348: מסעות נפוליאון במזרח התיכון, חלק ג' - הטבח ביפו

בשלהי הקיץ של שנת 1798 היה נפוליאון בונפרטה, אחד המצביאים הצבאיים הגדולים בהיסטוריה, נתון במצב לא נעים, בלשון המעטה. חודשים ספורים קודם לכן פלש בונפרטה למצרים בראש צבא גדול שמנה כשלושים אלף חיילים, הביס את שני המנהיגים הממלוכים ששלטו על הארץ והקים את מפקדתו בקהיר. מטרתו העיקרית הייתה להשתמש במצרים כקרש קפיצה לכיבושה של הודו - אבל חודשים ספורים לאחר נחיתתו במצרים, השמיד הצי הבריטי את ספינותיו של נפוליאון בקרב דרמטי במפרץ אבו קיר שליד אלכסנדריה, ובכך 'כלא' למעשה את נפוליאון וחייליו במזרח התיכון, ללא דרך לחזור לצרפת או לקבל ממנה תגבורות ואספקה. בנוסף, האימפריה העות'מנית חברה לבריטים ולרוסים, והכריזה מלחמת דת על צרפת.

נפוליאון, כמו תמיד, לא התרגש במיוחד מהכרזת המלחמה העות'מנית: הוא היה משוכנע שיצליח להשמיד כל צבא עות'מני שיציב מולו הסולטן. למעשה, תוכנית הגיבוי של נפוליאון - למקרה והפלישה להודו לא תצא לפועל - הייתה לעלות ממצרים, דרך ארץ ישראל, סוריה ולבנון, ולתקוף את קונסטניטינופול - בירת האימפריה - מדרום. משם, אחרי שיכבוש את קונסטנטינופול, תכנן נפוליאון להצעיד את חייליו בחזרה הביתה לצרפת, ולחזור הביתה כגיבור לאומי. אבל הצעד הראשון, בכל תרחיש אפשרי, היה לייצב ולבסס את השלטון הצרפתי במצרים - ודווקא כאן התבררה ההכרזה העות'מנית כבעייתית במיוחד.

בימים הראשונים שאחרי כיבוש קהיר, נדמה היה שהעניינים נוטים לכיוון התבססות צרפתי שקטה. החיילים הצרפתים הירבו לקנות בשווקים המקומיים ואפילו במחירים מופקעים, נפוליאון פרש את חסותו על חגים מקומיים כגון חג הנילוס ויום הולדתו של הנביא מוחמד, ואפילו כמה מסעדות צרפתיות נפתחו בחגיגיות כדי לשרת את הלקוחות האירופאיים. אבל למרות ניסיונותיו המופגנים של נפוליאון להראות למקומיים שהצרפתים מכבדים ומוקירים את התרבות המקומית - מתחת לפני השטח הלכה וגברה הטינה שרכשו המצרים לכובשים הצרפתיים.

קשה לשים את האצבע על הסיבה לטינה הזו: סביר להניח שמדובר בצירוף של מספר גורמים, שהעיקרי בהם היה הפער התרבותי בין העמים. הצרפתים לא הבינו את התרבות המוסלמית: הם היו בטוחים שהם מביאים עימם נאורות וציוויליזציה מתקדמת, אבל המצרים חוו זאת כהתנשאות. הצרפתים, למשל, לא הבינו מדוע המצרים זועמים כשנשים צרפתיות התהלכו ברחובות קהיר בפנים גלויות ובשיער חשוף. החיכוך בין הכובשים והנכבשים התעצם עוד יותר כשנפוליאון הכריז על מס חדש שייכנס לתוקף כדי לממן את פעילותו של הצבא. חכמי דת מקומיים החלו להמריד את האוכלוסייה המקומית, ומלחמת הדת שהכריז הסולטן העות'מני על הצרפתים היתה הקש ששבר את גב הגמל.

בעשרים ואחת באוקטובר, כשלושה חודשים לאחר הקרב הימי במפרץ אבו קיר, פרץ בקהיר מרד גדול. הוא החל בסדרה של הפגנות סוערות, שלובו על ידי אימאם מקומי. כוח צבאי צרפתי שנשלח כדי לפזר את המהומות הותקף ומספר חיילים נהרגו - ביניהם גם קצין צרפתי בכיר. השמועות ברחובות גרסו שנפוליאון עצמו היה זה שנהרג, והדיווח השגוי הזה תדלק את המהומות עוד יותר. המפגינים השתלטו על מספר ארמונות ובניינים חשובים בקהיר, ביניהם גם המסגד המרכזי של העיר.

