top of page

[עושים היסטוריה] 194: תמ"ק עוזי – סיפורו של אייקון ישראלי, חלק א'

[עושים היסטוריה] 194: תמ"ק עוזי – סיפורו של אייקון ישראלי, חלק א'

עוזי הוא לא רק תת-מקלע. הוא אייקון. עוזיאל גל, האיש שיצר אותו, נחשב בעיני רבים בעולם הנשק לאחד הגאונים הגדולים שקמו לתחום זה. אבל סיפורו של תת-מקלע עוזי וממציאו אינו רק סיפור על קנים, בריחים וכוונות. הוא גם סיפור על יריבויות עזות, קרבות פוליטיים מכוערים, כסף גדול ושיברון לב.

[עושים היסטוריה] 194: תמ"ק עוזי – סיפורו של אייקון ישראלי, חלק א'
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

עוזי הוא לא רק תת-מקלע. הוא אייקון. עוזיאל גל, האיש שיצר אותו, נחשב בעיני רבים בעולם הנשק לאחד הגאונים הגדולים שקמו לתחום זה. אבל סיפורו של תת-מקלע עוזי וממציאו אינו רק סיפור על קנים, בריחים וכוונות. הוא גם סיפור על יריבויות עזות, קרבות פוליטיים מכוערים, כסף גדול – ושיברון לב.

"אלי: עוזי זה השם הכי צברי שאתה יכול לחשוב עליו."

עוזי הוא לא רק תת-מקלע. הוא אייקון. כך נכתב עליו בשנת 1963 במגזין נשק אמריקני:

"העוזי הוא תת-מקלע שבעיצובו ותפקודו כמעט ואינו משאיר מקום לשיפור. זהו תת המקלע הנפוץ ביותר בעולם המערבי."

עוזיאל גל, האיש שיצר אותו, נחשב בעיני רבים בעולם הנשק לאחד הגאונים הגדולים שקמו לתחום הזה, לצד ממציאים כדוגמת סמואל קולט (Colt), פול ו-ווילהלם מאוזר (Mauser) וריצ'ארד גטלינג (Gatling).

"עוזי היה יוצר אמן, גאון אמיתי, יחיד בדורו."

אבל סיפורו של תת-מקלע עוזי וממציאו אינו רק סיפור על קנים, בריחים וכוונות. הוא גם סיפור על יריבויות עזות, קרבות פוליטיים מכוערים, כסף גדול – ושיברון לב.

"הוא היה מרוגז מאד מהיחס אליו מצד המערכת הבטחונית. הוא הרגיש שזה לא הגיע לו, איך שמתייחסים אליו."

אריך גלאס

הבה נתחיל מההתחלה. זהו אלי אשד מהבלוג 'המולטי יקום של אלי אשד': עיתונאי וחוקר תרבות. אלי ערך תחקיר מעמיק על קורותיו של העוזי ופגשתי אותו לשיחה בספריית בית אריאלה שבתל אביב, שם הוא מבלה לא מעט מזמנו. בספריה כמו בספריה יש הדים ולא מעט קולות רקע – חלק מהאווירה, אם תרצו.

"אלי: עוזי היה ילד יקה, ממוצא גרמני. השם המקורי שלו היה גרהרט והוא נולד בגרמניה. אבא שלו, אגב, דמות מעניינת בפני עצמו. הוא היה צלם אווירי – אחד הראשונים – במלחמת העולם הראשונה בתקופה שבה החלה הלחימה באוויר. ואז התחילו גם את הנושא של הצילום האווירי. אביו של עוזי היה אחד הראשונים, אולי אפילו הראשון בכלל."

עם או בלי קשר לכישוריו באוויר – אריך גלאס, אביו של גרהרט, ניחן כנראה במבט מרחיק לכת באמת.

"אלי: כשהוא [האבא] עלה לארץ ישראל הוא עלה בלי משפחתו – הוא התגרש אז מאשתו, בנסיבות לא ברורות. אשתו נשארה בגרמניה עם הילדים, עם הבן גרהרט, עד שעלו הנאצים לשלטון (שאת זה כנראה האבא חזה). כשהסתיימה המלחמה הוא הפך להיות צייר, צייר די ידוע, עד שבאיזשהו שלב – כנראה בראשית שנות השלושים – הוא כנראה קלט מה הולך להיות בגרמניה ועשה עלייה לארץ ישראל. הוא התיישב שם בקיבוץ ושם הפך להיות קודם כל מורה לאמנות אבל לפי אחת הגרסאות (יש על זה קצת ויכוח) הוא לימד את אנשי ההגנה את הנושא של הצילום האווירי והפך להיות הצלם האווירי הראשון של מה שהפך להיות צה"ל. כלומר, אדם בולט וחשוב בפני עצמו."

