נפוליאון במזרח התיכון, חלק ב' - עם הגב אל הקיר

ביוני 1798 נחתו למעלה משלושים אלף חיילים צרפתים, שהפליגו על סיפונן של יותר משלוש מאות ושלושים ספינות - כוח הפלישה הימי הגדול ביותר בהיסטוריה - בחופיה של מצרים. בראשם עמד נפוליאון בונפרטה, שלמרות שהיה בן 29 בלבד - כבר נחשב בעיני רבים בצרפת לאחד המצביאים הגדולים שקמו למדינה האירופית. נפוליאון ביקש לכבוש את מצרים, לא רק לשם גדולתה ויוקרתה של צרפת - אלא גם, ואולי בעיקר, כדי לממש את החזון הגרנדיוזי הפרטי שלו: לכבוש את אסיה כולה, משם להתרחב אל הקמתה של אימפריה חובקת עולם, כזו שתאפיל בזוהרה אפילו על האימפריות של אלכסנדר הגדול והרומאים.

בונפרטה כבש בסערה את אלכסנדריה ומיהר להצעיד את כוחותיו לעבר קהיר - אבל הצבא הצרפתי לא היה מוכן כראוי למפגש עם האקלים המדברי, והמסע הרגלי בן ארבעת הימים הפך לפיאסקו הזוי שעלה לנפוליאון בחייהם של כאלף וחמש מאות חיילים - וכמעט התפוררות מוחלטת של הצבא הצרפתי. כעת, בכפר קטן על גדות הנילוס בשם שוברָח'יט, המתינו לו כעשרים אלף חיילים ופרשים ממלוכים: הלוחמים הנועזים ביותר במזרח התיכון כולו.

בניגוד למערכה שניהל באיטליה ובאוסטריה - יריבים ותיקים של צרפת - נפוליאון לא ידע למה לצפות מיריביו הממלוכים. מה תהיה הטקטיקה שלהם? באלו כלי נשק הם משתמשים? בנוסף - הצרפתים היו בנחיתות ברורה מבחינת מספר הפרשים ותותחי ארטילריה שעמדו לרשותם, שני כוחות שנחשבו לקריטיים על שדה הקרב.

האסטרטגיה הצרפתית המקובלת הייתה לארגן את הכוחות במלבנים, שכל אחד מהם מורכב משלוש שורות של חיילים. מטרת המבנה הזה הייתה לאפשר ירי רצוף, מכיוון שטעינת רובה באותה התקופה הייתה עניין מורכב שדרש כמה עשרות שניות: בזמן ששורה אחת של המבנה יורה אל עבר האויב, שתי השורות האחרות טוענות ומכוונות את הנשקים שלהן. נפוליאון, שכאמור נכנס אל הקרב הזה כשאין לו מושג מול מה הוא עומד להתמודד, החליט ליתר ביטחון לעבות את המבנים והציב את החיילים שלו בשש שורות, במקום שלוש.

מולם, במרחק של כמה קילומטרים, עמדו הממלוכים. לוחם ממלוכי היה מחזה מרשים לכל הדעות. הממלוכים עטו על עצמם בדים צבעוניים וקסדות או טורבנים מוזהבים, וחגרו על מותניהם פגיונות משובצים באבנים יקרות וחרב מעוקלת שעל פי העדויות הייתה מסוגלת לערוף את ראשו של חייל אויב במכה חלקה אחת. כל פרש ממלוכי החזיק על גופו שלושה כלי יריה - שני אקדחים ורובה - ופמליה צמודה של עוזרים דאגה לו לאספקה קבועה של תחמושת.

בבוקרו של השלושה עשר עשר ביולי ניצבו שני הצבאות זה מול זה. הפרשים הממלוכים היו חסרי סבלנות: הם הקיפו את המלבנים הצרפתיים, מחפשים את נקודת החולשה במערך של נפוליאון. במשך שלוש שעות תמימות ומתוחות הסתובבו הממלוכים מסביב לצרפתים - ולבסוף, החלה ההסתערות.

הפרשים הממלוכים דהרו במהירות אל עבר הצרפתים. כל פרש שלף את הרובה שלו וירה אל עבר השורות הצרפתיות. לאחר מכן השליך את הרובה מאחוריו, שלף את שני אקדחיו וירה גם בהם. כל הזמן הזה, החיילים הצרפתים עמדו איתן, ולא שברו את המערך ההגנתי: למרות התלאות שעברו במדבר בדרך לשוברח'יט, הם עדיין היו צבא מאומן ולמוד ניסיון אחרי שנים של קרבות במסגרת מלחמת האזרחים בצרפת והקמפיין באיטליה ואוסטריה. הקצינים הצרפתים המתינו בסבלנות, מפתים את הפרשים הממלוכים הדוהרים להתקרב אליהם עוד ועוד - ורק כשהיו הפרשים במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד, נתנו את פקודת הירי. מכת האש הצפופה והמרוכזת השמידה באבחה אחת את חיל החלוץ הממלוכי המתקדם - אבל לא בכדי נועדו הממלוכים כלוחמי עזי נפש במיוחד: הגל השני של הפרשים הממלוכים לא האט לרגע. הממלוכים השליכו את האקדחים הריקים מאחוריהם, ושלפו את חרבותיהם המעוקלות.

שימו את עצמכם בנעליו של הטוראי הצרפתי שעמד בשורה הראשונה של מערך ההגנה, וצפה באימה במאות סוסים דוהרים לעברו בריצה מטורפת, חרבותיהם של הפרשים נוצצות בשמש הלוהטת. כמה מאיתנו היו מסוגלים לעמוד במקום בסיטואציה כזו, ולא לפתוח במנוסה מבוהלת? כמה אומץ נדרש מחייל כזה? אבל הצרפתים לא ברחו. הם הרימו את הביונטות שלהם, וכיוונו אותם אל עבר הפרשים המסתערים. זה היה יתרון נוסף של המבנה הצרפתי הצפוף. הלוחמים הממלוכים היו אולי עזי-נפש וחסרי פחד, אבל מעטים הסוסים שיסכימו להסתער על יער צפוף של ביונטות חדות. הסוסים המפוחדים התרוממו על רגליהם האחוריות, וההסתערות נבלמה.

