מלחמת ההתשה, חלק ד': תרנגול 53

כתב רן לוי

קישור לחלק ג': הפשיטה על האי גרין

ב-2009 התקבלתי לרפאל. את היום הראשון שלי בעבודה החדשה, כנראה שלא אשכח לעולם.

נכנסתי למשרד החדש שלי, וכמעט מיד הבחנתי בכך שהחלונות מכוסים במין יריעת פלסטיק דביקה ומכוערת. 'נו, טוב,' חשבתי, 'למי שהיה כאן לפני היה טעם ממש גרוע בעיצוב.' החלטתי שבהזדמנות הראשונה אפטר מהפלסטיק המגעיל - אבל כרגע היו לי עניינים אחרים, דחופים יותר, לטפל בהם.

התיישבתי בכסא, פתחתי את המחשב ושקעתי בעבודה. לפתע, ללא אזהרה, פיצוץ אדיר זעזע את כל החדר. הקירות רעדו, מילולית. זינקתי מהכסא, מבוהל. מה קרה? האם טיל פאג'ר לבנוני נחת לא רחוק מאיתנו? האם פרצה מלחמת לבנון השלישית? הדופק שלי היה לפחות מאה וחמישים. רצתי החוצה מהחדר אל המסדרון הראשי, מצפה לראות את כל שאר העובדים נוהרים יחד איתי אל המסדרון ואל המקלט… אבל לא היה שם אף אחד. המסדרון היה ריק. מהחדרים הסמוכים שמעתי את טקטוקי המקלדות ממשיכים כרגיל. אף אחד אפילו לא הוציא את הראש החוצה.

דפקתי על הדלת של המשרד הסמוך. "תגיד," שאלתי בנונשלנטיות מזויפת את הבחור שישב בו, "הפיצוץ הזה… מה זה היה?". "אה, זה שום דבר," הוא הניף את ידו בביטול, "זה מהבונקר של חומרי הנפץ. הם עושים שם ניסויים מדי פעם. מתרגלים לזה." "אה, בטח, ברור…" אמרתי, וחזרתי לחדר, מנסה להרגיע את הלב הדוהר שלי. עכשיו הבנתי את פשר יריעת הפלסטיק המכוערת שכיסתה את החלון. אלמלא הפלסטיק הזה, כל המשרד שלי היה עכשיו מכוסה בשברי זכוכיות.

בום על קולי בשמי קהיר

בשבעה עשר ביוני, 1969, חדרו שני מיראז'ים של חיל האוויר אל המרחב האווירי של קהיר, עמוק בתוך שטח מצרים. שני המטוסים טסו בגובה נמוך מאוד, כדי לחמוק מקרני המכ"מים המצריים. כשהיו המטוסים מעל הבירה המצרית, האיץ אחד הטייסים את מטוסו באופן חריג. קשה לדעת את הסיבה לכך: על פי אחד המקורות, הטייס הבחין בכך שהוא מתרחק מבן זוגו והאיץ כדי לחזור בחזרה למבנה.

תהה אשר תהה הסיבה, התאוצה החזקה הביאה את המיראז' לשבור את מהירות הקול. מולקולות האוויר שנדחסו בפתאומיות אל חרטום וכנפי המטוס יצרו גל הלם, לא שונה באופן מהותי מגלי ההלם שנוצרים בעקבות פיצוץ של חומר נפץ - ושניות ספורות לאחר מכן היכה בקהיר גל ההלם המתפשט. אלפי חלונות של בתים, שמשות של מכוניות וחלונות ראווה התנפצו לאינספור רסיסים. כשאני נזכר באירועי היום הראשון שלי ברפאל, אני יכול להזדהות עם הפחד והבהלה שוודאי אחזו בתושבי השכונות המצריות באותם רגעים.

אחד מאום תושבים מבוהלים היה לא אחר מאשר גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, שבאותה העת ישב בקומה השניה של ביתו שבפרברי קהיר. נאצר הרים מיד טלפון למפקדת חיל האוויר, שם דיווחו לו שלא ידוע להם על מטוסים ישראלים שחדרו למרחב האווירי של קהיר. אולי היה זה טייס קרב מצרי שחמד לצון? אבל לא - בתוך זמן קצר התבררה האמת, ונאצר רתח מזעם. המיראז'ים הישראלים חדרו לתוך עומק מצרים ללא שום הפרעה, מבלי שכוחות ההגנה האווירית היו אפילו מודעים לכך! עוד באותו היום הוא פיטר את מפקד כוחות הנ"מ.

