[עושים היסטוריה] 350: נפוליאון במזה"ת, חלק ד' - המצור על עכו

[עושים היסטוריה] 350: נפוליאון במזה"ת, חלק ד' - המצור על עכו

בין נפוליאון בונפרטה וחלום האימפריה האורינטלית האדירה שלו, ניצבה עיר מזרח תיכונית קטנטנה: עכו. במרץ 1799 הסתער הצבא הצרפתי- אולי הצבא החזק בעולם באותם הימים - על חומותיה של עכו, ומולם ניצבו המושל האכזרי של העיר, קצין בריטי חובב הרפתקאות - וגם, תופתעו לשמוע, חברו לספסל הלימודים של נפוליאון.
האזנה נעימה :-)
רן.

[עושים היסטוריה] 350: נפוליאון במזה"ת, חלק ד' - המצור על עכו
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

נפוליאון במזרח התיכון, חלק ד' -  המצור על עכו


במרץ, 1799, הטיל הצבא הצרפתי מצור על עכו, עיר נמל עתיקה ומוקפת חומות. עבור נפוליאון, מפקדו המהולל של כוח הפלישה הצרפתי שנחת במצרים כחצי שנה קודם לכן, כיבוש עכו היה כורח המציאות: הניצחון המוחץ של הצי הבריטי על השייטת הצרפתית באבו-קיר הותיר את כוח הפלישה הצרפתי במצרים מבודד לחלוטין, ללא תקשורת, אספקה או תקווה לתגבורת שתגיע דרך הים. הדרך היחידה של הצרפתים לחזור לאירופה הייתה באמצעות מסע רגלי דרך טורקיה - וכדי לעשות את זה, על נפוליאון יהיה להכניע את האימפריה העות'מנית. למעשה, לנפוליאון היו תוכניות הרבה יותר גדולות מאשר 'סתם' חזרה לצרפת: הוא קיווה שהכנעת האימפריה העות'מנית תהיה הצעד הראשון בדרך להקמתה של אימפריה משלו, אימפריה אדירה שתחלוש על כל השטח שבין אירופה והודו. "על כתפיה של העיר הקטנה הזו," אמר נפוליאון לאחד מקציניו הבכירים כשהשניים השקיפו על חומותיה של עכו, "מונח גורלו של המזרח. הבט - זהו המפתח להודו. [...] ברגע שעכו תיפול, כל הסורים והדרוזים שבהר הלבנון, שסבלו תחת מקלו של אל-ג'זאר, יצטרפו אלי כשנצעד אל קונסטנטינופול, והתורכים לא יוכלו להתנגד לנו. אין זה בלתי סביר שאחזור לצרפת דרך תורכיה, ובדרך אשמיד גם את אוסטריה."


אמנם הצי הבריטי שעגן בסמוך לעכו לכד את התותחים הכבדים שנפוליאון קיווה להשתמש בהם כדי למוטט את חומותיה של עכו - אבל נפוליאון לא ראה בכך אבידה חמורה מדי. הוא היה משוכנע שהחומות העתיקות של עכו - שחלקן נבנו עוד בימי הצלבנים, לפני חמש מאות שנה ויותר - רעועות מאוד ולא יצליחו לעמוד בפני הפגזה משמעותית, גם בפגזים בעלי קוטר קטן יחסית.


גם מבחינתם של החיילים הצרפתיים, המצור על עכו היה התפתחות מבורכת. הצרפתים סבלו מבעיות אספקה קשות, לעיתים עד כדי רעב של ממש בשלבים מסוימים של המסע הצבאי. אבל עכו, לעומת זאת, הייתה מוקפת בישובים דרוזים שהיו ידידותיים למדי לצרפתיים, וסיפקו להם אוכל בשפע. קצין אספקה צרפתי תיאר זאת כך:


"בכל יום שעובר, המחנה שלנו נראה יותר ויותר כמו יריד כפרי גדול. יין, משקאות חריפים, תאנים, ככרות לחם, ענבים, חמאה וכולי [...] - יש לנו מכל אלה ובשפע, אפילו אם המוכרים גובים מאיתנו מחירים מופקעים. כשאתה במסע מלחמה, אתה לא ממש חושב על הכסף."


