נפוליאון במזרח התיכון, חלק א': הפלישה למצרים

אני אוהב את עכו. בתור מי שגדל בחיפה והקריות, הסתובבתי בשוק של עכו העתיקה עשרות ואולי מאות פעמים, ניגבתי בה די הרבה צלחות של חומוס וצילמתי המון תמונות של שקיעות מרהיבות מעל החומות הישנות. אם אתם מחפשים בילוי משפחתי מדליק לשבת בבוקר, אני ממליץ בחום על ביקור בעכו העתיקה: עיר רומנטית שמזכירה לי מאוד את ירושלים - רק בלי טעם הלוואי המריר של מתיחות פוליטית וקנאות דתית.

בימינו, עכו היא עיר מנומנמת למדי - ותאמינו לי, אם חיפאי אומר על עיר שהיא מנומנמת, זה סימן שהיא מאוד מאוד מנומנמת. אבל לפני קצת יותר ממאתיים שנה, העולם כולו השקיף על הנעשה בעכו בנשימה עצורה - והאירועים שהתרחשו בתוך ומחוץ לחומות העתיקות קבעו, במידה רבה, איך נראה העולם המודרני שלנו היום. אני יודע שזו נשמעת כמו אמירה מוגזמת, אבל אני מקווה שבסוף הסדרה הזו - תסכימו איתי.

נפוליאון די בואֵנָפרטֵה - שבהמשך שינה את שם משפחתו לבונפרטה (Bonaparte) - נולד באי קורסיקה בשנת 1769, אותה השנה שבה נכבש האי על ידי צרפת. הוריו של נפוליאון התנגדו לכיבוש ואף התגייסו למחתרת שפעלה כנגד השלטון הצרפתי - אבל כשנפוליאון היה כבן תשע, הם שלחו אותו ללמוד בצרפת עצמה. אבות אבותיו של נפוליאון היו בני אצולה באיטליה, והייחוס המשפחתי הזה אפשר לו להתקבל, בגיל 15, לפנימיה צבאית יוקרתית בפריז.

בפנימיה היו שני מסלולי לימוד עיקריים: אחד לחיל רגלים ופרשים, ומסלול נפרד לארטילריה. מסלול חיל הרגלים והפרשים היה המסלול הנחשב והנחשק יותר, ואליו התקבלו רק בנים למשפחות אצולה "נחשבות." ייחוסו המשפחתי של נפוליאון הקורסיקאי לא היה יוקרתי במיוחד, ולכן הוא למד ארטילריה, שנחשבה אז למקצוע צבאי נחות יותר.

רצה הגורל ובאותה השנה בה סיים נפוליאון את לימודיו בפנימיה ומונה לקצין ארטילריה זוטר - התחוללה המהפכה הצרפתית המפורסמת, וצרפת הושלכה לתוך מלחמת אזרחים סוערת, אכזרית ורוויית דם. בצד אחד היו המלוכנים שתמכו ב'סדר הישן' ובהמשך שלטונו של המלך. בצד השני - המהפכנים, שביקשו להפוך את צרפת מממלכה לרפובליקה שתהיה מושתת על עקרונות של שוויון ודמוקרטיה. קצינים רבים בצבא הצרפתי היו בני אצולה ולכן צידדו במלוכנים - אבל נפוליאון, שנמשך מהרגע הראשון כמעט אל האידיאלים הנאורים של המהפכה, בחר להצטרף לצבא המהפכני.

ב-1793 הטילו המהפכנים מצור על העיר טולון, שהייתה בשליטתם של המלוכנים. טולון הייתה עיר חשובה במיוחד בזכות הנמל הגדול שלה, שהחזיק לא פחות משליש מכל ספינות הצי הצרפתי והיה אחד הבסיסים הימיים החשובים ביותר של צרפת בים התיכון. אף על פי כן, המצור על טולון היה בסופו של דבר רק קרב אחד מתוך עשרות קרבות דומים שהשתוללו בכל רחבי צרפת, וכנראה שלא הייתי מספר לכם עליו - אלמלא העובדה שטולון הייתה הבמה שעליה זכה העולם לשמוע לראשונה את השם 'נפוליאון'.

