[עושים היסטוריה] 351: נפוליאון במזה"ת, חלק ה' ואחרון - אבן הרוזטה

[עושים היסטוריה] 351: נפוליאון במזה"ת, חלק ה' ואחרון - אבן הרוזטה

כשחזר נפוליאון למצרים, אחרי מסע מלחמה קשה ומפרץ בארץ ישראל, הוא הורה על שיפוץ מהיר של מבצרים ועמדות כהכנה לפלישה העות'מנית המתקרבת. בעקבות עבודות השיפוץ האלה נחשפה אבן מסתורית ועליה שלוש כתובות עתיקות. אבן זו הפכה, למרבה האירוניה, למורשת המשמעותית ביותר של הקמפיין כולו.

האזנה נעימה,
רן.

[עושים היסטוריה] 351: נפוליאון במזה"ת, חלק ה' ואחרון - אבן הרוזטה
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

נפוליאון במזרח התיכון, חלק ה' (ואחרון) - אבן הרוזטה


לפני שנתחיל, הודעה חשובה למאזינים שמקשיבים לפרק עם ילדיהם: החלק הזה בסיפור כולל כמה תיאורי אלימות לא קלים. אני ממליץ לכם להאזין לפרק לבדכם, לפני שתאפשרו לילדיכם להאזין לו.

--

בתשעה במאי, 1799, ניצבו שני צבאות משתי עבריהן של חומות העיר עכו.

מחוץ לחומות, על גבעה קטנה מדרום מזרח לעיר שהיום קרויה על שמו - עמד אוהל הפיקוד של נפוליאון בונפרטה, אחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה ומי שבתוך פחות משנתיים הצליח למחוץ את הכוחות הממלוכים במצרים, לכבוש את כמעט כל ארץ ישראל - ולהשמיד את הצבא העות'מני שנשלח כנגדו מסוריה.

בתוך עכו ישב אחמד פאשה, המכונה "אל גז'אר" - "הקצב": מושל ארץ ישראל וסוריה מטעם האימפריה העות'מנית, ושליט קשוח ואכזר במידה בלתי רגילה. לצידו של ג'זאר עמד סידני סמית', קצין בריטי נועז ומבריק: מפקד השייטת הבריטית שנשלחה לסייע לעות'מנים להתמודד מול הכוח הצרפתי.


כמעט שישים יום חלפו מאז הטילו הצרפתים מצור על עכו. בזמן הזה ספגו העכואים אבידות נוראיות: על פי חלק מהדיווחים, כמעט חמישה עשר אלף הרוגים, או כמאתיים וחמישים מתים בכל יום. הארטילריה הצרפתית עשתה שמות בעיר הנצורה, ובימים האחרונים של המצור היה ברור שהחומות העתיקות מתחילות להתפורר תחת ההרעשה הארטילרית הבלתי פוסקת. אחת הפרצות הייתה כה גדולה, עד שכמה עשרות אנשים יכלו לעבור בה פחות או יותר במקביל. כוח תגבור שהגיע מרודוס הביא עימו כמה מאות לוחמים חדשים שהצטרפו למגנים העות'מנים, אבל לא היה די בכוח הזה כדי להטות את הכף לטובת העיר הנצורה.


מהצד השני, גם מצבם של הצרפתים היה בכי רע. ניסיונות הפריצה הכושלים עלו לצרפתים במאות הרוגים ואלפי פצועים - ולנפוליאון היה עוד אויב, נורא אפילו יותר מהעות'מנים: הדֶבר. המגיפה - שהתגלתה בקרב החיילים עוד כשהיו במצרים - הלכה והתפשטה ברחבי המחנה הצרפתי בקצב מסחרר: כמאתיים חולים חדשים בכל שבוע. החיילים פחדו מהמגיפה פחד מוות, ובצדק: אחד עשר מתוך כל שניים עשר חולים בדבר - למעלה מתשעים אחוזים מהנדבקים - מתו מהמחלה בייסורים קשים. לנפוליאון לא היו כוחות עתודה או תגבורת: השליטה המוחלטת של הצי הבריטי בים התיכון מנעה את הגעתם של כוחות סיוע מצרפת, ולמרות שחלק מהאוכלוסיה המקומית בארץ ישראל - נוצרים ודרוזים, בעיקר - תמכו בצרפתים, אף אחד מהמקומיים לא שש להתנדב לצבא הצרפתי לפני שהיה ברור איזה צד עומד לנצח בסכסוך הזה.


והיה עוד דבר ששיחק לרעתם של הצרפתים. השמועות אודות הטבח האכזרי שביצעו הצרפתים במגיניה של יפו אחרי שאלה נכנעו - הגיעו גם לעכו. נפוליאון הבטיח לעכואים שיחוס על חייהם של מי שייכנעו לו - אבל אחרי מה שקרה ביפו, אף אחד לא האמין לו. מבחינת העות'מנים שמאחורי החומות, הקרב על עכו היה קרב עד המוות - וכידוע לכל, האויב המסוכן ביותר הוא זה שאין לו מה להפסיד.


סידני סמית' היה פסימי. הוא לא האמין ביכולתם של העות'מנים לעמוד בפני חייליו המאומנים היטב של נפוליאון. 'יכול להיות - וזה אפילו סביר מאוד - שנובס [על ידי הצרפתים],' התוודה בפני אחד מקציניו. אבל בערבו של התשעה במאי כתב סמית' מכתב לנפוליאון.


"מונסיניור לה גנרל.
[... ודאי] כבר ראית עד כמה המקום הזה [עכו - ר.ל.] מוגן בזכות מיקומו, ביצוריו וגבורתם של המגינים שכעת מספרם לא פחות מזה של הצרים עליהם - ועתה אתה יכול לראות כיצד עכו מתחזקת מיום ליום, במקום להחלש בעקבות שני חודשי מצור. אני שואל אותך: האם אתה מוכן לפנות את כוחותיך מהטרטוריה העות'מנית לפני שיגיעו הכוחות האדירים של בעלות הברית וישנו את טבעו של המצב?..."


