כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 2 מתוך 2)

כתב: רן לוי

כשאני שומע על מישהו שהלך להתבודד במדבר, אני מודה שהתמונה המנטלית שעולה במוחי היא מעין פרשנות הוליוודית של סצנת התבודדות במדבר: אדם לבוש גלימה לבנה שיושב לו על קצה צוק מסוים, או אולי בפתחה של מערה, ומהרהר על משמעות החיים, והקשר העמוק שבין האדם לטבע.

תגרשו את התמונה הזו מראשכם, ומהר. בכל הקשור בכת הנזירים שחיה בקומראן לפני אלפיים ומאתיים שנים – עלינו לזנוח את הרומנטיות ההוליוודית מאחורינו. הנזירים שחיו קומראן לא היו גרסה קדומה של ההיפים מקליפורניה: הם היו חבורה של קנאים דתיים בצורה קיצונית. הם הקפידו על טקסי טומאה והיטהרות במידה שקשה לתפוס אותה, והקפדנות הקנאית שלהם מדהימה עוד יותר כשלוקחים בחשבון שבחרו להתיישב באחד המקומות הצחיחים והקשים ביותר למגורי אדם שניתן לדמיין.

"החוקים שקבעה הכת לעצמה מפורטים בספר שנקרא 'סרך היחד'. שם הם אומרים דבר כזה: אסור לאנשי הכת לצחוק. אסור להלך ערומים. אסור להם להתערב איש בשיחת רעהו. אסור להם לאכול מזון שלא יוצר בתוך הכת. החשש הוא תמיד שטומאה תחדור פנימה דרך המזון, מה שמסביר את ההמצאות של הכבשן ואת זה שיצרו לעצמם כלים.
מתוך מגילת המלחמה ברור שלא מתפנים לצרכים גדולים בשבת.
[רן] זאת אומרת, ביום שבת אתה לא הולך לשירותים לעשות דברים גדולים יותר…
[ליאורה] זה מדהים. מי ששם לב לדבר הזה, וזה הדהים אותו, היה יוסף בן מתתיהו, שאומר – "כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת חוץ (=מחוץ לתחום השבת) להיפנות לצרכיהם. וביתר הימים הם חופרים במעדר … חור עמוק באדמה ומכסים אותו במעילם לבל יכלימו את אור האלוהים … ולמעשה הזה הם בוחרים מקומות שוממים. " הם בוחרים פינה, חופרים בור עמוק ואחר כך מכסים את מה שהם עשו.
[רן] זו ממש טרחה רצינית כל פעם שאתה רוצה ללכת לשירותים.
[ליאורה] ומוסיף בן מתתיהו ואומר – "ואף כי הטלת צואה היא צורך הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.
"ישנה מגילה שנקראת 'ברית דמשק'. המגילה אומרת שאסור להזיז כלי ביום שבת, גם לא לשם הצלת חיי אדם. אתה הולך אל הקיצוני ביותר. כאשר אלה החולים, אתה מבין שהחשש מטומאה מכתיב את כל אורחות חייהם.
אמרנו שהם אכלו יחד, ויוסף בן מתתיהו מתאר שלפני כל ארוחה הם הטהרו באחת המקוואות, החליפו את בגדי העבודה לבגדי לבן, נכנסו אל אולם ההסעדה והוא אומר כך –

'ואחרי זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור בד ורוחצים את בשרם במים קרים. ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד (=אולם ההסעדה) ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר אשר לא מחברתם. והם הולכים בטהרה, כהולך למקום קדוש, ובאים אל מקום ההסעדה הזה. ובבואם שמה הם יושבים במנוחה, והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר, והמבשל (=טבח) מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחר. והכהן מתפלל לפני אוכלם, וקודם התפילה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארוחה, קורא הכהן תפילה שנית. ככה הם פותחים וגומרים סעודתם בתפילה לאלוהים המכלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקודש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעודת הערב הם עושים כן … '

[רן] זאת אומרת, כל ארוחה הופכת להיות טקס דתי של הטהרות, תפילה ובגדים מיוחדים.
[ליאורה] אין לזה שום צידוק, אלא אם אתה רוצה להרוויח משהו. להביא את הקץ."

הכהנים מבית צדוק

בפרק הקודם תיארנו את סיפור גילויין של המגילות הגנוזות – אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר במאה העשרים. המגילות הגנוזות מכילות כתשע מאות טקסטים וחיבורים דתיים מהמאות השלישית, השנייה והראשונה לפני הספירה, תקופה שהיא 'חור שחור' בהיסטוריה היהודית שכן מעט מאד ידוע על החברה הישראלית שחייתה באותן שנים בארץ ישראל. השאלה שבה נעסוק אנחנו היא מי היו האנשים שכתבו את המגילות האלה, ומה אנחנו יכולים ללמוד אודותיהם מתוך הכתוב במגילות, הממצאים הארכיאולוגים בקומראן ותיאוריו של יוסף בן-מתתיהו אודות 'האיסיים'.

"לפי הכתוב במגילות, הכוהנים מבית צדוק היו המנהיגים של הכת. הם קבעו את אורח החיים שלהם, את הטקסים, את העונשים, מה מותר ומה אסור. הם היו המנהיגים של הכת, וכאשר תפרוץ מלחמת בני האור בבני החושך הם יהיו הלוחמים שיילחמו יחד עם מלאכי הקודש ואלוהים נגד אנשי החושך. מכיוון שהם מזכירים את הכוהנים מבני צדוק כל כך הרבה פעמים אנחנו יכולים לומר שיש מקום להניח שהכהנים מבני צדוק היו המייסדים של הכת."

הקול ששמעתם שייך לד"ר ליאורה רביד, מומחית להיסטוריה של תקופת התנ"ך. כפי שמספרת ליאורה, הקונצזוס בין החוקרים הוא שאת הכת בקומראן הנהיגו כהנים שהשתייכו למשפחה סצפיפית: משפחת צדוק. משפחת צדוק הייתה סוג של 'משפחת אצולה' יהודית. הם היו הכהנים הגדולים בבית המקדש במשך למעלה משבע מאות שנה – מימי דוד ושלמה בסביבות המאה התשיעית לפני הספירה, ועד תקופת הכיבוש היווני במאה השניה לפני הספירה. בני משפחת צדוק האמינו שהכהונה הוענקה להם על ידי אלוהים במעמד הר סיני – והכתוב בתנ"ך משקף את העמדה הזו.

