[עושים היסטוריה] 201: כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 1 מתוך 2)
אני מניח ששמעתם על המגילות הגנוזות אבל מה אתם יודעים על האנשים שכתבו את המגילות הללו? שוו בנפשכם קבוצת אנשים יושבת בחור הנידח, הלוהט והיבש הזה, וכותבת. מה הם עושים שם, האנשים האלה? אפילו בארץ ישראל של תקופת בית שני היו לא מעט מקומות נעימים הרבה יותר מחופי ים המוות…מדוע העתיקו הסופרים את המגילות האלה שוב ושוב ושוב ומדוע בחרו לעשות זאת דווקא במקום הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת?
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes
כת המגילות הגנוזות – חלק א'
כתב: רן לוי
המגילות הגנוזות – המוכרות גם בשם 'מגילות ים המלח' – הן אחד מהאוצרות הארכאולוגיים החשובים והמפורסמים ביותר של מדינת ישראל. זו אסופה רחבת היקף של חיבורים שהועלו על הכתב לפני קצת יותר מאלפיים שנה – בימים שבהם בית המקדש השני עמד על תילו. אחת המגילות, 'מגילת ישעיהו', מוצגת בהיכל הספר – אותה כיפה לבנה במוזיאון ישראל שהפכה בעצמה לאייקון אדריכלי בנוף הירושלמי, ודורות של תלמידי בית ספר עוברים בהיכל שנה אחר שנה.
אני מניח ששמעתם על המגילות הגנוזות – אבל מה אתם יודעים על האנשים שכתבו את המגילות הללו? לא הרבה, אני מנחש. מניסיוני, את עיקר תשומת הלב שלנו מקבלות המגילות החומות והעדינות – אולי מכיוון שאותן אנחנו יכולים לראות. אבל אם נעצור לחשוב על האנשים שכתבו את המגילות, נגיע עד מהרה למסקנה שכנראה מדובר בחבורת אנשים מיוחדת מאד. תחשבו על הפעם האחרונה שביקרתם בים המלח. תזכרו בחום הלוהט. חישבו על היובש והאבנים הצחיחות. תזכרו בזבובים המציקים. עכשיו חזרו בדימיונכם אלפיים שנים אחורנית, אל הימים שבהם לא היו מזגנים, חשמל או מים זורמים – ושוו בנפשכם קבוצת אנשים יושבת בחור הנידח, הלוהט והיבש הזה, וכותבת. מה הם עושים שם, האנשים האלה? אפילו בארץ ישראל של תקופת בית שני היו לא מעט מקומות נעימים הרבה יותר מחופי ים המוות…מדוע העתיקו הסופרים את המגילות האלה שוב ושוב ושוב – ומדוע בחרו לעשות זאת דווקא במקום הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת?
השאלה הזו תעמוד במרכז מאמר זה, והיא תוליך אותנו אל שתיים מהתקופות הקשות והמרות בתולדותיה של ארץ ישראל – כל אחת בדרכה שלה. בחלקו הראשון של הפרק נביא את סיפור גילויין של המגילות, על רקע מלחמת השחרור ומאבקיה של מדינת ישראל הצעירה לשרוד בים של עויינות ולקלוט מאות אלפי פליטי שואה ועולים חדשים. בחלק השני נספר על הכת שחבריה הם אלו שכתבו את המגילות – ועל מלחמת התרבות בין מזרח ומערב שאחזה בעם ישראל בימי בית שני, והתדרדרה עד כדי מלחמת אחים.
גילוי המגילות
"אנחנו נמצאים איפה שהוא בשלהי שנת 1946, תחילת 1947. שני בדואים משבט תעמירה מסתובבים באזור ים המלח עם העדר שלהם, ואחת העיזים הולכת לאיבוד. הם מחפשים את העז האובדת, ועולים על מתלול ההעתקים שהוא רכס הרים גבוה שמתרומם מעל ים המלח. מקום גבוה, שכוח אל, עם הרבה מדרגות…הם מגיעים לאיזו מערה שהחלק התחתון שלה חסום בקיר לבנים. הם עולים מעליה ומוצאים פתח עליון פתוח. הם זורקים פנימה אבן, ושומעים נפץ של כלי חרס."