סמית' לא בדיוק שיקר - אבל הוא גם לא אמר את כל האמת. כוח התגבורת שהגיע מרודוס אכן עיבה את שורותיהם של הכוחות המגנים, אבל עכו בהחלט לא התחזקה מיום ליום - ואפילו ההפך. גם 'הכוחות האדירים' שהיו אמורים להגיע להצלתה של עכו התעכבו מאוד, והסיכוי שיספיקו להגיע לפני שתיפול העיר היה קלוש.


אבל לנפוליאון לא היו כנראה ידיעות אמינות לגבי המצב בתוך החומות, והוא בהחלט חשש שהכוח העות'מני שהלך והתאסף ברודוס י נחת במצרים ויפתיע אותו מאגפו הדרומי. הוא גם היה מודע מאוד למצבו העגום של צבאו.


נפוליאון החליט, אם כן, לצאת להתקפה אחרונה ומכרעת. הכל - או כלום. הוא החזיר את כל כוחות הסיור הצרפתיים שהסתובבו בגליל התחתון וארגן את הכוחות שלו להסתערות נוספת. התוכנית הראשונית שלו הייתה להוביל את ההסתערות הזו בעצמו בראש הכוח, אבל קציניו הניאו אותו מכך: סביר להניח שהם ידעו שבלעדי בונפרטה, הסיכוי שלהם לעזוב את המזרח התיכון בשלום שואף לאפס. קלבר, הגנרל שלחם לצד נפוליאון בקרב התבור, מונה לעמוד בראש ההסתערות.


וכך, לפנות בוקר של העשרה במאי - יצאו הצרפתים להתקפה האחרונה שלהם. החיילים הצרפתים חצו את החפיר שלפני החומות והסתערו על הפירצה הגדולה שנפערה בהם - אבל העות'מנים שוב שלפו שפן מהכובע: קבוצה של לוחמים עות'מנים יצאה מהחומות דרך פרצה אחרת והפתיעה את הצרפתים מאחור. קרב פנים-אל-פנים, אכזרי ועקוב מדם, התפתח בין הכוחות למרגלות החומות, במהלכו נהרג קצין צרפתי בכיר - וההסתערות נבלמה.


מעמדתו לצד סוללות התותחים השקיף נפוליאון על הקרבות הקשים למרגלות החומות. למרות שלא הוביל את הלחימה בעצמו, הוא עדיין בחר לעמוד קרוב ככל האפשר לכוחות הלוחמים - החלטה שכמעט עלתה לו בחייו, כשקליע עות'מני התנפץ אל הקרקע לידו: נפוליאון המופתע נפל לתוך זרועותיו של אחד הגנרלים שלו, ולרגע אחד של פחד היו משוכנעים כולם שהמפקד העליון נהרג. אבל נפוליאון התרומם בשנית על רגליו, בעוד כוחות הפריצה מתארגנים לתקיפה נוספת. אחד הקצינים של נפוליאון תיאר את ההסתערות המחודשת -


"היה זה מראה נהדר ונורא: הרובאים הסתערו קדימה תחת מטח של פגזי תותחים. גנרל קלבר, בצעדי ענק, תפס את מקומו בפתח הפירצה, חרבו שלופה בידו, שואג על אנשיו בקול רועם. מראה כל האנשים האלה שהטילו את עצמם קדימה אל עבר האויב, מבעד לשאון ועשן התותחים, הצעקות של חבריהם ליחידה והשאגות של התורכים, גרמו לליבי להתפוצץ מרוב גאווה. לא היה ספק בכך שהעיר הייתה, סוף סוף, בהישג ידינו...אבל אז, לפתע, הטור נעצר.


[...] גילינו מכשול שמנע מהכוחות להתקדם. במהלך ההפסקה שבין שתי ההסתערויות, האויב מילא את השוחה שמצידה השני של הפירצה בכל מיני סוגים של חומרי בעירה (כולל מוקש), ובמטחי קליעים חוזרים ונשנים הרג את כל מי שהופיע מולם...הפירצה הקיאה מתוכה להבות אדירות, ופיצוץ אדיר של המוקש [...] ביקע את הקרקע והעיף את [כל מי שהיה באזור]. קלבר, בזעם נורא, היכה בירכו עם חרבו - אבל המפקד העליון, שהאמין כי לא ניתן להתגבר על המכשול, הורה על נסיגה."


המצור על עכו - נכשל.


בשבעה עשר במאי, שבוע אחרי ההסתערות הכושלת האחרונה, קיפלו הצרפתים את המחנה הצבאי שלהם בחסות הלילה - והחלו צועדים דרומה לעבר מצרים כשהם מותירים מאחור את כלי הארטילריה הכבדים שלהם ואת מתיהם הרבים. בשנות השישים של המאה העשרים נתגלה בעכו בית קברות ישן, ומחקר ארכיאולוגי העלה שמדובר בקבריהם של חלק מהחיילים צרפתים שנהרגו במהלך המצור, ביניהם גם אחד הגנרלים הבכירים של נפוליאון. עד היום, אחת לשנה, מתקיים בבית הקברות העתיק טקס זיכרון צבאי בנוכחות שגריר צרפת בישראל.


