top of page

[עושים היסטוריה] 202: כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 2 מתוך 2)

16.9.20

[עושים היסטוריה] 202: כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 2 מתוך 2)

חברי הכת בקומראן, מי שכתבו את המגילות הגנוזות, נקטו במנהגי טהרה קיצוניים באופן יוצא דופן עד כדי אי עשיית צרכים בשבת וטבילה אובססיבית במקוואות. מה הוביל לקנאות הדתית הזו? בפרק זה נשמע על השחיתות של משפחת הכהנים מבית צדוק שהובילה למלחמת אזרחים בעם היהודי בארץ ישראל, וגירושם של בני המשפחה אל קצה המדבר שם זממו להשתלט מחדש על בית המקדש באמצעות זירוז, לא פחות ולא יותר יום הדין.

[עושים היסטוריה] 202: כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 2 מתוך 2)
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

כת המגילות הגנוזות – מלחמת בני האור בבני החושך (חלק 2 מתוך 2)

כתב: רן לוי

כשאני שומע על מישהו שהלך להתבודד במדבר, אני מודה שהתמונה המנטלית שעולה במוחי היא מעין פרשנות הוליוודית של סצנת התבודדות במדבר: אדם לבוש גלימה לבנה שיושב לו על קצה צוק מסוים, או אולי בפתחה של מערה, ומהרהר על משמעות החיים, והקשר העמוק שבין האדם לטבע.


תגרשו את התמונה הזו מראשכם, ומהר. בכל הקשור בכת הנזירים שחיה בקומראן לפני אלפיים ומאתיים שנים – עלינו לזנוח את הרומנטיות ההוליוודית מאחורינו. הנזירים שחיו קומראן לא היו גרסה קדומה של ההיפים מקליפורניה: הם היו חבורה של קנאים דתיים בצורה קיצונית. הם הקפידו על טקסי טומאה והיטהרות במידה שקשה לתפוס אותה, והקפדנות הקנאית שלהם מדהימה עוד יותר כשלוקחים בחשבון שבחרו להתיישב באחד המקומות הצחיחים והקשים ביותר למגורי אדם שניתן לדמיין.


"החוקים שקבעה הכת לעצמה מפורטים בספר שנקרא 'סרך היחד'. שם הם אומרים דבר כזה: אסור לאנשי הכת לצחוק. אסור להלך ערומים. אסור להם להתערב איש בשיחת רעהו. אסור להם לאכול מזון שלא יוצר בתוך הכת. החשש הוא תמיד שטומאה תחדור פנימה דרך המזון, מה שמסביר את ההמצאות של הכבשן ואת זה שיצרו לעצמם כלים.
מתוך מגילת המלחמה ברור שלא מתפנים לצרכים גדולים בשבת.
[רן] זאת אומרת, ביום שבת אתה לא הולך לשירותים לעשות דברים גדולים יותר…
[ליאורה] זה מדהים. מי ששם לב לדבר הזה, וזה הדהים אותו, היה יוסף בן מתתיהו, שאומר – "כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת חוץ (=מחוץ לתחום השבת) להיפנות לצרכיהם. וביתר הימים הם חופרים במעדר … חור עמוק באדמה ומכסים אותו במעילם לבל יכלימו את אור האלוהים … ולמעשה הזה הם בוחרים מקומות שוממים. " הם בוחרים פינה, חופרים בור עמוק ואחר כך מכסים את מה שהם עשו.
[רן] זו ממש טרחה רצינית כל פעם שאתה רוצה ללכת לשירותים.
[ליאורה] ומוסיף בן מתתיהו ואומר – "ואף כי הטלת צואה היא צורך הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.
"ישנה מגילה שנקראת 'ברית דמשק'. המגילה אומרת שאסור להזיז כלי ביום שבת, גם לא לשם הצלת חיי אדם. אתה הולך אל הקיצוני ביותר. כאשר אלה החולים, אתה מבין שהחשש מטומאה מכתיב את כל אורחות חייהם.
אמרנו שהם אכלו יחד, ויוסף בן מתתיהו מתאר שלפני כל ארוחה הם הטהרו באחת המקוואות, החליפו את בגדי העבודה לבגדי לבן, נכנסו אל אולם ההסעדה והוא אומר כך –

