מלחמת העצמאות חלק ג'

כתב: רן לוי

בחודשים הראשונים שלאחר הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 דבקה הנהגת היישוב במדיניות של מגננה והכלה אל מול התקפותיהם של ערביי ארץ ישראל. כישלונה של המדיניות הזו, שבא לידי ביטוי במשבר השיירות מרץ 1948, הביא את ההנהגה בראשות דוד בן גוריון לשנות אסטרטגיה - שינוי שבא לידי ביטוי ב"תוכנית ד'": רצף של מבצעים רחבי היקף שבמסגרתם השתלטו כוחות ההגנה על כמאה ישובים ערבים, יצרו רצף טריטוריאלי כמעט מלא על שטחי המדינה היהודית המיועדת והרחיקו את החזית מתל אביב ומחיפה.

מדינות ערב לא ממש ששו להפעיל את צבאותיהן הסדירים כנגד היישוב היהודי בארץ. אלו היו צבאות צעירים יחסית, ללא ניסיון קרבי ממשי, והציוד שלהם היה ברובו מיושן: עודפים ממלחמת העולם הראשונה. מנהיגי מדינות ערב העדיפו להתערב במלחמה באופן עקיף, ולשם כך מימנו את "צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י: כוח שהיה מורכב ברובו ממתנדבים מקרב ערביי ארץ ישראל ומדינות שכנות - שכפי שראינו בפרקים הקודמים, לא הצליח לעמוד מול כוחות ההגנה. התבוסה של הכוחות הפלסטיניים והלחץ הציבורי הגובר מצד אזרחיהן לא הותירו למדינות ערב ברירה. בראשית אפריל 1948 התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית והחליטה על פלישה של צבאות ערב הסדירים לארץ ישראל מיד עם סיום המנדט הבריטי בחמישה עשר במאי.

ההחלטה הזו לא הפתיעה את דוד בן גוריון. ביוני 1945, כשנתיים וחצי לפני החלטת האו"ם, הוא נפגש בניו יורק עם קבוצה של יהודים בעלי ממון וכתב כך ביומנו:

"אמרתי לנוכחים שאנו עתידים לעמוד בקרוב בפני כל צבאות ערב לאחר שהאנגלים יעזבו את הארץ, לפי שברור שבמוקדם או במאוחר יהיו מוכרחים לעזוב, באשר גם היהודים וגם הערבים לא מסכימים למדיניותם."

אבל בעוד שבן גוריון הבין לאן נושבת הרוח - בצמרת ההגנה פספסו את התמונה המלאה. כך מספר לנו ההיסטוריון יואב גלבר, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה.

"[גלבר] בן גוריון, אחרי שחזר מהוועידה השנייה שהייתה עם ממשלת בריטניה בלונדון [...] הבין שהעסק הולך למלחמה. גם ההגנה הבינה, רק שההגנה חשבה שהעסק הולך לחזרה מאורעות 36-39, ובן גוריון ראה מלחמה עם הצבאות הערבים הסדירים, ופה היה ביניהם פער גדול מאוד.

הוא בסוף אפריל, הוא יצא קודם לנופש בגלי כנרת, לסדר את המחשבות כמו שהיה מקובל עליו לקראת הכרעות גורליות, וכשהוא חזר הוא התחיל את מה שנקרא "הסמינר של בן גוריון". הוא מסוף אפריל עד תחילת מאי 1947, נפגש עם כל מי שהיה לו יד ורגל בענייני ביטחון ביישוב - החל בחברי המפקדה הארצית של ההגנה, חברי מטכ"ל ההגנה, מפקדי הפלמ"ח, מפקדי המחוזות של ההגנה. זה היה הממסד הפורמלי, אבל חוץ מזה הוא נפגש עם חבורה די מגוונת של קצינים שחזרו מהצבא הבריטי [...] ועם כולם הוא דיבר א' על מצב הכוח, ב' על מה הכוח צריך, ג' על איזו מין מלחמה מחכה לנו, וד' על מה צריך לעשות כדי להתכונן למלחמה.

עכשיו כשהוא מדבר על מלחמה, אז הוא חושב על מלחמה נגד הצבאות הערבים הסדירים, ואלה שחזרו ממלחמת העולם, מבינים למה הוא מתכוון ומתייחסים לדברים האלה. צמרת ההגנה מבינה את השאלות שלו כמתייחסות להתמודדות עם הפלסטינים בנוסח, הייתי אומר, המרד הערבי מוגבר: עם יותר מתנדבים מארצות חוץ, אולי עם פיקוד שיגיע מהארצות השכנות, עם יותר נשק שיגיע מהארצות השכנות, אבל הם לא חושבים במושגים של התמודדות עם הצבאות הערבים הסדירים. גם ידעו עליהם כמעט אפס."

פעולות רכש

ארגון ההגנה קם בראשית שנות העשרים כמענה לצורך בהגנה על היישובים היהודיים מפני התקפות הערבים. בשנותיו הראשונות הוא היה ארגון מצומצם מאוד בהיקפו, חסר פיקוד מרכזי וכמעט ללא תקציבים משמעותיים: יותר מיליציה מקומית מאשר כוח מגן אמיתי.

השינוי הגיע בעקבות מאורעות תרפ"ט, ב-1929. הפרעות האלימות והטבח ביהודי חברון וצפת הדגימו למנהיגי היישוב את הצורך הבוער בכוח הגנה מאורגן ומסודר: במקומות שבהם ההגנה הייתה מאורגנת ומסוגלת לעמוד על שלה, מרבית התקיפות של הפורעים נהדפו בהצלחה. בעקבות המאורעות, אם כן, הוחלט להגדיל באופן משמעותי את תקציב ההגנה ולחזק את הארגון: הוקמה 'המפקדה הארצית', גוף אזרחי שייצג את הנהגת היישוב, ותחתיה פעל 'המטה הכללי' שניהל את ההגנה במישור הצבאי והאופרטיבי.