במשך שעה שלמה ניסו הממלוכים שוב ושוב להסתער על הכוחות הצרפתיים, ובכל פעם נבלמו על ידי אש צפופה של הארטילריה וחיל הרגלים הצרפתי. ואז, רגע לפני הסתערות נוספת - נשמע לפתע פיצוץ אדיר מכיוון הנילוס. קבוצה של חמש סירות צרפתיות שהפליגו במעלה הנילוס, כליווי לכוחות הרגליים, נתקלו בכוח של שבע ספינות ממלוכיות - ובקרב הימי שפרץ ביניהן נפגעה ספינת הדגל הממלוכית מפגז צרפתי. מחסני התחמושת בבטן הספינה התלקחו - והספינה הממלוכית התפוצצה בקול נפץ אדיר שנשמע למרחק של עשרות קילומטרים. הפיצוץ הדרמטי הימם את הממלוכים, והם החליטו לסגת ולנסות את מזלם נגד הצרפתים ביום אחר.

הקרב בשוברח'יט הסתיים, אם כן, בניצחון צרפתי: שלוש מאות פצועים והרוגים ממלוכים, אל מול כמה עשרות נפגעים צרפתים בלבד. אבל נפוליאון ידע שהקרב בשוברח'יט היה רק ניסוי כלים: עשרים אלף הלוחמים הממלוכים שניצבו מולו בשוברח'יט היו רק כוח חלוץ שנועד לבחון את עוצמתם של הצרפתים. בקהיר, בירת הממלוכים, יחכה לו עיקר הצבא הממלוכי - ושם יהיה המבחן האמיתי של הצרפתים.

וכך, אחרי מנוחה קצרה, שוב הורה נפוליאון לכוחותיו לצעוד דרומה, אל קהיר. נפוליאון, כזכור, האמין בתמרונים מהירים והחלטיים ולכן הוא הורה לקצינים שלו שלא לצעוד לצד הנילוס המתפתל - דבר שיאריך את הדרך ואת זמן הצעידה - אלא לנוע בקו ישר, הדרך הקצרה ביותר בין שוברח'יט וקהיר.

זו הייתה טעות. בכל שנה הנילוס עולה גדותיו ומציף את השדות החקלאיים של הדלתא - וכשהוא נסוג הוא משאיר מאחוריו בוץ סמיך ודביק. הבוץ הסמיך הזה מירר את חייהם של החיילים שבוססו בו באיטיות מייסרת, וגלגלי העגלות שלהם שקעו בבוץ העמוק שוב ושוב. גם הצמא והרעב חזרו להכות בצרפתים - ואליהם התווסף אויב חדש ומסוכן במיוחד: מחלת עיניים בשם 'גרענת' (Trachoma, בלעז  - או Optalmia, כפי שנודעה אז.) הגרענת נגרמת על ידי חיידק שמתיישב על הלחמית, אותו קרום רטוב שעוטף את העין, וגורם לגירוי והפרשות. הדלקת החיידקית גורמת לצלקת, והצלקת הזו גורמת לריסים להתעקל לכיוון העין עצמה. החיכוך המתמשך עם הריסים גורם לשחיקה של הקרנית, ואם לא מטפלים בחיכוך הזה - הקרנית נהרסת לחלוטין, והחולה מתעוור. אלפי חיילים וקצינים צרפתים לקו בגרענת בעקבות תנאי ההגיינה הירודים, ורבים מהם התעוורו - מי בעין אחת, ומי בשתי העיניים.

שוב החלה המשמעת בצבא הצרפתי להתפורר. נפוליאון רצה למנוע חיכוכים עם האוכלוסיה כדי לשמור על יחסים טובים בין הצרפתים והמצרים, אבל החיילים שלו היו רעבים, צמאים וחולים - וכל כפר שעמד בדרכם ניבזז והוחרב עד היסוד. שוב נרשמו התאבדויות רבות, כשהחיילים הצרפתים המסכנים העדיפו לקחת את חייהם ביוזמתם מאשר למות באכזריות בידיהם של השודדים הבדואים או למות מצמא ומרעב.

לאחר שבוע של מסע מפרך, התעוררו סוף סוף נפוליאון וחייליו לֵמראה לו חיכו מאז עזבו את פריז: על קו האופק עמדו הפירמידות המסתוריות של גיזה והמסגדים המפוארים של קהיר. נפוליאון, אשף התעמולה, ניצל את הרגע הזה עד תום. הוא התייצב מול חייליו, הצביע על הפירמידות הענקיות שמדרום, ואמר -

"אתם צועדים כעת אל קרב שיהיה חקוק לנצח בזכרונו של המין האנושי. אתם עומדים להילחם במשעבדיה של מצרים. חיילים! ארבעת אלפים שנות היסטוריה מביטות בכם ברגע זה."

וכך, בעשרים ואחת ביולי, 1978, התייצבו צבאו של נפוליאון וצבאותיהם של איברהים ומוראד ביי, זה מול זה לא רחוק מכפר בשם אֵמבָּבֵה (Embabeh). כשמונה עשרה אלף חיילים צרפתים, אל מול יותר מעשרים וחמישה אלף לוחמים ממלוכים. כולם ידעו שזה עומד להיות הקרב המכריע. אם הצרפתים ינצחו - מצרים שלהם: לא היה במצרים כולה כוח צבאי ממלוכי גדול יותר מזה שניצב מולם כרגע. בשביל הממלוכים, זה היה קרב של להיות או לחדול. הם לא נלחמו על קהיר לבדה, אלא על גורלם של שבע מאות שנות שלטון במצרים.

נפוליאון תמיד העדיף התקפה על פני מגננה - אבל גם הוא הבין שמצבם הנוכחי, החיילים שלו פשוט לא מסוגלים פיזית להסתער. על כן הוא שוב סידר את חייליו במלבנים בעומק של שש שורות, כשבמרכז כל מלבן שכזה הוצבו כמה תותחי ארטילריה.

