445: מלחמת העצמאות, חלק ד'

14.5.25

במקביל לקרבות הבלימה כנגד צבאות ערב הפולשים, ניהל דוד בן גוריון קרבות פוליטיים מרים נגד יריביו בממשלה ובמטה הכללי של צה"ל, כדי לעצב את דמותה של המדינה וכוחות הביטחון שלה כפי שראה בחזונו. אבל הקרב הפנימי הקשה ביותר היה נגד מנחם בגין ומחתרת האצ"ל, שחבריה היו נחושים לנהל מדיניות רכש וביטחון נפרדת מזו של מדינת ישראל. המאבק על צביונה הממלכתי של המדינה הגיע לשיאו עם הגעתה לחופי הארץ של ה'אלטלנה': אירוע שבו ירו לוחמים עבריים זה על זה ברחובותיה של העיר העברית הראשונה.

האזנה נעימה,
רן

קישורים לשאר חלקי הסדרה: חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד'.

00:00 / 01:04

להורדת הפרק

לרשימת הפרקים המלאה

הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

מלחמת העצמאות - חלק ד'

כתב: רן לוי

בארבעה עשר במאי, 1948, הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. פחות מ-24 שעות לאחר מכן פלשו לארץ צבאותיהם של מצרים, סוריה, ירדן ועיראק, והצטרפו ללוחמים המתנדבים של צבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י וצבא הג'יהאד הקדוש של המופתי חאג' אמין אל חוסייני. מדינת ישראל הצעירה בקושי הספיקה להתאושש ממלחמת האזרחים שפרצה בארץ אחרי הכרזת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר - וכבר ניצבה בפני סכנה קיומית משמעותית הרבה יותר. בצפון כבש הצבא הסורי את קיבוץ משמר הירדן ואיים לנתק את אצבע הגליל משאר המדינה. הצבא העיראקי התבסס בג'נין ולטש עיניים לכיוון מרכז המדינה. הלגיון הערבי הירדני - הצבא החזק והמיומן ביותר במערכה - כבש את הרובע היהודי והשתלט על רכס לטרון, מנתק את קווי האספקה לירושלים ומעמיד את היישוב היהודי בעיר בסכנת הרעבה. בדרום חסם חיל המשלוח המצרי את הדרך אל הנגב, ואיים להצטרף לשאר הצבאות הערביים ביצירת טבעת חנק סביב תל אביב.

כוחות ההגנה של היישוב, שהתארגנו במהירות למבנה של שניים עשר חטיבות לוחמות, ניהלו קרבות בלימה הירואיים כנגד הפולשים בארבע חזיתות שונות - אבל היתרון הברור של הכוחות הערביים בתחום החימוש הכבד, לצד חוסר הניסיון של הכוחות העבריים בלחימה נגד צבאות סדירים נתנו את אותותיהם. התקפותיהן של חטיבת כרמלי על הכוח העיראקי בג'נין ושל חטיבת גבעתי על חיל המשלוח המצרי באזור אשדוד נהדפו במחיר של עשרות רבות של הרוגים. שלושה ניסיונות שונים של חטיבות שבע, הראל ויפתח לסלק את כוחות הלגיון מלטרון הסתיימו גם הם בכישלון, למרות לא פחות ממאה וחמישים אבידות.

אבל למרות כל הכשלונות המדממים האלה, ליוזמות ההתקפיות של כוחות ההגנה היו בכל זאת השפעה מכרעת על שדה הקרב, כפי שמספר לנו ההיסטוריון יואב גלבר, פרופ' אמריטוס באוני' חיפה.

"[יואב] מתחילת יוני, סוף מאי תחילת יוני, קרב לטרון השני, 31 במאי, הקרב בג'נין, שלישי והרביעי ביוני, הקרב באשדוד, רביעי ביוני, היוזמה עוברת על ידי צה"ל. זאת אומרת, עד אז זה היה פלישה ערבית והמאמצים לבלום אותה. שלוש התקפות הנגד האלה, שכל אחת מהן הייתה כישלון לפני עצמה, אבל בצירוף שלהן הן מייצגות את נקודת המפנה במלחמה. מכאן והלאה היוזמה בתשעים אחוז, למעט כמה ניסיונות מקומיים, היא יוזמה של צה״ל."

הצבאות הערביים, שבעצמם הוקמו אך לא מכבר, עדיין לא היו מאורגנים ללחימה ממושכת וסבלו מקשיים לוגיסטיים רבים. הקשיים האלה, בצירוף האבדות הכבדות שספגו הכוחות הערביים, נתנו את אותותיהם, ולכן כשהציע הרוזן פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, הפוגה זמנית של ארבעה שבועות בלחימה - שני הצדדים הסכימו לה ובאחד ביוני, 1948, נכנסה לתוקפה ההפוגה הקצובה.

על פניו, ההפוגה הייתה אמורה להקפיא את המצב הקיים ומכאן להשפיע על שני הצדדים הלוחמים באותה המידה. בפועל, עם זאת, ההפוגה היטיבה עם כוחות היישוב הרבה יותר מאשר צבאות ערב. אמנם האמברגו שהטילה הקהילה הבינ"ל עד מכירת נשק היה תקף לשני הצדדים הלוחמים - אבל בפועל, מספר פרופ' גלבר:

"[יואב] הם סבלו מהאמברגו הרבה יותר מאיתנו, כי הם לא היו ערוכים לרכש נשק לא חוקי. מה שכל המערך שלנו היה בנוי עליו, לא קיבלנו אספקה רשמית מאף אחד."

בן גוריון, שקרא את המפה הגיאופוליטית וזיהה מבעוד מועד את הפוטנציאל לפלישה של צבאות ערב הסדירים, דאג לרכש מחתרתי של כלי נשק ותחמושת שהמתינו במחסנים באיטליה, צרפת ונמלים נוספים - וכעת, לאחר קום המדינה, הובאו במהירות אל חופי הארץ. כך, למשל, הוחלפו חמשת הנפוליאונצ'יקים - תותחים מיושנים מעודפי מלחמת העולם הראשונה - בלא פחות ממאה וחמישים כלי ארטילריה מתקדמים שנפרשו בגזרות השונות.

גם מצבת כוח האדם של כוחות היישוב השתפרה במידה משמעותית: עשרות אלפי לוחמים חדשים - הן מקרב תושבי הארץ הותיקים והן מקרב העולים החדשים - גויסו לחטיבות השונות. אליהם הצטרפו כחמשת אלפים מתנדבים מחוץ לארץ: יהודים ולא-יהודים, רבים מהם בעלי ניסיון קרבי בצבאות מדינות המוצא שלהם, שלמרות שלא התכוונו לעשות עליה החליטו בכל זאת לתרום מיכולתם וניסיונם לצבא העברי הצעיר. חלק מהמתנדבים הצטרפו ליחידות השדה במסגרת יחידות מיוחדות שהוקמו לשם כך, כמו למשל ה"קומנדו הצרפתי" - פלוגה של כמאה מתנדבים דוברי צרפתית שלחמו במסגרת הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, וגם יחידת התותחנים האנגלו-סקסית שכללה כארבעים מתנדבים מארה"ב, קנדה ודרום אפריקה - ביניהם אפילו אינדיאני אחד משבט הנבאחו.

אבל התרומה המשמעותית ביותר של אותם מתנדבים מחוץ לארץ היתה, ללא צל של ספק, במישור המקצועי: רבים מאותם מתנדבים היו אנשי מקצוע בתחומים שבהם ליישוב היהודי לא היה מה להציע. הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של חיל האוויר המתפתח, שכמעט כל המפקדים שלו היו מתנדבים מחו"ל ששירתו במלחמת העולם השניה, ושפת הדיבור המקובלת היתה האנגלית.

ולבסוף, ניצלה ישראל את ההפוגה כדי להשלים את הטרנספורמציה של כוחות ההגנה ממיליציה מחתרתית - לצבא סדיר, טרנספורמציה שהחלה עוד במסגרת 'מבצע נחשון', בטרם ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה.

"[יואב] נחשון היא נקודת מפנה חשובה מאוד. [...] התברר מה זה להחזיק אנשים בשדה. במיליציה - בהגנה, וגם בפלמ"ח - הבסיסים היו בישובים. את הנשק היו מוציאים לקראת פשיטה ומחזירים לנָשק אחרי הפשיטה, והוא היה אחראי לנקות אותו ולשמור עליו תקין. ואת האוכל בישלו האקונומיות בחדר האוכל של הקיבוץ, והמגורים היו בקיבוץ, והשירותים היו בקיבוץ. פתאום יש לך 1,500 איש שצריכים לחיות בשדה: הם אף פעם לא התנסו בזה. ושם היו גם מגפות, דיזנטריה, טיפוס, עניינים של שירותים. [...] ה-א' ב' של שגרה צבאית נלמד בנחשון. זאת אומרת, התחילו ללמוד מה הבעיות של צבא ושל חיי צבא ושל שגרה צבאית."

