מבצע 'אבירי לב' – צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים

כתב: רן לוי

בשמונה באוקטובר, ספג צה"ל את אחת המפלות הגדולות ביותר בתולדותיו: מתקפת הנגד על הכוחות המצרים שצלחו את תעלת סואץ וכבשו את קו בר לב – נחלה כשלון חרוץ, ועלתה באבידות רבות. הרמטכ"ל, דוד אלעזר, הדיח מתפקידו את האלוף גורודיש, מפקד זירת הדרום. האווירה בבור הפיקוד של המטכ"ל הייתה קשה. היו מי שכינו את הבור 'מרתף השואה', לאור האמירות הקשות שנשמעו בו.

אך בתוך כל החושך הזה, ניצנצה נקודת אור קטנה. במערב סיני, לא רחוק מחופיו של האגם המר הגדול, גילו לוחמיו של גדוד סיור 87 חולשה מפתיעה במערך האויב: מסדרון צר ונטול הגנה שנוצר בתפר שבין כוחותיה של הארמייה המצרית השניה בצפון, והארמייה השלישית בדרום. המסדרון הזה הוביל אל אזור מוצב מצמד, שם זיהה צה"ל זה מכבר נקודת צליחה אפשרית בעת מלחמה. אם יצליחו כוחותיו של אריאל שרון לצלוח את תעלת סואץ לפני שיגלו המצרים את דבר קיומה של נקודת התורפה – ניתן יהיה לאגף את הכוחות המצריים ממערב וללכוד אותם במלכודת מוות. כמה עשרות קילומטרים מקו החזית ניצבה פיסת הציוד הקריטית ביותר להצלחתה של התוכנית השאפתנית הזו: גשר הגלילים, מפלצת ברזל באורך של כמאתיים מטרים, שעליה אמורים היו הכוחות הצולחים לחצות את התעלה.

אבל בעקבות מתקפת הנגד הכושלת והמדממת של השמונה באוקטובר, הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר על הפסקת הפעולות ההתקפיות וכניסה למגננה כדי למנוע שחיקה מסוכנת של כוחות השריון של צה"ל. מלחמת יום הכיפורים נכנסה למעין שלב ביניים של המתנה מתוחה. בארבעה עשר באוקטובר היו אלה המצרים שנטלו שוב את היוזמה.

מתקפת הנגד של ה-14 באוקטובר

"[אסף] באיזשהו שלב מתחילות זעקות שבר מכיוון סוריה – ח'ברה, הישראלים הורגים אותנו. הם בשערי דמשק, אוטוטו."

זהו אסף וול. ביום יום הוא פרסומאי וסאטיריקן, הכותב תחת שם העט 'גורנישט' – ובלילות, היסטוריון חובב, עם התמקדות מיוחדת במלחמה ההיא. ראיין את אסף – נתן פוזניאק, שגם אחראי לכמעט כל שאר הראיונות שתשמעו בפרק.

"[אסף] אני, בלי קשר לעיסוק שלי ולתחום הלימודים שלי, שהוא בכלל היסטוריה של תקופת המקרא – אני אפשר להגיד אובססיבי לענייני מלחמת יום כיפור. אולי זה נובע מהעובדה שאני נולדתי ביום האחרון של המלחמה, או הכמעט אחרון, תלוי ממתי סופרים. המלחמה הזו מרתקת אותי מאד כמו הרבה מאד אנשים, יותר מאירועים אחרים בהיסטוריה של עם ישראל, בגלל שאני חושב שיש בה את כל המאפיינים של דרמה טובה."

ובארבעה עשר באוקטובר, הדרמה הייתה בעיצומה. המצרים והסורים תיאמו ביניהם את מועד מתקפת הפתע של יום הכיפורים. אסף מספר כי למרות התיאום הזה, המצרים לא חשפו בפני הסורים את כל הקלפים שלהם.

