[עושים היסטוריה] 329 - פלוגת הטנקים הסודית של ירושלים, חלק ב'

עם פרוץ המלחמה, הצטרף כוח הטנקים בפיקודו של הסמ"פ רפי ישעיה אל חטיבה 55 - חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור. יחד, נלחמו הכוחות בכמה מהקרבות המרים ביותר של מלחמת ששת הימים: הקרב על גבעת התחמושת, סמטת המוות והקרב על גשר נחל קדרון.

קישור לחלק א'


הערות ותיקונים:

  1.  קבוצת הטנקים שהוביל רפי ישעיה כללה עשרה טנקים, ולא שבעה כפי שנאמר בפרק. 

  2. בפרק עצמו לא ציינתי את שמות הנופלים מפלוגת הטנקים של ירושלים - אז זה המקום להעניק להם את הכבוד הראוי: מנחם ניצן ז"ל, סמל המחלקה שנהרג בדרך שכם,  אליהו גואטה ז"ל שנהרג בהתהפכות הטנק באזור מוצבי הנקניק והפעמון, ומפקדי המחלקות שנלחמו לצידו של רפי ישעיה וסיכנו את חייהם בעמדם חשופים בצריח: שאול ששון ויעקב גלבוע, זיכרם לברכה, ודוד ארצי יבדל"א. נהג הטנק בצוות של רפי היה בנימין אמיתי, שנפטר לאחרונה. ולבסוף, רפי מבקש להבהיר כשסיפר את סיפורו בגוף ראשון - הוא כמובן מדבר בשמם ועל סיפורם של כל אנשי הצוות ואנשי הפלוגה, לפי הקשר הדברים.

[עושים היסטוריה] 329 - פלוגת הטנקים הסודית של ירושלים, חלק ב'
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram

חסויות הפרק

329: פלוגת הטנקים הסודית של ירושלים, חלק ב'


"[רפי] אוקיי. שמי רפי ישעיה. במלחמת ששת הימים הייתי סגן מפקד פלוגת הטנקים הירושלמית המכונה גם הפלוגה הסודית."


בחלקו הראשון של פרק זה סיפרנו את סיפור הקמתה של פלוגת טנקים סודית ביותר, אשר בשנות החמישים והשישים 'הוסלקה' בבסיסי צבא בירושלים. סודית ביותר, כיוון שעל פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל וירדן בתום מלחמת השחרור, אסור היה לאף אחד מהצדדים להכניס כוחות שריון כבדים לעיר. אבל הרגישות הטבעית של העיר הקדושה והמתח התמידי שאפף ועדיין אופף אותה, הביאו לכך שצה"ל העדיף לקחת את הסיכון של הפרת ההסכם הבינלאומי - על פני הסיכון שמובלעת הר הצופים, למשל, תיפול לידי הירדנים במחטף פתאומי - או גרוע מכך, שירושלים כולה תכותר אם תפרוץ מלחמה.


"[רפי] התוצאה הסופית הייתה שהפלוגה הזאת הייתה מעורבת בכל הפעילות שנעשתה בירושלים. כל מתיחות, כל אירוע של חשש ממשהו, תמיד הפלוגה מגוייסת. ז"א חלק גדול מהאנשים בפלוגה הזו כמעט לא הורידו מדים. כמעט לא הורידו מדים. היו כל הזמן עם מדים. המפקד אהרון קמארה היה איש צבא ממש. ההפתעה האמיתית הייתה שהסודיות הזו נשמרה. 120 איש בתוך ירושלים חיים בעיר, עם משפחות, עם הכל, ובסופו של דבר אף אחד לא יודע על קיום הפלוגה הזאת פרט לאנשים האלה."


ביום שני, החמישה ביוני, 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. בתוך שעות ספורות הצטרפו הירדנים למלחמה והחלו להפגיז את השכונות הירושלמיות. הרגע שלשמו התאמנו אנשי הפלוגה הסודית, הגיע.


"[רפי] עכשיו בתכנונים הפלוגה מפוצלת לשניים. מההתחלה זה היה מתוכנן ככה. למה? אמרו- ' הפלוגה הזאת מיועדת לשתי מטרות. קודם כל אם קורה אירוע מסויים בתוך העיר ועל ידה כמו הר הצופים, ושנית לפרוזדור ירושלים. אם קורה משהו לפרוזדור ירושלים חלק מהפלוגה תמיד מיועד למטרות האלה. לכן הפיצול היה מתוכנן מראש."

כוח רפי חובר לחטיבת הצנחנים

חלק אחד של הפלוגה - אחד עשר טנקים, בפיקודו של המ"פ ומקים היחידה אהרון קמארה - יצא אל ארמון הנציב שבדרום ירושלים. את סיפורה של הקבוצה הזו, שלקחה חלק בכיבושם של ארמון הנציב ושני מוצבים ירדניים בקרבתו, הבאתי בפרק הקודם. החלק השני של הפלוגה, עשרה טנקים בפיקודו של הסמ"פ רפי ישעיה, נותר מאחור במחנה הסטף שמחוץ לירושלים. ראיין את רפי ישעיה - נתן פוזניאק.


"[רפי] אני שומע בצהריים ואני יוצא מדעתי. איך משאירים אותי פה עם שבעה טנקים ואף אחד לא מבקש להגיד... לא אומר לי כלום מה לעשות? יצרתי קשר עם חטיבה 16 עם קצין המבצעים או אחד מהאנשים שם, ואני אומר- 'השתגעתם? 7 טנקים, זה לא נחשב?' הם אומרים 'חכה חכה, עוד מעט תדע.' ואחרי... אני חושב שבסביבות 2-3 אומרים לי תעלה את הכח שלך גם כן לירושלים. אני עולה לירושלים בסביבות 3-4, הכל על שרשרות. [...] התרכזנו כולנו באזור של שנלר, אני נכנס פנימה לראות על מה מדובר, ואז מתוך חטיבה 16 במבצעים אומרים לי 'תדע לך שאתה מצטרף לחטיבת צנחנים שתשתתף עכשיו בקרבות. שהיא זו שנכנסת העירה.' מי זה, מה זה, לא יודע כלום. אומרים לי 'המפקד מוטה'. המפקד מוטה. אני אומר 'איפה המפקד מוטה?' 'הנה המפקד מוטה'. אני ניגש אליו אני אומר 'שלום מוטה', 'שלום המפקד', 'אני הטנקים שלך' ככה אמרתי לו. הוא אומר 'שלום, שלום' הכרנו אחד את השני, והתחלתי להשתלב בפעילות שלהם."


