'חצר המוות' – צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים (חלק ג')

כתב: רן לוי

בליל השישה עשר באוקטובר, 1973, מבצע 'אבירי לב' – מבצע צליחת תעלת סואץ – עמד על פי תהום, ועימו גם הסיכוי לניצחון בחזית הדרום של מלחמת יום הכיפורים. גשר הגלילים, גשר הצליחה שהיה אמור להיות הקלף הסודי של צה"ל במלחמה נגד מצרים – עמד, קרוע ושבור, כעשרים קילומטרים מקו המים. דוברות היוניפלוט, שהיו אמורות לשמש לו כגיבוי, היו תקועות בפקק תנועה אדיר שנוצר על ציר 'עכביש' – כביש צר ומתפתל שהוביל אל נקודת הצליחה – כשאלפי טנקים, משאיות, אמבולנסים ורכבי מילואים נאבקו להגיע אל החזית. מי שהצילו את המצב היו התמסחים: דוברות אמפיביות שנרכשו מגרמניה כגרוטאות רגע לפני שהפכו למטרות מטווח. כמעט כולם בצה"ל היו בטוחים שהתמסחים חסרי תועלת, שאולי אפילו לא יצליחו להגיע לחזית בחתיכה אחת – אבל דווקא הגרוטאות האלה היו מי שהצליחו להעביר את הטנקים של חטיבה 421 אל צידה השני של התעלה.  

ובכל זאת, זה לא היה מספיק. עם שישה עשר תמחסים אפשר היה להעביר כמה עשרות טנקים בלבד בכל יום – אבל כמה עשרות טנקים וכמה מאות צנחנים הם לא כוח צליחה רציני. המצרים, בשלב הזה, עדיין לא הבינו שצה"ל מנסה לצלוח את תעלת סואץ בכוחות גדולים ולאגף את הארמיות שנמצאות בסיני – אבל לכולם היה ברור שברגע שיבינו זאת, הכוחות הקטנים שהתחפרו בצד המערבי של התעלה יעמדו בפני סכנת השמדה ממשית כשהמצרים ישליכו לתוך המערכה את כל מה שיש להם כדי להדוף את ניסיון הצליחה. מה שצה"ל היה צריך, יותר מהכל, היה גשר: גשר שעליו יכולים לעבור לא עשרות בודדות אלא מאות טנקים, נגמ"שים ומשאיות – כוח צליחה משמעותי ויעיל.

דוברות היוניפלוט מגיעות לחזית

"[יעקב] שמי יעקב ירושלמי, אני מהנדס, יש לי משרד מהנדסים עד היום הזה ואני ממשיך לעבוד כמו טמבל, אבל כנראה שזה מעניין, אז אני ממשיך לעבוד בגיל 72."

כמו עשרות אלפי חיילי מילואים אחרים, גם יעקב ירושלמי, קצין משוחרר טרי מהנדסה קרבית, נקרא אל הדגל כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. ראיין את יעקב – נתן פוזניאק.

"[יעקב] בתחילת הדרך הייתי במפקדת חיל הנדסה בנושא של גישור וצליחה ואחרי זה עברתי ליחידת פיתוח חיל הנדסה שעסקה בפיתוח של ציוד צליחה. המינוי הרשמי שלי היה ראש מדור ניסויים אבל בעצם אני עסקתי בכל הנושא של גישור בצליחה. אני כבר נגמרה שנת השירות שלי והשתחררתי, הייתי איזה כמה חודשים בשחרור, אני כבר לא זוכר, חודשיים שלושה לפני מלחמת יוהכ"פ השתחררתי, ואז באה מלחמת יום כיפור. אני במלחמת יום כיפור כשפרצה המלחמה באתי ליפת"ח. זאת היחידה שלי. בשבת בצהריים באתי ליפת"ח, נסעתי עם צוות לבלוזה. צוות של יפת"ח שיעזור בגרירה של גשר גלילים בבלוזה. מיד אנחנו ראינו… אחרי יום יומיים הבנו שכבר אין שום מצב שאפשר יהיה לגרור שם גשר גלילים."

העיכובים והתקלות בגרירת גשר הגלילים הפכו את דוברות היוניפלוט, שכזכור נועדו להיות גיבוי לגשר הגלילים – לאמצעי צליחה קריטי, כיוון שבניגוד לתמסחים – את דוברות היוניפלוט ניתן לחבר זו לזו באופן קבוע וליצור מהן גשר אחד ארוך. ירושלמי הצטרף לכוח הגרירה של הדוברות הענקיות שנע על ציר עכביש הפקוק.

"[יעקב] עכשיו אני בלילה הראשון של הצליחה נעתי עם הדוברות לכיוון… כיועץ טכני לא היה לי שום תפקיד, אני סרן צעיר, הייתי סרן אז, צעיר מאוד, ויועץ טכני שהבין בדוברות כי אני הייתי בכל הפיתוח של הדוברות, ובאיזשהו שלב פתאום התקבלה הוראה להוריד את הדוברות מהדרך. לא יודע עד היום למה הייתה החלטה כזאת. כמובן שברגע שהדוברה נוסעת על הציר אף אחד אחר… היא חוסמת לו את הציר.

[נתן] היא ענקית. היה צורך בכביש.

[יעקב] כנראה. הורידו את הדוברות ואחרי זה כל מה שעשיתי בלילה הראשון של הצליחה… בלילה הראשון עזרתי וגם ראיתי שם חבר'ה, קצינים מתח"ש, כל מיני ג'ובניקים כמוני שאין להם תפקיד כלשהו, עסקנו בחילוץ של דוברות, לנסות להחזיר את הדוברות, ואז ראיתי כמה צדקתי. כי ברגע שהורדת את הדוברה מהכביש זהו. גמרנו. אי אפשר יותר להחזיר אותה, היא תקועה בחולות… זה מבצעים מטורפים."

סא"ל במיל' עודד מגידו מתאר במאמר לביטאון 'יד לשיריון' את הכאוס שהתחולל באותו הזמן בציר עכביש הפקוק.

"מספר הסמג"ד, רס"ן אילן מעוז: "התחילו לזרום כל מיני אל"מים ותא"לים, הקהנ"ר עצמו, וכל אחד עם העצות שלו". ומספר מ"פ א' ־ סגן נדב מן: "עד 'עכביש' התנועה הייתה בסדר. שם החלו כל הפקקים. שם הייתה המהומה הגדולה עם כל הגנרלים הגדולים. טנק חילוץ משך את הטנקים, והדוברות האלה יש להן הצלבות ועוגנים חזקים מאד כדי למנוע סיבובים חזקים וקריעה של היצול. הוא עשה סיבוב חזק ותלש את הטנק מהדוברה. היו לנו בעיות עם הטנקים, בעיית מנוע ובעיות קשר, כל מיני צרות. […] כל העסק הזה הלך לאט מאד."