הפרשים הממלוכים הסתדרו בשורה רחבה: אלפי קסדות מוזהבות ופגיונות בוהקים נצצו לכל רוחב החזית, מאופק עד אופק. מוראד ביי עצמו פסע על סוסו בין כוחות הפרשים, מחרף ומגדף את הצרפתים ומלהיב את החיילים שלו. המתח באוויר היה בלתי נסבל ממש. ואז, בשעה שלוש ושלושים אחרי הצהריים - נתן מוראד ביי את הפקודה, ואלפי פרשים ממלוכים הסתערו על המערך הצרפתי.

צריך לתת קרדיט ללוחמים הממלוכים על אומץ ליבם: הפרשים הממלוכים דהרו אל עבר השורות הצרפתיות ללא מורא, בגדיהם הצבעוניים מתנופפים מאחוריהם, רוביהם וחרבותיהם בידם. אבל כשמדובר בהסתערות פרשים, אומץ הוא רק חלק מהעניין: גם משמעת היא כורח חיוני. כדי להמם את הכוחות המגנים בכוחות עדיפים, על הפרשים המסתערים לשמור על מבנה אחיד ולהגיע כולם לנקודת המפגש עם האויב פחות או יותר בו זמנית. אבל משמעת, למרבה הצער, לא הייתה הצד החזק של הממלוכים. כל פרש רצה להיות הראשון שיסתער על הצרפתים, ולכן ההסתערות הממלוכית הפכה חיש מהר מהסתערות מאורגנת - למשהו שמזכיר יותר מירוץ סוסים. הקו הממלוכי המתקדם התפרק, ובמקום להסתער על הצרפתים בכוחות עדיפים הפרשים הממלוכים פגשו את המערך הצרפתי בבודדים או בקבוצות קטנות.

נפוליאון ניצל את חוסר המשמעת הממלוכי עד תום. הוא הורה לקציניו להמתין עד שיהיו הפרשים הממלוכים קרובים ככל האפשר אל הקו הצרפתי - ורק אז להורות לאנשיהם לפתוח עליהם באש.

כך מתאר טוראי צרפתי את תוצאות ההסתערות הממלוכית:

"הם השליכו את עצמם לעברנו בהסתערות מטורפת. הפקודות שלנו היו - אף אחד לא זז! בקושי נשמנו. [הקצין] הורה לנו לא לפתוח באש עד שייתן את הפקודה. הממלוכים היו כמעט עלינו. פקודת הירי ניתנה, סוף סוף - וזה היה טבח אמיתי. חרבותיהם של האויבים פגשו את הביונטות של השורה הקדמית שלנו. זה היה כאוס שלא יאמן: סוסים ופרשים התרסקו עלינו, וחלק מאיתנו נפלו אחורנית. כמה מהממלוכים עלו באש, כשהרשף מרובי המוסקט שלנו הצית את הבגדים הפרחוניים שלהם. אני עמדתי ליד הדגל וראיתי ממש לידי כמה ממלוכים פצועים, עולים באש, עדיין מנסים לשסף את רגליהם של החיילים שלנו בשורה הראשונה. אבל אנחנו עמדנו בכזו צפיפות, שאני חושב שהם בטח חשבו שאנחנו מחוברים יחד. מימי לא ראיתי אנשים כל כך אמיצים, וכל כך נחושים."

הפרשים הממלוכים לא הצליחו לשבור את המערך הצרפתי הצפוף, והמוסקטים והארטילריה הצרפתית טבחו בהם ללא רחם.

ההסתערות הכאוטית לא הייתה הטעות היחידה של הממלוכים. איברהים ומוראד חילקו את הכוחות שלהם לשניים: אחד, בפיקודו של מוראד ביי, התנגח עם כוחותיו של נפוליאון בגדה המערבית של הנילוס. הכוח השני, תחת איברהים ביי, עמד בגדה המזרחית של הנילוס וחיכה לשעת כושר להצטרף לקרב.

החלוקה הזו הייתה, מבחינתו של נפוליאון, מתנה משמיים. כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, נפוליאון היה אשף בזיהוי נקודות חולשה מקומיות אצל אוייביו - וניצול החולשות האלה עד תום באמצעות תמרון מהיר של כוחות עדיפים. הוא שלח חלק מהפרשים שלו מזרחה, לאגפו של מוראד ביי - ולכד את הכוח שלו בצבת אימתנית של ברזל, בעוד שאיברהים ביי, עדיין בגדה המזרחית של הנילוס, לא יכול היה לעשות דבר.

צדק הטוראי הצרפתי כשבחר להשתמש במילה 'טבח', לתאר את מה שאירע באותו קרב. כוחותיו של נפוליאון מחצו את כוחותיו של מוראד ביי והשמידו אותם בסיטונאות: מאות ממלוכים שניסו לברוח משדה הקרב קפצו אל הנילוס - אבל הצרפתים ירו בהם מהחוף וחיסלו רבים מהם.

בתוך שעתיים בלבד הסתיים הקרב - והניצחון הצרפתי לא יכול היה להיות יותר ברור: כשלושת אלפים הרוגים ממלוכים - אל מול שלושים הרוגים צרפתיים בלבד. הצרפתים גם תפסו שלל אדיר: אלפי מטבעות זהב ואבנים יקרות שהלוחמים הממלוכים נשאו על גופם, ועוד עשרות קני ארטילריה, פגזים ותחמושת לרובים.

הקרב הזה זכה לשם 'קרב הפירמידות' - למרות שנערך, למעשה, כמה עשרות קילומטרים מהפירמידות עצמן - והוא זכור עד היום כאחד הקרבות ההחלטיים והחד-צדדיים ביותר בהיסטוריה. אם למישהו היה ספק בגאוניותו של נפוליאון בונפרטה כמצביא צבאי - קרב הפירמידות סילק לגמרי כל ספק שכזה.