'ואחרי זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור בד ורוחצים את בשרם במים קרים. ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד (=אולם ההסעדה) ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר אשר לא מחברתם. והם הולכים בטהרה, כהולך למקום קדוש, ובאים אל מקום ההסעדה הזה. ובבואם שמה הם יושבים במנוחה, והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר, והמבשל (=טבח) מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחר. והכהן מתפלל לפני אוכלם, וקודם התפילה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארוחה, קורא הכהן תפילה שנית. ככה הם פותחים וגומרים סעודתם בתפילה לאלוהים המכלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקודש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעודת הערב הם עושים כן … '

[רן] זאת אומרת, כל ארוחה הופכת להיות טקס דתי של הטהרות, תפילה ובגדים מיוחדים.
[ליאורה] אין לזה שום צידוק, אלא אם אתה רוצה להרוויח משהו. להביא את הקץ."

הכהנים מבית צדוק

בפרק הקודם תיארנו את סיפור גילויין של המגילות הגנוזות – אחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר במאה העשרים. המגילות הגנוזות מכילות כתשע מאות טקסטים וחיבורים דתיים מהמאות השלישית, השנייה והראשונה לפני הספירה, תקופה שהיא 'חור שחור' בהיסטוריה היהודית שכן מעט מאד ידוע על החברה הישראלית שחייתה באותן שנים בארץ ישראל. השאלה שבה נעסוק אנחנו היא מי היו האנשים שכתבו את המגילות האלה, ומה אנחנו יכולים ללמוד אודותיהם מתוך הכתוב במגילות, הממצאים הארכיאולוגים בקומראן ותיאוריו של יוסף בן-מתתיהו אודות 'האיסיים'.


"לפי הכתוב במגילות, הכוהנים מבית צדוק היו המנהיגים של הכת. הם קבעו את אורח החיים שלהם, את הטקסים, את העונשים, מה מותר ומה אסור. הם היו המנהיגים של הכת, וכאשר תפרוץ מלחמת בני האור בבני החושך הם יהיו הלוחמים שיילחמו יחד עם מלאכי הקודש ואלוהים נגד אנשי החושך. מכיוון שהם מזכירים את הכוהנים מבני צדוק כל כך הרבה פעמים אנחנו יכולים לומר שיש מקום להניח שהכהנים מבני צדוק היו המייסדים של הכת."


הקול ששמעתם שייך לד"ר ליאורה רביד, מומחית להיסטוריה של תקופת התנ"ך. כפי שמספרת ליאורה, הקונצזוס בין החוקרים הוא שאת הכת בקומראן הנהיגו כהנים שהשתייכו למשפחה סצפיפית: משפחת צדוק. משפחת צדוק הייתה סוג של 'משפחת אצולה' יהודית. הם היו הכהנים הגדולים בבית המקדש במשך למעלה משבע מאות שנה – מימי דוד ושלמה בסביבות המאה התשיעית לפני הספירה, ועד תקופת הכיבוש היווני במאה השניה לפני הספירה. בני משפחת צדוק האמינו שהכהונה הוענקה להם על ידי אלוהים במעמד הר סיני – והכתוב בתנ"ך משקף את העמדה הזו.