אחד מהמבנים שעמדו בסכנה היה המבנה בו שכן מכון מצרים, מכון המחקר של הסוואנטים. אספסוף זועם החל מתאסף מול הארמון-לשעבר, אבל המדענים ששהו בתוכו היו כמעט חסרי הגנה לחלוטין: היו להם רק מספר זעום של רובים, ואף אחד מהם לא עבר הכשרה צבאית. שעות ספורות קודם לכן הסתער ההמון הזועם על ארמון אחר, ביתו של גנרל צרפתי בכיר, ושחט את כל החיילים והמשרתים שהיו בבית. לאיש מהסוואנטים לא היה ספק שאם יצליח ההמון לפרוץ למכון - זה יהיה גם גורלם שלהם... ובכל זאת, לאף אחד מהם לא הייתה כוונה להיכנע ולפתוח את השער לפורעים. חדרי המכון היו מלאים בציוד מדעי מכל סוג - מטלסקופים ועד מכשירי מדידה - ולציוד הזה לא היה תחליף במצרים, פשוטו כמשמעו. זאת ועוד, כל הממצאים והאוספים שאספו המדענים במחקריהם במצרים היו מאוחסנים בארמון, והרס שלהם היה מוריד לטימיון חודשים של מחקר מאומץ. הסוואנטים היו מוכנים להגן על המכשירים והממצאים שלהם - גם אם זה יעלה להם בחייהם. הם עמדו על חומות הארמון, ומדי פעם ירו כדור או שניים לעבר ההמון כדי להרחיק אותו. אבל בכל שעה שחלפה, המצב נעשה נואש ומסוכן יותר.

נפוליאון היה מופתע לחלוטין מפרוץ המרד: לא היה לו מושג לגבי עוצמת השנאה שבעבעה מתחת לפני השטח. אבל כשהבין שהוא עלול לאבד שליטה על העיר החשובה ביותר במצרים, החליט לטפל במרד ביד ברזל. הוא הציב קני ארטילריה במקומות מרכזיים בעיר ו'גילח' בניינים שלמים שבהם הסתתרו המורדים. המסגד המרכזי, שהיה המעוז העיקרי של המורדים, אמנם לא נהרס - אבל יחידת פרשים צרפתית שהצליחה לחדור לתוכו הרגה מאות מהמתבצרים. גם למדענים של מכון מצרים היה מזל: רגע לפני שהחליטו ההמונים המשולהבים לפרוץ אל המבנה, קדרו השמיים ורעם חזק התנפץ מעל העיר. המצרים היו בטוחים שמדובר בסימן אלוהי מבשר רעות, והתפזרו.

בסיכומו של דבר, כשלושת אלפים מורדים נהרגו בהתקוממות הזו - וכמה מאות חיילים צרפתים. כלפי חוץ, נפוליאון שידר למצרים שהוא מוכן לחזור לשגרה ואף מחל לאנשי הדת המוסלמים ששילהבו את ההמונים - או לכל הפחות, לא עשו מספיק כדי לעצור את המרד. אבל זה היה רק כלפי חוץ: במקביל, הורה נפוליאון לאנשיו לאסוף את כל העצורים שהרימו נשק כנגד הצרפתים - כשלושת אלפים איש - להוביל אותם לנילוס - ושם לערוף את ראשיהם ולהשליך את הגופות לנהר. זו הייתה המרידה הגדולה האחרונה כנגד השלטון הצרפתי במצרים.

זמן קצר לאחר שגבר על המרד, הגיעו לאוזניו של נפוליאון חדשות מדאיגות: העות'מנים, מסתבר, החלו בהכנות לפלישה למצרים. כוח צבאי אחד החל להתאסף באזור האי רודוס, וכוח נוסף באזור סוריה. נפוליאון הבין שהעו'תמנים מתכוונים לתקוף את מצרים בשתי חזיתות בו זמנית - ממערב מכיוון לוב, וממזרח מכיוון ארץ ישראל.

אבל נפוליאון, כזכור, לא היה אחד שישב בשקט בזמן שאויביו מתכננים תוכניות: הוא האמין שיוזמה ופעולות החלטיות הן המפתח לניצחון בקרב. על כן, בצעד דרמטי ומפתיע, החליט נפוליאון לאסוף כשלוש עשרה אלף חיילים וכשמונה מאות פרשים על סוסים וגמלים - יותר ממחצית מהצבא הצרפתי במצרים - ולצאת מיד מזרחה וצפונה, לאורך חופה של ארץ ישראל. הוא התכוון להקדים תרופה למכה ולהשמיד את הצבא העות'מני בסוריה בטרם יספיק לחבור לכוח שהתארגן באזור רודוס. לכשיסיים להשתלט על סוריה - ימשיך צפונה ומערבה אל תורכיה, היישר אל סף דלתו של הסולטן העות'מני. במילים אחרות, נפוליאון הימר על כל הקופה: הוא דילל את כוחותיו במצרים בצורה משמעותית מתוך כוונה ליצור עליונות צבאית מקומית בארץ ישראל, למחוץ את הכוח העות'מני המתקדם - ואז להמשיך צפונה ולהכות בבטן הרכה של האימפריה העות'מנית.

פלישה צבאית אל תוך ליבה של אחת האימפריות הגדולות בעולם, עם כוח זעום של פחות מחמישה עשר אלף חיילים? אם זה היה כמעט כל מצביא צבאי אחר שהיה מכריז על תוכנית כזו, היינו אומרים עליו שהוא משוגע, שהוא מטורף, הזוי… אבל זה לא היה 'כל מצביא אחר': זה היה נפוליאון בונפרטה.

וכך, בתחילת פברואר 1799, אסף נפוליאון את עיקר הכוח הצבאי שלו במצרים ויצא איתם לעבר אל-עריש שבפאתיה הדרומיים של ארץ ישראל. את שמונים תותחי הארטילריה שלו העמיס נפוליאון על ספינות, כיוון שהחול העמוק של מדבר סיני יקשה מאוד על השינוע שלהם: הספינות היו אמורות לפגוש את שאר הכוח כשיגיע לארץ ישראל.