כלפי חוץ, נפוליאון העמיד פנים שהחליט להסיר את המצור על עכו מכיוון שחשש שמגיפת הדבר משתוללת גם בתוך העיר הקטנה ולכן לא רצה להכניס אליה את כוחותיו. זה היה שקר מוחלט, כמובן. מסע המלחמה לאורך מישור החוף ושישים ושניים ימי המצור עלו לנפוליאון בכאלף ומאתיים הרוגים, אלף חיילים נוספים שנפלו קורבן למגיפת הדבר - וכאלפיים ושלוש מאות חולים ופצועים בדרגות שונות: כשליש מהכוח שיצא ממצרים. אפילו נפוליאון המגלומן הבין שעם צבא כה חלש ומוכה, אי אפשר לכבוש את העולם.


כפי שניתן לשער, המסע חזרה למצרים היה עגום למדי. המורל בקרב החיילים הצרפתיים היה בשפל המדרגה, ואל הצבא הצרפתי הצטרפו פליטים רבים נוספים, תושבי הארץ - בעיקר נוצרים, שחששו שהעות'מנים ינקמו בהם על תמיכתם בנפוליאון. בכל מקום שעברו הצרפתים הם שרפו כפרים, שדות ופרדסים כדי להשאיר אדמה חרוכה לעות'מנים שאולי ינסו לרדוף אחריהם. אל-גז'אר אמנם ויתר על מרדף שכזה, אבל ספינותיו של סידני סמית' המשיכו להפציץ מדי פעם את הכוח הנסוג, ושודדים בדואים הציקו להם וזינבו בהם.


הכמות האדירה של פצועים וחולים הקשתה מאוד על הכוחות הצועדים, ונפוליאון - בשוויון נפש מעשי וקר רוח - ניסה לשכנע את הרופא הצבאי שלו להרוג את אלה שלא היו יכולים ללכת בכוחות עצמם. "אם הייתי במקומך," הוא אמר לרופא, "הייתי מסיים את סבלם של החולים ושם קץ לסכנות שניצבות מולם בעזרת [מנה קטלנית של] אופיום." הרופא סירב, והשיב: "חובתי, כפי שאני רואה אותה, היא לשמר את החיים." לנפוליאון לא הייתה ברירה, והוא הורה שכל הסוסים והעגלות - כולל הסוס האישי שלו - יוקצו לטובת סחיבת אלה שלא יכלו ללכת. אף על פי כן, לא מעט חולי דבר ננטשו והושארו למות לאורך הדרך מכיוון שהחיילים המפוחדים לא היו מוכנים להתקרב אליהם. רק כשהגיעו ליפו, הועלו כאלף ומאתיים פצועים וחולים על ספינות שיצאו לעבר מצרים. סידני סמית' לכד את הספינות האלה כשעזבו את נמל יפו - אבל ריחם על החיילים המסכנים: הוא צייד אותם באוכל ושתיה, ושחרר אותם לדרכם.

כעבור חודש של צעידה, באמצע יוני, חזר הכוח הצרפתי למצרים. נפוליאון המשיך עם ההצגה שלו: הוא דאג לצייד את חייליו במדים חדשים ומצוחצחים, ונכנס לקהיר בתהלוכה צבאית מפוארת לרגל "הניצחון הגדול" בארץ ישראל. הוא אפילו הורה להקים בקהיר מסגד חדש לציון ההישג הכביר… אין ספק שנפוליאון ידע שאם יגלו המצרים המקומיים עד כמה עגום היה מצבם האמיתי של הצרפתים, המרד הגדול הבא לא יאחר לבוא.


בעוד חייליו מתאוששים מהמסע הטראומטי, הורה נפוליאון למהנדסיו לחזק את המבצרים והעמדות השונות ברחבי מצרים, כהכנה לקראת הגעתם הצפויה של העו'תמנים והבריטים שללא ספק ינסו לכבוש אותה מחדש. אחד המבנים ששופצו היה מבצר עתיק ליד העיר רוזטה: חייל שעסק בהעמקת יסודות המבצר גילה לפתע לוח אבן גדול, ועליו כתובת בשפה לא מוכרת. הוא הזעיק את מפקדו, שבחן את לוח האבן וגילה שלא מדובר בשפה אחת - כי אם בשלוש כתובות נפרדות, כל אחת בשפה אחרת - ואחת מהשפות האלה הייתה כתב החרטומים.


כתב החרטומים היה הכתב ששימש את המצרים הקדומים. קירות המקדשים העתיקים בכל רחבי מצרים היו מכוסים באלפי הירוגליפים ססגוניים ומסקרנים - אבל אף אחד לא ידע לפענח אותם: האדם האחרון שידע לקרוא את כתב החרטומים הלך לעולמו עוד במאה השלישית או הרביעית לספירה, כנראה.


יש לנו המון מזל שאותו קצין צרפתי שהוזעק לחפירה - פייר פראנסואה בושראד (Bouchard) שמו - היה ברוזטה באותו הבוקר: ייתכן שאדם אחר, משכיל פחות, היה אולי מפספס את מה שהתבררה כאחת התגליות הארכיאולוגיות החשובות ביותר בהיסטוריה. בושארד זיהה שאחת משלוש השפות היא יוונית עתיקה. הוא, אישית, לא היה מסוגל לקרוא יוונית - אבל הוא ידע שבניגוד לכתב החרטומים, יוונית עתיקה לא הייתה שפה מתה: היו לא מעט מלומדים אירופאים שידעו לקרוא אותה. בושארד הבין שאם שלושת הכתובות מכילות את אותו המסר בדיוק - ייתכן ולוח האבן יהיה המפתח לפענוחה של חידת הכתב המצרי העתיק. הוא הפסיק מיד את עבודות הבניה, והזעיק למקום את מפקד הגזרה, הגנרל ז'אק מֵנו (Menou). מנו, בתורו, מיהר להעביר את "אבן הרוזטה" לקהיר, שם בחנו אותה נפוליאון עצמו והסוואנטים של מכון מצרים.