"ספר שמות, פרק כ"ח ואילך, מספר שאלוהים הורה למשה להכתיר את אהרון לכהן גדול. בספר שמות אומר אלוהים למשה – 'וְאַתָּה [משה] הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי: אַהֲרֹן, נָדָב, ואביהו, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת … וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.' בהמשך לדברים אלה אמר אלוהים למשה: 'וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם, אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי." מתוך הדברים האלה נוצר רושם שיש לך דמות של אהרון, שהיה אח של משה. כאן כדאי לפתוח סוגריים ולומר שיש חוקרים רבים שטוענים שלמשה מעולם לא היה אח בשם אהרון, וזה היה איזה שהוא 'מתנחל' לתוך המשפחה הזו כדי להצדיק את הסיפור של בני צדוק.
[רן] זאת אומרת, הדמות של אהרון נכתבה בדיעבד כדי להצדיק את מקומה של השושלת הכהנית.
[ליאורה] חד משמעית. יתרה מזאת, אם תוציא את הסיפור של אהרון מתוך התנ"ך, כל הסיפור ייראה הרבה יותר חלק. אבל זה הטקסט שיש לנו…
[רן] ובתקופה הזו עדיין אין לנו בית מקדש. אז מה עושים שם כהנים?…
[ליאורה] לכן הסיפור נכתב בדיעבד. אתה מתאר כהן שלבוש בגדי שרד. איפה? במדבר סיני? נו, באמת…
[רן] [צוחק] חם בסיני…
[ליאורה] איפה אתה מוצא שם זהב ובדים יקרים… אבל זו המסורת, וזה קיים. בהמשך מתברר לך שהכהונה ניתנה לאהרון ולבניו, אבל לא בדיוק. את מקומו של הכהן הגדול יורש בן אחד, אלעזר, ושאר אחיו הופכים להיות כהנים פשוטים.
[רן] זאת אומרת, נוצר איזה שהוא פער מעמדות קטן בתוך בית הכהונה.
[ליאורה] כמו ראש ממשלה אחד ומאה עשרים חברי כנסת שרוצים להיות ראש ממשלה. זה מה שיקרה."

תזכרו את המשפט האחרון הזה: את מקומו של הכהן הגדול יורש רק בן אחד- הבן הבכור – וכל שאר האחים הופכים להיות כהנים פשוטים. לעובדה הזו תהיה חשיבות מכרעת בהמשך הסיפור.

אחרי מעמד הר סיני וההבטחה האלוהית, הכהנים נעלמים מהתנ"ך למשך תקופה ארוכה מאד. הם אינם מוזכרים בתקופת ההתנחלות בארץ כנען, בתקופת השופטים ובימי של שמואל הנביא. הפעם הראשונה שאנחנו שומעים את השם 'צדוק' הוא רק מאתיים וחמישים שנה, בערך, אחרי יציאת מצרים – אבל גם אז, הם לא ממלאים תפקיד חשוב במיוחד בחיי העם.

"מסופר שאחד המקורבים לדוד היה כהן בשם צדוק בן אחיטוב. השם צדוק הוא בעייתי משום שלדברי חוקרים שאני מצטטת אותם, השם צדוק בכלל לא שם עברי אלא יבוסי. הכהן צדוק בן אחיטוב היה בכלל יבוסי שהצטרף לדוד והיה נאמן לו. הבן שלו, כנראה, היה מאלה שהמליכו את שלמה בנחל הגיחון ושלמה נותן בידו את הכהונה הגדולה.
אתה מסתכל על ספר מלכים ומחפש כוהנים גדולים בשם 'צדוק'. תחפש, אתה לא תמצא אותם. מוזכר שיש כהנים, אבל הם ממלאים תפקיד מאד שולי – המקדש שבנה שלמה היה מקדש מלך. ומי שעמד בראש המקדש היה שלמה. שלמה הוא זה שמכניס את ארון הקודש יחד עם הכהנים אל המקדש. דוד הוא זה שמוביל את ארון הקודש אל ירושלים. בראש ההיראכיה בימי המלוכה עמד מלך, ולא כהן.
יתרה מזאת, ספר דברים מונה ארבעה מעמדות של עניים בחברה הישראלית: הגר, היתום, האלמנה והלוי. מצטערת, רן…
[רן] אנחנו היינו די בקאנטים.
[ליאורה] אתה היית די פלאבי באותם ימים…הנקודה החשובה היא שהכהנים מאד מאד שוליים לתפקיד שימלאו אחר כך. מי שעומד בראש המקדש ומקריב קורבנות זה מלך ולא כהן."

הצהרת כורש

אם כן, על פי המסורת משפחת צדוק היא נצר לאהרון, אחיו של משה, ואלוהים העניק להם את זכות הכהונה במעמד ברית הר סיני. ליתר דיוק – זכות הכהונה ניתנת רק לבן הבכור של הכהן הגדול, וכל שאר הבנים נידונים לנגן לו כינור שני. בימי דוד המלך אנחנו שומעים לראשונה על כהן בשם צדוק בן אחיטוב, ובנו מתמנה לכוהן הגדול של שלמה המלך. אבל הכהנים בתקופת המלכים לא היו כל כך חשובים מבחינה דתית, ובטח ובטח שלא היו עשירים גדולים. כל זאת עומד להשתנות.

נקפוץ כחמש מאות שנה קדימה, אל שנת 538 לפני הספירה. אשור ובבל כובשות את ישראל והגלו את תושביה. נבוכדנצר, מלך בבל, כבש את ירושלים והחריב את בית המקדש שבנה שלמה. אחרי שבבל יורדת מעל במת ההיסטוריה מחליפה אותה פרס בראשותו של כורש.

"כאן קורה דבר מדהים. הוא [כורש] נתן היתר לאוכלוסיות גולות לחזור לאדמתן ולשקם בחזרה את בתי המקדש שלהם. הסיבה שהוא עשה את זה הייתה כלכלית לחלוטין.
[רן] זה לא מטוב לב.
[ליאורה] חס ושלום. הוא היה איש שהבין כלכלה מהי. הוא רצה שהם יבנו בתי מקדש שהחריבו קודמיו. מדוע? כי בתי המקדש היו הבנקים הקדומים. לתוכם נאספו המיסים שאותם הוא גבה מהעמים הכבושים. זו נקודה שחייבים לציין: כל המיסוי הזה, שהיה תוצרת חקלאית ובעלי חיים וצמר, כסף, זהב, בדים יקרים – הכל נאסף לתוך בתי המקדש."