בעשרים ושישה במאי, עוד לפני כניסת ההפוגה לתוקף, הוציא בן גוריון את 'פקודת צבא ההגנה לישראל' שבמסגרתה הורה על הקמתו של צה"ל כגוף הצבאי היחיד של המדינה העברית. הפקודה נכנסה לתוקף בראשון ביוני, ומספר שבועות לאחר מכן נערך טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל. במישור האופרטיבי, הצבא החדש ניצל את ההפוגה כדי לארגן את הכוחות הלוחמים, שעד אז פעלו כחטיבות עצמאיות תחת פיקודו הישיר של המטה הכללי - למסגרת של חזיתות, שלכל אחת מהן הייתה מפקדה עצמאית שהייתה מסוגלת לנהל את הכוחות בשטחה בצורה יעילה יותר.

אבל המעבר של ההגנה ממיליציה חמושה לצבא סדיר - לא תמיד היה קל ופשוט.

מרד הגנרלים

עד קום המדינה, השליטה על כוחות הביטחון של היישוב היתה מבוזרת בין שלושה גופים שונים: המפקדה הארצית שהייתה אחראית על ההיבטים המדיניים של פעילויות ההגנה, ועד הביטחון של הסוכנות היהודית שהיה אמון על הוצאת צווי גיוס, ומשרד הביטחון שניהל את ענייני התקציב.

דוד בן גוריון לא אהב את המבנה המשולש הזה - ובמיוחד את המפקדה הארצית, שהייתה גוף פוליטי מובהק. הוא ביקש לארגן מחדש את השליטה על הצבא הישראלי כך שתהיה נתונה בידי משרד הביטחון בלבד. על כן בראשית מאי, לקראת הכרזת המדינה, הורה בן גוריון לפזר את המפקדה הארצית ופיטר את מי שעמד בראשה: ישראל גלילי, מוותיקי מפקדיה של ההגנה.

"[יואב] לקראת הכרזת המדינה הוא אומר - אין יותר מקום למפקדה ארצית. המפקדה הארצית היא לא מפקדה: היא גוף פוליטי, שבנוי על שוויון בין פועלים בהסתדרות לאזרחים. וגלילי, מכיוון שהוא עובד שנים עם ראשי ההגנה, הוא מקובל עליהם כאוטוריטה. והוא מתחרה באוטוריטה של בן גוריון. את בן גוריון הם פחות מכירים, חלקם לא מכירים בכלל. הם לא מכירים בו כסמכות צבאית, כי הוא לא התעסק בעניינים טקטיים כל השנים, והם נשמעים לגלילי. ובשני במאי, בן גוריון מודיע לגלילי שהוא מבטל את המפקדה הארצית ואז מתבטל גם המינוי של ראש המפקד הארצית. וראשי האגפים במטה [...] נבהלים, ומתפטרים. הם אומרים - מה אתה מפטר גלילי? אנחנו עובדים איתו, אם מי נעבוד? אתה עסוק במיליון דברים אחרים."

בשלושה במאי שלחו ראשי האגפים במטכ"ל מכתב התראה לבן גוריון, והודיעו לו על כוונתם להתפטר במחאה על פיטוריו של גלילי: "אם לא יוסדר העניין תוך שניים עשר השעות הקרובות," הם כתבו לו, "יפסיקו ראשי האגפים במטכ"ל לראות את עצמם אחראים להנהלת העניינים." בלית ברירה הסכים בן גוריון להחזיר את גלילי - אבל לא לתפקידו המקורי כראש המפקדה הארצית, אלא כ'יועץ מיוחד'. הסידור הזה הביא לסיומו את 'מרד הגנרלים' ואפשר לראשי האגפים במטכ"ל לרדת מהעץ.

לא חלפו חודשיים, ושוב משבר. כאמור, במרוצת ההפוגה של חודש יוני התארגנו כוחות הצבא החדש למבנה של חזיתות. הבחירה הטבעית לתפקיד מפקד חזית המרכז היתה יגאל אלון - קצין עתיר ניסיון שפיקד על חטיבות הפלמ"ח מראשית המלחמה - אבל בן גוריון לא הסכים למינוי הזה. לא בגלל אלון עצמו באופן אישי, אלא מכיוון שבן גוריון לא האמין שמפקדי ההגנה, על כל גבורתם ויכולותיהם, מתאימים לפקד על הצבא הישראלי הסדיר. הוא העריך שהחשיבה הצבאית של אלון וחבריו בצמרת ההגנה מושפעת יותר מדי מתפיסות של לוחמת גרילה - כאלה שהדגישו תמרון, ניידות והפתעה - ופחות מדי מחשיבה צבאית 'קלאסית' של תיאורטיקנים כדוגמת קרל פון קלאוזביץ' הגרמני. על כן, בן גוריון דירבן את צמרת ההגנה לקלוט לשורותיה קצינים משוחררים של הצבא הבריטי כדי לנצל את ההשכלה והניסיון שלהם בפיקוד על צבא סדיר. מסיבה זו העדיף בן גוריון למנות לתפקיד מפקד חזית המרכז את מרדכי מקלף, מייג'ור לשעבר בצבא הבריטי.

כפי שאירע בפעם הקודם, שוב סירבו קציני המטכ"ל לקבל את המינוי שהוצנח עליהם. כך רשם בן גוריון ביומנו:

"כשהודעתי הבוקר ליגאֵל ידין וצבי אילון את מסקנותי, איימו עלי בזעזוע ובהרס בנוסח הישן. ההסתערות העיקרית הייתה מכוונת, כמובן, נגד מינויו של מקלף למפקד חזית. יגאל ידין דרש דווקא את יגאל אלון. נימוקיו: מקלף לא מנוסה, והקמת המטה תדרוש הרבה זמן."

ידין ומספר ראשי אגפים נוספים שוב הגישו מכתבי התפטרות - אבל הפעם, בניגוד למשבר הקודם, הם לא הסתפקו בלשלוח אותם לבן גוריון לבדו אלא שלחו עותקים גם לשאר חברי הממשלה. הצעד הזה אילץ את בן גוריון לחשוף את המחלוקות הפנימיות בצמרת הביטחונית לעיני שאר חברי הממשלה - ואלה מיהרו לנצל את ההזדמנות כדי להתנגח בבן גוריון ולנסות ולחלץ מידיו את השליטה הריכוזית שלו על הצבא. הממשלה החליטה על הקמת ועדת בדיקה מיוחדת בת חמישה שרים, שדיוניה התרכזו לא רק בשאלת היחסים בתוך הפיקוד הצבאי והבטחוני, אלא גם באופן שבו ניהל בן גוריון את המלחמה כולה. הועדה שמעה עדויות של כל חברי המטכ"ל וקצינים בכירים אחרים, ולמרות שבן גוריון ניסה להציג את מרד הגנרלים השני כמרד פוליטי במהותו - מסקנות הועדה הצדיקו לחלוטין את טענותיהם של ישראל גלילי וראשי האגפים לגבי תפיסתו השגויה של בן גוריון, בראייתם, את אופן ניהול וארגון מערכת הביטחון. הוועדה המליצה על הקמתו של 'מנהל כללי לענייני צבא', כדרך להפריד בין הדרג המדיני - קרי, בן גוריון - לדרג הצבאי.

החלטת הוועדה הייתה מהלומה רצינית ליוקרתו של בן גוריון - והוא הגיב בהתאם. עוד באותו הערב הוא שלח מכתב לחברי הועדה שבו הודיע להם שהוא מתפטר מתפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון.

המכתב של בן גוריון הכה את כולם בתדהמה. צריך לזכור שכל התככים והבחישות הפוליטיות הללו התרחשו תוך כדי קרבות הבלימה העקובים מדם של ראשית המלחמה: לכולם היה ברור שאף אחד לא מסוגל להחליף את בן גוריון בראש ההנהגה בימים קשים אלה, ולחברי ועדת החמישה לא נותרה ברירה אלא לנסות ולמצוא מוצא של כבוד מהמשבר החריף אליו תמרנו את עצמם. בן גוריון ויגאל אלון נפגשו בביתו של בן גוריון והסכימו שאלון יוותר על פיקוד החזית בתמורה לתפקיד פיקודי בכיר אחר, וכל מסקנות הועדה נגנזו. ומכאן ואילך איש לא העז להתנגד לבן גוריון בכל הנוגע לניהול ענייני הביטחון.

קרבות עשרת הימים

בתשעה ביולי הגיעה ההפוגה הזמנית לסיומה - וקרבות מלחמת העצמאות התחדשו במלוא עוזם. הפעם, בניגוד לקדחתנות המאולתרת שבה נאלצו כוחות ההגנה להתארגן כנגד פלישת צבאות ערב - צה"ל היה ערוך ומוכן להמשך הלחימה.