המרד הערבי הגדול, בין השנים 1936 ו-1939, הוביל את ההגנה לעבור מהגנה סטטית להתקפה: הוקמו מספר יחידות התקפיות כדוגמת 'הנודדת', 'פלוגות הלילה' ו'פלוגות השדה' שביצעו פשיטות יזומות על כפרים ערביים ובהמשך הפכו ל'חיל השדה' (חי"ש) של ההגנה. בזמן מלחמת העולם השניה, כשהיה חשש שגרמניה הנאצית תכבוש את ארץ ישראל, הוקם הפלמ"ח ככוח צבאי סדיר ומאומן שאמור היה לנהל לוחמת גרילה כנגד הגרמנים. הסכנה הנאצית חלפה, אבל הפלמ"ח לא פורק אלא המשיך לפעול במחתרת תחת הנחיית הנהגת היישוב, והיווה את חוד החנית של ההגנה. בשנים שלאחר מלחמת העולם, במסגרת המאבק כנגד הבריטים סביב סוגיית העלייה, הפגינה ההגנה יכולת מרשימה לתכנון ולביצוע של מבצעי חבלה גדולים בהיקף ארצי, כמו למשל 'ליל הגשרים' שבו פוצצו כוחות ההגנה אחד עשר גשרים ברחבי הארץ בפעולה משולבת ומתואמת.

אבל למרות ההתקדמות המרשימה הזו ביכולותיה, בן גוריון ידע שזה לא מספיק. ההגנה הייתה, במהותה, מחתרת - ופעלה כמחתרת. לוחמיה היו מנוסים בפעולות פגע-וברח, פשיטות ליליות וחבלה, אבל לא ידעו כיצד לכבוש עמדות מבוצרות של אויב סדיר - ואם הצליחו לכבוש אותן, לא ידעו כיצד להחזיק בהן לאורך זמן מול התקפות נגד. המסגרת המבצעית העקרונית של ההגנה הייתה המחלקה: כמה עשרות לוחמים, לכל היותר, שהיו מצוידים בכלי נשק קלים בלבד. רוב הלוחמים אפילו לא היו חיילים סדירים: הם גויסו אד-הוק, למבצע ספציפי כזה או אחר, ושוחררו לבתיהם מיד לאחריו. לבן גוריון היה ברור שמיליציה שכזו, ככל שהיתה אפקטיבית בלוחמה כנגד כנופיות ערביות לא מאורגנות - לא מתאימה להתמודדות מול צבאות סדירים ומצוידים היטב. פרופ' יואב גלבר.

"[יואב] הוא כינס את המפקדה הארצית של ההגנה, ואמר להם - חברים, אם אתם חושבים שאתם מוכנים למה שיהיה, אתם חיים בטעות. אתם מוכנים למה שהיה, אתם לא מוכנים למה שיהיה, ואם לא נהיה מוכנים למה שיהיה, תהיה פה קטסטרופה. לא לקחו אותו יותר מדי ברצינות, אז הוא המשיך אחר כך בסדרה של פגישות יותר עם הדרג המקצועי, פחות עם הדרג הפוליטי, שנועדו להכין את ההגנה לקראת מבחן הצבאות הערביים."

להגנה הייתה רשת חשאית של בתי מלאכה ומפעלים קטנים שיצרו משוריינים מאולתרים, נשק קל כמו תת-מקלעים מסוג סטן, ואפילו תחמושת - אבל בן גוריון ידע שהתעשייה המחתרתית הזו, מרשימה ככל שתהיה, לא תוכל לתת מענה לתותחים, הטנקים והמטוסים של צבאות ערב הסדירים. על כן, מהרגע שקיבל בן גוריון את תיק הביטחון בסוכנות היהודית הוא החל במאמצים קדחתניים לרכוש נשק וציוד שיאפשרו להפוך את ההגנה מארגון מחתרתי לצבא מודרני.

אבל כאן נתקל בן גוריון בבעיה. השאלה האם להיאבק בבריטים סביב סוגיית העלייה או לשתף איתם פעולה הייתה במוקד מחלוקת קשה ונוקבת בקרב מנהיגי הישוב במשך שנים, אבל כולם היו מודעים לחשיבותה של הסוגיה ולאפשרות שמאבק אלים מול הבריטים יפרוץ בלית ברירה. מלחמה פוטנציאלית מול מדינות ערב, לעומת זאת, נתפסה בעיני רבים כאפשרות לא ריאלית: מעטים מאוד בישוב האמינו שהאימפריה הבריטית באמת תהיה מוכנה לעזוב את ארץ ישראל ולוותר על היתרון האסטרטגי שבשליטה על צומת הדרכים החשוב הזה במזרח התיכון. היו אפילו מי שחשבו שכל הדיבורים של הבריטים על עזיבה אפשרית הם לא יותר מאשר תכסיס שנועד להפעיל לחץ על הנהגת היישוב ועל האו"ם כדי למנוע את קבלתה של תוכנית החלוקה. בן גוריון ידע שהסיכוי שיצליח לגייס את התקציבים הגדולים הדרושים כדי להכין את ההגנה להתמודדות מול צבאות ערב נמוך מאוד - ואם יחכה עד שתחושת הסכנה הקיומית תחלחל לתודעה הציבורית ותאפשר לו לדרוש תקציבים כאלה, ייתכן שיהיה זה מאוחר מדי.

מכיוון שכך, ערך בן גוריון את ההכנות האלה "מתחת לרדאר", תוך שהוא נשען בעיקר על סמכותו האישית והיכרותו עם בעלי תפקידים במוסדות הציוניים. אותה פגישה עם היהודים העשירים בניו יורק ב-1945 הייתה חלק מהמאמצים האלה: בן גוריון ביקש מהם - וקיבל - הבטחה לתרומה כספית משמעותית. הכסף הזה אפשר למהנדס חיים סלבין, ראש תעשיית הנשק המחתרתית של ההגנה (תע"ש), לרכוש בארצות הברית כאלפיים מכונות תעשייתיות לייצור כלי נשק שונים - הרכש הגדול ביותר של ההגנה עד אותו הזמן, וציוד שיהווה את הבסיס להקמתה של התעשייה הצבאית הישראלית בהמשך. בראשית אוקטובר של 1947 הורה בן גוריון לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, לצאת לאירופה ולרכוש שם מטוסי קרב, ובמקביל להתחיל לגייס טייסים יהודים מנוסים מקרב יוצאי חילות האוויר של בעלות הברית במלחמת העולם.