כאמור, הבום העל-קולי שזעזע את קהיר לא היה מתוכנן מראש - אבל בישראל עקבו בעניין רב אחר דיווחי התקשורת ממצרים אודות הפחד והבהלה שנזרעו בציבור.

בשלב הזה, מלחמת ההתשה השתוללה בחזית התעלה מזה למעלה משנה וחצי - אבל בכל הזמן הזה, חיל האוויר הישראלי כמעט ולא היה מעורב בה באופן משמעותי: פרט לגיחות צילום, סיוע לכוחות הקרקע ופטרולים לשם הגנה על שמי סיני מפני תקיפות של מטוסים מצרים, מטוסי חיל האוויר כמעט ולא חצו את הגבול ולא תקפו את העורף המצרי. ולא, זה לא מכיוון שבצה"ל לא סמכו על טייסי חיל האוויר שיבצעו את המשימות שלהם: ההפך הוא הנכון. ההצלחה המרשימה במלחמת ששת הימים הזניקה את חיל האוויר למעמד של כוח כמעט אסטרטגי, כזה שיכול לחולל נזקים אדירים בעורף האויב בתוך דקות ספורות - וקברניטי המדינה חששו שהפעלתו של כוח מאסיבי שכזה עשויה להיתפס בעיני המצרים והקהיליה הבינלאומית כהסלמה חריגה - כזו שעלולה להפוך את הלוחמה המוגבלת על גדות התעלה למלחמה של ממש.

אבל במחצית השניה של 1969 החלו להתקבל בצה"ל דיווחי מודיעין על כך שהמצרים מתכוננים למבצע צליחה שעשוי לשנות את המצב בחזית התעלה מהקצה אל הקצה. אם עד אותו הרגע הסתפקו המצרים בהפגזות ארטילריות ופשיטות קומנדו נקודתיות על המעוזים - כמו הפשיטה על מוצב המזח, עליה סיפרתי לכם בפרק הקודם - הדיווחים המודיעיניים גרסו שהמצרים מתכננים בקרוב לצלוח את התעלה בכוחות גדולים בהרבה, ולכבוש כמה וכמה מעוזים כדי לנסות ולשנות את הסטטוס קוו באזור התעלה. החשש מצליחה כזו, בשילוב הרצון ההולך וגובר מצד הממשלה וצה"ל עצמו לבלום את העלייה המתמדת במספרי האבידות של החיילים בחזית - הביאו לכך שיותר ויותר קולות בצמרת השלטון החלו קוראים להכניס את חיל האוויר ללחימה באופן משמעותי. הבום העל קולי המקרי שביצעו שני המיראז'ים הדגים את הפוטנציאל המעניין של העברת הלוחמה אל העורף המצרי. אחרי הכל, למה שרק החיילים שלנו בחזית יסבלו? הגיע הזמן שגם אזרחי מצרים יתחילו להבין שלהחלטות הלוחמניות של ממשלתם יש השלכות לא נעימות גם על חייהם שלהם…

כצעד ראשון, אם כן, הוחלט בממשלה לאפשר לחיל האוויר לפגוע בחיל האוויר המצרי כדי להשיג עליונות אווירית מוחלטת בשמי התעלה. מי יודע: אולי אם יבין נאצר שלישראל יש עליונות אווירית מוחלטת שכזו, הוא יחליט לוותר על מבצע הצליחה המסוכן שלו.