זו ליאורה רביד, דוק' לתנ"ך. חלקכם ודאי זוכרים אותה מסדרת הפרקים על ההיסטוריה של גן העדן.
"הם חוזרים בחזרה הביתה אל השבט שלהם וכעבור יומיים שלושה חוזרים למערה, הפעם עם חבלים ונרות. הם משתשלים בחבלים אל המערה ומוצאים שם שמונה או עשרה כדי חרס. שישה מתוך השמונה היו ריקים. באחד מהכדים נמצאו שאריות מזון שאותם הם השליכו – שזה חבל מאד, כי אם לא היו משליכים אותם היינו יכולים לדעת טוב יותר מה אכלו האנשים שחיו במתלול הזה. בכד האחרון מצאו שלוש מגילות עשויות מגוויל – דהיינו עור שעובד וגולגל, ולכן מכונה 'מגילה.'"
את המגילות שמצאו מכרו הבדואים לסוחר עתיקות בשם קנדו, בבית לחם, תמורת עשרים וארבע לירות. קנדו מכר אותן לפטריאך נוצרי בשם אתנסיוס ישוע סמואל, שהיה ראש המנזר הסורי-אורתודוקסי בירושלים. מעודדים מההצלחה המסחרית שבו הבדואים למצוקים שמעל ים המלח ומצאו עוד ארבע מגילות נוספות – שגם אותן רכש הפטריאך הנוצרי.
באותה התקופה ממש שב אליעזר ליפא סוקניק, ראש המחלקה לארכיאולוגיה באוני' העברית ומומחה בעל שם לכתבי יד עתיקים, משנת שבתון בארצות הברית. השמועה על המגילות הגיעה לאזניו.
"הוא רץ לבית לחם, ומראים לו פיסת קלף קטנטונת שעליה כתובות כמה מילים. פרופ' סוקניק היה אולי אחד האנשים הבודדים בעולם שהיה מסוגל לזהות שמדובר בכתב יד שנכתב איפה שהוא בסביבות שנת 200 לפנה"ס, כלומר בערך לפני אלפיים ומאתיים שנים ואולי אפילו יותר."
כדי להבין מה עבר לפרופ' סוקניק בראש בעודו קורא את האותיות העבריות העתיקות, יש לזכור שתקופת בית שני – התקופה שבה נכתבו המגילות – היא סוג של 'חור שחור' בהיסטוריה של ארץ ישראל. אנחנו לא יודעים הרבה, באופן יחסית, על היהודים שחיו כאן לפני אלפיים ומשהו שנה.
"הוא מבין שיש לנו כאן כמו טלסקופ אל העבר הרחוק של ישראל, שאנחנו לא יודעים עליו כלום: במחקר זה נחשב 'החור השחור' של ההיסטוריה של ארץ ישראל. אנחנו לא יודעים עליו כלום."
סוקניק זיהה כי הטקסט שמולו הוא קטע מספר ישעיהו, ולפתע הבין את חשיבותו הפוטנציאלית של הקלף שהוא מחזיק בידיו. ביומנו כתב –
"ידיי רעדו והחלתי פורש אחד מהם. קראתי משפטים מספר ונמצאתי למד כי כתובים הם עברית תנכ"ית נפלאה, בדומה לסגנון ספר תהלים. לפתע ניעורה בי ההכרה כי זיכני הגורל לקרוא בספרים עבריים שעין לא פענחה אותם זה אלפיים שנה."
הזמן הגרוע ביותר
עכשיו קחו צעד אחורה. עומד פרופ' לארכיאולוגיה ומחזיק בידיו את מה שהוא כנראה אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר בהיסטוריה – תגלית קריטית הן לנצרות והן ליהדות – ומסביבו מתחוללת אחת הדרמות הגדולות והסוערות של המאה העשרים: הקמת מדינת ישראל.
"[רן] ספרי לי קצת על ההקשר של גילויו של סוקניק. הוא בתקופה לא פשוטה מבחינת ארץ ישראל.
[ליאורה] זה נכון. יש אמירה – 'האיש הנכון בזמן הנכון'. אין ספק שאליעזר סוקניק היה האיש הנכון – אבל אין ספק שהתקופה הייתה הכי פחות נכונה. ב-1947 א"י כבר נמצאת למעלה מעשרים שנה בתוך 'המאורעות' – פרעות של האוכלוסיה הערבית שהתנפלה על היהודים ורצחה אותם, כולל בירושלים ובית לחם. זאת התקופה. הוא מסתובב שם בין הערים האלה ולא עושה חשבון.
