נפוליאון במזה"ת: חלק א' - הפלישה למצרים [עושים היסטוריה]

נפוליאון במזה"ת: חלק א' - הפלישה למצרים [עושים היסטוריה]

לפני קצת יותר ממאתיים שנה, א"י ומצרים היו הבמה התרחשה אחת הדרמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית: ניסיונו של נפוליאון בונפרטה, גאון צבאי שבתוך 4 שנים בלבד התקדם מדרגת סגן לגנרל - להקים אימפריה אוריינטלית שתאפיל אפילו על זו של אלכסנדר הגדול. ראשיתה של האימפריה הזו הייתה אמורה להיות במצרים - אבל בדרך חיכו לו הבריטים, הממלוכים - והשמש המזרח תיכונית היוקדת.

האזנה נעימה, רן.

נפוליאון במזה"ת: חלק א' - הפלישה למצרים [עושים היסטוריה]
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

נפוליאון במזרח התיכון, חלק א': הפלישה למצרים


אני אוהב את עכו. בתור מי שגדל בחיפה והקריות, הסתובבתי בשוק של עכו העתיקה עשרות ואולי מאות פעמים, ניגבתי בה די הרבה צלחות של חומוס וצילמתי המון תמונות של שקיעות מרהיבות מעל החומות הישנות. אם אתם מחפשים בילוי משפחתי מדליק לשבת בבוקר, אני ממליץ בחום על ביקור בעכו העתיקה: עיר רומנטית שמזכירה לי מאוד את ירושלים - רק בלי טעם הלוואי המריר של מתיחות פוליטית וקנאות דתית.


בימינו, עכו היא עיר מנומנמת למדי - ותאמינו לי, אם חיפאי אומר על עיר שהיא מנומנמת, זה סימן שהיא מאוד מאוד מנומנמת. אבל לפני קצת יותר ממאתיים שנה, העולם כולו השקיף על הנעשה בעכו בנשימה עצורה - והאירועים שהתרחשו בתוך ומחוץ לחומות העתיקות קבעו, במידה רבה, איך נראה העולם המודרני שלנו היום. אני יודע שזו נשמעת כמו אמירה מוגזמת, אבל אני מקווה שבסוף הסדרה הזו - תסכימו איתי.


נפוליאון די בואֵנָפרטֵה - שבהמשך שינה את שם משפחתו לבונפרטה (Bonaparte) - נולד באי קורסיקה בשנת 1769, אותה השנה שבה נכבש האי על ידי צרפת. הוריו של נפוליאון התנגדו לכיבוש ואף התגייסו למחתרת שפעלה כנגד השלטון הצרפתי - אבל כשנפוליאון היה כבן תשע, הם שלחו אותו ללמוד בצרפת עצמה. אבות אבותיו של נפוליאון היו בני אצולה באיטליה, והייחוס המשפחתי הזה אפשר לו להתקבל, בגיל 15, לפנימיה צבאית יוקרתית בפריז.


בפנימיה היו שני מסלולי לימוד עיקריים: אחד לחיל רגלים ופרשים, ומסלול נפרד לארטילריה. מסלול חיל הרגלים והפרשים היה המסלול הנחשב והנחשק יותר, ואליו התקבלו רק בנים למשפחות אצולה "נחשבות." ייחוסו המשפחתי של נפוליאון הקורסיקאי לא היה יוקרתי במיוחד, ולכן הוא למד ארטילריה, שנחשבה אז למקצוע צבאי נחות יותר.

רצה הגורל ובאותה השנה בה סיים נפוליאון את לימודיו בפנימיה ומונה לקצין ארטילריה זוטר - התחוללה המהפכה הצרפתית המפורסמת, וצרפת הושלכה לתוך מלחמת אזרחים סוערת, אכזרית ורוויית דם. בצד אחד היו המלוכנים שתמכו ב'סדר הישן' ובהמשך שלטונו של המלך. בצד השני - המהפכנים, שביקשו להפוך את צרפת מממלכה לרפובליקה שתהיה מושתת על עקרונות של שוויון ודמוקרטיה. קצינים רבים בצבא הצרפתי היו בני אצולה ולכן צידדו במלוכנים - אבל נפוליאון, שנמשך מהרגע הראשון כמעט אל האידיאלים הנאורים של המהפכה, בחר להצטרף לצבא המהפכני.


ב-1793 הטילו המהפכנים מצור על העיר טולון, שהייתה בשליטתם של המלוכנים. טולון הייתה עיר חשובה במיוחד בזכות הנמל הגדול שלה, שהחזיק לא פחות משליש מכל ספינות הצי הצרפתי והיה אחד הבסיסים הימיים החשובים ביותר של צרפת בים התיכון. אף על פי כן, המצור על טולון היה בסופו של דבר רק קרב אחד מתוך עשרות קרבות דומים שהשתוללו בכל רחבי צרפת, וכנראה שלא הייתי מספר לכם עליו - אלמלא העובדה שטולון הייתה הבמה שעליה זכה העולם לשמוע לראשונה את השם 'נפוליאון'.


נפוליאון היה אז, כאמור, קצין צעיר וטירון - ובנוסף, מפקד הצבא באותה גזרה לא ממש חיבב אותו. אבל לצבא המהפכני בטולון הוצמד "קצין פוליטי" שתפקידו היה לוודא את נאמנותם של מפקדי הצבא למטרות המהפכה - והקצין הפוליטי הזה היה, במקרה, גם כן קורסיקאי. זאת ועוד, נפוליאון היה חברו של אחד אוגוסטין רובספייר, שהיה אחיו של מקסימיליאן רובספייר - אחד ממובילי המהפכה הצרפתית. בזכות הקשרים החברתיים האלה, זכה נפוליאון להתמנות למפקד כוחות הארטילריה של הכוחות המהפכניים במצור על טולון.


על הנייר, מצבם של הכוחות המהפכניים לא היה מזהיר במיוחד. הצבא המלוכני זכה לתמיכה רחבה מצד שאר מדינות אירופה, שחששו - ובצדק - שהפיכה מוצלחת בצרפת תעורר שאיפות דומות גם בקרב אזרחיהן שלהן, ובריטניה וספרד שלחו את הציים שלהן לסייע לכוחות המלוכניים בטולון. הצבא המהפכני, לעומת זאת, לא זכה לסיוע חיצוני כלשהו, ולנפוליאון, בפרט, לא היו מספיק תותחים - וגם לא מספיק חיילים מיומנים בתפעול שלהם.