ובכל זאת, ניצחונו של נפוליאון לא היה מושלם. מוראד ביי עצמו, וכמה אלפים מלוחמיו - הצליחו לברוח משדה הקרב, וחמקו אל השטחים הרחבים והלא-מוכרים של הדרום העמוק של מצרים. איברהים ביי, שצפה בקטל מצידו השני של הנילוס, הבין שאין לו סיכוי לעמוד מול כוחותיו של נפוליאון: הוא אסף את צבאו נמלט אל מדבר סיני. והכי גרוע, מבחינתו של נפוליאון: איברהים לקח איתו גם את השליט הרשמי של קהיר מטעם האימפריה העות'מנית. אמנם השליט הזה היה רק בובה, והכוח האמיתי היה בידיהם של מוראד ואיברהים - אבל נפוליאון קיווה להעזר בשליט הרשמי הזה כדי לשלוט בתושביה של קהיר באותו האופן שבו השאיר בתפקידו את המושל של אלכסנדריה. ללא שליט מקומי שכזה, ידע נפוליאון, השליטה בקהיר תהיה קשה יותר - והוא צדק.

ימים ספורים לאחר הניצחון הדרמטי בקרב הפירמידות, נכנס נפוליאון לקהיר בתהלוכה מפוארת. כל האצולה הממלוכית נמלטה מהעיר מבעוד מועד, והצרפתים התיישבו בארמונות המפוארים שהשאירו האצילים מאחור.

לנפוליאון היו תוכניות גדולות עבור קהיר. אחרי שבע מאות שנים של שלטון ממלוכי כושל ונצלני, קהיר - פעם מרכז תרבותי רב השפעה ואבן שואבת למלומדים מכל רחבי העולם המוסלמי - הייתה כעת צל חיוור של עצמה. אשפה מילאה את הרחובות הצרים, מגיפות היכו בתושבים בכל שנה, וכלבי פרא - שעל פי חלק מהדיווחים, מספרם עלה אפילו על מספר התושבים בעיר - שלטו ברחובות אחרי רדת החשיכה. ואף על פי כן, קהיר הייתה עדיין העיר החשובה ביותר במצרים - הן מבחינה מנהלתית והן מבחינה מסחרית - ואחת הערים החשובות במזרח התיכון כולו. עם חצי מיליון תושבים, היא הייתה אפילו גדולה יותר מפריז! נפוליאון ביקש להוכיח למצרים שהכיבוש הצרפתי הוא לא כיבוש נצלני, ושהצרפתים באמת מביאים איתם למזרח התיכון את הקדמה והנאורות.

ואכן, ממש מהרגע הראשון שרגלו דרכה בקהיר, החל נפוליאון לשנות את פני העיר מהקצה אל הקצה. כבר ביום הראשון הוקמו בקהיר ארבעה בתי חולים חדשים, ובהמשך אותו היום חתם נפוליאון על צווים שאסרו על קבורה בתוך שטחי העיר, כדי למגר את המגפות. כלבי הפרא הורעלו בהמוניהם, ותאורת לילה הותקנה ברחובות הראשיים. נפוליאון גם הורה למהנדסי הצבא להכין תוכניות לסלילת דרכים רחבות באזורים המרכזיים של העיר, במקום מבוך הסמטאות הצרות ששלטו בה.

במקביל, ניסה נפוליאון לשכנע את תושביה של קהיר שהכיבוש הצרפתי - שלא כמו מסעות הצלב בעבר - לא נועד כדי להפיץ את הנצרות ברחבי מצרים. נפוליאון רצה להראות למצרים שצרפת מכבדת את האיסלאם, ואפילו יותר מזה: הוא ביקש לשכנע אותם שהוא עצמו יותר מוסלמי - או 'מוסלמי אמיתי' - מהממלוכים ששלטו עליהם עד כה. נפוליאון הביא עימו מצרפת מכונת דפוס, וכך כתב לאזרחים המקומיים במנשר שהודפס והופץ בארבעת אלפים עותקים.

"בשם אללה הרחמן והרחום. אין אלוהים מבלעדי אללה. אין לו שותף ואין הוא חולק כוחו עם אחר. [...] במשך זמן רב מדי חבורת עבדים שנקנתה בגיאורגיה ובקווקז שלטה ביד רמה בארץ היפה ביותר בעולם. בעיני האל, כל האנשים נבראו שווים: מה אם כן נותן לממלוכים את הזכות, לכל מה שעושה את החיים נוחים ונעימים? מי הם הבעלים של כל האחוזות הגדולות הללו? הממלוכים. מי מחזיקים בעבדים היפים ביותר, בסוסים הנפלאים ביותר ובבתים המפוארים ביותר? [...] פעם היו לכם ערים גדולות, תעלות רחבות ידיים ומסחר משגשג. מה כילה כל זאת אם לא החמדנות, חוסר השוויון והעריצות של הממלוכים?"

נפוליאון זימן לארמונו את חכמי הדת המוסלמים של קהיר, ואירח אותם בנדיבות. הוא אפילו התלבש בבגדים המקומיים - אבל אחרי שקציניו רמזו לו שהוא נראה מגוחך בגלביה ותרבוש, הוא ירד מהעניין. עושה רושם שנפוליאון יצא מגדרו כדי לפייס ולרכך את חכמי הדת - אבל הם לא התרשמו במיוחד. אם אתה באמת רציני, הם שאלו אותו - אז למה שאתה וכל הצבא שלך, לא תתאסלמו? אולי תופתעו לשמוע - אבל נפוליאון לא התנגד. זה לא שהיה אכפת לו מהאיסלאם, כמובן: הוא חשב שזה יהיה צעד רשמי בלבד, ובדיוק כפי שהחיילים לא ממש מקיימים את כל מצוות הנצרות, הם גם לא יקיימו את מצוות האסלאם. אבל אז הודיעו לו האימאמים שאם החיילים הצרפתים מתאסלמים - המשמעות היא שאסור להם לשתות יותר אלכוהול...וזו כבר הייתה בעיה, כמובן, כי 'צרפתי' ו'יין' הן פחות או יותר מילים נרדפות.

התאסלמות, אם כן, ירדה מעל הפרק - אבל נפוליאון לא ויתר: הוא חילק את מצרים לפרובינציות אזוריות, והעניק למופתים ולאימאמים את הסמכות המנהלית בכל פרובינציה. באופן זה הוא קיווה לפייס את חכמי הדת, ולזכות בשיתוף הפעולה של המקומיים.

