'חצר המוות' – צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (חלק ג')

כתב: רן לוי

בליל השישה עשר באוקטובר, 1973, מבצע 'אבירי לב' – מבצע צליחת תעלת סואץ – עמד על פי תהום, ועימו גם הסיכוי לניצחון בחזית הדרום של מלחמת יום הכיפורים. גשר הגלילים, גשר הצליחה שהיה אמור להיות הקלף הסודי של צה"ל במלחמה נגד מצרים – עמד, קרוע ושבור, כעשרים קילומטרים מקו המים. דוברות היוניפלוט, שהיו אמורות לשמש לו כגיבוי, היו תקועות בפקק תנועה אדיר שנוצר על ציר 'עכביש' – כביש צר ומתפתל שהוביל אל נקודת הצליחה – כשאלפי טנקים, משאיות, אמבולנסים ורכבי מילואים נאבקו להגיע אל החזית. מי שהצילו את המצב היו התמסחים: דוברות אמפיביות שנרכשו מגרמניה כגרוטאות רגע לפני שהפכו למטרות מטווח. כמעט כולם בצה"ל היו בטוחים שהתמסחים חסרי תועלת, שאולי אפילו לא יצליחו להגיע לחזית בחתיכה אחת – אבל דווקא הגרוטאות האלה היו מי שהצליחו להעביר את הטנקים של חטיבה 421 אל צידה השני של התעלה.  

ובכל זאת, זה לא היה מספיק. עם שישה עשר תמחסים אפשר היה להעביר כמה עשרות טנקים בלבד בכל יום – אבל כמה עשרות טנקים וכמה מאות צנחנים הם לא כוח צליחה רציני. המצרים, בשלב הזה, עדיין לא הבינו שצה"ל מנסה לצלוח את תעלת סואץ בכוחות גדולים ולאגף את הארמיות שנמצאות בסיני – אבל לכולם היה ברור שברגע שיבינו זאת, הכוחות הקטנים שהתחפרו בצד המערבי של התעלה יעמדו בפני סכנת השמדה ממשית כשהמצרים ישליכו לתוך המערכה את כל מה שיש להם כדי להדוף את ניסיון הצליחה. מה שצה"ל היה צריך, יותר מהכל, היה גשר: גשר שעליו יכולים לעבור לא עשרות בודדות אלא מאות טנקים, נגמ"שים ומשאיות – כוח צליחה משמעותי ויעיל.

דוברות היוניפלוט מגיעות לחזית

"[יעקב] שמי יעקב ירושלמי, אני מהנדס, יש לי משרד מהנדסים עד היום הזה ואני ממשיך לעבוד כמו טמבל, אבל כנראה שזה מעניין, אז אני ממשיך לעבוד בגיל 72."

כמו עשרות אלפי חיילי מילואים אחרים, גם יעקב ירושלמי, קצין משוחרר טרי מהנדסה קרבית, נקרא אל הדגל כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. ראיין את יעקב – נתן פוזניאק.

"[יעקב] בתחילת הדרך הייתי במפקדת חיל הנדסה בנושא של גישור וצליחה ואחרי זה עברתי ליחידת פיתוח חיל הנדסה שעסקה בפיתוח של ציוד צליחה. המינוי הרשמי שלי היה ראש מדור ניסויים אבל בעצם אני עסקתי בכל הנושא של גישור בצליחה. אני כבר נגמרה שנת השירות שלי והשתחררתי, הייתי איזה כמה חודשים בשחרור, אני כבר לא זוכר, חודשיים שלושה לפני מלחמת יוהכ"פ השתחררתי, ואז באה מלחמת יום כיפור. אני במלחמת יום כיפור כשפרצה המלחמה באתי ליפת"ח. זאת היחידה שלי. בשבת בצהריים באתי ליפת"ח, נסעתי עם צוות לבלוזה. צוות של יפת"ח שיעזור בגרירה של גשר גלילים בבלוזה. מיד אנחנו ראינו… אחרי יום יומיים הבנו שכבר אין שום מצב שאפשר יהיה לגרור שם גשר גלילים."