אבל באמצעות תושיה, קסם אישי והמון עבודה קשה - נפוליאון הצליח להפוך את הקערה על פיה. הוא אסף תותחים, פגזים וציוד נוסף מכל מיני ערים וישובים בסביבה, גייס חיילים מיחידות אחרות, אימן אותם בתפעול סוללות הארטילריה - והציב תותחים בנקודות אסטרטגיות מסביב לעיר הנצורה. הארטילריה היעילה שהפעיל נפוליאון הפריעה מאוד לפעילותן של הספינות הבריטיות והספרדיות, ומנעה מהן לסייע למלוכנים הנצורים. בתום ארבעה חודשים של מצור, ואחרי מתקפה מכרעת שבה נפצע נפוליאון בירכו מדקירה של ביונטה - סכין ארוכה שמורכבת על קנה הרובה - נפלה טולון לידי המהפכנים. נפוליאון זכה לשבחים רבים על תושיתו, אומץ ליבו והיוזמה שהפגין בקרבות, וקודם מדרגת סגן - היישר לדרגת קולונל.


אגב, השמחה של המהפכנים על לכידתה של טולון לא הייתה מושלמת מכיוון שהבריטים הצליחו להטביע, רגע לפני שנסוגו מהעיר, כמחצית מכל ספינות המלחמה הצרפתיות שעגנו בנמל - ולפוצץ את מחסן התחמושת המרכזי. מי שהיה אחראי על המבצע הנועז הזה היה קצין בריטי צעיר בשם סידני סמית'. זכרו את השם הזה: הוא עוד יופיע בהמשך סיפורנו.


כשנתיים לאחר המצור בטולון, ב-1795, זכה נפוליאון להזדמנות נוספת להוכיח את עצמו. כוחות של הצבא המלוכני התקדמו לעבר פריז, ובתוך העיר פרצה התקוממות של תומכי המלך. חברי האסיפה הלאומית חששו שמא האספסוף המתקרב יעשה בהם שפטים, ובקשו את עזרתו של נפוליאון בדיכוי ההתקוממות. נפוליאון הסכים, גייס כוחות ארטילריה ממקומות אחרים בעיר - והציב כארבעים תותחים בדרכם של המתקוממים. מספרם של המורדים היה פי שישה מזה של המגנים המהפכניים - אבל הארטילריה של נפוליאון עשתה בהם שפטים, וההתקוממות דוכאה במהירות.


ההצלחה הזו הפכה את נפוליאון ל'סופרסטאר'. הוא קודם לדרגת גנרל, וקיבל את הפיקוד על 'צבא איטליה': יחידה שאפשר להקביל אותה לאוגדה במערך הכוחות של הצה"ל. זו הייתה, כמובן, הצלחה פנומנלית: מסגן צעיר וזוטר לגנרל בכיר - בתוך פחות מארבע שנים. אבל אליה וקוץ בה: צבא איטליה נחשב לגרוע והחלש מבין כל אחד עשר הצבאות הצרפתיים. חייליו היו מנוסים יחסית, אבל מכיוון שעיקר המאמץ המלחמתי היה בחזית אזור הריין ולא בחזית האיטלקית, הציוד שלהם היה גרוע והמורל של החיילים ירוד.


נפוליאון לא בזבז זמן. הוא ידע שהאוסטרים מתכננים לפלוש לצרפת מכיוון איטליה, דרך ממלכה קטנה בשם פידמונט (Piedmont) - והוא גם ידע שאין לו סיכוי להתמודד נגד הצבאות המשולבים של אוסטריה ופידמונט. על כן הוא החליט להקדים תרופה למכה: הוא אסף את שלושים ושמונָה אלף חייליו, והצעיד אותם במהירות לעבר ממלכת פידמונט.

כאן באה לידי ביטוי, בפעם הראשונה, הגאונות של נפוליאון כמצביא וטקטיקן - הגאונות שבזכותה נלמדים הקרבות שלו בבתי ספר צבאיים עד ימינו. נפוליאון התבסס באזור הררי - ופרס את כוחותיו על פני שטח רחב יחסית, מדלל אותם בכוונה. הגנרל הפידומונטי בלע את הפיתיון: גם הוא פיזר את הכוחות שלו אל מול כוחותיו של נפוליאון.

זה היה הרגע לו חיכה נפוליאון. הוא אסף את כוחותיו במהירות הבזק, והכה באגפו של הצבא הפידומונטי. במילים אחרות, הוא השתמש בתמרון מהיר כדי ליצור עליונות טקטית מקומית באזור קטן ותחום. זו טקטיקה שנפוליאון ימשיך להשתמש בה שוב ושוב ושוב במרוצת הקריירה הצבאית שלו: אחת האמרות המפורסמות שלו היא -


"אי אפשר לפצות על איבוד זמן במלחמה [...] אני עלול להפסיד קרב - אבל אסור לי להפסיד דקה."


ואכן, חייליו של נפוליאון היו מפורסמים בכך שהיו מסוגלים לחצות חמישים ואפילו שישים קילומטרים ביום - ברגל, נזכור - בעוד שצבאות אחרים היו מסוגלים לנוע בקושי עשרה או חמישה עשר קילומטרים בלבד. המפתח לתנועה המהירה הזו הייתה התעקשותו של נפוליאון לנתק את הכוחות הצועדים משרשרת האספקה שלהם: אותם העגלות והסוסים שהיו סוחבים את האוכל, השתייה וכדומה, ובאופן טבעי היו איטיים יותר ממהירות ההליכה של חייל בודד או יחידה קטנה. במקום זאת, החיילים של נפוליאון היו ניזונים ממה שהצליחו למצוא בדרך, בישובים בהם חלפו בדרכם.

התמרון המהיר של נפוליאון תפס את הפדומונטים עם המכנסיים למטה: הצרפתים הסבו להם אבידות כבדות, והם נאלצו להיכנע. במסגרת הסכם הכניעה, דרש נפוליאון כופר שמן של כסף וזהב - ואת הכופר הזה חילק לחייליו. הצעד הזה שיכנע את החיילים שנפוליאון באמת דואג להם, והמורל בצבא איטליה השתפר פלאים.