מתוך החומות הביטו מגניה העות'מנים של עכו על הכוחות הצרפתיים שהקיפו אותם - בחשש גדול. כולם בעכו כבר שמעו על נפילתן של אל-עריש, עזה ויפו - והמוניטין של נפוליאון כאחד המצביאים הגדולים שקמו לצרפת - ואולי אחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה בכלל - הלך לפניו.


אבל ככל שפחדו העכואים מנפוליאון וחייליו - הם פחדו מהמושל שלהם אפילו יותר. אחמד פאשה, המכונה 'אל-ג'זאר', 'הקצב', שלט בעכו ביד ברזל. מצד אחד, אל-ג'זאר היה שליט מנוסה שניהל את העיר בכישרון רב, והפגין רוחב לב ונדיבות כשרצה בכך: למשל, הוא נהג לחלק כסף לעניי עכו, הקים אמה ארוכה שסיפקה מים לעיר, בנה מבנים מפוארים ושיפץ את החומות. מהצד שני, אל-ג'זאר לא היה מסוג האנשים שהיו מוכנים לקבל חולשה אצל חייליו. אף אחד, אפילו יועציו הקרובים ביותר של אל-ג'זאר, לא חמק מנחת זרועו של המושל העות'מני. למשל, אחד מעוזריו הקרובים של אל-ג'זאר - למעשה, שר האוצר שלו - היה יהודי מדמשק בשם חיים פרחי. פרחי שירת תחת אל-ג'זאר בנאמנות במשך שנים ארוכות, אבל כשבאחת ההזדמנויות עורר את חמתו של המושל - אל-ג'זאר הורה לנקר את אחת מעיניו ולחתוך את אפו.


אל-ג'זאר לא היה טיפש: גם הוא הבין שבכל יום שעובר, הסיכוי של עכו לשרוד את המצור הצרפתי הולך וקטן. ייתכן ואפילו היה מחליט לבסוף, בלית ברירה, להכנע לגנרל הצרפתי - אלמלא סידני סמית' והספינות הבריטיות שעגנו מחוץ לנמל של עכו. לסמית' היו קשרים מצוינים באימפריה העות'מנית - כולל אחיו, שהיה כזכור השגריר הבריטי בבירת האימפריה. הוא הצליח להרגיע את אל-ג'זאר כשהבטיח לו שיסייע לו בכל דרך אפשרית להתגבר על כוחותיו של נפוליאון. ואכן, לסידני סמית' היה קלף מאוד לא שגרתי בשרוולו.


כזכור, נפוליאון למד בנעוריו בפנימייה צבאית בפריז. אחד מחבריו לספסל הלימודים היה צעיר, בן למשפחת אצולה מכובדת, בשם אנטואן דה פיליפו (phélippeaux). בעצם, לומר על אנטואן שהוא היה 'חברו לספסל הלימודים' של בונפרטה הצעיר יהיה ממש - אבל ממש - לא נכון: אנטואן ונפוליאון לא סבלו אחד את השני. המדריך שלהם סיפר בזכרונותיו שהשניים האלה לא הפסיקו ללכת מכות. באחת ההזדמנויות, למשל, הוא החליט לשבת בין שניהם כדי להפריד ביניהם - ובתמורה ספג בעיטות מתחת לשולחן משניהם. אנחנו לא יודעים בדיוק מה היה שורש האיבה בין שני הצעירים האלה. על פי הסיפורים אנטואן ניחן בהמון קסם אישי ובגינונים מלוטשים של מי שגדל בשכבות האריסטוקרטיות של צרפת, בעוד שנפוליאון הקורסיקאי וה'עממי' היה כנראה ההפך הגמור ממנו. ייתכן שגם לתחרותיות והשאפתנות המפורסמת של נפוליאון היה חלק ביריבות הזו: את המבחנים המסכמים של הפנימיה סיים נפוליאון במקום הארבעים ושתיים בדירוג הכללי, ואילו אנטואן הקדים אותו וסיים במקום הארבעים ואחת.