אבל נפוליאון לא הספיק להתעמק בסוגיית אבן הרוזטה - וכבר הגיעו אליו חדשות רעות מצפון. כפי שחשש, הבריטים והעות'מנים אכן הנחיתו כוח צבאי גדול - למעלה מחמישה עשר אלף חיילים - לחופיו של מפרץ אבו קיר, והתכוננו לעלות על קהיר.

בניגוד לממלוכים, שהופעתו של הצבא הצרפתי נפלה עליהם בהפתעה והם גם לא הכירו את נפוליאון ויכולותיו - מוסטפה פאשה, מפקד הכוח העות'מני, היה גנרל מנוסה שכבר הבין היטב עם מי שיש לו עסק. הוא שמע על יכולות התמרון המבריקות של נפוליאון, והחליט להקים ביצורים הגנתיים חזקים לאורך המפרץ.

זה לא עזר לו.


נפוליאון לא בזבז זמן: הוא אסף עשרת אלפים חיילים ועוד אלף פרשים רכובים, והוביל אותם אל עבר המפרץ. העמדות העות'מניות היו מסודרות בשתי שורות מקבילות, במרחק של כמה מאות מטרים זו מזו: מבחינתו של נפוליאון, זה היה מרחק מספיק גדול כדי שיוכל להתייחס לכל אחת מהשורות כיחידה עות'מנית נפרדת - וכפי שעשה תמיד במצבים שכאלה, הוא תקף את כל אחת מהשורות בנפרד ובכוח עדיף. הפעם, בניגוד לקרבות מול הממלוכים, נפוליאון גם היה הצד התוקף והיוזם - בדיוק כפי שאהב.


נפוליאון הורה לכוח הרגלים שלו לתקוף את מרכז השורה הקדמית של העות'מנית, בעוד שפרשיו איגפו אותם מימין ומשמאל. בתוך זמן לא רב קרס מערך ההגנה הקדמי, והחיילים העות'מנים נמלטו אחורנית, אל הקו השני. נפוליאון עצר את המתקפה לזמן מה לצורך התארגנות, והעות'מנים - כהרגלם - יצאו מהעמדות המחופרות שלהם אל שדה הקרב כדי לערוף את ראשיהם של הפצועים וההרוגים הצרפתיים. אחד מקציניו הבכירים של נפוליאון, יואכים מוראט שמו, הבחין בכך - וניצל את ההזדמנות: הוא הורה לחייליו להסתער על העות'מנים חסרי ההגנה, והמתקפה הצרפתית המפתיעה הצליחה לרסק את קו ההגנה השני של העות'מנים ולחדור עמוק לתוך המחנה שלהם. כל כך עמוק, למעשה, עד שבקרב הזה התחולל אירוע נדיר מאוד בכל תולדות הלחימה. יואכים מוראט מצא את עצמו ליד אוהל הפיקוד העות'מני, נכנס פנימה, וגילה שם את מוסטפה פאשה. קרב פנים אל פנים התפתח בין שני מפקדי הכוחות: הגנרל העות'מני הצליח לשלוף את אקדחו האישי וירה על המפקד הצרפתי, מפלח את הלסת שלו - אבל הפצע לא היה עמוק ומוראט לא התבלבל: הוא שלף את חרבו וגדע את אצבעותיו של פאשה, מפיל את האקדח שלו על הרצפה.


השמועה על נפילתו בשבי של המפקד העות'מני הייתה הקש ששבר את גב הגמל, ואלפי חיילים עות'מנים החלו לברוח משדה הקרב בפאניקה מטורפת. חלקם התבצרו במבצר סמוך, אבל נכנעו בתוך יומיים. רבים אחרים רצו לתוך המים בניסיון להגיע לספינות הבריטיות בשחיה - אבל כמעט כולם טבעו למוות. אחד מהחיילים העות'מנים הבודדים שהצליחו להינצל בשחיה היה קצין צעיר ממוצא אלבני בשם מוחמד עלי. זכרו את השם הזה, עוד נחזור אליו בהמשך.


אם כן, הפלישה העות'מנית-בריטית המשולבת נחלה כישלון חרוץ: בין ששת אלפים לשמונת אלפים חיילים עות'מנים נהרגו, לעומת כמה מאות חיילים צרפתים. אבל נפוליאון ידע שהניצחון המרשים באבו-קיר הוא הישג זמני בלבד. בהינתן השליטה המוחלטת של הבריטים בים התיכון והכישלון בארץ ישראל, הצרפתים היו נצורים, הלכה למעשה, במצרים - והייתה זו רק שאלה של זמן עד שהעות'מנים ישלחו כוח צבאי נוסף.


גם סידני סמית', מפקד השייטת הבריטית, הבין את מצב העניינים הזה - ורקח תוכנית מחוכמת להעמיק עוד יותר את תחושת הלחץ אצל נפוליאון. באוגוסט, מספר שבועות לאחר הקרב היבשתי באבו-קיר, שלח נפוליאון קצין זוטר שלו כדי שינהל משא ומתן עם סידני על חילופי שבויים. סידני, שידע שלצרפתים הנצורים במצרים אין כמעט שום מושג על הנעשה באירופה, השאיר "בטעות" עיתון על השולחן בחדר הדיונים. כשהקצין הצעיר גילה, כצפוי, עניין בתוכנו של העיתון - סידני אישר לו בנדיבות לקחת את העיתון איתו בחזרה אל החוף. כפי שניחש סידני, העיתון הגיע חיש מהר אל נפוליאון - וכשזה קרא את הכותרות, חשכו עיניו. הקואליציה הבריטית-אוסטרית-רוסית הצליחה לדחוק את הכוחות הצרפתיים מאיטליה, ורוב השטח שכבש נפוליאון שנתיים קודם לכן - הלך לאיבוד! צרפת עצמה עמדה בסכנת פלישה, וגם הכלכלה הצרפתית הייתה על הפנים. אגב, אלו לא היו חדשות מומצאות: מצבה של צרפת היה אכן בכי רע, בעיקר בגלל הניהול הכושל של הדירקטוריון ששלט במדינה.