ילדותו של עוזי

עוזי\גרהרט גדל בחזקת אימו, בבית חווה גדול ובו לא מעט עתיקות – כולל כמה אקדחים עתיקים שאסף אריך.

"אלי: האבא, כשעוד היה בגרמניה, היה לו אוסף גדול של כלי נשק. עוזי היה רואה אותם על הקירות, מתעניין, בודק ושואל. אני לא יודע אם האבא המשיך להתעניין בכלי נשק גם בארץ, אבל עוזי בהחלט כן. היא [האם] גרה עם ידידה שלה, ולאותה ידידה היה אח נאצי, קצין באס.אס. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה עם הקצין – אבל כנראה שבשלב מסוים הוא הזהיר אותם או איים עליהם: תסתלקו מכאן, אחרת יהיה לכם רע מאד. עוזי (גרהרט) נשלח לבית ספר באנגליה ואחר כך עלה לארץ והתיישב בקיבוץ של אבא שלו."

גרהרט מצא את עצמו בקיבוץ יגור, לא רחוק מחיפה. את השם 'עוזיאל' – או בקיצור, עוזי – שאל גרהרט מהתנ"ך, שם הוא מסמל כוח, עוצמה וחוסן.

"יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי–בְּיוֹם צָרָה; אֵלֶיךָ, גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל. כ הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם, אֱלֹהִים; וְהֵמָּה, לֹא אֱלֹהִים. כא לָכֵן, הִנְנִי מוֹדִיעָם, בַּפַּעַם הַזֹּאת, אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי; וְיָדְעוּ, כִּי-שְׁמִי יְהוָה."

"אלי: עוזי זה השם הכי צברי שאתה יכול לחשוב עליו. סופר-צברי, אם תרצה. עוזי. עוזי זה גם היה השם של סדרת הסאטירות של בנימין תמוז ועמוס קינן, של הצבר שלועג לכל הירחמיאלים האלה מהמפלגה. למה עוזי? כי זה השם הכי צברי שיש."

אצל עוזי גלאס, הצבריות באה לידי ביטוי בכיוון אחד מובהק.

"אלי: הוא הפך להיות לוחם נזעם – הוא ידע כמובן היטב מה קרה בגרמניה – והתחיל להתעניין מאד בנושא הנשק. אנחנו מדברים כבר על שנות הארבעים – אז כבר כולם היו מאד מודעים לנושא של בטחון, הגנה, המאבק נגד הערבים והנאצים. אז כן, עוזי הצעיר בן העשרה, החל להתעניין בכלי נשק, באקדחים וברובים. הוא היה בודק אותם. הוא היה נוסע לחיפה ובאיזה שהוא שלב קיבל אקדח מחבר שלו. יום אחד נתפס בידי המורה שלו כשהוא משחק והמורה ישר נתן לו סטירת לחי ושאל אותו – 'מה זה! מה אתה מתעסק עם דברים כאלה?'. אבל הוא המשיך, כי בחברה שהוא היה, החברה הקיבוצית, כן ציפו מאנשים שיתעסקו בדברים כאלה. אולי לא בבית הספר, אבל בהחלט כן בהמשך."

עוזיאל בכלא הבריטי

התחביב המסוכן של עוזי סיבך אותו עד מהרה בצרות עמוקות יותר. בשנת 1943 עמד לעבור לקיבוץ עין חרוד. כך תואר הארוע בכתבה עיתונאית משנות החמישים:

"באותם הימים החלו הבריטים לערוך את חיפושיהם אחרי כלי נשק בקיבוצים, ועוזי היה צריך לעבור עם מחלקתו למקום אחר. הוא ארז את שרטוטיו ואת הכלי לדוגמא שבנה, והסתירם במכונית בין קופסאות ירקות וקיווה כי הכל ילך כשורה. אך ליד חיפה נעצרה המכונית ונערך חיפוש, והכלים שהוחבאו נמצאו."