העיכובים והתקלות בגרירת גשר הגלילים הפכו את דוברות היוניפלוט, שכזכור נועדו להיות גיבוי לגשר הגלילים – לאמצעי צליחה קריטי, כיוון שבניגוד לתמסחים – את דוברות היוניפלוט ניתן לחבר זו לזו באופן קבוע וליצור מהן גשר אחד ארוך. ירושלמי הצטרף לכוח הגרירה של הדוברות הענקיות שנע על ציר עכביש הפקוק.

"[יעקב] עכשיו אני בלילה הראשון של הצליחה נעתי עם הדוברות לכיוון… כיועץ טכני לא היה לי שום תפקיד, אני סרן צעיר, הייתי סרן אז, צעיר מאוד, ויועץ טכני שהבין בדוברות כי אני הייתי בכל הפיתוח של הדוברות, ובאיזשהו שלב פתאום התקבלה הוראה להוריד את הדוברות מהדרך. לא יודע עד היום למה הייתה החלטה כזאת. כמובן שברגע שהדוברה נוסעת על הציר אף אחד אחר… היא חוסמת לו את הציר.

[נתן] היא ענקית. היה צורך בכביש.

[יעקב] כנראה. הורידו את הדוברות ואחרי זה כל מה שעשיתי בלילה הראשון של הצליחה… בלילה הראשון עזרתי וגם ראיתי שם חבר'ה, קצינים מתח"ש, כל מיני ג'ובניקים כמוני שאין להם תפקיד כלשהו, עסקנו בחילוץ של דוברות, לנסות להחזיר את הדוברות, ואז ראיתי כמה צדקתי. כי ברגע שהורדת את הדוברה מהכביש זהו. גמרנו. אי אפשר יותר להחזיר אותה, היא תקועה בחולות… זה מבצעים מטורפים."

סא"ל במיל' עודד מגידו מתאר במאמר לביטאון 'יד לשיריון' את הכאוס שהתחולל באותו הזמן בציר עכביש הפקוק.

"מספר הסמג"ד, רס"ן אילן מעוז: "התחילו לזרום כל מיני אל"מים ותא"לים, הקהנ"ר עצמו, וכל אחד עם העצות שלו". ומספר מ"פ א' ־ סגן נדב מן: "עד 'עכביש' התנועה הייתה בסדר. שם החלו כל הפקקים. שם הייתה המהומה הגדולה עם כל הגנרלים הגדולים. טנק חילוץ משך את הטנקים, והדוברות האלה יש להן הצלבות ועוגנים חזקים מאד כדי למנוע סיבובים חזקים וקריעה של היצול. הוא עשה סיבוב חזק ותלש את הטנק מהדוברה. היו לנו בעיות עם הטנקים, בעיית מנוע ובעיות קשר, כל מיני צרות. […] כל העסק הזה הלך לאט מאד."

בנוסף לבעיות הלוגיסטיות, חלק מציר עכביש היה חשוף כל העת לירי טילי סאגר וארטילריה מצפון מצד הכוחות המצרים שהיו עדיין מחופרים באזור החווה הסינית. רק בלילה שבין השישה עשר והשבעה עשר באוקטובר, למעלה משלושים שעות לאחר מועד הצליחה המתוכנן, נפתח סוף סוף הציר והדוברות היו יכולות להמשיך במסען. בבוקר של השבעה עשר באוקטובר הגיעו דוברות היוניפלוט אל מוצב מצמד שעל גדות התעלה, ויעקב ירושלמי ועמיתיו היו יכולים להתחיל להוריד אותן אל המים.

"חצר המוות"

אבל רצה הגורל וזה גם היה הרגע שבו הבינו המצרים לראשונה מה באמת מתרחש באזור מוצב מצמד. עד אותו הרגע הם היו משוכנעים שמדובר בפשיטה משוריינת קטנה – כמה טנקים בודדים ומעט חיילי חי"ר שמנסים להטריד את הכוחות המצריים במערב התעלה. בשבעה עשר באוקטובר ירד למצרים האסימון: צה"ל מנסה לחצות את התעלה בכוחות גדולים ולאגף ולכתר את הארמיות השניה והשלישית.

