326: פלוגת הטנקים הסודית של ירושלים, חלק א'

השנה היא 1958. ירושלים מחולקת לשניים: הצד המזרחי בשליטה ירדנית, וירושלים המערבית בשליטה ישראלית. על פי הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל וירדן בתום מלחמת השחרור, לישראל אסור היה להכניס כלי נשק כבדים - כדוגמת שריון וארטילריה - לתוך ירושלים. חיים בר-לב, אז מפקד גייסות השריון של צה"ל, הזמין אליו קצין מילואים צעיר בשם אהרון קמארה שזה עתה סיים קורס מג"דים בחיל השריון - והציע לו הצעה מפתיעה.

"[אהרון] חיים ברלב קרא לי, היה מפקד הגייס. אמר לי - 'גמרת את הקורס, ועכשיו אנחנו רוצים את התועלת שלך. את כל הפירות, אנחנו רוצים לאכול. אני רוצה שתהיה…' איך הוא קרא לזה? 'האחראי על הגנת ירושלים.' אמרתי לו, אני האחראי על הגנת ירושלים? על מה אתה מדבר? אני ילד קטן. אמר לי - אתה תהיה האחראי. אתה הולך, מקים פלוגת טנקים - אבל זו תהיה פלוגה סודית."

אחראי על הגנת ירושלים. זו אולי נשמעת כמו הגזמה - אבל היא לא. מדוע? הזכרו במבנה הכללי של אזור ירושלים: מצפון, ממזרח ומדרום מקיפים אותה שטחי יהודה ושומרון, אז תחת שליטה ירדנית. החיבור היחיד של ירושלים לשאר המדינה היה ממערב, דרך מה שמכונה 'הפרוזדור' - רצועת השטח הצרה-יחסית שבה עובר, למשל, כביש מס' 1. הפרוזדור היה הנקודה הרגישה ביותר בהגנה על ירושלים: לאיש לא היה ספק שברגע שתפרוץ מלחמה עם ירדן, הירדנים ינסו להסתער על הרצועה הצרה, לכבוש אותה במהירות - ובכך לנתק את ירושלים משאר המדינה ולכתר אותה מכל הצדדים. במצב כזה עיר הבירה של ישראל, מושב הממשלה והכנסת, תעמוד בפני סכנה מוחשית מאוד. כוח ההגנה העיקרי על ירושלים הייתה חטיבה 16, שהייתה חטיבת חיל רגלים - אבל בזמן מלחמה שום דבר לא ימנע מהירדנים להזרים לתוך העיר כוחות שריון כבדים מדרום, אזור חברון - ומצפון, מאזור שכם ורמאללה - וחיל רגלים אין הרבה סיכוי בקרב נגד גדודי שריון כבדים. חטיבת הראל - חטיבת חי"ר מילואים - החזיקה גדוד טנקים בבסיסים מחוץ לירושלים, אבל טנק שמוצב מחוץ לירושלים, עשוי להיות לא אפקטיבי ברגע האמת אם הפרוזדור המוביל לעיר יהיה חסום. רק טנקים שיוצבו בתוך ירושלים יוכלו להכנס לפעולה בהתראה קצרה, וברגע האמת להגן על העיר עד שכוחות צה"ל יצליחו להשתלט מחדש על הפרוזדור ולשבור את הכתר הירדני.

ב-1955 הוקם גדוד השריון הפיקודי מס' 182, תחת פיקודו של קצין בשם דוד ארגמן, שתפקידו היה להגן על ירושלים אם תפרוץ מלחמה. הגדוד צויד בטנקים קלים יחסית מדגם M10. למעשה, אלו לא היו טנקים של ממש, אלא כלים המכונים 'משחיתי טנקים' (Tank Destoryers): התותח שלהם, בקוטר שבעים ושישה מ"מ, היה חזק מספיק כדי להשמיד טנקים של האויב - אבל השריון שלהם היה דק ופגיע יחסית. בכל זאת, זה מה שצה"ל יכול היה לתת לגדוד החדש, ואת הכלים האלה היה צריך להעלות לירושלים איך שהוא - מבלי שהירדנים, ואנשי האו"ם שאכפו את הסכמי שביתת הנשק, יבחינו בכך.