"[אסף] זאת הייתה הונאה שהמצרים הונו את הסורים. כשהם יצאו למלחמה עם הסורים, הם הבהירו שהמגמה שלהם היא להחזיר את סיני – ולא כך. סאדאת ידע טוב מאד באותו הזמן שהוא מחפש דריסת רגל, אחיזה – איך הוא אמר, 'אפילו גרגר אחד מסיני' – כדי להניע מחדש את התהליך הדיפלומטי, והוא הצליח בזה. אבל הסורים לא ידעו את זה. הסורים יצאו למלחמה כוללת, הם רצו לכבוש את רמת הגולן."

אבל בעשרה באוקטובר נבלמה המתקפה הסורית ברמת הגולן, וצה"ל החל במתקפת הנגד שלו אל מעבר לגבול הסורי. הלחץ הסורי הכריח את המצרים לשנות את האסטרטגיה שלהם.

"[אסף] באיזהו שלב מתחילות זעקות שבר מכיוון סוריה אל מצרים – 'ח'ברה, הישראלים הורגים אותנו. הם בשערי דמשק אוטוטו, ואנחנו חייבים שתורידו מאיתנו את הלחץ. צאו בבקשה מהמחפורות ותנו איזה לחץ על האויב בגזרה שלכם.' סאדאת החליט, בניגוד חמור לדיעות של מפקדי הצבא שלו ובמיוחד של שאזלי הרמטכ"ל, לקחת את האוגדות המשורינות שעמדו בצד שלהם, בצד המערבי של התעלה, למקרה שצה"ל יצלח את התעלה והם יצטרכו להגן על העומק שלהם, ולהעביר אותם לצד שלנו כדי לצאת להתקפה לתוך סיני.

מה בדיוק היו המטרות שלהם? זה לא כל כך ברור. כנראה להגיע אל המעברים, אל המתלה והג'ידי – אבל בסופו של דבר זה לא קרה. הם יצאו להתקפה בארבעה עשר באוקטובר אחרי שהם העבירו את הכוחות המשוריינים לצד שלנו. שמעתי את אחד המפקדים המצרים בעדות שלו אומר – 'לא ראינו מטוס ישראלי אחד בשמיים. המנוולים האלה פשוט נתנו לנו לעבור.' וכנראה שהוא צודק – נתנו להם לעבור. צה"ל הפעם לא דפק את הראש בקיר, וחיכה במגננה לפי הספר. נתן למצרים לתקוף אותו וגרם להם אבידות קשות מאד. קרוב למאתיים וחמישים טנקים מצרים אבדו בתקיפה המטופשת. בדיעבד, תמיד בדיעבד – אבל היא לא הייתה רק בדיעבד. כמו שאמרתי, הגנרלים המצרים התנגדו לזה. מפקד הארמיה השניה, במהלך הקרב איבד את העשתונות, עבר אירוע לב ואושפז עד לאחרי המלחמה. שאזלי מציין איך הוא בא לבקר אותו במטה הארמיה אחרי שסאדאת שלח אותו להרים את המורל אחרי המכה הקשה שהם ספגו. ומכאן הדרך לצליחה נפתחה. הדרך לצליחה נפתחה כי המצרים, את שרידי הכוחות שהוכו, לא העבירו בחזרה. כנראה שצה"ל ידע שכדאי לו לעבור לצד השני, כי די דליל שם."

זה היה הרגע לו חיכו כולם בצה"ל: המכה הקשה שספגו המצרים הייתה ההזדמנות הטובה ביותר לצלוח את התעלה, לפני שהמצרים מספיקים להתאושש ולהתארגן מחדש. אוגדה 143 של אריאל שרון קיבלה את האחריות על מבצע 'אבירי לב', מבצע צליחת התעלה.