המסע הרגלי ממצרים לאל עריש לא היה קל, בעיקר מכיוון שלכוחות הצרפתיים חסרו מאוד ציוד ואספקת מזון חיוניים. הסיבה לכך הייתה שמצבו הכלכלי של השלטון הצרפתי במצרים לא היה מזהיר, בלשון המעטה: חלק ניכר מהכסף שנפוליאון הביא עימו מאירופה כדי לרכוש אספקה ולשלם משכורות לחיילים ירד למצולות במהלך הקרב נגד הצי הבריטי. באירופה, הצבא הצרפתי היה רגיל למצוא מזון ושתיה תוך כדי צעידה, בכפרים ובישובים לאורך הדרך - אבל מדבר סיני הוא לא בדיוק עמק הריין, ופרט לכמה בארות קטנות ואולי איזה נווה מדבר צנוע, לחיילים הצרפתיים לא היה מאיפה להשיג אוכל. כשהגיעו הצרפתים לאל עריש בתום שניים עשר ימי צעידה מאומצים, הם כבר היו צמאים ורעבים מאוד.

אבל אל עריש לא חיכתה להם בזרועות פתוחות: ארבעת אלפים חיילים עות'מנים התבצרו בתוך ומסביב למצודה גדולה שעמדה במקום. כוחותיו של נפוליאון הצליחו למגר בקלות יחסית את הכוחות שמחוץ למבצר - אבל החיילים שבתוך המצודה סירבו להכנע.

נפוליאון החליט להבקיע את חומותיה של המצודה באמצעות פגזי תותחים. הבעיה הייתה שהתותחים היחידים שהיו ברשותו היו תותחים קלים בלבד - שהרי, כאמור, התותחים הכבדים עדיין עשו את דרכם בים - והפגזים הקטנים לא הצליחו לפעור חורים בחומות. מכיוון שכך, המצור ארך שלושה ימים ארוכים, שבמהלכם החיילים הצרפתים הרעבים הלכו ונעשו נואשים יותר. למגנים בתוך המבצר, לעומת זאת, היה המון אוכל - וריחות הבישולים שעלו מתוך המצודה פשוט הטריפו את הצרפתים...הם החלו שוחטים סוסים, גמלים וחמורים כדי לאכול את בשרם: אחד הקצינים כתב ביומנו שכשהתעורר באחד הבקרים, גילה שחייליו אכלו את הסוס האישי שלו.

אבל בסופו של דבר, למגנים באל עריש לא הייתה ברירה: פגזי הארטילריה הצרפתים שנחתו בתוך המבצר עשו בהם שמות, והם החליטו להיכנע. כעת עמדה בפני נפוליאון דילמה לא קלה: השבויים מנו כאלף איש, שרובם היו שכירי חרב ממדינות כאלבניה ובוסניה. מה יעשה נפוליאון עם כל כך הרבה שבויים? איך יאכיל אותם? הרי אפילו לחייליו שלו לא היה מספיק אוכל. ובנוסף, השבויים עלולים לעכב את תנועת הצבא הצרפתי - עיכוב שהיה עלול לשבש את תוכנית הפעולה של נפוליאון.

נפוליאון התחבט, ולבסוף החליט לשחרר את השבויים - בתנאי אחד: שישבעו בפניו שמיד לאחר השחרור יעזבו את ארץ ישראל ולא יחזרו אליה או למצרים במשך לפחות שנה שלמה. השבויים הסכימו לעסקה, ושוחררו לדרכם.

הצרפתים המשיכו צפונה, אל עזה - מעוז עות'מני נוסף שבו היו מוצבים קרוב לשמונת אלפים לוחמים. הפעם נטו העניינים לטובתו של נפוליאון, שבתמרון מהיר והחלטתי של כוחות הפרשים שלו הצליח לאגף את העות'מנים ולאלץ אותם להכנע אחרי קרב קצר. עזה נפלה לידי הצרפתים, שגילו בה כמויות נכבדות של אספקה ותחמושת.

כעת התלבט נפוליאון אם להמשיך צפונה, לאורך החוף - או לפנות מזרחה, אל ירושלים. ירושלים הייתה יעד מפתה, ללא ספק: האירופאים רצו מאוד לחזור אל העיר הקדושה מאז איבדו אותה לטובת המוסלמים במאה ה-12. אבל כאיש צבא, נפוליאון ידע שיפו היא היעד ההגיוני הבא. כך כתב על ההחלטה שקיבל בזכרונותיו:

"יפו היא הנמל היחיד בדרך מדמייט [שבמצרים] ועד כאן [ארץ ישראל התיכונה]. השליטה על נמל זה הייתה חיונית לקיום הקשר הימי עם מצרים, וכדי לפרוק את מלאי המזון שבירכתי האוניות ואת תותחי המצור שעל סיפונן. זה היה נגד כל חוקי הזהירות אילו עלינו על ירושלים בטרם תיכבש יפו...."

הצבא הצרפתי פנה, אם כן, צפונה - אבל בדרך החליט נפוליאון על עצירה קצרה ברמלה. הסיבה המרכזית לחנייה ברמלה הייתה תופעה מדאיגה מאוד שהחלה נותנת את אותותיה בקרב החיילים: מגיפה.