"אלי: הם תפסו אותו באיזה שהוא שלב, וכנראה גילו שהוא אחראי על הנשקיה בקיבוץ שלו, מה שנקרא 'הסליקים' שבהם מחביאים את כלי הנשק שלהם. הם הכניסו אותו, הבריטים, לכלא למשך כמה שנים טובות. אז הוא היה כמה שנים בכלא במהלך שנות הארבעים וניצל את השהות שלו בכלא היטב: הוא קרא כל מה שיכול היה על נשק, וככל הנראה חשב כל הזמן – איך אפשר לשפר?"

אב-טיפוס ראשון

והיה הרבה מה לשפר. כלי הנשק שהיו בשימוש לוחמי המחתרות – כדוגמת הסטן הבריטי – היו זולים ופשוטים לייצור, אבל גרועים מכמעט כל בחינה אחרת: הם סבלו ממעצורים רבים ואי-דיוק ניכר.

"אלי: הבעיות עם כלי הנשק האחרים, הטומיגאן והשמייסר – הם היו איטיים. היית צריך משהו מהיר, קל ונוח לתפעול במצב של מבצע – בדרך כלל בהתקפה על הצד השני, הערבים. צריך משהו קל מאד, נוח מאד ויעיל מאד – ועוזי עמד על הסטנדרטים האלה."

כשהוקמה מדינת ישראל התגייס עוזי גל לצה"ל, השתתף במספר פעולות קרביות והתנדב לקורס קצינים.

"אלי: הוא עבר קורס מיוחד בצה"ל, ותוך כדי המשיך לפתח ולשכלל את הרעיון שלו – שהפך להיות העוזי. ואז הוא פנה למפקד של הקורס, מאיר זורע, והראה לו את מה שיצר – שזה היה תת מקלע. מאיר זורע קצת הופתע: אתה לא מצפה שאיזה חייל יגיע אליך פתאום אם דבר כזה. הוא בדק והתרשם – ומייד שלח מכתב לרמטכ"ל דאז יעקב דורי ואמר לו – תשמע. יש כאן איזה בחור מוכשר מאד שיצר כלי נשק ובדקתי אותו, והוא עושה לי רושם יוצא מן הכלל. בוא ננסה את זה."

"אל: ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, חיים לסקוב.
הנדון: תת מקלע חדש.
רצוף בזה דוגמה של תת מקלע מיוצר אישית על ידי סגן (חניך) עוזיאל גלאס.
בדקתי אישית את הכלי ולהלן מסקנותי:
א. החזקה מצוינת ( מונח ביד להפליא)
ב. כיוון אינסטינקטיבי מהמותן עולה על זה של כל כלי שאני מכיר.
ג. דיוק רב.
ד.אין מעצורים פרט למעצורים בגלל תחמושת לקויה."

עוזי וחיל המדע (חמ"ד)

"אלי: במקרה או שלא במקרה, בדיוק אז צה"ל חיפש נשק חדש. יכול להיות שזה היה מקרי, או שקיבלו שתי הצעות והחליטו להקים ועדה. לך תדע. היו להם שתי הצעות: ההצעה של עוזי של מה שהפך להיות ה'עוזי', והצעה אחרת של רובה אחר."

הרובה האחר היה תת-מקלע בשם 'קארה' שפותח על ידי רס"ן חיים קארה, מ"המחלקה לנשק קל ונשק אווירי" בחיל המדע – החיל שהפך ברבות הימים לרשות לפיתוח אמצעי לחימה, רפא"ל. לכאורה, יש כאן שני ממציאים, שני כלי נשק שמתחרים זה בזה ישירות – אבל האמת מורכבת יותר. במדינה הקטנה והצעירה לא היו הרבה בתי מלאכה מתאימים לפיתוח כלי נשק. קארה וגל מצאו את עצמם עובדים זה לצד זה, שולחן לצד שולחן. טענות על העתקות לא אחרו לבוא. במכתב שכתבו שניים מאנשי המחלקה לנשק קל ונשק אווירי למנכ"ל רפא"ל, שנים רבות לאחר מכן, הם אומרים:

"אנו מוצאים לנכון להעמיד את העובדות על דיוקן. במסגרת עבודתנו במכון 1 של חיל המדע בתל אביב, הוחל כבר בשנת ‭'49-'48‬ בפיתוח תת-מקלע עבור צה"ל בפיקודו של רס"ן במיל' קארה חיים. באותה תקופה הועבר מר עוזי גל מצה"ל לעבוד במחלקת התכנון של בית המלאכה במכון ‭.1‬ מר גל שהה במחלקתנו כמה חודשים ולאחר זאת עבר לתע"ש (תעשיה צבאית) . בפיתוח הנ"ל, שעסקו בו בתע"ש לאחר בואו של מר גל, הועתקו כל השכלולים מהדגם שלנו. השוני בין שני הכלים,שעבדו על אותו הפרינציפ שפותח אצלנו , הוא בזה שהסדן של תע"ש הוא מרובע ושלנו היה עגול‭…‬ אין אנו מוצאים כהוגן שכל המוניטין והפרסום ייפלו בחלקם של תע"ש ועוזי גל‭.‬"

העוזי מול תמ"ק 'קארה'

"אלי: [בחמ"ד היו] אנשים מקצועיים יותר מעוזי. עוזי היה חייל פשוט. אלה היו קשורים לחמ"ד, שהייתה מחלקת הפיתוח של צה"ל. אז בחרו ועדה מיוחדת שבראשה עמד אחד בשם יצחק רבין, שהם היו צריכים להחליט מי מבין שני כלי הנשק יתקבל בידי צה"ל. החלטה לא פשוטה, תשמע! בשניהם היה צריך להשקיע הרבה כסף, אז אין ברירה – צריך לבחור רק אחד."

בסיכום הבדיקה כתב יצחק רבין:

"כתוצאה מדוח הניסויים שנעשו על ידי בסיס הדרכה מספר 3 הגיעה הוועדה פה אחד למסקנה שאין אפשרות לקבוע מבחינה טקטית כלי אחד כעולה על משנהו באופן בולט. אולם אצל חברי ועדה שונים נתגלו נטיות לכלי זה או אחר. נטייה לתת-מקלע ק:12 – י. הררי. נטייה לתת-מקלע 'עוזי: אלוף י. רבין, סא"ל י. לבקין, סא"ל ד.דגן."

"אלי: הם בדקו את שניהם. מהניסוח של ההחלטה הסופית ברור שמה שבסוף הכריע את הכף היה המחיר. העוזי היה זול יותר ליצור מאשר כלי הנשק השני."

ארבע עשרה לירות לעומת שבע עשרה לירות, אם לדייק.

"אלי: זה היה הדבר המכריע. לא ברור שהיו כאן כאלה הבדלים באיכות. לך תדע, יכול להיות שגם כלי הנשק היה מתגלה כלא פחות טוב או יותר טוב מהעוזי. אנחנו כבר לא יכולים לדעת את זה."

מאיר פלד, מסגר בחיל המדע ומי שעבד לצידם של חיים קארה ועוזי גל, מספר:

"חשוב לי רק שאנשים יבינו שאנחנו לא רוצים את הקרדיט של עוזי. הוא היה ממציא ובחור מוכשר מאוד. ההישגים שלו עומדים לזכותו. אבל לאורך הדרך, במשך כמה חודשים, הוא ישב בחיל המדע וניזון מן הרעיונות שהסתובבו שם. אחר כך הוא הוזמן על ידי התע"ש לעבוד אצלם והמשיך לפתח את התת-מקלע שלו,שבסופו של דבר נבחר על ידי צה"ל. היום, בדיעבד, אני יכול להעריך שהפיתוח בתע"ש היה באמת מקצועי יותר. היו להם אמצעים, מכונות, ואנחנו עבדנו בידיים."

"אלי: האיש שהכריע היה דוד בן גוריון. הוא היה שר הביטחון, הסמכות העליונה. הביאו לו את העוזי – אני לא יודע אם ניסה אותו בעצמו – אבל הוא אישר. הוא אמר – צריך לתת למוח היהודי ליצור כלי נשק כאלה. מצא חן בעיניו."

העוזי בפעולות התגמול

לאחר תהליך פיתוח שארך מספר שנים, נכנס העוזי לשימוש ביחידות המובחרות של צה"ל. והתזמון – לא יכל להיות מוצלח יותר.