נפוליאון זעם על חברי הדירקטוריון הכושל. "אם כן, תחושותי היו אכן נכונות - איטליה אבדה לנו! האידיוטים האלה! כל פירות נצחונינו נעלמו כלא היו!"

נפוליאון החליט שצרפת זקוקה לו, ורק הוא יכול להציל אותה. בחשאיות מוחלטת, ומבלי לומר לאף אחד פרט לעוזריו הקרובים ביותר, הוא ארגן כוח קטן של שלוש ספינות שימתינו באחד המפרצים החבויים במזרחה של מצרים, ואז… הוא עזב. כן, פשוט ככה: הוא השאיר לקלבר, הגנרל הבכיר ביותר שלו, פתק קצר ותמציתי שבו העביר לידיו את הפיקוד על כח הפלישה הצרפתי במצרים, עלה על אחת הספינות - והפליג לצרפת.


שלוש הספינות הקטנות הצליחו - בעזרת לא מעט מזל - לחמוק מהמצור הבריטי, ושלושה שבועות לאחר מכן נחת נפוליאון באירופה. באותו הזמן בערך הגיעו לצרפת גם הדיווחים אודות הניצחון המרשים באבו-קיר, ונפוליאון התקבל בפריז כמנצח עטור תהילה. לאף אחד, כמובן, לא היה עדיין מושג לגבי עומקו האמיתי של הכישלון במצרים… אבל נפוליאון לא השתהה. בתוך כחודש הוא יזם הפיכה צבאית, הדיח את חברי הדירקטוריון והשתלט על הממשלה. כשנחשפה האמת אודות מה שקרה במצרים, נפוליאון כבר היה קיסר.


בריחתו של נפוליאון - ואין דרך אחרת להגדיר אותה - היכתה בהלם את הצבא הצרפתי במצרים. המפקד הדגול, המצביא הגדול - הקלף הסודי היחידי בידיים הצרפתיות - עזב אותם, והשאיר אותם מוקפים באוייבים מכל עבר, ללא אספקה או תגבורת ועם חוב של עשרה מיליון פרנק. המפקד העליון החדש, קלבר, רתח מזעם. "המנייאק הזה נטש אותנו עם המכנסיים שלו מלאות בחרא!" הוא צרח בזעם, "כשנחזור לאירופה, אני אדחוף לו את החרא הזה לתוך הפנים."


קלבר לא היה אידיוט. הוא ידע שמצבו של הכוח הצרפתי במצרים נואש, והחליט להיכנע. במהלך חודש ינואר, שנת 1800, ניהלו קלבר וסידני סמית' משא ומתן על הסכם כניעה, שבמסגרתו יעזבו הצרפתים את מצרים מרצונם, והבריטים ירשו להם לחזור לצרפת. זה היה הסכם מצוין לשני הצדדים: הצרפתים יוכלו לברוח בשלום ולשמור על כבודם, והבריטים והעות'מנים יקבלו בחזרה את מצרים ללא שפיכות דמים נוספת.


אבל כמעט מיד לאחר חתימת ההסכם בין קלבר וסמית', הטילה הממשלה הבריטית וטו - וביטלה אותו. הסיבה הרשמית לביטול החד-צדדי הייתה לסמית' לא הייתה סמכות לנהל מו"מ בשם מדינתו, אבל הסיבה האמיתית הייתה שהבריטים לא רצו שצבא צרפתי יחזור לאירופה בשלום, כשהם וצרפת עדיין במלחמה. ראש הממשלה הבריטי הורה לסמית' להמשיך במערכה הצבאית, עד שהצרפתים ייכנעו ללא תנאי ויפלו בשבי.


לקלבר לא נותרה ברירה, והוא נערך למגננה נואשת. כשכוח עות'מני בן ארבעים אלף חיילים שהגיע מכיוון ארץ ישראל חדר למצרים מכיוון מזרח, קלבר פגש אותם באזור הליופוליס, כעשרה קילומטרים צפון מזרחית לקהיר - והביס אותם בהחלטיות. אבל זמן לא רב לאחר אותו קרב מוצלח, התנקש צעיר מוסלמי בחייו של קלבר ודקר אותו למוות בזמן שביקר באחד השווקים המקומיים של קהיר. המתנקש נתפס, נכלא ונידון למוות. הוצאתו להורג הייתה אכזרית במיוחד, למען ייראו ויראו: הוא שופד על עמוד בעודו בחיים, וסבל ייסורים איומים עד שנפח את נשמתו.


הפיקוד על צבא צרפת במצרים עבר לידיו של סגנו של קלבר, הגנרל ז'אק עבדאללה מאנו. כפי שמרמז השם, מאנו היה הקצין הצרפתי הבכיר ביותר שבחר להתאסלם: הוא לקח לעצמו אישה מקומית שילדה לו את בנו, ותכנן להקים את משכנו הקבוע במצרים. נפוליאון היה מרוצה מאוד מהתאסלמותו של מנו: כפי שכבר סיפרתי לכם בפרק קודם, הוא ראה בכך דרך מצוינת לנטרל את ההתנגדות המקומית לכיבוש הצרפתי. אבל למרבה צערו של נפוליאון, מאנו היה יוצא דופן בקרב החיילים הצרפתיים. למרות שהיו לא מעט מערכות יחסים בין החיילים והמקומיות, רק מעטים מהן הסתיימו בנישואים ממש - ובכמעט כל המקרים, הנשים המקומיות הן אלה ש'הומרו' לתרבות הצרפתית במקום שהגברים הצרפתיים יקחו על עצמם את התרבות המקומית.