בצפון יצאו כוחותיהן של חטיבה שבע וחטיבת כרמלי למתקפה כנגד כוחות צבא ההצלה. בסדרה של קרבות לאורך עשרה ימים היכו כוחות צה"ל את צבא ההצלה שוק על ירך, וכבשו את הגליל המערבי כולו וחלקים נרחבים מהגליל התחתון - כולל את נצרת שם ניצבה מפקדת צבא ההצלה. פאוזי קאוקג'י עצמו הצליח לחמוק מהעיר לפני נפילתה והעתיק את מפקדתו לתרשיחא, סמוך למעלות של ימינו.

מזרחה משם, באזור משמר הירדן, ניסו חטיבת עודד וחטיבת כרמלי לדחוק את ראש הגשר של הצבא הסורי במסגרת מבצע 'ברוש'. ההתקפה הראשונה הייתה מוצלחת וכוחות צה"ל השתלטו על מספר עמדות חשובות - אבל כבר למחרת יצאו הסורים למתקפת נגד והשתלטו מחדש על כמעט כל הנקודות שנכבשו מהם ביממה הקודמת. בעשרת הימים הבאים נערכו מספר קרבות קטנים יותר בכל הגזרה, אבל קווי החזית לא השתנו במידה משמעותית. מבצע ברוש, אם כן, נכשל בהשגת יעדיו הראשיים - אבל מכאן ואילך לא נקטו הסורים בפעולות התקפיות, והאיום בניתוק אצבע הגליל הוסר.

ההצלחה הגדולה ביותר של צה"ל בקרבות שאחרי ההפוגה היתה, ללא צל של ספק, במבצע "דני" שמטרתו הראשית הייתה להרחיב את פרוזדור התנועה לירושלים ולהשיג שליטה על מקורות מים באזור ראש העין. מי שפיקד על המבצע היה יגאל אלון, שקיבל את התפקיד במסגרת ה"סולחה" של מרד הגנרלים השני.

דני היה המבצע הראשון שבו הפעיל צה"ל כוחות בהיקף של אוגדה שלמה, או ארבע חטיבות מלאות. כבר ביום הראשון למבצע נכבש שדה התעופה בלוד, כמו גם לוד עצמה, רמלה ועין כרם, ובשניים עשר ביולי נכבשה גם ראש העין מידי הצבא העיראקי. מבצע דני עלה לצה"ל בדמים רבים - לא פחות ממאה שבעים ותשעה חיילים נהרגו בקרבות הללו - אבל הצליח להרחיק את הלגיון הירדני ואת כוחות צבא הג'יהאד הקדוש מאזור השפלה: מכאן ואילך איבד הלגיון הירדני את היוזמה במלחמה כולה.

בחזית הדרומית המשיכו המצרים לתקוף ישובים יהודיים מבודדים כדוגמת נגבה, בארות יצחק וג'וליס - אבל למעט כפר דרום שננטש על ידי מגיניו בעקבות מחסור בנשק ותחמושת, כל ההתקפות המצריות נכשלו ונהדפו.

אם כן, בתוך עשרה ימי לחימה בלבד מאז תום ההפוגה הראשונה הצליחו כוחות לצה"ל לדחוק את כוחות האויב בכמעט כל החזיתות. המכות שספגו צבאות ערב דירבנו את האו"ם לדרוש מהצדדים הלוחמים הפוגה נוספת. ישראל, שהיתה בתנופת ניצחון, התנגדה ליוזמה הזו כמובן - אבל האיום של האו"ם בסנקציות בינלאומית עשה את שלו ובתשעה עשר ביולי, אחרי עשרה ימים של לחימה, הוכרזה הפסקת אש נוספת, הפעם ללא מועד סיום מוגדר.

היחידים שלא ראו את עצמם ככפופים להפסקת האש הזו היו כוחותיו של צבא ההצלה, שבאוקטובר כבשו משלטים ליד מנרה וצלפו על כבישי אצבע הגליל. בתגובה, בשלהי אותו החודש יצא צה"ל למבצע "חירם": מבצע בזק של שישים שעות, שבו הצליחו ארבע חטיבות של צה"ל להשלים את כיבושם של הגליל המרכזי והגליל העליון כולו, כולל אזור הר מירון, תרשיחא וסעסע, שהיתה צומת דרכים חשובה מבחינה מבצעית. צבא ההצלה מוגר סופית, ונאלץ לסגת לתוך לבנון - שם התפרק בתוך זמן קצר. קאוקג'י עצמו הצליח לברוח לסוריה, שם העביר את שארית חייו עד שהלך לעולמו בשנת 1977.

למעט יישובי הנגב שעדיין היו מנותקים משאר המדינה - בשלב זה של המלחמה האיום המיידי על קיומה של ישראל הוסר, וצבאות ערב השונים היום עסוקים יותר בלקק את פצעיהם מאשר במחשבות על כיבושה של תל אביב. אבל דווקא בשלב שבו פחת האיום החיצוני - הרים את ראשו איום ישן-חדש, מסוכן לא פחות לעתידה של המדינה הצעירה.

אצ"ל

תנועת הציונות הרוויזיוניסטית היתה זרם בתוך התנועה הציונית העולמית בהובלתו של זאב ז'בוטינסקי. הרוויזיוניסטים התנגדו למה שראו כמדיניות פייסנית של חיים ויצמן כלפי הממשלה הבריטית, ודרשה חשיבה מחדש - "רוויזיה" - של המדיניות הזו. בשנת 1923 פרשה התנועה הרוויזיוניסטית מההסתדרות הציונית הכללית וייסדה בארץ ישראל שורה של גופים וארגונים משלה שקראו תיגר על הדומיננטיות של תנועת הפועלים בהנהגת היישוב: ארגונים כדוגמת תנועת הנוער בית"ר, הסתדרות העובדים הלאומית, קופת חולים לאומית, כלי תקשורת עצמאיים ועוד. המתיחות ההולכת וגוברת בין פעילי תנועת העובדים לבין הרוויזיוניסטים באה לידי ביטוי בעימותים אלימים שפרצו ביניהם מדי פעם, בעיקר סביב שביתות, הפגנות ותהלוכות.

אחת המחלוקות הקשות בתוך היישוב בשנות העשרים והשלושים הייתה סביב החלטתה של הנהגת היישוב להבליג על תקיפות ערביות כנגד ישובים יהודיים. בעוד שהתומכים בהבלגה הזו ראו בה רע הכרחי כדי להשיג את תמיכתה של ממשלת המנדט, היו רבים בתוך היישוב שביקשו להכות באויב באופן אקטיבי. ב-1931 החליטה קבוצה של אנשי ההגנה שהתנגדו להבלגה לפרוש מהארגון ולהקים מסגרת עצמאית בשם "ארגון ההגנה ב'." הגישה הניצית של אנשי ההגנה ב' התאימה לתפיסותיו של זאב ז'בוטינסקי כמו אקדח לכף היד, ובתוך שנים ספורות הפך הארגון הפורש לזרוע הצבאית הראשית של התנועה הרוויזיוניסטית ושינה את שמו ל'ארגון הצבאי הלאומי' - האצ"ל.

במהלך המרד הערבי בין השנים 1936 ו-1939, ובהתאם לקו הניצי שאימצו, ערכו אנשי האצ"ל פעולות תגמול אלימות כנגד האוכלוסייה הערבית המקומית בתגובה לרצח של יהודים. הבריטים לא היו מוכנים לקבל יוזמות "עין תחת עין" שכאלה והחלו לעצור את פעילי האצ"ל ואפילו לגזור עליהם עונשי מוות: הראשון שהוצא להורג, ב-1938, היה שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שנתפס שניסה להשליך רימון לתוך אוטובוס ערבי הומה אדם. אנשי האצ"ל הגיבו בפעולות תגמול נוספות, כדוגמת פיגוע בשוק בחיפה שבו נהרגו חמישים ערבים חפים מפשע.

הנהגת היישוב התנגדה נחרצות לפעולות התגמול האלה: בן גוריון וחבריו חששו שלא שרק שפיגועי הטרור יחבלו בסיכוי להביא לשינוי לטובה במדיניות הבריטית, הם גם עשוים להביא ללחץ בריטי על היישוב שיפגע במאמצים להקים בסתר כוח צבאי משמעותי. המתיחות בין ההגנה והאצ"ל הגיעה לשיא: אנשי ההגנה אסרו איש אצ"ל שהיה מעורב בפיגוע בחיפה, ובתגובה חטפו אנשי האצ"ל את אחד ממפקדי ההגנה.

למרות שעל פני השטח נדמה היה שהמחלוקת נסובה סביב מדיניות ההבלגה, פרופ' גלבר מגלה לנו שהסיבה האמיתית לאיבה בין המחנות הייתה עמוקה יותר.