כפי שסיפרתי לכם בפרק הקודם, נפוליאון הביא איתו למצרים קבוצה של כמאה ושישים 'סאוונטים': מדענים, חוקרים ואמנים מתחומים רבים, שיחקרו את הארץ הלא מוכרת הזו. כשנכנסו לקהיר, העניק נפוליאון לסאוונטים את אחד הארמונות הנטושים בפאתי העיר - והם הקימו בו מרכז מחקר חדש בשם 'מכון מצרים' (Institut d'Égypte). המתמטיקאי ז'אן ג'וזף פורייה מונה למזכיר המכון, ובחוזר שפרסם הגדיר כך את מטרותיו:

"להרוס את העריצות של הממלוכים, להרחיב את ההשקיה והגידולים, לפתוח ערוץ תקשורת קבוע בין המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, להקים עסקים מסחריים משגשגים, להציג לאנשי המזרח דוגמה מועילה של היכולת התעשייתית האירופאית, ולבסוף לתרבת את המקומיים ולהעניק להם את כל יתרונותיה של ציוויליזציה מתקדמת."

כפי שניתן לראות, מדובר ברשימה של יעדים מאד מאד נשגבים. למעשה, כנראה נשגבים מדי. נפוליאון, שהיה אדם קצת יותר מעשי, ניסח עבור הסוואנטים מספר יעדים ברורים ומיידיים יותר בישיבה הראשונה של המכון:

"1. האם ניתן לשפר את תנורי אפיית הלחם של המצרים, ואם כן - כיצד?

2. האם ניתן לבשל בירה במצרים?

3. כיצד ניתן להוביל מים מהנילוס, ולוודא שהם ראויים לשתיה?

4. בהינתן התנאים בקהיר, מהי הטכנולוגיה המעשית יותר: טחנות מים או טחנות רוח?

5. האם יש למצרים את המשאבים הדרושים לייצור אבק שריפה?

6. מה מצבה של מצרים בנושאי חוק, משפט וחינוך - והאם ניתן לשפר את אלה באופן שיהיה מקובל על התושבים?"

הסאוונטים הנלהבים לא בזבזו זמן. הם החלו יוצאים במשלחות מחקר אל אזורים שונים במצרים, והביאו עימם דוגמאות רבות של בעלי חיים וצמחים. הם בחנו את המלאכות של המקומיים - האופן שבו ארגו בדים וקלעו סלים - וגם את המסורות הרפואיות המקומיות, שחלקן נותרו על כנן עוד מימי הפרעונים. וכמובן, הם חקרו את הפירמידות והמקדשים, ותיעדו את כל הגילויים שלהם באינספור איורים ומסמכים.

נפוליאון, כאמור, ראה את עצמו כאיש של מדע וידע לא פחות מאשר מצביא צבאי - ואולי אפילו יותר. התואר הרשמי שלקח לעצמו היה "חבר מכון המחקר והמפקד העליון של הצבא". שימו לב לסדר התארים: חבר מכון, ורק אחר כך המפקד העליון - וזה לא היה בטעות. נפוליאון לא ראה את עצמו כחבר מכון "על הנייר" בלבד: הוא השתתף ברבות מהישיבות, והצטרף למשלחות המחקר בכל הזדמנות שעמדה לרשותו. למשל, כשחזר נפוליאון מביקור באזור סואץ, הוא לקח עימו גיאוגרף בשם ז'אק מארי ל'פֵּר (Le Pere), ויחד עם מספר מצומצם של שומרי ראש וקצינים, הם יצאו לחפש במדבר תעלה עתיקה שעל פי המסורת חיברה בין הים האדום והנילוס בימיה של קליאופטרה, לפני כאלפיים שנה. נפוליאון והגיאוגרף בילו מספר ימים בחיפוש אחר התעלה - ומצאו אותה. ליתר דיוק - נפוליאון עצמו היה זה שגילה אותה! נפוליאון היה גאה מאוד בתגלית הזו, והירבה להזכיר אותה בביוגרפיה הרשמית שלו. סקר מעמיק הראה שככל הנראה יהיה זה בלתי אפשרי לחפור את התעלה מחדש - אבל נפוליאון הורה ל-ל'פר לבחון את האפשרות לחפור תעלה חדשה שתחבר בין הים התיכון והים האדום. ל'פר אכן בחן את האפשרות הזו לעומק, ולמרבה האכזבה הגיע למסקנה שהים האדום גבוה מהים התיכון בעשרה מטרים תמימים - דהיינו, אי אפשר לחבר את שני הימים האלה. בדיעבד, מסתבר, זו הייתה טעות: מדידות שנערכו בשנים מאוחרות יותר הראו שאין הבדלי גובה משמעותיים בין הים התיכון והים האדום, ופתחו את הצוהר לחפירתה של תעלת סואץ. אפשר בהחלט לומר, אם כן, שלמרות הפספוס של ל'פר - נפוליאון הוא זה שנתן את הדחיפה הראשונית למאמץ שיהפוך, עשרות שנים מאוחר יותר, לתעלה המפורסמת.

כעת, הבה נסיט את מבטנו צפונה, אל הים התיכון. בזמן שנפוליאון חגג את נצחונו על הממלוכים, והחל בנסיונות לרכוש את אמונם של המצרים - אדם אחר חיפש אחריו בקדחתנות.