הפתרון היה, כמו תמיד, בתחבולות. חברת החשמל קיבלה באותם הימים טורבינות חדשות, שהובלו לישראל בתוך מכולות גדולות. המכולות, מסתבר, התאימו בגודלן גם לטנקים - ודוד ארגמן ואנשיו הכניסו ארבעה עשר מהכלים האלה לתוך המכולות, והעמיסו אותם על מובילים. כוחות של המשטרה הצבאית הוצבו בכניסה לירושלים ובקצה המערבי של כביש מס' 1 כדי להתריע מפני ג'יפים של האו"ם שנהגו לנסוע על הכביש הזה.

השיירה הכבדה יצאה לדרכה בשעה 2200 וטיפסה בכבדות בעליות לירושלים. סמוך לחצות נתקבלה הודעה: ג'יפ של האו"ם נצפה על הכביש, בדרכו החוצה מירושלים. השוטרים הצבאיים, שעמדו באזור הראל, נקטו בפעולה מהירה וחכמה: הם ירו כמה צרורות באוויר, ואז עצרו את הג'יפ של האו"ם בטענה שיריות נשמעו באזור שער הגיא, והכביש אינו בטוח לתנועה. המבצע המשיך כמתוכנן, ובשעה ארבע וחצי לפנות בוקר נכנסו משחיתי הטנקים לתוך מחנה שנלר, בסיס צבאי במרכז ירושלים.

שלוש שנים לאחר מכן החליט חיים בר-לב לשדרג את הגדוד הפיקודי ולצייד אותו בטנקים מסוג 'סופר-שרמן' - טנקים מתקדמים ומשוכללים יותר, בעלי שריון עבה ותותח כבד בקוטר מאה וחמישה מ"מ.

כאן נכנס לתמונה אהרון קאמרה, שנולד בירושלים בשנת 1922. הוא הצטרף ללח"י, הוא השתתף בכל פעולות החבלה בירושלים לפני קום המדינה, ישב שנה בכלא הבריטי, נפצע בקרבות מלחמת העצמאות - וקנה לעצמו מוניטין של לוחם אמיץ ומוכשר באופן יוצא דופן. אחרי מלחמת השחרור קמארה השתחרר מהצבא, התגייס שוב לשנתיים בתפקיד פיקודי - ואז שוב השתחרר לאזרחות: הפעם, האמין, לתמיד. אבל צה"ל, מסתבר, לא התכוון לתת למישהו כמו קמארה לחמוק לו מבין האצבעות.

הקטע המוקלט ששמעתם בפתיחת הפרק, לקוח מתוך ראיון שערך ההיסטוריון מודי שניר עם אהרון קמארה בשנת 2001. קמארה היה אז כבר כבן שמונים ולעיתים כבד לשון. אני אשתדל לחזור על עיקרי הדברים במקומות שבהן הדיבור לא היה מובן דיו.

"[אהרון] ואז התחלתי את עבודת ההקמה.

[מודי] איך מקימים יחידה? ספר.

[אהרון] ראשית כל, אתה מבקש מתנדבים מחטיבה 16, כי אנשי שריון אי אפשר היה לקבל . פנינו למאתיים איש מתוך כוונה לבחור רק מאה. בחרנו מאה: מי שהיסס קצת, לא בחרנו בו. מי שהתלהב, קיבלנו אותו.

[מודי] מה סיפרת לאנשים? הרי זו יחידה מאוד סודית. אסור היה להחזיק שריון בירושלים. מה אמרת להם? איך יכולת להלהיב אותם למשהו שאסור לספר?

[אהרון] "אני קיבלתי על עצמי להקים יחידה מיוחדת. אתה, שמך נמצא ברשימת המיוחדים. אתה רוצה להיות ביחידה?' אם אמר לי תיכף 'כן' - אז קיבלתי אותו. אם שאל אותי מה עושה היחידה הזו? אמרתי לו, אתה לא בשבילי. מי שאמר מיד 'כן', זה היה קנה המידה, וקיבלנו אותו."