בין עשרות אלפי היהודים שחוזרים לארץ ישראל מבבל בעקבות הצהרת כורש ובונים את בית המקדש השני, היו גם כתשע מאות מבני משפחת צדוק, הכהנים מתקופת דוד ושלמה. בני המשפחה לוקחים חלק פעיל בבנייתו מחדש של בית המקדש. התהפוכות הפוליטיות באזורנו, כך מסתבר, הטיבו עם בני המשפחה.

"כורש גבה כל כך הרבה מיסים שהוא היה צריך את שיתוף הפעולה של הכהנים שעמדו בראש בית המקדש. אז מה שקורה בארץ ישראל זה שהפירמידה מתהפכת: אם בתקופת התנ"ך בראש הפירמידה עמד המלך, עכשיו זה הכל מתהפך. המלך איננו ובגלל האינטרסים הכלכליים של כורש ובניו עומד הכהן. הכהן הופך להיות המנהיג הרם ביותר בתוך האוכלוסיה הכבושה. כורש מעוניין בו כדי שישתף פעולה לצורך גביית המיסים.
[רן] הוא יודע שהעם ישלם לכהן יותר בקלות מאשר לגובי המיסים שלו.
[ליאורה] בודאי. הכהן ומשפחתו הם גובי המיסים באוכלוסיה הכבושה, ונעזרים בצבא המלך. איפה הם נהנים? דבר ראשון, כורש הטיל מיסים איומים על העמים שכבש – והכהנים היו פטורים ממיסים. דבר שני, הם כנראה נהנו מאחוזים מסויימים מגביית המיסים. זה היה מקור נוסף לעושר. דבר נוסף היו המעשרות שהובאו לבית המקדש. המעשרות היו כסף (המתכת), צאן ובקר לקורבנות, חיטה, תבואה, יין, ענבים – כל מה שאתה מסוגל לקטוף מהעצים ולהוציא מהאדמה. בית המקדש היה 'אוצר המלך.' ומי מתעשר? מי שנמצא במקום, מי שאכל את זה. הרי אתה מקריב את הקורבנות האלה ומישהו אוכל אותם.
יתרה מזאת, בסוף ספר נחמיה הוא מתאר שוק שפועל בירושלים, ומתוך ספר המקבים אנחנו מבינים שהמונופול על השוק בירושלים היה בידי הכהנים של בית המקדש. הכהנים האלה גבו מיסים מהסוחרים שבאו למכור את המרכולת שלהם. עוד מקור הכנסה. יש לך ארבע מקורות הכנסה שגורמים לכך שהמשפחה הופכת להיות מאד מאד עשירה, וכמובן מאד מושחתת כי זה הולך ביחד.
ספר נחמיה מספר לנו על התמונה החברתית. הוא מתאר אנשים שבאים אל המנהיג נחמיה ובוכים על המיסים הכל כך כבדים שהם לא מסוגלים לשלם אותם ולכן האדמות נלקחות מהם. לוקחים מהם את הבנים והבנות, את הילדים שלהם, כמיסים. הילדים האלה הופכים להיות עבדים לאותם עשירים – ואתה שואל את עצמך מי העשירים? זה שולח אותך לאותה המשפחה, משפחת צדוק."

הטלנובלה של משפחת צדוק

אין שום דרך מעשית לדחוס את כל מעלליה של משפחת צדוק לאורך מאות השנים שבה שלטה על בית המקדש בירושלים לתוך פרק בודד של עושים היסטוריה. למעשה, הם מתאימים יותר לטלנובלה מתמשכת בסגנון 'היפים והאמיצים'. מדובר באוסף של סיפורים מפותלים על קרבות ירושה ומאבקי כוח בתוך המשפחה, שסובבים כמעט תמיד סביב רצונם של האחים הצעירים לתפוס את מקומו של האח הבכור בתפקיד הכהן הגדול. ויש רק דרך אחת לנשל את הכהן הגדול מתפקידו: להרוג אותו.

ניתן דוגמא אחת, על קצה המזלג, כדי לתת מושג על מה מדובר. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספק לנו את הסיפור הבא. התקופה היא סוף המאה החמישית לפני הספירה, ימי שלטון פרס. הכהן הגדול הוא אדם בשם יוחנן, וליוחנן יש אח צעיר בשם ישוע, שגם הוא רצה מאד להיות כהן גדול.  ישוע הצעיר היה חבר של הנציב הפרסי בארץ ישראל – נציגו של מלך פרס. הנציב הפרסי הבטיח לישוע שידיח את יוחנן וימנה אותו לכהן הגדול – אבל כשנכנס ישוע לבית המקדש בצעד קל ובחזה נפוח כדי לקחת את המשרה שהובטחה לו, פרצה קטטה בין האחים ויוחנן, הכהן הגדול, רצח את אחיו התככן בין כתלי בית המקדש. כדאי לזכור שרצח הוא אחד הטומאות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת ביהדות – והכהן הגדול עצמו הוא זה שטימא את בית המקדש כך.

הסאגה ממשיכה. ליוחנן היו שני בנים – יוידע הבכור שירש את הכהונה הגדולה, ומנשה הצעיר. מנשה התחתן עם נערה שומרונית ואביה של הכלה, שומרוני עשיר מאד, הקים עבורו בהר גריזים העתק של בית המקדש הירושלמי – שם שימש מנשה ככהן הגדול. במילים אחרות, ועד כמה שזה נשמע מוזר – בסביבות שנת 400 לפני הספירה היו שני בתי מקדש שהתקיימו זה לצד זה, תחת הנהגתם של כהנים מבני משפחת צדוק שהתחרו זה בזה על ההכנסות ממיסים. בית המקדש השומרוני התקיים עד שנת 111 לפני הספירה, בקירוב, אז הוחרב בידי החשמונאים.

אלו סיפורים על קצה המזלג, כאמור – אך אל פסגת השחיתות והסיאוב הגיעו בני משפחת צדוק בתקופת השלטון היווני.

מלחמת תרבות

האימפריה הפרסית נפלה וב-333 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון, מייסד האימפריה היוונית, את ארץ ישראל. אל הזעזוע הגיאופוליטי של נפילת האימפריה הפרסית נתווסף זעזוע חשוב נוסף – תרבותי.