"ספר שמות, פרק כ"ח ואילך, מספר שאלוהים הורה למשה להכתיר את אהרון לכהן גדול. בספר שמות אומר אלוהים למשה – 'וְאַתָּה [משה] הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי: אַהֲרֹן, נָדָב, ואביהו, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת … וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי.' בהמשך לדברים אלה אמר אלוהים למשה: 'וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם, אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי." מתוך הדברים האלה נוצר רושם שיש לך דמות של אהרון, שהיה אח של משה. כאן כדאי לפתוח סוגריים ולומר שיש חוקרים רבים שטוענים שלמשה מעולם לא היה אח בשם אהרון, וזה היה איזה שהוא 'מתנחל' לתוך המשפחה הזו כדי להצדיק את הסיפור של בני צדוק.
[רן] זאת אומרת, הדמות של אהרון נכתבה בדיעבד כדי להצדיק את מקומה של השושלת הכהנית.
[ליאורה] חד משמעית. יתרה מזאת, אם תוציא את הסיפור של אהרון מתוך התנ"ך, כל הסיפור ייראה הרבה יותר חלק. אבל זה הטקסט שיש לנו…
[רן] ובתקופה הזו עדיין אין לנו בית מקדש. אז מה עושים שם כהנים?…
[ליאורה] לכן הסיפור נכתב בדיעבד. אתה מתאר כהן שלבוש בגדי שרד. איפה? במדבר סיני? נו, באמת…
[רן] [צוחק] חם בסיני…
[ליאורה] איפה אתה מוצא שם זהב ובדים יקרים… אבל זו המסורת, וזה קיים. בהמשך מתברר לך שהכהונה ניתנה לאהרון ולבניו, אבל לא בדיוק. את מקומו של הכהן הגדול יורש בן אחד, אלעזר, ושאר אחיו הופכים להיות כהנים פשוטים.
[רן] זאת אומרת, נוצר איזה שהוא פער מעמדות קטן בתוך בית הכהונה.
[ליאורה] כמו ראש ממשלה אחד ומאה עשרים חברי כנסת שרוצים להיות ראש ממשלה. זה מה שיקרה."


תזכרו את המשפט האחרון הזה: את מקומו של הכהן הגדול יורש רק בן אחד- הבן הבכור – וכל שאר האחים הופכים להיות כהנים פשוטים. לעובדה הזו תהיה חשיבות מכרעת בהמשך הסיפור.


אחרי מעמד הר סיני וההבטחה האלוהית, הכהנים נעלמים מהתנ"ך למשך תקופה ארוכה מאד. הם אינם מוזכרים בתקופת ההתנחלות בארץ כנען, בתקופת השופטים ובימי של שמואל הנביא. הפעם הראשונה שאנחנו שומעים את השם 'צדוק' הוא רק מאתיים וחמישים שנה, בערך, אחרי יציאת מצרים – אבל גם אז, הם לא ממלאים תפקיד חשוב במיוחד בחיי העם.


"מסופר שאחד המקורבים לדוד היה כהן בשם צדוק בן אחיטוב. השם צדוק הוא בעייתי משום שלדברי חוקרים שאני מצטטת אותם, השם צדוק בכלל לא שם עברי אלא יבוסי. הכהן צדוק בן אחיטוב היה בכלל יבוסי שהצטרף לדוד והיה נאמן לו. הבן שלו, כנראה, היה מאלה שהמליכו את שלמה בנחל הגיחון ושלמה נותן בידו את הכהונה הגדולה.
אתה מסתכל על ספר מלכים ומחפש כוהנים גדולים בשם 'צדוק'. תחפש, אתה לא תמצא אותם. מוזכר שיש כהנים, אבל הם ממלאים תפקיד מאד שולי – המקדש שבנה שלמה היה מקדש מלך. ומי שעמד בראש המקדש היה שלמה. שלמה הוא זה שמכניס את ארון הקודש יחד עם הכהנים אל המקדש. דוד הוא זה שמוביל את ארון הקודש אל ירושלים. בראש ההיראכיה בימי המלוכה עמד מלך, ולא כהן.
יתרה מזאת, ספר דברים מונה ארבעה מעמדות של עניים בחברה הישראלית: הגר, היתום, האלמנה והלוי. מצטערת, רן…
[רן] אנחנו היינו די בקאנטים.
[ליאורה] אתה היית די פלאבי באותם ימים…הנקודה החשובה היא שהכהנים מאד מאד שוליים לתפקיד שימלאו אחר כך. מי שעומד בראש המקדש ומקריב קורבנות זה מלך ולא כהן."

הצהרת כורש

אם כן, על פי המסורת משפחת צדוק היא נצר לאהרון, אחיו של משה, ואלוהים העניק להם את זכות הכהונה במעמד ברית הר סיני. ליתר דיוק – זכות הכהונה ניתנת רק לבן הבכור של הכהן הגדול, וכל שאר הבנים נידונים לנגן לו כינור שני. בימי דוד המלך אנחנו שומעים לראשונה על כהן בשם צדוק בן אחיטוב, ובנו מתמנה לכוהן הגדול של שלמה המלך. אבל הכהנים בתקופת המלכים לא היו כל כך חשובים מבחינה דתית, ובטח ובטח שלא היו עשירים גדולים. כל זאת עומד להשתנות.