אם כן, הקריטריון הראשי של קמארה בבואו לבחור את אנשי הצוות ליחידה החדשה שלו הייתה ההתלהבות והמוטיבציה: מי שהיסס, שאל שאלות וחס ושלום רצה גם לקבל תשובות - נפסל על הסף. המתנדבים שלו, מספר קאמרה, היו מילואימניקים מחטיבה 16. אבל חטיבה 16, כפי שציינתי קודם - הייתה חטיבת חי"ר: דהיינו, אלה לא היו שריונרים. יחידת שריון שלוחמיה הם בכלל חיילי חי"ר במילואים?... על פניו, זו נשמעת כמו התחלה צולעת מאוד עבור פלוגת טנקים שאמורה להיות 'האחראית על הגנת ירושלים', כפי שהגדיר זאת חיים בר-לב. אבל לחטיבה 16 יש עוד שם - 'חטיבת ירושלים', וזאת מכיוון באותה התקופה לפחות, רוב החיילים ששירתו בה היו ירושלמים. העובדה הזו התאימה מאוד לקריטריון השני של אהרון קמארה, בבואו לבחור את מאה החיילים שיקימו את היחידה החדשה.

"[אהרון] רק ירושלמים היו מגוייסים. זאת אומרת, מי שהיה עוזב את ירושלים - היה עוזב את היחידה באופן מיידי.

[מודי] זאת אומרת, כל הפלוגה הייתה ירושלמית?

[אהרון] כולם היו ירושלמים.

[מודי] רעיון טוב.

[אהרון] כן. לכן גם היה קל לגייס אותם, לא הייתה בעיה. המגייסים שלי היו דוורים, אלה שמחלקים את הדואר - כי הם יודעים איפה כל אחד גר, אז לא הייתה בעיה."

בכך שהקפיד שכל אנשי היחידה היו ירושלמים, השיג אהרון קמארה כמה וכמה מטרות בו זמנית. הראשונה, כפי שציין בקטע - היכולת לגייס אותם במהירות שיא. השניה - אנשי היחידה יגנו, מילולית, על הבית שלהם, ואין מוטיבציה חזקה מזו לכוח לוחם. ושלישית, עצם היותם בני המקום הבטיחה לקאמרה שהם מכירים את ירושלים, על כל סמטאותיה ורחובותיה הצרים, הכרות אישית ועמוקה. וכשמדובר בלוחמה בשטח עירוני צפוף, ידע קאמרה, אין תחליף להכרות אינטימית שכזו עם השטח. כדי להעמיק את ההכרות הזו, הלוחמים נפגשו אחת לכמה שבועות לסיורים רגליים במקומות שונים בירושלים.

"[מודי] אתה מילואמיניק?

[אהרון] כל הזמן.

[מודי] כמה זמן אתה משקיע בפלוגה שלך?

[אהרון] הרבה. הייתי עולה עם המפקדים לסיורי קו. כל חודש היו מתנדבים, לא היו מקבלים כסף, לא צו, לא שום דבר. הייתי אומר להם - נפגשים בשבת, נניח, במחנה סנט-קלר, על יד אלנבי. היו כולם באים והיינו עושים סיור קו. הייתי מסביר להם את השינויים: איפה טנקים עוברים, איפה טנקים לא עוברים. כל חודש הייתי עושה איתם סיור."

ה'קו' שאליו מתייחס אהרון קמארה הוא 'הקו העירוני'. הקו העירוני היה קו הגבול בין ירושלים המזרחית, בשליטה ירדנית, וירושלים המערבית. הוא חצה את ירושלים לאורך שבעה קילומטרים, מצפון לדרום, ולכל אורכו הקימו שני הצדדים עמדות, בונקרים וביצורי הגנה. קמארה ידע שברגע האמת, הביצורים הירדניים האלה יהיו האויב הגדול ביותר של פלוגת הטנקים שלו, ולכן ערך סיורי היכרות תכופים לאנשי היחידה.