כשפרצה המהפכה בצרפת הצטרף אנטואן לכוחות המלוכנים. הוא עזב את הצבא הצרפתי וברח לבריטניה, אבל ב-1795 חזר לצרפת בחשאי כדי לסייע למורדים שניסו להפיל את השלטון המהפכני החדש. הוא נתפס, נכלא ונידון למוות - אבל ערב לפני הוצאתו הצפויה להורג, הצליח לברוח מבית הכלא, וחזר לבריטניה.


שנתיים מאוחר יותר, ב-1797, שמע אנטואן על קצין בריטי שמוחזק גם כן בכלא הצרפתי. שמו של הקצין היה...כן, סידני סמית'. בהפגנה מרשימה של אומץ לב החליט אנטואן לחזור שוב לצרפת, הפעם כדי לחלץ את סמית' מבית הכלא. מבצע החילוץ של סמית' הוא סיפור מדהים שנשמע כאילו הוא לקוח היישר מתסריט הוליוודי...אנטואן התחזה לקצין משטרה, פיתה את ביתו של מנהל בית הכלא וזייף מסמך רשמי שבו נכתב שעליו ללוות את האסיר סמית' לבית סוהר אחר. הוא וחבריו התחזו לשוטרים, הציגו את המסמך המזויף והוציאו את סמית' מבית הכלא. כשגילו הצרפתים את דבר התרמית הם רדפו אחריהם ברחובות פריז, ובמהלך המרדף התהפכה הכרכרה בה נסעו אנטואן וסמית'. למרות התאונה, השניים הצליחו להגיע לחוף הצרפתי ולחצות את התעלה בחזרה לאנגליה.


כשהתמנה סמית' למפקד ספינה ונשלח למזרח התיכון, הוא לקח עימו את אנטואן - שגם לו היו קשרים מצויינים עם השלטון העות'מני. בעכו, אנטואן ירד אל החוף והפך ליועצו הצבאי של אל-ג'זאר. מבחינתו של אל-ג'זאר, זו הייתה מתנה משמיים: אנטואן היה קצין ארטילריה לא פחות מוכשר מנפוליאון, והכיר היטב את הטקטיקות והאסטרטגיות של הצבא הצרפתי. הוא לקח את התותחים שהחרים סידני מספינותיו של נפוליאון, הציב אותם על חומות עכו והחל לנהל את מערך ההגנה העות'מני בסיועו של חיים פרחי, יועצו היהודי של אל-ג'זאר, ובעזרתם של כמה מאות חיילים בריטים שסידני הקצה לטובת העניין מבין המלחים שלו. הסיוע הזה עודד מאוד את מגיניה של עכו, והמורל שלהם השתפר מאוד.


הצבא הצרפתי פתח בהרעשה כבדה על חומות עכו, והסב לעות'מנים הרוגים רבים בתוך העיר. אבל המגנים, בפיקודם של אנטואן דה פיליפו וסידני סמית', החזירו לצרפתים בהרעשה ארטילרית כבדה משלהם, מההתותחים שעל החומות וגם מהספינות הבריטיות שעגנו מחוץ לנמל. המפקדים הצרפתיים היו המומים מהיעילות המפתיעה של התותחים העות'מנים, שהצליחו להרוג למעלה מארבעים תותחנים צרפתיים ולהשמיד חלק ניכר מהארטילריה הצרפתית.