התפרצויות של מחלות מדבקות הטרידו את הצרפתים כמעט מהרגע הראשון שנחתו במצרים: התנאים ההיגיינים במרבית הערים המצריות היו ירודים, וכבר הזכרתי את מחלת העיניים שפגעה בחיילים ועיוורה רבים מהם. אבל כל המחלות החווירו בהשוואה למחלה אחת שהפחידה את האירופאים יותר מכל דבר אחר: הדֶבֶר - ובלעז The Plague. לאירופאים היה ניסיון איום עם הדבר: במאה ה-14 חיסלה המחלה הזו בין שליש למחצית מכלל האוכלוסייה - אירוע שזכה לשם 'המוות השחור' - ובמשך מאות השנים שלאחר מכן היא התפרצה שוב ושוב ושוב בערים גדולות ביבשת והמיתה עשרות ומאות אלפי בני אדם בכל פעם. אין פלא שהצרפתים היו מבועתים ממחלת הדבר: רק אחד מכל שניים עשר חולים במחלה שרד אותה.

עוד כשהיה נפוליאון בקהיר, כבר החל הדבר להרים את ראשו במחנות הצבא - אבל הרופאים הצרפתיים, שחששו ליצור פאניקה בקרב החיילים, סירבו לאשר שאכן מדובר במחלת הדבר: הם כינו אותה 'המחלה המדבקת'. מתיאורי התסמינים של החולים, עם זאת, אין מקום לטעות: חום גבוה, שלפוחיות מוגלה כהות בגודל של ביצת תרנגולת שצצות במפשעה ובבית השחי - ומוות כמעט ודאי.

במשך מספר חודשים הצליח נפוליאון לשמור את הדיווחים אודות התפרצות המגיפה 'מתחת לרדאר' - אבל כעת, במסגרת המסע הצבאי בארץ, כבר אי אפשר היה יותר להסתיר את העניין. עשרות חיילים החלו מפגינים סימפטומים של המחלה, ופחד נורא החל להתפשט ברחבי הצבא. חיילים לא היו מוכנים להתקרב לחולים, ואפילו הרופאים סירבו לטפל בהם. מכיוון שכך, החליט נפוליאון להקים ברמלה בית חולים לטיפול בחולי הדבר ובפצועי הקרבות, והצבא הצרפתי המשיך צפונה, ליפו. כפי שעוד נגלה בהמשך הסיפור, למרות שהשאירו מאחוריהם את החיילים החולים - הדבר לא עזב את המחנה הצרפתי.

בתחילת מרץ, 1799, הגיעו כוחותיו של נפוליאון ליפו והתמקמו באיזור שבו עומד היום איצטדיון בלומפילד. יפו הייתה עיר מבוצרת, וכששת אלפים חיילים עות'מנים הסתתרו מאחורי החומות העבות. נפוליאון לא היה "חובב גדול" של קרבות מצור: הוא העדיף בברור קרבות תנועה שבהם בא לידי ביטוי היתרון שלו כמי שמסוגל "לקרוא את השטח" ולרכז כוחות באיזורים קריטיים. אבל המפקד הצבאי של יפו סירב להשתתף במשחק הזה, ולא רצה להתמודד מול הצרפתים בשטח הפתוח.

נפוליאון שלח ליפו שני שליחים - קצין וחצוצרן צבאי - וצייד אותם במכתב קצר ותמציתי עבור מפקדה של עכו, בו נכתב כך:

"כדי למנוע את האסון שעומד ליפול על העיר, אני מציע לך להיכנע ללא קרב. האל הוא רחום ונדיב, ואנו מכבדים את הוראותיו. אם תסרב להצעתי - אשמיד אותך. על החתום, נפוליאון בונפרטה."

כפי שאפשר להבין מהדברים, נפוליאון לא היה מסוג האנשים שהולכים סחור סחור. אבל מפקדה של יפו לא התרשם מהאיום, וגם התשובה שלו הייתה נחרצת - וברוטלית. שני השליחים הוצאו להורג, וראשיהם הכרותים ננעצו על חניתות מעל החומות. לפי מספר דיווחים, איברי המין של השניים נכרתו - ונדחפו לתוך פיותיהם.

הצרפתים הזדעזעו מההפרה הבוטה של מה שהם ראו כ"כללי המלחמה" הג'נטלמנים שהיו מקובלים באירופה - ומהברבריות של התגובה העות'מנית. מסיבה זו, כשהורה נפוליאון על מתקפה על העיר, החיילים הצרפתים הסתערו על החומות בחמת זעם אדירה. במשך שלושה ימים כתשו התותחים הצרפתיים את חומותיה של יפו, ושלוש התקפות רגליות של הצרפתים נבלמו על ידי המגינים. אבל בשישה במרץ הצליחו סוף סוף הצרפתים להבקיע פרצה בחומה - ופילסו את דרכם אל תוך העיר.

החיילים הצרפתים רצו נקמה - וקיבלו אותה. במשך יומיים תמימים השתוללו החיילים הצרפתיים והטביעו את יפו בנהרות של דם. כל חייל עות'מני שעמד בדרכם נקטל באכזריות - ולא רק חיילים. אלף וחמש מאות תושבים מקומיים נרצחו בדם קר, נשים נאנסו באכזריות ואין בית שלא נבזז ונשדד.