בנוסף לבעיות הלוגיסטיות, חלק מציר עכביש היה חשוף כל העת לירי טילי סאגר וארטילריה מצפון מצד הכוחות המצרים שהיו עדיין מחופרים באזור החווה הסינית. רק בלילה שבין השישה עשר והשבעה עשר באוקטובר, למעלה משלושים שעות לאחר מועד הצליחה המתוכנן, נפתח סוף סוף הציר והדוברות היו יכולות להמשיך במסען. בבוקר של השבעה עשר באוקטובר הגיעו דוברות היוניפלוט אל מוצב מצמד שעל גדות התעלה, ויעקב ירושלמי ועמיתיו היו יכולים להתחיל להוריד אותן אל המים.

"חצר המוות"

אבל רצה הגורל וזה גם היה הרגע שבו הבינו המצרים לראשונה מה באמת מתרחש באזור מוצב מצמד. עד אותו הרגע הם היו משוכנעים שמדובר בפשיטה משוריינת קטנה – כמה טנקים בודדים ומעט חיילי חי"ר שמנסים להטריד את הכוחות המצריים במערב התעלה. בשבעה עשר באוקטובר ירד למצרים האסימון: צה"ל מנסה לחצות את התעלה בכוחות גדולים ולאגף ולכתר את הארמיות השניה והשלישית.

כל כוחות הצליחה של צה"ל התרכזו באזור אחד מצומצם, שהיה המקום אליו עתידות הדוברות לרדת אל קו המים: היה זה חצר מוצב מצמד, ששכן על גדות התעלה. בחצר הזו – רצועת חול המוקפת בכמה מאות מטרים של סוללות עפר מורמות – היו נגמ"שי הפיקוד, כוחות הרפואה, חיילי חי"ר שהתארגנו לצליחה וכוחות הנדסה קרבית שהכינו את השטח לדוברות. לתוך השטח המצומצם הזה – וגם לאיזור ראש הגשר בגדה המערבית – כיוונו המצרים ריכוז אדיר וחסר תקדים של קני תותחים, מרגמות ופצצות מטוסים.

אסף וול הוא פרסומאי ופובליציסט, וגם היסטוריון חובב של מלחמת יום הכיפורים.

"[אסף] ופתאום המצרים מבינים שעשו להם פה תרגיל. וכשהם מבינים את זה, הם מרכזים את כל מה שיש להם כדי להוריד על אותה חצר קטנה יחסית. ארטילריה רצחנית, כל הזמן, המון זמן, המון הרוגים ליום: אני חושב שהיו ימים שנהרגו 300 או 400 חיילים רק באיזורי הצליחה. קרבות אוויר המוניים מעל אזור הצליחה: המצרים שולחים כל מה שמסוגל לטוס – מסוקים עם חביות נפל"ם, מטוסים שמופלים בהמוניהם ובסופו של דבר אפילו מטוסים של בית הספר לטיסה כשנגמרים להם הסילונים. הם מתחילים לקבל תגבורות מלוב, מטוסים לוביים. האנטרים עיראקיים שהשתתפו במלחמה משלב יחסית מוקדם. הם מנסים לדחוק את הצבא הישראלי החוצה. "

לא במקרה זכתה חצר מוצב מצמד לכינוי המצמרר 'חצר המוות'. אל"מ דני מט, מפקד חטיבת הצנחנים שצלחה את התעלה על גבי סירות גומי יום קודם לכן, כתב כך:

"בשבעה עשר [באוקטובר] בבוקר הם איתרו את מקום הצליחה. החלה הפגזת תופת. זה היה הגיהנום בהתגלמותו. זה דבר שלא היכרנו בעבר: רק על חמש מאות המטרים של אזור הגשרים ירו עלינו עשרים ואחת סוללות שדה, שלושה סוללות מאה חמישים ושתיים מ"מ, שתי סוללות 203 מ"מ, חוץ מקטיושות ומרגמות שלא יספרו מרוב. ירו עלינו מאה ושבעים קנים כמאה אלף פגזים. רק לשם השוואה, במלחמת העולם השניה בהבקעה של הצבא האדום על האודר היו מאתיים וחמישים קנים על קילומטר חזית – זה למעשה, אותו קנה מידה בתעלה. ראש הגשר עלה בלהבות.

"חצר המוות: כדי לתאר אותה צריך כישרון ספרותי בלתי רגיל. […] היו שם דברים שקשה לתאר. היינו מתחפרים כל הגוף ומשאירים פתח קטן. פגז של 203 מ"מ שנופל שלושה מטר לידך, הוא מכסה את כל העמדה. זה דומה לתיאורים של השואה, שיהודים היו נקברים חיים והאדמה מתבקעת, ואנחנו הוצאנו חיילים קבורים מהאדמה שהתבקעה …"

אריק שאל אותי – איך אתם חיים שם? אפשר לחיות שם?

אז כן .. חיינו שם.. אבל זה היה המחיר ."

גבורתם של אנשי ההנדסה הקרבית

בתוך כל הטירוף הזה, לוחמי ההנדסה הקרבית לא הפסיקו לרגע את עבודתם. הנה עדות נוספת, הפעם של איציק אגם, מפקד מחלקה באזור מצמד:

"בליל של פגזים מכל הסוגים. לא יאומן. פצצות בגודל ענק נוחתות בקירבתנו ופוערות בורות עמוקים בחול. אף פעם לא ידעתי שיש ולא ראיתי פצצות ארטילריה גדולות כל כך. אנשי ההנדסה, כאילו אחזתם תזזית, ממשיכים בהישט הטנקים ללא הרף בלי לשים לב לפגזים. מרגש לראות אותם עובדים כך. […]"