"[יואב] התחרות האמיתית ‫הייתה בין ההגנה לאצ"ל, ‫כי מאחורי האצ"ל עמד גוף פוליטי ‫שראה את עצמו אלטרנטיבה ‫לתנועת העבודה בהנהגת היישוב. ‫זו הייתה מלחמה על ההנהגה, ‫בלי כחל וסרק. אבל הבעיה האמיתית והיא רחבה יותר מאצ"ל ולח"י, ‫כי פה נכנס לתמונה גם הפלמ"ח, ‫היא שהמלחמה היא גם תקופת מעבר ‫מחברה שבנויה על בסיס וולונטרי. ‫לגוף הזה שנקרא המדינה בדרך, ‫לא הייתה שום חובה להשתייך. ‫מי שרצה ראה את עצמו חלק ממנה: ‫מי שלא, לא. [...] ‫היישוב המאורגן זה לא מושג פוליטי, ‫זה מושג חברתי קודם כל, ‫וזה הבסיס לאוטונומיה היהודית.

‫האוטונומיה היא על הבסיס הזה, ‫היא לא הבסיס.

הייתי אומר, ההגדרה היא כזאת. ‫א', היישוב המאורגן מורכב מציונים: ‫מי שלא ציוני הוא פורש, ‫והפורשים הראשונים זה לא אצ"ל ולח"י ‫או הרביזיוניסטים - ‫הפורשים הראשונים היו החרדים, ‫ואחריהם המוקסים, שהתגלגלו לפרקציונרים ‫ואחר כך לקומוניסטים. ‫הם לא היו ציונים, אז הם לא חלק מהיישוב המאורגן. ‫התנאי השני להשתייכות ליישוב המאורגן, ‫זה קבלת המרות של מוסדות היישוב. ‫ופה הרבינטיוניסטים היו ציונים - ‫אבל לא קיבלו את מרות מוסדות היישוב. ‫ולכן גם הם נחשבו לפורשים. ‫ציונים הם לא היו פחות מאנשי הגנה, ‫חלקם אולי יותר."

ב-1938, בעקבות ההגבלות שהטילו הבריטים על עלייה יהודית לארץ ישראל, החל האצ"ל לפעול גם כנגד ממשלת המנדט: חוליות של האצ"ל התנקשו בחייהם של קצינים וחיילים בריטים והשמידו מתקני חשמל ותקשורת של הממשל. למרות זאת, כשפרצה מלחמת העולם השניה הורה ז'בוטינסקי על הפסקת הפעילות הזו כדי שלא להפריע לבריטים להילחם בצורר הנאצי, והיו לוחמי אצ"ל שלחמו כתף אל כתף עם הבריטים: מפקד הארגון - דוד רזיאל - אף נהרג בפעולת חבלה מטעם הבריטים בעיראק.

ב-1940 הלך זאב ז'בוטינסקי לעולמו. שלוש שנים לאחר מכן הגיע ארצה מנחם בגין - פעיל בולט במחנה הרוויזיוניסטי - ונטל את הפיקוד על האצ"ל. בגין המיליטנטי החליט על סיום שביתת הנשק מול הבריטים, והאצ"ל שב לפגוע במתקנים וסמלי שלטון בריטים בארץ ישראל - משרדי ממשלה, מס הכנסה וכדומה. ההגנה, האצ"ל והלח"י ניהלו ביניהם מגעים כדי להגיע להסכמה כלשהי לגבי המדיניות כנגד הממשלה הבריטית - אבל המגעים האלה התפוצצו ב-1944 בעקבות פעולה שבה התנקשו שני פעילים של מחתרת הלח"י - ארגון מיליטנטי קיצוני שהתפצל מתוך האצ"ל - בלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון. הרצח הזה עורר זעזוע רב בבריטניה. וינסטון צ'רצ'יל, שמוין היה חברו הקרוב, אמר כך על הרצח:

"אם חלומותינו למען הציונות יסתיימו בעשן אקדחיהם של מתנקשים ומאמצינו למען עתיד הציונות יניבו כנופיות חדשות של גנגסטרים שלא היו מביישים את גרמניה הנאצית, רבים כמוני ייאלצו לשקול מחדש את [תמיכתנו ברעיון הציוני], עמדה שבה החזקנו זמן כה רב ובעקביות בעבר…"

ההתנקשות בלורד מוין עוררה ביקורת קשה בקרב היישוב על האצ"ל והלח"י. בן גוריון, שכבר צפה את נסיגתם של הבריטים מארץ ישראל בתום המלחמה, חשש שבוואקום השלטוני שייווצר בארץ יטילו הארגונים הפורשים את חיתתם על שאר היישוב. "מדוע לא יאמרו [הפורשים] בעיריית תל אביב," תהה בן גוריון בקול רם, "שהם דורשים ממנה להסתלק ושהם מושיבים שם קומיסר?"

על כן, בדצמבר 1944 החליטה הנהגת היישוב, בהובלתו של בן גוריון, על עליית מדרגה במאבק נגד הפורשים. זה היה הרקע למה שמוכר לנו כיום כ'סזון' - קיצור של הביטוי הצרפתי La saison de chasse: 'עונת הציד.' מי שנחשדו בחברות או תמיכה באצ"ל ובלח"י הוצאו ממוסדות היישוב, פוטרו ממקומות עבודתם וילדיהם סולקו מבתי הספר והגנים. פעילי ההגנה חטפו אנשי אצ"ל וכלאו אותם, ואף העבירו לבריטים מידע אודות זהותם של חברי הארגון ומיקומי מסתורי נשק ותחמושת שלהם. במקרים מסוימים אף הסגירו אנשי ההגנה פעילי אצ"ל לידי הבריטים.

האצ"ל ספג מכה קשה, ופעיליו היו נכונים להתעמת עם אנשי ההגנה - אבל מנחם בגין היה נחרץ. "יהיה מה שיהיה," הוא אמר, "חיילנו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים [...] אף במחיר הקורבנות היקרים ביותר, אף במחיר החיסול."

"[בגין] אני חייב לומר שאלה היו אולי הימים הקשים ביותר בכל תקופת המחתרת. ולא אכחיש: בתקופה ההיא היה גם משבר אימון רציני ביני ובין חיילי האצ"ל. רבים מהם לא יכלו להבין איך אנחנו נותנים לחטוף את המפקדים שלנו, להסגיר אותם בידי הבריטים. היו גם, לצערי, עינויים. היו דברים חמורים ביותר. ואף על פי כן הם קיבלו הוראה לא להרים יד, לא להשתמש בנשק, ולכן שאלו - האם זה כך צריך להיות?"

גם מצידו השני של המתרס, סירבו להשתתף בפעולות נגד האצ"ל, ושניים מחברי הנהלת הסוכנות היהודית אפילו התפטרו מתפקידם. כך למשל כתב יגאל אלון:

"הייתי שלם בשעתו עם החלטת הסמכות הלאומית העליונה של אותם ימים לאחוז באמצעים תקיפים נגד ארגוני מחתרת הפורשים. [...] הסתייגותי, והסתייגות רבים מחברי, היתה משיתוף הפעולה עם השלטון הבריטי במערכה נגד הפורשים. האמנו כי “ההגנה” יכולה וצריכה לעשות זאת בכוחות עצמה. משנפלה ההכרעה הדמוקרטית, בניגוד לדעתנו, ביקשתי לשחררני מתפקידי כמפקד המבצע. כך עשו רבים מחברי ובקשתנו נתמלאה."

לחץ הציבורי הוביל להפסקת הפעולות נגד המחתרות הפורשות, ובתום מלחמת העולם שבו ההגנה, האצ"ל והלח"י לשתף פעולה במאבק נגד הבריטים במסגרת 'תנועת המרי העברי' שהייתה משותפת לשלושת המחתרות. אבל גם שיתוף הפעולה הזה לא החזיק זמן רב. בתגובה לאירועי 'השבת השחורה' שבה פשטו הבריטים על ישובים יהודיים רבים ואסרו פעילי הגנה רבים, החליטה תנועת המרי לפגוע במשרדי המזכירות הראשית של ממשלת המנדט ששכנה במלון המלך דוד שבירושלים. בעקבות התערבותו של חיים ויצמן, שדרש להפסיק את הפעולות הצבאיות נגד הבריטים, הוחלט לדחות את הפעולה - אבל בגין החליט להוציא אותה לפועל בכל זאת. בעשרים ושניים ביולי, 1946, קרוב לשעה 1230 בצהריים - שעה שבה היה המלון הומה אדם - הופעלו שורה של מטעני נפץ שהיו מוטמנים בכדי חלב, וכל האגף הדרומי של המלון קרס על יושביו. תשעים איש נהרגו, בהם חמישה עשר יהודים. הפיגוע הקשה עורר זעזוע עמוק ביישוב, ושיתוף הפעולה בין המחתרות הופסק שוב.