בעשרים ושמונה במרץ, כשבועיים לאחר תחילת המצור, הצליחו סוף סוף הצרפתים לפעור חור רחב באחת החומות, ונפוליאון הורה על הסתערות. כשהתקרבו החיילים הצרפתים אל החומות, הם גילו להפתעתם שהחומה מוקפת בחפיר עמוק. הצרפתים נעזרו בסולמות כדי לחצות את החפיר - אבל המגנים שעל החומות ניצלו את ההתקדמות האיטית שלהם כדי לצלוף בהם ללא הרף, והשליכו עליהם שמן רותח וחומרים דליקים מלמעלה. הצרפתים הפגינו אומץ לב ומסירות מרשימים מאוד, אבל בסופו של דבר לא היו להם מספיק סולמות כדי להביא כמות קריטית של חיילים לקירבת החומות, והם נאלצו לסגת - במחיר של כארבעים הרוגים וכמה מאות פצועים. אל-ג'זאר, מצידו, הבטיח לחייליו פרס כספי נכבד על כל ראש של חייל צרפתי שיביאו אליו. החיילים העות'מנים טיפסו למטה מהחומות וערפו את ראשיהם של ההרוגים - והפצועים - הצרפתיים. על פי המסופר, אל-ג'זאר קיבל את החיילים בחצר הארמון שלו כשהוא יושב על הרצפה, שק של מטבעות מצידו האחד - וערימת ראשים מצידו השני… זאת ועוד, בתגובה לתקיפה הצרפתית הורה אל-ג'זאר להוציא להורג את כל התושבים הנוצרים של עכו ואת כל השבויים הצרפתיים שהיו בידיו- ולהשליך את גופותיהם לים. הצרפתים היו מזועזעים, ונפוליאון האשים את סידני סמית' באחריות ישירה לטבח. סביר מאוד להניח, עם זאת, שאל-ג'זאר לא ממש התייעץ עם סמית' לפני שהחליט את מה שהחליט, וספק רב אם לסמית' הייתה איזו שהיא מידה של שליטה על המושל האכזר.


המצור על עכו נמשך. נפוליאון העריך בתחילה כי יצליח לכבוש את העיר בתוך שבועיים - אבל בכל יום שעבר נעשה יותר ויותר ברור שעכו לא עומדת ליפול כל כך מהר, ואספקת התחמושת של הארטילריה הצרפתית הלכה ואזלה בהדרגה. נפוליאון מצא פתרון מחוכם: הוא הבטיח לחייליו פרס כספי על כל פגז ארטילריה שיביאו לו. החיילים הצרפתים, בתגובה, התקרבו אל החומות והתגרו במגנים העות'מנים - שירו עליהם, בדרך כלל ללא הצלחה. או אז אספו החיילים הצרפתים את פגזי הארטילריה המשומשים, וכך זכה הצבא הצרפתי באספקה שוטפת של תחמושת 'ממוחזרת'.

בשמונָה באפריל החליט אל-ג'זאר לנקוט יוזמה, והורה לחייליו לצאת לפשיטה מחוץ לחומות. זו הייתה טעות: החיילים הצרפתים היו הרבה יותר טובים מהעות'מנים. 


המתקפה של אל-ג'זאר נכשלה כישלון חרוץ ועלתה בחייהם של לא פחות משמונה מאות חיילים עות'מנים ועוד כמה עשרות לוחמים בריטים שהצטרפו אליהם. מעניין לציין שלמרות היריבות ביניהם, הצרפתים טיפלו בפצועים הבריטים במסירות מרשימה, ממש כאילו היו פצועים צרפתים. העובדה הזו יכולה ללמד אותנו משהו על הלך הרוח של החיילים הצרפתים והבריטים: שניהם הרגישו כעין 'נטע זר' במזרח התיכון, ולמרות שנלחמו זה בזה משני צידי המתרס - הם עדיין הרגישו הרבה יותר קרובים ליריביהם האירופאים מאשר לתושבים המקומיים או לחיילים העות'מנים.

הימים התארכו, והמצור על עכו נמשך ונמשך. נפוליאון היה מודאג. הוא ידע, מדיווחים מודיעיניים, שהצבא העות'מני בסוריה מתארגן לפלישה לכיוון ארץ ישראל ומצרים - וחשש שהכוחות העות'מנים יצליחו להפתיע אותו מאחור בזמן שהוא עסוק במצור. על כן החליט נפוליאון לשלוח כוח של כאלפיים חיילים, בפיקודו של גנרל בשם ז'אן בטיסט קלֵבּר (Kleber), לסייר בצפון הארץ ולנסות לאתר את הכוח העות'מני המתקרב.


קלבר יצא לדרך ואכן, בתוך ימים ספורים גילה כוח של כשלושים אלף לוחמים עות'מנים שצעדו במורד הגליל התחתון לכיוונה של עכו. למרות הנחיתות המספרית הברורה של הכוח הצרפתי ביחס לכוח העות'מני - יחס של למעלה מעשרה חיילים עות'מנים על כל חייל צרפתי - קלבר החליט לנצל את יתרון ההפתעה ולתקוף את הצבא העות'מני בעת שחנה באזור הר תבור. קלבר וחייליו הקיפו את התבור מצפון, והתכוונו להסתער על המחנה העות'מני למרגלות ההר.