שתי דוברות יוניפלוט נפגעו מפגזי ארטילריה כבר בכניסה לחצר – אבל כל שאר הדוברות הורדו למים בסביבות השעה שמונה בבוקר. עכשיו היה החלק הקשה באמת: החיסרון הגדול של הדוברות הענקיות היה הקושי לחבר אותן זו לזו בתוך המים כדי ליצור מהן גשר אחד ארוך. לכל דוברה היה מנוע קטן שאיפשר לה לנווט בתוך המים, ומפעילי הדוברות היו צריכים להתגבר על זרם המים החזק בתעלה ולהצמיד אותן זו לזו זמן ארוך מספיק כדי שאפשר יהיה למתוח כבלים ולחבר את הדוברות באופן קשיח. זה לקח כמעט יום שלם, עד ארבע אחר הצהריים, וכל הזמן הזה מפעילי הדוברות היו חשופים להפגזה המצרית הכבדה – כשכל מה שהגן על תא הנהג שלהם בדוברה היו לוחות פלדה דקים, לא שונים בהרבה מאלה שאתם יכולים לראות על המשוריינים העתיקים בשער הגיא, בכניסה לירושלים. במקביל, המשיכו גם התמסחים לעבוד ולהעביר כוחות שריון וחי"ר אל הגדה השניה, למרות שעכשיו כבר באה לידי ביטוי החולשה הקטלנית שלהם: המצופים מלאי האוויר. המצופים נקרעו מרסיסי הפגזים שנחתו סביבם, והתמחסים נפגעו בזה אחר זה. בשני מקרים שונים טבעו תמחסים תוך כדי שהם נושאים עליהם כלים משוריינים: פעם אחת זחל"ם, ופעם שניה שני טנקים. הטנקים צללו לקרקעית התעלה על צוותיהם – שלושה מהם הצליחו להחלץ, והשאר טבעו עם הכלים (ראו הערה בתחתית הטקסט).

מדרום, שלחו המצרים חטיבת טנקים – כוח ענק שמנה למעלה מתשעים טנקים חדישים, שישים נגמ"שים ועוד מאות חיילי חי"ר עשרות תותחים – להסתער על אזור הצליחה. למרבה המזל, תצפית צה"לית זיהתה את הכוחות המצרים כשהיו עוד בדרכם צפונה, וכוחות שיריון של אוגדה 162 וחטיבה 14 טמנו לה מארב קטלני בחולות של סיני. למעלה משישים טנקים מצרים הושמדו במארב, ושרידי חטיבה 25 המצרית נפוצו לכל עבר.

לקראת שעות הערב היה גשר דוברות היוניפלוט מוכן סופית, וכוחות טנקים החלו לחצות אותו אל מצרים. אנשי ההנדסה הקרבית הזהירו את מפקדי הטנקים שהגשר שהם נוסעים עליו הוא לא גשר יבשתי מוצק ואיתן, אלא גשר רעוע ופגיע שדורש זהירות מיוחדת – אבל בסערת האדרנלין וההתרגשות של הצליחה, לא כולם הקשיבו. לקראת שעה אחת עשרה בלילה נסעו שלושה טנקים על הגשר במהירות גבוהה מדי ובמרחק קצר מדי זה מזה – והכבלים המתוחים לא עמדו בעומס. גשר הדוברות נקרע, והצליחה נפסקה. כוחות ההנדסה אילתרו פתרון מהיר והביאו למקום הקרע טנק גישור: כלי רכב משוריין שמצוייד בגשר קצר שניתן לפרוס אותו מלפנים, בדרך כלל לצורך חצייה מהירה של תעלות נ"ט. הגשר הקצר כיסה על האזור התקול של הגשר ואיפשר לטנקים להמשיך ולחצות את התעלה.

"אני חייב עוד גשר!"

מי שפיקד על מבצע הצליחה בשטח והיה אמון על ניהולה השוטף היה תא"ל – לימים אלוף – יעקב (ג'קי) אבן, סגנו של אריאל שרון בפיקוד על אוגדה 143. התקלה שנתגלעה בגשר הדוברות הטרידה את מנוחתו של ג'קי: תחת ההפגזה המצרית הכבדה גשר הדוברות יכול להינזק ולהיות מושבת לחלוטין בכל רגע נתון – ויחד איתו, יושבת גם מבצע אבירי לב כולו. יעקב ירושלמי ניגש אל המפקד הטרוד.

"[יעקב] הצגתי את עצמי, אמרתי לו שאני מתעסק בציוד צליחה, ואז הוא אמר לי, בפירוש הוא אמר לי, חייבים לבנות עוד גשר. ציר עכביש תקוע, ציר טרטור תקוע, אין לי שם גשר, יש פה גשר דוברות שבינתיים גשר הדוברות גם נשבר, תיקנו אותו עם טנק גישור אבל הוא נשבר, הוא גם מאוד פגיע, אני ידעתי שהוא פגיע, הוא התנהל מעל ומעבר במלחמה ד"א, אבל הוא די פגיע סך הכל, וכבר אז כמהנדס, היום אני יודע את זה יותר טוב כי אני עוסק בניהול של מתקנים קריטיים ומערכות קריטיות, ברור לגמרי שמערכת כזו כמו צליחה, או כשאתה הולך עם כמה אוגדות לעבור לא יכולות להסתמך על גשר אחד גם בשביל העברת הכוחות וגם בשביל… העיקר בשביל הדרגים והוא אומר לי אתם הנדסה, אני חייב כאן עוד גשר. אני חייב עוד גשר.

[נתן] תביא לי גשר.

[יעקב] תביא לי גשר, הוא גם אמר לי, אני זוכר שהוא אמר לי שיש איום בכלל על המבצע, שיחזירו את הכוחות לאחור אם לא יהיה גשרים.  ואז אמרתי לו יש גשר… יש חתיכת גשר בזיקים, אני אביא אותה, נתחבר עם הכמה דוברות שיש. כי היה גשר והיה עוד כמה דוברות ש… אני אתחבר איתו לדוברות ויהיה לך עוד גשר."

אני מניח שמה שעבר אז לאל"מ ג'קי בראש, היא אותה המחשבה שעוברת עכשיו גם לכם. עוד גשר?? מניין צץ לפתע עוד גשר צליחה?…  אוה. בשביל להסביר את זה אני צריך לקחת אתכם שוב כמה שנים אחורה, אל הימים שלפני המלחמה. כמו פרדו רז ואחרים ששמענו במרוצת הפרקים, גם יעקב ירושלמי – אז קצין הנדסה צעיר – הגיע למסקנה שגשר הגלילים בצורתו הנוכחית לא יעשה את העבודה ברגע האמת.

"[יעקב] מבחינה מקצועית אני הגעתי למסקנה שגם גשר גלילים לא יעבוד. אני גם כתבתי על זה מסמכים, ואני הרגזתי הרבה אנשים. מדוע? כי היה מדובר על מפלצת ששוקלת… יש ויכוחים כמה היא שוקלת, 400-500 טון. אני מהנדס, אני למדתי בטכניון, למדתי גם טוב הנדסת קרקע, והבנתי תיכף שמקדם החיכוך הוא כזה שזה לא מעשי לגרור מאות, 400-500 טון לגרור עם כבלים, עם טנקים, בחולות. כל הגרירה של המפלצת הארוכה הזו לא היה לזה שום רדיוס סיבוב."

לרוע המזל, הסתייגויותיו של ירושלמי נפלו על אוזניות ערלות.