אלטלנה

עם ההכרזה על תוכנית החלוקה של האו"ם ופרוץ מלחמת העצמאות, היה נדמה שכל המעורבים בדבר היו מוכנים לשים את המחלוקות מאחוריהם ולאחד כוחות למען הקמתה של המדינה היהודית. האצ"ל והלח"י קיבלו את מרותם של מפקדי ההגנה, ובתחילת יוני 1948 חתמו מנחם בגין וישראל גלילי על הסכם במסגרתו השתלבו אנשי המחתרות בצה"ל. בגין הודיע בחגיגיות כי -

”אין צורך במחתרת עברית. במדינת ישראל נהיה חיילים ובונים. לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא.”

אבל היו שתי קבוצות של אנשי אצ"ל שאותו הסכם לא חל עליהם. הראשונה היתה יחידות האצ"ל בירושלים, שמכיוון שמעמדה של העיר עדיין לא הוסכם סופית המשיכו להחזיק בעצמאותם. הקבוצה השניה היתה פעיליו של האצ"ל בחוץ לארץ.

לאצ"ל, כמעט מראשיתו, הייתה טביעת רגל משמעותית באירופה בצורת תאים מחתרתיים שהיו אמונים על ארגון עלייה בלתי לגאלית, הכשרה צבאית של עולים צעירים ורכש של נשק ותחמושת. במסגרת הסכם ההפוגה עליו חתמה ממשלת ישראל, התחייבה הממשלה לעצור את פעילות העלייה ורכש הנשק - אבל אותם פעילים בחו"ל לא ראו את עצמם מחויבים למדיניות הממשלה, ואפילו לא להסכם שיתוף הפעולה שעליו חתם בגין. באחד עשר ביוני, באותו היום שבו נכנסה לתוקף ההפוגה בת ארבעת השבועות, יצאה לדרכה מנמל בדרום צרפת אניה שרכשו פעילי האצ"ל מעודפי הצי האמריקני, כשהיא עמוסה בתשע מאות עולים חדשים, פליטי שואה, ומאות טונות של רובים, קליעים ופצצות. שמה של האוניה היה 'אלטלנה', שם העט שבו חתם זאב ז'בוטינסקי על רבים מכתביו.

ההחלטה לשלוח את האלטלנה לישראל הפתיעה את כולם - כולל את מנחם בגין עצמו.

"[יואב] למרות שבגין מנסה לעצור אותם, הם לא נשמעו לו.

[רן] הם נשמעים בכלל להנהגה המקומית של האצ"ל?

[יואב] לא, אין ביניהם הרבה קשר: זה לא מערכת תקשורת מסודרת. נדמה לי שבגין איכשהו העביר להם להתעכב עם המשלוח: לא לעצור אותו, אבל לעכב אותו - והם שלחו בכל זאת."

למרות שהגעתו של משלוח הנשק לא תואמה איתו מראש - בגין, שנפגש עם נציגי הממשלה טרם הגעתה של האלטלנה לחופי הארץ, התעקש כי חמישית מהנשק שעל סיפונה יועבר ליחידות האצ"ל בירושלים, והשאר יחולק בין יחידות צה"ל השונות עם קדימות לגדודי האצ"ל שהשתלבו בו.

"[יואב] ובן גוריון אומר - סליחה, יש מדינה ואנחנו מחליטים למי נותנים נשק ואיפה. זה לא עניין שלכם."

בעשרים ביוני הגיעה האלטלנה לחופי הארץ. מכיוון שפריקת עולים ותחמושת הייתה הפרה ברורה של תנאי הפסקת האש, כיוונו השלטונות את האניה צפונה, לכפר ויתקין, הרחק מעיניהם הבוחנות של פקחי האו"ם. בויתקין עגנה האלטלנה קרוב לחוף והחלה לפרוק את מטענה: העולים החדשים פוזרו בין הישובים השונים באזור, וארגזי תחמושת הועברו למשאיות.

אבל בגין עדיין עמד בסירובו למסור את הנשק והתחמושת הללו לידי צה"ל. הממשלה התכנסה לדיון דחוף, בו אמר בן גוריון את הדברים הבאים.

"אי אפשר שיהיו שני צבאות ואי אפשר שתהיינה שתי מדינות, ומר בגין יעשה ככל העולה על רוחו. נהגנו עד גבול הפשרנות האפשרית. [...] עלינו להחליט אם למסור את השלטון בידי בגין ולפזר את הצבא שלנו, או להגיד לו שיפסיק את פעולותיו הנפרדות, ואם לא - נירה!"

בן גוריון היה רציני לגמרי. הוא הורה לחטיבת אלכסנדרוני לכתר את החוף בכפר ויתקין, ולא לאפשר לאף משאית תחמושת לעזוב אותו. במקביל נתבקש יגאֵל ידין לשגר מברק דחוף לכל מפקדי היחידות הלוחמות ולקרוא להם לנקוט בצעדים הדרושים כדי למנוע התקוממות של גדודי האצ"ל שתחת פיקודם.

למחרת, בעשרים ואחת ביוני, הושלם כיתור כפר ויתקין בידי חיילי חטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, אלוף דן אבן, הגיש למנחם בגין את המכתב הבא.

"בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי לצבא ההגנה לישראל אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל. [...] אתה נדרש למלא אחר פקודה זו מיד. באם לא תסכים למלא אחר הפקודה אנקוט מיד בכל האמצעים העומדים לרשותי. [...] אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות תגרמנה במקרה של סירוב למלא אחר פקודה זו. [...] ניתנת לך בזו ארכה של עשרה רגעים למתן תשובה."

על תגובתו של מנחם בגין לאולטימטום של האלוף ישנן מספר גרסאות. לפי אחת מהן, בגין זעם על הזמן הקצר שניתן לו כדי להשיב וראה בו פגיעה בכבודו. על פי גרסה אחרת, בגין חשב שהאלוף אבן מבלף. כך או כך, אנשי האצ"ל לא נענו לאולטימטום והמשיכו לפרוק את הנשק מהאוניה. בשעות הערב יצאה משאית התחמושת הראשונה מחוף ויתקין. חיילי אלכסנדרוני אותתו לה לעצור, אבל אנשי האצ"ל פתחו עליהם באש. חיילי צה"ל השיבו באש משלהם: שישה לוחמי אצ"ל ושני חיילי צה"ל נהרגו. מנחם בגין וכמאה מאנשיו מיהרו לעלות בחזרה על האלטלנה ולצאת לים.

בתחילה פנתה האלטלנה צפונה, לכיוון נמל חיפה - אבל עד מהרה נתקלה בשתי משחתות של חיל הים שניסו לאלץ אותה לעצור. בגין החליט להפנות את האוניה דרומה לתל אביב, מתוך תקווה שתומכי האצ"ל הרבים בעיר יגוננו עליה ויכריחו את הממשלה להגיע לפשרה.

ואכן, כשהחלה השמועה אודות האוניה להתפשט ברחבי הארץ, החליטו אנשי אצ"ל רבים לערוק מיחידותיהם ולמהר לעבר חוף הים של תל אביב. באחד המקרים הבולטים השתלט כוח של לוחמי אצ"ל מחטיבת גבעתי על כלֵי רכב צה"ליים ויצאו בשיירה לכיוון תל אביב. השיירה נעצרה על ידי אנשי חטיבת קרייתי במחסום ליד בית דגן - אבל אנשי האצ"ל פתחו עליהם באש, פרצו את המחסום והמשיכו בנסיעה מהירה לחוף הים.

בעשרים ושניים ביוני עגנה האלטלנה מול תל אביב, באזור שבין הרחובות פרישמן ובוגרשוב. עשרות אנשי אצ"ל החלו מתגודדים על החוף, תוך שהם פורקים מנשקם את אנשי חיל המשמר התל אביבי שהופקדו על הגנת העיר. הפיקוד על האירוע המתפתח עבר, אם כן, לידיהם של כוחות צה"ל בפיקודו של יגאל אלון, שסיפר מאוחר יותר את הדברים הבאים.

"כשקיבלתי את הפיקוד על המבצע היה המצב כדלהלן: אנשי האצ”ל משתלטים על נקודות מפתח בעיר ובמבואותיה, מסיתים את האוכלוסייה, תופסים עמדות בחוף ומתאמצים להחדיר את חבריהם אל קרבת האונייה; מעון מטה הפלמ”ח [שהיה, במקרה, מול המקום בו עגנה האוניה - ר.ל.] נתון במצור. האנשים בו מחליפים אש לסירוגין עם חוליות מזוינות של האצ”ל היורות עליהם הן מן האונייה והן מן החוף. פעם בפעם נערכות הפוגות להוצאת פצועים, וחוזרות ונשנות דרישות קציני צה”ל להיכנע – אך לשווא."