האוסטרים הביטו בדאגה בתבוסה של פידומונט, והחליטו להסיג את כוחותיהם מזרחה. נפוליאון לא ויתר: הוא רדף אחרי הכוחות האוסטרים הנסוגים עד שהשיג אותם במקום בשם לודי (Lodi). שלושה גדודים אוסטריים, עם ארבעה עשר תותחים כבדים, התבצרו בלודי מעברו השני של גשר עץ, ולצרפתים לא הייתה ברירה אלא להסתער ישירות אל מול התותחים האלה. לכולם היה ברור שהסתערות כזו היא פחות או יותר משימת התאבדות.


נפוליאון הורה לחייליו להסתער - אבל שלא כמו הקצינים מהדור הישן, הוא לא נשאר מוגן בעורף אלא השתתף בעצמו בהסתערות. החיילים הצרפתיים הביטו בהשתאות בגנרל שלהם מחלק פקודות ומנהל את הקרב כשפגזים אוסטריים נופלים סביבו, ואומץ הלב שלו חיזק את רוחם. ההסתערות הצרפתית שברה את רוחם של האוסטרים, שנמלטו כל עוד נפשם בם.


שתי הקרבות האלה, בפידמונטה ובלודי, מדגימים את תכונות האופי ודרכי המחשבה שהפכו את נפוליאון למי שהוא. למשל, נפוליאון העדיף תמיד מתקפה החלטית ומוחצת על פני מגננה, וידע לתמרן את כוחותיו במהירות על שדה הקרב כדי לנצל חולשות נקודתיות במערך האויב.


במישור האנושי, חייליו של נפוליאון הצמידו לו את הכינוי 'הטוראי הקטן' - אבל לא מתוך לעג לגובהו, אלא מתוך חיבה: בהזדמנויות רבות הוא אכל עם החיילים, שתה איתם, ואפילו ישן על הרצפה יחד איתם בעמדות. שלא כמו קצינים ממעמד האצולה ששמרו מרחק מהחיילים 'פשוטי העם' - נפוליאון היה חייל של חיילים, ובזכות ההתנהגות הזו חייליו של נפוליאון רכשו לו נאמנות עיוורת והיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. הדוכס מוולינגטון, מי שעתיד להפוך לאחד מאוייביו המרים ביותר של נפוליאון, אמר עליו שעצם נוכחותו בשדה הקרב שקולה לארבעים אלף חיילים. דוגמה נהדרת לנאמנות הזו היא פגז אויב שנפל סמוך לרגליו של נפוליאון בזמן שביקר בתעלת מגן במהלך מצור. שני חיילים שעמדו בסמוך זינקו על הגנרל ונשכבו מעליו, שבריר שניה לפני שהפגז התפוצץ והשאיר אחריו בור שעל פי התיאורים היה "גדול מספיק כדי להכיל עגלה ושני סוסים." אחד מהחיילים נפצע באורח קשה - אבל חייו של נפוליאון ניצלו, וכאות תודה הוא קידם את שני החיילים לדרגת קצונה.


צריך לציין גם שלצבאו של נפוליאון היו עוד שני יתרונות חשובים על שאר הצבאות האירופאים באותה התקופה. הראשון היה אופן הקידום בתוך המערכת הצבאית הצרפתית, שהיה מבוסס - בהתאם לעקרונות השוויון, האחווה והצדק של המהפכה הצרפתית - על יכולת מוכחת והצלחה בשדה הקרב, ולא רק על מעמד וייחוס משפחתי, כפי שהיה מקובל בשאר הצבאות. עובדה זו אפשרה לקצינים צרפתיים מוכשרים להתברג במהירות בעמדות משפיעות - כמו במקרה של נפוליאון עצמו - וחזקה מאוד את שדרת הפיקוד של הצבא הצרפתי. היתרון השני היה בזהותם של החיילים עצמם: בעוד שבצבאות אחרים חיילים רבים היו שכירי חרב שנלחמו למען כסף ומיהרו לברוח משדה הקרב כשהעניינים נעשו קצת יותר מדי מסוכנים - הצבא הצרפתי היה באמת ובתמים 'צבא העם': החיילים הצרפתים נלחמו למען המדינה והיו מוכנים לחרף את נפשם בשם האידיאלים הנשגבים של המהפכה.


הקמפיין של נפוליאון באיטליה היה הצלחה מדהימה. לא ארחיב כאן על ההתרחשויות, אבל די אם אסכם ואומר שבתוך פחות משנה בונפרטה כבש את כל חצי האי האיטלקי ואת שוויץ, רדף אחרי האוסטרים עד למרחק של פחות ממאה קילומטרים מוינה והכריח אותם למסור את בלגיה לידי צרפת. הוא ניצח שמונה עשרה קרבות מכריעים, לכד מאה וחמישים אלף שבויים והקים באיטליה שורה של רפובליקות קטנות שהיו נאמנות לאינטרסים הצרפתיים. אם לפני הקמפיין הייתה צרפת תחת איום של קואליציה של כמה וכמה מדינות אירופאיות, מכל הכיוונים - כשחזר נפוליאון מאיטליה, בריטניה נותרה המדינה היחידה שלא חתמה על הסכם שלום איתה. אין פלא שנפוליאון נכנס לפריז כגיבור ומושיע, ונערכו לכבודו נשפים ופסטיבלים: הוא היה האיש שהציל את המהפכה הצרפתית.


כמובן, לא כולם היו מרוצים מהצלחתו המטאורית של נפוליאון. מי שניהל את צרפת באותם הימים היה גוף בשם 'הדירקטוריון', שהיה מאוד לא פופולרי בקרב העם: הוא נתפס כחלש, מהוסס ובעיקר - מושחת. חברי הדירקטוריון ראו בנפוליאון איום, ובמידה רבה של צדק: נפוליאון לא ספר אותם. כשכבש את איטליה ושוויץ, הוא לא המתין לפקודות מהדירקטוריון לגבי מה לעשות עם השטחים הכבושים: הוא ניהל משא ומתן עצמאי עם המנוצחים, חתם על צווים וכרת בריתות בלי לשאול אף אחד - והכי גרוע, מבחינתם, הוא עשה את זה טוב! כולם הבינו שמדובר באדם מבריק ושאפתן באופן יוצא דופן, ושהדבר הגרוע ביותר עבור הדירקטוריון הוא לתת לאדם שאפתן שכזה לשבת בפריז בחוסר מעש. אגב, גם נפוליאון הבין את זה מצוין: הוא חשש שחברי הדירקטוריון ינסו להתנקש בחייו, והעסיק טועמי מזון שבדקו את האוכל שהוגש לו, כדי שלא יורעל.