נפוליאון היה אז, כאמור, קצין צעיר וטירון - ובנוסף, מפקד הצבא באותה גזרה לא ממש חיבב אותו. אבל לצבא המהפכני בטולון הוצמד "קצין פוליטי" שתפקידו היה לוודא את נאמנותם של מפקדי הצבא למטרות המהפכה - והקצין הפוליטי הזה היה, במקרה, גם כן קורסיקאי. זאת ועוד, נפוליאון היה חברו של אחד אוגוסטין רובספייר, שהיה אחיו של מקסימיליאן רובספייר - אחד ממובילי המהפכה הצרפתית. בזכות הקשרים החברתיים האלה, זכה נפוליאון להתמנות למפקד כוחות הארטילריה של הכוחות המהפכניים במצור על טולון.

על הנייר, מצבם של הכוחות המהפכניים לא היה מזהיר במיוחד. הצבא המלוכני זכה לתמיכה רחבה מצד שאר מדינות אירופה, שחששו - ובצדק - שהפיכה מוצלחת בצרפת תעורר שאיפות דומות גם בקרב אזרחיהן שלהן, ובריטניה וספרד שלחו את הציים שלהן לסייע לכוחות המלוכניים בטולון. הצבא המהפכני, לעומת זאת, לא זכה לסיוע חיצוני כלשהו, ולנפוליאון, בפרט, לא היו מספיק תותחים - וגם לא מספיק חיילים מיומנים בתפעול שלהם.

אבל באמצעות תושיה, קסם אישי והמון עבודה קשה - נפוליאון הצליח להפוך את הקערה על פיה. הוא אסף תותחים, פגזים וציוד נוסף מכל מיני ערים וישובים בסביבה, גייס חיילים מיחידות אחרות, אימן אותם בתפעול סוללות הארטילריה - והציב תותחים בנקודות אסטרטגיות מסביב לעיר הנצורה. הארטילריה היעילה שהפעיל נפוליאון הפריעה מאוד לפעילותן של הספינות הבריטיות והספרדיות, ומנעה מהן לסייע למלוכנים הנצורים. בתום ארבעה חודשים של מצור, ואחרי מתקפה מכרעת שבה נפצע נפוליאון בירכו מדקירה של ביונטה - סכין ארוכה שמורכבת על קנה הרובה - נפלה טולון לידי המהפכנים. נפוליאון זכה לשבחים רבים על תושיתו, אומץ ליבו והיוזמה שהפגין בקרבות, וקודם מדרגת סגן - היישר לדרגת קולונל.

אגב, השמחה של המהפכנים על לכידתה של טולון לא הייתה מושלמת מכיוון שהבריטים הצליחו להטביע, רגע לפני שנסוגו מהעיר, כמחצית מכל ספינות המלחמה הצרפתיות שעגנו בנמל - ולפוצץ את מחסן התחמושת המרכזי. מי שהיה אחראי על המבצע הנועז הזה היה קצין בריטי צעיר בשם סידני סמית'. זכרו את השם הזה: הוא עוד יופיע בהמשך סיפורנו.

כשנתיים לאחר המצור בטולון, ב-1795, זכה נפוליאון להזדמנות נוספת להוכיח את עצמו. כוחות של הצבא המלוכני התקדמו לעבר פריז, ובתוך העיר פרצה התקוממות של תומכי המלך. חברי האסיפה הלאומית חששו שמא האספסוף המתקרב יעשה בהם שפטים, ובקשו את עזרתו של נפוליאון בדיכוי ההתקוממות. נפוליאון הסכים, גייס כוחות ארטילריה ממקומות אחרים בעיר - והציב כארבעים תותחים בדרכם של המתקוממים. מספרם של המורדים היה פי שישה מזה של המגנים המהפכניים - אבל הארטילריה של נפוליאון עשתה בהם שפטים, וההתקוממות דוכאה במהירות.