אחד מאותם קציני צה"ל שניהלו חילופי אש מול אנשי האצ"ל היה יצחק רבין, שנקלע למקום במקרה כשקפץ לבקר את חברתו, לאה, במטה הפלמ"ח בתל אביב. רבין נטל את הפיקוד על הכוח שהגן על המטה. כך כתב בספרו 'פנקס שירות'.

"תגבורות של לוחמי אצ"ל זרמו אל החוף מן האונייה שבים ומכיוון תל אביב. נפתחה אש לעבר המטה. השבנו אש אל היורים - חוליות אצ"ל, הפרושות לאורך החוף במספרים ניכרים. בבית הסמוך לשלנו שלטו אנשי אצ"ל. כרתנו אתם הסכם: הם אינם יורים לעברנו ואנו איננו יורים לעברם. קול פיצוץ החריד את הבניין: אצ"ל שלח פגז נגד טנקים לעבר מטה הפלמ"ח. הפגז לא גרם כל נזק, אבל זו הסלמה חריפה בקרב. אם הפגז השני יפגע בקיר פנימי של הבניין, מצבנו יחמיר מאד. עמוס חורב (לימים אלוף בצה"ל) ואני עלינו לגג הבניין והשלכנו רימונים לעבר החוליות הפרושות על החוף. לאנשי אצ"ל היו נפגעים. אחד ממפקדי אצ"ל איבד את השליטה על עצמו, התפרץ וצעק, 'למה אתם יורים ביהודים?'. השבתי לו, 'כשיהודים יפסיקו לירות בנו, נפסיק לירות ביהודים'."

כפי שניתן להבין מדבריו של רבין, הסיטואציה ההזויה והכמעט בלתי נתפסת של קרבות ירי בין לוחמים עבריים ברחובותיה של העיר העברית הראשונה הטילה עומס רגשי עצום על החיילים - ולא מעטים מהם סירבו להרים את נשקם כנגד מי שבמקרים רבים נלחמו לצידם לפני שבועות או חודשים ספורים. רבין מספר שחלק מלוחמי חטיבת קרייתי נטשו את עמדותיהם הסמוכות לחוף כדי שלא להשתתף במלחמת האחים. גם באוניות חיל הים שנתבקשו לעצור את האלטלנה בדרכה לתל אביב פרצו מרידות של אנשי הצוות. אבל למרות גילויי הסרבנות הללו, כוחות צה"ל המשיכו להמטיר אש תופת על האלטלנה כדי לאלץ את אנשיה להיכנע.

יחיאל שפירא, איש אצ"ל שהיה על האלטלנה באותה שעת אחר הצהריים הרת גורל, תיאר מה שהתרחש על האוניה בראיון לשאול אייזנברג, ברדיו סול.

"ומה שאני רוצה לומר, זה לא יאומן. ממול מהבית האדום כל הזמן ירו עם מכונות ירייה על האונייה. הצליחו להרוג איזה 12 בחורים על האונייה, וחלק מהאמריקאים, הם לא ידעו מאיפה יורים. ראינו את מסגד חסן בק והם חשבו שהערבים יורים עלינו, וכל אחד לקח שם מכונות ירייה, רץ על הסיפון ורצה להחזיר אש. בגין, שהוא היה נראה אז כמו איזה חנון, הוא רץ אחריהם, והוא אמר, לא לירות. יהודי לא יורה על יהודי, והוא לא נתן, דרך אגב, מהאונייה, לא ירו כדור אחד. ואני כל הזמן הייתי על האונייה. לא ירו אפילו כדור אחד. ואז פתחו באש תופת על האונייה והיו פצועים והרוגים."

למרות דבריו של יחיאל שפירא, ישנן עדויות לכך שלא כל אנשי האוניה צייתו לבגין, ובכל זאת המשיכו לירות על כוחות צה"ל שבחוף - עד שבגין הזועם הורה לסגניו להוציא את הנשק מידיהם של האנשים בכוח.

יגאל אלון הבין שנדרשת פעולה דרסטית כדי להביא את הקרב לסיומו. כך כתב אלון על האפשרויות שניצבו לפניו.

"[האפשרות הראשונה הייתה] לפתוח באש מרוכזת על האונייה ולגרום לאבדות כבדות בקרב אנשיה. לא רציתי בכך. [השניה], להניח לאנשי האונייה לרדת לחוף על נשקם, דבר שהיה גורר אחריו קרבות רחוב מרים. גם בכך לא רציתי.

בחרתי בדרך השלישית: פניתי למטכ”ל של צה”ל ובקשתי שיטיל על חיל התותחנים – שלא היה נתון לפיקודי – לירות כמה פגזי הפחדה לקרבת “אלטלנה”, בטרם אגיש לה אולטימטום להיכנע. זמן קצר לאחר מכן נשמע קול נפץ הפגזים. לאחר כמה התפוצצויות מסר לי, לתדהמתי, איש התצפית, כי עשן מתאבך מסיפון האונייה. הייתי משוכנע כי פגז פגע באונייה בטעות."

"ואז פתאום אנחנו שומעים צפצוף של פגז של תותח. הפגז הראשון נפל מאחורי האונייה, [...] הפגז השני נפל אחד לפני, אחד אחרי. הפגז השלישי נכנס ממש בבטן האונייה. ואז, כשהפגז נכנס בבטן האונייה, מייד נדלקו כל התחמושת שהייתה באונייה, והתחילו להיות פיצוצים. ועשן עלה עד השמיים איזה ארבעים מטר עשן, וכבר אחד לא ראה את השני. ואני עליתי לסיפון שמה ולא ידענו מה לעשות, וכולם התחילו לקפוץ למים וזה ופה, ובגין נשאר על האונייה והרב חובל ועוד כמה אנשים. [...]

ואז החליטו שקופצים כולם למים. נתנו הוראה לבגין לקפוץ למים, הוא אמר, אני לא קופץ עד שלא מורידים את הפצוע האחרון מבטן האונייה. ואז ירדו שני בחורים למטה והצליחו להוציא עוד שני בחורים למעלה לסיפון, הם היו פצועים מהשריפה, והם אמרו, ישנם עוד שישה בחורים בפנים שהם בוערים שאי אפשר להוציא אותם, הם כבר כנראה מתו גם. אז אחרי שבגין שמע שזה ככה, אנחנו לקחנו אותו, נתנו לו גלגל הצלה, גם אני קיבלתי גלגל הצלה היות שהייתי פצוע ביד וברגל. [...] ואז דחפתי אותו למים, הוא קפץ למים, אני קפצתי אחריו [...] ובושה וחרפה, לא יאומן, האונייה בוערת, אנחנו במים, לא יכולים לצאת לחוף. הם ממשיכים מהבית האדום לירות עלינו במים. אני רוצה לשחות החוצה ואני עוד שוחה ביד אחת, והם ממשיכים לירות עלינו במים. אנחנו יודעים שצבא ההגנה לישראל הוא מוסרי, ושם לא היה שום מוסר, זה היה פעולה פוליטית גרידא. פשוט מאוד רצו לחסל את בגין."

הפגזתה של האלטלנה הביאה את הקרב לסיומו: שישה עשר אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל איבדו את חייהם. כמאתיים אנשי אצ"ל נעצרו והושלכו לכלא, יחידות האצ"ל העצמאיות בגדודי צה"ל השונים פורקו, ואנשיהם פוזרו בקרב היחידות השונות. יחידות האצ"ל והלח"י בירושלים עוד המשיכו להתקיים עוד מספר חודשים, אבל בספטמבר התנקשה חוליה של הלח"י בחייו של שליח האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט - פעולה שהזיקה מאוד לישראל במישור הדיפלומטי - ובעקבות הרצח הזה פורקו סופית גם היחידות הללו.

מאז ועד ימינו מהווה סיפורה של האלטלנה פצע פעור וכואב מאוד בהיסטוריה הישראלית. אנשי האצ"ל וממשיכי דרכם רואים באירוע הזה את פסגת הרדיפה הפוליטית שניהלה נגדם הנהגת היישוב. ההיסטוריון אורי מילשטיין, למשל, טוען כי -

"הגעת אוניית הנשק הזאת הייתה יוזמה של בן־גוריון וארגון ההגנה. השמאל רצה להפוך את בגין ואת תנועת התחייה והאצ"ל לבלתי לגיטימיים, כאלו שמבקשים לבטל את הדמוקרטיה בישראל."

יגאל אלון מייצג את הדעה ההפוכה:

"פרשת האונייה “אלטלנה” הייתה אחד הגילויים החמורים והמסוכנים ביותר של תופעת הפרישה. זו היתה התמרדות נגד מוסדותיה המוסמכים של המדינה הריבונית בימיה הראשונים, בשעה חמורה מאין כמוה במלחמת העצמאות."