אבל לרוע המזל, קלבר לא חישב נכון את משך הזמן שיידרש לו ולחייליו להקיף את התבור, ובמקום להפתיע את העות'מנים בשעה שתיים לפנות בוקר - הם הגיעו לשדה הקרב רק בשעה שש בבוקר, דהיינו באור יום. העות'מנים הבחינו מבעוד מועד בכוח הצרפתי המתקרב, ובמקום מתקפת פתע מכריעה - הכוח של קלבר מצא את עצמו נערך לקרב מגננה כנגד כוח עדיף בהרבה מבחינה מספרית.


הצרפתים נערכו בשני מלבנים של שלוש שורות כל אחד, בדומה למערך בו נקטו בקרב הפירמידות מול הצבא הממלוכי - וגם במקרה הזה, הפרשים העות'מנים שהסתערו על המערך הצפוף ספגו אבידות כבדות. אבל ככל שנקפו השעות, הלך מצבם של הצרפתים והורע. הנה דברים שכתב טוראי צרפתי שהשתתף בקרב התבור:


"התחלנו להלחם בשעה שש בבוקר, והתחמושת שלנו הלכה ואזלה: גם התחמושת לרובים, וגם ה'תחמושת' לבטן שלנו… קיבלנו כל כך מעט לחם - אבל אפילו את זה לא היה לנו זמן לאכול. [...] היינו צמאים ומותשים לחלוטין, עד לרמה שלא יכולנו לדבר. בנוסף לכל זה, עמדנו חשופים לגמרי מתחת לשמש הלוהטת [...] היה אגם בסמוך אלינו, אבל לא הייתה דרך להתקרב אליו. נאלצנו להתמודד עם כל זה, בזמן שהמתנו למה שנדמה היה כמוות בטוח."


לקראת שעות אחר הצהריים, הבין קלבר שהקרב אבוד. הצרפתים גרמו לעות'מנים לאבידות קשות - אבל היתרון המספרי העצום של העות'מנים חיפה על האבידות האלה, בעוד ששורותיהם של הצרפתים הלכו והתדלדלו בהתמדה. בשלב מסוים לא נותרה לקלבר ברירה אלא לאחד את שני מלבני הקרב למערך אחד מצומצם יותר, והוא החל שוקל פתרונות דרסטיים כדי להציל כמה שיותר מחייליו - כמו למשל, לנטוש את הפצועים ואת התותחים, ולהורות לחיילים לברוח - כל אחד לעצמו.

ואז, לפתע, אחד מאנשיו של קלבר דיווח לו שראה כוח צרפתי נוסף מתקרב לאזור. קלבר מיהר לטפס לאזור גבוה יותר וסרק את האופק בעיניו. האם קרה נס, וכוח אחר הגיע לחלץ אותם? לא. הוא לא ראה כלום: כנראה שהצופה טעה או התבלבל. קלבר חזר אל שדה הקרב.


אבל זמן קצר לאחר מכן קיבל קלבר דיווח נוסף: זו לא הייתה טעות - כוח צרפתי אחר אכן התקדם לכיוונם! קלבר שוב סרק את האופק - והפעם, הוא ראה אותם. היה זה נפוליאון עצמו שהוביל טור של חיילים אל עבר שדה הקרב. הסיבה שאיש לא הבחין בהם מתקרבים הייתה שנפוליאון וחייליו הלכו בתוך שדה של שיבולים גבוהות. מסתבר שלמרות שקלבר לא ביקש את אישורו של המפקד העליון לפני שהחליט לתקוף את הצבא העות'מני - נפוליאון הצליח בכל זאת לנחש את כוונותיו של קלבר מבין השורות של מכתביו, והבין שהגנרל שלו עומד להיכנס לצרות צרורות. הוא אסף במהירות כמה גדודים מבין החיילים שצרו על עכו - והוביל אותם אל הר תבור, ממש בדקה התשעים.


