוכיח את הטענה שטענתי כרגע באמצעים מתמטיים, אבל אפשר גם להבין אותה בעזרת השכל הישר. נניח לרגע שיש לנו רק שלושה ביטים בכל פוינטר. שלושה ביטים שכל אחד מהם יכול להיות 0 או 1, יוצרים שמונה צירופים אפשריים. אבל כרגע אמרנו שבספרייה שלנו ישנם שישה עשר פריימים. זה אומר שכל פוינטר בכרטיס הזיכרון מצביע על שני פריימים בו זמנית. איך תדע הטלוויזיה לבחור מי מבין שני הפריימים האלה צריך להופיע על המסך? היא לא תדע – ולכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים שכל פוינטר יהיה מורכב ממספר ביטים זהה למספר הפיקסלים על המסך. ואם מספר הביטים בפוינטר זהה למספר הפיקסלים שעל המסך – לא עשינו כלום! לא דחסנו את המידע! אם בכל פריים יש 921 אלף ביטים של מידע, ופוינטר אליו הוא בגודל של 921 אלף ביטים של מידע – זה אותו הדבר, לא?


רגע, אתם שואלים – אז מה לגבי הדוגמה של המונה ליזה שנתתי קודם? איך שם זה עובד, ופה לא? התשובה היא שמונה ליזה – או תמונות בוויקיפדיה בכלל – יש מעט מאוד באופן יחסי. בדקתי: יש בערך 62 מיליון תמונות וסרטונים בוויקיפדיה. כדי לבחור תמונה אחת מתוך 62 מליון אפשרויות – אנחנו צריכים בסך הכל עשרים ושישה ביטים. בפריים של וידיאו, כפי שכבר ציינתי קודם, יש 2 בחזקת שבעה מיליון אפשרויות, שזה מספר בקנה מידה אחר לגמרי.


אז בשורה התחתונה, הרעיון של סלוט יכול היה לעבוד רק במקרים מסויימים מאוד שבהם מגוון הפריימים שצריך לבחור מתוכם הוא מצומצם יחסית. ברור לגמרי שכשמדובר בסרט וידיאו אמיתי, שבו כל פריים הוא עולם ומלואו, עם צבע ותנועה ומה לא – זה לא יכול לעבוד, ולכן קשה להאמין שסלוט אכן הצליח להמציא את מה שטען שפיתח.

דחיסת מידע ובינה מלאכותית

דחיסת מידע ממשיכה להיות אחד האתגרים הטכנולוגיים הכבירים ביותר שניצבים בפנינו במאה העשרים ואחת. בכל שנה או שנתיים אנחנו שומעים על אלגוריתמים חדשים לדחיסת מידע שמפותחים במעבדות מחקר ואוניברסיטאות שונות – אבל השיפור בדחיסה נמדד כמעט תמיד בשברירי אחוז. בשנת 2016, למשל, הציגה פייסבוק אלגוריתם דחיסה חדש בשם Zstandard שפיתחו מהנדסיה. Zstandard עושה שימוש בטכניקות מתקדמות ומעבדים רבי עוצמה שלא עמדו לרשותם של אברהם למפל, יעקב זיו ועמיתיהם בדורות הקודמים – ולמרות כל היתרונות האלה, Zstandard מצליח להגיע לשיפור של 0.03 אחוזים בלבד ביחס לאלגורתמי דחיסה מקבילים – אם כי למען ההגינות יש לציין כי הוא מבצע את הדחיסה הזו במהירות כפולה מהם – שיקול חשוב כשבאים לבחור באיזה אלגוריתם דחיסה כדאי להשתמש. ובכל זאת, לא האלגוריתם של פייסבוק הוא זה שיאפשר לנו להתמודד עם כמויות המידע האדירות שאנחנו צריכים להעביר דרך האינטרנט בכל שניה ושניה.


אבל אולי יש תקווה מסויימת, שמגיעה מכיוון מעט מפתיע.


בואו נחזור אחורה לקוד מורס. במורס, נזכיר, האותיות E ו-T זוכות לייצוגים הקצרים ביותר בקוד כיוון שאלו הן האותיות השכיחות ביותר באלפבית האנגלי. השאלה הזו, איזה ייצוג לתת לאיזו פיסת מידע – היא האתגר הגדול ביותר בתחום דחיסת המידע, כיוון שלכל סוג של מידע יש מאפיינים ייחודיים משלו. כבר לפני כמעט מאה שנה הוכיח קלוד שאנון, מי שייסד את התחום במדע המכונה 'תורת האינפורמציה', שאי אפשר ליצור אלגוריתם דחיסה אחד שיצליח לדחוס בצורה אופטימלית את כל סוגי המידע הקיימים. זאת אומרת, אלגוריתם שעושה עבודה מצוינת עם סוג אחד של מידע – בהכרח לא יעשה עבודה טובה בסוגי מידע אחרים. ואכן, כפי שכבר ראינו במהלך הפרק, אלגוריתם דחיסה משמר-מידע שיעבוד מצוין על קובץ טקסט, יהיה הרבה פחות מוצלח על קובץ וידיאו. לכן, חוקרים שמפתחים אלגוריתמי דחיסה צריכים לחשוב טוב טוב על סוג המידע שהם רוצים לדחוס והמאפיינים הייחודיים לו.