גם עשרות שנים לאחר שהורה על הפגזת האלטלנה כדי להגן על אופיה הממלכתי של מדינת ישראל, בן גוריון ראה בהחלטה הזו מקור לגאווה גדולה. כך אמר בן גוריון בראיון לעיתון מעריב בשנת 1966:

"זה היה הדבר הכי חמור. הכי נורא! הייתי מצוווה לירות בה בתותח ההוא גם אתמול, גם היום! בלי חרטה! הייתי עושה זאת שוב באותה דרך בדיוק! באותה דרך בדיוק! בשביל להציל העם! ועל זה הוחלט בממשלה, באותו בוקר, פה אחד! כולם הסכימו!"

פירוק הפלמ"ח

אחרי שפירק את האצ"ל והלח"י, נפנה בן גוריון למכשול האחרון שניצב בינו ובין המדינה הממלכתית ששאף להקים: הפלמ"ח.

יכול להיות שאתם קצת מופתעים לשמוע על פלוגות המחץ של ההגנה בהקשר של 'חוסר ממלכתיות', שהרי במובנים מסוימים הפלמ"ח היה התגלמותה של הממלכתיות בעידן שלפני קום המדינה: כוח צבאי מאורגן שסר למרותה המלאה של הנהגת היישוב. אבל רוב מפקדי הפלמ"ח השתייכו למפלגת מפ"ם, ובין גוריון הוטרד מאוד מהאפשרות שמפלגה כלשהי תחזיק בכוח צבאי נפרד, במקביל לצבא ההגנה לישראל. פרופ' גלבר משתף אותנו בשתי אנקדוטות שמדגימות כיצד התערבו מפלגות בענייני הצבא באותה התקופה.

"[גלבר] ‫היתה מפלגה של ייקים, שנקראה 'עלייה חדשה.' הם התנגדו למאבק החמוש נגד הבריטים: לא להעפלה, לא להתיישבות, אבל לפעולות של תנועת המרי נגד הבריטים הם התנגדו. והתווכחו על זה במוסדות היישוב. והשמיעו איום מפורש: תראו, אם אתם תמשיכו את זה אנחנו נורה לחברינו שבהגנה לא להשתתף בפעולות האלה. זאת אומרת, המפלגה ראתה את עצמה כמקור סמכות על חבריה שבשירות לאומי.

עכשיו זה לפני המדינה. במאי 1949 הייתה סדנה של חיל חימוש ‫בבת גלים בחיפה. מפקד הסדנה, היה קצין, ‫לפני זה הוא היה רב סמל בצבא הבריטי, ‫שהיה חבר קיבוץ עין השופט של השומר הצעיר. והוא היה מפקד סדנא. והיו לו בסדנה חיילים שהיו פעילי מפלגה, השומר הצעיר, מפ"ם, שהלכו והתלוננו עליו במרכז המפלגה שלא רק שהוא לא עוזר להם בפעילות המפלגתית ביחידה, אלא הוא מפריע להם. מה זה מפריע? הוא לא משחרר אותם לאפטר דיוטי לישיבה של הוועדה המדינית או אני לא יודע איזו ועדה. והוא לא נותן להם רכב להביא מרצים ליחידה, מהמפלגה כמובן. איך זה יכול להיות! מה עושה המפלגה? לוקחת שלושה אנשים [...] ועושים לו משפט חברים. אתה מבין את עולם המושגים? היה קשה להשתחרר מזה. הוא יצא זכאי, למזלו - אבל זה לקח זמן להשתחרר מעולם המושגים של חברת היישוב, ולעבור לחברת מדינה. ועד היום לא למדנו את זה. תראה מה שקורה היום."

כצפוי, החלטתו של בן גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח ולהכפיף את חטיבותיו למטה הכללי של צה"ל עוררה התנגדות עזה בקרב החיילים והקצינים שלא הבינו מדוע מתעקש בן גוריון לפרק ארגון שנשא על גבו את בטחון היישוב בגאווה גדולה כל כך. רבים העריכו כי בן גוריון פועל משיקולים פוליטיים צרים, שכן מפ"ם הייתה יריבתה המושבעת על מפא"י בהנהגת היישוב. כך כתבה הדסה אביגדורי-אבידב, חברת הפלמ"ח, ביומנה:

"קשה מאוד היה להבין ולהשלים עם ההחלטה הזו של בן-גוריון. הרי הפלמ"ח הוקם כיחידת הביצוע של ההגנה, שהייתה תמיד כפופה ישירות למוסדות הרשמיים של 'המדינה בדרך'..[...] למרות ההערצה העִוֶרֶת הקיימת בציבור אל בן-גוריון, היות והנושא כה מכאיב וכה יוצא דופן, מתגנבים לאוזן ההסברים על שיקולים מפלגתיים צרים וחששות מפני ההגמוניה של אנשי הקיבוצים, ובייחוד אנשי "אחדות העבודה", כמפקדים ומצביאים בצבא.[...] אם יש בכך אמת, זה חבל מאוד. חבל כל כך לוותר על המקוריות והתבנית המיוחדת שיכלה להיות לצבא המדינה..."

אבל כל המחאות לא עזרו, ובשבעה בנובמבר, 1948, פורק הפלמ"ח ונטמע - כמו האצ"ל והלח"י - בתוך צבא ההגנה לישראל.

כיבוש הנגב

לכל אורך המלחמה הירבה בן גוריון לדבר על חשיבותו של הנגב לעתידה של מדינת ישראל - אבל בפועל, הציב את שחרור הנגב מידי המצרים בעדיפות נמוכה יותר האיום הירדני על מרכז המדינה ושחרור הגליל. רק עכשיו, כמשברי ההנהגה היו מאחוריו והמצב בשאר החזיתות התייצב, יכול היה בן גוריון להתפנות לאתגר האחרון של מלחמת העצמאות. בנוסף, כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה הביאה אותו לחשוש שמא יחליט האו"ם לקבע את המצב הקיים בשטח ולקרוע את הנגב משטחה של המדינה היהודית. כמי שהיה חסיד של דיפלומטיה באמצעות קביעת עובדות על הקרקע, החליט בן גוריון שבשלה השעה לתקוף בדרום ולשחרר את הנגב. השאלה הייתה - איך לעשות את זה מבלי שישראל תואשם בהפרה של הפסקת האש?

הפתרון שנמצא היה שימוש בתחבולה מחוכמת. על פי תנאי הסכם הפסקת האש לישראל היה מותר להעביר שיירות אספקה ליישובים הנצורים בנגב. בחמישה עשר באוקטובר יצאה שיירת אספקה שכזו לדרכה, ובדרך נפתחה עליה אש דלילה מכיוון הכוחות המצרים. זו הייתה ההזדמנות לה המתינו אנשי השיירה: הם שפכו דלק על אחת המשאיות, הציתו אותה כדי להגביר את האפקט - ועכשיו הייתה לצה"ל אמתלה להגיב בכוח על ה"הפרה הבוטה" של המצרים.

מבצע "יואב" לשחרור הנגב נפתח בסדרת תקיפות של חיל האוויר על בסיסים של חיל האוויר המצרי באזור אל עריש, וכוח יבשתי גדול שהיה מלווה בעשרים סוללות ארטילריה - הריכוז הגבוה ביותר של תותחים עד אז בצה"ל - תקף חלקים שונים של הכוח המצרי במטרה להפריד ביניהם ולנתק את האספקה אליהם. הכוחות הצליחו לנתק את הזרוע המערבית של חיל המשלוח מהזרוע המזרחית שלו, להשתלט מחדש על יד מרדכי וניצנים, ואף לכבוש את באר שבע. ליד העיירה הערבית אל-פלוג'ה, ליד קריית גת של ימינו, כיתרו כוחות צה"ל את הבריגדה הרביעית המצרית: כוח של כמה אלפי חיילים מצרים וכמה מאות לוחמים מקומיים. יגאל אלון שלח את אחד מקציניו להיפגש עם מפקד הכוח המצרי בכיס פלוג'ה כדי לשכנע אותו שמצבם הטקטי אבוד וכדאי לו להיכנע. המפקד המצרי הודיע לשליח שהמצרים מתכוונים להילחם עד הכדור האחרון - וכך היה. בעשרים ושמונה בדצמבר פתחו כוחות צה"ל במתקפה כנגד כיס פלוג'ה, אבל המצרים הדפו אותה במחיר כבד לצד הישראלי: שמונים ושבעה הרוגים. הקרב על כיס פלוג'ה נחשב לאחד הקרבות הבודדים במלחמת העצמאות שבהם הפגינו הכוחות הערבים יכולת עמידה עיקשת ואומץ לב כנגד כוחות עדיפים בהרבה של הצבא הישראלי.

למעט הכוחות המצרים בכיס פלוג'ה שנותרו בעמידתם העיקשת, בשבועות הבאים הצליח צה"ל לדחוק את הצבא המצרי עוד ועוד דרומה ומערבה, עד שבשלהי דצמבר כבר היה חיל המשלוח המצרי מחוץ לגבולות המדינה החדשה: במרץ 49' השלים צה"ל את כיבוש הנגב עם ההשתלטות על אום רשרש - היא אילת של ימינו.