חברי הדירקטוריון הורו לנפוליאון להכין את הצבא שלו לפלישה לבריטניה, יריבתה הגדולה של צרפת. נפוליאון סירב: הוא ידע שהמטרה האמיתית של ההוראה הזו היא להוציא אותו מפאריז ולהרחיק אותו ממעגלי ההשפעה. ובכל מקרה, הצי הבריטי היה חזק מדי וסביר שיצליח לבלום כל ניסיון פלישה דרך הים. הדירקטוריון התעקש, ובויכוח הסוער שפרץ ביניהם נפוליאון היה כפסע מהתפטרות. זו לא הייתה אפשרות טובה מבחינתם של הדירקטורים: לאיש מהם לא היה ספק שאם נפוליאון הולך, הצבא - וכנראה גם העם כולו - הולך עם נפוליאון.


ואז בא נפוליאון עם הצעה שכאילו נפלה על הדירקטוריון מהשמיים: מסע כיבושים במצרים.


היו לנפוליאון שתי סיבות טובות מאוד לרצות לכבוש את מצרים.


הראשונה היא שמצרים תהווה בסיס מצוין שממנו יוכלו הצרפתים להתקדם לכיוון הודו, והודו הייתה היהלום שבכתר האימפריה הבריטית ומקור לחלק נכבד מעוצמתה הכלכלית והפוליטית. למעשה, טען נפוליאון, איום על הודו יהיה הרבה יותר אפקטיבי ומפחיד עבור הבריטים, מאשר איום בפלישה דרך תעלת למאנש - שאיש לא ראה בה אפשרות מעשית. מצרים עשירה מספיק במזון ובגמלים כדי לאפשר לצבא צרפתי לצאת למסע רגלי להודו דרך אסיה - והצי הבריטי, על כל עוצמתו, לא יוכל לעשות דבר כדי לעצור אותם. נפוליאון גם ידע שישנם שליטים מקומיים בהודו שלא אהבו את השלטון הבריטי, וישמחו לשתף פעולה עם הצרפתים.


יכול להיות שאתם שואלים את עצמכם - מסע רגלי של אלפי קילומטרים, ממצרים להודו??... זה נשמע פנטסטי, כמעט בלתי אפשרי! אבל לא כך הוא. ראשית, המרחק ממצרים להודו הוא פחות יותר כמו המרחק מצרפת לרוסיה - ואלו מרחקים שהאירופאים הכירו היטב. שנית, כבר לפני אלפיים שנה עשה צבאו של אלכסנדר הגדול את אותו המסע, פחות או יותר - ובהצלחה מרשימה! אין סיבה שצבא מודרני, מיומן ומצויד היטב לא יוכל לשחזר את אותו ההישג.

אזכור שמו של אלכסנדר הגדול מוביל אותנו לסיבה השניה שבעטיה רצה נפוליאון לכבוש את מצרים - סיבה שאותה הוא לא שיתף עם חברי הדירקטוריון.


שגעות גדלות - או בשמה השני 'מגלומניה' - היא תסמונת פסיכולוגית המאופיינת בכך שאדם מייחס לעצמו תכונות אלוהיות ונשגבות, גאונות עליונה או כישורים פנטסטיים. שמה העממי של התסמונת הזו הוא 'תסמונת נפוליאון' - ולא במקרה. כבר בתור ילד, נפוליאון הירבה לקרוא ספרים על המצביאים הגדולים ביותר של ההיסטוריה: חניבעל, פרדריק הגדול, וכמובן - אלכסנדר מוקדון. סביר להניח שתמיד היה בו גרעין של מגלומניה מסוימת, אבל ההצלחה המדהימה באיטליה שכנעה אותו שהוא הוא עתיד להיות יורשו של אלכסנדר. שהיקום, הטבע, הגורל - מה שלא שולט בעולם - מייעדים אותו, נפוליאון בונפרטה, לכבוש את העולם כולו. מילולית! לאחר הקרב בלודי, שבו מחץ את הצבא האוסטרי, הוא אמר -


"באותו הרגע הבנתי מה אני עתיד להיות. [...] הרגשתי את האדמה נופלת מתחתי, כאילו משהו סוחף אותי אל השמיים."


מזכירו האישי תיאר בספר שכתב דברים שאמר לו נפוליאון בהזדמנות אחרת:

"אירופה היא תל עפר לרגלי. [...] אין לאירופה הפצפונת מה להציע לי. עלינו לצאת אל המזרח - שם אוכל להגשים את תהילתי באמת ובתמים."


נפוליאון התכוון לרשת את אלכסנדר הגדול כמצביא והקיסר הגדול ביותר שידע העולם מאז ומתמיד, וכיבוש מצרים היה מבחינתו הצעד הראשון בדרך להקמתה של אימפריה אוריינטלית אדירה: קיסרות שתיוולד באסיה רחבת הידיים, ותתרחב משם גם לאירופה ולכל שאר העולם.


סביר להניח שחברי הדירקטוריון לא היו מודעים, בשלב הזה, לשאיפותיו האמיתיות של נפוליאון - אבל גם אם כן, כנראה שזה לא היה מפריע להם יותר מדי. מבחינתם, עצם הוצאתו של נפוליאון המסוכן מפריז הייתה רווח מיידי וברור, וחוץ מזה - כיבוש מצרים, גם אם לא יוביל בסופו של דבר לכיבושה של הודו, היה מצוין לצרפת. צרפת הפסידה את רוב הקולוניות שלה באמריקה ובמזרח הרחוק בעקבות המהפכה, וקולוניה חדשה במצרים תחזק מאוד את מעמדה של צרפת במזרח התיכון, ותחזק את קשרי המסחר שלה עם מדינות אסיה.


הדירקטוריון, אם כן, אישר את התוכנית בלב חפץ - ונפוליאון, כמו נפוליאון, החל לאסוף את הצבא שלו באותה מהירות והחלטיות שבה ניהל את הקרבות שלו. אנחנו מדברים כאן על כוח הפלישה הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז - שלוש מאות שלושים וחמש ספינות, שלושים וארבעה אלף חיילים, אלף ומאתיים סוסים ומאה שבעים ואחת תותחים - שנפוליאון הקים וארגן בכמה וכמה נמלים שונים ברחבי צרפת בתוך… אני יודע שזה ישמע לכם מופרך… שמונָה שבועות בלבד. בפרק הזמן הזה נפוליאון הספיק לא רק לאסוף את הצבא, אלא גם לשלוח שליחים לכל המדינות שכבש ברחבי אירופה ולבזוז מהן מטבעות זהב וכסף בשווי של מיליוני פרנקים, כדי לממן את מסע המלחמה.