קרבות טקסס ואריזונה

לחיל האוויר לא היה מושג אמיתי לגבי רמת המקצוענות של הטייסים המצרים שכן בימים שלאחר מלחמת ששת הימים - ואפילו במהלך מלחמת ההתשה עצמה - קרבות אוויר בין מטוסים ישראליים ומצרים היו נדירים מאוד. גם הניסיון של מלחמת ששת הימים לא עזר יותר מדי, מכיוון שחלק גדול מהמטוסים המצרים שנפגעו במלחמה ההיא הושמדו כשהיו עדיין על הקרקע. גם הטייסים המצרים טענו בתוקף שהם לא נופלים מיריביהם הישראלים - ושבמלחמת ששת הימים הם פשוט לא קיבלו הזדמנות ראויה להוכיח את יכולותיהם האמיתיות. לבסוף, דיווחי המודיעין הראו שבריה"מ עוזרת לחיל האוויר המצרי, ושטייסים סובייטים מנוסים מדריכים את הטייסים המצרים ויוצאים איתם לטיסות אימון.

הספק לגבי רמתם של הטייסים המצרים הביא לכך שבחיל האוויר החליטו לשלוח למשימה את הטייסים הבכירים והמנוסים ביותר. האזור שנבחר בחיל האוויר כזירת ההתמודדות המתוכננת מול המטוסים המצרים היה צפון מפרץ סואץ - איזור שנבחר מכיוון שהיה ממוקם דרומית לתעלה עצמה, ולכן רחוק יחסית ממוקדי החיכוך העיקריים. באזור הזה היו למצרים רק מספר מועט יחסית של סוללות טילי נ"מ שהיו עשויות להפריע לטייסים שלנו.

אופן הפעולה היה כזה: הטייסים הישראלים היו יוצאים לגיחות רועשות וראוותניות מעל מפרץ סואץ, ובוחרים כיוון טיסה שהיה מציב אותם כאיום ישיר על מתקנים רגישים בעורף המצרי. המצרים הזניקו כנגדם מטוסי יירוט - ואז היה מתפתח קרב אוויר. קרבות האוויר האלה כונו באופן לא רשמי "קרבות טקסס ואריזונה", על שם קרבות האקדוחנים המפורסמים במערב הפרוע שבהם מי ששלף ראשון היה זה שגם ניצח, בדרך כלל.

תוצאות קרבות טקסס ואריזונה היו חד משמעיות: בסדרה של קרבות אוויר שהתחוללו לכל אורך חודש יולי, 1969, הפילו הטייסים הישראליים עשרים מטוסים מצרים - לעומת שני מטוסים ישראליים בלבד שנפגעו, וגם במקרים האלה הצליחו הטייסים שלהם להגיע לשטח ישראל ולנטוש את מטוסיהם בשלום. המטרה הושגה: העליונות האווירית הישראלית הוכחה מעבר לכל ספק.

השלב הבא היה, אם כן, להרחיב את תקיפות הקרקע בחזית התעלה כדי לשתק את סוללות הנ"מ המצרית ולאפשר למטוסים שלנו חופש פעולה רחב יותר. בעשרים ביולי ביצעו מטוסי הפצצה של חיל האוויר לא פחות ממאה שבעים ואחת גיחות תקיפה על מוצבים מצרים בצפון התעלה, והטילו עליהם למעלה ממאתיים טון של פצצות רבות עוצמה. המצרים הגיבו עוד באותו היום במתקפה אווירית נרחבת משלהם, עם שישים מטוסי תקיפה ויירוט - ובקרבות האוויר שהתחוללו מעל שמי סיני הופלו שבעה מיגים, לעומת שני מיראז'ים של חיל האוויר. שלושה ימים לאחר מכן, בעשרים ושלושה ביולי, יצאו מטוסי חיל האוויר לעוד מאה ושישים גיחות הפצצה על סוללות נ"מ מצריות - ושוב הגיבו המצרים בתקיפה משלהם, שבה איבדו שלושה מטוסים נוספים בקרבות אוויר.

לא פחות משש תקיפות שכאלה, שכונו בצה"ל 'מבצעי בוקסר', התרחשו בשבועיים האחרונים של חודש יולי, וכמעט בכולם התוצאה הייתה זהה: נזק אדיר למערך הנ"מ והארטילריה המצרית, מטוסי קרב מצרים שהופלו על ימין ועל שמאל - ונזק מועט מאוד למטוסי חיל האוויר. לפחות שלוש מאות חיילים מצרים נהרגו בתקיפות האלה.