יתרה מזו, ב-1947 אנחנו שנתיים מאז מלחמת העולם השניה. אל הארץ נוהרים מאות אלפי פליטים. אין כסף. הארץ באמת במצב קטסטרופלי. בתוך עשור מגיעים הנה תשע מאות אלף יהודים. הדבר היחיד שהיה חסר לכולם זה גם הסיפור של הכת והגילוי של המגילות בקומראן."
אליעזר סוקניק גייס כסף מהאוניברסיטה ובכ"ט בנובמבר 1947 – היום שבו החליטה מועצת הביטחון של האו"ם על סיום המנדט הבריטי – ורכש שלוש מגילות: 'מגילת ישעיהו השלמה' – נוסח קדום של ספר ישעיהו, 'מגילת מלחמת בני האור ובני החושך' שעליה נרחיב רבות בהמשך ו'מגילת ההודיות', שהכילה אוסף שירים אודות חסדי האל. וכך, בעוד שברחובות בחוץ רוקדים ההמונים הורה סוערת וחוגגים את הקמתה הצפויה של מדינת ישראל, רכן הפרופסור הנרגש מעל החיבורים העתיקים. שורה אחר שורה הלכה והתבהרה אצלו ההבנה שתחושת הבטן שלו לגבי חשיבותן של המגילות הייתה נכונה. מגילת ישעיהו הייתה ידועה ממקורות קודמים – אבל מגילת ההודיות ומגילת מלחמת בני האור ובני החושך היו חדשות ובלתי מוכרות לחלוטין. היה זה אוצר בלום של ידע היסטורי שעשוי לשפוך אור חדש על החברה היהודית בימי בית שני, מקורותיו הקדומים של התנ"ך וראשית המיסטיקה היהודית.
בינתיים שומעים גם חוקרים נוצרים על המגילות, וגם הם מבינים את הפוטנציאל האדיר הטמון בהם – הפעם בחשיפת מקורותיה הקדומים של הנצרות שהלכה והתהוותה בשלהי ימי בית שני. רכישת שלוש המגילות היתה יריית הפתיחה של מירוץ מטורף אחרי התגלית הארכאולוגית הדרמטית.
"עם הכרזת האום על סיום המנדט ועל חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית, מדינות ערב מכריזות מלחמה על ישראל. בתוך כל זה – מתחיל המרוץ אחרי המגילות.
ממש למחרת [ההכרזה] אותו ראש כנסיה בורח מא"י לארה"ב כאשר הוא גונב את ארבע המגילות שהיו ברשותו כדי למכור אותן בארה"ב. המגילות חמקו מסוקניק, והדבר שובר את ליבו. אני לא מגזימה: הוא באמת היה במשבר על כך שארבע המגילות האלה חמקו מידיו.
בירושלים המזרחית יש בית ספר למקרא, ה"ביבליק אקול", ובמחלקה לארכיאולוגיה יושב כומר דומיניקאני בשם רולן דה-וואו. הוא מתחיל לשלוח משלחות – ואגב גם עומד בראשן – במטרה למצוא מגילות.
[רן] הוא רוצה את הנתח שלו של הממצאים.
[ליאורה] יותר מזה. העניין של הנוצרים במגילות בא מכיוון לגמרי אחר. הם מחפשים במגילות את ראשית הנצרות. את הצעדים של ישו. לכן לנוצרים יש עניין עצום במגילות. יוצא האב רולן דה-וואו לקומראן. הוא מוביל חמש משלחות בין השנים 1951 ל-1956 במטרה למצוא מגילות. את המגילות האלה הוא לא מביא אלינו: הוא לוקח אותן למוזיאון רוקפלר שנמצא בירושלים המזרחית שנמצאת תחת השלטון הירדני – וירדן נמצאת במלחמה עם ישראל!
[רן] זאת אומרת, גישה למגילות האלה כבר לא תהיה לנו.
[ליאורה] בטח. עד 67', כשכובשים את ירושלים המזרחית ואת מוזיאון רוקפלר – אין לך בכלל גישה למגילות האלה. המגילות שייכות לממלכת ירדן, נקודה.