'מוטה' הוא אל"מ מרדכי גור, והיחידה עליה פיקד היא חטיבה 55: חטיבת חי"ר במילואים של הצנחנים. במקור היו לוחמי החטיבה אמורים לצנוח באל-עריש שבצפון סיני - אבל ההתקדמות בחזית המצרית הייתה כה מהירה, עד שכבר ביום הראשון למלחמה הסתבר שאין צורך בצניחה שכזו. מכיוון שכך, הוכפפה החטיבה לפיקוד מרכז - ונשלחה לירושלים.


אולי תופתעו לשמוע כי משימתה הראשית של חטיבת הצנחנים לא הייתה כיבוש העיר העתיקה. מדוע? מאותה הסיבה שבגללה בכנסיית הקבר הקדוש בעיר העתיקה - אולי שמעתם על זה - יש סולם שניצב מתחת לחלון הקומה השניה כבר יותר ממאתיים וחמישים שנה - ואף אחד לא מעז להזיז אותו. מדוע? כיוון שאם ירושלים היא חבית של חומר נפץ, אז העיר העתיקה היא הנפץ… ואם הזזה של סולם עץ עתיק יכולה לפגוע ברגשותיה של עדה נוצרית כזו או אחרת, אז פגז אחד שינחת על הבית הלא נכון עלול היה להצית מלחמת עולם שלישית - ואני לא חושב שאני מגזים כאן.


מכיוון שכך, כיבוש העיר העתיקה לא עמד על הפרק ביומיים הראשונים של המלחמה - אלא רק 'ריחף' ברקע הפעילות, מתוך הבנה שכיבוש כזה יוכל לצאת אל הפועל רק אם יווצרו התנאים המתאימים. המשימה המיידית שהציב הפיקוד לחטיבת הצנחנים הייתה בראש ובראשונה חבירה לכוחות הישראליים במובלעת הר-הצופים, שכזכור הייתה בעומק השטח הירדני ומכאן שעמדה בסכנה חמורה. ובנוסף, כיבושו של מתחם אוגוסטה ויקטוריה, שניצב על הר הזיתים ומשקיף ממזרח על העיר העתיקה. כזכור, באותו הזמן בדיוק פעלו צוות הקרב של אהרון קמארה, יוסי לנגוצקי ואשר דר בדרום ירושלים, והטנקים של חטיבת הראל הבקיעו את דרכם ממערב אל הצירים שבצפון ירושלים. אם יצליחו הצנחנים לעמוד במשימתם, הם ישלימו את כיתור העיר העתיקה מכל עבריה - צפון, דרום, מערב ומזרח. מכיוון שירושלים הייתה מרכז הכובד של הכוחות הירדניים ביהודה ושומרון, כיתור כזה, קיווה הפיקוד העליון של צה"ל, ימוטט את המאמץ הירדני כולו.


המרחק בקו אווירי בין האזור שהיה בשליטה ישראלית ובין אזור הר הצופים ואוגוסטה ויקטוריה היה קצר -  רק מספר קילומטרים ספורים - אבל כדי להגיע לשם, הצנחנים היו חייבים להשתלט על מספר מוצבים ירדנים מבוצרים ומוגנים שחלשו על האזור כולו: גבעת המבִתר, הגבעה הצרפתית ומתחם בית הספר לשוטרים - כולם באזור צפון ירושלים. בנוסף, היה עליהם לכבוש את העמדות הירדניות לאורך 'הקו העירוני': אותו קו גבול שחצה את ירושלים לכל אורכה, וחילק אותה לירושלים המזרחית וירושלים המערבית.


והאויב שאייש את המוצבים האלה - צבא ירדן - נחשב לצבא המאומן והאיכותי ביותר מבין כל צבאות מדינות ערב. גרעין הצבא היה הליגיון הערבי: כוח שהקימו הבריטים באמירות הירדנית בשנות העשרים של המאה העשרים, ומפקדיו היו קצינים בריטים מנוסים. גם אחרי שעבר הליגיון לשליטתו המלאה של המלך חוסיין והפך לצבא הרשמי של הממלכה הירדנית, המשיכו קצינים ירדניים ללמוד ולהתאמן באקדמיות צבאיות יוקרתיות בבריטניה. איש בפיקוד הישראלי לא השלה את עצמו שכיבוש מזרח ירושלים עומד להיות עניין פשוט או קל.

הקרב על גבעת התחמושת


את משימת כיבוש בית הספר לשוטרים קיבל גדוד 66 של חטיבת הצנחנים, אליהם הצטרפו גם הטנקים של רפי ישעיה. בערב היום הראשון ללחימה יצאו המפקדים לתצפית על אזור הגבול.


"[רפי] ירדתי יחד עם המפקדים של הצנחנים, הם ירדו כדי לראות את המקום. עלינו על בתי המפונים שהיו על קו התפר והתחלנו להסתכל. בדקנו כל אחד את התחום שלו מה לעשות, איך לעשות, גיבשנו איזשהי שיטה, אני יחד עם המג"ד שלהם, יופה, גיבשנו איזושהי שיטה, סוכם שאנחנו ניתן את הסיוע לפריצה לביה"ס לשוטרים ועם זה בעצם תתחיל המלחמה. והם ימשיכו לפי הנתונים שיוכתבו להם. [...]

מוטה... מחליף כל פעם מקום שהוא מתאכסן בו, לקראת הסוף, ז"א בלילה שבין החמישי לשישי לחודש, הוא מתמקם בצפניה, בדירה פרטית. הוא יושב שם, ואני יושב... אנחנו כבר כולנו הגענו לשם, הבאתי את כל הכח שלי לשם, כולם מסתדרים ברחוב צפניה, ומחכים להוראה מתי מתחילים. בינתיים תיאמנו את הקשר עם הגדוד. היה מילות הפעלה, היה מילות... אם צריך להסיט את האש, הכל מסודר. הכל מסודר. אבל המגבלות של הטנקים יצרו מצב שהכל צריך להיות יחד כדי שתהיה שליטה משום שאי אפשר את הטנקים האלה לשים חמש מאתיים-מאות מטר מהמקום ולסמוך רק על הקשר אלא צריך גם שדה ראייה, והמגבלה בכל זאת העובדה שאין לנו תאורת לילה, אין לנו אמצעים לתאורת לילה, זה בכ"ז קרב צמוד עם חי"ר והחשש חס וחלילה שאנחנו לא... ניכנס בהם, נירה עליהם. "


על פי התוכנית היו אמורים הכוחות להתחיל את התקיפה בסביבות שעת חצות. אבל הצנחנים, שכזכור 'הוקפצו' לירושלים בהתראה קצרה, לא היו מוכנים עדיין מבחינת ציוד ותחמושת - ושעת הש' התעכבה ונדחתה. השעות נקפו, הבוקר התקרב - ובשלב מסוים עלתה השאלה אם לא כדאי אולי לדחות את התקיפה ליום המחרת. אבל מפקדי הגדודים סברו אחרת, והמח"ט קיבל את עצתם.