"השינוי הגדול הוא בין מזרח למערב. אנחנו היינו מאתיים שנים תחת השלטון הפרסי – שלטון מזרחי שלא התערב באוטונומיה של הארצות הכבושות, כל עוד לא היו מרידות והמיסים שולמו בזמן. ההפך עם השלטון היווני-ההלני. התרבות החדשה הייתה תרבות מזהירה אבל עם כל הפסלים והזבחים והדמויות בעירום…. הם הרגישו שמבחינה תרבותית ואינטלקטואלית הם עליונים. וכשהם נכנסים וכובשים את ארצות המזרח הם מכנים את האוכלוסיה המזרחית, האותנטית, 'ברברים'. אנחנו חלק מהם. וכדי שהברברים יפסיקו להיות ברברים, צריך לחנך אותם. צריך להקנות להם ערכים נכונים. שפת השלטון היא שפה יוונית. אתה רוצה להיות בקשר כלכלי עם השלטון היווני? תתכבד ותלמד יוונית. יתרה מזאת, הם בנו פה ערים ובכל ארצות הכיבוש, ערים יווניות פה בישראל – בית שאן, שומרון. הם מציבים בערים היווניות פסלים ומזבחות לכבוד האלוהות היוונית, לזאוס.
מכיוון שהכהנים מבית צדוק כל כך רצו בקשר עם היוונים, הם מתחילים להתייוון בעצמם. הם מקבלים את התרבות היוונית ורוצים בה. אנחנו נכנסים כאן לסחרור לגמרי אחר."

וכשהלך אלכסנדר מוקדון לעולמו חילקו ביניהם יורשיו, הגנרלים של צבאו, את הטריטוריה הענקית שכבש. בסוריה עלה לשלטון מלך בשם סלאוקוס, וארץ ישראל נפלה תחת ריבונותו.

"בסוריה יש לנו מלך בשם סלווקוס. את סלווקוס אף אחד לא מכיר, אבל את הבן שלו כולנו מכירים: אנטיוכוס המפורסם. ילדי הגן מגרשים אותו בכל שנה. אנטיוכוס הרשע.
[רן] אז בעצם כשילדי הגן לומדים על אנטיוכוס היווני, הוא לא באמת היה יווני. הוא לא הגיע מיוון אלא מאזור סוריה, אבל היה בן לתרבות ההלניסטית.
[ליאורה] נכון מאד. יש בכלל ספק אם הוא אי פעם ביקר ביוון.
אנחנו בערך בשנת 175 לפנה"ס. הכהן הגדול בירושלים הוא חוניו השלישי מבית צדוק. ספר המקבים מתאר את חוניו בצבעים מאד חיוביים, ככהן טוב שפועל למען העם וישר מכל בחינה שהיא. אלא שלחוניו יש יריב: האחראי על השוק בבית המקדש. אדם שכנראה השתייך למשפחת הכהנים במעמד מאד חשוב, בשם שמעון.
שמעון וחוניו מסתכסכים על השליטה בשוק בירושלים. בסכסוך ביניהם ידו של חוניו על העליונה ושמעון לא מוכן לקבל את העובדה הזו. הוא פונה לנציב היווני בארץ ישראל, מישהו בשם אפולינוס. הוא אומר לו – 'תשמע, במקדש יש אוצרות מאד גדולים. כדאי לך לקחת אותם אל המלך.' הולך אפולינוס אל המלך אנטיוכוס ואומר לו – 'נודע לי דרך אותו שמעון שבמקדש יש אוצרות גדולים ששומרים היהודים.' אנטיוכוס מורה לו לרוקן את המקדש.
אפולינוס מטיל את התפקיד על קצין שלו בשם הליודורוס. הליודורוס מגיע אל חוניו ודורש לרוקן את בית המקדש מאוצרותיו.
חוניו נזעק ואומר – 'בשום אופן, זה כסף שאני שומר לאלמנות וליתומים.' בירושלים יש השתוללות אדירה, ובוכים. ישנה התנפלות על בית המקדש. הליודוס יוצא מהפגישה עם חוניו ובשערי המקדש – סוס דורס אותו.
[רן] [צוחק] מוסר השכל, תסתכל ימינה ושמאלה לפני שאתה חוצה את הכביש.
[ליאורה] הוא נדרס על ידי סוס ונפצע קשה. שמעון, אויבו של חוניו, מנצל את העובדה הזו ורץ מירושלים לאנטיוכיה בסוריה. הוא נפגש עם אנטיוכוס ומלשין שהתאונה שקרתה להליודורוס בשערי המקדש הייתה באשמתו של חוניו. חוניו אוהב את היהודים אבל הוא רע למלך. דהיינו, הכהן הגדול חותר תחת המלך.
הדבר נודע לחוניו, וגם הוא רץ מהר לאנטיוכיה כדי לשכנע את אנטיוכוס שמדובר בעלילת זדון ושמעולם לא קרה דבר כזה.
ספר המקבים אומר שבזמן שחוניו נמצא באנטיוכיה, מגיע האח שלו – יאסון – לאנטיוכיה ומשחד את אנטיוכוס להעביר את הכהונה מחוניו השלישי אליו!"

כן, אני יודע – העלילה מתחילה להסתבך. אני אמנם כהן אבל אל תאשימו אותי: זה אופייה של הטלנובלה 'הכהנים והאמיצים'… ננסה לסדר את הדברים בראש: חוניו השלישי הוא הכהן הגדול. שמעון – הוא אחד מבני צדוק ובעל השליטה על בית המקדש והשוק הירושלמי, מקור הכנסה משמעותי למשפחה. חוניו ושמעון מסתכסכים, ושמעון מנצל את חוסר המזל של קצין יווני שחצה את הכביש ברגע הלא נכון כדי לנסות ולהעליל על חוניו שהוא מנסה למרוד במלך. אח אחר, יאסון, מזהה את הצרה שבה נמצא אחיו הבכור ומנצל את ההזדמנות כדי לנסות ולחטוף מידיו את תואר הכהן הגדול. מבולבלים? גם אנחנו.

"והוא מבטיח לו הבטחות של כסף, זהב והפיכה של ירושלים לעיר יוונית ובנייה של גימנסיון בירושלים. גימנסיון הוא מקום שבו היו מקיימים תחרויות האבקות של גברים בעירום. הוא מבטיח לו להפוך את אזרחי ירושלים לאזרחים יווניים. אנטיוכוס מקבל את השוחד, ומוציא להורג את הכהן הגדול חוניו! הכהונה הגדולה ניתנת לאח יאסון.
לחוניו היה בן, חוניו הרביעי, והוא היורש הלגיטימי לכהונה הגדולה כיוון שהוא האח הבכור של הכהן הגדול. אבל הכהונה הגדולה ניתנה לדוד יאסון, ודוד יאסון עשוי להיות מסוכן. לכן חוניו [הרביעי] בורח למצרים, שהיא אוייבת של סוריה, ומקים שם את 'מקדש חוניו', מקדש שלישי.
אנחנו בשנת 170 לפנה"ס בערך. יש לנו שלושה מקדשים: בירושלים ובראשו כהן לא לגיטימי. מקדש בהר גריזים שנבנה עבור מנשה לפני מאתיים שנה. ומקדש שלישי, של חוניו, שבראשו עומד הכהן הגדול הלגיטימי שהודח מתפקידו כי דוד יאסון רצה להיות כהן גדול!"