החולשה הגדולה של גשר הגלילים

אבל לפני שאפשר יהיה לגרור את גשר הגלילים אל התעלה הייתה עוד בעיה אחת לפתור – והיא קשורה במה שהתברר כנקודת התורפה הגדולה ביותר של הגשר. הגשר הגדול והכבד התגלגל על גבי הגלילים הענקיים שלו, שהיו עתידים לשמש גם כמצופים כשהגשר יורד למים. זה היה הרעיון המבריק של האלוף ישראל טל, ומה שאיפשר – על הנייר, לפחות – לגרור את הגשר הכבד על החולות של סיני. אבל הגלילים הגדולים האלה הם לא גלגלים של רכב שאפשר לסובב אותם ימינה ושמאלה: הם מתגלגלים פחות או יותר בקו ישר, וכמעט שלא הייתה להם גמישות תנועה ימינה ושמאלה. במילים אחרות, גשר הגלילים היה כמו סרגל ישר באורך של מאתיים מטרים, ורדיוס הסיבוב שלו היה ענק. המשמעות הייתה שהגשר לא יכול לפנות כדי לעקוף כוחות אויב או מכשולים.

עוד לפני המלחמה, הבינו ביפת"ח – יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה – שלגרור את הגשר הענק למרחק של עשרות קילומטרים מבלי כל יכולת מעשית לשנות את כיוון התנועה – זה לא רעיון טוב.

"[פרדו] מה שכן, אחת המסקנות היו שלגרור גשר באורך 50 100 200 מ' בקו ישר, להסתובב איתו היה קשה."

זהו אלוף משנה פרדו רז, אז קצין צעיר ביפת"ח וסגנו של דוד לסקוב, ממציא הגשר.

"[פרדו] כי הוא היה די קשיח אז הגענו למסקנה שיותר טוב לעשות אותו ביחידות של 50 מ' עם מחברים מהירים, ולקראת התעלה לחבר. לא לגרור את כל ה50 ק"מ. זאת הייתה תכנית לעשות את זה. ואז מה לעשות, פורצת מלחמת יום כיפור."

כעת, דווקא ברגע הקריטי ביותר, צפה ועלתה החולשה הזו. ה'תפר' בין הארמיות שגילה גדוד סיור 87 היה לאורך כביש שכונה במפות 'ציר עכביש'. אבל עכביש היה כביש בעל פיתולים חדים יחסית, וגשר הגלילים לא היה מסוגל לעקוב אחריו. לכן, הגשר היה אמור לנוע על ציר אחר בשם 'טירטור', שהיה מעט צפונית לעכביש. הבעיה הייתה שטירטור עבר דרך שטח חקלאי גדול שכונה 'החווה הסינית', והחווה הסינית הייתה בשליטתה של דיוויזיה מצרית גדולה. לכן לכוחות הלוחמים לא הייתה ברירה אלא לנסות ולכבוש את מתחם החווה הסינית, אחרת לא תהיה צליחה. משימת כיבוש החווה הסינית והסרת האיום המצרי על מסדרון הצליחה הוטלה על חטיבה 14, חטיבת שיריון בפיקודו של אלוף משנה אמנון רשף.

"[אסף] ההוראה מהפיקוד לשרון הייתה – 'אתה רוצה לצלוח? אין בעיה, אבל תרחיב את איזור [מסדרון] הצליחה, שזה הצירים המפורסמים 'עכביש' ו'טירטור', שמצפון להם נמצא מתחם החווה הסינית, ושם יושבת דיוויזיית החי"ר ה-16 של הצבא המצרי, של הארמייה השנייה – מחופרת כמו שצריך לעומק. צה"ל ידע את זה, היו צילומי אוויר – אבל הם לא הגיעו לכוחות שהיו בשטח. אמנון רשף, מח"ט 14, שהייתה משוייכת לאוגדה של שרון, כותב על זה בהרחבה בספר שלו: אם אנחנו היינו יודעים איך המערך המצרי מחופר שם, והתמונות היו כבר בידי המודיעין ופשוט לא הגיעו אלינו, היינו נערכים בצורה אחרת לגמרי."