"[רפי] בשעה שתיים בלילה מוטה אומר לי 'רד. תתחיל לרדת עם הטנקים לעמדות. רד לעמדות ותתחיל את הסיוע לבי"ס לשוטרים.' [...] אנחנו יורדים. כשאנחנו מתקרבים למטה מתחילה הפגזה ואש תופת. מסתבר שכל האזור של בתי המפונים היה משימת אש מסומנת מראש של הירדנים. [...]

נכנסים לעמדות שלנו, תחת אש. הטען-קשר שלי כבר נפצע, חוטף רסיס, אני כבר חייב לפנות אותו, להכניס מישהו שהיה לי למזלי רזרבה, מפקד טנק הכנסתי אותו שיחליף אותו, ואנחנו נעמדים מתחילים לירות. יורים. עכשיו מה קורה פה? בזמן שאנחנו נכנסנו לעמדות כבר לא היה לנו פרוז'קטורים. הכל התרסק. כל מה שהיה על הטנקים הלך. [...] אין לנו תאורה אין לנו שום דבר. טוב, בשביל למנוע סיכונים בשלב מסויים ממש כשהגענו קיבלנו גם את ההנחיה מיפה להפסיק אש והמתנו. אנחנו עמדנו כולנו מרוכזים, הצנחנים נכנסים לביה"ס לשוטרים, עוברים אותו, ואז עם מוטה אני מדבר... אנחנו מקבלים הנחיה להמתין שיפרצו לנו מעבר בתוך שטח ההפקר שהוא היה ממוקש, כדי שנוכל להיכנס עם הטנקים.

[...]

טוב, אנחנו מחכים, מחכים, מחכים, בסוף מסמנים לנו שאנחנו יכולים להתחיל לעבור, אנחנו עוברים את שטח ההפקר, תוך כדי תנועה בהפקר אנחנו מפוצצים מוקשים, אבל מוקשים של נעל. לא קורה כלום. אני מגיע עד הצד המערבי של ביה"ס לשוטרים, והיה פתאום גדר ענקית שלא הורידו אותה. יותר גבוה פעמיים מהטנק. בקיצור החלטנו אין מה לעשות. נכנסים ועוברים מה שיהיה. אני פחדתי שזה לא יסתבך לי בתוך השרשרות אבל יצאנו מזה בסדר. עברנו. הפלוגה כולה כל הכח התרכז אליי, כולנו עברנו את השטח הזה והגענו לרחבה של בית הספר לשוטרים."


פלוגת צנחנים חדרה לבית הספר לשוטרים והשתלטה עליו ללא קושי. הכוחות הירדניים, מסתבר, נסוגו תחת האש הכבדה אל מתחם מבוצר שהיה צמוד לבית הספר - מתחם שאיש לא ייחס לו חשיבות גדולה באותו השלב: גבעת התחמושת.

כוח של פלוגה ג' של הצנחנים נכנס לתעלות הקשר של הגבעה והחל לטהר אותן. בדקות הראשונות לא נתקלו הצנחנים בהתנגדות משמעותית, והדיווחים שהעבירו לאחור יצרו אצל מפקד הגדוד את הרושם שההשתלטות על גבעת התחמושת תהיה קלה ומהירה. מכיוון שכך הפנה המג"ד את שאר הכוחות הלוחמים של הגדוד למשימות אחרות. לאף אחד לא היה שמץ של מושג לאיזה קן צרעות נקלעו לוחמי הצנחנים.


הרבה מילים נכתבו בשנים שלאחר מכן על הקרב בגבעת התחמושת. הרבה מילים - והרבה ביקורת. רוב חצי הביקורת הופנו אל המפקדים, שההחלטות שקיבלו בשטח הובילו - בדיעבד - למצב הקשה שנוצר בעת הקרב, כמו למשל ההחלטה לצאת לקרב לפנות בוקר, שהביאה לכך שהצנחנים היו חשופים לעיני הירדנים באור יום. ומעל לכל - מדוע בכלל היה צריך לכבוש את גבעת התחמושת? הכוחות הירדנים שהיו מחופרים בתוך הבונקרים שבגבעה לא היוו סיכון לכוחות שהתקדמו לכיוון הר הצופים: באותה המידה אפשר היה לכתר את הגבעה, ולהמתין שהירדנים יכנעו או לתת למטוסי חיל האוויר לסיים את העבודה מלמעלה. אבל את כל זה אנחנו יודעים לומר רק בדיעבד, כמובן.


הצנחנים המשיכו להתקדם בתוך תעלות הקשר של גבעת התחמושת: תעלות צרות במיוחד, שאפילו חייל בודד התקשה לעבור בהן. כשהגיעו הכוחות אל חלקה הצפוני של הגבעה החל המצב להתדרדר במהירות: אש עזה נפתחה על הלוחמים מתוך מבנים בגבעה עצמה, ומהמוצב הירדני בגבעת המבתר שעמדה מצפון. הפלוגה ספגה אבדות קשות, והמ"פ הזעיק את פלוגה ב' של הגדוד לסיוע.


כשנכנסה פלוגה ב' לקרב, לוחמיה נתקלו באותה התנגדות עזה ועיקשת של הירדנים - וגם גורלם היה דומה לזה של פלוגה א': עשרות לוחמים נפצעו ונהרגו, ומכל מחלקה שנכנסה לתעלות - נותרו רק קומץ זעום של חיילים כשירים. בשלב זה החליט סגן-מפקד הגדוד להזעיק את הטנקים לסיוע.


"[רפי] אחרי כמה זמן, מבקשים ממני להעביר שני טנקים לסייע לכוח צנחנים שנלחם לכיוון גבעת המבתר. אפילו לא אומרים לי גבעת התחמושת, גבעת המבתר. מה אני עושה? אנחנו בשיירה. אני אומר לשני הטנקים האחרונים להסתובב ולנסוע. זה היה טנק אחד של בן גיגי ואחד של אריאל."


שני הטנקים עלו על גבעת התחמושת. השיפוע בגבעה היה כזה שהטנקים התקשו מאוד לצודד את הקנים שלהם כלפי מטה כדי לפגוע במטרות הנמוכות - אבל אפילו תחת התנאים המגבילים האלה, הצליחו שני הטנקים לפגוע ולמוטט את הבונקרים הירדנים שבמרכז הגבעה. תחת חיפוי הטנקים המשיכו הצנחנים להתקדם, עד שבסופו של דבר הצליחו להשתלט ולפוצץ את הבונקר המרכזי שבתוכו הסתגרו מרבית החיילים הירדנים, והקרב על גבעת התחמושת הגיע לסיומו. שלושים ושישה צנחנים נפלו בקרב העקוב מדם, שהונצח בשירו האלמותי של יורם טהרלב. חמישה עשר צנחנים זכו בעיטורים שונים, על מעשי הגבורה שלהם תחת אש.