משלחת נוספת שיוצאת לקומראן אלה הבדואים. הבדואים הבינו שיש להם פה מכרה זהב. הם בחיים לא ראו אות כתובה, אבל כסף הם מבינים. הם משחיתים מערות והורסים ממצאים, זה דבר מזעזע מה שהם עושים. הם מוציאים מגילות, מביאים אותן לשוק העתיקות בירושלים המזרחית – שנמצאת בממלכת ירדן – ובשוק העתיקות בבית לחם. הדבר הכי גרוע שהם עושים – הם חותכים את המגילות הפריכות והעדינות האלה, פשוט גוזרים אותן! ומתחילים למכור לך פיסה אחרי פיסה של מגילות! כי ככה הם ממקסמים את הרווח שלהם.
[רן] זה פשוט לא להאמין.
[ליאורה] מי שעשה פה מעשה מאד יפה וניסה לעצור את זה, זו דווקא ממלכת ירדן. השלטון הירדני קבע מחיר שעולה ככל שהחתיכה יותר גדולה, כאשר אתה לא משלם על הקצוות. כלומר, לא כדאי לחתוך את המגילות.
ב-1947-48, כשאנחנו בתוך המלחמה, מתחילים ארכיאולוגים ישראלים מועטים לעלות לקומראן ולחפש בעצמם מגילות, ומתחילה חפירה בקומראן. הענף הארכיאולוגי מתפתח מתוך הכרה שאם אנחנו לא נציל את המגילות האלה – ההיסטוריה שלנו תלך לאיבוד. פשוטו כמשמעו. המגילות תגענה או לירדן או לידי הבדואים. לארץ ישראל הן לא תגענה."
בסיכומו של דבר חשפו הבדואים, החוקרים הנוצרים והארכיאולוגים הישראלים אחת עשרה מערות ובהן חמישה עשר עד שישה עשר אלף חלקי מגילות, מהן הרכיבו החוקרים כתשע מאות ושלושים חיבורים שונים בעברית, יוונית וארמית, שמרביתם לא היו מוכרים קודם לכן. רוב המגילות נכתבו בדיו פחמי על גבי עורות של בעלי חיים, וחלקן על נייר פפירוס ואפילו גיליונות נחושת. האוויר היבש של המדבר, החשכה הקרירה במערות וכדי החרס שמנעו מחרקים ומזיקים להגיע אל המגילות סייעו לשמר אותן ולעכב את תהליכי הבלייה הטבעיים.
יגאל ידין וארבע המגילות החסרות
רבות מהמגילות שנגנזו במערות קומראן לא זכו להגיע אלינו. חלקן נמכרו לסוחרי עתיקות פרטיים ולאספנים, וחלקן כנראה נהרסו כתוצאה מטיפול לקוי. עם זאת, היו ארבע מגילות נוספות שידוע שנשתמרו במצב טוב – ונפלו, כאמור, לידיו של ראש הכנסייה הסורית שהבריח אותן לארצות הברית.
"לפרופ' סוקניק היה בן שרבים מכירים אותו – יגאל ידין. הוא היה אחד ממפקדי ההגנה ורבים טוענים שהיה המפקד [בפועל] של מלחמת השחרור. הוא הפך להיות הרמטכ"ל השני של מדינת ישראל עד 1952. הוא היה רק בן 32 – הרמטכ"ל הכי צעיר בתולדות ישראל."
ידין הצעיר השתחרר מצה"ל כשכל החיים עדיין לפניו, ובחר ללכת בדרכי אביו. הוא נרשם ללימודי היסטוריה, ובאחד הימים הוזמן להרצאה בארצות הברית. עיתונאי מקומי הפנה את תשומת ליבו למודעה משונה ובלתי שגרתית שהופיעה בעיתון ה"וול סטריט ג'ורנל."
"The Four Dead Sea Scrolls. Biblical manuscripts dating back to at least 200 BC, are for sale. This would be an ideal gift to an educational or religious institution by an individual or a group. Box F 206, The Wall St. Journal.”
“[רן] צריך להבין את צירוף המקרים הזה. נמצא האדם שהוא בנו של האדם שבעצם יודע הכי הרבה על המגילות שנמצאו. במקרה נמצא בארצות הברית, ומזהה את התגלית הארכיאולוגית אולי מהחשובות בתולדות ישראל.