ועוד עובדה מדהימה וכמעט בלתי נתפסת: כל האופרציה הענקית הזו התנהלה בחשאיות מוחלטת. נפוליאון חשש שהצי הבריטי ינסה ללכוד אותם בדרכם למצרים, ולכן אף אחד מהחיילים והקצינים שעמדו לצאת למסע - לא ידע להיכן הם עומדים להפליג. בכל צרפת כולה רק ארבעים איש בלבד ידעו מהו יעדו האמיתי של כוח הפלישה.

והיתה עוד תוספת משמעותית ובלתי שגרתית לכוח הפלישה.


מצרים העתיקה ידועה כאחת האימפריות הגדולות והמרשימות שידע העולם. האירופאים היו סקרנים מאוד לגבי ההיסטוריה של מצרים: הרומאים הביאו לאירופה אובליסקים מרשימים - אותם עמודי אבן מחודדים מעוטרים בכתובות בכתב חרטומים - ומדי פעם חזרו לאירופה מטיילים אירופאים עם תיאורים עוצרי נשימה של העתיקות הפלאיות שראו במצרים. אבל המזרח התיכון היה רחוק, פראי ומסוכן, ומצרים נותרה במשך מאות שנים אפופה בערפל של מסתורין.


נפוליאון היה חובב גדול של מדע וידע, והאמין בכל ליבו בפוטנציאל של המדע לשפר את חייהם של בני האדם ולהוליך אותם אל עתיד טוב יותר. הוא ידע שהמסע שלו הוא הזדמנות מעולה עבור המדענים באירופה לחקור את צפונותיה של ארץ מסתורית זו, ולכן הזמין לא פחות ממאה שישים ושבעה מדענים,  מהנדסים ואמנים מכל תחום ודיסציפלינה רלוונטיים - להצטרף אל כוח הפלישה שלו: זואולוגים, בוטנאים, מתמטיקאים, כימאים, אסטרונומים, ציירים, פסלים, גיאולוגים ועוד ועוד. ולא היה מדובר בדמויות שוליות וזניחות במדע הצרפתי אלא כמה מהמדענים הבכירים ביותר, אנשים שהטביעו או שהיו עתידים להטביע חותם ממשי על המדע - כמו למשל המתמטיקאים ז'אן ז'וזף פורייה וגאספר מונגֶה, הצייר ויויאן דֵנון, והזאולוג אטיין ג'ופרוי סנט. הילֵר. מעניין לציין שכמו כמעט כל שהמשתתפים במשלחת, גם המדענים והחוקרים האלה - שכונו 'סאוואנטס', מילה שמשמעותה ה'חכמים' או ה'מומחים', בתרגום חופשי - גם להם לא היה מושג לאן בעצם הם מפליגים. העובדה שהסכימו לעזוב את ביתם ועבודתם למשך מה שתהיה, סביר להניח, תקופה לא קצרה כלל - היא עדות לכריזמה ולהשפעה שהייתה לנפוליאון על כל הסובבים אותו.


וכך, בתשעה עשר במאי, 1798, בטקס חגיגי ולצליליה של תזמורת מפוארת, יצא כוח הפלישה לדרכו ללא כל תקלות מיוחדות.


כשבועיים לאחר מכן עצר נפוליאון באי מלטה, עליו שלט באותה התקופה מסדר אבירים נוצרי בשם ה'הוספיטלרים'. זה לא היה ביקור נימוסין: נפוליאון ידע שהאבירים ההוספיטלרים מחזיקים בכספות שלהם אוצר גדול מאוד של כסף וזהב - ונפוליאון רצה את האוצר הזה. הנמל של מלטה היה אחד הנמלים המבוצרים ביותר בעולם, עם לא פחות מ-1500 תותחים - אבל מרגל מקומי חשף בפני נפוליאון את האמת: התותחים ישנים וחלודים, ולאבירים - שחלקם הגדול היו במקור צרפתים - אין מוטיבציה יתרה להלחם בו. כשהטיל נפוליאון עוגן מול מלטה, המושל המקומי סירב לתת לו להיכנס לנמל - אבל נפוליאון הודיע לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהוא מתכוון להשתלט על האי, בכוח אם צריך - והמושל התקפל. מספר ימים לאחר מכן עזב כח הפלישה את האי הקטן עם לא פחות משבעה מיליון פרנק במטבעות זהב, ועוד כאלפיים עבדים אפריקאים שנפוליאון שחרר ולקח עמו למצרים.


כחודש לאחר שיצאו לים, הגיעו ספינותיו של נפוליאון לחופיה של מצרים. היעד הטבעי למשלחת היה נמל אלכסנדריה - אבל נפוליאון חשש ממארב של הצי הבריטי, והחליט לנחות במרחק של כמה קילומטרים מהנמל הגדול, באזור שלא היה מוגן מגלים ורוחות. לרוע המזל, ביום הנחיתה נשבו רוחות חזקות במיוחד: כמה מהסירות שהובילו את הלוחמים לחוף התהפכו, וכמאה איש טבעו למוות. זו לא הייתה התחלה מעודדת במיוחד, אבל נפוליאון לא התרגש. הוא ארגן בזריזות כוח חלוץ של כארבעת אלפים לוחמים, והחל צועד לאורך החוף לעבר אלכסנדריה.


בשלב זה אתם ודאי שואלים את עצמכם - ומה קורה במצרים בכל הזמן הזה? האם הייתה הארץ הזו נטושה ובשלה לכיבוש ללא מאמץ? לא, רחוק מכך.