בישראל חיככו ידיים בהנאה: חיל האוויר השיג שליטה מוחלטת בשמי התעלה, והסכנה של מבצע צליחה מצרי רחב היקף חלפה. לכולם, בישראל וגם במצרים, היה ברור מעבר לכל ספק שבתנאים האלה, כל פעולה צבאית רחבת היקף של המצרים תסתיים בקטסטרופה דומה לזו של מלחמת ששת הימים.

מבצע 'רביב'

אבל זה לא היה מספיק. בממשלה האמינו שכדי לשכנע את המצרים להפסיק את ההפגזות והתקיפות על המוצבים בחזית התעלה - במילים אחרות, לסיים את מלחמת ההתשה - צריך להעביר את המלחמה אל מצרים עצמה: לגרום למצרים מספיק סבל ונזק כדי לשבור אותם מבחינה פסיכולוגית. ולשם כך נדרש מבצע יוצא דופן: מבצע נועז וקטלני, שיזעזע את המצרים עד עמקי נשמתם. שמו של המבצע הזה היה - מבצע רביב.

כשקוראים את התכנונים של מבצע רביב, אי אפשר שלא לקבל תחושה שמדובר בסוג של… מדע בדיוני. שישה טנקים ושלושה נגמ"שים היו אמורים לעלות על גבי נחתות של חיל הים ולהפליג באישון לילה אל עבר החוף המערבי של מפרץ סואץ, שם הם אמורים לרדת לחוף, בעומק השטח המצרי, ולפשוט על מוצבים ומתקנים מצרים. מעבר לסכנה הברורה של שליחת כוח קטן כל כך אל עומק שטח האויב, מבצע רביב דרש גם תיאום מבצעי בין כמה וכמה חילות שונים - שריון, רגלים, חיל הים, חיל האוויר ותותחנים - ברמה שמעולם לא נעשתה קודם לכן בצה"ל.

האתגר הגדול ביותר היה, ככל הנראה, של חיל הים דווקא. לא רק שהנחתות של חיל הים היו במצב טכני גרוע למדי, גם הכשירות המבצעית של הצוותים שלהן הייתה מוטלת בספק. עד אותו הזמן, הנחתות לא היו באמת כוח לוחם: רוב הפעילות שלהן התרכזה בהעברת אספקה לכוחות שונים בחופי סיני, והאווירה בספינות האלה הייתה של חוסר משמעת וברדק כללי. הימאים הסתובבו על הסיפונים יחפים וללא חולצות, והיו הרבה יותר מיומנים בדיג מאשר בהנחתה של כוחות שריון - תמרון שלא נעשה מעולם עד אז בחיל הים. בנוסף, הנחתות עצמן היו איטיות מאוד - ועל אחת כמה וכמה כשיהיו עמוסות בטנקים ונגמ"שים - ומכיוון שכך לא יהיו מסוגלות להגן על עצמן במידת הצורך.

בדיוק מסיבה זו יצאו שמונה לוחמי שייטת שלוש עשרה, בשמונה בספטמבר, לפשיטה על נמל מצרי קטן בצפון התעלה. מטרתם הייתה זוג ספינות טורפדו מצריות שהיו מהירות בהרבה מהנחתות האיטיות, ולכן היוו איום מוחשי עליהן. הלוחמים הצמידו מטעני חבלה לדופן שתי ספינות הטורפדו - והטביעו אותן. בדרך חזרה מהפשיטה המוצלחת ארעה תקלה קשה במנגנון ההשמדה העצמית של אחד מהכלים של השייטת, ושלושה לוחמים נהרגו בפיצוץ. המחיר בחיי אדם היה כבד - אבל לכולם היה ברור שאם ישתבש מבצע רביב, כמות ההרוגים שם תגמד את האבדות של שייטת 13.

למחרת, בערבו של התשעה בספטמבר, התכנסו הכוחות בראס סודר שלחופי סיני. מפקד חיל הים, אלוף אברהם בוצר, בא להשגיח מקרוב על תהליך העמסת הכלים המשוריינים על הנחתות. כפי שחשש, חוסר הניסיון של צוותי הנחתות היה בעוכריהם: אחת הנחתות התחפרה בחול של סיני בזמן ההעמסה. בוצר התפשט, קפץ למים בתחתוניו וניהל את מאמצי החילוץ מקרוב.