הקרב בדרך שכם ו'סמטת המוות'


במקביל לקרב הקשה שהתחולל בגבעת התחמושת, פעלו שאר כוחות חטיבת הצנחנים בזירות קרב נוספות בצפון ירושלים. על ציר הזמן, אנחנו נמצאים כעת בבוקרו של היום השני למלחמה. על גדוד 28 הוטלה משימת כיבוש מוזיאון רוקפלר: מתחם הממוקם לא רחוק מהקצה הצפון-מזרחי של העיר העתיקה וחוליה קריטית בדרך לכיבוש המיועד של אוגוסטה ויקטוריה - ואולי גם לכיבוש העיר העתיקה עצמה, אם יינתן האות לכך.


כבר מהרגע הראשון, שום דבר לא עבד כמו שצריך עבור כוחותיו של גדוד 28. בשעה שלוש ושלושים לפנות בוקר, בעוד לוחמי הגדוד מתארגנים ליציאה - נחת עליהם מטח מדויק של פצצות מרגמה: שמונה לוחמים נהרגו וכשלושים נפצעו.

הכוחות שלא נפגעו יצאו לדרך, על רחוב דרך שכם: כביש שהוביל דרומה מאזור גבעת התחמושת אל עבר העיר העתיקה. על פי התוכנית, על הכוחות היה לרדת דרומה לאורך דרך שכם, ואז לפנות שמאלה, מזרחה, אל רחוב סלאח א-דין שהיה לוקח אותם לכיוון מוזיאון רוקפלר - ולא פחות חשוב, גם היה מרחיק אותם מאזור הקו העירוני שהיה זרוע בעמדות ירדניות מבוצרות. אבל הצנחנים, שלא הייתה להם הזדמנות ללמוד את השטח כמו שצריך - פספסו, בלהט הקרב, את הפניה שמאלה אל רח' סלאח א-דין - והמשיכו דרומה לאורך דרך שכם.


טעות הניווט הזו עלתה להם ביוקר: הם נקלעו ללב מערכת הביצורים הירדנית בקו הגבול. אש תופת נפתחה על הלוחמים ממבנים שונים ומכיוונים שונים, והצנחנים ניהלו קרבות קשים מבית לבית ומסמטה לסמטה. מספר ההרוגים והפצועים החל לטפס - ושוב נקרא כוח הטנקים של רפי ישעיה לסיוע.


"[רפי] אנחנו בהמתנה על יד האמבסדור. מופיע ג'יפ, מבוהל. 'שמעו, יש פה קרב קשה מאוד בכיוון דרך שכם. אתם חייבים לבוא איתנו, לעזור לנו'. התחלנו להתגלגל לכיוון דרך שכם, זה הירידה מהאמבסדור, הכל מתחיל להיות בניינים משני הצדדים, עכשיו פה מסתבר ככה. לירדנים היה קו עירוני כמו שלנו היה קו עירוני, מבוצר כלפי ירושלים ומבוצר גם לעורף, שאם קורה משהו- מישהו חודר מאחור, גם שם... כך אני מבין, אז גם שמה יש להם הסדר שמבטיח את עצמם שמשהו יקרה. אנחנו מגיעים, אני רואה פתאום תמונה מאוד קשה. צנחנים שוכבים על יד הקירות פצועים, צנחנים ממש... ראית שאנשים שעוברים חוויה מאוד קשה. הם רצים, מנסים להתקדם, אנחנו הצטרפנו אליהם."


קרל פון קלאוזביץ (Clausewitz) היה קצין בצבא הפרוסי בראשית המאה ה-19, ונחשב לאחד התיאורטיקנים החשובים ביותר בתולדות ההגות הצבאית. אחת האמרות המפורסמות של קלאוזביץ היא שהמלחמה נמצאת איפשהו בתפר שבין מדע ואמנות: יש טכנולוגיה ויש אסטרטגיה - אבל הכאוס שנוצר באופן טבעי בזמן הקרב הופך את ניהול המלחמה בפועל למורכב ומאתגר במיוחד, כיוון שלמפקד בשטח לעולם אין כל הידע הדרוש לו כדי לקבל את ההחלטות הנכונות. במהלך המאה העשרים, בעקבות הניסיון המצטבר במקומות כמו סומליה, עיראק, צ'צניה ויוגוסלביה - נוכחו צבאות רבים לדעת שלחימה בשטח בנוי מגבירה עוד יותר את אי-הוודאות הזו. בתוך עיר צפופה קשה לדעת היכן נמצא כל כוח, שדה הראייה מוגבל וכמעט כל התקלות היא התקלות מטווח קצר. זאת ועוד, בלוחמה בשטח בנוי יש יתרון מובנה לצד המגן: ברוב המקרים, המגנים מכירים את השטח טוב יותר מהתוקפים, והייתה להם הזדמנות להקים מבעוד מועד עמדות מבוצרות בנקודות אסטרטגיות, ולטמון מלכודות לכוח התוקף.


הניסיון המצטבר לימד את התאורטיקנים הצבאיים שהפתרונות לקשיים המובנים של לוחמה בשטח בנוי הם שניים. הראשון - איסוף של מידע מודיעיני רב ככל האפשר על מיקום האויב ותנועותיו בעיר. השני, והחשוב יותר לענייננו, הוא שילוב חכם של כמה וכמה כוחות לוחמים מסוגים שונים - חיל רגלים, הנדסה, מודיעין, אוויר ושריון - וניצול היתרונות הטבעיים של כל זרוע כדי לכפר על החסרונות של הזרועות האחרות. טנק, למשל, יכול להגן על החיילים שסביבו ולחפות עליהם במקלעים ותותחים כבדים - בעוד שהחיילים יספקו לו הגנה מפני האיום המשמעותי ביותר על הטנק באזור צפוף: טילי נ"ט.