"[יעקב] טליק היה מעורב בפיתוח בתור… מתכנן. הוא היה גם סגן רמטכ"ל וגם מתכנן. ופה היה קצת בעיה כי זה ניגוד אינטרסים מוחלט.

[נתן] הוא לקח את הגשר אישית.

[יעקב] הוא לקח את הגשר אישית והוא לא הסתכל, כן. לקחו מוצר שהביא לסקוב מהצבא הרוסי של גלילים שזורקים לתוך נחל או לתוך נהר, זה היה אמצעי רוסי כזה, והפכו אותו למפלצת באורך 200 מטר שפשוט יש כמה מסמכים שאני כתבתי ואני אמרתי את דעתי ולא התביישתי להגיד את זה, ובכל הפגישות ובכל הדיונים.

[נתן] אבל לא שכנעת,

[יעקב] לא הצלחתי לשכנע, היו מקרים ג"כ ישיבות… יש וועדות פיתוח, אני הייתי חבר בוועדות פיתוח לא בגשר הגלילים, באמצעים אחרים, שלא אהבו את דעתי עד כדי כך שאפילו הוציאו אותי מפגישות.

עכשיו, האופי שלי עד היום לא השתנה, אני במקום לקשקש ולדבר ולמתוח ביקורת, אמרתי שאני אפתח תחליף לגשר גלילים."

גשר הצנע

התחליף עליו חשב ירושלמי היה מבוסס גם הוא על דוברות היונפילוט. בפרק הראשון סיפרתי לכם שכל דוברה כזו הייתה מורכבת משניים עשר מצופי פונטון גדולים: יחד, שניים עשר המצופים התחברו לדוברה ענקית וכבדה. ירושלמי ביקש לשנות את הדוברות כך שיהיו קטנות וקלות יותר, דבר שיאפשר לגרור אותן בקלות ולחבר אותן זו לזו במהירות בתוך המים. הוא חשב וחשב, ומצא פיתרון.

"[יעקב] עשיתי מין הכלאה כזאת בין גשר הדוברות ובין [גשר] הגלילים. תכננתי יחידות שכל יחידה מורכבת משלושה מצופים או שלושה פונטונים, עם גלגלים. כל יחידה יש ארבעה גלגלים של מטוס מתחתיה ויחידה אחת מחוברת לשנייה באמצעות פרקים. אני לא רוצה להיכנס טכנית למוצר, אבל המצב הוא שהורדתי את מקדם החיכוך פי 10 בערך. בצורה הזאת יצרנו משהו שהוא מין הכלאה כזאת בין הדוברות ובין גשר גלילים. אבל זה… היתרון הגדול שהמוצר הזה יש לו רדיוס סיבוב, אפשר לגרור אותו, הוא נוסע בדיונות."

במילים אחרות, ירושלמי לקח את אותם מצופי יוניפלוט שמהן היו עשויות הדוברות – ויצר מהם דוברות קטנות יותר שכל אחת מהן כללה שלושה מצופים בלבד במקום שניים עשר. הוא תיכנן מחבר חדש שאיפשר לו לחבר את הדוברות הקטנות האלה זו לזו בתוך המים במהירות, וליצור מהן גשר דוברות שיהיה יציב וחזק בדיוק כמו גשר היוניפלוט המקורי.

על תקציב פיתוח ייעודי לא היה מה לדבר, כי גשר הגלילים היה הפתרון הרשמי של צה"ל לבעיית הצליחה וכל תקציבי הפיתוח של הדוברות והתמחסים כבר בוטלו. למזלו של ירושלמי, היו גורמים בחיל השיריון – ה"לקוחות", אם ניתן לכנות אותם כך, של אמצעי הצליחה המתוכננים – שאהבו את הרעיון שלו.

"[יעקב] את כל הרעיונות האלה אני הראיתי לחברה בחיל השריון, ועבדנו בנושא של הפיתוח של הדוברות, עבדתי, ובכל הניסויים עבדתי מול יחידה שנקראת תחש. זה תורת חיל שריון שבראשם אמיר רדיאן, אלוף משנה, והיו שם שני סגני אלופים. אחד מדליה שאני לא זוכר את המשפחה שלו והשני שאול נגר שהיום הוא העורך של בטאון חיל השריון, הצגתי להם את הרעיון, הם מאוד אהבו את זה, הראו את זה לברנד שהיה…מפקד בשריון הוא היה, הוא היה מפקד גייסות של שריון, הראו לו את הדבר הזה, מצא חן בעיניו, ואז עשינו ערכה ראשונית בהתנדבות בסדנה של הגיס."

את עגלת הגרירה הגדולה והמסורבלת של דוברות היוניפלוט החליף ירושלמי בכמה גלגלי מטוסים שהורכבו מתחת לדוברה הקטנה. למה גלגלי מטוסים? כי אלה גלגלים קשוחים מאד, שמסוגלים לעמוד בעומס רב וגם לשרוד פגיעת רסיסים וכדורים. כמו כל שאר החלקים, גם את גלגלי המטוסים הוא השיג בקומבינה.

"[יעקב] גלגלים קיבלנו גלגלים שחיל האוויר כבר לא היה צריך אותם, של מטוס נורד, היה פעם מטוסי נורד…"

כל הקומבינות האלה הובילו את גילה, אשתו של ירושלמי, להציע שם מקורי לגשר.

"[יעקב] והיא הציעה לקרוא לזה גשר צנע. למה עושים את זה בצניעות ובתקציב צנוע. וקראנו לו גשר צנע."

אגב, מעניין לציין שאנשי יפת"ח – ואפילו דוד לסקוב עצמו, שגשר הגלילים היה רעיון שלו – גילו מקצוענות ראויה לציון, ולא נתנו למאבקי האגו של הקצונה הבכירה לחבל במאמצי הפיתוח של אמצעי הצליחה האלטרנטיבי.

"[יעקב] האנשים בחיל ההנדסה… מצד אחד הם הלכו עם הכיוון של גשר סער של טליק, מצד שני הם נתנו לי לעבוד בשקט על גשר הצנע, זה היה יוזמה שלי, אני ניהלתי אותה, קיבלתי את כל העזרה מהנדסאים ומי שצריך […] כל האנשים שעזרו לי בהרכבה זה היה עובדים של יפת"ח."

ב-1972 כבר היו בידיו של יעקב ירושלמי מספיק דוברות קטנות כדי להרכיב מהן גשר באורך של כשבעים מטרים, פחות או יותר. צנע או לא צנע – ירושלמי ידע שהוא חייב לבדוק את הגשר שלו בשטח, כדי לוודא שהוא באמת עובד ומסוגל להוליך עליו טנקים.