"אלי: אז התחילו להשתמש בו בפעולות נגד המסתננים, ופעולות התגמול של יחידה 101. אז החלו להשתמש בעוזי, בראש ובראשונה הצנחנים. בשנת 1955, בדיוק לפני שישים שנה."

'פעולות התגמול' היו הכינוי לו זכו פשיטות של יחידות צנחנים מובחרות על מטרות מאחורי קווי האויב בתגובה לפיגועי טרור בשנות החמישים והשישים. משה דיין הגדיר את מטרתן של פעולות התגמול כך:

"לא היה בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה. לא היה בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמינו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה לישוב הערבי, לצבא הערבי, לממשלות הערביות לשלמו. משמעות פעולת התגמול היא כי ישראל רואה בהסתננות כפעולת איבה בלתי נסבלת והיא מורה את כוחותיה לעבור את הגבול ולפגוע בארץ הערבים. הפגיעה אינה פעולת נקם. זו פעולת עונש והתראה שאם אותה ממשלה לא תשתלט על תושביה ולא תמנע את פגיעותיהם בישראל יעשו הכוחות הישראלים שמות בארצה."

מדוע היה תזמון כניסתו לשרות של העוזי, בדיוק עם פרוץ פעולות התגמול, כה מוצלח? בואו נחזור צעד אחד אחורה, אל שורשיו של התת-מקלע המיתולוגי.

מקלע ותת-מקלע

המקלעים הראשונים נכנסו לשימוש צבאי במאה ה-19. מקלע – המכונה גם 'מכונת יריה' – הוא כלי נשק שיורה מאות כדורים בכל דקה, ומסוגל לחסל מספר רב של אוייבים במכת אש אחת. ירי מהיר ורצוף שכזה גורם להתחממות מהירה של כלי הנשק, ולכן מקלעים הם בעלי מבנה גוף כבד ומאסיבי מאד.

תתי-מקלע, כשמם כן הן, הם האלטרנטיבה הקלה והניידת למקלעים הכבדים. הם משמרים את היכולת לירות צרורות מהירים של כדורים – וגם יריות בודדות, אם צריך – אבל הם קטנים יותר וקלי משקל מהמקלעים. גם הכדורים בהם עושים שימוש קטנים יותר ומכילים פחות אבק שריפה – אבל כדי לפצות על כך הם גם בעלי קוטר גדול יותר, 9 מ"מ לעומת 7.62 מ"מ כמו במקלע מא"ג למשל. הקוטר הגדול מעניק לפגיעת כדורי התת-המקלע עוצמה מספקת, למרות שהם נעים במהירות נמוכה יחסית. הקלות והניידות של תת-המקלע הופכת אותו לאטרקטיבי מאד עבור יחידות קומנדו, שלרוב לוחמות בשטח בנוי וצפוף ובטווחים קצרים – כמו התנאים ששררו בפעולות התגמול כנגד כנופיות מחבלים בתוך כפרים.

מנגנון הפעולה של העוזי

כמו מרבית תתי-המקלע, גם מנגנון הפעולה של העוזי פשוט למדי. היורה אוחז בידית קטנה בחלקו העליון של הנשק ומושך אותה אחורנית, עד שהמנגנון הפנימי של הנשק ננעל במצב האחורי, מעוך כנגד קפיץ חזק. זו 'דריכה', והנשק נשאר במצב הזה עד שהיורה לוחץ על ההדק. שוו בנפשכם שחקן גולף שמרים את המקל לאוויר מאחורי גבו – ועכשיו נשאר בתנוחה הזו, שריריו מתוחים, עד שהוא מחליט להכות בכדור.

לחיצה על ההדק משחררת את המנגנון והקפיץ דוחף אותו קדימה במהירות. במהלך התנועה קדימה המנגנון גורף כדור מראש המחסנית, דוחף אותו לתוך הקנה ויורה אותו החוצה. דמיינו את שחקן הגולף מבצע את ה'סווינג' עם המחבט, גורף את הכדור שעל הדשא וחובט בו קדימה – זה אותו העיקרון. ההדף שנוצר עקב פיצוץ אבק השריפה דוחף את המנגנון בחזרה אחורה כנגד הקפיץ, ואם ההדק עדיין לחוץ – כל התהליך חוזר על עצמו שוב מהתחלה. עקרון פעולה זו מכונה 'מכנס פתוח'.