[ליאורה] זאת פצצה. זה פשוט לא יאמן."
הכומר אתנסיוס סמואל, מסתבר, ניסה למכור את המגילות למוזיאונים ולאוניברסיטאות בארצות הברית, אבל אף אחד לא הסכים לרכוש אותן כיוון שהיה ברור שמדובר בממצאים שהוצאו מארץ ישראל שלא כדין, והיה חשש כבד שבית המשפט יכריח את הרוכשים להשיב אותן לארץ מוצאן. לסמואל לא הייתה ברירה אלא לפרסם מודעה בעיתון.
יגאל ידין, הארכיאולוג המתלמד, הבין מיד איזו מתנה סידר לו הגורל. הוא גייס את הכסף הדרוש ובאמצעות מתווכים רכש את ארבע המגילות האבודות מידי האב סמואל.
"[ליאורה] ארבע המגילות האלה חוזרות ארצה, ואת מה שאיבד האב משיב הבן. זה באמת צירוף מקרים מדהים."
מאז ועד היום נחקרו המגילות הגנוזות בדקדקנות חסרת תקדים, כולל בדיקת דנ"א לזיהוי החיות שמהן נלקחו העורות וצילום באור אינפרה-אדום במעבדות מיוחדת של נאס"א כדי להבליט כיתוב שהיה בלתי קריא באור רגיל. תוכן המגילות העשיר את ידיעותינו ההיסטוריות במגוון תחומים. מעבר לחיבורים שלא הכרנו כלל קודם לכן הם מכילים, למשל, את הנוסחים המקוריים בעברית ובארמית של ספרים מוכרים ובכך שופכים אור על התפתחותה של העברית הקדומה. ניתן למצוא בהן נוסחים חדשים ובלתי מוכרים של תפילות שונות, ופירושים חדשים לנבואות הזעם של הנביאים הראשונים.
חורבות קומראן
גילויין של מגילות ים המלח הפנה את תשומת ליבם של הארכיאולוגים לחורבותיו של ישוב קדום בשם קומראן – שניצב לא הרחק מהמערות שבהן נתגלו המגילות הגנוזות.
חורבות קומראן היו מוכרות לחוקרים כבר מאז אמצע המאה ה-19, אבל הארכיאולוגים שביקרו בהן לראשונה התקשו להבין את פשרן. החורבות נמצאות על מישור גבוה שמשקיף על עיינות צוקים, או 'עין פשח'ה', ולכן שיערו מרבית החוקרים שמדובר במבצר צבאי כלשהו, אולי כחלק משרשרת מבצרים. אבל למרגלות החורבות בקומראן נמצאו מספר בתי קברות שהכילו יחד כאלף ומאתיים קברים – ואף אחד לא הצליח להסביר מדוע שמבצר צבאי, שהכיל אולי כמה עשרות חיילים, יהיה זקוק לבית קברות גדול כל כך. כך או כך, האתר בקומראן היה קטן ונידח, ואף חוקר לא מצא בו חשיבות מיוחדת.
רק לאחר גילוי המגילות הגנוזות שבו הארכיאולוגים ו'גילו מחדש' את אתר בקומראן. הקרבה הפיזית של חורבות קומראן למערות בהן נתגלו המגילות הגנוזות נתנה משקל גדול להשערה ששם, למעשה, הועלו המגילות על הכתב. עד מהרה העלו החקירות המחודשות שהישוב בקומראן לא היה מבצר צבאי, אלא יישוב קבע שהתקיים לאורך כמה מאות שנים.
"בקומראן מוצאים כמה וכמה פריטים שקושרים את האנשים שחיו במקום אל המגילות. וזו הייתה הפתעה.
מה אנחנו מוצאים בקומראן? קודם כל, מכלול מגורים. במכלול המגורים הזה היה גם חדר אוכל גדול שבו יכלו לשבת משהו כמו מאה ועשרים עד מאה וחמישים איש. ברגע שאתה מוצא חדר אוכל כזה, אתה מדבר על קהילה שחיה במקום, וחיה חיים שיתופיים. ואחד המאפיינים של כת זה באמת חיים קיבוציים.
"[רן] בית קברות גדול נמצא שם, ליד קומראן. מה מגלים בו?