אבל שילוב הדוק בין זרועות שונות לא נוצר בין לילה: הוא דורש הכנה ואינספור אימונים מקדימים, כדי שברגע האמת, תחת אש - הכוחות השונים יהיו מסוגלים לתפקד כמו מכונה משומנת. לרוע המזל, לכוחות הלוחמים בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים - לא הייתה הכנה כזו. כל הקרבות שניהלה חטיבת הצנחנים בירושלים היו קרבות מאולתרים, עם מינימום הכנה מוקדמת ולעיתים עם ציוד שלא התאים כלל ללוחמה בשטח בנוי, כמו רובים ארוכי קנה. את התוצאות של האלתור הזה אפשר היה לראות בקרב על גבעת התחמושת, למשל: הלוחמים, שלא הכירו את השטח מקודם, הופתעו פעם אחר פעם בהתקלויות עם האויב מכיוונים שונים. וגם עכשיו, בקרבות על דרך שכם, אפשר היה לחוש בתוצאות של חוסר ההכנה המוקדמת. רפי ישעיה.


"[רפי] עכשיו פה יש את הבעיה של חוסר תיאום. חוסר נסיון בין הצנחנים לבין השריון, אף אחד מהם לא עבר את האימונים הדרושים כדי ללכת בשטח בנוי כמו שצריך, והתחיל אלתור. אני נסעתי... הייתי הטנק הראשון כל הזמן, אחרי כל השיירה. צנחנים פונים אליך, מבקשים, עכשיו מה זה פונים, מבקשים? יש טלפון אחורי לטנק? אין טלפון אחורי לטנק. הטלפון האחורי כבר נגמר מזמן. לטנקים שלנו אני אראה תמונות, כשעמדו כולם, כשעמדנו בעמדות האש בביה"ס לשוטרים כבר לא היה טלפונים אחוריים. ואנחנו מתחילים ליסוע בצעקות. כל מפקדי הטנקים עם הראש כולו בחוץ. חוטפים אש מכל הכיוונים. ומבית לבית, מגדר לגדר, מתנהל קרב שהולך בצעדי צב. עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, הטנקים נוסעים, הטנקים נוסעים. [...] יש פה קטע לחימה, מבית לבית, מעמדה לעמדה, מגדר לגדר, אנשים נפגעים, אנשים נפצעים [...] אז בקטע הזה של הלחימה חמישה מפקדי טנקים נפצעו. אחד נהרג, היה שניים... ארצי ואני נפצענו קל מאוד, אבל האחרים נפצעו קשה. ירייה... אליהו שליין נפצע והכל התרסק ביד. אלבז שהיה סמל מחלקה חטף כדור מפה יצא לו מפה. אני חטפתי כדור בצוואר אבל לא חדר, לא הסכים. נשאר ככה. "


בשעה שש ושלושים בבוקר הגיעו לוחמיה של פלוגה א' של גדוד 28 אל רחוב כלדיים: סמטה קצרה המתפצלת מתוך רחוב דרך שכם. כך תיאר מוטה גור, מפקד החטיבה, את שהתחולל באותה סמטה קצרה, במאמר שכותרתו - 'סמטת המוות.'


"התנועה במרכז הכביש הייתה בלתי אפשרית: אש ירדנית מדרום כיסתה אותו ביעילות, בהגיחה מבתים שונים ומחומת העיר העתיקה. המ"פ פקד על אנשיו להתקדם משני עברי הכביש, כשהם צמודים לקירות. משמאל, ממזרח, נמשכת חומת אבן לבנה של חצר מנזר. מימין, ממערב - ניצב המסגד [...].

בהגיע החוליות אל עיקול חומת המנזר נפתחה אש על שתיהן. [...] בו ברגע מתפוצץ לידם רימון-יד, מלווה במטר כדורים מחומת המנזר. עופר נפצע מרסיס. לידו נופל לייזרקה מכדור. ניר, אשר נמצא כמטר אחד מאחור, קופץ קדימה. משוכנע שכל האש באה מתוך הסימטה, מכין הוא רימון לזרוק לתוכה. היד מושטת קדימה. רימון פוגע בזרוע, והיד מתדלדלת מטה. צרור מלווה את הרימון, וגם רגלו של ניר נפגעת. הוא נופל וקורא לחובש. [...] לייזרקה נפטר...עופר ויגאל פצועים."


הכוח של פלוגה א' ספג אש תופת משני הכיוונים. חוליה שנשלחה לטהר את המנזר בצד אחד של הרחוב הצליחה לעצור את האש הירדנית מהכיוון הזה - אבל מהצד השני של הרחוב עדיין ניתכת על הלוחמים אש עזה. מאיפה בדיוק מגיעה האש הזו? לאיש לא היה מושג. מוטה גור ממשיך.


"אלכס, מפקד פלוגה ג', קיבל מן המג"ד פקודה לנוע קדימה ולהחליף את פלוגה א' ככוח מטהר קדמי. כשהחל שאול [מ"מ בפלוגה] לנוע, לא היה המראה שלפניו מעודד ביותר. כחמישה עשר איש מפלוגה א' עדיין שהו בשטח הפתוח שליד המסגד, וניהלו חילופי אש עם עמדות ירדניות ממערב לכביש. בפינת הבית שכב יגאל ניר פצוע. לידו, על גל אבנים, לייזרקה הרוג. בפינת הסמטה מורדי - כשחצי גופו על הכביש. על קירות הבתים הסמוכים נשענים פצועים קל מרסיסים.

[...] אשר ליריות מימין - לאיש לא ברור בדיוק מהיכן באו. הכל מעריכים כי מקורן בבתים הסמוכים לרחוב. (רק בסיור יסודי אחרי המלחמה נתגלה מערך החפירות והבונקרים הירדניים, אשר השתרע [...] עד לקצה 'סמטת המוות' שבה נבנה בונקר מבטון אשר ירה לאורך הסימטה.)

[...] החוליה ממשיכה להתקדם תוך ניסיון לאכן את האויב. לפתע, כשהלוחמים כבר נמצאים כעשרה מטרים בתוך הסימטה, פולח לתוכם צרור כדורים קטלני. דיאמנט ופרישמן נפגעים ונופלים במקום. ברקו נפצע ומטיל את עצמו אל שער אחד הבתים בסימטה. ממחסה השער, כשפצעו שותת דם, לא פסק מלהזהיר את חבריו ולקרוא ללא הרף - 'היזהרו - צלף!'.

[...] לדני נמאס, והוא החליט לעבור. 'אל תעבור,' מזהיר אותו יגאל - 'יש שם צלף.' אך דני כבר מזנק קדימה. בהיותו במרכז פתח הסימטה משיג אותו כדור, והוא נופל הרוג.'


רפי ישעיה, מפקד כוח הטנקים, מתקרב אל הסמטה מצפון.


"[רפי] הגענו לרחבה הגדולה של תחנת הדלק, בדרך לכיוון שער שכם, פיזרתי טנקים קצת, ירינו כל מה שראינו, כל עמדה שראינו, וצנחנים רצים ונופלים, ואז ממול הגענו לבניין שאני הגעתי אליו אני ראיתי שהם באמת שכבו שני חיילים על יד הכניסה. כנראה סימטת המוות... מה שהם קוראים היום. היה מפקד הצנחנים נחשון צועק לי, תשמע, תראה מה שקורה שם, צריכים לעשות משהו."