קבוצה גדולה של חיילים עות'מנים - כשלושת אלפים איש - הצליחה לחמוק מהנקמה הצרפתית, והתבצרה באחד הבניינים בעיר. שני קצינים צרפתיים, שביקשו למנוע שפיכות דמים מיותרת, ניהלו עימם משא ומתן - והבטיחו לנצורים שאם ייכנעו, חייהם ינצלו. המגינים השתכנעו, ומסרו את נשקיהם.

הצרפתים הוליכו את השבויים אל המחנה הצרפתי שמחוץ ליפו, שם ראה אותם נפוליאון. כך מתאר אחד מעוזריו של נפוליאון את תגובתו של המפקד הצרפתי:

"הלכתי עם נפוליאון ליד האוהל שלו כשלפתע ראינו את המאסה הגדולה של אנשים שהגיעו [למחנה]. הוא אמר לי, בעצב עמוק - 'מה אני אמור לעשות [איתם]? מאיפה אשיג מזון להאכיל אותם, או סירות להוביל אותם למצרים או לצרפת? מה לכל הרוחות אני אמור לעשות עם כל אלה?"

נפוליאון כינס את ראשי צבאו לישיבה דחופה כדי לדון בשאלה מה עושים עם השבויים החדשים. בינתיים ישבו השבויים, כפותים בחבלים, על הרצפה ליד המחנה - והצרפתים נתנו להם מעט אוכל ושתיה. החיילים של נפוליאון זעמו: איך יכול להיות ששבויים עות'מנים מקבלים אוכל ושתיה, בזמן שהם עצמם רעבים ללחם? קציניו של נפוליאון הזהירו ממרד שעלול לפרוץ בצבא אם לא תתקבל החלטה מהירה בעניין.

ואכן, נפוליאון קיבל החלטה. אחד מקציניו תיאר את מה שאירע במכתב לאימו שבצרפת:

"לפי פקודתו של המפקד העליון, [השבויים] המצרים, המרוקאים והטורקים חולקו לקבוצות נפרדות. ביום שלמחרת המרוקאים הובלו אל חוף הים - ושני גדודים החלו לירות בהם. הדרך היחידה של השבויים להציל את עצמם הייתה להשליך את עצמם אל הים. הם לא חיכו, וכולם ניסו לשחות החוצה בהיסטריה. היה קל מאוד לירות בהם, ועד מהרה הים היה אדום מרוב דם ומכוסה בגופות. כמה ברי מזל הצליחו להגיע אל כמה סלעים [ולטפס עליהם]. חיילים נשלחו אחריהם בסירות כדי לחסל אותם.

כשנסתיימה ההוצאה להורג, קיווינו שלא יהיה יותר הרג ושחייהם של שאר האסירים יינצלו. כשמונה מאות שבויים מצרים נשלחו בחזרה למצרים - אבל עד מהרה התבדנו, כשלמחרת הובלו אל החוף אלף ומאתיים תותחנים טורקים, שהוחזקו עד אותו הזמן ליד אוהלו של המפקד העליון ללא אוכל ושתיה. אנשינו קיבלו הוראה שלא לבזבז תחמושת, ודקרו אותם עם ביונטות. בין הקורבנות מצאנו הרבה ילדים קטנים שלא הסכימו להפרד מאבותיהם - ושניהם נהרגו."

הטבח הנורא הזה ביפו הוא, עד היום, אחד הכתמים השחורים והמכוערים בביוגרפיה של נפוליאון. צריך להבין: האירופאים בכלל, והצרפתים בפרט, ראו את עצמם - אז וגם היום - כמעוז של נאורות, כמי שמביאים את התרבות והליברליזם למזרח התיכון הברברי והפרוע. מה שקרה ביפו עמד בניגוד גמור לכל הערכים שהצרפתים דמיינו לעצמם שהם מביאים איתם לארץ ישראל.

נפוליאון ניסה לתרץ את ההחלטה שקיבל, בכך שבין אלפי השבויים שנלכדו ביפו - היו גם כמה מאות לוחמים ששוחררו באל עריש: משמע, הם הפרו את השבועה המפורשת שלהם שלא לשוב ולהלחם בצרפתים, ולכן מגיע להם להיענש בחומרה. זה כנראה נכון: סביר להניח שלפחות חלק מהחיילים שנכנעו באל-עריש הצטרפו למגיניה של יפו. ובכל זאת, העדויות הרבות מוכיחות בסבירות גבוהה כי הסיבה האמיתית לטבח הייתה רצונו של נפוליאון להתקדם במהירות צפונה, בלי כאב הראש של אלפי שבויים שנגררים אחר הצבא שלו. ההחלטה הזו מלמדת אותנו המון על השאפתנות חסרת הגבולות של נפוליאון ועל האכזריות שתרמה מאוד, מן הסתם, להצלחתו כמצביא צבאי.

כך או כך, כפי שעוד נגלה, נפוליאון היה עתיד לשלם מחיר יקר על ההחלטה שקיבל ביפו.