כדי לאזן את החסרון של הנחיתות המספרית הברורה של כוחותיו, הגה נפוליאון - כדרכו - תוכנית נועזת ומחוכמת. לא רחוק משדה הקרב עמד המחנה העות'מני, שהיה פחות או יותר חשוף לחלוטין. נפוליאון שלח אל המחנה הזה כמה מאות חיילים שהחלו מעלים באש את האוהלים העות'מנים ומבריחים את בהמות המשא שלהם - והם עשו זאת בהפגנתיות, כדי שהחיילים העות'מנים יבחינו בהם. העות'מנים החלו להילחץ: הם לא הבינו מה נפוליאון מנסה לעשות. אולי הוא מתכנן לאגף אותם באופן כלשהו, והשמדת המחנה שלהם נועדה לחסום את נתיב הבריחה הפוטנציאלי שלהם? קלבר זיהה את הבלבול והמצוקה אצל העות'מנים, והבין שזו ההזדמנות שלו: הוא פקד על חייליו לצאת להסתערות כללית על הכוח העות'מני. הבלבול בצד העות'מני הפך לפחד, שהפך לפאניקה, שהפכה לנסיגה היסטרית. הצרפתים ניצלו את הכאוס בכוח העות'מני עד תום והיכו בהם בעוצמה, הורגים אלפי חיילים עות'מנים ומבריחים את כל היתר. בתוך שעות ספורות לא נותר דבר מהצבא העות'מני האדיר שהגיע מסוריה, ונפוליאון חזר לעכו כמנצח.


זמן מה לאחר מכן הצליחה שוב הארטילריה הצרפתית לפרוץ חור נוסף בחומה של עכו: אמנם פרצה קטנה יחסית - אבל בכל זאת, פרצה. נפוליאון הורה על הסתערות מיידית. כך תיאר את ההסתערות אחד מקציניו הבכירים של נפוליאון:


"טור של חיילים הסתער על הפירצה. למרות שבתוך זמן קצר התחוור לנו שאין סיכוי לחדור דרכה [לתוך העיר], הלוחמים לא נרתעו והטילו את עצמם באומץ לב אל המערכה. האויב המתין לנו בראש המגדל [שמעל לפרצה], חבוי מאחורי הביצורים. הם החלו להשליך על החיילים שלנו סלעים, פגזים ורימוני יד. אך מכיוון ששום דבר מזה לא הצליח להרתיע את לוחמינו, החלו להשליך למטה שתיים או שלוש חביות מלאות באבק שריפה בוער, והעשן הסמיך החניק את הלוחמים..."


ההסתערות הזו, אם כן, נכשלה והחיילים היו מוכרחים לסגת - אבל נדמה היה שסופה של עכו קרוב יותר מאי פעם. העות'מנים כבר ספגו אלפי הרוגים כתוצאה מההפגזות הבלתי פוסקות, והפירצה שהצליחה הארטילריה הצרפתית לפעור בחומה העידה על כך שהחומות הישנות מתחילות להתפרק תחת שבועות רצופים של הפגזה בלתי פוסקת. זאת ועוד, בשלושים באפריל קיבל נפוליאון חדשות משמחות: ספינות שנשלחו אליו ממצרים עם תגבורת של תותחים כבדים ואספקה הצליחו לחמוק מהמצור הבריטי - ונחתו בחוף טנטורה, היא דור של ימינו - לא רחוק מזכרון יעקב. התותחים החדשים היוו תוספת קריטית, ונפוליאון הודיע לקציניו שהוא סמוך ובטוח שבתוך שבוע - שבועיים לכל היותר - עכו תיפול לידיהם.