נקפוץ כחמש מאות שנה קדימה, אל שנת 538 לפני הספירה. אשור ובבל כובשות את ישראל והגלו את תושביה. נבוכדנצר, מלך בבל, כבש את ירושלים והחריב את בית המקדש שבנה שלמה. אחרי שבבל יורדת מעל במת ההיסטוריה מחליפה אותה פרס בראשותו של כורש.


"כאן קורה דבר מדהים. הוא [כורש] נתן היתר לאוכלוסיות גולות לחזור לאדמתן ולשקם בחזרה את בתי המקדש שלהם. הסיבה שהוא עשה את זה הייתה כלכלית לחלוטין.
[רן] זה לא מטוב לב.
[ליאורה] חס ושלום. הוא היה איש שהבין כלכלה מהי. הוא רצה שהם יבנו בתי מקדש שהחריבו קודמיו. מדוע? כי בתי המקדש היו הבנקים הקדומים. לתוכם נאספו המיסים שאותם הוא גבה מהעמים הכבושים. זו נקודה שחייבים לציין: כל המיסוי הזה, שהיה תוצרת חקלאית ובעלי חיים וצמר, כסף, זהב, בדים יקרים – הכל נאסף לתוך בתי המקדש."


בין עשרות אלפי היהודים שחוזרים לארץ ישראל מבבל בעקבות הצהרת כורש ובונים את בית המקדש השני, היו גם כתשע מאות מבני משפחת צדוק, הכהנים מתקופת דוד ושלמה. בני המשפחה לוקחים חלק פעיל בבנייתו מחדש של בית המקדש. התהפוכות הפוליטיות באזורנו, כך מסתבר, הטיבו עם בני המשפחה.


"כורש גבה כל כך הרבה מיסים שהוא היה צריך את שיתוף הפעולה של הכהנים שעמדו בראש בית המקדש. אז מה שקורה בארץ ישראל זה שהפירמידה מתהפכת: אם בתקופת התנ"ך בראש הפירמידה עמד המלך, עכשיו זה הכל מתהפך. המלך איננו ובגלל האינטרסים הכלכליים של כורש ובניו עומד הכהן. הכהן הופך להיות המנהיג הרם ביותר בתוך האוכלוסיה הכבושה. כורש מעוניין בו כדי שישתף פעולה לצורך גביית המיסים.
[רן] הוא יודע שהעם ישלם לכהן יותר בקלות מאשר לגובי המיסים שלו.
[ליאורה] בודאי. הכהן ומשפחתו הם גובי המיסים באוכלוסיה הכבושה, ונעזרים בצבא המלך. איפה הם נהנים? דבר ראשון, כורש הטיל מיסים איומים על העמים שכבש – והכהנים היו פטורים ממיסים. דבר שני, הם כנראה נהנו מאחוזים מסויימים מגביית המיסים. זה היה מקור נוסף לעושר. דבר נוסף היו המעשרות שהובאו לבית המקדש. המעשרות היו כסף (המתכת), צאן ובקר לקורבנות, חיטה, תבואה, יין, ענבים – כל מה שאתה מסוגל לקטוף מהעצים ולהוציא מהאדמה. בית המקדש היה 'אוצר המלך.' ומי מתעשר? מי שנמצא במקום, מי שאכל את זה. הרי אתה מקריב את הקורבנות האלה ומישהו אוכל אותם.
יתרה מזאת, בסוף ספר נחמיה הוא מתאר שוק שפועל בירושלים, ומתוך ספר המקבים אנחנו מבינים שהמונופול על השוק בירושלים היה בידי הכהנים של בית המקדש. הכהנים האלה גבו מיסים מהסוחרים שבאו למכור את המרכולת שלהם. עוד מקור הכנסה. יש לך ארבע מקורות הכנסה שגורמים לכך שהמשפחה הופכת להיות מאד מאד עשירה, וכמובן מאד מושחתת כי זה הולך ביחד.
ספר נחמיה מספר לנו על התמונה החברתית. הוא מתאר אנשים שבאים אל המנהיג נחמיה ובוכים על המיסים הכל כך כבדים שהם לא מסוגלים לשלם אותם ולכן האדמות נלקחות מהם. לוקחים מהם את הבנים והבנות, את הילדים שלהם, כמיסים. הילדים האלה הופכים להיות עבדים לאותם עשירים – ואתה שואל את עצמך מי העשירים? זה שולח אותך לאותה המשפחה, משפחת צדוק."