הקרב על החווה הסינית

בליל החמישה עשר באוקטובר התייצב אמנון רשף אל מול לוחמי החטיבה, ועידכן אותם על העתיד לבוא.  שעת הש' הגיעה, והחטיבה יצאה  לדרך בכוחות גדולים, כשאת השיירה מוביל גדוד 87.

"[אסף]צריך רק להבין שדיוויזיית חי"ר אצל המצרים, זה לא חטיבה – זה הרבה יותר מזה. לכל דיוויזיה כזו יש כוח אורגני של שריון.

[נתן] כשאתה אומר ח"יר, זה לא רק ח"יר.

[אסף] יש גדוד שריון שמסופח לדיוויזיה הזו. ואנחנו לא שוכחים ששרידי הכוחות שהשתתפו בקרב הארבעה עשר באוקטובר נמצאים גם במתחם הזה, ובמיוחד כוונתי לחטיבת השיריון העשרים ואחת או עשרים ושלוש, אני לא זוכר בדיוק, שנמצאת גם היא במתחם. החיילים שלנו לא יודעים שמולם עומד סדר גודל כזה של צבא מצרי, ובמיוחד לא התגבור המאסיבי של אמצעי הנ"ט שהיו בידי הדיוויזיה הזו.

תכנון ההתקפה של חטיבה 14 היה תכנון, בעיני – גאוני. מה שאמנון רשף ניסה לעשות זה לא לדפוק את הראש בקיר ממזרח למערב, ואפילו לא מין איגוף מצפון לדרום. אלא להצמיד שני גדודי שיריון – גדוד סיור [87] וגדוד שיריון שפיקד עליו עמרם מצנע, גדוד 79 – להניע אותם לאורך הגדה המזרחית של התעלה בשקט בשקט, מבלי שהמצרים יגלו, ולחדור פנימה כמה שניתן. ברגע שהם מתגלים לפתוח באש מכל הכלים, והם למעשה נמצאים כבר בעורף האויב שמחכה להם שהם יופיעו ממזרח. באותו זמן, חטיבה 600 – אותה חטיבה של אמנון אברמוביץ', שהיה נהג [טנק] בחטיבה הזו, תבצע פעולת הסחה ממזרח למערב, כמו שהמצרים ציפו.

וזה אכן מה שקרה. גדודי השריון של חטיבה 14 שאחריהם נעים גדוד צנחנים וכוח מסיירת שקד, נעים מדרום צפונה בעורף האויב, לאורך הגדה הימנית של התעלה. בהתחלה המצרים לא שמים לב. החדירה כל כך עמוקה שהגדוד החלוץ של חטיבה 14 עולה על דרגי האספקה והמפקדה של הדיוויזיה המצרית ממש, ופותח באש. הוא מפתיע את המצרים לחלוטין. מצבורי תחמושת, משאיות, טנקים – הכל נדלק, המצרים בהלם מוחלט.

אבל אז באיזשהו שלב מישהו אצל המצרים מתעשת, וסוגר את הצומת שנמצאת בעורף הכוח הישראלי. זאת אומרת, תגבורות לא יכולות לנוע קדימה, אי אפשר לפנות פצועים אחורה. נפתחת אש תופת על הכוחות והכוחות נתקעים שם. כוח הצנחנים מנסה איכשהו בתוך התעלות החקלאיות לצאת משם, ועולה עליו שריון. ידועות ההקלטות בקשר של נתן שונרי, 'טובחים אותנו, רוצחים אותנו!'. אין דרך לעזור להם, הם סגורים שם. זה הופך לקרב חילוץ ומתחולל שם קרב נסיגה שבסופו הכוחות חוזרים אחורה והציר לא נפתח."

כוחות השריון של חטיבה 14, שנתקלו בכוחות נ"ט מחופרים היטב של המצרים, ספגו מכה קשה – וביניהם גם גדוד סיור 87. יואב ברום, מפקד הגדוד ומי שהחליף את מפקד הגדוד הקודם שנהרג בשמונה באוקטובר – נהרג אף הוא, יחד עם עוד עשרים וארבעה לוחמים. גדוד 87 הושמד כליל. למעלה ממאה ועשרים חיילים נהרגו בקרב הקשה – והחווה הסינית עדיין נותרה בשליטה מצרית.