בצידו השני של המתרס, מאחורי החומות, הייאוש החל להתפשט בקרב מגיניה של עכו. הכוח שירד מסוריה היה אמור להיות חבל ההצלה של העיר הנצורה, אבל התבוסה הדרמטית בקרב התבור גדעה את התקווה הזו באכזריות. נוכחותו של סידני סמית' אמנם הבטיחה את תמיכתה המלאה של בריטניה - אבל בסופו של דבר, הסיוע שיכולות להגיש כמה ספינות מלחמה בודדות הוא מוגבל, וגם לספינותיו של סמית' ייגמרו הפגזים והכדורים מתי שהוא. ואם זה לא היה מספיק - בראשון במאי, ימים ספורים לאחר התבוסה בהר התבור, הלך לעולמו אנטואן דה-פיליפו, קצין הארטילריה הצרפתי, כתוצאה מהתייבשות או מכת שמש. לאנטואן היה חלק קריטי במאמץ ההגנתי של העות'מנים בעכו: הוא זה שארגן את כל מערך התותחים על החומות, אימן את התותחנים בטכניקות הארטילריה הצרפתיות והסב פגיעות חמורות למערך הארטילריה של נפוליאון. הכרותו עם טקטיקות הלוחמה האירופאיות הייתה נכס אדיר לאל-ג'זאר: למשל, אנטואן ידע שהצרפתים ינסו להתקרב לעיר תחת כסות החשיכה ולהטמין בקרבתן מטעני חבלה כדי לפוצץ את החומות: הוא הנחה את אל-ג'זאר לשלשל עששיות מוארות מראש החומה אל גובה הקרקע כדי שהמגנים יוכלו להבחין בחבלנים של נפוליאון ולצלוף בהם. מותו של דה-פיליפו היה מכה אנושה לעות'מנים.


ואז, בעוד התותחנים הצרפתים מציבים את התותחים החדשים שהגיעו ממצרים בעמדותיהם ומכינים אותם לקרב - צופים דיווחו כי הם מזהים שייטת חדשה של ספינות מלחמה מתקרבת ממערב. נפוליאון קיווה כי אולי מדובר בתגבורת שהצליחה להגיע סוף סוף מצרפת - אבל בתוך שעות ספורות התבדו התקוות האלה, כשהצופים דיווחו כי על תרני הספינות מתנוססים דגליהן של בריטניה והאימפריה העות'מנית. היה זה כוח סיוע שנשלח לעכו מרודוס, שם הלך והתגבש הכוח העות'מני השני שהיה אמור לפלוש למצרים.


נפוליאון הבין מיד כי חלון ההזדמנות שלו להכריע את הקרב הולך ומצטמצם. עוד באותו הלילה, בטרם יספיקו הספינות החדשות להגיע אל החוף, פתחו הצרפתים בהרעשה מאסיבית על החומות, בשילוב מטענים שהונחו למרגלותיהן. חור חדש נפער בחומות העתיקות, ומאות חיילים צרפתים החלו זורמים אליו בניסיון לפרוץ לתוך העיר.


מתצפית גבוהה מעל החומות, הבחין סידני סמית' בפירצה החדשה ובלוחמים הצרפתיים שנעו לעברה. הוא הבין שלמגנים העותמ'נים שעל הקרקע אין סיכוי לבלום את הכוח התוקף בכוחות עצמם. הוא אסף כשמונה מאות חיילים בריטים, וירד איתם אל גובה הרחוב. בתוך זמן קצר התפתח קרב אלים ואכזרי סביב הפירצה, כשהתוקפים והמגינים יורים זה על מטווחים אפסיים.


ממקום מושבו בארמון, שמע אל-ג'זאר על המתרחש באזור החומות ועל היוזמה של סידני סמית' - ונחרד. הוא ידע שאם יקרה משהו לסמית' ולחייליו - עכו פחות או יותר אבודה. אל-ג'זאר מיהר לאסוף כוחות תגבורת משלו, וחייליו החליפו את הבריטים בהגנה על הפירצה.


החיילים הצרפתים נאלצו לסגת - אבל הייתה זו נסיגה זמנית בלבד לצרכי התארגות. הארטילריה הצרפתית המשיכה להלום בחומות המתפוררות, והפירצה הלכה והתרחבה. לקראת ערב הורה נפוליאון על הסתערות נוספת - והפעם הצליחו הצרפתים סוף סוף לחדור דרך הפירצה ולהכנס לעיר עצמה.