הכנות למלחמה

באותה תקופה, כולם היו בטוחים שגם אם תחזיר בריטניה לעזוב את ארץ ישראל - להגנה יש די והותר זמן כדי להתכונן לכך.

"[יואב] ההנחה המשותפת לבן-גוריון ולכולם בתקופה ההיא של מאי-יוני 47', הייתה שתהייה תקופת מעבר או תקופת ביניים, מסיום שלטון המנדט עד שיווצר פה המשטר החדש, מה שלא יחליטו עליו. זה היה נכון בכל ההמלצות של ועדות חלוקה קודמות, ועדת פיל, ועדת מוריסון, והיה מקובל לחשוב שהמעבר יימשך כשנתיים. ולכן התוכנית שהוגשה לבן גוריון הייתה פרוסה על פני טווח של שנתיים, כאשר יקימו צבא של כמה חטיבות, שהתבסס על יוצאי הצבא הבריטי, עם אנשי הח"יש, עם יחידות מיוחדות שהתבססו על הפלמ״ח, והם יוכלו בשנתיים האלה להתארגן, להתאמן, לעשות אימוני הקמה, ובסוף השנתיים יהיה לנו צבא סדיר. [...]

עכשיו, כל ההתנהגות הנינוחה יחסית הזו השתנתה בבת אחת בסוף ספטמבר 1947, כאשר שר המושבות הבריטי הכריז בדיון בעצרת האו"ם על הדוח של ועדת החלוקה, שאתם באו"ם יכולים להחליט מה שאתם רוצים - אנחנו החלטנו לצאת מארץ ישראל, וכמה שאפשר יותר מהר. [...] וזה הכניס את כל המערכות משני הצדדים, גם הצד הערבי וגם הצד היהודי, ללחץ אדיר. פתאום התברר  שאין שנתיים תקופת מעבר, וההתפרצות יכולה להתרחש אוטוטו. וקצב ההתכוננות גם היהודית וגם הערבית השתנה לגמרי."

מאמצי ההתחמשות של היישוב, אם כן, נכנסו להילוך גבוה. בריטניה וארה"ב הטילו אמברגו על מכירת נשק לצדדים הלוחמים, אבל ברית המועצות, משיקוליה שלה, דווקא תמכה בהקמתה של המדינה היהודית. בינואר של 1948 נחתם חוזה רכש עם מפעלי סקודה בצ'כוסלובקיה, שהייתה אז מדינת חסות סובייטית, ובתחילת אפריל הוברח משלוח הנשק הראשון לארץ, מתחת לאפם של נציגי האו"ם שניסו לאכוף את האמברגו. חודש לאחר מכן הגיע משלוח שני. עשרות אלפי הרובים, מיליוני הקליעים ואפילו עשרים וחמישה מטוסי קרב - גרסאות צ'כיות של מטוס המסרשמידט הגרמני המפורסם - היו חמצן לנשימה עבור כוחות היישוב שהיו זקוקים נואשות לכל רובה וכל קליע.

במקביל, גם ההגנה עצמה עברה ארגון מחדש למבנה שהתבסס על שניים עשר חטיבות: שבע חטיבות חי"ר של חיל השדה - גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, עציוני, עודד וקרייתי - שתי חטיבות שריון, 7 ו-8, שהתבססו על שריוניות וטנקים ישנים שנרכשו או נגנבו מהבריטים, ושלוש חטיבות פלמ"ח: הראל, יפתח וחטיבת הנגב.

בצד השני של המתרס היו עסוקות גם מדינות ערב בהכנותיהן שלהן. בשלושים באפריל, כשבועיים לפני הכרזת המדינה, התכנסו ראשי המטות הערביים ברבת עמון וסיכמו על הקמתו של כוח פלישה מאוחד שיכלול לא פחות מחמש דיוויזיות - חמש אוגדות - וינוהל על ידי מפקדה משותפת. על פי התוכנית, צבאות סוריה ולבנון יפלשו לארץ מצפון, דרך אצבע הגליל, וינועו לעבר טבריה וצפת. צבאות ירדן ועיראק יפלשו ממזרח לכיוון עפולה ונצרת, ואילו הצבא המצרי יעלה מסיני דרך רצועת עזה, צפונה לעבר תל אביב.

בפועל, עם זאת, חוסר האמון בין המדינות הערביות השונות והאינטרסים המנוגדים שלהן הביאו לקריסת כל התוכניות לשיתוף פעולה עוד לפני שיצאו לפועל. המלך הירדני עבדאללה, למשל, לא הסכים להעמיד את הלגיון הערבי שלו תחת פיקוד משותף כלשהו, והודיע שהוא מתכוון להתרכז אך ורק בכיבוש ירושלים והשטחים שהוקצו למדינה הערבית באזור "המשולש" - שכם, ג'נין וטול כרם. שאר מנהיגי ערב חשדו בעבדאללה - ובצדק - שהוא שואף לנצל את המלחמה כדי להרחיב את ממלכתו שלו. המלך פארוק המצרי, שגם לו היו שאיפות דומות, לא התכוון לוותר לירדנים על הבכורה. כתוצאה מכל הבלאגן הזה, כשיצאה הפלישה לדרך בחמישה עשר במאי - כל צבא ערבי פעל עצמאית בגזרתו שלו, ללא תיאום עם שאר הצבאות.

אבל למרות חוסר היכולת לעבוד בשיתוף פעולה, לכוחות הערביים היו עדיין מספר יתרונות משמעותיים על כוחות היישוב. הברור מביניהם היה שרק לצבאות ערב היו כלי נשק כבדים: טנקים, תותחים ומטוסים. בנוסף, ההתעקשות של בן גוריון שלא לפנות ישובים מבודדים, אפילו כאלה שסבלו מנחיתות טקטית ברורה, הכריחה את ההגנה לפרוס את כוחותיה הדלילים על פני קווי הגנה ארוכים מאוד. הצבאות הערבים, לעומתם, היו חופשיים לרכז את כוחותיהם בנקודות התורפה של קווי ההגנה האלה היכן ומתי שרק רצו.

פלישה

בחמישה עשר במאי 1948, יום לאחר שהנציב הבריטי העליון עזב את נמל חיפה ובן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל בתל אביב, פלשו צבאות ערב הסדירים לשטחי המדינה הצעירה.