כמו שלוש שנים קודם, גם עכשיו ניצב צה"ל בפני האתגר של הכנסת טנקי הסופר-שרמן לתוך ירושלים מתחת לאפם של אנשי האו"ם. ושוב, הפתרון היה תחבולה מחוכמת.

אם להודות על האמת, לא מצאתי מקורות אמינים לגמרי לסיפור הזה - אבל על פי הגרסה המקובלת, צה"ל קיבל מהאו"ם אישור חריג להעלות ארבע פלוגות טנקים לירושלים לשם השתתפות במצעד חגיגי לרגל יום העצמאות העשירי של מדינת ישראל. מיד לאחר המצעד היו אמורות פלוגות הטנקים לעזוב את ירושלים - אבל בצה"ל ארגנו נשף חגיגי לאנשי האו"ם באותו הערב, ובזמן שהאו"מניקים שתו ואכלו, חמקה אחת מפלוגות הטנקים אל מחנה שנלר במקום לרדת בחזרה למרכז הארץ. מאוחר יותר הועברו חלק מטנקי הפלוגה אל מחנה הסטף, מחוץ לירושלים.

גם במחנה שנלר עצמו, אסור היה לאף אחד לדעת אודות הטנקים הסודיים. על כן חיילי היחידה סיפרו לכולם שהם לוכדי עריקים, והטנקים עצמם אוחסנו בתוך צריפים שנראו מבחוץ כמו ביתנים רגילים לחלוטין - אבל הקיר האחורי שלהם הוחלף בדלתות ברזל גדולות שאפשרו לטנקים לצאת ולהיכנס במידת הצורך. העבודה על הטנקים בתוך הצריפים הצפופים הייתה לא פשוטה. אחד הלוחמים סיפר, בראיון עיתונאי, כיצד הוא ולוחם נוסף הניעו בטעות שני טנקים בתוך אותו הצריף - והתעלפו בגלל העשן הכבד.

לכל אורך שנות השישים עמדה היכון פלוגת הטנקים הסודית של קאמרה להגן על ירושלים. האזור כולו היה, כמובן, רגיש מאוד מבחינה צבאית ומדינית - וכל ארוע בטחוני קטן היה עשוי לדרדר את המצב במהירות. למשל, אזור הר-הצופים, בקצה הצפוני-מזרחי של ירושלים, היה מובלעת ישראלית בתוך עומק השטח הירדני - והדרך היחידה להוביל אליו אנשים ואספקה הייתה באמצעות שיירות ממוגנות שיצאו אל ההר, תחת פיקוח ירדני, אחת לשבועיים. בצה"ל חששו מאוד שהשיירות האלה יותקפו - וכתוצאה מכך אנשי פלוגת הטנקים הועמדו בכוננות וגויסו למילואים כמעט בכל פעם ששיירה כזו עמדה לצאת לדרך - דהיינו, אחת לשבועיים.

על אף המתיחות הרבה, במשך עשר שנים תמימות לא עלה הצורך להפעיל את הפלוגה ולשלוף את הטנקים מהצריפים שלהם. ואז, ביוני 1967, הגיע רגע האמת.

לא אכנס במסגרת הפרק לכל הנסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת ששת הימים. די אם נאמר שמוקד הסכסוך היה בין ישראל ומצרים, וכל תשומת הלב של צה"ל הגדול הייתה מופנית מערבה, אל אלף הטנקים שהכניס נאצר, נשיא מצרים, למדבר סיני ממש על סף דלתה של מדינת ישראל. ירושלים, והירדנים בפרט - לא היו בראש סדר העדיפויות של אף אחד. ההערכות המודיעיניות גרסו שלחוסיין, מלך ירדן, אין שום כוונה להצטרף למלחמה נגד ישראל. אבל חוסיין הפתיע, ובשלושים במאי חתם על הסכם הגנה מיוחד עם נאצר במסגרתו הוכפף הצבא הירדני לפיקודו של צבא מצרים, וירדן אף הסכימה שכוחות ערביים אחרים - כמו צבא עיראק - יעברו דרכה בדרכם לתקוף את ישראל.