אבל אל-ג'זאר לא היה טיפש. המושל העות'מני בן השבעים היה לוחם מנוסה ושבע קרבות, וניצל את הפסקת ההתארגנות הצרפתית כדי להכין לאויביו הפתעה משלו - או ליתר דיוק, הפתעה שהכין אנטואן דה-פיליפו לפני מותו. בתוך העיר, צמוד לחומות עצמן, עמדו גני הירק של ארמונו של אל-ג'זאר. דה-פיליפו הקים בגנים האלה חומה שניה, מאחורי החומה המרכזית - וכך צמצם את המרווח שבין החומות וגני הירק למסדרון צר יחסית בין שתי החומות. לכוחותיו של נפוליאון לא היה מושג לגבי החומה השניה הזו: הם היו בטוחים שברגע שיחצו את הפרצה הם ימצאו את עצמם ממש בתוך רחובותיה של עכו - אבל עכשיו לפתע נדחסו מאות החיילים הצרפתיים לתוך רווח צר וקלסטרופובי. סידני סמית' מתאר את מה שארע אז:


"הרעיון של ג'זאר פאשה היה לא להגן על הפירצה עצמה הפעם, אלא דווקא לאפשר למספר מסוים של חיילי אויב להיכנס דרכה - ואז לסגור עליהם, כמקובל בטקטיקות הקרב העות'מניות. הטור הצרפתי, אם כן, חדר דרך הפירצה ללא הפרעה, והחיילים הצרפתים נכנסו לתוך גני הארמון של המושל, שם בתוך דקות ספורות, החיילים האמיצים שהובילו את הטור הפכו לגופות כרותות ראש. החרב הכבדה [של העות'מנים], יחד עם פגיון ביד השניה - הוכיחו את עצמן כמוצלחות הרבה יותר מאשר הביונטות [הצרפתיות]."


מהצד השני תאר את ההתרחשות אחד הקצינים הצרפתים:


"הירי מהבניינים הסמוכים, מהמחסומים ברחובות ומהארמון של ג'זאר לכד את ראש הטור המתקדם ואת ירכתיו, ואלה שכבר היו בתוך העיר החלו לסגת מכיוון שלא הצליחו להחזיק מעמד. [...] הטור המסודר בתוך העיר הפך להמולה של חיילים שניסו לברוח החוצה. הגנרל לנֵה (Lannes) התקדם לראש הטור בניסיון לגרום להם לנוע קדימה שוב [אבל] המומנטום של הפריצה הראשונית דרך החור שבחומה התפזר לגמרי. גנרל לנה נפצע באורח אנוש, וגנרל רמבּאו (Rambaud) נהרג. לא נותרה לנו כל ברירה אלה להשמיע את קריאת הנסיגה."


קבוצה של חיילים צרפתים שנלכדה בתוך העיר הצליחה להגיע לאחד המבנים ולהתבצר בתוכו. לסידני סמית' הייתה הערכה עצומה לאומץ ליבם של הצרפתים - אבל הוא ידע שאין להם סיכוי להחזיק מעמד כנגד העות'מנים. הוא הבטיח להם שאם ייכנעו ישכנע את ג'זאר לחוס על חייהם - וכך היה: מאתיים חיילים צרפתים ניצלו ממוות בטוח בזכות המפקד הבריטי.


אם כן, עוד מתקפה צרפתית רבת עוצמה נבלמה - אבל רק בקושי רב. מהתצפית שבראש החומות, ראה סידני סמית' שתושבי הכפרים הסמוכים לעכו יצאו בהמוניהם אל הגבעות שהקיפו את העיר והתבוננו בנעשה סביב החומות. כולם הבינו שסוף המשחק הולך ומתקרב. הצרפתים והעות'מנים ספגו כל אחד מכות איומות, ושני הצבאות דיממו קשות: מישהו עומד להישבר, זה היה ברור - השאלה רק הייתה מי יישבר ראשון. סידני לא היה אופטימי.


"צופים רבים מתבוננים בנו כרגע מהגבעות הסמוכות, ממתינים לראות ידו של מי תהיה על העליונה. אם ינצח נפוליאון, זו תהיה רוח גבית לתוכניות שלו: קונסטנטינופול, ואפילו וינה, ודאי ירגישו בגל ההלם."


שעון החול הלך ואזל. עבור נפוליאון, סמית' ואל-ג'זאר ואנשיהם, הרגע המכריע עמד בפתח: זה היה הכל, או כלום. כיצד הסתיים המצור על עכו? הצטרפו אלי לפרק החמישי והאחרון בסדרה 'נפוליאון במזרח התיכון'.