בצפון, חצה הצבא הסורי את הגבול והשתלט על הישובים שער הגולן ומסדה שמדרום לכנרת. משם המשיכו הסורים מערבה ותקפו את דגניה א' ודגניה ב'. חמישה תותחי 65 מ"מ מיושנים מתוצרת צרפת, שהוברחו לארץ בקושי יממה לפני כן מתחת לשקי בצל וקופסאות שימורים של מיץ עגבניות, הובהלו בדחיפות לשדה הקרב. התותחים האלה היו כל כך עתיקים - עודפים ממלחמת העולם הראשונה - שעד מהרה דבק בהם הכינוי 'נפוליאונצ'יקים', כאילו היו שייכים לצבאו של נפוליאון בונפרטה מאה וחמישים שנה קודם לכן. למרות זאת, וכנראה בעיקר בזכות אלמנט ההפתעה, הצליחה האש הארטילרית הדלה לזרוע בהלה בקרב הסורים, שלרגע לא ציפו להיתקל בתותחים בצד היהודי. עובדה זו, יחד עם גבורתם של מגיני הדגניות שהצליחו לבלום טנק סורי ממש בשער הקיבוץ, בלמה את ההתקפה הסורית. הסורים נסוגו, ולא חזרו לתקוף את עמק הירדן עד סוף המלחמה.

אבל צפונה משם, במשמר הירדן, התמונה הייתה עגומה יותר. המושבה, ששכנה באצבע הגליל לא רחוק ממחניים, ניצבה למרגלות רמת הגולן והייתה חשופה לחלוטין לתצפית ולאש סורית. למרות תגבורת של גדוד מחטיבת כרמלי, הצליחו הסורים להפתיע את המגינים ולהסתנן לתוך המושבה. בקרב הקשה נהרגו ארבעה עשר לוחמים ושלושים ותשעה נפלו בשבי. נפילתה של משמר הירדן, שעמדה ליד צומת דרכים חשוב, העמידה את הגליל העליון כולו בסכנת ניתוק משאר המדינה.

לא רחוק משם, באזור מלכיה שעל גבול לבנון, ניהלו כוחות חטיבת יפתח של הפלמ"ח סדרה של קרבות מרים מול כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י והצבא הלבנוני הסדיר. מלכיה החליפה ידיים מספר פעמים בין הצדדים, אבל בסופו של דבר נפלה לידי הלבנונים. למעלה משלושים לוחמי פלמ"ח איבדו את חייהם בקרבות הקשים.

הצבא העיראקי פלש לארץ מדרום לטבריה, ואז פנה דרומה לאזור השומרון שם תקף את קיבוץ גאולים שבשרון ואת ראש העין. הפיקוד הישראלי, שחשש שהעיראקים יצליחו לבתר את עמק יזרעאל ולהתקדם לעבר נתניה, הורה לחטיבת כרמלי לתקוף את הכוחות שהתבססו בג'נין. המתקפה הישראלית נכשלה כישלון חרוץ: חמישים לוחמים נהרגו ולמעלה משמונים נפצעו.

מדרום, הזרימו המצרים לנגב כוח עצום: לא פחות מארבע חטיבות, כעשרת אלפים חיילים -  מספר שצמח בהמשך לכדי חמישים אלף איש - שנעו בשתי זרועות: אחת שהתקדמה לאורך החוף מרצועת עזה צפונה, והשניה שנעה במזרח, בציר ההר, לעבר ירושלים. מטרתם של המצרים הייתה כפולה: לנתק את הנגב משאר המדינה, ולהתלכד עם שאר הכוחות הערביים ליצירת טבעת חנק סביב תל אביב.

כדי לאבטח את קווי האספקה הארוכים שלהם, תקפו המצרים את הישובים היהודיים שנקרו בדרכם. קיבוץ נירים, בדרום רצועת עזה, הותקף כבר למחרת הכרזת המדינה: ארבעים ושניים חברי הקיבוץ לחמו בגבורה יוצאת דופן והצליחו להדוף את ההתקפה המצרית, במחיר של שמונה הרוגים. אנשי קיבוץ יד מרדכי, כמה עשרות קילומטרים צפונה משם, לא היו כה ברי מזל. במשך חמישה ימים תמימים עמדו מגיני הקיבוץ בפני הסתערויות חוזרות ונשנות של חיל הרגלים המצרי, הפגזות ארטילריות כבדות והפצצות מהאוויר. עשרים ושישה ממגיני הקיבוץ נהרגו ושלושים וחמישה נפצעו. גבורתם של אנשי יד מרדכי הפכה לאחד הסמלים המובהקים של עמידת הישובים היהודיים במלחמת העצמאות - אבל לבסוף, כשאזלה כמעט כל התחמושת שהייתה בידיהם, לא נותרה למגינים ברירה אלא לנטוש את הקיבוץ בחסות החשיכה. יד מרדכי נפלה לידי המצרים ב-24 במאי, וכשבועיים לאחר מכן, בשבעה ביוני, נפל גם קיבוץ ניצנים, צפונית לאשקלון.

בשבועיים הראשונים לפלישה, הכוח המצרי כמעט ולא נתקל בשום התנגדות מאורגנת מצד כוחות ההגנה. חטיבת הנגב, שהייתה אמורה לבלום את הפולשים, הייתה מפוזרת על פני כמעט שלושים ישובים שונים בנגב, וכוחותיה הדלילים לא היו מסוגלים לעמוד מול הצבא המצרי הסדיר. גם חטיבת גבעתי, שהייתה ערוכה מצפון, לא הייתה מוכנה להתמודדות כזו: לרבים מלוחמיה אפילו לא היה עדיין נשק אישי.

הפעולה המשמעותית היחידה של כוחות היישוב כנגד המצרים, באותם שבועיים ראשונים, הייתה דווקא של חיל האוויר הצעיר. כפי שציינתי, במשלוחי הנשק מצ'כוסלובקיה הגיעו גם כמה עשרות מטוסי תקיפה מדגם 'אוויה', הגרסה הצ'כית למסרשמיט הגרמני. קבוצה של טייסים יהודים, רובם מתנדבים מחו"ל בעלי ניסיון קרבי ממלחמת העולם, יצאו לצ'כיה כדי ללמוד על המטוסים ולהתאמן עליהם.