עוד בטרם עזב נפוליאון את צרפת, הורשיו נלסון, אדמירל בצי הבריטי, שמע ממקורות מודיעיניים כי הצרפתים מכינים כוח פלישה ימי. הוא הניח, כמו רבים אחרים, שנפוליאון מתכנן לפלוש לאיים הבריטים, ולכן הפליג לטולון בראש שייטת מכובדת של ספינות קרב ולכד ספינה שבדיוק עזבה את הנמל. נוסעי הספינה גילו לו כי איחר את המועד: נפוליאון יצא לדרך לפני תשעה ימים בלבד. ממסלול ההפלגה שתיארו, הבין נלסון שנפוליאון לא מתכוון להפליג לבריטניה - אבל אם לא לבריטניה, אז לאיפה?... היו מספר אפשרויות ריאליות: אולי לאיטליה, אולי לאזור תורכיה - ואולי למצרים. מבין האפשרויות האלה, פלישה למצרים נראה לנלסון הסבירה ביותר: הוא שיער, ובצדק כמובן, שנפוליאון מתכוון להשתמש במצרים כקרש קפיצה להתקפה על הודו, הנכס החשוב ביותר של האימפריה הבריטית. נלסון עזב את טולון והפליג למצרים, בניסיון להקדים את נפוליאון וללכוד את צי הפלישה לפני שיגיע ליעדו.

אבל נפוליאון, שהיה מודע מאוד לאיום שנשקף לו מהצי הבריטי רב העוצמה, הערים עליו. במקום להפליג בנתיב הקצר והמהיר ביותר מטולון לאלכסנדריה, נפוליאון בחר בכוונה מסלול עקיף וארוך יותר. המסלול העקיף האריך את ההפלגה בכמה וכמה ימים - אבל ההחלטה הזו השתלמה לנפוליאון, ובגדול. נלסון, שהפליג בנתיב הקצר יותר, הגיע לאלכסנדריה ימים ספורים לפני הכוח של נפוליאון - וכששאל את המצרים אם נתקלו בצי הצרפתי, לא היה מושג על מה הוא מדבר. למעשה, לנפוליאון היה מזל פנטסטי. בדרך לאלכסנדריה הבחין נלסון בשלוש ספינות צרפתיות ששייטו לבדן בים התיכון. נלסון ידע שהכוח של נפוליאון מונה מאות ספינות, ולכן הניח ששלוש הספינות שהוא רואה לא קשורות לכוח הפלישה. הוא התלבט, ולבסוף החליט שלא לתקוף אותן כדי שלא לפצל את השייטת שלו שלא לצורך. בפועל, שלוש הספינות בהן הבחין היו הכוח המאסף של כוח הפלישה. אילו היה נלסון מתקרב אל אותן שלוש ספינות, סביר להניח שהיה מגלה מייד את כל שאר הצי הצרפתי.

נלסון היה בלחץ אדיר. אם נפוליאון לא נמצא באלכסנדריה, אזי יש סיכוי שהוא הצליח להערים על הבריטים ובכל זאת מפליג בזה הרגע לכיוון האיים הבריטים. נלסון השאפתן היה בן 39, צעיר ביחס למקובל בקרב האדמירלים של הצי הבריטי, ורבים חזו לו עתיד מזהיר - אבל טעות כזו יכולה לעלות לו ולבריטניה ביוקר. הוא מיהר לעזוב את אלכסנדריה ולהפליג בחזרה לאירופה, מקווה לתפוס את נפוליאון לפני שיספיק לחצות את תעלת למאנש.

אחרי עוד מספר שבועות של חיפושים עקרים בים התיכון, התבשר נלסון שלמעשה - נפוליאון כן כבש את מצרים. הגילוי הזה הסיר את האפשרות של פלישה לאיים הבריטיים - אבל החזיר לתמונה את האפשרות של פלישה להודו. נלסון מיהר לסובב את ספינותיו על צירן ולהפליג בחזרה לאלכסנדריה.

כשהגיעה השייטת של נלסון למצרים, היא גילתה את הצי הצרפתי עוגן במפרץ גדול בשם אבו קיר (Abu Qir), מספר קילומטרים מזרחית לאלכסנדריה עצמה. תצפית מרחוק גילתה לנלסון שהספינות הצרפתיות ערוכות במבנה הגנתי קלאסי: הן היו עגונות קרוב יחסית לחוף כדי למנוע אפשרות של תקיפה מהצד של היבשה, וכל התותחים שלהן הופנו לעבר הים הפתוח. אלו היו חדשות רעות מאוד עבור נלסון: המשמעות הייתה שאם יכנס למפרץ, הצרפתים יהיו ערוכים מולו עם לא פחות מחמש מאות תותחים - בעוד שהספינות שלו, שהתותחים שלהן היו מפוזרים שווה בשווה בין שתי דפנות כלי השייט, יוכלו להפנות כנגדם רק חצי מהתותחים שלהן בכל רגע נתון.

אבל נלסון ידע שאין לו ברירה: כל רגע שנפוליאון שולט במצרים, מעמיד את הודו - היהלום שבכתר האימפריה הבריטית - בסכנה מוחשית. הוא יהיה מוכרח לתקוף את הצרפתים, ויהיה המחיר אשר יהיה. הוא אסף אליו את מפקדי הספינות שלו, תדרך אותם בתוכנית הקרב וסיים במילים -

"בשעה זו מחר, או שאזכה בתואר אבירות - או ב[קבר ב-] ווסטמינסטר אבבי."

וכך, בראשון באוגוסט, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הסתערו הספינות הבריטיות על הצי הצרפתי במפרץ אבו קיר.

את השייטת הבריטית הובילה הספינה 'גוליית' (Goliath). כשהתקרבה הגוליית אל הספינות הראשונות במערך הצרפתי, הבחין לפתע מפקדה כי הצרפתים שגו שגיאה חמורה: הצרפתים, מסתבר, עגנו רחוק מדי מהחוף -  היה רווח של כחמישים מטר, שדרכו יכולה ספינה בריטית להסתנן בקלות.

בהחלטה של רגע, במה שאנחנו מכירים בצה"ל בתור מהלך של צל"ש או טר"ש - אותת מפקד הגוליית לשתי ספינות נוספות שהיו צמודות אליו, וכל השלוש השתחלו לתוך הרווח הפנוי שבין הצי הצרפתי והחוף של מפרץ אבו קיר, ופתחו באש על הספינות המובילות במערך הצרפתי. על גבי סיפונה של ספינת הדגל שלו, ה-ואנגארד (HMS Vangurd), צפה נלסון במתרחש והבין מה קורה. הוא הורה לשאר הספינות שלו להשאר בנתיב התקיפה המתוכנן, מהצד של הים הפתוח - וכך למעשה לכד את הספינות הצרפתיות בין שני הטורים הבריטיים, שהמטירו על הצרפתים אש תופת משני כיוונים בו זמנית.