[ליאורה] נמצא בית קברות למטה. הוא לא נמצא למעלה, במכלול המגורים. ישנה השאלה האם זה היה בית הקברות של אנשי המקום. נמצאו שם משהו כמו אלף ומאתיים קברים. מבין 1200 הקברים, היו קברים בודדים של נשים. הרוב המוחלט היו של גברים. גם זה אומר דרשני. סימן שגם בכת, למעלה, לא חיו נשים.
למטה נמצאה מכלאה לצאן. נמצאו שרידים של חקלאות קדומה. זאת אומרת, האנשים חיו למעלה ועבדו למטה באזור השטוח של ים המלח, שם יש גם מעיינות כמו עין פשחה."
בסמוך לחדר האוכל נמצא מחסן כלים. מחסן הכלים הכיל למעלה מאלף כלים: צלחות, קערות, ספלים ועוד. עוד פעם, זו קהילה שאוכלת ומחזיקה את הכלים שלה.
נמצא כבשן. כבשן, בקומראן, במקום הגבוה הזה, זה הדבר הכי פחות כלכלי שאפשר להעלות על הדעת. בשביל מה צריך כבשן? כבשן צורך המון אנרגיה. אין עצים! מאיפה הביאו עצים? למה אתה צריך כבשן במקום כזה? יש ישר זורק אותך לאפשרות שזו קהילה שהכינה את כלי האוכל שלה לעצמה, ולא הכניסה כלים מהחוץ.
בנוסף, נמצאו שש עשרה מקוואות טהרה. חיים מאה וחמישים איש במקסימום – ויש להם שש עשרה מקוואות.
[רן] זו כמות אדירה!
[ליאורה] מטורפת. מקווה על פחות מעשרה אנשים – ואיפה? במדבר, במקום צחיח שלא יורדים בו גשמים ושאתה מושך לעברו אמת מים שתוביל מים למקוואות מאחד המפלים ותאסוף מי גשמים. זה מצביע לך באופן מובהק על קהילה טהרנית. כלומר שענייני טהרה וטומאה עומדים במרכז החיים שלה."
הממצאים הארכיאולוגים שמהם עולה כי תושביה של קומראן שמו דגש עצום על הלכות טהרה וטומאה מביאים אותנו אל פיסה שלישית של הפאזל ההיסטורי הזה: יוסף בן-מתתיהו ותיאוריו אודות כת בשם 'האיסיים'.
האיסיים
יוסף בן-מתתיהו היה מצביא יהודי שנלחם ברומאים בימי המרד הגדול, במאה הראשונה לספירה. המרד הכושל הסתיים בחורבן בית המקדש השני, ויוסף נלקח בשבי הרומאים. מזלו שיחק לו, ובמקום שיוצא להורג העניק לו הקיסר הרומאי אזרחות רומית. בן-מתתיהו שינה את שמו לטיטוס פלאוויוס יוספוס, וכתב ארבעה ספרים על ההיסטוריה של העם היהודי. בפרט מתאר בן-מתתיהו בספריו קבוצה יהודית שחיה בארץ ישראל בימי בית שני, אותה הוא מכנה 'האיסיים'. מתיאוריו של יוסף בן-מתתיהו ושל כותבים אחרים מאותה התקופה עולה כי האיסיים היו קבוצה של יהודים סגפניים מאד, שהתנזרו מתענוגות העולם וחיו במעין קומונה שבה שיתפו את רכושם ומזונם.
"אנחנו יודעים על האיסיים מתוך דבריו של יוסף בן-מתתיהו. יוסף בן-מתתיהו מתאר בספרים 'מלחמות היהודים' ו'קדמוניות היהודים' קבוצה שהוא מכנה 'האיסיים' שהיו לה מנהגים מאד מאד קיצוניים. הוא מתאר אותה כקהילה שאוסרת על עשיית צרכים בשבת. הוא מדבר על קהילה שעוסקת בטהרנות. איש לא אמר מיהם: הוא לא אמר איפה הם חיו. הוא לא נתן לנו שום קצה שאפשר לנו ללכת ולזהות את אנשי הקבוצה בנקודה שאפשר לחפור בה. עם מציאת המגילות, יכולת ליצור קשר בין תיאוריו של יוסף בן-מתתיהו והאנשים שחיו בקומראן."