בשעת חצות יצא הכוח לדרכו. החשש היה שמכ"מ מצרי יבחין בנחתות - אבל למרבה המזל, מיכלית נפט גדולה שעברה באזור הסתירה את הנחתות הקטנות יותר, ובשעה שלוש לפנות בוקר הגיעו הספינות בשלום אל נקודת הנחיתה בחוף המצרי. ראשונים ירדו אל הכוח שלושים ושישה לוחמי צנחנים ואבטחו את החוף למקרה והמצרים יבחינו בכוח הנוחת. לאחר מכן התקרבו הנחתות אל החוף והחלו להוריד את הטנקים והנגמ"שים אל החול. כך תיאר את ההתרחשות מפקד אחת הנחתות:

"בנחיתה היו מספר תקלות. דלת נט"ק אחד לא עלתה, השניה לא ירדה…הח'ברה מהשריון צעקו לי - 'נו, תנו לרדת לחוף!'. ובדקות הללו, עד שהח'ברה אילתרו משהו והדלת ירדה, הרגשתי את הדופק בגרון, ואת השערות הלבנות בצמיחתן…"

אחרי זמן מה, כשכל הכלים ירדו לחוף, חזר כוח האבטחה של הצנחנים אל הספינות - והנחתות הפליגו בחזרה אל  חשכת הלילה, מותירות את כוח הפשיטה לבדו, בארץ אויב. כדי למנוע מהמצרים להזרים כוחות תגבור מצפון, מאזור התעלה, הורה מפקד הכוח, סא"ל ברוך הראל, לפוצץ חלק מהכביש הצר שהתפתל לאורך החוף לכיוון צפון ולמקש חלקים אחרים שלו.

הכוח החל לנוע על הכביש הצמוד לחוף, לכיוון דרום. עד מהרה נתקלו הלוחמים במשאית שהתקרבה אליהם מהכיוון הנגדי. הטנקים ירו על המשאית במקלעיהם, והיא החלה לעלות באש. כאן נתגלעה בעיה בלתי צפויה. הכביש המדובר היה צר מאוד: מצידו האחד התרומם מצוק גבוה ומצידו השני היה מדרון תלול, כך שהיכולת לרדת לשוליים הייתה מוגבלת מאוד. כשניסו הטנקים לחלוף על פני המשאית הבוערת, החום העז הבעיר את האנטנות והציוד שעל הטנקים. מכאן ואילך הורה הראל שלא לפתוח באש על כלי רכב שמגיעים מכיוון דרום - עד שאחרון הכלים המשוריינים חולף על פניהם, כדי שלא להקלע לאותה סיטואציה על הכביש הצר.

אני מניח שבשלב הזה אתם ודאי שואלים את עצמכם איך ייתכן שרכבים אחרים שנסעו על הכביש לא הסתובבו וברחו ברגע שהבחינו בשיירה של טנקים ונגמ"שים ישראלים נוסעת לעברם? התשובה היא שאלו לא היו טנקים ונגמ"שים ישראלים: אלו היו כלים מצריים שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים, והיו צבועים בצבעי הצבא המצרי. אפילו הלוחמים הישראליים שאיישו אותם היו לבושים במדים מצרים… ההסוואה הזו עבדה מצוין, והכוח השמיד שלושה ג'יפי סיור מצרים לפני שאלה הספיקו לדווח למישהו על המתרחש.

בשעה שבע בבוקר הגיעו הטנקים והנגמ"שים לבסיס של משמר החופים המצרי, שבו על פי המודיעין היו כמאה וחמישים חיילים ומכ"מ ימי. הטנקים התקרבו לגדר המחנה ואז פתחו באש על מבנים וכלי רכב שבתוכו. במקביל, רביעיית מטוסים של חיל האוויר וסוללות ארטליריה מסיני תקפו גם כן את המחנה. לבסוף, כשכל החיילים המצרים נפגעו או ברחו, נכנסו הטנקים והנגמ"שים לתוך הבסיס ופוצצו את המבנים שנשארו עומדים בו.