בשבת, השלושה ביוני, יומיים לפני פרוץ המלחמה, הגיעו הרמטכ"ל יצחק רבין, ראש אגף המבצעים עזר ויצמן ומפקד פיקוד מרכז של צה"ל, עוזי נרקיס, לביקור בפלוגת הטנקים הסודית של קמארה. נוכח האיום הירדני על ירושלים הפכה יחידת המילואים, שהוקמה באופן כמעט פרטיזני על ידי חיילי חי"ר שהוסבו לשיריונרים - לקלף חשוב במלחמה ההולכת ומתקרבת, ורבין רצה לראות מקרוב עם מי יש לו עסק.

"[אהרון] הוא שואל אותי, רבין - 'קמארה, תוך כמה זמן אתה מוכן לקרב?'. לא עניתי לו. נתתי פקודה לעלות על הטנקים ולהניע. אמרתי, 'אני מוכן.' אומר לי - 'אתה כבר מוכן?!' אמרתי לו, כן, אני מוכן לקרב. הוא הופתע שאני מוכן בשניה."

זוהר ברעם, אז מפקד טנק בפלוגה, סיפר על הביקור בראיון עיתונאי.

""אחרי שכיבינו את הכלים יצאתי מהטנק וקפצתי למטה. נתקלתי בחייל שהכשיל אותי, והסתבר לי מיד שזה היה האלוף ויצמן. הוא תפס אותי בחולצה, קירב אותי אליו ולחש לי באוזן: 'תגיד לו, תגיד לו שאתה מוכן לצאת קרב.' 'למי'? שאלתי. 'לרמטכ"ל,' הוא אמר, 'תגיד לרמטכ"ל שאתה מוכן לצאת."

"הצדעתי לו ואמרתי: 'המפקד, אני מוכן לקרב." רבין הסתכל אליי עם הסיגריה בפה, ושאל אותי: 'כן'? ארוך כזה. עניתי לו ב'כן' נחרץ.[...] הרמטכ"ל הרצין. "הוא אמר לנו: 'טוב, אני רואה שאתם מוכנים. ביום שני הקרוב אני עומד לתקוף את המצרים עם אלף טנקים, אין לי מי שיגן על ירושלים, רק אתם. עכשיו אני רוצה שתגידו לי אם אתם מוכנים למשימה.' כך, במעגל, אמרנו לו: 'כן המפקד,' אחד אחד.

טוב שישבנו, כי הייתי נופל על הרצפה ומתעלף. פתאום אתה שומע שעוד יומיים מתקיפים עם אלף טנקים ויוצאים למלחמה, ואין לך מושג."

בבוקר של החמישי ביוני, יום שני, פתח חיל האוויר במתקפה מאסיבית כנגד שדות התעופה במצרים. בשעה רבע לעשר בבוקר הכריז המלך חוסיין על הצטרפותו למלחמה, ורבע שעה לאחר מכן החלו כוחות ירדנים להפגיז את ירושלים המערבית ומובלעת הר הצופים.

אהרון קמארה שמע את הפיצוצים וראה את העשן מתמר מעל לשכונות הירושלמיות. הוא ניסה ליצור קשר עם מפקד חטיבה 16, חטיבת ירושלים - אך ללא הצלחה. קמארה החליט שלא לחכות עוד רגע אחד נוסף. בהתאם לתוכנית הפעולה שגיבשו הוא ואנשיו מבעוד מועד, פלוגת הטנקים התפצלה לשניים: אחד עשר טנקים בפיקודו של קמארה יצאו ממחנה שנלר בדרכם אל מגרש הרוסים שבמרכז ירושלים, ושבעה טנקים נוספים - בפיקודו של רפי ישעיה, הסמ"פ, יעמדו בהיכון להגנה על הפרוזדור הצר בכניסה לירושלים.

כשהגיע הכוח של קמארה אל מגרש הרוסים - ציפתה לו הפתעה. בישראל, מסתבר, העריכו שההפצצה הירדנית בירושלים היא עניין מקומי בלבד, ושהמלך חוסיין בסך הכל רוצה לצאת ידי חובה מול המצרים. מכיוון שכך, נערכו נסיונות הידברות עם הירדנים דרך נציגי האו"ם, ובתוך מספר שעות הושג הסכם על הפסקת אש.