לרוע המזל, ז'אק מאנו לא היה מצביא מוכשר כמו נפוליאון, ואפילו לא כמו קלבר. כשכוח בריטי של כשבעה עשר אלף חיילים, בפיקודו של הגנרל ראלף אברקומבי, נחת ליד אלכסנדריה, מאנו לא השכיל לפעול נגדו מהר מספיק או להביא לקרב כוח גדול מספיק - והתוצאה היתה קטסטרופלית: תבוסה צרפתית משפילה שעלתה בכארבעת אלפים פצועים והרוגים. סגנו של מאנו נפצע באורח אנוש, והכעס שלו על מאנו היה כה רב, עד שעל פי הדיווחים מילותיו האחרונות למפקדו היו שהוא מצביא כל כך גרוע, עד שלא היה נותן לו אפילו לשרת בתור מקלף בצלים במסעדה בפאריז.

ללא נפוליאון בראש שרשרת הפיקוד, ההתמוטטות הצרפתית הייתה מהירה. 


בעשרים ושבעה ביוני, 1800, נפלה קהיר לידי הבריטים. כוחותיו של מאנו התבצרו באלכסנדריה, אבל שלושה חודשים לאחר מכן חתם גם הוא על הסכם כניעה סופי.

אם כן, מסע מלחמה קשה, מפרך ומסוכן שנמשך למעלה משנתיים - הגיע לסיומו בלא כלום. מכל החלומות והפנטזיות של נפוליאון על כיבוש הודו והקמתה של אימפריה אסיאתית שתאפיל על אלו של רומא ואלכסנדר הגדול - נותרו רק כמה טחנות רוח שהוקמו על גדות הנילוס, מסגד או שניים חדשים בקהיר, והמון כתובות גרפיטי שהשאירו אחריהם החיילים הצרפתיים על קירות המקדשים העתיקים בהם ביקרו - כתובות גרפיטי שמי שמבקר במצרים יכול לראות אותם עד היום.


בעצם, תרשו לי לתקן. היה עוד משהו - אולי משמעותי יותר - שנותר בעקבות מסע הכיבוש: ידע. מאה ושישים הסאוונטים שהביא עימו נפוליאון למצרים היו, לכל אורך הדרך, מעין כוח עזר שולי ולא ממש חשוב במערכה כולה - אבל הידע האדיר שצברו במהלך מחקריהם אודות הארץ העתיקה והלא מוכרת הזו הפך, מכורח הנסיבות, למורשת הכמעט יחידה של הכיבוש הצרפתי במצרים. הצרפתים היו גאים מאוד בידע החדש ופורץ הדרך שאספו הסאוונטים, מחקרים שחוללו מהפכה אמיתית בכל הנוגע להכרותו של המדע המערבי עם מצרים העתיקה והעכשווית, כולל מקורותיו הדרומיים של הנילוס שהיו עד אז בלתי מוכרים לחלוטין.


והממצא החשוב והדרמטי ביותר מכל הממצאים והמחקרים שערכו הסאוונטים במצרים היה, ללא צל של ספק, אבן הרוזטה. לוח האבן הזה, למרות שלא פוענח עדיין, היה המפתח לפיצוחה של חידת ההירוגליפים, ולכולם היה ברור שברגע שתפוצח החידה הזו - תיפתח הדלת לעושר אדיר של ידע חדש שישפוך אור על העולם העתיק כולו, שכן המצרים הקדמונים היו בקשרי מסחר או מלחמה עם כמעט כל עמי האזור במשך אלפי שנים, והמסמכים והכתובות שהשאירו מאחוריהם היו אוצר בלום של תיעוד היסטורי יחיד במינו. למעשה, אבן הרוזטה הייתה כל כך יקרת ערך, עד שעל פי המסופר הגנרל מאנו שמר אותה מתחת למיטתו שלו.


אבל הבריטים, באופן לא מפתיע, דרשו לקבל לידיהם את כל תוצרי המחקרים של הסאוונטים - ציורים, מסמכים, פוחלצים וכמובן את אבן הרוזטה - כשלל מלחמה. הסאוונטים נעמדו על הרגליים האחוריות. הם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן להפרד מהממצאים שאספו במשך חודשים של עבודה קשה תוך סיכון עצמי ניכר. הבריטים התעקשו, ואיימו לקחת את הכל - בכוח. הסאוונטים לא ויתרו, והודיעו לבריטים שהם מעדיפים לשרוף את כל החומר שאספו - ולא לתת אותו.


המצב היה נואש, ונדמה היה שאם שני הצדדים יתמידו בעקשנותם, התוצאה תהיה קטסטרופה מדעית שאפשר להשוות אותה לאובדנה הטרגי של ספריית אלכסנדריה ההיסטורית, שעלתה באש במאה הראשונה לפני הספירה ויחד איתה אבדו לנצח אלפי מסמכים היסטוריים חסרי תחליף.


אבל למרבה המזל, ההגיון גבר במקרה הזה על הרגש, והגנרל הבריטי אברקומבי הסכים להחריג את תוצרי מחקריהם של הסאוונטים משלל המלחמה של הבריטים, ולאפשר להם להחשב כרכושם האישי של החוקרים שאותו הם יכולים לקחת עימם בחזרה לצרפת.


הכל - פרט לאבן הרוזטה. על היהלום הזה הבריטים לא היו מוכנים לוותר, ויתהפך העולם. הגנרל מאנו, שהאבן הייתה כאמור ברשותו, ניסה לטעון שמדובר גם כן ברכוש פרטי שלו - אבל אברקומבי היה נחרץ: אם לא תעבירו לרשותנו את אבן הרוזטה, ניקח אותה בכוח.