ההזדמנות שלו הגיע בדמות 'תרגיל עוז' – תרגיל הצליחה הצה"לי הגדול שעתיד היה להערך בסכר הרואיפה, ובו ישתתף גם גשר הגלילים. זו הייתה הזדמנות נהדרת לבדוק את גשר הצנע בתנאים מציאותיים – אבל אליה וקוץ בה. בתרגיל אמורים היו להשתתף כמעט כל קציני הפיקוד הבכיר של צה"ל – וביניהם גם ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, שגשר הגלילים היה הבייבי שלו. ירושלמי ידע שאם האלוף טל, שכבר זרק אותו מדיון כלשהו בעבר בגלל ההסתייגויות שלו מגשר הגלילים, ישמע על הגשר המתחרה שבנה ירושלמי – זה יהיה סוף הפרויקט.

"[יעקב] זה ממש לא ייאומן. כי כשאנחנו הרכבנו את החלקים, כיסינו את זה ברשתות הסוואה שמההליקופטר שמביא… שבא טליק וזה לא יראו.

[נתן] לא מהמצרים פחדתם, מטליק פחדתם [צחוק]

[יעקב] כן.. מטליק שייראה ויעצור את העסק הזה, ובאמת הכנסנו את זה לתוך המים. יש קטע אחד שאני לא אשכח. באותה הצגה סגן מפקד חיל ההנדסה הזמין אותי… הוא שאל אותי מה זה, אמרתי אני עשיתי, אני תכננתי, העברתי תכניות לשריון, ורמת דוד הם עשו את הדגמים, התכנון יפת"ח, ואני בתור… אני תכננתי את זה, העברתי את התכניות, הנוהלים לא היו בדיוק נוהלים מסודרים אבל ייצרו את זה ברמת דוד ובאנו בהפתעה. אמרתי לו אם לא הייתי עושה את זה ככה לעולם לא היו מאשרים לי את זה. אז הוא הזמין אותי למשפט.

[נתן] הגיש תלונה.

[יעקב] הגיש. וקצין הנדסה ראשי אז היה יצחק בן דב ביטל את התכונה הזאת. הוא ד"א גם כן ידע מה שאני עושה, אני סיפרתי לו."

הניסוי ב'תרגיל עוז' היה מוצלח, ובחיל ההנדסה נתקבלה החלטה עקרונית לתקצב את פיתוח גשר הצנע באופן רשמי, ולהאריך אותו למאתיים מטרים, האורך הנדרש לצליחה. אבל כמו תוכניות רבות אחרות של צה"ל, גם הפרוייקט הסודי של ירושלמי נקטע באיבו עם פרוץ המלחמה, וגשר הצנע הקצר – שבעים מטר בלבד – שכב כאבן שאין לה הופכין בזיקים, לא רחוק מאשקלון.

"רוצחים"

"[יעקב]  ואז אמרתי לו יש גשר… יש חתיכת גשר בזיקים, אני אביא אותה, נתחבר עם הכמה דוברות שיש. כי היה גשר והיה עוד כמה דוברות ש… אני אתחבר איתו לדוברות ויהיה לך עוד גשר. הוא הסתכל עלי כמו על מטורף, והוא גם כתב על זה: יש ראיונות שלו בספר של אביגדור קהלני.   אז הוא מסתכל עלי אומר לי אתה מדבר איתי על משהו… אנחנו ביום השני של הצליחה אתה מדבר איתי על משהו שנמצא בזיקים עכשיו? אתה תביא אותו, תרכיב אותו, תתחבר? אמרתי לו כן. יש לך משהו יותר טוב? אומר לי בבקשה."

ירושלמי מיהר ליצור קשר עם חבריו בהנדסה הקרבית, ואלו שלחו אליו הדוברות הקטנות על מובילים מיוחדים לאזור רפידים שבסיני. משם היה על ירושלמי למצוא בכוחות עצמו טנקים שיגררו את הדוברות אל התעלה – עסק לא פשוט, בהתחשב בקרבות הקשים שהתחוללו בחווה הסינית ובאזור ראש הגשר. גם כאן, תושיה ואילתור הצילו את המצב.

"[יעקב] היה מישהו בשם אל"מ סירקין שהיה מאוד מבוגר כבר אז, מתנדב אני חושב שהוא היה אז בין 70, והוא קיבל הנחיה לגייס לי טנקים והלכנו למש"א שם, מש"א זה כזו יחידה שמתקנת טנקים, מצאנו טנקים פגועים עם הצוותים, ואני לא הייתי צריך טנקים לוחמים, הייתי צריך רק סוסים, אז הביאו לי…

[נתן] כח מנוע, כן…

[יעקב] כן, הביאו מהמש"א איזה עשרה טנקים עם הצבתות, אני הסברתי להם, קשרנו את הכבלים והתחלנו לגרור. והגרירה הלכה מהר מאוד. די מהר הגענו מפגילה, ליד רפידים, לאזור שנקרא 'כספי', שם קוד במפה לאזור ליד מצמד."

למרות הניידות הגבוהה של הדוברות הקטנות והקלות שסייעה מאד לירושלמי לתמרן אותן על ציר עכביש הפקוק – פה ושם לא היה מנוס מלדחוק לשולי הציר כלי רכב אחרים שנסעו עליו. השאלה מי יקבל עדיפות לנסיעה על הציר הסתום הייתה מוקד לאינספור חיכוכים ומאבקי כוח לכל אורך ימי הצליחה – ומקרה אחד שכזה חקוק במיוחד בזכרונו של ירושלמי.

"[יעקב] ושם כבר התחלנו לחטוף ארטילריה, למרות שלא נענו על הכביש. היה לנו מין קטע קטן, זה היה בשעת בין ערביים. התחילו ליפול המון פגזים. כשהתקרבנו למצמד, אתה חייב לעלות על ציר עכביש. מצד אחד יש שדה מוקשים, מצד שני האגם המר. וציר עכביש זה כבר היה אני יודע, קילומטר מקו המים, היה מופגז בצורה… וגם ירו עלינו טילי כתף. זה היה מאוד לא נעים ואז אנחנו חיכינו קצת שהשמש תשקע, שיהיה חושך. […] ובדיוק אני בא, ממולי יש שיירה של פצועים. צד אחד שדה מוקשים, מצד אחד אגם, שיירה של פצועים, נדמה לי עם… טוב, רואה דם, ורופאים… אולי זו הייתה השיירה הראשונה, כנראה הראשונה של הפצועים שהביאו מהצד השני. שיירה של כמה… ואני עומד והמשמעות ש… הדרך צרה, והמשמעות היא שאני צריך לרדת מהכביש וזה לשדה מוקשים. היה ברור לגמרי שזה יהיה מהלך… יתחילו להתפוצץ לי גלגלים.