גזירות אנטיוכוס

אז עכשיו יש לנו שלושה בני משפחה שנאבקים על תואר הכהן הגדול, ושלושה בתי מקדש – אחד בירושלים, שני בהר גריזים ושלישי במצרים. בשלב זה העלילה מסתבכת עוד יותר, ויש גם הבדלי גרסאות בין כתבי יוסף בן-מתתיהו וספר המקבים. אחסוך מכם את הפרטים הקטנים ונדלג קדימה בסיפור. יאסון, הכהן הגדול בירושלים, התחייב לשלם שוחד לאנטיוכוס. הוא שולח את הכסף עם איש בשם מנלאוס, גם הוא נצר למשפחת צדוק. בדרך לאנטיוכיה, נתקף גם מלנאוס ברצון עז לחבוש את כתר הכהונה הגדולה – ומשחד גם הוא את אנטיוכוס שיעביר לידיו את הכהונה. בתמורה מבטיח מלנאוס לאנטיוכוס סכום כסף גדול מאד, ושיהפוך את ירושלים לעיר יוונית פר אקסלנס.

אנטיוכוס מקבל את השוחד בשמחה ומלנאוס מתמנה לכוהן הגדול. אבל עכשיו הוא צריך לשלם. ומאיפה יגיע הכסף?

"הכהן הגדול פורץ לבית המקדש בירושלים ומרוקן אותו מאוצרותיו. פרצו מהומות בירושלים, ובשנת 167 לפנה"ס יוצאים כוחותיו של אנטיוכוס לדכא את המהומות. ספר המקבים אומר שבעקבות הפרעות בירושלים ישנן גזירות אנטיוכוס. אבל מי שעומד מאחורי גזירות אנטיוכוס הוא לא אחר מאשר הכהן הגדול מבית צדוק."

שווה לחזור על המשפט האחרון הזה. גזירות אנטיוכוס? אלו שאנחנו מספרים עליהם בכל חנוכה ומזכירים בכל פעם שמכבי תל-אביב מפסידה לקבוצת כדורסל יוונית? מי שאחראי להן הוא בכלל הכהן הגדול היהודי. אנטיוכוס לא היה צדיק גדול, אבל תודו שהוא מצטייר כאן יותר כאופורטוניסט ציני מאשר רשע מרושע.

"ומהן הגזירות? הפסקת עבודת הקודש בבית המקדש, טימוא המזבח על ידי הקרבת קורבן חזיר בבית המקדש בירושלים. תזכור שמאחורי זה מסתתר כהן גדול מבית צדוק. איסור ברית מילה והוצאה להורג של הנימולים והוריהם. אסור ללמד תורה, דרישה לחלל את השבת, כפיה לאכול מאכלים אסורים – דהיינו חזיר."

יש לזכור שהגזירות הללו, תוצאה ישירה מהתככים ומאבקי הכוח של משפחת צדוק, נופלות על רקע מלחמת התרבות בארץ ישראל בין היהודים שומרי המסורת ובין הכהנים המתייוונים שמעדיפים את התרבות היוונית ה'מתקדמת'. ספר המקבים, למשל, מקונן על התיוונות של יאסון והכהנים ואומר עליהם ש-

"חדלו מלהיות קנאים לעבודת המזבח ובבזותם את המקדש ובעזבם את הקרבנות היו ממהרים אל ככר ההתאבקות בהנהגת הפשע על פי קריאת הדיסקוס."

או במונחים של ימינו, הם העדיפו את האולימפידה על פני בית הכנסת.

סופה של משפחת צדוק

גזרות אנטיוכוס הן הניצוץ שהופך את האדים הדליקים של מלחמת התרבות – למלחמת אזרחים של ממש. פורץ מרד המקבים. הפעם אוזל המזל לבני משפחת צדוק, שמוצאים את עצמם בצד המפסיד. המקבים משתלטים על בית המקדש ומטהרים אותו מהטומאה היוונית. משפחת צדוק מצליחה להשתלט שוב על בית המקדש ואחד מבניה, איש בשם אלקימוס, משחד את אנטיוכוס לתת לו את הכהונה הגדולה – אך אלקימוס, כך יתברר, יהיה הכהן הגדול האחרון לבית צדוק. את מקומם של הכהנים לבית צדוק תופסים בני משפחתו של יהודה המקבי, מפקד המרד, אחרי שזה נהרג בשנת 160 לפני הספירה.

"את מקומו של יהודה יורש אחיו הצעיר יהונתן, שהופך להיות מפקד המרד וממונה להיות כהן גדול. זו הנקודה המרכזית מבחינתנו. המשפחה שעקבנו אחריה כאן כמעט לאורך אלף שנים, מימי אהרון ויציאת מצרים עד שנת 167 לפנה"ס. מי שעושה סוף למשפחה המושחתת הזו הוא יהונתן. הוא לוקח את הכהונה הגדולה, והיא עוברת מבית צדוק לבית חשמונאי – עד שגם הם יעופו."

כאן אנחנו מתחברים, סוף סוף, לסיפורה של כת המגילות הגנוזות בקומראן – שעל פי הכתוב במגילות עצמן, מנהיגיה היו כהנים מבית צדוק.