את מה שקרה אחר כך אפשר רק לתאר במילים 'גיהנום על פני אדמות.' צריך להבין שקרבות ימיים, בעידן של נפוליאון, התנהלו בטווחים קצרים עד להדהים, טווחים שאנחנו לא מכירים בימינו: ספינה שהתקרבה לספינה יריבה הייתה מטילה עוגן במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד - ואז שתי הספינות היו מחליפות ביניהן מטחי תותחים - ובמקרים רבים גם מטחי רובים - מטווח אפס, עד שאחת מהן הייתה טובעת או נכנעת. הספינות הצרפתיות, שכל התותחים שלהן היו מכוונים אל הים הפתוח, היו חסרות הגנה לחלוטין כנגד הגוליית ושתי חברותיה. בתוך פחות מחצי שעה, הספינות שעגנו בראש הטור הצרפתי ספגו פגיעות קשות ויצאו מכלל פעולה.

אבל למרות התרגיל המבריק של הבריטים, הצרפתים לא היו חסרי אונים. התותחים הצרפתיים רבי העוצמה הכו בטור הבריטי שהתקרב מכיוון הים הפתוח. הואנגארד, ספינתו של נלסון, ספגה מטח כבד: עשרות מלחים בריטים נהרגו או נפצעו בתוך דקות, ונלסון עצמו ספג רסיס בראשו - והתעוור. משוכנע שהוא עומד למות, זעק נלסון לסגנו שיספר לאשתו על גבורתו ברגעיו האחרונים - והוא פונה אל הסיפון התחתון לקבל טיפול רפואי. הרופא שבחן אותו גילה שהפצע שספג נלסון היה למעשה שטחי בלבד: פיסת עור שנתלשה מהקרקפת, נפלה על עיניו וכיסתה אותם. הרופא תפר את נלסון, שחזר לסיפון לנהל את הקרב.

ספינה בריטית אחרת, הבלארופון (Bellerophon) נסחפה קצת יותר מדי קדימה, ומצאה את עצמה צמודה לספינת הדגל הצרפתית, האוריינט (L'Orient) - ושמונים התותחים העצומים שלה. זה לא היה כוחות: בתוך דקות הפכה האוריינט את הבלארופון למסננת. רק במזל הצליח מפקדה של הבלארופון לחתוך את כבלי העוגן שלה לפני ששקעה, והספינה המוכה נסחפה עם הרוח אל מחוץ לאזור הקרב.

הצרפתים, שפגזים בריטיים נחתו עליהם משני הכיוונים בו זמנית, היו בנחיתות ברורה - אבל היה להם סיכוי אחד להינצל. הבריטים ריכזו את האש שלהם בספינות שעגנו בראש המערך הצרפתי -  אבל הספינות שבירכתי המערך לא נפגעו כלל. אם יצטרפו הספינות הצרפתיות האלה אל הקרב, הן תוכלנה ללפות את כוחותיו של נלסון באותה צבת שבה אחז כרגע האדמירל הבריטי את הצרפתים - דהיינו, ללכוד את הספינות הבריטיות בין שני טורים של ספינות צרפתיות!

אבל זה לא מה שקרה. הסיבה הייתה הבדלי התרבות בין האנגלים והצרפתים. האנגלים עודדו את המפקדים שלהם לקחת יוזמה ולקבל החלטות בשטח: זו הסיבה שמפקדה של הגוליית החליט לתמרן אל הרווח בין הספינות והחוף, בניגוד לתוכנית הקרב של נלסון. הצרפתים, לעומת זאת, לא עודדו את המפקדים שלהם לעצמאות - וכתוצאה מכך, מפקדי הספינות בירכתי המערך לא משו ממקומם ללא הוראה מפורשת ממפקד הצי. לרוע המזל, מפקד הצי הצרפתי, בנקודת הזמן הזו, כבר לא היה רלוונטי: הוא ספג כדור פגז שקטע את שני רגליו, ולמרות שהמשיך לנהל את הקרב באומץ לב מסיפונה של האוריינט - פגז נוסף פגע והרג אותו בתוך זמן קצר. כך פספסו הצרפתים הזדמנות להפוך את הקרב באבו קיר על ראשו.

בשעה תשע בערב הבחינו צופים בריטים באש שפרצה בסיפונים התחתונים של האוריינט, ספינת הדגל הצרפתית. הבריטים לא בזבזו זמן, וכיוונו את התותחים שלהם אל הדליקה, כדי להפריע למלחים הצרפתיים שאולי ניסו לכבות אותה. במקביל, הורה נלסון לספינות שהיו קרובות לאוריינט להתרחק ממנה מהר ככל האפשר. הוא ידע על מה מדבר: האוריינט, כמו מרבית ספינות המלחמה, הייתה מחסן צף של אבק שריפה.

ואכן, שלושים דקות לאחר מכן התפוצצה האוריינט ברעש אדיר. הפיצוץ היה כל כך חזק, עד שמרוב הלם כולם הפסיקו להילחם למשך עשר דקות תמימות. אלף מלחים צרפתים קיפחו את חייהם באותו רגע. מאה וחמישים שנה מאוחר יותר יגלו ארכיאולוגים ימיים תותח כבד שהיה שייך לאוריינט, שהועף למרחק של למעלה ממאתיים מטר ממקום הפיצוץ.

השמדתה של האוריינט סימנה, פחות או יותר, את סיומו של הקרב באבו קיר. הבריטים והצרפתים המשיכו להילחם עד הבוקר שלמחרת, אבל מרבית הספינות הצרפתיות נכנעו או טובעו, ורק מספר קטן של ספינות צרפתיות - אותן ספינות שעמדו בירכתי המערך הצרפתי ולא נכנסו לקרב - הצליחו לברוח אל הים הפתוח ולהנצל. כך תיאר אחד הקצינים הבריטיים את המחזה שנגלה לעיניו כשעלתה השמש על מפרץ אבו קיר:

"כשהפסקנו לירות, עליתי אל הסיפון כדי לבחון את מצבם של הציים - ואיזה מראה נוראי זה היה. המפרץ כולו היה מכוסה בגופות צפות, מרוטשות, פצועות ושרופות, רובן עירומות פרט למכנסיים."