הצרפתים שהו עוד מספר ימים ביפו, ונפוליאון ניצל את השהות הזו כדי להקים עוד שני בתי חולים חדשים בעיר: אחד עבור פצועי הקרבות, והשני עבור חולי דבר שהמשיכו לצוץ כל העת בקרב החיילים. הבעיה הגדולה של נפוליאון הייתה הפחד הנורא של החיילים מפני המגיפה, שאיים על הלכידות והמורל של הצבא: כה נורא היה הפחד, עד שחלק מהחיילים שנידבקו בה העדיפו להתאבד מאשר לחכות למוות הוודאי והכואב שממתין להם. תרמה לפחד העובדה שחלק מהרופאים הצבאיים ממש סירבו להתקרב אל החולים ולטפל בהם.

כאן באה לידי ביטוי אחת מתכונות האופי הבולטות של נפוליאון, שהזכרתי עוד בפרק הראשון בסדרה: אומץ הלב שלו. נפוליאון האמין - שלא בצדק, כמובן - שהמגיפה פוגעת בעיקר ממי שמפחד ממנה, וכדי לחזק את רוחם של החיילים והרופאים החליט לבקר בעצמו בבית החולים ולהראות להם שהוא עצמו אינו מפחד. למעשה, הוא לא רק ביקר בבית החולים - הוא אף עזר לטפל בחולים בפועל: מלוויו בביקור תיארו בהשתאות כיצד סייע המפקד העליון לפנות את גופתו של חייל שמת מהמחלה, למרות שהבגדים שעל הגופה היו ספוגים במוגלה מגעילה ומסריחה. אין ספק שמפגן האומץ הזה חיזק מאוד את המוניטין של נפוליאון בקרב החיילים, ואת הנחישות שלהם ללכת אחריו באש ובמים. אגב, באותו בית חולים ביפו השתמשו הרופאים בתחבושות מקומיות, שהיו עשויות מבד כותנה אוורירי. התחבושות האלה הגיעו מהעיר עזה (או Gaza, בלעז), אותה כבשו הצרפתים קודם לכן - ולכן קיבלו את השם 'פד גזה', שם שנשאר עד היום.

היעד הבא במסע המלחמה היה ברור וידוע לנפוליאון - עוד אפילו טרם עזב את מצרים: עכו.

עכו היא אחת הערים העתיקות ביותר לחופי מזרח הים התיכון, ושימשה כמרכז שלטוני ומסחרי משגשג כבר מימי הפיניקים באלף השני לפני הספירה. ההגנה הטבעית שמספק מפרץ חיפה מפני פגעי מזג האוויר עודד את התפתחותו של נמל גדול בעיר, שהעניק לה חשיבות אסטרטגית רבה - וזה היה נכון גם בתקופתו של נפוליאון. נפוליאון ידע שאם הוא מקווה לפלוש לטורקיה ולהכניע את העות'מנים - הוא יהיה חייב להשתלט על עכו, אחרת הבריטים יוכלו להעזר בנמל שלה כדי להנחית כוחות צבא בעורף הצבא הצרפתי ולשבש את קווי התקשורת והאספקה שלו.

אבל בעכו ישב אחד האנשים החזקים, המרשימים - ולמען האמת, גם המפחידים ביותר - באימפריה העות'מנית כולה. היה זה אחמד פאשה, מפקד הכוחות העות'מנים בסוריה וארץ ישראל, שהיה מוכר יותר בכינוי 'אל-ג'זאר': "הקצב."

אחמד פאשה נולד ב-1720 בבוסניה, ובצעירותו הצטרף לצי העות'מני. בעקבות סכסוך כלשהו הוא ערק מספינתו, ונדד לקונסטנטינופול. חייו של אחמד הצעיר בבירת האימפריה לא היו קלים: הוא הגיע אל סף רעב, ולבסוף נאלץ למכור את עצמו לעבדות במצרים. הוא לחם בצבא הממלוכי, והפגין אומץ לב וכישורים שאיפשרו לו להתקדם במהירות בסולם הדרגות. שם, במצרים, אחמד גם החל להפגין את הברוטליות שבזכותה קיבל את הכינוי 'הקצב': הוא נהג לענות את אויביו באכזריות איומה - מקטיעת איברים וניקור עיניים, ועד מסמור פרסות סוסים לכפות רגליהם. אחד הסיפורים המפורסמים אודותיו הוא שבזמן שהיה מושל ביירות והגן על העיר מפני פלישה של כוחות רוסיים, הוא ציווה לאסור כמה נוצרים מקומיים, חברי הכנסיה האורתודוקסית הרוסית - ומסמר אותם בתוך חומות העיר כך שרק הראשים שלהם בלטו החוצה, כדי שיוכל להנות מגסיסתם האיטית של הנוצרים המסכנים. אולי אחת העדויות הבוטות לאופיו של אחמד פאשה הייתה העובדה שהוא נהג להתגאות מאוד בכינוי 'הקצב', ואפילו הפך אותו לאחד מתאריו הרשמיים.