מוטה גור.


"מכיוון המסגד התקדמו אל הסמטה המחלקה של נחשון מפלוגה א', והטנק של המ"פ רפי. הצנחנים לאורך קיר הבית, והטנק באמצע הכביש. [...] אלכס סימן לו ביד לפנות אל תוך הסמטה."


"[רפי] טוב, לקחתי... הכנסנו פגז בקנה, הגענו עד סמטת המוות. כשאני הגעתי לסמטת המוות עם הפגז כבר מכוון, ראיתי שני ירדנים יוצאים מתוך חומת בטון, יורים, זורקים עליי ררנ"ט, הררנ"ט התגלגל התגלגל התגלגל, פגע במדרכה לפני הטנק."


מוטה. "צמודים לקירות הבתים ראו הצנחנים את מטחי הכדורים מתנפצים על דפנות הטנק, ואת פצצת הררנ"ט מחליקה מתחתיו. הטנק לא זז. רפי כיוון את התותח ונתן פקודת אש. נפץ הפגז הרעיד את הסביבה. עמדת הבונקר בקצה הסימטה נהרסה כליל. פגז שני חיסל את אשר נותר ממנה. הצליפות בסימטה חדלו."


"[רפי] אני הכנסתי שני פגזים, ירינו שני פגזים פנימה נגמר כל העסק הזה."


ארבעה לוחמים הרוגים ושלושים פצועים גבתה סימטת המוות.

הקרב על גשר נחל קדרון


בתום הקרב בדרך שכם, חברו רפי והטנקים שלו לעמדת הפיקוד של מוטה גור במוזיאון רוקפלר. השמש כבר שקעה, אבל עבור לוחמי פלוגת הטנקים - יום הקרבות עדיין לא הסתיים.


"[רפי] חמש... קבוצת פקודות, מוטה, יושבים כולנו בתוך המבנה של מוזיאון רוקפלר, מוטה אומר אנחנו הולכים עכשיו על אוגוסטה ויקטוריה, מסתכל עליי, אומר 'אתה מוביל'. האמת התפלאתי. הטנק מוביל? בלילה? זה לא הפתרון. אבל להגיד לא המשמעות היא שאני כאילו... כאילו אני אומר לו 'תשמע אנחנו לא... יש דברים שאנחנו לא עושים.'"


לרפי הייתה סיבה טובה לחשוש. תוכנית הפעולה של מוטה לכיבוש מתחם אוגוסטה ויקטוריה הכתיבה שכוח הטנקים של רפי היה צריך לצאת ממוזיאון רוקפלר, לרדת דרומה לאורך החומה המזרחית של העיר העתיקה - ובשלב מסוים לפנות שמאלה, לכיוון המנזר. אבל הפנייה שמאלה לא הייתה פניה רגילה: למעשה, מדובר היה בכמעט פניית פרסה, והכביש אליו היה אמור הכוח לפנות היה כביש צר וקטנטן, בקושי רחב יותר ממכונית. ראיתי את הפניה הזו - הכביש קיים גם היום: אם הייתי צריך למצוא אותה באור יום מלא, כנראה שעדיין הייתי מפספס אותה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בכוח טנקים שנע באפלה מוחלטת. זהו עוד אתגר משמעותי לכוחות שריון שנדרשים לפעול בשטח עירוני צפוף.


"[רפי] יורד הערב. השעה אני חושב משהו כמו שש שבע, חושך. אני עולה על הטנק. יורד ימינה, יוצא מן הכלל. אני כבר ביציאה לא יודע אם אני נוסע על הכביש או על המדרכה. אני שומע את הברזלים של העצים נדפקים בצד ימין. ממשיכים. הכביש עצמו יש לו איזה סטייה שמאלה בדיוק על יד החומה. אני מבסוט. יש סטייה שמאלה. אני ממשיך לרדת, נוסע, נוסע, ומתחילה אש מכיוון החומה. יורים, יורים, אני ממשיך לנסוע. לא מוצא חן בעיני. משהו פה לא מסתדר לי, זווית, אתה פונה שמאלה, ואתה נכנס, אין פה.. זה לא שמאלה, בינתיים הטנק נוסע. אני מתגלגל מתגלגל מגיע כמעט עד למטה, ז"א עד למטה זה לפני הכניסה לשער האריות. יש אח"כ סיבוב שמאלה בתוך גשר גיא בן הינום, ואחרי זה הכנסייה הפרסקו עם כל הזה וזה. טוב, זה היום אנחנו יודעים. אני יורד בלילה, אני מגיע בערך לאיזור הזה, אני חוטף רסיס מעל העין, מתחיל קצת דם לרדת, קצת, אני רואה שאני מסתבך, אני אומר למוטה 'מוטה זה לא נראה לי, אני משהו פה לא בסדר, אני לא מסתדר', הוא אומר לי 'תדליק אורות' אמרתי לו 'מוטה, אין לנו פנסים, אין להדליק אורות. אין עם מה להדליק.' 'טוב,' אמרתי, 'אני מסו... אני מחזיר את הפלוגה אחורה.' בינתיים אני מבקש מארצי לעקוף אותי, לעבור הלאה לראות מה הקטע שבא אחרי זה, אולי משהו אני טועה, הוא מגיע עד הפרסקו, עד הכניסה, וגם הוא מסתובב אחורה, הטנק היחידי שנשאר למטה זה שלי. אני יורה כל הזמן על החומה, יורים עליי, אני רוצה שהחבר'ה יחלצו יסתלקו משם. הפלוגה כולה הולכת יצא בסדר, אני עדיין על הגשר, מנהל מלחמה. בקיצור,  התמונה ש... התמונה שמתרחשת שמה היא קשה לצפייה. אש מכל הכיוונים, והטנק הזה עומד על הגשר וחוטף מכל הכיוונים. למזלי אש קלה. אבל אתה רואה את הפוספור, את הנותבים, פוגעים, פוגעים, פוגעים, פוגעים, מכל הכיוונים. אש תופת. אני אומר לטען 'אני מסתבך בכיוון, אני לא מצליח להסתדר עם עצמי בגלל הדם. משקפיים.' אני אומר לטען-קשר 'תכוון את הטנק.' הוא יוצא החוצה, הוא מסתכל והוא רואה את התותח לכיוון החומה. אנחנו יורים על החומה. אבל הטנק עמד ניצב על הגשר כבר התחיל להסתובב."