ברמה הטכנית, לא היו בעוזי חידושים עוצרי-נשימה שלא נראו בעולם הנשק עד אז. עוזי גל נטל לא מעט רעיונות מתתי-מקלע אחרים שבהם נתקל לאורך השנים, ובמיוחד תת-מקלע צ'כי מדגם M23. ייחודו של העוזי הוא בעובדה שהוא הכיל המון רעיונות טובים ותכונות חיוביות – ועדיין הצליח להישאר זול מאד וקל לייצור.

ראשית, חלקי העוזי מיוצרים באמצעות חיתוך של יריעות מתכת מתוך תבניות: שיטה שמזכירה קצת חיתוך של עוגיות מתוך בצק שטוח בעזרת תבניות שילדים אוהבים. זו שיטה מהירה וזולה בהרבה מהאלטרנטיבה המקובלת אז של כרסום החלק מתוך גוש מתכת מוצק, דרך ייצור מורכבת בהרבה. בנוסף, לעוזי היו שבעה חלקים בלבד: חצי מהמקובל לתתי-מקלע בתקופתו. מכיוון שכך, הוא לא רק היה קל יותר לייצור – הוא גם היה קל יותר לפירוק והרכבה. המחסנית נטענת לתוך ידית האחיזה, כמו באקדח – עובדה שהקלה מאד על תפעול הנשק בלילה: היד שאוחזת במחסנית מוצאת את היד שאוחזת בידית במה שמכונה תנועת 'אגרוף מוצא אגרוף' – וזו תנועה טבעית מאד, שהחייל מסוגל לבצע גם בחשיכה מוחלטת. ולבסוף, מרכז המאסה של העוזי נמצא ממש מעל לידית האחיזה, ולכן ניתן לכוון ולירות בו גם ביד אחת.

הנשק המועדף

אוסף היתרונות הללו, יחד עם העובדה שהעוזי היה אמין מאד ביחס לכלי הנשק שהיו עד אז ברשות צה"ל, הפך את העוזי לנשק המועדף על כוחות הצנחנים שביצעו את פעולות התגמול. כך מספר תת-אלוף צורי שגיא, שהיה מ"פ בצנחנים בשנות החמישים והשתתף בפעולות התגמול.

"את פעולות התגמול שהיינו מבצעים זה שינה מן היסוד. בפעולות התגמול העוזי היה אפקטיבי ביותר. לראשונה ידענו שהנשק יפעל כמו שצריך וירה כמו שד וישאיר סוף סוף כמה גופות של מסתננים בשטח. השימוש בעוזי החל מפעולה כנגד משטרת עזה. לפני זה לא היו עוזי והפעולות נראו בהתאם. מרגע שהיה לנו "עוזי "…זה היה סיפור אחר. העוזי שם ב"כיס הקטן" את כל הכלים שהיו לפניו: הוא היה קל ,הרבה כוח אש ,ושימש אותנו היטב בלוחמת לילה. נשק קצר, טוב למלחמה בתעלות, אפשר להחזיק אותו ביד אחת, לירות מעבר לפינה עם מעט מאוד מעצורים, גם במחסנית וגם בכלי."

"אלי: הלוחמים אמרו שזה יוצא מן הכלל: עד עכשיו השתמשנו בשמייסרים והברטות, והם לא היו משהו. והעוזי הזה עוד היה דבר ישראלי! כחול לבן, שלנו – ופועל יותר טוב מהם. זה היה כבוד, גאווה, להשתמש בעוזי. אנשים אהבו להצטלם עם העוזי. זה כאילו הוסיף למעמד שלהם. את העוזי חשפו לראשונה – הייתה גם כתבה בעיתון – אבל חשפו אותו ממש במצעד יום העצמאות של 1955, כשהחיילים הלכו בגאווה עם העוזי. הנשק הישראלי הראשון, כחול לבן, שלנו. שלחו אותו לתערוכה של כלי נשק בהולנד, והוא יצא הכי טוב. זה היה כבוד גדול להראות עם עוזי. היו כל מיני צילומים באלבומים של צה"ל, של החיילים הגאים עם רובי העוזי. היו צילומים של ילדים שמסתכלים בהערצה על חיילים עם עוזי. עוזי זה הדבר! אתה מחזיק בעוזי, אז אתה משכמך ומעלה. היו פזמונים על העוזי."