בינתיים, מזרחה משם, גם הכוחות שגררו את גשר הגלילים לא ליקקו דבש.

גשר הגלילים נקרע

"[פרדו] אני בפרוץ המלחמה הייתי במרכז הארץ, הכנו איזה מטענים דווקא לכיוון הירדן, ואז אותו יום קורא לי… המלחמה התחילה ובסיני כמובן היו קטסטרופות. לא רק בסיני, בכל מקום, ואז אני מקבל טלפון מלסקוב, הוא אומר לי 'שמע, בוא בוא, תחזור מיד ליחידה. אני בא ליחידה, הוא אומר לי 'תשמע, קיבלתי עכשיו טלפון מפיקוד דרום. יש שם גשר אחד מתוך השישה שתוכננו.' רק אחד מוכן. כל היתר עוד לא יוצרו אפילו.

[רן] ז"א מבין החלקים של הגשר השלם…

[פרדו] גשר אחד, 200 מ' מוכן. כל היתר היו בתהליכי ייצור."

ביפת"ח ידעו שגרירת הגשר הארוך והכבד בזמן המלחמה תהיה מבצע לוגיסטי מורכב ומסובך מאד, שידרוש לפחות עשרה טנקים שיגררו וידחפו את הגשר באופן מתואם. פלוגת טנקים מחטיבה 7 הוקצתה במיוחד לצורך העניין, ואנשיה התאמנו על גרירת הגשר לפני המלחמה. אבל גם כאן, שוב, המלחמה המפתיעה טרפה את כל הקלפים.

"[פרדו] אף אחד לא יודע מה זה בכלל, כי כל אלה שהתאמנו נמצאים ברמת הגולן. זה היה.. מ"פ גבע. אני עבדתי איתו אישית הרבה זמן. הוא היה מומחה לגרירה. הוא היה… צריך לתאם בין הטנקים. גשר כזה צריך לגרור ע"י עשרה טנקים. צריך להיות תיאום ביניהם, ואיך… כמובן צריך לתרגל הרבה ותרגלו אבל עם פרוץ המלחמה כל אלה הלכו ישר ל… העלו אותם לרמת הגולן

[רן] למה?

[פרדו] אז אני לא בא בטענות כי שמע, כשפרצה מלחמת ה…זה מי חשב על צליחה? חשבו להגן על המולדת! אז הסורים התחילו להתקדם לכיוון טבריה אז כמובן שמה שהיה בנמצא מיד שלחו לשמה ובצדק."

שרון, מפקד אוגדה 143, שלח לפרדו כוח גרירה חדש.

"[פרדו] מי שהיה מפקד האוגדה זה אריק שרון. והוא שלח גדוד טנקים, והוא אומר… הוא אישית שלח קצין עם הגדוד טנקים והוא אומר תשמעו, עכשיו תגיד להם איך להירתם, תתחיל לתרגל אותם. זה היה אמצע הלילה, החבר'ה אלה באו אחרי קרבות, מותשים, עייפים, אני חושב שהם לא ישנו כמה לילות, ואני מסביר להם בלילה מה לעשות, אני חושב שרובם לא שמעו אותי, ישנו. "

פרדו צודק. תרגולי הגרירה והתיאומים האינסופיים בין עשרת הטנקים הגוררים ארכו שעות רבות, ובזמן הזה הלוחמים העייפים לא הצליחו להחזיק את העיניים פתוחות. כך מתואר אחד מאותם אימוני גרירה ביומנו של מפקד פלוגת הטנקים:

"התרגולת היא שלפני תחילת תזוזה עורכים בדיקת קשר שבמסגרתה מדווחים כל הטנקים, לפי הסדר, שהם מוכנים. עם דיווח הטנק האחרון ניתנת פקודת התזוזה. וכך נעשה. מיכה, בטנק הבולם, מדווח מוכן. ניתנת פקודת תזוזה, אבל בפרק הזמן הקצר של דיווח הטנקים כבר הספיקו צוותי הטנקים הראשונים להירדם. מתחילים מחדש בבדיקת הקשר. אחד הטנקים אינו עונה – כל הצוות נרדם. ניגשים להעירם. מתחילים מחדש. הפעם כל המפקדים ערים ועונים, אולם משניתנה פקודת התזוזה מסתבר שחלק מהנהגים נרדמו. וכך חוזרת ונשנית התמונה."

ואם זה לא מספיק, עד שכבר הצליח פרדו לתרגל כמו שצריך חלק מהצוותים הגוררים –

"[פרדו] אחרי תרגול של חצי שעה שהיה דווקא טוב, הגדוד הזה קיבל… הפלוגה קיבלה הוראה אמר 'תשמעו יש עכשיו איזה התקפה של המצרים', ניתקו את עצמם מהגשר, הלכו להילחם, 50% מהם לא חזרו. ואנחנו עומדים בגשר, אני וה…שבעה חבר'ה מיפת"ח. עומדים על יד הגשר עד שהגיעה עוד יחידה. ואז אמרו אוקיי, אז עכשיו תרתום אותם. אז הכל התחיל מחדש. וכך בערך 3-4 פעמים התחלפו היחידות כיוון שרובן תוך כדי הגרירה היו צריכים לצאת לקרבות."

בחמישה עשר באוקטובר, אחרי כמעט ארבעה ימים של תרגולים והכנות, היה הגשר סוף סוף מוכן לתנועה לכיוון התעלה. בזמן הזה כבר החלו מגיעות אל צוותו של פרדו רז השמועות אודות הקרב הקשה באיזור החווה הסינית.

"[רן] אתה עכשיו יודע שאתה מתקדם לחזית. איך הרגשת? הרי אתה שומע סיפורים בטח.

[פרדו] תשמע, אני אגיד לך, אני לא מחשיב את עצמי איזה גיבור או משהו, אבל, אני כשלסקוב אמר לי 'תרד למטה', היה ברור לי שאני לא חוזר משם. אני עוד זוכר שהלכתי, הרי היו לי אז שתי בנות קטנות, שהלכתי לגן שלהן להגיד להן שלום, היה ברור לכולם… אנחנו לא חוזרים משם. זה היה ברור. אבל זה כולם, אני אומר. לא רק אני. כולם ידעו- אוקיי, אף אחד לא… לפחות מי שאני פיקדתי עליהם, אף אחד לא היסס לרגע אם לרדת לסיני או לא, אבל היה ברור שאנחנו הולכים ל… לתופת. לקטסטרופה. כיוון ששמענו מה שקורה שם. היו אז חמישה ימים, בששה ימים הראשונים, היה קטל בלתי רגיל. וכשהגעתי לרפידים והתחלנו לנסוע לכיוון התעלה, על הכביש עם הנגמ"שים עדיין, אנחנו רואים קומנדקרים שלנו חוזרים מלאים בגופות. […]

"אז קיבלנו פקודה להתחיל לנוע, והתחלנו לנוע באמת, ובשלב מסויים, הדיונות הן כמובן עליות ומורדות, ולצורך… הגשר עצמו בכלל הוא נגרר על ידי 10 טנקים. הוא שוקל בערך 400 טון, והוא נגרר ע"י 10 טנקים. 3 טנקים מלפנים, אח"כ 3 בכל צד ועוד מאחורה דחפורים."

זו לא תהיה הגזמה לומר שבשלב זה, עיני כל הפיקוד הבכיר של הצבא היו נשואות אל גשר הגלילים ואל מי שגררו אותו. היה ברור שבלעדי גשר הגלילים, אין מבצע צליחה – ובלי מבצע צליחה, אין ניצחון