כוחותיו של נלסון ספגו כמאתיים הרוגים ושבע מאות פצועים - אבל מצבם של הצרפתים היה גרוע בהרבה. בין אלפיים לחמשת אלפים מלחים צרפתים נהרגו, שתי ספינות טובעו - ותשע ספינות נפלו בשבי הבריטי, על ציודן והתחמושת שלהן.

חלפו כמעט שלושה חודשים עד שהחדשות על הקרב באבו קיר הגיעו לאנגליה - אבל כשהגיעו החדשות, הממלכה כולה הייתה באקסטזה: האיום בפלישה יבשתית של הצרפתים הוסר סופית. הבריטים המאושרים חגגו את ניצחונם ופעמוני הכנסיות בלונדון צלצלו במשך שעות ארוכות. הורשיו נלסון צדק כשאמר שהקרב באבו-קיר יקבע את עתידו: כשחזר האדמירל הצעיר ללונדון הוא התקבל כגיבור מלחמה, מונה לחבר בבית הלורדים - וקיבל את התואר 'לורד נלסון של הנילוס' (Lord Nelson of the Nile).

אפשר להניח שכששמע נפוליאון על תוצאות הקרב באבו קיר, הוא הבין היטב את המשמעויות המעשיות של התבוסה המוחצת. הצבא הצרפתי במצרים היה עתה מנותק, הלכה למעשה, מאירופה: מכאן ואילך השליטה הבריטית המוחלטת בים התיכון תמנע כל העברה של תגבורת צבאית, אספקה או אפילו תקשורת עם השלטון המרכזי בפריז. בנוסף, על ספינת הדגל שהתפוצצה היו מטבעות זהב בשווי של לא פחות ממיליון פרנק: כל העתודה הכלכלית של כוח הפלישה.

ולמרות חומרתן של החדשות, נפוליאון - כפי שעשה תמיד במצבים כאלה - לא נתן לרגש להשתלט עליו. אחרי שקרא את המכתב שבישר לו על הקרב, הוא הרים את ראשו ואמר לקצינים שעמדו לידו:

"אין לנו יותר צי. ובכן! נהיה חייבים להישאר [במצרים] - או לעזוב אותה כגיבורים, כפי שעשו אבותינו."

במילים אחרות, נפוליאון לא ויתר במאום על חלום כיבוש הודו - וחלום הקמתה של האימפריה הענקית שלו. היו לו חיילים והייתה לו את מצרים - וזה, מבחינתו, היה מספיק. אגב, אנחנו יודעים שמאחורי דלתות סגורות, נפוליאון כן זעם על מפקדי הצי על השגיאות המחפירות שעשו והיעדר היוזמה שלהם. על האדמירל שמצא את מותו בקרב אמר נפוליאון: 'He did well to die', משפט שאפשר להבין אותו כ'יש לו מזל שהוא מת.'

אבל מה שנפוליאון לא לקח בחשבון, כנראה, היא את תגובתם של העות'מנים.

כפי שציינתי בפרק הקודם, מצרים הייתה - על הנייר - חלק מהאימפריה העות'מנית. אני אומר 'על הנייר', מכיוון שבפועל, השליטים הממלוכים של מצרים לא ממש קיבלו הוראות מהסולטן. למעשה, חמש עשרה שנים קודם לכן העות'מנים אפילו יצאו למבצע צבאי במצרים כדי לנסות ולהעיף את איברהים ומוראד ביי מהשלטון: הניסיון כשל, ולעות'מנים לא נותרה ברירה אלא לקבל את השלטון הממלוכי ולהעניק לאיברהים ומוראד חנינה.

נפוליאון ניסה לצייר את הפלישה שלו כיוזמה צרפתית שמטרתה לעזור לעות'מנים לרכוש מחדש שליטה על מצרים הסוררת. צרפת והאימפריה העות'מנית היו, עקרונית, בנות ברית - ונפוליאון קיווה שאם יקבע עובדות בשטח - דהיינו, יסלק את הממלוכים ויכבוש את מצרים - לעות'מנים, שלא ירצו לאבד את בת בריתם היחידה באירופה, לא תהיה ברירה אלא לשחק את המשחק ולהעמיד פנים כאילו הם מקבלים בברכה את ה"סיוע" הצרפתי.

ואכן, בשבועות הראשונים שלאחר הפלישה, העות'מנים שתקו ולא מחו על הפלישה לטריטוריה שלהם - אבל התבוסה הצרפתית בקרב אבו קיר שינתה את הכל. הבריטים חיזרו אחר העות'מנים ללא הרף וניסו לשכנע אותם לכרות עימם ברית כנגד הצרפתים - וכעת, כשנדמה היה שהכף נוטה לרעתו של נפוליאון, החליטו העות'מנים לרדת מהגדר. הסולטן חבר לקואליציה האנטי-צרפתית של בריטניה ורוסיה, והכריז מלחמה על צרפת. ולא 'סתם' מלחמה, אלא מלחמת דת - ג'יהאד - כנגד הכופרים הצרפתים במצרים.

אם כן, בעקבות התבוסה הקשה באבו-קיר, נפוליאון וכוח הפלישה שלו מצאו את עצמם עם הגב אל הקיר: הצי הבריטי ניתק אותם מארצם, והאימפריה העות'מנית הכריזה עליהם מלחמת חורמה. כיצד יתמודד נפוליאון עם המצב החדש שנכפה עליו? מה תהיה תגובתם של המצרים המקומיים על הכרזת המלחמה של הסולטן מאינסטנבול? אלו יהיו השאלות שיעמדו במרכז הפרק הבא, חלקה השלישי של הסדרה 'נפוליאון במזרח התיכון', והתשובה לשאלות האלה תביא את נפוליאון להחלטה הדרמטית ביותר בכל מסע המלחמה שלו: פלישה לארץ ישראל.