בינתיים, בארץ, חולל חיל המצרי שמות בתל אביב. כבר למחרת הכרזת העצמאות תקפו את תל אביב שני מפציצים מצרים מלווים במטוסי קרב: מנחת שדה דב הופצץ ושלושה מטוסים של חיל האוויר הצעיר נפגעו על הקרקע. בשבועות הבאים ערכו המצרים כמה וכמה התקפות כנגד האוכלוסייה האזרחית, שהקשה שבהן הייתה הפצצה של התחנה המרכזית בתל אביב בשעות אחר הצהריים, כשהתחנה הייתה הומה אדם. ארבעים ואחד אזרחים נהרגו ומאות נפצעו.

כשהגיעה לצ'כוסלובקיה השמועה על ההפצצות הקשות בתל אביב, הודיעו הטייסים למדריכיהם הצ'כים שהם מפסיקים את הקורס וחוזרים מיד לארץ. המדריכים ניסו לשכנע אותם להישאר, שהרי הטייסים הישראליים אפילו לא הספיקו להתאמן בתקיפות מהאוויר - אבל הטייסים ענו להם שהם מתכוונים לעשות את האימונים האלה 'על רטוב', ושבו בבהילות ארצה.

ב-29 במאי המריאו ארבעה מטוסי אוויה מבסיס עקרון (היום תל נוף) למה שהייתה התקיפה הראשונה בהיסטוריה של חיל האוויר הישראלי. את הכוח הוביל לו לנארט, טייס יהודי-אמריקני ששירת כטייס קרב בחיל הנחתים במלחמת העולם. לנארט סיפר מאוחר יותר על תחושותיו בדרך לתקיפה:

"הייתה לי תחושה שאני דוד, שאני מגן על עמי בגופי. זו הייתה הרגשה כה עוצמתית, עד שדמעות עלו בעיני."

ארבעת המטוסים תקפו את הטור המצרי המתקדם בתותחים ובפצצות. אחד מהם הופל וטייסו, אדי כהן מדרום אפריקה, נהרג.

ישנה סברה רווחת שהתקיפה האווירית הפתיעה וזעזעה את המצרים עד כדי כך שהיא זו שגרמה להם לעצור את התקדמותם צפונה. סברה אחרת מייחסת את עצירת המצרים דווקא לחבלנים של חטיבת גבעתי שפוצצו את הגשר מעל נחל לכיש, גשר המוכר לנו היום בשם גשר 'עד הלום'. האמת, כנראה, שונה לגמרי. למרות גבורתם הבלתי מעורערת של הטייסים, לתקיפה האווירית הייתה השפעה מעשית זניחה על הכוח המצרי. גם הגשר ההרוס לא היווה מכשול משמעותי: חיל ההנדסה המצרי היה מסוגל בהחלט להקים גשר חלופי או למצוא מעקף. בפועל, הצבא המצרי עצר מדרום ליבנה רק מכיוון שזו הייתה התוכנית המקורית שלו לשלב זה של הפלישה.

האיום המצרי, אם כן, לא הוסר. בשלהי חודש מאי נשלחו שתי פלוגות של גבעתי לפשוט על הכוח המצרי באזור גשר עד הלום, אך נהדפו. יומיים לאחר מכן תקף את המצרים כוח משולב של חטיבות גבעתי והנגב במה שכונה 'מבצע פלשת'. גם התקפה זו התנפצה על המערך המצרי המשוריין ונהדפה במחיר כבד של כמעט חמישים הרוגים ישראלים.

לטרון

כל הכישלונות הצורבים האלה בקרבות הבלימה בחזיתות השונות הפכו את החודש הראשון של המלחמה לחודש הקשה והמדמם ביותר שידעה ישראל במלחמת העצמאות כולה. אבל החזית שהכי הטרידה את דוד בן גוריון הייתה החזית המרכזית, ובעיקר גורלה של ירושלים. הוא אמר:

"ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולא להישקל ולהיספר, כי אם יש לארץ נשמה - הרי ירושלים נשמתה של א"י. המערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד."

מיד לאחר הכרזת המדינה, עם יציאת הכוחות הבריטים מהארץ, מיהרו כוחות ההגנה להשתלט על מבנים חשובים ואזורים אסטרטגיים בירושלים המערבית. במקביל, כוחות ערביים מקומיים תפסו עמדות בחלק המזרחי של העיר. כוחות הלגיון הירדני, כפי שמספר לנו פרופ' גלבר, נותרו בשלב זה מחוץ לתמונה.

"[יואב] עבדאללה לא התכוון לתקוף את המדינה היהודית. היו המגעים, הביקור המפורסם של גולדה שהוא אמר לה - תראי, עכשיו אני חלק מקואליציה והכל ואני חייב לצאת למלחמה…אבל בפועל הוא רצה להשתלט על הגדה. הוא הבין שהגליל המערבי, שהיה צריך להיות חלק מהמדינה הערבית -  רחוק מדי, ורצועת עזה רחוקה מדי. [...] עכשיו, ב-18 במאי, שלושה ימים אחרי הפלישה, כל הצבאות הערבים כבר היו מסובכים בלחימה. רק הליגיון עוד לא ראה יהודי אחד [...] וכולם צועקים לו תבוא לעזור, אנחנו תקועים. באותו יום הפלמ"ח פורץ את שער ציון. בירושלים קמה בהלה, בירושלים העתיקה בצד הערבי. וצועקים למלך גוועלד. ואז הליגיון יורד מרמאללה ונכנס לירושלים המזרחית."

כוחות ההגנה ברובע היהודי הצליחו להקים עמדות ולהזרים למקום תגבורות דרך שער ציון שנפרץ - אבל הלגיון הירדני, שהיה הכוח הצבאי החזק, המאומן והמצויד ביותר מבין כל צבאות ערב, היה יריב קשה מדי עבור מגיני הרובע. בימים הבאים הצליחו הכוחות הירדנים להשתלט על עוד ועוד שטחים בעיר העתיקה תוך שהם מבתרים את מערך ההגנה היהודי. לבסוף, ב-28 במאי, אחרי קרבות מרים שבהם נהרגו 69 לוחמים יהודים ו-129 נפצעו, נכנעו מגיני הרובע בפני הלגיון.