"[רן] מה עושים בני משפחת צדוק?
[ליאורה] זו השאלה הגדולה. קרוב לודאי שחלק לא מבוטל מהם נטמע בערי ישראל. כמה עשרות מבין מודחי בית המקדש הולכים לקומראן. הם מייסדים שם את הכת. איך אנחנו יודעים את זה? כי בני צדוק מוזכרים עשרות פעמים במגילות, וכנגדם מוזכרת דמות שפעם קוראים לה 'כהן הכזב' ופעם 'איש הלצון', ו'מרשיעי ברית'. הם מקללים דמות מסויימת. מי הדמות הזו? היא יכולה להיות אך ורק המלך שהוא גם הכהן הגדול מבית חשמונאי. בתחילה יונתן, ולאחר מכן יוחנן הורקנוס או שמעון. זו המשפחה שגנבה להם את הכהונה שלשיטתם ואמונתם נתן להם אלוהים במעמד הר סיני.
עם יונתן לא משחקים. אין ספק שהוא היה מנהיג מבטן ומלידה, ואחד כמותו לא ייתן לכמה כהנים מסכנים ועלובים לשמש לו אופוזיציה בירושלים. הוא מתחיל לרדוף אחריהם והם בורחים לקומראן. השאלה שעמדו עליה קודם היא – למה למקום הזה? אין לך מקום יותר גרוע בישראל מאשר קומראן! החלק הצחיח ביותר של המדינה. אפילו עטלפים לא גרים שם. זה מקום קירח. מדרגות של סלעים. לשם הם הולכים. הם לא חשבו שהם הולכים לאיזה אי אקזוטי בקריביים. אם הם הלכו למקום הנורא הזה סימן שהם נרדפו. סימן שלא הייתה להם ברירה אלא לנוס למקום הכי רחוק שבו יכלו למצוא מפלט מפני יונתן.
[רן] זה לא קטע רומנטי שאתה יוצא למדבר להתבודד. אתה שם כי שם לא יתפסו אותך.
[ליאורה] בדיוק. לפעמים אתה שומע אנשים מדברים על כת במדבר כדי להתייחד עם אלוהיה וכל זה. מי שטוען את זה – לא קרא מגילה אחת מימיו. המגילות מגלות דבר אחד – שהם רצו לחזור לירושלים. הם רצו לחזור לבית המקדש ולהשיב לעצמם את הכהונה הגדולה. הם בשום אופן לא רצו לחיות בקומראן. ולכן ההנחה שיש כאן נזירים רומנטיים לא עולה בקנה אחד עם מה שהם כתבו במגילות."

מלחמת בני האור בבני החושך

כשעוקבים אחר השתלשלות האירועים ההיסטורית הזו, ואם אנחנו מקבלים את ההשערה לפיה המנהיגים שייסדו את כת המגילות הגנוזות היו כהנים מבית צדוק שגורשו מבית המקדש – כמה מהממצאים הארכיאולוגיים והרעיונות המופיעים במגילות עצמן לפתע מתגבשים לכדי הבנה חדשה ושונה לגמרי לגבי אופיה של הכת הזו ומאפייניה. הם אינם מתבודדים – הם בורחים, והם גם אינם מתכננים להשאר בקומראן לנצח. השאיפה היחידה שלהם היא לחזור לירושלים ולהשיב לידם את מעמדם הרם ואת הכהונה שנגזלה מידם. חברי הכת שונאים את הכהנים מבית חשמונאי שנאה עזה ומחפשים נקמה.

אבל מאין תבוא הנקמה? הרי מדובר בקבוצה קטנה וחלשה של כהנים, שאין לה סיכוי לגבור על צבאו של יונתן החשמונאי. התשובה שלהם, אומרת ליאורה, הייתה למעלה, בשמים.

"הם פתחו לעצמם אידיאולוגיה כיתתית, שבאה ואומרת שהדרך לירושלים חסומה אלא אם אנחנו נשנה את דרכנו ונהייה ראויים לחזור לירושלים. כאן אנחנו צריכים לחזור למגילת בני האור ובני החושך וגם ליצירה בשם 'סרך היחד' (סרך – חוק, יחד – השם שכינו את עצמם).
מגילת המלחמה מתארת את המציאות כאילו אנחנו ביום האחרון של ההיסטוריה, עכשיו מתחילה מלחמת יום הדין. במלחמה הזו מתייצבים כוחות האור נגד כוחות החושך. כל הרעות שבאו על ישראל הן תולדה של ההתגברות של כוחות החושך על פני כוחות האור.
[רן] יש בילד-אפ שכזה.
[ליאורה]אנחנו מגיעים לערב ההכרעה. אנשי הכת בקומראן מייצגים את כוחות האור ונגדם עומדים כוחות החושך וביניהם אנשי ירושלים. הם קוראים לה 'גולת ירושלים'. למה גולה? ירושלים תחת בני חשמונאי נמצאת בעצם בגלות. הנקודה היא שהמלחמה פורצת מתוך קומראן. לא מגידו ולא ארמגדון. זה מתחיל מקומראן.
ומכיוון שהמלחמה האחרונה תתחיל מקומראן על המחנה להיות טהור לחלוטין. כאשר אתה מבין את זה, אתה מבין שהמלחמה היא הדרך היחידה שלהם להינצל מהחיים במקום הנורא הזה ולחזור לירושלים, אתה מבין שאם אנשי הכת ישמרו על אורח חיים טהור לחלוטין למשך פרק זמן – המלחמה תפרוץ ואנחנו ניוושע כי במלחמה הזו יקחו חלק מלאכי הקודש ובסופה יצטרף אלוהים אל המלחמה ואז כל הרשע ייעלם מן העולם. אנחנו נחזור לירושלים ואל חיינו הקודמים.
[רן] ומה יקרה אם הם לא ישמרו על טהרה?
[ליאורה] אם לא ישמרו על טהרה, אלוהים ומלאכי הקודש לא ייכנסו למחנה שיש בו טומאה. אם לא ייכנסו לא תפרוץ המלחמה והמסכנים האלה יצטרכו להמשיך ולחיות בקומראן עד קץ הימים."

עכשיו אנחנו מתחילים להבין את הצורך לחיות בטהרה גמורה. האמונה היוקדת שלהם שרק הקפדה מוחלטת על דיני הטהרה תביא במהרה את המלחמה האפוקליפטית של בני האור בבני החושך שבה יזכו סוף סוף לנקום במי שגזלו מהם את הכהונה – דחפה ודיברנה אותם לקנאות דתית קיצונית ביותר. זה מסביר מדוע החזיקה הכת ששה עשר מקוואות עבור אוכלוסיה של מאה וחמישים איש, מדוע לא הביאו מזון מבחוץ וייצרו בעצמם את הכלים שמהם אכלו. זה מסביר גם מדוע לא הביאו את נשותיהם לקומראן- שכן דם המחזור החודשי ודם הלידה נחשבים מקור לטומאה.