כל כוחות הצליחה של צה"ל התרכזו באזור אחד מצומצם, שהיה המקום אליו עתידות הדוברות לרדת אל קו המים: היה זה חצר מוצב מצמד, ששכן על גדות התעלה. בחצר הזו – רצועת חול המוקפת בכמה מאות מטרים של סוללות עפר מורמות – היו נגמ"שי הפיקוד, כוחות הרפואה, חיילי חי"ר שהתארגנו לצליחה וכוחות הנדסה קרבית שהכינו את השטח לדוברות. לתוך השטח המצומצם הזה – וגם לאיזור ראש הגשר בגדה המערבית – כיוונו המצרים ריכוז אדיר וחסר תקדים של קני תותחים, מרגמות ופצצות מטוסים.

אסף וול הוא פרסומאי ופובליציסט, וגם היסטוריון חובב של מלחמת יום הכיפורים.

"[אסף] ופתאום המצרים מבינים שעשו להם פה תרגיל. וכשהם מבינים את זה, הם מרכזים את כל מה שיש להם כדי להוריד על אותה חצר קטנה יחסית. ארטילריה רצחנית, כל הזמן, המון זמן, המון הרוגים ליום: אני חושב שהיו ימים שנהרגו 300 או 400 חיילים רק באיזורי הצליחה. קרבות אוויר המוניים מעל אזור הצליחה: המצרים שולחים כל מה שמסוגל לטוס – מסוקים עם חביות נפל"ם, מטוסים שמופלים בהמוניהם ובסופו של דבר אפילו מטוסים של בית הספר לטיסה כשנגמרים להם הסילונים. הם מתחילים לקבל תגבורות מלוב, מטוסים לוביים. האנטרים עיראקיים שהשתתפו במלחמה משלב יחסית מוקדם. הם מנסים לדחוק את הצבא הישראלי החוצה. "

לא במקרה זכתה חצר מוצב מצמד לכינוי המצמרר 'חצר המוות'. אל"מ דני מט, מפקד חטיבת הצנחנים שצלחה את התעלה על גבי סירות גומי יום קודם לכן, כתב כך:

"בשבעה עשר [באוקטובר] בבוקר הם איתרו את מקום הצליחה. החלה הפגזת תופת. זה היה הגיהנום בהתגלמותו. זה דבר שלא היכרנו בעבר: רק על חמש מאות המטרים של אזור הגשרים ירו עלינו עשרים ואחת סוללות שדה, שלושה סוללות מאה חמישים ושתיים מ"מ, שתי סוללות 203 מ"מ, חוץ מקטיושות ומרגמות שלא יספרו מרוב. ירו עלינו מאה ושבעים קנים כמאה אלף פגזים. רק לשם השוואה, במלחמת העולם השניה בהבקעה של הצבא האדום על האודר היו מאתיים וחמישים קנים על קילומטר חזית – זה למעשה, אותו קנה מידה בתעלה. ראש הגשר עלה בלהבות.

"חצר המוות: כדי לתאר אותה צריך כישרון ספרותי בלתי רגיל. […] היו שם דברים שקשה לתאר. היינו מתחפרים כל הגוף ומשאירים פתח קטן. פגז של 203 מ"מ שנופל שלושה מטר לידך, הוא מכסה את כל העמדה. זה דומה לתיאורים של השואה, שיהודים היו נקברים חיים והאדמה מתבקעת, ואנחנו הוצאנו חיילים קבורים מהאדמה שהתבקעה …"

אריק שאל אותי – איך אתם חיים שם? אפשר לחיות שם?

אז כן .. חיינו שם.. אבל זה היה המחיר ."