הטלנובלה של משפחת צדוק

אין שום דרך מעשית לדחוס את כל מעלליה של משפחת צדוק לאורך מאות השנים שבה שלטה על בית המקדש בירושלים לתוך פרק בודד של עושים היסטוריה. למעשה, הם מתאימים יותר לטלנובלה מתמשכת בסגנון 'היפים והאמיצים'. מדובר באוסף של סיפורים מפותלים על קרבות ירושה ומאבקי כוח בתוך המשפחה, שסובבים כמעט תמיד סביב רצונם של האחים הצעירים לתפוס את מקומו של האח הבכור בתפקיד הכהן הגדול. ויש רק דרך אחת לנשל את הכהן הגדול מתפקידו: להרוג אותו.


ניתן דוגמא אחת, על קצה המזלג, כדי לתת מושג על מה מדובר. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספק לנו את הסיפור הבא. התקופה היא סוף המאה החמישית לפני הספירה, ימי שלטון פרס. הכהן הגדול הוא אדם בשם יוחנן, וליוחנן יש אח צעיר בשם ישוע, שגם הוא רצה מאד להיות כהן גדול.  ישוע הצעיר היה חבר של הנציב הפרסי בארץ ישראל – נציגו של מלך פרס. הנציב הפרסי הבטיח לישוע שידיח את יוחנן וימנה אותו לכהן הגדול – אבל כשנכנס ישוע לבית המקדש בצעד קל ובחזה נפוח כדי לקחת את המשרה שהובטחה לו, פרצה קטטה בין האחים ויוחנן, הכהן הגדול, רצח את אחיו התככן בין כתלי בית המקדש. כדאי לזכור שרצח הוא אחד הטומאות הגדולות ביותר שניתן להעלות על הדעת ביהדות – והכהן הגדול עצמו הוא זה שטימא את בית המקדש כך.


הסאגה ממשיכה. ליוחנן היו שני בנים – יוידע הבכור שירש את הכהונה הגדולה, ומנשה הצעיר. מנשה התחתן עם נערה שומרונית ואביה של הכלה, שומרוני עשיר מאד, הקים עבורו בהר גריזים העתק של בית המקדש הירושלמי – שם שימש מנשה ככהן הגדול. במילים אחרות, ועד כמה שזה נשמע מוזר – בסביבות שנת 400 לפני הספירה היו שני בתי מקדש שהתקיימו זה לצד זה, תחת הנהגתם של כהנים מבני משפחת צדוק שהתחרו זה בזה על ההכנסות ממיסים. בית המקדש השומרוני התקיים עד שנת 111 לפני הספירה, בקירוב, אז הוחרב בידי החשמונאים.


אלו סיפורים על קצה המזלג, כאמור – אך אל פסגת השחיתות והסיאוב הגיעו בני משפחת צדוק בתקופת השלטון היווני.

מלחמת תרבות

האימפריה הפרסית נפלה וב-333 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון, מייסד האימפריה היוונית, את ארץ ישראל. אל הזעזוע הגיאופוליטי של נפילת האימפריה הפרסית נתווסף זעזוע חשוב נוסף – תרבותי.


"השינוי הגדול הוא בין מזרח למערב. אנחנו היינו מאתיים שנים תחת השלטון הפרסי – שלטון מזרחי שלא התערב באוטונומיה של הארצות הכבושות, כל עוד לא היו מרידות והמיסים שולמו בזמן. ההפך עם השלטון היווני-ההלני. התרבות החדשה הייתה תרבות מזהירה אבל עם כל הפסלים והזבחים והדמויות בעירום…. הם הרגישו שמבחינה תרבותית ואינטלקטואלית הם עליונים. וכשהם נכנסים וכובשים את ארצות המזרח הם מכנים את האוכלוסיה המזרחית, האותנטית, 'ברברים'. אנחנו חלק מהם. וכדי שהברברים יפסיקו להיות ברברים, צריך לחנך אותם. צריך להקנות להם ערכים נכונים. שפת השלטון היא שפה יוונית. אתה רוצה להיות בקשר כלכלי עם השלטון היווני? תתכבד ותלמד יוונית. יתרה מזאת, הם בנו פה ערים ובכל ארצות הכיבוש, ערים יווניות פה בישראל – בית שאן, שומרון. הם מציבים בערים היווניות פסלים ומזבחות לכבוד האלוהות היוונית, לזאוס.
מכיוון שהכהנים מבית צדוק כל כך רצו בקשר עם היוונים, הם מתחילים להתייוון בעצמם. הם מקבלים את התרבות היוונית ורוצים בה. אנחנו נכנסים כאן לסחרור לגמרי אחר."