בן גוריון ידע שהמפתח להצלתה של ירושלים טמון ביכולת להזרים אליה כוחות תגבור נוספים מהשפלה, ואת זה אפשר היה לעשות רק באמצעות הדרך הראשית שחיברה בין תל אביב לירושלים. על הכביש החשוב הזה, שלא היה לו שום נתיב עוקף באותם ימים, חלש רכס לטרון: שרשרת של גבעות רמות שניצבו כחמישה עשר קילומטרים מערבית לירושלים. בגלל חשיבותו האסטרטגית, אזור לטרון היה מוקד לקרבות רבים עוד מימי קדם, ובין המצביאים שנלחמו עליו אפשר למנות את יהושע בן נון ואת יהודה המכבי. גם הבריטים זיהו את חשיבות המקום, ובעקבות המרד הערבי הגדול הקימו בלטרון מצודה גדולה ובה תחנת משטרה.

כשעזבו הבריטים את הארץ ב-15 במאי נותרה מצודת לטרון נטושה וריקה מאדם. כוחותיו של פאוזי אל קאוקג'י, שהיו אמורים לשלוט בגזרה זו, היו עדיין בסוריה, והלגיון הירדני היה עסוק בירושלים ובאזור המשולש. ההגנה הייתה יכולה להשתלט על המצודה ללא כל התנגדות, פשוט להיכנס פנימה - אך המידע המודיעיני על נטישת הבריטים הגיע לפיקוד מאוחר מדי, ואיש לא היה מודע להזדמנות הפז. ב-17 במאי תפסו כוחות הלגיון הירדני את המצודה הריקה, והקימו בלטרון מערך הגנה שכלל תותחים, מרגמות ושריוניות.

בינתיים, מצבה של האוכלוסייה היהודית בירושלים הלך והחמיר מיום ליום. הלגיון הירדני הפגיז את השכונות היהודיות ללא רחם, ומספר הנפגעים הלך וגדל. גם מצוקת הרעב החריפה: המזון שהובא לעיר בשיירות הגדולות אחרי מבצע נחשון הלך ואזל במהירות, בין היתר בגלל ניהול כושל של חלוקת האספקה. כך כתב איש הסוכנות היהודית בירושלים למנהליו בסוף חודש מאי:

"גם לאחר שכבר החלו להביא מלאי בשיירות, תחת מטר יריות ותוך אבידות בנפש, לא דאגו למרות ציבורית מלאה על המובא, אלא השאירו את הטיפול בידי הסוחרים הרגילים וסמכו על מקצועיותם ויושרם. כמובן שחלק ניכר של המלאי, מזון יקר וחשוב, הלך לאיבוד מחוסר טיפול מתאים. טונות של מרגרינה נתקלקלו, וכן עשרות טונות של תפוחי אדמה נרקבו במחסנים וחלק נעלם ומופיע עתה בשוק השחור."

רבני הישוב בירושלים שלחו מברק בהול לבן גוריון, קריאה נואשת לעזרה:

"הישוב על סף טבח. בשם האוכלוסייה - קריאת עזרה נואשת… הרובע תחת מטר יריות ופגזים. זעזעו את המוסדות העליונים ואת העולם כולו והצילו אותנו!"

בפיקוד העליון של ההגנה התנהל ויכוח נוקב האם כדאי וניתן בכלל לכבוש ולהשתלט על הדרך המובילה לירושלים. כל יחידות ההגנה היו מתוחות עד קצה גבול היכולת בניסיון לבלום את הפלישה הערבית בשאר החזיתות. גם אם תצליח ההגנה להשתלט על הכביש, טענו חלק מהמפקדים, הצורך להמשיך ולהחזיק במשלטים השונים יחייב הקצאת כוחות גדולה מדי, שתבוא על חשבון גזרות אחרות. אבל בן גוריון היה נחרץ: חייבים לפתוח את הדרך לירושלים ויהי מה - גם במחיר של הסטת כוחות חיוניים מגזרות אחרות.

המשימה של כיבוש משלטי לטרון הוטלה על חטיבה 7 - חטיבה שהוקמה בחופזה שבוע קודם לכן, והייתה מורכבת מערב רב של לוחמים ברמות הכשרה שונות: מאנשי מערך הדרכה של הפלמ"ח ועד עולים חדשים, פליטי שואה שזה עתה ירדו מהאוניות ובקושי דיברו עברית. על האופן החפוז והמאולתר שבו הוקמה החטיבה יכול להעיד סיפורו של שלמה שמיר, מפקד החטיבה, על האופן שבו גייס את קציני המטה שלו:

"למעשה מעון המטה היה במכונית שהועמדה לרשותי ואשר נעה בין המטכל ובין מקום ראשית ריכוז החטיבה. לדוגמה, כיצד הושגו קציני המטה: באחד מהם נתקלתי בלכתו ברחוב, בקרבת מעון המטכ"ל. עצרתי את המכונית, הכנסתיו פנימה והצעתי לו לנסוע עימי ולקבל את התפקיד."

לוחמי החטיבה, כ-1450 במספר, התרכזו להתארגנות במחנה תל ליטוינסקי (היום תל השומר), אך כעבור שלושה ימים נאלצו להתפנות ממנו בבהילות מחשש להפצצה של חיל האוויר המצרי. שלא במפתיע, הבלאגן חגג: הנשק לא חולק בצורה מסודרת, ולכל שמונה חיילים הייתה רק מימייה אחת. יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל והרמטכ"ל בפועל, קיבל דיווחים על קשיי ההתארגנות וירד לשטח לבדוק את המצב בעצמו. כשהבין את חומרת הבעיה, ביקש מבן גוריון לדחות את הפעולה בכמה ימים לפחות כדי לאפשר לחטיבה להתארגן כראוי. אבל בן גוריון התעקש. במברק ששלח לשלמה שמיר הוא הורה לו: "עליך לבצע את תפקידך בכל מחיר."