גבורתם של אנשי ההנדסה הקרבית

בתוך כל הטירוף הזה, לוחמי ההנדסה הקרבית לא הפסיקו לרגע את עבודתם. הנה עדות נוספת, הפעם של איציק אגם, מפקד מחלקה באזור מצמד:

"בליל של פגזים מכל הסוגים. לא יאומן. פצצות בגודל ענק נוחתות בקירבתנו ופוערות בורות עמוקים בחול. אף פעם לא ידעתי שיש ולא ראיתי פצצות ארטילריה גדולות כל כך. אנשי ההנדסה, כאילו אחזתם תזזית, ממשיכים בהישט הטנקים ללא הרף בלי לשים לב לפגזים. מרגש לראות אותם עובדים כך. […]"

שתי דוברות יוניפלוט נפגעו מפגזי ארטילריה כבר בכניסה לחצר – אבל כל שאר הדוברות הורדו למים בסביבות השעה שמונה בבוקר. עכשיו היה החלק הקשה באמת: החיסרון הגדול של הדוברות הענקיות היה הקושי לחבר אותן זו לזו בתוך המים כדי ליצור מהן גשר אחד ארוך. לכל דוברה היה מנוע קטן שאיפשר לה לנווט בתוך המים, ומפעילי הדוברות היו צריכים להתגבר על זרם המים החזק בתעלה ולהצמיד אותן זו לזו זמן ארוך מספיק כדי שאפשר יהיה למתוח כבלים ולחבר את הדוברות באופן קשיח. זה לקח כמעט יום שלם, עד ארבע אחר הצהריים, וכל הזמן הזה מפעילי הדוברות היו חשופים להפגזה המצרית הכבדה – כשכל מה שהגן על תא הנהג שלהם בדוברה היו לוחות פלדה דקים, לא שונים בהרבה מאלה שאתם יכולים לראות על המשוריינים העתיקים בשער הגיא, בכניסה לירושלים. במקביל, המשיכו גם התמסחים לעבוד ולהעביר כוחות שריון וחי"ר אל הגדה השניה, למרות שעכשיו כבר באה לידי ביטוי החולשה הקטלנית שלהם: המצופים מלאי האוויר. המצופים נקרעו מרסיסי הפגזים שנחתו סביבם, והתמחסים נפגעו בזה אחר זה. בשני מקרים שונים טבעו תמחסים תוך כדי שהם נושאים עליהם כלים משוריינים: פעם אחת זחל"ם, ופעם שניה שני טנקים. הטנקים צללו לקרקעית התעלה על צוותיהם – שלושה מהם הצליחו להחלץ, והשאר טבעו עם הכלים (ראו הערה בתחתית הטקסט).

מדרום, שלחו המצרים חטיבת טנקים – כוח ענק שמנה למעלה מתשעים טנקים חדישים, שישים נגמ"שים ועוד מאות חיילי חי"ר עשרות תותחים – להסתער על אזור הצליחה. למרבה המזל, תצפית צה"לית זיהתה את הכוחות המצרים כשהיו עוד בדרכם צפונה, וכוחות שיריון של אוגדה 162 וחטיבה 14 טמנו לה מארב קטלני בחולות של סיני. למעלה משישים טנקים מצרים הושמדו במארב, ושרידי חטיבה 25 המצרית נפוצו לכל עבר.

לקראת שעות הערב היה גשר דוברות היוניפלוט מוכן סופית, וכוחות טנקים החלו לחצות אותו אל מצרים. אנשי ההנדסה הקרבית הזהירו את מפקדי הטנקים שהגשר שהם נוסעים עליו הוא לא גשר יבשתי מוצק ואיתן, אלא גשר רעוע ופגיע שדורש זהירות מיוחדת – אבל בסערת האדרנלין וההתרגשות של הצליחה, לא כולם הקשיבו. לקראת שעה אחת עשרה בלילה נסעו שלושה טנקים על הגשר במהירות גבוהה מדי ובמרחק קצר מדי זה מזה – והכבלים המתוחים לא עמדו בעומס. גשר הדוברות נקרע, והצליחה נפסקה. כוחות ההנדסה אילתרו פתרון מהיר והביאו למקום הקרע טנק גישור: כלי רכב משוריין שמצוייד בגשר קצר שניתן לפרוס אותו מלפנים, בדרך כלל לצורך חצייה מהירה של תעלות נ"ט. הגשר הקצר כיסה על האזור התקול של הגשר ואיפשר לטנקים להמשיך ולחצות את התעלה.