מאנו נכנע. שני מדענים בריטים נשלחו לביתו של מאנו בקהיר, שם הוביל אותם קצין צרפתי אל ערימה גדולה של שטיחים באחד מחדרי הבית - שמתחתם הייתה חבויה האבן הגדולה. על פי העדויות, בזמן שחלפה הכרכרה הבריטית ועליה אבן הרוזטה ברחובות קהיר, ספגו החיילים הבריטים שנהגו בה אינספור קללות ועלבונות מצרפתים ואפילו מצרים מקומיים שזעמו על מה שראו כגזל של אוצר יקר ערך.


בפברואר 1802 הגיעה אבן הרוזטה לאיים הבריטים, והוצבה אחר כבוד במוזיאון ההיסטוריה הבריטי. מהרגע הראשון ועד ימינו אנו, האבן הזו היא סנסציה: המיצג המבוקש ביותר במוזיאון בהפרש ניכר על כל מיצג אחר. למעשה, המוצר הנמכר ביותר מאז ומעולם בחנות המוזיאון הבריטי - מוזיאון שמחזיק עושר בלתי נתפס של ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים - היא גלויה פשוטה ועליה צילום רגיל לגמרי של אבן הרוזטה.


וכמובן, אבן הרוזטה אכן קיימה את ההבטחה שהייתה גלומה בה. הבריטים והצרפתים יצרו העתקים של הכתובות השונות על האבן והפיצו אותם למלומדים בכל רחבי אירופה. גם ז'אן ג'וזף פורייה - מבכירי הסאוונטים במשלחת של נפוליאון - החזיק בידו עותק כזה. כשחזר פורייה לצרפת אחרי הכניעה לבריטים, הוא מונה למושל רשות מקומית באזור גרנובל שבצרפת, ובאחד מביקוריו בבתי הספר שבאיזור פגש ילד צעיר - בן שמונה בלבד - בשם ז'אן פראנסואה שמפוליון (Champollion). 


שמפוליאון הצעיר היה נלהב ביותר ללמוד על מצרים העתיקה, ופורייה הזמין אותו לביתו - שם הראה לו את האוסף העשיר של עתיקות ופפירוסים שהביא עמו ממצרים. המפגש הזה הותיר חותם כה גדול על שמפוליאון, עד שהוא החליט להקדיש את חייו לפיצוח חידת ההירוגליפים. הוא למד את כל השפות ה'אורינטייליות' המוכרות - עברית, ארמית וכדומה - ובעיקר את השפה הקופטית, שהיא שפה עתיקה הקרובה מאוד לשפה בה דיברו המצרים הקדמונים. כשהיה בן 19, כתב ביומנו שהגיע למצב שהוא חולם רק בקופטית ומצרית. ארבע עשרה שנים לאחר מכן התפרץ שמפוליון הנרגש לחדרו של אחיו, הודיע לו שהוא יודע איך לקרוא את כתב ההירוגליפים - והתעלף. זה רק תקציר העניינים, כמובן: סיפור פענוחה של אבן הרוזטה ופיצוח כתב החרטומים הוא סיפור מורכב ומרתק שראוי לפרק משל עצמו.


בעידודו של הקיסר נפוליאון, התפרסמו כל המחקרים שערכו הסאוונטים במצרים בסדרת ספרים עבי כרס שיצאו לאור בין השנים 1809 ו-1829, יחד עם איורים נהדרים, בעיקר פרי מכחולו של הצייר המחונן דנון. הספרים והאיורים האלה הובילו לעלייתה של ה'אגיפטומניה' - מעין טירוף תרבותי שאחז באירופאים, שהוקסמו מהתגליות הרומנטיות של מומיות, פפירוסים עתיקים ומקדשים מרשימים. בכל רחבי אירופה החלו מופיעות תערוכות בנושא מצרים, אירועים תחת התמה של מצרים העתיקה - כולל תלבושות רלוונטיות, כמובן - ואינספור ספרים, הצגות ומאוחר יותר גם סרטים סביב הנושא הזה, שמלווה אותנו עד היום. אפשר בהחלט לומר שהמורשת המשמעותית ביותר של מסע נפוליאון במצרים היא התרומה שלו להבנה עמוקה של ההיסטוריה של העולם העתיק, כולל כמובן את תקופת המקרא.


זמן מה לאחר שכבשו הבריטים את מצרים מהצרפתים, השתלטו עליה מחדש הממלוכים - אבל הם, בתורם, הוכו וגורשו על ידי כוח בפיקודו של קצין בצבא העות'מני: מוחמד עלי. כן, אותו מוחמד עלי שניצל בנס בקרב באבו-קיר. עלי מונה למושל מצרים, ערך שורה של רפורמות מקיפות במדינה הנחשלת, והפך אותה למצרים המודרנית שאנחנו מכירים כיום. מעניין לציין שעלי, ששלט במצרים במשך ארבעים ושלוש שנים, עמד בקשרים מצוינים עם הצרפתים, ושיתוף הפעולה שלו איתם הוא זה שאיפשר את חפירתה של תעלת סואץ. עלי גם איפשר את המשך קיומו של מכון מצרים - מכון המחקר שהקימו הסאוונטים בקהיר - והמכון הזה קיים, למעשה עד ימינו! הגוף המדעי הותיק ביותר במצרים, ואחד הותיקים במזרח התיכון כולו. לרוע המזל, המבנה בו נמצא המכון נשרף כמעט עד היסוד במסגרת המהומות של האביב הערבי ב-2011, וחלק גדול מהפריטים ההיסטוריים יקרי הערך שנשמרו בו עלה באש.