ההצלחה הזו הפכה את נפוליאון ל'סופרסטאר'. הוא קודם לדרגת גנרל, וקיבל את הפיקוד על 'צבא איטליה': יחידה שאפשר להקביל אותה לאוגדה במערך הכוחות של הצה"ל. זו הייתה, כמובן, הצלחה פנומנלית: מסגן צעיר וזוטר לגנרל בכיר - בתוך פחות מארבע שנים. אבל אליה וקוץ בה: צבא איטליה נחשב לגרוע והחלש מבין כל אחד עשר הצבאות הצרפתיים. חייליו היו מנוסים יחסית, אבל מכיוון שעיקר המאמץ המלחמתי היה בחזית אזור הריין ולא בחזית האיטלקית, הציוד שלהם היה גרוע והמורל של החיילים ירוד.

נפוליאון לא בזבז זמן. הוא ידע שהאוסטרים מתכננים לפלוש לצרפת מכיוון איטליה, דרך ממלכה קטנה בשם פידמונט (Piedmont) - והוא גם ידע שאין לו סיכוי להתמודד נגד הצבאות המשולבים של אוסטריה ופידמונט. על כן הוא החליט להקדים תרופה למכה: הוא אסף את שלושים ושמונָה אלף חייליו, והצעיד אותם במהירות לעבר ממלכת פידמונט.

כאן באה לידי ביטוי, בפעם הראשונה, הגאונות של נפוליאון כמצביא וטקטיקן - הגאונות שבזכותה נלמדים הקרבות שלו בבתי ספר צבאיים עד ימינו. נפוליאון התבסס באזור הררי - ופרס את כוחותיו על פני שטח רחב יחסית, מדלל אותם בכוונה. הגנרל הפידומונטי בלע את הפיתיון: גם הוא פיזר את הכוחות שלו אל מול כוחותיו של נפוליאון.

זה היה הרגע לו חיכה נפוליאון. הוא אסף את כוחותיו במהירות הבזק, והכה באגפו של הצבא הפידומונטי. במילים אחרות, הוא השתמש בתמרון מהיר כדי ליצור עליונות טקטית מקומית באזור קטן ותחום. זו טקטיקה שנפוליאון ימשיך להשתמש בה שוב ושוב ושוב במרוצת הקריירה הצבאית שלו: אחת האמרות המפורסמות שלו היא -

"אי אפשר לפצות על איבוד זמן במלחמה [...] אני עלול להפסיד קרב - אבל אסור לי להפסיד דקה."

ואכן, חייליו של נפוליאון היו מפורסמים בכך שהיו מסוגלים לחצות חמישים ואפילו שישים קילומטרים ביום - ברגל, נזכור - בעוד שצבאות אחרים היו מסוגלים לנוע בקושי עשרה או חמישה עשר קילומטרים בלבד. המפתח לתנועה המהירה הזו הייתה התעקשותו של נפוליאון לנתק את הכוחות הצועדים משרשרת האספקה שלהם: אותם העגלות והסוסים שהיו סוחבים את האוכל, השתייה וכדומה, ובאופן טבעי היו איטיים יותר ממהירות ההליכה של חייל בודד או יחידה קטנה. במקום זאת, החיילים של נפוליאון היו ניזונים ממה שהצליחו למצוא בדרך, בישובים בהם חלפו בדרכם.

התמרון המהיר של נפוליאון תפס את הפדומונטים עם המכנסיים למטה: הצרפתים הסבו להם אבידות כבדות, והם נאלצו להיכנע. במסגרת הסכם הכניעה, דרש נפוליאון כופר שמן של כסף וזהב - ואת הכופר הזה חילק לחייליו. הצעד הזה שיכנע את החיילים שנפוליאון באמת דואג להם, והמורל בצבא איטליה השתפר פלאים.