"אני חייב עוד גשר!"

מי שפיקד על מבצע הצליחה בשטח והיה אמון על ניהולה השוטף היה תא"ל – לימים אלוף – יעקב (ג'קי) אבן, סגנו של אריאל שרון בפיקוד על אוגדה 143. התקלה שנתגלעה בגשר הדוברות הטרידה את מנוחתו של ג'קי: תחת ההפגזה המצרית הכבדה גשר הדוברות יכול להינזק ולהיות מושבת לחלוטין בכל רגע נתון – ויחד איתו, יושבת גם מבצע אבירי לב כולו. יעקב ירושלמי ניגש אל המפקד הטרוד.

"[יעקב] הצגתי את עצמי, אמרתי לו שאני מתעסק בציוד צליחה, ואז הוא אמר לי, בפירוש הוא אמר לי, חייבים לבנות עוד גשר. ציר עכביש תקוע, ציר טרטור תקוע, אין לי שם גשר, יש פה גשר דוברות שבינתיים גשר הדוברות גם נשבר, תיקנו אותו עם טנק גישור אבל הוא נשבר, הוא גם מאוד פגיע, אני ידעתי שהוא פגיע, הוא התנהל מעל ומעבר במלחמה ד"א, אבל הוא די פגיע סך הכל, וכבר אז כמהנדס, היום אני יודע את זה יותר טוב כי אני עוסק בניהול של מתקנים קריטיים ומערכות קריטיות, ברור לגמרי שמערכת כזו כמו צליחה, או כשאתה הולך עם כמה אוגדות לעבור לא יכולות להסתמך על גשר אחד גם בשביל העברת הכוחות וגם בשביל… העיקר בשביל הדרגים והוא אומר לי אתם הנדסה, אני חייב כאן עוד גשר. אני חייב עוד גשר.

[נתן] תביא לי גשר.

[יעקב] תביא לי גשר, הוא גם אמר לי, אני זוכר שהוא אמר לי שיש איום בכלל על המבצע, שיחזירו את הכוחות לאחור אם לא יהיה גשרים.  ואז אמרתי לו יש גשר… יש חתיכת גשר בזיקים, אני אביא אותה, נתחבר עם הכמה דוברות שיש. כי היה גשר והיה עוד כמה דוברות ש… אני אתחבר איתו לדוברות ויהיה לך עוד גשר."

אני מניח שמה שעבר אז לאל"מ ג'קי בראש, היא אותה המחשבה שעוברת עכשיו גם לכם. עוד גשר?? מניין צץ לפתע עוד גשר צליחה?…  אוה. בשביל להסביר את זה אני צריך לקחת אתכם שוב כמה שנים אחורה, אל הימים שלפני המלחמה. כמו פרדו רז ואחרים ששמענו במרוצת הפרקים, גם יעקב ירושלמי – אז קצין הנדסה צעיר – הגיע למסקנה שגשר הגלילים בצורתו הנוכחית לא יעשה את העבודה ברגע האמת.

"[יעקב] מבחינה מקצועית אני הגעתי למסקנה שגם גשר גלילים לא יעבוד. אני גם כתבתי על זה מסמכים, ואני הרגזתי הרבה אנשים. מדוע? כי היה מדובר על מפלצת ששוקלת… יש ויכוחים כמה היא שוקלת, 400-500 טון. אני מהנדס, אני למדתי בטכניון, למדתי גם טוב הנדסת קרקע, והבנתי תיכף שמקדם החיכוך הוא כזה שזה לא מעשי לגרור מאות, 400-500 טון לגרור עם כבלים, עם טנקים, בחולות. כל הגרירה של המפלצת הארוכה הזו לא היה לזה שום רדיוס סיבוב."

לרוע המזל, הסתייגויותיו של ירושלמי נפלו על אוזניות ערלות.

"[יעקב] טליק היה מעורב בפיתוח בתור… מתכנן. הוא היה גם סגן רמטכ"ל וגם מתכנן. ופה היה קצת בעיה כי זה ניגוד אינטרסים מוחלט.