אבל גם בתוך כל סוג מידע ישנה חלוקה לעוד תתי-סוגים של מידע. למשל, נניח שאנחנו צופים בקרב איגרוף. מטבע הדברים המבט שלנו מרוכז בשני המתמודדים בתוך הזירה, ואנחנו כמעט ולא שמים לב למה שמתרחש מחוץ לזירה. זה אומר שעקרונית, אפשר היה לדחוס את המידע לגבי מה שקורה מחוץ לזירה עוד קצת, גם במחיר של טשטוש ועיוות נוספים, כיוון שרוב הצופים בלאו הכי לא שמים לב לאזור הזה של המסך. הבעיה היא, כמובן, שהמחשבים שלנו לא יודעים לזהות איזה מידע בתוך התמונה הוא מידע 'חשוב' שאסור לקלקל אותו בזמן הדחיסה, ואיזה מידע הוא פחות חשוב ולכן אפשר לדחוס אותו עוד יותר גם במחיר של קלקול נוסף. מבחינת האלגוריתמים הקיימים, פיקסל הוא פיקסל הוא פיקסל.


אבל בשנים האחרונות הופיעה טכנולוגיה חדשה – הבינה המלאכותית – שאחד הדברים שהיא מצטיינת בו הוא בדיוק אותו 'שיקול דעת' שתארתי לגבי מה חשוב בתוכן ומה לא. למשל, אחת המשימות הקלאסיות של בינה מלאכותית היא זיהוי תוכן של תמונה: למשל, לזהות שבתמונה מסוימת נמצא כלב. האתגר במשימה הזו הוא שכמעט תמיד יהיו בתמונה פרטים נוספים פרט לכלב – למשל, שיח מרוחק ברקע או משהו דומה – ועל המחשב להבין שהכלב הוא הפרט החשוב בתמונה, וכל השאר פחות חשוב. טכניקות מודרניות של בינה מלאכותית מסוגלות לעשות את ההבחנה הזו, וזה סוד כוחן. אפשר בהחלט לדמיין מצב שבו הבינה המלאכותית עוברת על המידע בזמן שהוא עובר דחיסה, ואומרת – 'זו זירת האיגרוף, החלק החשוב בסרטון – ואלו המושבים של הקהל, והם לא חשובים.' מצוידת בתובנה הזו, הבינה המלאכותית תוכל להפעיל דחיסה אגרסיבית יותר על מידע פחות חשוב, וכך בשאיפה להקטין עוד יותר את גודל הקובץ המתקבל. ואכן, מחקרים ראשוניים שנעשו בשנים האחרונות מראים שלכיוון הזה יש פוטנציאל מבטיח מאוד – עד כדי שיפור של עשרות אחוזים ביחס לטכניקות הקיימות. בשנים האחרונות יזמו גוגל, נטפליקס, טוויטר ועוד מספר חברות טכנולוגיה תחרויות נושאות פרסים לחוקרים בתחום הבינה המלאכותית שיצליחו לפתח טכניקות דחיסה פורצות דרך.


האם זה המפתח לפתרון אתגר דחיסת המידע שאנחנו עומדים מולו? אולי. אבל מה שבטוח הוא שזה עוד מקום שבו אנחנו נותנים לבינה המלאכותית פתח להחליט עבורנו מה חשוב בתוכן שאנחנו מקבלים, ומה לא – וגם כאן, נצטרך לשקול היטב האם הטרייד אוף הזה משתלם לנו.


ועוד מילה אחרונה לסיום, על יאן סלוט וההמצאה שלו. אם אתם זוכרים, סיפרתי לכם בפתיחת הפרק שהסיפור של סלוט מזכיר לי מאוד את הסיפורים שעליהם כתבתי בספר 'פרפטום מובילה'. יש עוד סיבה שהסיפור של סלוט הזכיר את הספר ההוא: ב'פרפטום מובילה' חקרתי סיפורים של עשרות רבות של ממציאים של מכונות של תנועה מתמדת, שהתבררו בסוף כנוכלים שניסו לעבוד על משקיעים תמימים. כל האלמנטים הקלאסיים של הנוכלויות האלה נמצאים, כמעט אחד לאחד, גם בסיפור של יאן סלוט: הפרנויה והסירוב לחשוף את ההמצאה, הדגמות פנטסטיות שלא עולות בקנה אחד עם המציאות, הדיסק הקשיח שנתגלה בתוך קופסת האלקטרוניקה לאחר מותו – כל אלה טכניקות מוכרות וידועות של רמאויות טכנולוגיות לכל אורך ההיסטוריה. אני לא יכול לומר לכם בוודאות גמורה שסלוט היה נוכל – אבל אם הייתי צריך להמר על זה, אני יודע איפה הייתי שם את הכסף שלי.