אם כן, הכת בקומראן נוסדה ככל הנראה על ידי כהנים מבית צדוק שגורשו מבית המקדש, שהאמינו שבאמצעות הקפדה על טהרה קיצונית יקרבו את יום הדין, מלחמת בני האור בבני החושך. אחרי המלחמה ינהיגו את חברי הכת בחזרה לירושלים, לגרש את הכהנים מבית חשמונאים שהפרו את ההבטחה שנתן להם אלוהים במעמד הברית בהר סיני. עדות נוספת לכך היא שעל פי הכתוב במגילות, המשיח שלו ציפו אנשי הכת היה אמור להיות נצר לאהרון משבט לוי – ולא מבית דוד, שהיה משבט יהודה.

המבנה החברתי של הכת בקומראן

העדויות הארכיאולוגיות מראות לנו שהכת התקיימה כמאתיים שנים: מסביבות 150 לפנה"ס ועד 68 לספירה. מכיוון שלא היו נשים בכת וגם לא ילדים – כנראה שחברים חדשים הצטרפו אליה לאורך השנים, אולי מקרב יהודים שחשו שהדרך היחידה לסיים את הכיבוש היווני ואחר כך הרומי היא באמצעות התערבות שמיימית. ה'מתנדבים', כפי שמכנות המגילות את המצטרפים האלה, לא הפכו לחברים שווי זכויות מיד עם הצטרפותם. אחד המאפיינים של כת טיפוסית הוא מבנה הירארכי נוקשה, וכך גם במקרה הזה. מצטרף חדש היה מתחיל ממעמד נמוך – ועם הזמן טיפס אל מעמד גבוה יותר.

"אנשי הכת נחלקו לארבעה רבדים. אם אדם מהרובד הנמוך נגע באיש מדרגה גבוהה ממנו, הוא טימא אותו והאיש מדרגה גבוהה היה חייב לטבול במקווה כדי להסיר את הטומאה.
[רן] מה עשו לאנשים שלא התנהגו כמו שצריך?
[ליאורה] הענישו אותם, בחומרה. העונש הרגיל היה חרם. הכת התפללה יחד, אכלה יחד, עבדה יחד – כל הפעילות שלהם הייתה יחד. זה לא פלא שהם קוראים לעצמם 'יחד' או 'עדה'. אדם שעזב את המשפחה והצטרף אליהם – הם היו כל החיים שלו. היחידים שהיה לו מגע איתם. אם אסור היה לו מגע איתם, לא היה לו לאן ללכת. צריך לזכור איפה הם חיו, בסוף העולם.
עונש אחר היה קיצוץ במנת המזון. סרך היחד מציין שאחד העונשים שהטילו על עבריינים – ומה היו העברות? צחוק, התערבות בדברי השני, להשמע לכהנים – הייתה הרעבה. הם קיצצו רבע ממנת המזון היומית. הם חיים בבידוד: אין מזון שאדם יכול להשיג מחוץ לכת. ואדם שנענש לפעמים עד שנתיים – סבל חרפת רעב.
במקרה שהם חשדו שאחד האנשים בוגד בהם, גילה את הסודות שלהם למישהו, העונש שלו היה גירוש. גירוש משמעו מוות.
[רן] זה חור באמצע המדבר.
[ליאורה] ודאי. אתה מגרש משם מישהו, לאן הוא ילך? לאן הוא יגיע? הפירוש המעשי של הדברים האלה זה גזר דין מוות. מי שגורש לא היה לו שום סיכוי."

לכת המגילות הגנוזות היה מנהיג, אבל אנחנו לא יודעים עליו הרבה מעבר לכינויו האניגמטי: 'מורה צדק'.

"מורה הצדק היה המנהיג שלהם. בראש כל כת חייב לעמוד מנהיג – זה אחד המאפיינים של כת. אנחנו לא יודעים את השם האמיתי שלו. מה חשוב במורה הצדק?
אנשי הכת העתיקו את התנ"ך ואת הספרים החיצוניים והיו להם עוד כתבים. הם כתבו את ספרי החוקים שלהם, ובנוסף כתבו פשרים. 'פשר' הוא לקיחה של פסוק מתוך הספרות הנבואית, והם מפרשים את הפסוק הנבואי כמתייחס לזמנם. הפשר אומר שהנביאים שחיו 400-500 שנים קודם לכן דיברו על נבואות שלא מתכוונות אל התקופה שבה הנביא חי. הנביא ידע חלק מהמסר האלוהי, אבל לא את כולו. מורה הצדק, הוא היה לו 'קו פתוח' אל האלוהים. הוא יודע לפרש.
[רן] ולמה ההעתקה האובסיסיבית הזו של המגילות?
[ליאורה] פה לא ראיתי אף מחקר שמסביר למה הם כתבו. האפשרות היא שהם באו מבית המקדש. אם התנ"ך הועלה על הכתב בבית המקדש וכותבים אותו אנשים שידעו קרוא וכתוב – העילית, הגילדה של יודעי קרוא וכתוב.
[רן]…אז חברי הכת ממשיכים את המסורת הזו, שנמצאת בדנ"א שלהם.
[ליאורה] נכון, ולדעתי ואין לי מחקרים שאומרים את זה, הם רצו להוכיח שהם ראויים לגאולה. הם רצו להשאיר אחריהם תיעוד שאומר – אנחנו הקפדנו על החוקים, אנחנו הלכנו בדרך הישרה ונזהרנו מכל טומאה, ולכן לנו מגיע להכנס לעידן אחרית הימים, שהוא בעצם חזרה למה שהיה קודם."

סופה של כת המגילות הגנוזות

כת המגילות הגנוזות הייתה, ככל הנראה, הכת הראשונה בהיסטוריה – לפחות בעולם המערבי. זה חוסר מזל, כי כפי שאנחנו יודעים לומר היום מניסיונן העגום של כל הכתות שהאמינו שהנה הנה יום הדין קרב ובא – יום הדין אף פעם לא בא והמשיח שלו ציפו – אפילו לא מטלפן. מי שכן הגיעו, לעומת זאת, היו הרומאים.

"[רן] מה אנחנו יודעים על סופה של הכת הזו?
[ליאורה] הסוף של הכת היה רע ומר. החשמונאים רדפו אחריהם, אבל כנראה לא בצורה יותר מדי יסודית, כי העובדה היא שהם שרדו מאתיים שנים. אם החשמונאים היו רוצים לסלק ולהכחיד אותם – היו מכחידים אותם. אבל הם הציקו להם.
בשלב מסוים יוון נופלת ועולה רומי. והרומאים, עם הגזרות וההתנהגות שלהם, מעוררים פה מרד. הם [חברי הכת] מצטרפים למרד שפורץ בארץ. האם הם חשבו שזה מבשר הגאולה, הנה הגיע יום הדין? אז באמת הגיע יום הדין, ויום הדין הסתיים בזה שבני החושך ניצחו את בני האור והם נכחדו. מי שטובח בהם, מציין פלביוס, היו הרומאים והתיאורים אכזריים מאד. הם הרגו אותם כי הם היו קנאים. ישנה טענה שהם הצטרפו אחר כך לסיקריקים, שהייתה קבוצה אחרת – לא כת – של קנאים קיצונים מבני ישראל שנלחמו ברומאים וביהודים שהתנגדו לקנאות הדתית שלהם."