כשנסתיימה המערכה הבריטית במצרים, סידני סמית' חזר לאנגליה. הוא נבחר לפרלמנט האנגלי, קודם לדרגת אדמירל זוטר והשתתף בקרבות ימיים נוספים. הוא נותר הרפתקן וחובב קרבות למשך כל חייו. למשל,על פי אחד הסיפורים, הוא שהה בבלגיה כשיום אחד שמע מרחוק הדי פיצוצים. סידני בירר במה מדובר, וגילה שאלו הדי קרב שמתנהל באזור ווטרלו בין כוחותיו של נפוליאון לקואליציה של מספר מדינות, ביניהן בריטניה. מבלי לחשוב פעמיים מיהר האזרח סידני אל שדה הקרב, מצא כלי נשק שנשמט מידיו של חייל שנהרג - והצטרף ללחימה… בערוב ימיו היה סידני סמית' פעיל נחרץ נגד העבדות, אבל צבר חובות רבים ובסופו של דבר ברח מאנגליה לצרפת והתיישב בפאריז, שם נמצא גם קברו.


עבור נפוליאון בונפרטה, הקמפיין במצרים היה רק יריית הפתיחה לקריירה צבאית מדהימה ורבת תהפוכות. אחרי שמינה את עצמו לקיסר צרפת, הוא הביס - שוב - מספר קואליציות של מדינות אירופאיות שניסו להגביל את צעדיו, וכבש שטחים עצומים באירופה. בכל מקום שכבש חולל נפוליאון מהפכה עמוקה בתרבות ובשלטון המקומי: הוא ערך רפורמות ליברליות ברוח המהפכה הצרפתית במדינות רבות, שינה את עולם המשפט מהקצה אל הקצה, עודד ודחף את עולם האמנות והמדע וריסק את הפאודליזם הישן.


רק ב-1813, אחרי תבוסה קשה בקרב ליד לייפציג, הצליחו האירופאים לדחוק את רגליו של נפוליאון בחזרה לתוך צרפת - ובהמשך, אילצו אותו להתפטר ולצאת לגלות באי אלבה שליד טוסקנה. שנתיים מאוחר יותר ברח נפוליאון מאלבה והשתלט שוב על צרפת - אבל אז הובס סופית בקרב ווטרלו, והוגלה לאי נידח באוקיינוס האטלנטי בשם סנט הלנה, שם הלך לעולמו שש שנים מאוחר יותר, ב-1821.


כשפתחתי את הסדרה הזו על נפוליאון, לפני חמישה פרקים תמימים, אמרתי לכם שהאירועים שהתרחשו סביב חומותיה של העיר המנומנמת עכו השפיעו, במידה רבה, על העולם המודרני שאנחנו מכירים היום. אמרתי גם שאני יודע שזו נשמעת כמו אמירה מוגזמת, אבל שאני מקווה שבסוף הסדרה הזו - תסכימו איתי. הנה דברים שהכתיב נפוליאון לעוזרו, בעודם צופים על האוקיינוס רחב הידיים שהקיף את האי הקטן שלהם.


"אם עכו הייתה נופלת לידי הצבא הצרפתי, מהפכה גדולה הייתה מתחוללת במזרח. הייתי מייסד שם אימפריה, ועתידה של צרפת היה שונה לחלוטין. [...] אחרי עשר שנים של שלטון צרפתי, אלכסנדרייה הייתה משקמת את ביצוריה, והייתה עשויה להיות אחת הערים המבוצרות היפות ביותר באירופה. [...] מים מהנילוס היו מגיעים אליה כל השנה דרך תעלה, היינו יוצרים תקשורת טובה יותר בין המזרח התיכון והים האדום, מספנות היו נבנות בסואץ. סוכר, כותנה ואורז היו גדלים בשפע במצרים העליונה, וסכרים ומשאבות היו מביאים את ההצפות השנתיות של הנילוס תחת שליטה. לא היה חולף זמן רב, ומצרים הייתה מכריזה על עצמאות. כעבור חמישים שנה, הציוויליזציה הייתה מתפשטת גם לתוך אפריקה עצמה, ומדינות אדירות היו מוקמות בה ונהנות מכל היתרונות של התרבות והמדע המערביים. [... אבל] הדברים הקטנים ביותר יכולים להשפיע על האירועים הגדולים ביותר. לו רק הייתה עכו נופלת לידיי, הייתי משנה את העולם."



מקורות

http://napoleon.nli.org.il/heb/

https://www.mytelaviv.co.il/index.php?dir=site&page=articles&op=item&cs=3477

http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/2/106622.pdf

http://www.napoleonicsociety.com/english/Life_Nap_Chap13.htm

https://web.archive.org/web/20050312071022/http://www.e-mago.co.il/e-magazine/roads.html

https://en.wikipedia.org/wiki/Napoleon

http://www.touregypt.net/hfrench.htm

https://books.google.co.il/books?id=HbDHgfdwfWUC&pg=PT57&lpg=PT57&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false

http://www.historyofwar.org/articles/wars_french_egypt.html

https://www.pbs.org/empires/napoleon/n_war/campaign/page_2.html

https://www.thoughtco.com/napoleon-and-the-italian-campaign-1221692

https://www.nytimes.com/2006/06/16/arts/design/16nile.html

https://scholarship.shu.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=2876&context=dissertations

https://frenchquest.com/2019/05/30/my-frenchquest-napoleon-in-egypt/

https://blog.britishmuseum.org/everything-you-ever-wanted-to-know-about-the-rosetta-stone/

https://en.wikipedia.org/wiki/Rosetta_Stone

https://www.napoleon-series.org/research/miscellaneous/c_rosetta.html

http://www.historyofwar.org/articles/battles_aboukir1.html

https://books.google.co.il/books?id=fYsAahjQ5xQC&pg=PT353&redir_esc=y#v=onepage&q&f=true

https://archive.org/details/growthnapoleona00youngoog/page/n156/mode/2up

https://books.google.co.il/books?id=36UNAAAAIAAJ&dq=napoleon%20siege%20of%20acre&pg=PA128#v=onepage&q=napoleon%20siege%20of%20acre&f=false