הגשר עליו עמד הטנק של רפי הוא גשר גת-שמנים, הידוע גם בשם 'גשר קידרון'. על הגשר, הטנק של רפי היה חשוף לחלוטין לירי ירדני מכיוון חומות העיר העתיקה - ולכן הוא החליט להסתובב ולעלות בחזרה צפונה. אבל בטנק, זכרו, הצריח יכול להסתובב סביב צירו בחופשיות, והכיוון אליו מופנה התותח - עשוי להיות שונה מהכיוון של גוף הטנק. הטען-קשר, שלא היה מנוסה כמו מפקד הטנק, שכח את העובדה הזו.


"[רפי] יורים על החומה, יורים על החומה, הוא רואה את הכיוון של התותח הוא אומר 'הטנק קדימה'. אז הוא אומר 'טנק קדימה', גם הקשר פנים דפוק, אבל לא משנה, הוא אומר 'הטנק קדימה' הטנק נוסע קדימה. הנהג הוא בסדר הוא עושה מה שאומרים לו. אני שומע דפיקה בגדר נפל העסק, הטנק התהפך, נפלנו את השבעה, עשרה מטר עם הצריח למעלה התהפכנו."


וכך נפל הטנק של רפי ישעיה לתוך הוואדי. מאחורי כוח הטנקים, עדיין לפני הגשר, נמצא כוח של סיירת הצנחנים שיחד עם הטנקים היו אמורים להסתער על אוגוסטה ויקטוריה - אבל בשלב זה החלו הכוחות להבין שטעו בניווט וירדו דרומה מדי. אנשי הסיירת, רכובים על ג'יפים קלים, נסעו קדימה כדי להזהיר את הטנקיסטים ולהחזיר אותם צפונה ולמעלה - אבל נקלעו לאותה מלכודת אש לתוכה נפל רפי מספר דקות קודם לכן.


"[רפי] אני חושב שעוד הספקתי לראות את הג'יפ הראשון שלהם נכנס כשאנחנו עפנו למטה. טוב, אז שמה אש תופת, והג'יפ נכנס פנימה, ו- עזוב, זה סיפור מההפטרה. היה מצב קשה מאוד בגשר הזה. נהרגו שם כמה אנשים. [...] מה שמתרחש על הגשר אחרי זה... צעקות, ו... עזוב. תמונה מאוד מאוד קשה."


הכוח של סיירת הצנחנים ספג אש תופת: חמישה לוחמים נהרגו ורבים נפצעו. כוח חילוץ של הצנחנים שנשלח לסייע להם ספג אש קשה בעצמו. אחד הטנקים התייצב על הגשר כדי לשמש כמעין 'חומת פלדה' עבור הצנחנים, כדי שיוכלו להמלט - אבל האש הכבדה הבעירה את התחמושת והטנק עלה באש. רק במזל הצליח צוות הטנק להיחלץ ממנו בזמן. הקרב המר נמשך ארבע שעות תמימות.


כל הזמן הזה שכב טנק הפיקוד הפוך - עם הזחלים למעלה והצריח למטה - בקרקעית הואדי. בדרך נס שרד רפי ישעיה את ההתהפכות הדרמטית.


"[רפי] אנחנו נפלנו למטה. אני למטה שוכב, אני בטוח שאני בתוך ירדן, שטח ירדן, אני לא... למזלי הצריח... הטנק נפל על הצריח אבל בזווית. ודווקא פתח היציאה נשאר פתוח... אני יצאתי משם, רצתי מהר, אין לי משקפיים, אין לי כלום, רצתי מתחת לאיזה עץ לראות... לאסוף כח, לראות מה מתרחש, אני שומע צעדים, אני צועק 'מין הדא?' הייתי בטוח זה ערבים, יש לי אקדח ביד, 'מין הדא, מין הדא' התנפלו עליי זה הצוות שלי. כולם יצאו פה מכות, פה זה, אבל כולם יצאו, הנהג של הטנק שלי היה יוצא מן הכלל, הוא בחור מאוד מאוד מאורגן, והוא הוציא את המפות, הוציא את הנשק מהטנק, הוציא את הכל. טוב, עכשיו מה עושים הלאה? מעלינו קרב, אנחנו שוכבים למטה חבולים, איך מה עושים, בסוף החלטתי אתה יודע מה, בוא נלך ברגל. נחפש דרך להגיע חזרה. והתחלנו ללכת ברגל הלכנו ברגל דרך הואדי, ועלינו בסופו של דבר הגענו חזרה למוזיאון רוקפלר לקראת בוקר."


רק כשעלה הבוקר הצליחו כוחות הטנקים והצנחנים, סוף סוף, לכבוש את אוגוסטה ויקטוריה, ללא התנגדות משמעותית. יחד עם כיבושו של הכפר אבו-טור באותו הבוקר, ירושלים המזרחית נפלה כולה לידי ישראל. כפי שקיוו במטכ"ל, כיבוש ירושלים מוטט את המאמץ הירדני בגזרה כולה: השליטה הישראלית בדרכים הראשיות והעליונות האווירית המוחלטת שכנעו את הפיקוד הירדני שהמלחמה אבודה. המלך חוסיין חשש שמא פקודת נסיגה מהגדה תביא עליו את זעמם של המצרים ושל הפלסטינים - אבל בשלב זה נותרו לו מעט מאוד ברירות, ורוב הכוחות הירדניים החלו לסגת משטחי יהודה ושומרון.

שחרור העיר העתיקה והקרב על הזיכרון


כעת, כל מה שנותר היה לכבוש את העיר העתיקה עצמה, ולשחרר את הכותל. לכל אורך הלילה התנהלו דיונים קדחתניים בממשלה: משה דיין, למשל, התנגד לכניסה צבאית לתוך העיר העתיקה והעדיף לכתר אותה עד שהכוחות הירדניים בתוכה יסכימו להכנע. בגין, מצדו, חשש שהמעצמות יכפו על ישראל הפסקת אש - ושהעיר העתיקה תיוותר מובלעת ירדנית בתוך השטח הישראלי, באותו האופן שבו הפך הר-הצופים למובלעת בתוך השטח הירדני. בסופו של דבר גברו הקולות בעד כניסה לעיר העתיקה, למרות הסיכון לפגיעה במקומות הקדושים.


בשעה תשע וחצי בבוקר התקרבו כוחות הצנחנים ושני טנקים - האחד של פלוגת הטנקים הסודית בפיקודו של יוסף בן-גיגי, והשני טנק של חטיבת הראל - אל שער האריות. אש נורתה על הטנקים מעמדות ירדניות על החומה: הטנק של בן-גיגי השיב אש, והירי פסק. עוד שלושה פגזים - והשער עצמו, שחסם את הכניסה לעיר, שכב על הרצפה, מקומט ומעשן.