מילת המפתח כאן היא 'טהרה'. יוסף בן-מתתיהו מספר שהאיסיים כל כך נזהרו מטומאה, עד שאסור היה להם לעשות את צרכיהם ביום שבת. כפי שציינה ליאורה, העדר ממצאים ארכיאולוגים קונקרטיים הביא לכך שהאיסיים נותרו תמיד בגדר תעלומה – אך החפירות בקומראן, שמהן עלה כי חברי הישוב הקפידו באורח יוצא דופן על טהרה, יצרו בפעם הראשונה קשר בין האיסיים שתיאר בן-מתתיהו והחורבות העתיקות שלמרגלות מצוקי ים המלח, כמו שני חלקי פאזל שמשתלבים זה בזה. גילויין של המגילות הגנוזות ב-1947, ממש בקרבת הישוב בקומראן, היה החלק השלישי בפאזל שמשלים את התמונה המלאה.
ריכוז חריג של יודעי קרוא וכתוב
אז מה אנחנו יודעים עד עכשיו על כותבי המגילות? אנחנו יודעים שמדובר בכת נזירית של גברים – הקדומה ביותר בהיסטוריה. קבוצת האנשים הזו החליטה שחשוב לה כל כך להישמר מטומאה ולהקפיד על טהרה – שהם הקימו כמות בלתי הגיונית בעליל של מקוואות בלב המדבר. כדי שלא להביא כלי אוכל מבחוץ, הם החזיקו כבשן שבו שרפו כלי אוכל שהכינו בעצמם במקום כמעט נטול עצים לחלוטין, כך שהיה עליהם להביא עצים ממרחק. והכי מוזר? יש כאן ריכוז חריג ויוצא דופן של אנשים יודעי קרוא וכתוב שהחליטו משום מה להתיישב בקומראן הצחיחה ולהקים שם ספרייה.
"צריך לשים את זה בהקשר הנכון. כאשר אנחנו חוזרים אחורה בזמן ומגיעים לתקופה של מאתיים לפנה"ס – מה היה אחוז האנשים שידעו קרוא וכתוב באותם הימים? רק שלושה אחוזים מכלל אוכלוסיית הגברים – אלה ששירתו בארמונות ובבית המקדש – ידעו קרוא וכתוב. וכאן, במערות, נמצאת ספרייה ענקית! ענקית!
[רן] בים האנאלפבתיות שמסביב, פתאום יש עושר אדיר של כתיבה. זה מאוד מוזר.
[ליאורה] זה מאד מוזר, וזה מעלה את השאלה – מי היו האנשים שידעו לכתוב את זה."
מיהם האנשים המשונים האלה? מה דחף אותם לחיים כל כך קיצוניים? את הרמז המשמעותי ביותר לגבי זהותם אנחנו מקבלים, שוב, מהמגילות עצמן. בין מאות החיבורים שגילו החוקרים הם מצאו עותקים של ספר חשוב שכולנו מכירים – אבל ספר שבשום פנים ואופן לא אמור להיות שם.
"והטקסט החשוב ביותר זה התנ"ך. אנחנו מדברים על סביבות שנת 150 לפנה"ס. התנ"ך, בשלב הזה, עדיין כלוא בבית המקדש. הוא עדיין נכתב! מחוץ לבית המקדש לא מסתובבים טקסטים של התנ"ך.
והנה, בקומראן, אתה מוצא את כל התנ"ך – וזה מצביע על מוצאם."
במילים אחרות, אנשי המגילות כלל לא היו אמורים להחזיק עותקים של ספרי התנ"ך שכן באותה התקופה רק לכהני המקדש – האצולה היהודית של אותם הימים – אמורה הייתה להיות גישה לספר ההולך ונכתב. העובדה שבידי אנשי הכת נמצאו עותקים של התנ"ך מעידה על כך שהיה להם קשר הדוק לבית המקדש השני בירושלים.
יצירות שהופיעו בפרק:
https://soundcloud.com/harmonic-rush/desert
https://www.youtube.com/watch?v=j5L5H23pDhQ
https://www.youtube.com/watch?v=LvV-iq_7qPM
https://soundcloud.com/alxdmusic/alxd-tense-menu-music-supposed
https://soundcloud.com/anjakreysing/desert-haze