העוזי יוצא לחו"ל

השמועה על התת-מקלע המופלא פרשה כנפיים.

"אלי: ההולנדים מיד הזמינו, ועוד ארצות הזמינו. ואז, באיזה שהוא שלב, הגרמנים הזמינו. כאן יש בעיה גדולה: אתה תיתן את הנשק הכחול לבן לנאצים האלה? זו הייתה בעיה איומה, אבל הגרמנים הציעו הרבה כסף. אז מכרו להם עוזי אבל בסודיות מוחלטת כי אם היו שומעים על זה אז, בשנות החמישים, הייתה השתוללות. אז, כשהיו את כל הצרות עם השילומים וההפגנות – אם היו שומעים שאת העוזי אנחנו נותנים לנאצים אז היו ללא ספק הפגנות ברחובות. אבל זה היה כסף."

התעשייה הצבאית ייצרה מיליוני יחידות של העוזי, והנשק הפנומנלי הזה נמכר בעשרות ארצות בכל רחבי העולם: מיוון, פורטוגל ואוסטרליה ועד אנגולה, אתיופיה ואינדונזיה. מספר גרסאות שלו פותחו, ובהן המיני והמיקרו-עוזי. ליחסי הציבור הטובים ביותר שלו, כנראה, זכה העוזי ב-1981. מתנקש בשם ג'ון הינקלי ירה ופצע את נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. ביום שלמחרת התנוססה בדפים הראשונים של העיתונים הגדולים תמונתו של הסוכן החשאי רוברט וונקו, עומד על המשמר מעל שני סוכנים פצועים, מיקרו-עוזי שלוף בידו, בעוד הנשיא המדמם מפונה בבהילות לתוך הלימוזינה הנשיאותית. תמונה דרמטית זו נצרבה בזכרונם של אמריקנים רבים, והוליווד מיהרה לאמץ את העוזי כנשק החצי-רשמי של עולם סרטי הפעולה.

"אלי: הוליווד גם כן קפצה על העוזי. למה? כי העוזי הוא נורא פוטוגני. כל מיני שחקנים – צ'ארלס ברונסון, סילבסטר סטלונה – מחזיקים בעוזי. יש בזה משהו שהמצלמה אוהבת, הקהל אוהב לראות. כמו במערבונים שיש את אקדח הקולט: יש בזה משהו פוטוגני."

העוזי זכה לתהילת עולם, והפך לאייקון של מדינת ישראל הצעירה בעולם, ממסד את התדמית שלה כמעצמה אזורית בעלת צבא קטן אך רב עוצמה. היו מי שאמרו שהצללית של העוזי מוכרת ברחבי העולם לא פחות מהצללית של בקבוק קוקה-קולה והשפן של פלייבוי. פרשן צבאי בארה"ב שאל –

The Israeli weapon was built earlier in the 1950s, by a developing country, with a ramshackle economy and a Mickey Mouse arms industry. How did the Israelis manage it?

עוזי גל זכה בצל"ש הרמטכ"ל ב-1955, ולפרס ביטחון ישראל ב-1958.

נקודת מפנה

שנות החמישים והשישים של המאה העשרים היו שנות הזוהר של העוזי – אך מלחמת יום הכיפורים, שחוללה כל כך הרבה שינויים בחברה הישראלית בכלל – סימנה גם את נקודת המפנה בסיפורו של העוזי, כשתת-המקלע הזה פגש לראשונה בשדה הקרב בכלי נשק מיתולוגי אחר: הקלצ'ניקוב. בפרק הבא נשמע על המכרז הצה"לי בו התמודד עוזי גל, עם רובה-סער חדש שפיתח בשם 'גל' – כנגד התעשיה הצבאית וישראל גליל ורובה הגליל שלהם: התמודדות שלטענת רבים הייתה אחת המכוערות והמלוכלכות בתולדות המערכת הבטחונית.

"אלי: תקופת השיא של העוזי בצה"ל זה בערך 55' עד 67'. במלחמת ששת הימים התברר שהוא לא עונה כל כך על הצרכים. ובמלחמת יום הכיפורים הוא כבר בכלל לא ענה על הצרכים. עוזי טוב בשביל מאבקים בכנופיות, לא בשביל מלחמה בצבא. זה לא מתאים לזה."