האוסטרים הביטו בדאגה בתבוסה של פידומונט, והחליטו להסיג את כוחותיהם מזרחה. נפוליאון לא ויתר: הוא רדף אחרי הכוחות האוסטרים הנסוגים עד שהשיג אותם במקום בשם לודי (Lodi). שלושה גדודים אוסטריים, עם ארבעה עשר תותחים כבדים, התבצרו בלודי מעברו השני של גשר עץ, ולצרפתים לא הייתה ברירה אלא להסתער ישירות אל מול התותחים האלה. לכולם היה ברור שהסתערות כזו היא פחות או יותר משימת התאבדות.

נפוליאון הורה לחייליו להסתער - אבל שלא כמו הקצינים מהדור הישן, הוא לא נשאר מוגן בעורף אלא השתתף בעצמו בהסתערות. החיילים הצרפתיים הביטו בהשתאות בגנרל שלהם מחלק פקודות ומנהל את הקרב כשפגזים אוסטריים נופלים סביבו, ואומץ הלב שלו חיזק את רוחם. ההסתערות הצרפתית שברה את רוחם של האוסטרים, שנמלטו כל עוד נפשם בם.

שתי הקרבות האלה, בפידמונטה ובלודי, מדגימים את תכונות האופי ודרכי המחשבה שהפכו את נפוליאון למי שהוא. למשל, נפוליאון העדיף תמיד מתקפה החלטית ומוחצת על פני מגננה, וידע לתמרן את כוחותיו במהירות על שדה הקרב כדי לנצל חולשות נקודתיות במערך האויב.

במישור האנושי, חייליו של נפוליאון הצמידו לו את הכינוי 'הטוראי הקטן' - אבל לא מתוך לעג לגובהו, אלא מתוך חיבה: בהזדמנויות רבות הוא אכל עם החיילים, שתה איתם, ואפילו ישן על הרצפה יחד איתם בעמדות. שלא כמו קצינים ממעמד האצולה ששמרו מרחק מהחיילים 'פשוטי העם' - נפוליאון היה חייל של חיילים, ובזכות ההתנהגות הזו חייליו של נפוליאון רכשו לו נאמנות עיוורת והיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. הדוכס מוולינגטון, מי שעתיד להפוך לאחד מאוייביו המרים ביותר של נפוליאון, אמר עליו שעצם נוכחותו בשדה הקרב שקולה לארבעים אלף חיילים. דוגמה נהדרת לנאמנות הזו היא פגז אויב שנפל סמוך לרגליו של נפוליאון בזמן שביקר בתעלת מגן במהלך מצור. שני חיילים שעמדו בסמוך זינקו על הגנרל ונשכבו מעליו, שבריר שניה לפני שהפגז התפוצץ והשאיר אחריו בור שעל פי התיאורים היה "גדול מספיק כדי להכיל עגלה ושני סוסים." אחד מהחיילים נפצע באורח קשה - אבל חייו של נפוליאון ניצלו, וכאות תודה הוא קידם את שני החיילים לדרגת קצונה.

צריך לציין גם שלצבאו של נפוליאון היו עוד שני יתרונות חשובים על שאר הצבאות האירופאים באותה התקופה. הראשון היה אופן הקידום בתוך המערכת הצבאית הצרפתית, שהיה מבוסס - בהתאם לעקרונות השוויון, האחווה והצדק של המהפכה הצרפתית - על יכולת מוכחת והצלחה בשדה הקרב, ולא רק על מעמד וייחוס משפחתי, כפי שהיה מקובל בשאר הצבאות. עובדה זו אפשרה לקצינים צרפתיים מוכשרים להתברג במהירות בעמדות משפיעות - כמו במקרה של נפוליאון עצמו - וחזקה מאוד את שדרת הפיקוד של הצבא הצרפתי. היתרון השני היה בזהותם של החיילים עצמם: בעוד שבצבאות אחרים חיילים רבים היו שכירי חרב שנלחמו למען כסף ומיהרו לברוח משדה הקרב כשהעניינים נעשו קצת יותר מדי מסוכנים - הצבא הצרפתי היה באמת ובתמים 'צבא העם': החיילים הצרפתים נלחמו למען המדינה והיו מוכנים לחרף את נפשם בשם האידיאלים הנשגבים של המהפכה.