[נתן] למים כבר לא תגיע…

[יעקב] לא… זה היה מהלך מאוד מורכב. אז אני ניסיתי להגיד להם שייסעו רווורס כמה מאות מטר, אני הייתי עם נגמ"ש, רצתי קדימה ראיתי שיש מקום שאפשר להסתובב, אבל הם לא הסכימו, ז"א הם היו עצבניים כי הם רצו כבר… בצדק. ואז אני מרים לג'קי אני אומר לו שמע אני כאן תקוע. זה הכל מוקלט אני חושב. הוא מגיע אליי, ואז הוא אומר לי הוא תפס פיקוד תפנה להם דרך. היה לי טרקטורים. על השדה מוקשים. ואגב כמעט לא היה פיצוצים שום דבר, הם לקחו… עשינו פס כזה בצד הדרך ואז הם לא יכלו לעבור אבל דחפנו אותם הצידה והמשכנו לנסוע. […] החבר'ה שם צעקו לנו רוצחים, הם יותר התכוונו לג'קי אני חושב, לא אליי, אבל הם לא  הבינו איך דוחפים שיירת פצועים מהדרך בשביל להעביר גושי מתכת כאלה מכוערים וגדולים."

בלב כבד ובידיעה ברורה שיתכן שההחלטה שלו ושל ג'קי אבן תביא למותם של פצועים שלא יספיקו לקבל טיפול רפואי, המשיך יעקב ירושלמי להוביל את הגשר שלו אל מוצב מצמד ותעלת סואץ.

גשר הגלילים

בינתיים, כמה קילומטרים צפונית ממנו, עמד פרדו רז ליד גשר הגלילים. שלושים שעות קודם לכן נקרע הגשר תוך כדי גרירתו, בעקבות חוסר תאום בין הטנקים הגוררים והטנק הבולם. הנזק שנגרם לגשר היה קטסטרופלי וההערכה הראשונית הייתה שידרשו שעות רבות – ואולי ימים – כדי לתקנו. אבל פרדו ועמיתיו ביחידת יפת"ח התנפלו על הגשר הקרוע, פירקו חלקים והרכיבו אותם מחדש, ובתוך ארבע שעות בלבד כבר היה הגשר מוכן לתזוזה. אבל בזמן הזה התנתקו הטנקים הגוררים ויצאו למשימות אחרות.

התקלה שהשביתה את גשר הגלילים הייתה חדשות רעות מאד עבור אריק שרון ושאר צמרת הפיקוד של צה"ל ואיימה על סיכויי ההצלחה של מבצע הצליחה כולו – אבל מבחינתו האישית של פרדו רז ושל שאר צוות הגרירה, זה היה מזל גדול. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, איזור החווה הסינית – שדרכו היה אמור גשר הגלילים לחלוף בדרכו אל התעלה – שרץ במאות טנקים מצרים ועשרות אלפי חיילים מצויידים בטילי סאגר ו-RPG. אף אחד באוגדה 143 לא ידע את זה: הפעם הראשונה שהבין צה"ל את חומרת הבעיה בחווה הסינית הייתה כשחטיבה 14 של אל"מ אמנון רשף התנפצה על החווה המבוצרת וספגה אבידות קשות. אילולא היה גשר הגלילים נקרע ונעצר – פרדו וחבריו היו פוסעים בגרירה איטית היישר לתוך מארב מצרי מתוכנן היטב, שספק אם היו יוצאים ממנו בחיים.

אחרי כישלון המתקפה של חטיבה 14 הוטלה משימת כיבוש החווה הסינית על גדוד 890 של הצנחנים, בפיקודו של יצחק מרדכי. גם כוחותיו של מרדכי לא הבינו בדיוק לאיזו צרה הם נכנסים. לא אכנס כאן לשאלה מה בדיוק השתבש בהכנת הכוחות למתקפה, מי טעה ואיפה – יש המון כעס ומרירות ששזורים בסיפור הזה והשדים האלה לא נחים גם עד ימינו – אבל התוצאה הסופית הייתה קשה וכואבת לא פחות מזו של המתקפה הראשונה על החווה. למעלה מארבעים צנחנים נהרגו ועוד למעלה ממאה נפצעו, וכוחות הצנחנים חולצו בקושי על ידי גדוד טנקים שהוביל אהוד ברק.

שני הקרבות על החווה הסינית, שישים שעות של גהינום, עלו ביוקר לצה"ל – אבל את המשימה הזו אי אפשר היה שלא להשלים. כל עוד עמדה דיוויזיה מצרית משוריינת ומחופרת קרוב כל כך לאזור הצליחה, הסכנה שנשקפה למבצע אבירי לב הייתה גדולה מכפי שניתן יהיה להתעלם ממנה. וכך, בשמונה עשר באוקטובר נשלח שוב, בפעם השלישית, כוח שריון נוסף לנסות ולכבוש את החווה הסינית. הטנקים התקדמו אל האזור ומצאו שם…כלום. מסתבר שתחת הלחץ הישראלי הכבד החליטו המצרים להסיג את כוחותיהם צפונה, ופינו את החווה הסינית. פרדו רז רתם את הטנקים לגשר הגלילים המתוקן ויצא לדרך. הפעם הכל עבד חלק, ושעות ספורות לאחר מכן החליק גשר הגלילים סוף כל סוף אל מי התעלה, וטנקים דהרו עליו אל צידה השני.

זמן קצר לאחר שהגיע גשר הגלילים אל התעלה, נכנסו לחצר מוצב מצמד גם הדוברות של יעקב ירושלמי. שלא כמו גשר הגלילים שהושק אל המים בחתיכה אחת בתוך דקות ספורות – בדיוק כפי שתכנן ממציאו, דוד לסקוב – את גשר הצנע של ירושלמי היה צריך להרכיב, דוברה אל דוברה, בתוך המים. המחבר החדש שפיתח ירושלמי אמנם קיצר את התהליך הזה משמונה שעות לסביבות שלוש שעות, אבל עדיין היה מדובר בעבודה הנדסית לא פשוטה – כשכל הזמן נוחתים על חצר המוות וסביבותיה אלפי פגזים מצרים.

"[יעקב] כל הזמן היו מטחים של קטיושות. מטחים של קטיושות… היינו שומעים את השריקות נשכבים באו במטחים של 16 16. זה היה פשוט לאזור מאוד מצומצם והגלגלים התחילו להתפוצץ.

[נתן] מהרסיסים.