קמארה נכנס ללחץ. בזה הרגע הוא סיים להוביל שיירה של טנקים כבדים לתוך מרכז העיר, על הכביש הראשי. אם בסופו של דבר לא פורצת מלחמה, המשמעות היא שקמארה חשף לעיני כל את מה שאמור היה להיות הקלף הסודי של צה"ל, ועוד בהחלטה אישית שלו - מבלי שקיבל אישור לכך מהמפקדה. אופס. קמארה כבר ראה את עצמו עולה למשפט צבאי על הפרת פקודה, ואולי אפילו נכנס לכלא.

אבל אז התקשר אליו המח"ט. 'איפה אתה, קמארה?' הוא צעק בטלפון. 'אני בכובעים הלבנים.' השיב המ"פ. 'כובעים הלבנים' היה שם הקוד הצה"לי למפקדה של משטרת ישראל, שהייתה אז במגרש הרוסים. 'מה זה כובעים לבנים?' שאל המח"ט, שלא הבין על מה קמארה מדבר. 'אני במגרש הרוסים.' אמר קמארה. 'יופי. הירדנים הפרו את הפסקת האש - סע מהר לארמון הנציב.'

אבן כבדה נגולה מעל ליבו של קמארה. הוא אסף את הטנקים שלו, ומיהר לצאת לדרך.

ארמון הנציב הוא מבנה גדול ומפואר הניצב על פסגת הר ג'בל מוכבר, ומשקיף על העיר העתיקה מכיוון דרום-מזרח: דהיינו, שעה ארבע על שעון המחוגים. הארמון הוקם בימי המנדט הבריטי כמקום מושבו של הנציב העליון הבריטי, ואחרי קום המדינה שימש כמפקדת כוחות האו"ם שפיקחו על קיום הסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת השחרור. ככזה, הוא היה - כמו מובלעת הר הצופים - שטח מפורז, דהיינו, אזור שלאף אחד מהצדדים, ירדן וישראל, אסור להכניס אליו כוחות צבא.

אבל מיקומו וגובהו של ארמון הנציב הפכו אותו לנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית עצומה. ראשית, הוא חולש על השכונות הדרומיות של ירושלים, ומכאן ששליטה ירדנית בארמון הנציב תקשה מאוד על צה"ל להזרים כוחות כדי לבלום כוחות ירדנים שעולים צפונה מכיוון חברון. שנית, לירדנים היו שני מוצבים גדולים באזור דרום ירושלים: מוצב ה'נקניק', ומוצב הפעמון. תפקידם של המוצבים האלה היה להגן על הדרכים המובילות מירושלים לאזור חברון, שם החזיקו הירדנים כוחות צבא שיכלו לתגבר את הכוחות הקיימים בירושלים במקרה הצורך, ואולי אפילו להסתער על אזור הפרוזדור מכיוון דרום ולכתר את העיר כולה. ארמון הנציב נמצא בעורפם של מוצבי הנקניק והפעמון ומגן עליהם מפני תקיפה מאחור. שני השיקולים האלה הובילו לכך שהירדנים לא היו מסוגלים לעמוד בפיתוי: הפעולה הצבאית המשמעותית הראשונה שלהם במלחמה הייתה לשלוח פלוגת חי"ר כדי לכבוש את הארמון ולהתבצר בו.

בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים הגיעה שיירת הטנקים של אהרון קמארה אל 'חוות הלימוד': מבנה שעמד כמה מאות מטרים מהכניסה לארמון הנציב. כשנכנסו הטנקים לחווה, הם פגשו שם כוחות חי"ר מחטיבה 16: שתי פלוגות מילואים, וכוח של יחידת הסיור 90 - 'הסיירת הירושלמית', בפיקודו של רב-סרן יוסי לנגוצקי. זמן קצר לאחר מכן חבר אליהם גם סגן-אלוף אשר דר, מפקד גדוד 161 של החטיבה. יחדיו, יצרו השלושה צוות קרב מאולתר בפיקודו של אשר, והתכוננו להסתער על ארמון הנציב.