הקמפיין של נפוליאון באיטליה היה הצלחה מדהימה. לא ארחיב כאן על ההתרחשויות, אבל די אם אסכם ואומר שבתוך פחות משנה בונפרטה כבש את כל חצי האי האיטלקי ואת שוויץ, רדף אחרי האוסטרים עד למרחק של פחות ממאה קילומטרים מוינה והכריח אותם למסור את בלגיה לידי צרפת. הוא ניצח שמונה עשרה קרבות מכריעים, לכד מאה וחמישים אלף שבויים והקים באיטליה שורה של רפובליקות קטנות שהיו נאמנות לאינטרסים הצרפתיים. אם לפני הקמפיין הייתה צרפת תחת איום של קואליציה של כמה וכמה מדינות אירופאיות, מכל הכיוונים - כשחזר נפוליאון מאיטליה, בריטניה נותרה המדינה היחידה שלא חתמה על הסכם שלום איתה. אין פלא שנפוליאון נכנס לפריז כגיבור ומושיע, ונערכו לכבודו נשפים ופסטיבלים: הוא היה האיש שהציל את המהפכה הצרפתית.

כמובן, לא כולם היו מרוצים מהצלחתו המטאורית של נפוליאון. מי שניהל את צרפת באותם הימים היה גוף בשם 'הדירקטוריון', שהיה מאוד לא פופולרי בקרב העם: הוא נתפס כחלש, מהוסס ובעיקר - מושחת. חברי הדירקטוריון ראו בנפוליאון איום, ובמידה רבה של צדק: נפוליאון לא ספר אותם. כשכבש את איטליה ושוויץ, הוא לא המתין לפקודות מהדירקטוריון לגבי מה לעשות עם השטחים הכבושים: הוא ניהל משא ומתן עצמאי עם המנוצחים, חתם על צווים וכרת בריתות בלי לשאול אף אחד - והכי גרוע, מבחינתם, הוא עשה את זה טוב! כולם הבינו שמדובר באדם מבריק ושאפתן באופן יוצא דופן, ושהדבר הגרוע ביותר עבור הדירקטוריון הוא לתת לאדם שאפתן שכזה לשבת בפריז בחוסר מעש. אגב, גם נפוליאון הבין את זה מצוין: הוא חשש שחברי הדירקטוריון ינסו להתנקש בחייו, והעסיק טועמי מזון שבדקו את האוכל שהוגש לו, כדי שלא יורעל.

חברי הדירקטוריון הורו לנפוליאון להכין את הצבא שלו לפלישה לבריטניה, יריבתה הגדולה של צרפת. נפוליאון סירב: הוא ידע שהמטרה האמיתית של ההוראה הזו היא להוציא אותו מפאריז ולהרחיק אותו ממעגלי ההשפעה. ובכל מקרה, הצי הבריטי היה חזק מדי וסביר שיצליח לבלום כל ניסיון פלישה דרך הים. הדירקטוריון התעקש, ובויכוח הסוער שפרץ ביניהם נפוליאון היה כפסע מהתפטרות. זו לא הייתה אפשרות טובה מבחינתם של הדירקטורים: לאיש מהם לא היה ספק שאם נפוליאון הולך, הצבא - וכנראה גם העם כולו - הולך עם נפוליאון.

ואז בא נפוליאון עם הצעה שכאילו נפלה על הדירקטוריון מהשמיים: מסע כיבושים במצרים.

היו לנפוליאון שתי סיבות טובות מאוד לרצות לכבוש את מצרים.