תנאי השטח בלטרון העניקו יתרון ברור ללגיון הירדני המבוצר: היה ברור שהסיכוי היחיד להצלחה טמון בהפתעה. על כן, תוכנן מבצע הכיבוש - שקיבל את השם "מבצע בן נון א'" - להתבצע בלילה, אלא שהכוחות לא הספיקו להתארגן בזמן. כפי שהעיד שלמה שמיר מאוחר יותר: "חלק מהאנשים קיבלו את נשקם באוטובוסים [בדרך לפעולה], ותוך כדי נסיעה ניקוהו מן השמן שעוד היה ברובים."

ההתקפה החלה רק בארבע לפנות בוקר, ונפתחה בהרעשה ארטילרית של שני תותחי נפוליאונצ'יק שהובאו במיוחד למשימה. לרוע המזל, הפגזים שירו התותחים המיושנים האלה היו קטנים וחלשים מכדי לגרום נזק ממשי למערך ההגנה הירדני. במקום זאת, הם רק התריעו בפני הירדנים על ההתקפה הממשמשת ובאה, וחיסלו את יתרון ההפתעה. הירדנים זיהו את הכוחות הישראלים המתקדמים ופתחו עליהם באש כבדה. כך תיאר את ההתרחשות אחד מקציני הלגיון:

"פטרולי הסיור שלנו גילו את התוקף וירו רקטות אזהרה כמוסכם. כאן החלה הארטילריה הירדנית בפעולה. סוללה אחת החלה להפגיז ולרתק את הכוח המתקדם ללטרון. בהתאם להוראותיו של קצין התצפית כיוונה סוללת התותחים השניה את פגזיה לעמדות הארטילריה של האויב ושיתקה אותן תוך דקות ספורות. כשנדמו קולות תותחיהם החלו היהודים להתקדם לעבר לטרון ולעבר החורשות המקיפות את המנזר הצרפתי. [...] האויב התקדם עד כי הגיע למרחק מאה מטרים מן העמדות. כאן נפתחה עליו אש תופת ממקלעים, ממרגמות ומנשק קל… עליית השחר אפשרה לנו לגלות את ריכוזי היהודים ומיד נפתחה עליהם אש תותחים כבד והפיצה אותם לכל רוח."

בשעה 11 בבוקר, כשהיה ברור שאי אפשר לחדור את מערך ההגנה הירדני, ניתנה פקודת הנסיגה. הכישלון בלטרון עלה לחטיבה 7 ביוקר: שבעים וארבעה הרוגים ויותר ממאה פצועים.

המכה שספגה חטיבה 7 הייתה כואבת, אבל בן גוריון לא ויתר. הצורך לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה לא רק שלא פחת, אלא אף התעצם בגלל החשש שהכוחות המצריים המתקדמים מדרום יצליחו לחבור אל הלגיון הירדני בלטרון. כבר למחרת היום החלו ההכנות לניסיון כיבוש שני של המצודה.

כלקח מהכישלון הקודם, הפעם נערכו תצפיות מודיעיניות מסודרות יותר, וכוחות חטיבה 7 תוגברו בגדוד מחטיבת גבעתי ובמספר משוריינים וזחל"מים. על חלק מהזחל"מים הותקנו להביורים, מתוך מחשבה שיוכלו "לטהר" את עמדות הלגיון. מבצע "בן נון ב'", ניסיון הכיבוש השני, היה הפעם הראשונה שבה עשו כוחות ההגנה שימוש נרחב יחסית בכלים משוריינים, ולכן מקובל לראות בו את הפעולה המבצעית הראשונה של מה שעתיד להפוך לחיל השריון הישראלי.

אבל גם השיריוניות האלה לא עזרו. אמנם הכוחות המסתערים הצליחו לשמור על יתרון ההפתעה, לחדור את טבעת ההגנה החיצונית ואף לפרוץ לחצר הפנימית של המצודה - אבל כוחות התגבור הרגליים, שהיו אמורים להגיע מיד אחריהם ולטהר את המבנה, לא הצליחו לחבור אל הכוח הפורץ בזמן והפורצים נותרו חשופים לאש התותחים והמרגמות הירדניים. פגז ירדני פגע ישירות באחד הזחל"מים וגרם לאבידות כבדות, ולמפקדים לא נותרה ברירה אלא להורות שוב על נסיגה. הכישלון השני בלטרון עלה להגנה בעוד 49 הרוגים ועשרות רבות של פצועים.

בינתיים, מאחורי הקלעים, החלו גלגלי הדיפלומטיה הבינלאומית לצבור תאוצה. הרוזן פולקה ברנדוט, דיפלומט שוודי ממשפחת המלוכה ויו"ר הצלב האדום השוודי שמונה על ידי האו"ם כמתווך בין היהודים והערבים, החל במאמצים להשיג הפסקת אש. ברנדוט היה דמות מוכרת ומוערכת בזירה הבינלאומית, והצליח להשיג את הסכמתן של מדינות ערב להפוגה בלחימה, שאמורה הייתה להיכנס לתוקף ב-11 ביוני.

הידיעה על ההפוגה הקרבה הלחיצה את בן גוריון עוד יותר. הוא חשש שאם ההפוגה תחל מבלי שתיפתח הדרך לירושלים, גורל העיר הנצורה יהיה נתון לחסדי הלגיון הירדני. הוא דחק בפיקוד ההגנה לנסות פעם נוספת לכבוש את מצודת לטרון, לפני כניסת ההפוגה לתוקף.

חטיבה 7 הפגועה והשחוקה כבר לא הייתה מסוגלת לרכז את הכוח הדרוש למבצע נוסף ולכן הוטלה המשימה על חטיבות הראל ויפתח של הפלמ"ח. "מבצע יורם", ניסיון הכיבוש השלישי של לטרון, היה הקרוב ביותר להצלחה. הפעם, כלקח מהכישלונות הקודמים, הוחלט שלא להסתער ישירות על המצודה, אלא לכבוש קודם שני משלטים חשובים שחלשו עליה ממזרח. התוכנית הייתה הגיונית, אך לרוע המזל טעות בניווט בשטח בלילה גרמה לכך שהכוח שהיה אמור לתקוף משלט אחד, תקף בטעות את המשלט השני - והבלבול והעיכוב אפשרו לירדנים להתאושש ולהדוף את ההתקפה. גם המבצע הזה נכשל, במחיר של חמישה עשר הרוגים נוספים. בדיעבד, דיווחי המפקדים הירדנים מהשטח מלמדים שמערך ההגנה הירדני בלטרון היה ממש על סף התמוטטות, ואלמלא אותה טעות אומללה בניווט, כנראה שהלגיון היה נאלץ לסגת מהמתחם כולו.