יוסף בן-גיגי ואיציק זיסמן, מפקד הטנק השני, ירדו מהטנקים שלהם והתקרבו אל השער. שלושים ס"מ. שער האריות עצמו היה רחב מספיק כדי לאפשר לטנק לעבור - אבל הרחוב שניצב מייד אחריו היה צר מדי בכשלושים ס"מ. מה עושים עכשיו? האם לפוצץ את השער או את בתי הרחוב כדי לאפשר לטנקים להכנס, במחיר של נזק כבד לעיר ההיסטורית? לא. הם פשוט לא יכול לעשות דבר כזה.


דקות ספורות לאחר מכן הגיע למקום מוטה גור על זחל"ם הפיקוד. גור הבין שהדרך אל הכותל פתוחה לרווחה. הוא הרים את מכשיר הקשר וצעק לנהג הזחל"ם שלו, משה בן-צור - 'סע, בן-צור, סע!'. הזחל"ם דהר לתוך העיר העתיקה, ואחריו הסתערו קדימה שאר לוחמי הצנחנים כשהם חולפים מעל, מתחת ומצידי הטנקים שעמדו לפני השער. הצנחנים נכנסנו פנימה - והטנקיסטים נשארו בחוץ.


בפרק הקודם סיפרתי לכם שבזכרון הקולקטיבי הישראלי נדחק מקומם של לוחמי השריון בקרב על ירושלים לפינה, ורבים לא יודעים או לא זוכרים שטנקים בכלל השתתפו בקרב על ירושלים. סביר להניח שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא אותם שלושים ס"מ של אבן שמנעו מהטנקים להיכנס לתוך העיר העתיקה. שלושים ס"מ שמנעו מהטנקיסטים להופיע בתמונות הניצחון המפורסמות של המלחמה. כולם מכירים את התמונה המפורסמת של רבין, משה דיין ועוזי נרקיס פוסעים לתוך העיר העתיקה דרך שער האריות - אבל אף אחד לא יודע שבדיוק מאחורי שלושת הגנרלים, מצידו השני של השער, עומדים הטנקים.

חלק נוסף מהסיבה לשכחה הזו טמון באופיים של אנשי פלוגת הטנקים הסודית. אהרון קמארה, למשל, העיד על עצמו שמעולם לא ניסה להתעקש ולדאוג ששמה של הפלוגה יופיע בסיפורים על המלחמה. 'עשינו את זה,' אמר בכתבה לעיתונאי אלון בן-דוד, 'בשבילנו, ובשביל המדינה.'


אחרים, כמו יוסי לנגוצקי - שלחם עם אהרון קמארה בגזרת ארמון הנציב - טוענים שהיה מי שניסה להשכיח במכוון את חלקם של הטנקיסטים בקרבות.


"[יוסי] דברים שאמרתי בבית הנשיא שבהם התייחסתי לנטילת הכבוד המוגזם של הצנחנים. כתבתי מה עשתה כל חטיבה, וכתבתי- 'על אחיי גיבורי התהילה נמנים. [...] לוחמי פלוגת הטנקים הירושלמית מגדוד השריון הפיקודי בפיקודו של אהרון קמארה שהיו חלק משמעותי ביותר בצוותי הקרב המשולבים עם לוחמי חטיבת ירושלים בדרומה של העיר ובצפונה של העיר בפיקודו של רפי ישעיה, כולל בקרב הגשר בנחל קידרון בואכה שער האריות. [...] כולם, כולנו הסתערנו על ג'בלאות, כולנו תקפנו וכבשנו מוצבים מבוצרים. כולנו לחמנו בתעלות קשר ובבונקרים, כולנו פרצנו שדות מוקשים וגדרות תיל, כולנו חטפנו מטח של פגזים, אש מקלעים וירי צלפים, כולנו נחשפנו לרסיסי רימוני יד. לא היססנו לחלץ פצועים תחת אש ש-182 מחברינו לוחמים מכל היחידות נתנו את חייהם לשחרורה של ירושלים. חמישים שנה דיברתי על ליבם של אחיי הצנחנים וביקשתי והפצרתי בהם לא אחת, בעל פה ובכתב, שיוסיפו את האות מ' לכינויים משחררי ירושלים. וכך למען תצא לאור האמת, שהיא- חטיבת הצנחנים, ממשחררי ירושלים. אך ללא הועיל. לכאב ליבם ולעלבונם של רבים ממשפחות הנופלים והלוחמים עצמם, הפך נושא תהילת המנצחים למעין תחרות ספורט. מי שנגע ראשון בכותל הוא המנצח. הוא משחררה של ירושלים. ואילו לוחמי השריון שהגיעו ראשונים בכמה דקות לפני הצנחנים לשער האריות אך נתקעו בו מחמת רוחב הטנקים וצרות המעבר אינם זכאים לכאורה לאשראי."


בדוח סיכום המלחמה שלו כתב מוטה גור את הדברים הבאים:


"אין לנו כל ספק כתוצאה מהתחקירים, שהלחימה בשטח הבנוי בלי הטנקים הייתה חמורה מאוד, ושהטנקים ברגע שהם נכנסו, בכל מקום שהם נכנסו שינו לחלוטין את התמונה. היו מ"מים שלא התביישו לומר שלולא הטנקים הגיעו ברגעים מסוימים, הם היו מאבדים את האוויר. [...] העובדה היא שגם בין הלוחמים הטובים שלנו היו כאלה שלא התביישו להודות שברגעים מכריעים, הופעת הטנקים שינתה להם לחלוטין את מצב הרוח ואת המוראל ואת הגישה. [...] לחבר'ה שלנו אין מילים להערכת הטנקיסטים ומפקדי הטנקים שישבו בשלב זה כל הזמן, לרבות הצליפות, עם הראש בחוץ, חצי גוף בחוץ ונתנו סיוע יוצא מן הכלל תוך כדי תצפית."


"יוסי, מה המסר שלך במשפט אחד?

המסר שלי הוא שראוי לזכור תמיד את הפתגם הרומי- 'ורבה וולנט סקריפטה מננט' דהיינו מילים פורחות, מה שאתה כותב נשאר. או במילים פשוטות יותר, אם עשית ולא כתבת לא עשית. לא עשית כתבת- עשית. [...] כולנו, לוחמי שלושת החטיבות, בסיועם הנהדר של טייסי חיל האוויר, שחררנו את ירושלים."


שנים לאחר המלחמה החליטו לוחמי הפלוגה להנציח בעצמם את פועלם: הם יצרו מדליה מיוחדת, ובה ציור של טנק על רקע של חומות העיר.