מהרסיסים, אבל עדיין יש יתירות עצומה בגלגלים ככה שלא הייתה בעיה. […] דחפנו את החלקות תחת אש תופת למים, אני בכלל… גילה טוענת שיש לי איזה כח עליון ששומר עליי כי הייתי בתוך טנק, ירדתי מהטנק הוא חטף פגיעה ישירה, הלכתי רגע להסתכל על תוכנית מתחת לדוברה, יצאתי- הדוברה חטפה פגיעה. בכל אופן הכנסנו את הגשר, ראינו שם צוללנים, אנשי שייטת היו שם, ואני הסברתי להם איך לחבר, אני גם נכנסתי איתם, אני חובב צלילה אז נכנסתי איתם, הסתכלתי גם שהחיבור בסדר, זה פחד מוות להיכנס למים כי אם משהו מתפוצץ במים, המים זה חומר לא דחיס והוא מעביר את גל הפיצוץ הרבה יותר מאשר באוויר, אנחנו צללנו, הם ממש חיברו את הכל כמו שצריך, ואז יצאתי מהמים ואת החלק הנוסף כדי שאפשר יהיה להעביר טנקים חיברנו כמה שעות אחרי זה אבל זה לא הפריע לאף אחד כי הגשר מיד התחיל לעבוד כגשר מנהלתי."

זו הייתה תרומתו הגדולה של גשר הצנע: בעוד שגשר הגלילים וגשר דוברות היוניפלוט שימשו בעיקר להעברת טנקים ונגמ"שים אל הגדה המערבית, גשר הצנע התאים בדיוק כדי להעביר את כל שאר כלי הרכב שהיו צריכים לצלוח – והיו המון כאלה, כיוון שככל שיותר ויותר כוחות לוחמים עברו אל הגדה המצרית, כך גם גבר הצורך להעביר אליהם דלק, תחמושת ומזון.

"[יעקב] 99% מהתנועה זה היה דרגים כבר בשלב הזה. ודרגים… אתה לא מתאר לך מה שעבר עליו. כשאני אומר דרגים אני צוחק, עברו עליו משאיות של תנובה, אוטובוסים, כל מיני, זה לא יאומן מה שעבר שם. כל עם ישראל. אתה יודע מה זה עם ישראל. המון רכבים מגוייסים. וזהו, והגשר מחר בבוקר אני קמתי הסתכלתי זה היה אחד הימים המאושרים בחיים שלי שאני ראיתי את גשר הדוברות שאני בפירוש הייתי חלק די דומיננטי בפיתוח שלו, וגשר צנע שזה לגמרי פיתוח שלי שניהם עומדים, וצה"ל… כבר הביאו משטרה צבאית שם. עמדו, כיוונו את הגשר. היה איזה קטע שאני רציתי לעלות על הגשר, לא נתנו לי להיכנס. [צחוק]"

הכרעת המלחמה

בעשרים ואחת באוקטובר נסתיימה סאגת הצליחה. כוחות צה"ל בגדה המערבית של התעלה כיתרו את הארמייה המצרית השלישית, ועמדו לכתר גם את הארמיה השניה.

"[אסף] אז צה"ל עובר לצד המערבי. אין שם כמעט כוחות [מצריים]. הוא משאיר מעט מאד כוחות בסיני. למעשה, בשלב כלשהו עוברות כמעט שלוש אוגדות, כמעט כל הכוחות שהיו בסיני – לצד השני. הכוחות של [אוגדת] אדן מצליחים לכתר את כל הארמייה השלישית המפורסמת. יש איזה פיאסקו בעיר סואץ, קרב מיותר לחלוטין שבו נהרגו קרוב לשמונים חיילים שלנו ללא שום סיבה. אריק שרון כמובן דוהר צפונה כדי לכתר את הארמייה השניה: עוצרים אותו באמצע מסיבות פוליטיות. למעשה, בין צה"ל ובין קהיר – כולם מכירים את הקילומטר ה 101 שמוביל לקהיר – כמעט ואין כוחות [מצריים] שיכולים לעצור את צה"ל."

המהפך הדרמטי במהלך המלחמה הכריח את הסובייטים להתערב לטובת המצרים ולעצור את המלחמה.

"[אסף] זאת אומרת שאם המעצמות לא מתערבות כאן, צה"ל… אריק רק רוצה לדהור [קדימה]. עד שהוא לא היה רואה את המואזינים של קהיר, הוא כנראה לא היה נרגע. אבל היו פה כמה כוחות גדולים יותר אפילו מאריק שרון. אנחנו על סיפה של מלחמה גרעינית. הסובייטים מודיעים שאם הישראלים ממשיכים הם מעמידים בכוננות את הכוחות המוצנחים שלהם. הם מתחילים להזיז צוללות גרעיניות לכיוון המזרח התיכון. […]

בסופו של דבר, הלוחמה נעצרת בעשרים וארבעה באוקטובר. המצב של המצרים לא טוב. זו לא רק דעתי, זו גם דעתם. [הרמטכ"ל המצרי] שאזלי בספרו כותב – 'הצבא המצרי שנבנה בעמל של שנים עם צ'ק פתוח ממדינות ערב והסובייטים נהרס תוך ימים ספורים על ידי צה"ל.' כשמשה דיין מקבל מקצין האו"ם הפיני [הודעה] שהמצרים מבקשים הפסקת אש, הוא שואל אותו – אתה בטוח? מה הם אמרו? הוא אומר לו – הם אמרו את זה שלוש פעמים. אנחנו מבקשים הפסקת אש דחופה. אז יש הפסקת אש, המצרים במצב לא טוב, הארמייה השלישית מכותרת, צה"ל נמצא בשטחם. מתחיל להתנהל איזה מו"מ להפרדת כוחות, שאחרי כמה שנים יביא גם להסכם שלום בין ישראל ומצרים."

את ימי הפסקת האש ועד חתימת ההסכם להפרדת הכוחות ניצלו כוחות ההנדסה הקרבית כדי להקים על תעלת סואץ גשר יבשתי 'אמיתי': טרקטורים ושופלים דחפו אלפי טונות של חול ואדמה אל מי התעלה, וחיברו שוב את אסיה לאפריקה – בפעם הראשונה אחרי למעלה ממאה שנים. רוחבו של הגשר היבשתי היה עשרים ושתיים מטרים, עבר עליו כביש סלול והוא אפילו צופה באבנים שטוחות משני צידיו. היה מי שאמר עליו -'[גשר] שכמותו לא הוקם מעולם על ידי שום צבא בתקופה המודרנית.' הגשר היבשתי הזה הוסר על ידי המצרים רק שנתיים מאוחר יותר, ב-1975, כשנתפנו כוחות צה"ל מאזור התעלה.