[נתן] הוא לקח את הגשר אישית.

[יעקב] הוא לקח את הגשר אישית והוא לא הסתכל, כן. לקחו מוצר שהביא לסקוב מהצבא הרוסי של גלילים שזורקים לתוך נחל או לתוך נהר, זה היה אמצעי רוסי כזה, והפכו אותו למפלצת באורך 200 מטר שפשוט יש כמה מסמכים שאני כתבתי ואני אמרתי את דעתי ולא התביישתי להגיד את זה, ובכל הפגישות ובכל הדיונים.

[נתן] אבל לא שכנעת,

[יעקב] לא הצלחתי לשכנע, היו מקרים ג"כ ישיבות… יש וועדות פיתוח, אני הייתי חבר בוועדות פיתוח לא בגשר הגלילים, באמצעים אחרים, שלא אהבו את דעתי עד כדי כך שאפילו הוציאו אותי מפגישות.

עכשיו, האופי שלי עד היום לא השתנה, אני במקום לקשקש ולדבר ולמתוח ביקורת, אמרתי שאני אפתח תחליף לגשר גלילים."

גשר הצנע

התחליף עליו חשב ירושלמי היה מבוסס גם הוא על דוברות היונפילוט. בפרק הראשון סיפרתי לכם שכל דוברה כזו הייתה מורכבת משניים עשר מצופי פונטון גדולים: יחד, שניים עשר המצופים התחברו לדוברה ענקית וכבדה. ירושלמי ביקש לשנות את הדוברות כך שיהיו קטנות וקלות יותר, דבר שיאפשר לגרור אותן בקלות ולחבר אותן זו לזו במהירות בתוך המים. הוא חשב וחשב, ומצא פיתרון.

"[יעקב] עשיתי מין הכלאה כזאת בין גשר הדוברות ובין [גשר] הגלילים. תכננתי יחידות שכל יחידה מורכבת משלושה מצופים או שלושה פונטונים, עם גלגלים. כל יחידה יש ארבעה גלגלים של מטוס מתחתיה ויחידה אחת מחוברת לשנייה באמצעות פרקים. אני לא רוצה להיכנס טכנית למוצר, אבל המצב הוא שהורדתי את מקדם החיכוך פי 10 בערך. בצורה הזאת יצרנו משהו שהוא מין הכלאה כזאת בין הדוברות ובין גשר גלילים. אבל זה… היתרון הגדול שהמוצר הזה יש לו רדיוס סיבוב, אפשר לגרור אותו, הוא נוסע בדיונות."

במילים אחרות, ירושלמי לקח את אותם מצופי יוניפלוט שמהן היו עשויות הדוברות – ויצר מהם דוברות קטנות יותר שכל אחת מהן כללה שלושה מצופים בלבד במקום שניים עשר. הוא תיכנן מחבר חדש שאיפשר לו לחבר את הדוברות הקטנות האלה זו לזו בתוך המים במהירות, וליצור מהן גשר דוברות שיהיה יציב וחזק בדיוק כמו גשר היוניפלוט המקורי.

על תקציב פיתוח ייעודי לא היה מה לדבר, כי גשר הגלילים היה הפתרון הרשמי של צה"ל לבעיית הצליחה וכל תקציבי הפיתוח של הדוברות והתמחסים כבר בוטלו. למזלו של ירושלמי, היו גורמים בחיל השיריון – ה"לקוחות", אם ניתן לכנות אותם כך, של אמצעי הצליחה המתוכננים – שאהבו את הרעיון שלו.

"[יעקב] את כל הרעיונות האלה אני הראיתי לחברה בחיל השריון, ועבדנו בנושא של הפיתוח של הדוברות, עבדתי, ובכל הניסויים עבדתי מול יחידה שנקראת תחש. זה תורת חיל שריון שבראשם אמיר רדיאן, אלוף משנה, והיו שם שני סגני אלופים. אחד מדליה שאני לא זוכר את המשפחה שלו והשני שאול נגר שהיום הוא העורך של בטאון חיל השריון, הצגתי להם את הרעיון, הם מאוד אה