זהו, הגיע הסוף. מאתיים שנים של אדיקות קיצונית חלפו והסתיימו להן בלא כלום. באיזה שהוא מקום, אני חש עצבות מסויימת עבור חברי הכת שסבלו כל כך הרבה ולאורך כל כך הרבה שנים – מבלי שזכו בגאולה שלה נכספו.

אבל לפני שגונזים את פעילותה רבת השנים של כת המגילות, סוגרים אותה בתוך כד אטום וטומנים אותה באיזו מערה חשוכה של ספרי ההיסטוריה – ייתכן ולפן אחד של האדיקות הדתית של חברי הכת דווקא הייתה השפעה היסטורית מהותית, ואולי אפילו מהותית מאד.

"תפילה לא קיימת בתנ"ך. אין לך טקסטים ונוסחי תפילה קבועים בתנ"ך. למשל, אתה לוקח את התפילה של חנה, אם שמואל. היא עקרה ומגיעה לארון הקודש בשילה ומתפללת לאלוהים – אבל היא באה על המצוקה האישית שלה, לא טקסט שנכתב מראש, טקסט רבני. אין דבר כזה.
ברגע שאותם אנשים הלכו אל הכת, עזבו את ירושלים, לא הייתה להם שום דרך לבטא את האמונה הדתית מכיוון שהקרבת קורבנות היא עבודת פולחן מקדשית ולא נעשית בשום מקום אחר. הם מחליפים את עבודת הקורבנות בנוסחי תפילה משלהם. ראינו קודם שהכהן היה מתפלל או מברך את האנשים, אנחנו מוצאים את זה בסרך היחד ומגילות אחרות שמלמדות אותנו שהיו להם טקסטים כתובים שאותם הם השמיעו כביטוי יחיד לאמונה שלהם.
אנשי הכת הצטרפו, באיזהו שלב, למרד הגדול. המרד הגדול פורץ בשנת 68'-70'. יכול להיות שהם מביאים איתם את התרבות התפילתית שלהם, או שהיא הייתה מוכרת באיזשהו אופן.
על כל פנים, תפילה בנוסח מוסדר ובמועדים קבועים, הייתה מקובלת בקומראן.
[רן] זה המקום הראשון שבו אנחנו רואים את זה מופיע?
[ליאורה] כן. חד משמעית. משם זה כבר נפוץ הלאה כי אין לך יותר בית מקדש. והדת היהודית שהיא צמודת חבל ארץ מסוים יכולה להשמר גם על הירח, כי אתה יכול להתפלל על הירח, וזה לא צמוד טריטוריה מסויימת, ובית מקדש."

סיכום

נסכם את הסיפור כולו. המגילות הגנוזות חשובות לנו מכיוון שהן מספקות הצצה נדירה, כמעט יחידה מסוגה, אל חייהם ומחשבותיהם של כת מסתורית שחייתה בימי בית שני – שעד שנת 1947 איש לא ידע על קיומה.

המידע שמופיע במגילות , לצד תיאוריו של יוסף בן-מתתיהו על האיסיים והממצאים הארכיאולוגיים מחורבת קומראן, מציירים לנו תמונה לא נעימה כל כך של מה שהתרחש כאן לפני אלפיים שנים ויותר. מלחמת תרבות בין מזרח ומערב, ושושלת כהנים מושחתת ותאוות בצע דירדרו את העם לכדי מלחמת אזרחים פנימית, וכהנים המובסים נאלצו לברוח על חייהם אל המצוקים הנידחים של ים המלח. שם, באמצעות עינויי נפש וגוף והקפדה על טהרה קיצונית ממש, קיוו הבורחים לזרז את יום הדין ולדרבן את אלוהים לגרש מירושלים את 'מרשיעי הברית' – הכהנים מבית חשמונאי. הם כשלו. אחרי מאתיים שנים במדבר, לא הגיעו חברי הכת אל העיר המובטחת – אלא נרמסו תחת מגפיהם של חיילי הליגיון הרומי.

המגילות, בצירוף העדות שמוסר יוסף בן מתתיהו, מלמדות שאנשי הכת התייחסו למכלול מגוריהם כאל תחליף למקדש שממנו נושלו. בהעדר המקדש הם המירו את עבודת הקרבנות, שהייתה תפקידם המובהק של הכוהנים, בתפילה.  הקשר בין תפילותיהם של חברי כת המגילות הגנוזות והשתרשותם של מנהגי התפילה בקרב העם היהודי הוא אמנם קשר נסיבתי למדי – אבל אם הם אלו שהמציאו את עבודת הקודש ה'מטאפיזית' שהחליפה את עבודת הקודש הפיזית במקדש – אזי היה להם חלק בעובדה שהיהודים הגולים המשיכו לעבוד את אלוהים באמצעות תפילה ולא נטשו את אורח חייהם. ואחרי אלפיים שנות גלות חזרו היהודים ששמרו על יהדות אבותיהם לארץ ישראל ונלחמו על עצמאותה של מדינתם.

מכאן שאולי לכת המגילות הגנוזות הייתה תרומה מכרעת לעובדה שאנחנו נמצאים כאן, בארץ ישראל, אחרי אלפיים ומאתיים שנים, חוגגים את ראש השנה ופסח וכותבים ומדברים בעברית – כמעט אותה העברית שבה כתבו אנשי הכת את המגילות שלהם…ייתכן בני האור נצחו, בכל זאת.

יצירות שהופיעו בפרק:

https://soundcloud.com/harmonic-rush/desert
https://soundcloud.com/sepgil/traveling-through-the
https://soundcloud.com/isaac-p-rez-riera/desert-movement
https://soundcloud.com/myuu/growing-shadows-creepy-ambient-music
https://soundcloud.com/bjarke-tan/war-begins
https://soundcloud.com/bjarke-tan/warfare
https://soundcloud.com/bjarke-tan/let-there-be-war
https://soundcloud.com/eyatt-warp/nights-in-a-desert