השליטה הרשמית של מצרים הייתה האימפריה העות'מאנית, שמרכזה היה בקונסטנטינופול - איסטנבול של ימינו. אני משתמש במילים 'השליטה הרשמית', מכיוון שהשליטה בפועל במדינה הצפון אפריקאית הייתה נתונה בידיהם של הממלוכים. הממלוכים היו מסדר או שושלת של לוחמים נועזים, שהיו במקורם עבדים שהתאסלמו והובאו למזרח התיכון ממדינות הבלקן והקווקז. הממלוכים שלטו על מצרים מאז המאה ה-13. במאה ה-16 נכבשה מצרים על ידי העות'מאנים - אבל הממלוכים המשיכו להחזיק במדינה כאוטונומיה תחת השלטון התורכי. במרוצת המאה ה-18 הלכה האימפריה העות'מאנית ונחלשה - האירופאים כינו אותה 'האיש החולה של אירופה' - והשליטה של הסולטאן בואסלים הממלוכים שלו הלכה והתרופפה - עד שהייתה קיימת בעיקר רק על הנייר.


הממלוכים במצרים לא היו גוף יחיד ומאוחד, אלא כמה וכמה מנהיגים מקומיים שנלחמו בינם ובין עצמם על השליטה במדינה. בימים שבהם עגנו ספינותיו של נפוליאון לחופי מצרים, השליטה הזו הייתה נתונה בידיהם של איברהים ביי ומוראד ביי: 'ביי' הוא תואר כבוד בתורכית עות'מנית, שמשמעותו בתרגום חופשי 'ראש השבט'.


הממלוכים לא היו פופולריים במיוחד במצרים. ראשית, הם היו זרים: הם אמנם קיבלו על עצמם את דת האיסלאם, אבל הם לא היו ערבים. שנית, הממלוכים לא היו חזקים, בלשון המעטה, באדמיניסטרציה וניהול תקין: המיסים שגבו מהפלאחים המקומיים ומסוחרים שעברו דרך מצרים נכנסו בעיקר לכיסם הפרטי. במרוצת מאות השנים ששלטו הממלוכים במצרים, המדינה הלכה והתדרדרה עד שהייתה רק צל חיוור של האימפריה הפרעונית המתקדמת והמפוארת. אף על פי כן, הם שלטו במצרים ביד ברזל ובאכזריות מופגנת, ואיש לא העז להתנגד להם.


נפוליאון ידע שהמצב הכלכלי במצרים איום ונורא, ושהמצרים המקומיים סובלים מאוד תחת ידם של הממלוכים. מכיוון שכך, הוא קיווה שהמצרים לא ייראו בצרפתים כוח פולש שבא לכבוש אותם - אלא כוח הצלה שבא לשחרר אותם מעולו של השלטון הממלוכי העריץ. זו גם הסיבה שהביא עימו למצרים את אותם אלפיים עבדים ששחרר במלטה: הוא קיווה שהעבדים המשוחררים יפיצו ברחבי מצרים את השמועה אודות נפוליאון המשחרר שמביא עימו למזרח התיכון את ערכי החופש והשוויון של המהפכה הצרפתית, וכך הוא יתקבל על ידי המקומיים בזרועות פתוחות.


מי ששלט בעיר אלכסנדריה היה שריף מקומי בשם אל-קוראים (El Koraim). כשראה אל-קוראים את תרני הספינות הצרפתיות מתקרבות מכיוון האופק, הוא שלח הודעה בהולה למוראד ביי בקהיר.


"אדוני, הצי אשר הגיע לחופינו הוא עצום. אי אפשר לראות את תחילתו ולא את סופו. בשם אהבת האל ונביאו, אנא שלח לנו לוחמים שיגנו עלינו."


מוראד ביי לא התרגש. לא במקרה נודעו הממלוכים כלוחמים הנועזים והמוכשרים ביותר בכל רחבי המזרח התיכון: הוא הכיר את החיילים שלו היטב, ולא היה מודאג כלל מכוחותיו של נפוליאון. הוא ערך כמה בירורים משלו, וכשהבין שהכוח בן ארבעת אלפים החיילים שהוביל נפוליאון לעבר אלכסנדריה אינו כולל פרשים - שכן הסוסים הצרפתים נשארו על הספינות, בינתיים - הוא היה משוכנע שהפרשים המהירים שלו ישחטו את הצרפתים ללא מאמץ. הוא בחר שלא לשלוח עזרה למושל אלכסנדריה, וכתב לו -


"אנשי ישמידו אותם בקלות, ויחתכו את ראשיהם כמו שחותכים אבטיחים בשדות."


בינתיים, לא רחוק מאלכסנדריה, צעדו החיילים הצרפתיים לאורך החוף. היה זה המפגש הראשון שלהם עם השמש המזרח תיכונית היוקדת, והם בהחלט לא באו מוכנים למפגש הזה. נפוליאון, כדרכו, העדיף תמרון מהיר והחלטי על פני כל שיקול אחר - וכפי שנהג באירופה, לא לקח איתו אספקה לדרך. אבל מצרים, כפי שגילו הצרפתים עד מהרה, היא לא אירופה, ובנתיב המסע לא היו מספיק ישובים כדי לכלכל את הכוח הצועד. אחרי יממה של צעידה מפרכת בשמש המדברית, החיילים הצרפתיים - שלא נשאו עליהם מספיק מי שתיה - היו צמאים. מאוד צמאים. כשהגיע הכוח לאלכסנדריה, החיילים הצרפתיים הסתערו על החומות כאחוזי אמוק, ולא רק מכיוון שהם היו לוחמים 


אמיצים...במילותיו של אחד הקצינים הצרפתיים שהשתתף בקרב הזה: "או שנמצא מים [באלכסנדריה], או שנמות. אין לנו ברירה."

אחרי פחות מיממה של קרבות, במהלכן נספרו כמאה הרוגים ופצועים בצד הצרפתי וכשמונֵה מאות בצד המצרי - נכנע מושל אלכסנדריה, ונפוליאון נכנס אל העיר כמנצח.