תם ונשלם סיפורו של גשר הגלילים, וסיפור גבורתם של כל מי שהיו מעורבים במבצע 'אבירי לב'. היום, אפשר למצוא את התמסחים, גיבורי הצליחה, במוזיאון יד לשיריון בלטרון, לצד חלקים שנשתמרו מתוך גשר הגלילים.

אפילוג

האם סיפורו של גשר הגלילים הוא סיפור של כישלון? אפשר להבין את מי שחושב כך. אחרי ככלות הכל, העובדות מדברות בעד עצמן: הגשר המפואר שסחב על גבו תילי תילים של ציפיות ותקוות, היה כמעט הגשר האחרון שהושק למים במהלך מבצע אבירי לב, ורק כפסע היה בין זה ובין כישלון מוחלט.

אבל אחרי עשרות שעות של תחקיר וקריאה של מאות כתבות, מאמרים וראיונות אודות מבצע אבירי לב, אני חושב שאפשר גם לראות הסיפור דרך משקפיים אחרות. התקלות והבעיות שנתגלעו בזמן מבצע אבירי לב היו רבות מספור – אבל לא במקרה נחשבת צליחת סער לאחד המבצעים הצבאיים הקשים והמורכבים ביותר לביצוע. המצרים הדהימו את כולם כשהצליחו להוציא לפועל את מבצע הצליחה המבריק שלהם – אבל גם צה"ל הצליח לבסוף, למרות כל הקשיים, להשיג את מטרתו – בעיקר בזכות התעוזה והגבורה של לוחמיו. כמובן גבורתם של לוחמי השיריון והחי"ר שחירפו את נפשם בחולות של סיני ובחווה הסינית כדי לאפשר לאמצעי הצליחה להגיע אל גדות התעלה ואחר כך חירפו את נפשם בקרבות בגדה המערבית שלה – אבל גם גבורתם של לוחמי ההנדסה הקרבית. כל עדות שקראתי מפיו של מישהו שהיה נוכח באזור התעלה בימי הצליחה משבחת ומהללת את עוז רוחם של אנשי ההנדסה – מפעילי הדוברות, נהגי התמסחים, הפלסים, הטרקטוריסטים ומי לא – שסיכנו את חייהם תחת ההפגזה המצרית הכבדה כדי להביא את אמצעי הצליחה השונים אל קו המים, לחבר את הדוברות זו לזו ולהשיט טנקים אל הגדה השניה. תעיד על כך העובדה שכל שלושת הגשרים נקראו על שמם של מפקדי הנדסה קרבית שנהרגו בעת שעסקו בהשקתם למים: גשר צנע היה 'גשר ברוך', גשר 'יהודה' הוא גשר הדוברות, ו'גשר ג'וני' גשר הגלילים.

וסיפור הצליחה הוא גם סיפור של תעוזה בימי שלום: קצינים צעירים כדוגמת יעקב ירושלמי שהחליט לבנות גשר חלופי לגשר הגלילים 'מתחת לרדאר' על אפו וחמתו של סגן הרמטכ"ל, וכדוגמת סא"ל יגאל יניב, מפקד גדוד התמסחים שהחליט על דעת עצמו לגייס את אנשי המילואים ליחידה, וקיבל שורה של החלטות נוספות שהביאו אותו כפסע מהדחה מתפקידו על ידי קצין הנדסה ראשי. ואפילו – וזה אולי יפתיע אתכם – תעוזה מצידו של דוד לסקוב, ממציא גשר הגלילים. צליחת סער, צליחה מכשול מים תוך כדי קרב, נחשבת לאחד האתגרים המבצעיים הקשים והמורכבים ביותר, וצבאות גדולים ומפוארים הרבה יותר מצה"ל לא יכלו לאתגר הזה וכשלו בו כשלונות כואבים – כמו, למשל, צבא ארה"ב בקרב על נהר הראפידו אותו הזכרתי בפרק הראשון. ייתכן מאד שאלמלא העז דוד לסקוב לדחוף את הרעיון של גשר הגלילים כנגד ההתנגדות והגיחוכים מצידם של מפקדים בכירים רבים – אף אחד בצה"ל לא היה בכלל מעלה על דעתו את האפשרות של צליחת תעלת סואץ כמהלך מכריע של מלחמת יום הכיפורים. אלמלא גשר הגלילים, האפשרות של כיתור הארמייה השלישית אפילו לא הייתה עולה על השולחן. פרדו רז, סגנו של לסקוב ביחידת הפיתוח של חיל ההנדסה, מציין את העובדה הבאה:

"[פרדו] ופה אני רוצה גם להגיד, אני דיברתי עם הרבה קצינים אח"כ, אלה שהיו על יד אריק שרון ועל יד דדו, אמרו שגשר הגלילים לא הגיע ראשון, הוא הגיע אחרון. אבל לולא גשר הגלילים לא היו שוקלים את הצליחה בכלל."

"[אסף] אנחנו תמיד אוהבים לדבר על הטעויות שלנו. כשמדברים על מלחמת יום הכיפורים, במיוחד במוספי החג [של העיתונים] תמיד מוצאים הקלטות מזעזעות… אני לפעמים מתפלא מה כתבו במוספי החג של יום כיפור לפני מלחמת יום כיפור? על מה היה להם לכתוב? [צחוק] אבל מסתבר שהערבים עשו טעויות…בוא נגיד ככה: עד פתיחת המלחמה הטעויות היו שלנו. אני מדבר על טעויות אסטרטגיות. אנחנו גם עשינו הרבה טעויות, אני לא בא להקל ראש. אבל הטעויות שעשה האויב היו טעויות חמורות עוד יותר. דיברנו על הטעויות שהמצרים עשו. הטעות הראשונה: לצאת למתקפה ב-14 באוקטובר. הטעות השניה היא שהם לא זיהו את המאמץ הישראלי ממזרח למערב, זיהו אותו לא נכון. הסורים טעו טעויות קשות בהרבה מאד עניינים לאורך המלחמה, ושילמו על זה ביוקר. אני חושב כשחובב של היסטוריה צבאית – ההתמחות שלי היא בכלל בעת העתיקה – אבל כשאני מסתכל בראיה היסטורית-פילוסופית, אני חושב – ואני לא הראשון שאומר את זה, אני לא המצאתי את זה – שבאוקטובר 1973 עמד לרשות העם היהודי לדורותיו הצבא הטוב ביותר שאי פעם עמד לרשותו. אני לא מדבר על הדרגים הגבוהים, הפוליטיים: אני מדבר על החייל הפשוט, על המ"מ, על מפקד האוגדה. התושיה והמוטיבציה שהאנשים האלה הפגינו…אני מקווה מאד שאם אי פעם נצטרך, יהיה משהו דומה לזה בצד שלנו."