הראשונה היא שמצרים תהווה בסיס מצוין שממנו יוכלו הצרפתים להתקדם לכיוון הודו, והודו הייתה היהלום שבכתר האימפריה הבריטית ומקור לחלק נכבד מעוצמתה הכלכלית והפוליטית. למעשה, טען נפוליאון, איום על הודו יהיה הרבה יותר אפקטיבי ומפחיד עבור הבריטים, מאשר איום בפלישה דרך תעלת למאנש - שאיש לא ראה בה אפשרות מעשית. מצרים עשירה מספיק במזון ובגמלים כדי לאפשר לצבא צרפתי לצאת למסע רגלי להודו דרך אסיה - והצי הבריטי, על כל עוצמתו, לא יוכל לעשות דבר כדי לעצור אותם. נפוליאון גם ידע שישנם שליטים מקומיים בהודו שלא אהבו את השלטון הבריטי, וישמחו לשתף פעולה עם הצרפתים.

יכול להיות שאתם שואלים את עצמכם - מסע רגלי של אלפי קילומטרים, ממצרים להודו??... זה נשמע פנטסטי, כמעט בלתי אפשרי! אבל לא כך הוא. ראשית, המרחק ממצרים להודו הוא פחות יותר כמו המרחק מצרפת לרוסיה - ואלו מרחקים שהאירופאים הכירו היטב. שנית, כבר לפני אלפיים שנה עשה צבאו של אלכסנדר הגדול את אותו המסע, פחות או יותר - ובהצלחה מרשימה! אין סיבה שצבא מודרני, מיומן ומצויד היטב לא יוכל לשחזר את אותו ההישג.

אזכור שמו של אלכסנדר הגדול מוביל אותנו לסיבה השניה שבעטיה רצה נפוליאון לכבוש את מצרים - סיבה שאותה הוא לא שיתף עם חברי הדירקטוריון.

שגעות גדלות - או בשמה השני 'מגלומניה' - היא תסמונת פסיכולוגית המאופיינת בכך שאדם מייחס לעצמו תכונות אלוהיות ונשגבות, גאונות עליונה או כישורים פנטסטיים. שמה העממי של התסמונת הזו הוא 'תסמונת נפוליאון' - ולא במקרה. כבר בתור ילד, נפוליאון הירבה לקרוא ספרים על המצביאים הגדולים ביותר של ההיסטוריה: חניבעל, פרדריק הגדול, וכמובן - אלכסנדר מוקדון. סביר להניח שתמיד היה בו גרעין של מגלומניה מסוימת, אבל ההצלחה המדהימה באיטליה שכנעה אותו שהוא הוא עתיד להיות יורשו של אלכסנדר. שהיקום, הטבע, הגורל - מה שלא שולט בעולם - מייעדים אותו, נפוליאון בונפרטה, לכבוש את העולם כולו. מילולית! לאחר הקרב בלודי, שבו מחץ את הצבא האוסטרי, הוא אמר -

"באותו הרגע הבנתי מה אני עתיד להיות. [...] הרגשתי את האדמה נופלת מתחתי, כאילו משהו סוחף אותי אל השמיים."

מזכירו האישי תיאר בספר שכתב דברים שאמר לו נפוליאון בהזדמנות אחרת:

"אירופה היא תל עפר לרגלי. [...] אין לאירופה הפצפונת מה להציע לי. עלינו לצאת אל המזרח - שם אוכל להגשים את תהילתי באמת ובתמים."

נפוליאון התכוון לרשת את אלכסנדר הגדול כמצביא והקיסר הגדול ביותר שידע העולם מאז ומתמיד, וכיבוש מצרים היה מבחינתו הצעד הראשון בדרך להקמתה של אימפריה אוריינטלית אדירה: קיסרות שתיוולד באסיה רחבת הידיים, ותתרחב משם גם לאירופה ולכל שאר העולם.

סביר להניח שחברי הדירקטוריון לא היו מודעים, בשלב הזה, לשאיפותיו האמיתיות של נפוליאון - אבל גם אם כן, כנראה שזה לא היה מפריע להם יותר מדי. מבחינתם, עצם הוצאתו של נפוליאון המסוכן מפריז הייתה רווח מיידי וברור, וחוץ מזה - כיבוש מצרים, גם אם לא יוביל בסופו ש