וכך, סוף סוף, הגיעה מלחמת העצמאות לסיומה. במרוצת החודשים הבאים נחתמו הסכמי שביתת נשק עם כל מדינות ערב התוקפות שבהם התקבעו גבולותיה של מדינת ישראל באזורים עליהם השתלטו כוחות צה"ל. מכיוון שהגבולות הללו הודפסו על מפות הפסקות האש בצבע ירוק - הם זכו לשם 'הקו הירוק'.

מעטים מול רבים

הניצחון הגדול במלחמת העצמאות, למרות שהיה הישג אדיר בכל קנה מידה, גבה מחיר כבד מהיישוב היהודי: ששת אלפי הנופלים במלחמה היוו לא פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה כולה, כמות כמעט בלתי נתפסת במונחים של ימינו. לשם השוואה, אחוז אחד מהאוכלוסייה הישראלית הנוכחית הוא כמאה אלף איש.

בזיכרון הקולקטיבי שלנו, הנרטיב שהתקבע לגבי מלחמת העצמאות הוא הנרטיב של ניצחון המעטים על הרבים: מעין גרסה מודרנית של דוד נגד גוליית. ואכן, אין עוררין על כך שמבחינה מספרית גרידא, האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל עם פרוץ הקרבות הייתה גדולה פי שניים לפחות מהאוכלוסייה היהודית, ואם סופרים את אוכלוסייתיהן של מדינות ערב כולן לעומת האוכלוסייה היהודית - המספר הזה קופץ לפי שבעים וחמישה.

אבל בסוף שנות השמונים הופיע זרם חדש של חוקרי אקדמיה שקראו תיגר על הנרטיב הזה. "ההיסטוריונים החדשים", כפי שכונה הזרם הזה, הראו במחקריהם שאותם פערים משמעותיים בגודל האוכלוסייה - לא היתרגמו לעדיפות מספרית בשדה הקרב. אמנם כשפלשו צבאות ערב לארץ לאחר הכרזת המדינה, היתה להם עדיפות מספרית מסוימת על כוחות ההגנה של היישוב - אבל כבר בסוף חודש מאי, בעקבות ההחלטה על גיוס כללי והעלייה המסיבית של פליטים מאירופה, עמדו לרשותו של צה"ל כשלושים ושישה אלף לוחמים לעומת עשרים ושבעה אלף בלבד לצד הערבי - והפער הזה במספר הלוחמים רק הלך וגדל עם התחזקותו של זרם העלייה לארץ.

גם בתחום החימוש, מספר פרופ' גלבר, ישראל בהחלט לא הייתה ה'דוד' בקונפליקט הזה.

"[יואב] ‫תראה, המיתוס לאורך שנים. ‫תשאל היום אנשים ברחוב ‫יגידו לך את אותו דבר: ‫ששבע מדינות ערב פלשו ‫ואנחנו, הישוב הקטן והמסכן, ניצחנו אותם. ‫והיינו מעטים והם היו רבים, ‫ולנו לא היה נשק, ‫ולהם היה המון נשק וכו'.

‫עכשיו, את זה מכחיש בן גוריון ‫כבר בתחילת דצמבר 1948, ‫בישיבת ממשלה. [...] הוא אומר, תראו יש פה אגדה. ‫אנחנו תמיד היינו הרבים יותר. ‫אבל לא רק זה, הוא אומר, ‫אלא גם הנשק שלנו היה טוב יותר ‫ומרובה יותר. למה? את זה אני מוסיף - אני לא חושב שהוא עשה את הניתוח הזה עד כדי כך - ‫כי הנשק של הצבאות הערביים, ‫היה נשק של תחילת מלחמת העולם השנייה. ‫הנשק של ההגנה - ‫כיוון שגנבו מהבריטים בזמן המלחמה - ‫היה מודרני קצת יותר. ‫הנשק שנרכש היה של סוף מלחמת העולם השנייה: ‫זה עולם אחר. [...]

[רן] ‫אז מאיפה התפתח המיתוס הזה, ‫אם אפילו בזמן אמת, בן גוריון אומר שאנחנו רבים יותר?

[יואב] הוא התפתח מתוך א', ‫החשיבה המיליציונית עד אפריל ‫שיישובים עמדו בודדים [...] ב', מהתחושה באמת ‫בחודש אחרי הפלישה. ג', מההסברה והתעמולה ‫בשמחת הניצחון הישראלית. ‫תמיד סיפרנו לעצמנו סיפורים, גם היום."

בעיית הפליטים

שאלה נוספת שמעסיקה את ההיסטוריונים מאז 1948 ועד ימינו היא השאלה: האם הבריחה של מאות אלפים מתושביה הערביים של ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות הייתה תוצאה של מדיניות מכוונת של ממשלת ישראל, מתוך רצון להשתלט על שטחיה של המדינה הערבית שהייתה אמור לקום בעקבות החלטת החלוקה - או שהבריחה הזו הייתה תוצר טבעי ולא מתוכנן של המלחמה עצמה. השאלה הזו שופכת אור על אופיו המורכב של דוד בן גוריון, שכפי שראינו היה המביא והמוציא של רוב ההחלטות הקריטיות בשנים שלקראת המלחמה ובקרבות עצמם.

בן גוריון לא מנהיג מיליטנטי. הנה דברים שהוא כתב תוך כדי המלחמה - תקופה שבה היינו מצפים מאדם בתפקידו להיות ניצי ונחרץ מאוד.

"מעולם לא הייתי נגד מיליטריזם, נגד המלחמה, כמו בשנה הזו, מפני שאני רואה את כל השחיתות, את כל האסון - וזה אסון לא רק למנוצחים, זה אסון גם למנצחים. זה בזבוז [...] זה הרס של נכסים חומריים, זה הרס של חיי אדם, זה הרס גם של ערכים - ערכי הרוח. [...] יש פילוסופיה היסטורית הרואה במלחמה ייעוד האדם העליון, תפארת האדם, תפארת הכוח וזכותו, והיא דוגלת במלחמה מתוך בחירה חופשית וכמטרה עליונה. פילוסופיה זו היא תועבת היהדות."

ההיסטוריון בני מוריס, שחקר את סוגיית הפליטים של מלחמת העצמאות, טעון שלא הייתה החלטה מושכלת של הממשלה או של בן גוריון עצמו לגרש את תושביה הערבים של ארץ ישראל, ושרובם המוחלט של הפליטים ברחו מכיוון שפחדו ממעשי נקם של חיילי צה"ל או שסירבו לחיות תחת שלטון ישראלי. אבל מצד שני, כפי שראינו בכמה וכמה צמתי החלטה שלו לאורך התקופה, בן גוריון היה גם מנהיג מעשי מאוד: הוא רצה שמדינת ישראל תהיה מדינה בעלת רוב יהודי מובהק - ולכן, למרות אותה גישה הומניסטית ואנטי-מלחמתית, הוא לא היסס להורות לצה"ל להרוס כפרים ערבים שננטשו כדי לוודא שאותם פליטים לא יוכלו לחזור לבתיהם בסיום המלחמה.

כך או כך, שבעים ושבע שנה לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות, בעיית הפליטים שנוצרה במלחמת העצמאות ממשיכה ללוות את המציאות העכשווית שלנו. רבים מצאצאיהם של אותם מאות אלפי כפריים ערבים שברחו ומצאו מקלט בסוריה, ירדן ולבנון, עדיין חיים במחנות פליטים במדינות ערב השונות, וזיכרון ה"נכבה" - בערבית, 'האסון' - הוא חלק בלתי נפרד מהזהות והנרטיב של ערביי ישראל והפלשתינאים.

האם נצליח אי פעם להיפטר באמת ובתמים מספיחיה האחרונים והשלכותיה של מלחמת העצמאות? רבים יגידו שלא: שאת הסכסוך הישראלי-ערבי אי אפשר לפתור ושאנחנו נידונים לחיות על חרבנו לנצח. מצד שני, גם השבדים והדנים טבחו אחד בשני ללא רחם במשך שלוש מאות שנה, בין המאות ה-15 וה-18 - והנה, בימינו, כמעט ולא נוכל למצוא זכר לאיבה הזו. אז אולי שבעים ושבע שנים הם פשוט זמן קצר מדי בשביל שהדי המלחמה ההיא יספיקו להתפוגג לגמרי. ועד שיתפוגגו ההדים האחרונים האלה, לא נותר לנו אלא לזכור ולהוקיר את מי שנתנו את חייהם כדי שאני, אתם והילדים שלנו נזכה לחיות במדינה משלנו, את יפי הבלורית והתואר, כי כפי שכתב המשורר ולוחם הפלמ"ח חיים גורי - רעות שכזו לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח, ואהבה מקודשת בדם - את תשובי בינינו לפרוח.