שעון החול אזל וההפוגה נכנסה לתוקפה באחד עשר ביוני, כשהירדנים עדיין מחזיקים בלטרון. בהמשך המלחמה נעשו עוד שני ניסיונות לכבוש את המתחם, אבל לטרון נותרה בידיים ירדניות עד למלחמת ששת הימים.

דרך בורמה

אבל דווקא בין הכישלונות הצורבים בקרבות לטרון, הופיעה נקודת אור בלתי צפויה.

בשלהי חודש מאי, בערך בזמן שבו נערך ניסיון הכיבוש הראשון של לטרון, הגיעו לידי מפקדת ההגנה מספר דיווחים על דרך עפר לא מוכרת ולא מסומנת במפות, שמובילה מאזור קיבוץ חולדה שבשפלה, מזרחה לכיוון ירושלים. על פי גרסה אחת, מי שגילו את הדרך היו שלושה לוחמי פלמ"ח מחטיבת הראל שיצאו לסיור רגלי. על פי גרסה אחרת, היו אלה דווקא לוחמי גבעתי.

כך או כך, שני צוותי סיור יצאו לבחון את הדיווחים - אחד מחולדה מזרחה, והשני מירושלים מערבה. הצוותים, שלא היו מתואמים ביניהם, נפגשו במפתיע באמצע באמצע הדרך והוכיחו שאכן ישנה דרך חדשה ונסתרת שבאמצעותה אפשר, אולי, להעביר אספקה לירושלים ולעקוף את לטרון. אמנם הדרך החדשה עברה לא רחוק מהמבצר הירדני - אך התוואי שלה היה נסתר מעיני הלגיון בגלל תנאי השטח ההרריים. רק שני כפרים ערביים קטנים - בית ג'יז ובית סוסין - חלשו על הנתיב ואיימו על התנועה בו - אבל כאן שיחק המזל לידי הישראלים: במהלך ההתקפה הראשונה על לטרון, לוחמים ערבים שיצאו משני הכפרים האלה תקפו את אגפו של הכוח הישראלי, וכדי לנטרל את האיום הזה לקראת ההתקפה השניה הוחלט לכבוש את שני הכפרים. בית ג'יז ובית סוסין נכבשו בהתקפות ליליות בין ה-25 ל-28 במאי - וכך, מבלי שהתכוונו לכך, הבטיחו כוחות ההגנה את הנתיב של הדרך החדשה, שזכתה עד מהרה לכינוי 'דרך בורמה' - על שם נתיב אספקה הררי ומפותל ששימש את בעלות הברית במלחמת העולם השניה כדי להעביר אספקה לצבא הסיני הלאומי שלחם ביפנים.

הייתה רק בעיה אחת: מתוך עשרת הקילומטרים של דרך בורמה, קטע אחד באורך של כשני קילומטרים שהיה תלול ומכוסה סלעים, לא היה עביר לכלי רכב. מכיוון שכך, משלוח האספקה הראשון לירושלים דרך דרך בורמה היה מבצע מורכב למדי: ג'יפים הובילו את האספקה מחולדה עד לקצה הקטע הבלתי-עביר, סבלים שהובאו מתל אביב וירושלים סחבו את השקים והארגזים על גבם ונשאו אותם לאורך שני הקילומטרים הקשים אל הצד השני,  שם המתינו להם משאיות ריקות שהגיעו מירושלים.

במקביל, החלו מהנדסים צבאיים ואנשי חברת סולל בונה במאמץ קדחתני להכשיר את דרך בורמה למעבר כלי רכב. העבודה נעשתה מסביב לשעון, לעיתים תחת הפגזות של תותחי הלגיון הירדני שניסו לשבש את המאמץ. בעשרה ביוני, יממה אחת בלבד לפני כניסתה של הפסקת האש לתוקף, הושלמה המלאכה ושיירת המשאיות הראשונה עשתה את דרכה בדרך בורמה החדשה והביאה אספקה חיונית לירושלים. בכך הוסר איום המצור מעל העיר, והישוב היהודי בה ניצל.

אפילוג

ההפוגה בלחימה, שנכנסה לתוקפה למחרת, הגיעה למדינת ישראל הצעירה בדיוק בזמן. אמנם צבאות ערב עדיין היוו איום משמעותי, אך כעת ניתנה למטכ"ל ההזדמנות לארגן מחדש את הכוחות, לקלוט את הנשק שהמשיך לזרום מחו"ל ולהתכונן להמשך הלחימה. גם פריצתה של דרך בורמה והצלת ירושלים היוו זריקת עידוד מוראלית משמעותית לישוב היהודי כולו.

אבל הרחק מעבר לאופק, במרחבי הים התיכון, התפתחו צרות מסוג שונה לגמרי. צרות פנימיות, שהיו מסוכנות לא פחות - ויש מי שיאמר שאף מסוכנות הרבה יותר - מהאיום שהציבו צבאות ערב. בדיוק באותו היום שבו נכנסה ההפוגה לתוקפה, יצאה מנמל בדרום צרפת אוניית משא קטנה. על סיפונה היו כתשע מאות עולים חדשים, רובם ניצולי שואה, וגם מטען גדול של נשק ותחמושת: אלפי רובים ומקלעים, ומיליוני כדורים. האנשים שארגנו את רכש הנשק היו בטוחים שהם מעלים תרומה מכרעת למאמץ המלחמתי של המדינה הצעירה. הם לא תיארו לעצמם שכאשר תתקרב האוניה אל חופי תל אביב, קבלת הפנים שתקבל תהיה שונה בתכלית ממה שציפו. שמה של האוניה היה 'אלטלנה'.

סיפורה של האלטלנה, המאבק המר בין דוד בן גוריון ומנחם בגין על דמותה ואופיה של המדינה החדשה, והקרבות שהביאו את מלחמת העצמאות לסיומה – כל אלה יעמדו במרכז הפרק הבא, חלקה הרביעי והאחרון של הסדרה על מלחמת העצמאות.