וכשהלך אלכסנדר מוקדון לעולמו חילקו ביניהם יורשיו, הגנרלים של צבאו, את הטריטוריה הענקית שכבש. בסוריה עלה לשלטון מלך בשם סלאוקוס, וארץ ישראל נפלה תחת ריבונותו.


"בסוריה יש לנו מלך בשם סלווקוס. את סלווקוס אף אחד לא מכיר, אבל את הבן שלו כולנו מכירים: אנטיוכוס המפורסם. ילדי הגן מגרשים אותו בכל שנה. אנטיוכוס הרשע.
[רן] אז בעצם כשילדי הגן לומדים על אנטיוכוס היווני, הוא לא באמת היה יווני. הוא לא הגיע מיוון אלא מאזור סוריה, אבל היה בן לתרבות ההלניסטית.
[ליאורה] נכון מאד. יש בכלל ספק אם הוא אי פעם ביקר ביוון.
אנחנו בערך בשנת 175 לפנה"ס. הכהן הגדול בירושלים הוא חוניו השלישי מבית צדוק. ספר המקבים מתאר את חוניו בצבעים מאד חיוביים, ככהן טוב שפועל למען העם וישר מכל בחינה שהיא. אלא שלחוניו יש יריב: האחראי על השוק בבית המקדש. אדם שכנראה השתייך למשפחת הכהנים במעמד מאד חשוב, בשם שמעון.
שמעון וחוניו מסתכסכים על השליטה בשוק בירושלים. בסכסוך ביניהם ידו של חוניו על העליונה ושמעון לא מוכן לקבל את העובדה הזו. הוא פונה לנציב היווני בארץ ישראל, מישהו בשם אפולינוס. הוא אומר לו – 'תשמע, במקדש יש אוצרות מאד גדולים. כדאי לך לקחת אותם אל המלך.' הולך אפולינוס אל המלך אנטיוכוס ואומר לו – 'נודע לי דרך אותו שמעון שבמקדש יש אוצרות גדולים ששומרים היהודים.' אנטיוכוס מורה לו לרוקן את המקדש.
אפולינוס מטיל את התפקיד על קצין שלו בשם הליודורוס. הליודורוס מגיע אל חוניו ודורש לרוקן את בית המקדש מאוצרותיו.
חוניו נזעק ואומר – 'בשום אופן, זה כסף שאני שומר לאלמנות וליתומים.' בירושלים יש השתוללות אדירה, ובוכים. ישנה התנפלות על בית המקדש. הליודוס יוצא מהפגישה עם חוניו ובשערי המקדש – סוס דורס אותו.
[רן] [צוחק] מוסר השכל, תסתכל ימינה ושמאלה לפני שאתה חוצה את הכביש.
[ליאורה] הוא נדרס על ידי סוס ונפצע קשה. שמעון, אויבו של חוניו, מנצל את העובדה הזו ורץ מירושלים לאנטיוכיה בסוריה. הוא נפגש עם אנטיוכוס ומלשין שהתאונה שקרתה להליודורוס בשערי המקדש הייתה באשמתו של חוניו. חוניו אוהב את היהודים אבל הוא רע למלך. דהיינו, הכהן הגדול חותר תחת המלך.
הדבר נודע לחוניו, וגם הוא רץ מהר לאנטיוכיה כדי לשכנע את אנטיוכוס שמדובר בעלילת זדון ושמעולם לא קרה דבר כזה.
ספר המקבים אומר שבזמן שחוניו נמצא באנטיוכיה, מגיע האח שלו – יאסון – לאנטיוכיה ומשח