ברבות השנים הפך אל-ג'זאר למושל אזור סוריה וארץ ישראל בתוך האימפריה העות'מנית. שלא כמו רבים מהשליטים העות'מנים המקומיים ברחבי האימפריה - כמו, למשל, איברהים ומוראד ביי הממלוכים - אל-ג'זאר היה נתין נאמן של הסולטן העות'מני והגן בקנאות על האינטרסים של האימפריה. זאת ועוד, כפי שניתן היה לראות מסיפורם של הנוצרים האורתודוקסים בביירות, אל-ג'זאר שנא - לא, לא רק שנא - תיעב נוצרים, והתיעוב הזה בשילוב הנאמנות שלו לאימפריה הפכו אותו - כבר מהרגע הראשון - ליריבו המר ביותר של נפוליאון. אחרי שכבש את מצרים, נפוליאון שלח לאל-גזאר מספר מכתבים ובהם הציע לו לכרות איתו ברית שלום. אל-ג'זאר אפילו לא החזיר לו תשובה. לפני שיצאו מיפו, שוב שלח נפוליאון מכתב לאל-ג'זאר, ובו רשם את הדברים הבאים:

"עזה, רמלה ויפו בידי. נהגתי בנדיבות באלה מחייליך שנכנעו לי. הענשתי בחומרה את אלה שהפרו את חוקי המלחמה [נפוליאון מתייחס כאן לטבח בחוף של יפו - ר.ל.]. בעוד ימים ספורים אצעד לכיוונה של עכו. [...] אבל איזו סיבה יש לי למנוע מאדם זקן שאיני מכיר [אל-ג'זאר היה אז כבן שבעים - ר.ל.] - להנות משנות חייו האחרונות? כשאלוהים נותן בידי ניצחון, אני מעדיף לנהוג לפי חוקיו ולהיות רחום וחנון לא רק כלפי האנשים, אלא גם כלפי מנהיגיהם. [אני מציע לך] לחבור אלי, ולהפוך לאויבם של הממלוכים והאנגלים."

גם על המכתב הזה ג'זאר לא החזיר לנפוליאון תשובה - או שאולי אפשר לומר שהחזיר תשובה, ואפילו תשובה החלטית: הוא ערף את ראשו של השליח שמסר לו את המכתב.

לנפוליאון לא נותרה כל ברירה. הוא וחייליו עזבו את יפו וצעדו צפונה לאורך מישור החוף. לאחר יום של הליכה הגיעו לחיפה, שהייתה אז ישוב קטן ולא מוגן. גז'אר, שידע על התקדמותו של נפוליאון, החליט להסיג את כוחותיו מחיפה ולהתבצר מאחורי החומות העבות של עכו: חומות שהוקמו עוד בתקופת הצלבנים, במאה השניים עשר, ואל-ג'זאר עיבה והרחיב במרוצת שנות שלטונו. נפוליאון השתלט על חיפה ללא קרב, ונערך להטיל מצור על עכו הצפונית.

בנקודה זו אני רוצה לעצור לרגע את שטף האירועים הכרונולוגי, ולחזור אתכם אחורה בזמן - אל המצור בטולון שבצרפת: הקרב שבו הוכיח את עצמו לראשונה נפוליאון כקצין מוכשר, נחוש ואמיץ. כפי שסיפרתי לכם בפרק הראשון בסדרה שלנו, הבריטים התערבו באופן אקטיבי במלחמת האזרחים שהשתוללה בצרפת, ותמכו במלוכנים - אלה שביקשו להשיב את השלטון המלכותי. ספינות בריטיות סייעו למלוכנים שהתבצרו בטולון, אבל בסופו של נאלצו לסגת כשהמהפכנים כבשו את העיר.

לפני שנסוגו הבריטים סופית, הם החליטו להעלות באש את ספינות הצי הצרפתי שעגנו בנמל טולון, כדי למנוע מהן ליפול לידי המהפכנים. מדובר היה במבצע מסוכן מאוד, שבו יסתננו סירות בריטיות לנמל ויציתו את הספינות העוגנות בו. האיש שנבחר להוביל את המבצע הזה היה קצין צעיר ופרוע בשם סידני סמית'.

סידני סמית' נולד למשפחה בריטית אמידה מאוד. אביו היה איש צבא, וסידני הלך בעקבותיו: הוא הצטרף לצי בגיל 13, השתתף בקרבות שונים בצפון אמריקה בהם הפגין אומץ לב וכשרון, ומונה למפקד ספינה בגיל 19 בלבד - גיל צעיר מאוד ביחס למקובל בצי הבריטי. הוא שירת בספינות במשך כארבע שנים, והשתחרר במסגרת קיצוצים שנעשו בצבא.

אבל סידני סמית' לא היה הטיפוס שיחזור הביתה אל חיי השקט והשלווה. הוא היה הרפתקן מושבע שכל הזמן חיפש אקשן - ובדרך כלל מצא אותו. אחרי שהשתחרר מהצבא יצא לצרפת, שם ריגל לטובת המודיעין הבריטי, ומשם המשיך לספרד ומרוקו, גם כן בשירות המודיעין. ב-1790 הוא הפליג צפונה, לסקנדינביה, התייצב בחצרו של גוסטב השלישי מלך שוודיה, והציע לו את שירותיו. גוסטב התרשם מאוד מהקצין הצעיר, ומינה אותו ליועצו הצבאי. סידני לקח חלק פעיל במלחמה שפרצה בין שוודיה ורוסיה, ותרם רבות לניצחון השוודי המרשים במלחמה הזו. המלך השוודי גמל לו בכך שהעניק לו תואר אבירות שסמית' נשא בגאווה במשך כל חייו.