בזמן הזה, החלו גם הסאוונטים - המדענים והאמנים שהצטרפו למשלחת של נפוליאון - לרדת מהספינות אל החוף. עד מהרה הם גילו שהם לבדם. החיילים והקצינים של כוח הפלישה היו מאורגנים כל אחד במחלקה או בדיוויזיה שלו, עם מערך מסודר של אספקה ואדמיניסטרציה - אבל הסוואנטים היו אזרחים, ולכן לא היו שייכים לאף יחידה צבאית. המשמעות היתה שאף אחד לא דאג להם. בזמן שכל החיילים היו עסוקים בפריקה והתארגנות, הסוואנטים נאלצו להתחנן בפני החיילים שיחלקו עימם מעט מהמים והמזון שלהם. לא היה להם איפה לישון, ובלילות תקפו אותם כלבי הרחוב הפראיים שמילאו את רחובותיה של אלכסנדריה. בלית ברירה, החלו הסוואנטים - מיוזמתם האישית - להצטוות ליחידות הצבאיות השונות כשליחים, פקידים או תפקידים מאולתרים נוספים, בתמורה למזון ולינה. מיותר לציין שזו לא הייתה משלחת המחקר המדעית שדימיינו לעצמם כשהסכימו להצטרף לכוח הפלישה… למזלם, כששמע נפוליאון על מצבם, הוא החליט "לגייס" אותם: הוא העניק לסוואנטים דרגת טוראי, ציוות אותם באופן רשמי ליחידות השונות, ודאג להם לאוכל ולמגורים.


בתום מספר ימים של התארגנות, יצאה משלחת ראשונה של סוואנטים לתור את העיר. באירופה, השם 'אלכסנדריה' נשא עמו משקל מכובד ומרשים: זו הייתה העיר האגדית שבה חיו ועבדו דורות של מלומדים גדולים כגון ארכימדס ופילון האלכסנדרוני, העיר שבה שכנה הספריה הנודעת, אולי הספריה הגדולה בהיסטוריה של העולם הקדום. אבל כשדרכו רגליהם של המלומדים האירופאים בעיר העתיקה, כמעט ולא נותר דבר מאותה גדוּלה אגדית. אלכסנדריה המטונפת והמוזנחת של 1798 לא הזכירה בכלל את אלכסנדריה המיתולוגית של ארכימדס. המבנים העתיקים עמדו שבורים והרוסים, ועמודים מכוסי הירוגליפים שנתלשו ממקומם שימשו כעת כמפתני דלתות או ספסלים מאולתרים. הסוואנטים לא הצליחו להסתיר את אכזבתם, ונשאו את עיניהם אל קהיר והפירמידות.


אבל לפני שיכבוש את קהיר, לנפוליאון היו תוכניות אחרות. בדרך כלל, כשהצבא הצרפתי כבש עיר לאחר מצור, החיילים הצרפתים קיבלו יד חופשית לבזוז את התושבים המקומיים - כמעין 'פיצוי' על הלחימה המאומצת שלהם. אבל נפוליאון ידע שלמרות שכוח הפלישה שלו היה הגדול ביותר שנאסף עד כה - הוא לא היה מספיק גדול כדי לכבוש את מצרים הגדולה כולה ללא שיתוף פעולה מצד האוכלוסייה המקומית. על כן, הוא היה נחוש לעשות כל מה שצריך כדי לא להרגיז את המצרים, ולשכנע אותם שהצרפתים הם חבריהם ולא אויביהם. למשל, במקום לאסור את המושל המקומי שנלחם נגדו, ולהשליך אותו לכלא - הוא השביע אותו לנאמנות, והרשה לו להישאר בתפקידו. הוא גם פקד על חייליו להפגין כבוד והתנהגות מופתית כלפי המקומיים - וזו לא הייתה הכרזה ריקה מתוכן. ימים ספורים לאחר הכיבוש נתפס חייל צרפתי שגנב סכין מאחד האזרחים: נפוליאון העמיד אותו למשפט על המקום - והוציא אותו להורג, למען יראו ויראו.


ונפוליאון עשה אפילו יותר מכך. גנרלים אחרים לא ממש התייחסו לדת או לתרבות המקומית במקומות שאותם כבשו - אבל במשך כל ימי ההפלגה מצרפת למצרים, נפוליאון קרא בקדחתנות את הקוראן, וכל ספר אחר שיכול היה למצוא אודות עקרונות ותרבות האסלאם. הוא רצה להבין את הדת הזו לעומקה, מה מניע את המאמינים ומי האנשים שמשפיעים עליהם. חלק מהרצון הזה נבע משיקולים מעשיים, אולי אפילו ציניים: אם יבין נפוליאון את התרבות המוסלמית לאשורה, יהיה לו קל יותר לפייס את האוכלוסיה המקומית ולשכנע אותם להתמרד כנגד אדוניהם הממלוכים. אבל חלק אחר הגיע ממקום אמיתי יותר. נפוליאון האמין באמת ובתמים באידיאלים של המהפכה אודות אחווה ושוויון, וזה כלל גם כבוד כלפי אמונות אחרות וחופש פולחן. הנה מה שכתב לחייליו באחד הצווים שפרסם:


"האנשים שנחייה לצידם [במצרים] הם מוסלמים. הציווי הראשון באמונתם הוא 'אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא נביאו.' אל תסתרו אותם. התנהגו כלפיהם באותו האופן שבו הייתם מתנהגים ליהודים. [...] כבדו את המופתים והאמאמים שלהם, כפי שהייתם מכבדים רבנים ובישופים. הפגינו את אותה הסובלנות כלפי הטקסים הדתיים שלהם והמסגדים, שהייתם מפגינים כלפי מנזרים ובתי כנסת."


כפי שניתן להבין מהדברים הנ"ל, נפוליאון - בנוסף להיותו מפקד צבאי מבריק - היה אשף בתעמולה. הוא הבין היטב שכדי לכבוש ארץ, צריך יותר מאשר רובים וכדורי תותח - צריך גם לכבוש את לבבותיהם של האזרחים, והוא השקיע מאמצים אדירים כדי לעשות כן.


ונפוליאון ידע גם דבר נוסף: כל עוד הממלוכים מסתובבים חופשי במצרים - יהיה לו קשה מאוד לשכנע את האוכלוסייה המקומית לשתף איתו פעולה. הממלוכים היו ידועים כשליטים אכזריים באופן יוצא דופן, ומפורסמים בהוצאות להורג שהיו יצירתיות באכזריותם. הצרפתים רק עכשיו נחתו במצרים: מי מבטיח לאזרחים המקומיים שהממלוכים לא יביסו אותם בשדה הקרב וישתלטו מחדש על השטחים שכבשו? במצב כזה, כל מי שייחשד בשיתוף פעולה עם הצרפתים יפגוש את נחת זרועם של הממלוכים - ולמצרים המקומיים לא הייתה שום כוונה להסתבך איתם.


על כן, כעבור מספר ימים של התארגנות ואיסוף אספקה, יצא נפוליאון מאלכסנדריה בראש שלושה טורים של אלפי חיילים. טור אחד צעד לעבר רוזטה - עיר נמל הקרויה בימינו רשיד - ושני טורים לכיוון הבירה קהיר.