במלחמת ששת הימים נתקלו חיילי צה"ל לראשונה בחיילי צבאות ערב חמושים ברובי-סער. כמו התת-מקלע, גם רובה-סער מסוגל לירות צרורות מהירים של כדורים – אבל שלא כמו העוזי הקטן, לקלצ'ניקובים של החיילים הערבים היו קנים ארוכים וכדורים שהיו אמנם קטנים יותר – קוטר של 7.62 מ"מ לעומת 9 ממ בעוזי – אבל היה להם יותר אבק שריפה בתרמיל ולכן היו גם מהירים מאד. לקלצ'ניקוב היה טווח גדול ועוצמת אש אדירה שהעוזי לא היה מסוגל להתמודד עמה. אחד הכותבים בפורום 'צבא ובטחון' באתר Fresh סיפר את הדברים הבאים:

"לראשונה השתמשתי (מבצעית) בעוזי בזמן מלחמת 6 הימים… כאשר היינו על הציר ליד אלעריש וכמו כל ג'ובניק היו לנו עוזים. היינו בגל השני-שלישי לאחר כוחות הלוחמים אשר פרצו את הדרך. מסביב הכל בער וריח המוות היה מסביב. לפתע נתחה עלינו אש וכדורים עברו בשריקה מעלינו. זיהינו קבוצת חיילי קומנדו מצריים (ידענו על קיומם באיזור). אנו השבנו באש עם העוזים וראינו לתדהמתנו שהכדורים נופלים הרבה לפני המצרים….לאחר כמה רגעים חיילי הקומנדו הבינו עם מי יש להם כאן עסק, הם הורידו מכנסיים ועשו כל מיני תנועות מגונות לכווננו והצחוק נשמע מסביב."

התמונה הזו חזרה על עצמה גם במלחמת יום הכיפורים, וחיילים רבים זנחו את העוזי לטובת קלצ'ניקובים שנלקחו שלל מהמצרים הנסוגים. צה"ל החל לחפש תחליף לעוזי – וגם שם היה עוזי גל.

המשך הפרק – בחלק ב'

יצירות בהן נעשה שימוש בפרק:

Rise by alxd

Advent Rising by kxmode

Rare Adolf Hitler Speech – 1935.09.15 By AdalwolfaNSDAP's channel

Record Static By Royalty Free Sound Effect

Continuum by kxmode

Smithy: steel forging By Work With Sounds

יומן כרמל 213-2 אוקטובר 1956 – ארכיון המדינה

Sterling 9mm Submachinegun-Fired by Jessica F – 7arsehle6

DraMATIC by pazurbeats

מנחם בגין על הסכם השילומים By NatiHistory

ביבליוגרפיה

https://marvel.haifa.ac.il/univ/on_show_v1.lec_stud?no=491

http://lecturers.haifa.ac.il/he/hw/igal/Pages/default.aspx

http://www.smallarmsreview.com/display.article.cfm?idarticles=1358

http://articles.baltimoresun.com/2004-03-07/news/0403070163_1_uzi-submachine-gun-uziel-gal-haifa

http://news.bbc.co.uk/2/hi/middle_east/2246368.stm

https://www.washingtonpost.com/archive/local/2002/09/10/inventor-uzi-gal-dies-at-79/96c6f63a-533f-45da-9a28-0f2650eeaf0e/

http://uzitalk.com/reference/pages/uzielgal.htm

http://uzitalk.com/reference/pages/uzigalcollection.htm

http://uzitalk.com/reference/pages/article_uzihistory2.htm

http://uzitalk.com/reference/pages/article_MGN1995nov.htm

https://books.google.co.il/books?id=DFpC-4gQIlwC&pg=PA52&dq=%22uzi+gal%22&hl=en&sa=X&redir_esc=y#v=onepage&q=%22uzi%20gal%22&f=false

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/955/943.html

http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=34243#post181460http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_Heb/SharedView.Article.aspx?parm=kCV2DOW0xWlFe9wATpEnpN%2FADL2MyYLVQHUQIGGvC48uWaS3uDBfnMRBD6y9xLsSYw%3D%3D&mode=image&href=MAR%2f1953%2f05%2f26&page=3&rtl=true

bottom of page