משוודיה המשיך סידני ההרפתקן לקונסטנטינופול, שם הצטרף לאחיו שהיה השגריר הבריטי לאימפריה העות'מנית. בעת ששהה בעיר הגיעו לאוזניו דיווחים על הקרבות המתפתחים בטולון. סידני לא חשב פעמיים: הוא שכר סירת דיג, הפליג מטורקיה לטולון והתייצב לפני מפקד הצי הבריטי. כשנסוגו הבריטים מטולון, סידני התנדב לפקד על מבצע השמדת הספינות הצרפתיות: הוא ואנשיו פשטו על נמל טולון, ותוך הפגנת אומץ לב נדיר הצליחו להטביע חלק גדול מהספינות ואף להצית מחסן תחמושת גדול. אמנם היו בצי כאלה שביקרו את סידני על כך שלא הצליח להשמיד את כל הספינות הצרפתיות בנמל - אבל בשורה התחתונה, פעולת החבלה של סידני סמית' גרמה לצי הצרפתי יותר נזק מאשר נגרם לו בכל קרב ימי אי פעם מול הבריטים.

לאחר הקרב בטולון קיבל סידני פיקוד על ספינת מלחמה בריטית, אבל ב-1796 נפל בשבי הצרפתים. הצרפתים, מסתבר, לא שכחו לסידני את הפעולה בטולון: באופן חריג יחסית, הם החליטו להעמיד אותו למשפט באשמה של פיראטיות. למה פיראטיות? מכיוון שבזמן המערכה בטולון, סידני סמית' לא היה חייל בשירות רשמי של הצי הבריטי: כזכור, הוא היה אזרח בביקור פרטי בקונסטנטינופול שהחליט להפליג לטולון ולהצטרף לקרבות על דעת עצמו. ומכיוון שהוא לא היה חייל באופן רשמי, הפעולה שלו בטולון הייתה - לדידם של הצרפתים - פעולה פיראטית!

סמית' ישב שנתיים בכלא צרפתי, לפני שהצליח לברוח ולחזור לבריטניה. לאופן שבו ברח סידני מהכלא הצרפתי יש חשיבות לא מבוטלת לסיפור שלנו - אבל על כך ארחיב בהמשך.

כאן אנחנו מתחברים שוב לסיפור העלילה שלנו. הבריטים עקבו בחשש כבד אחר התקדמותו של נפוליאון לאורך מישור החוף, וגם הם ידעו שאם עכו תיפול לידיו של נפוליאון - אלו יהיו חדשות רעות מאוד עבור הקואליציה המשולשת של בריטניה, רוסיה והאימפריה העות'מנית, שכן מכאן והלאה יוכלו כוחותיו של נפוליאון להתקדם צפונה בעומק היבשה, הרחק מתחום השפעתן של הספינות הבריטיות. סידני סמית' קיבל את הפיקוד על ספינת מלחמה ונשלח למזרח התיכון, שם הורה לו אדמירל נלסון לקחת איתו עוד מספר ספינות נוספות, לחבור לכוחות העות'מנים בעכו ולסייע להם בעמידה כנגד המצור של נפוליאון.

סידני הגיע לעכו, וזמן קצר לאחר מכן הבחין בשיירה של ספינות איטיות יחסיות עולות צפונה לאורך החוף. היו אלה ספינות המשא שנשאו עליהן את תותחי הארטילריה הכבדים שנפוליאון שלח ממצרים. נפוליאון עצמו צפה בהתרחשויות בים ממרומי הכרמל - במקום בו נמצא היום מנזר סטלה מאריס בחיפה - וניסה ליצור קשר עם הספינות שלו ולהזהיר אותן - אבל היה זה מאוחר מדי. סידני סמית' לכד את הספינות הצרפתיות וגרר אותן לכיוון עכו. כך, בפעם השניה בתוך פחות משבע שנים, שיבש הקצין הבריטי הצעיר את תוכניותיו של נפוליאון בונפרטה.

אובדן הספינות היה מכה קשה עבור נפוליאון: התותחים הכבדים שנשאו הספינות היו אמורים לשמש אותו במהלך המצור כדי להבקיע את חומותיה של עכו. אבל עם תותחים או בלי תותחים, לנפוליאון כבר לא הייתה ברירה: השמדת הצי הצרפתי באבו-קיר הביאה לכך שהדרך היחידה שלו לחזור עם צבאו לצרפת עברה דרך קונסטנטינופול - ובהכרח, גם דרך עכו. וכך, בשמונה עשר במרץ, 1799, התפרס הצבא הצרפתי מסביב לחומותיה של עכו, ונפוליאון הקים את המפקדה שלו על גבעה קטנה דרומית מזרחית לעיר - גבעה שקרויה היום 'גבעת נפוליאון.' הכל היה מוכן לקרב שעתיד להכריע את גורלו של מסע המלחמה של נפוליאון במזרח התיכון.

הצטרפו אלי לפרק הבא, חלקה הרביעי של הסדרה, בה נשמע על מהלך המצור בעכו, כיצד התמודד נפוליאון עם הצבא העות'מני הגדול שפלש לארץ ישראל מכיוון סוריה - והתפקיד הקריטי שמילא קצין צרפתי שלמד עם נפוליאון באותה הכיתה בפנימיה הצבאית בפריז, ועכשיו הפך לאויב המסוכן ביותר שלו. כל זאת ועוד, בפרק הבא של 'נפוליאון במזרח התיכון'.