הטור שנע לעבר רוזטה לא נתקל בבעיות מיוחדות: הצעידה הייתה קצרה יחסית, הצרפתים השתלטו על העיר ללא התנגדות ומצאו בה די והותר אוכל ושתיה. מצבם של שני הטורים שנעו לעבר קהיר היה, לעומת זאת, אחר לגמרי.

כפי שארע במסע אל אלכסנדריה, גם אל המסע הזה הכוחות הצרפתיים יצאו כשהם לא מוכנים כלל לקראת מה שמצפה להם. לא רק שהם לא הביאו עימם מספיק צידה לארבעה ימי צעידה בשמש היוקדת, גם הבגדים העבים יחסית שלבשו החיילים האירופאים לא התאימו כלל למזג האוויר הלוהט של המדבר המצרי. הצרפתים נתקלו בפעם הראשונה בחייהם בתופעה שאנחנו, בישראל, מכירים היטב: חמסין. כך תיאר זאת אחד הקצינים הצרפתים:


"בבוקר, האוויר נעשה כהה בגלל אביך אדמדם, שהיה עשוי מהמוני חלקיקים זעירים של אבק בוער. עד מהרה כמעט ולא יכולנו לראות את השמש. הרוח הבלתי נסבלת ייבשה את לשונותינו, צרבה את העפעפיים וגרמה לנו לצמא חריף. [...] הנשימה הפכה לקשה, רגליים וידיים נעשו כבדים כמו עופרת בגלל העייפות, והיה זה כמעט בלתי אפשרי אפילו לדבר."


כשהביטו החיילים הצרפתים אל האופק, הם ראו חיזיון משונה: בתים רחוקים, שהיו כאילו מוקפים באגמים נרחבים של מים כחולים. אבל כשהחיילים התקדמו - הבתים נעלמו, כאילו מעולם לא היו שם. היה זה "מיראז'" - אשליה אופטית שנוצרת כשקרני אור נשברות ומתעוותות באוויר המדברי הלוהט - אבל הצרפתים, שלא הכירו את התופעה, היו משוכנעים שמדובר בסימן מאיים של מזל רע.


ואולי הם לא היו רחוקים כל כך מהאמת. כשאזלו המים במימיות, החיילים תרו נואשות אחר בארות מים לאורך הדרך - אבל המצרים, ששמעו מבעוד מועד על הכוח המתקדם, עשו הכל כדי להפריע להם. תושבי הכפרים שניצבו בדרכם של הצרפתים נטשו את הבתים שלהם, לקחו איתם את כל בעלי החיים והמזון - וסתמו את הבארות בעפר ואבנים. אלפי חיילים מיובשים, מוטרפים מרוב צמא, התנפלו על כל באר קטנה שנקרתה בדרכם, ועשרות חיילים נמחצו למוות במהלך ההתגוששות ההיסטרית. שודדים בדואים, שזיהו את החולשה של הצרפתים, ארבו להם מאחורי גבעות החול וזינבו בחיילים שלא הצליחו להדביק את קצב הצעידה של שאר הכוח.


זה היה המצב של הטור הראשון שהתקדם לעבר קהיר. מצבו של הטור השני, שהגיע אחריו, היה אפילו עוד יותר גרוע! החיילים של הטור הראשון בזזו עד היסוד כל כפר וכל שדה שנתקלו בו, וייבשו כל באר שעמדה בדרכם - ולחיילים של הטור השני לא נשאר כלום פרט לאדמה חרוכה ויבשה. הרעב והצמא האכזריים פירקו את צבאו של נפוליאון, והכוח הצבאי המסודר התדרדר לטור ארוך של חיילים מסכנים ותשושים שהשתרכו זה אחרי זה בקבוצות קטנות. מצבם העגום של הצרפתים שיחק לידי הבדואים, שארבו לחיילים התשושים ושחטו אותם כשהתיישבו לנוח. המצב היה כל כך נורא, עד שעשרות חיילים צרפתים העדיפו להתאבד במקום להמשיך בצעידה. בסיכומו של דבר, כאלף וחמש חיילים צרפתים נהרגו, התאבדו או פשוט התייבשו למוות במהלך המסע הנורא מאלכסנדריה. ברבות הימים כתב נפוליאון בזכרונותיו כי יותר מנהרות שוצפים והרים נישאים - המדבר הוא המכשול הגדול ביותר עבור צבא מתקדם.


כעבור ארבעה ימי צעידה הגיעו הצרפתים לכפר בשם דמנאנהור (Damanhour), שם הצליחו סוף סוף למצוא מים ואספקה. אבל לא רחוק משם, על גדות הנילוס - לא רחוק מכפר אחר בשם שוברָח'יט (Shubrakhit), המתינו להם כוחותיו של מוראד ביי הממלוכי: עשרים אלף חיילים ופרשים, וארבעים תותחים.


שעת המבחן של נפוליאון הגיעה. עד כה התמודד המצביא הצרפתי עם הים ועם המדבר - וסבל אבדות נוראיות - אבל לא נתקל בהתנגדות צבאית עזה במיוחד. הקרב על אלכסנדריה היה קצר, והכוחות המגנים היו חלשים וחסרי ציוד. הצבא הממלוכי של מוראד ואיברהים ביי היה סיפור אחר לגמרי. הממלוכים האכזריים וחסרי הפחד נחשבו, כאמור, לכוח הצבאי החזק ביותר במזרח התיכון - אולי החזק ביותר בעולם כולו. הפעם האחרונה שבה נתקלו האירופאים בלוחמים המוסלמים היתה לפני כמעט חמש מאות שנה, במסעות הצלב - כשכוחותיו של צלאח א-דין הביסו את האבירים של הצבא הצלבני תבוסה מוחצת. מי יודע כמה התעצמו והשתכללו הלוחמים המוסלמים במרוצת אותן חמש מאות שנה, ומי יודע אם החיילים הצרפתיים המוכים והעייפים יהיו בכלל מסוגלים להתמודד מולם?

מה הייתה תוצאת הקרב בשובראח'יט, המערכה הצבאית המשמעותית הראשונה של נפוליאון במזרח התיכון? על כך נשמע בפרק הבא, חלקה השני של הסדרה - 'נפוליאון במזרח התיכון'.