בתום הפשיטה על בסיס משמר החופים חזרו המשוריינים אל הכביש. ברוך הראל, מפקד הכוח, מספר על שהתרחש:

"הסתדרנו בשדרה ופתחנו בתנועה דרומה. עד לאותו הרגע, כל רכב מצרי שבא מולנו נאלץ לסטות לשולי הכביש והושמד על ידי שני הטנקים שבמאסף. ואז באה לקראתנו מכונית שברולט אימפלה כחולה, שנהגה סירב לפנות את הכביש. הוא לא הותיר לנו ברירה, אלא לדרוס אותו תחת שרשראות הטנקים. קצין מודיעין שזיהה את הרכב האמריקני הודיע לי שזו הייתה מכונית השרד של המפקד המצרי של זירת ים סוף, קצין בדרגת גנרל. הצטערתי שלא לקחנו אותו בשבי. כעבור שבוע פורסמה ידיעה בעיתון אל אהרם שגנרל זה וזה נהרג בתאונת דרכים."

בשעה עשר בבוקר עצר הכוח בנקודה מבודדת. מסוק של חיל האוויר חבר אליהם, הביא איתו אספקה טרייה של תחמושת ולקח עימו קצין מודיעין שנפצע במהלך הפשיטה על בסיס משמר החופים.

משם המשיך הכוח דרומה לאורך הכביש, כשתוך כדי הנסיעה הטנקים והנגמ"שים פתחו באש על נקודות תצפית ומאהלים של הצבא המצרי, וחבלנים פוצצו עמודי חשמל ותשתיות דומות. כעבור זמן מה הגיע הכוח אל בסיס מצרי נוסף, גדול יותר מזה שתקפו קודם: מפקדת נ"מ חטיבתית שבה הוצב מכ"מ אווירי גדול - וגדוד שלם של חיילים שהגנו עליו. כמקודם, ירי הטנקים ותקיפה אווירית חוללו שמות בבסיס - וחיילים מצרים רבים החלו לברוח ממנו: חלקם אל תעלות מחוץ למחנה, וחלקם ניסו לברוח בשחיה. הכוח הישראלי טיהר את התעלות שמחוץ למחנה, ואז פרץ את גדרות הבסיס ונכנס פנימה כדי להשלים את מלאכת ההרס. בשלב מסוים זוהו שלושה נגמ"שים מצרים שהתקרבו אל זירת האירוע: מטוסים של חיל האוויר שהוזנקו לאוויר השמידו אותם עוד בטרם הספיקו להתקרב.

לקראת ערב הגיעו המשוריינים אל רצועת חוף שקטה - והזמינו את הנחתות. הטנקים והנגמש"ים הועמסו על הספינות, והצוותים עצמם הועלו על מסוקי פינוי. שעה קלה לאחר מכן נחתו כל הכוחות בצד הישראלי של מפרץ סואץ.

המצרים הוכו בהלם. הנזק שנגרם בפשיטה היה אדיר: למעלה ממאה חיילים מצרים נהרגו, שני בסיסים ועוד כמה וכמה נקודות תצפית הושמדו - יחד עם שני מכ"מים. אבל יותר מהנזק החומרי, ההשפלה שספגה מצרים הייתה איומה: העובדה שכוח ישראלי הסתובב באין מפריע עמוק כל כך בשטח המצרי במשך יום שלם הציגה את הצבא המצרי באור מאוד לא מחמיא, בלשון המעטה. בעולם התפעמו מהתעוזה הישראלית, ונאצר הזועם הדיח את מפקדי חיל הים וחיל האוויר שלו. בתגובה למבצע יצאו המצרים, באחד עשר בספטמבר, למתקפה אווירית נרחבת: עשרות מטוסי יירוט והפצצה שתקפו מטרות ישראליות בסיני בשלושה גלים. חיל האוויר היה מוכן, כמובן, להתפתחות הזו - וכמו בכל המקרים הקודמים, גם כאן יצאו המצרים בשן ועין: אחד עשר מטוסים מצריים הופלו, לעומת מטוס ישראלי אחד.

ובכל זאת, למרות המכות החוזרות ונשנות שספגה - מצרים לא התקפלה. אם היה מישהו בישראל שהשתעשע במחשבה שאולי העליונות הצבאית הברורה של ישראל, כפי שהודגמה באופן משכנע ביותר במבצע רביב, תגרום לנאצר לחשב מסלול מחדש ולוותר על אסטרטגיית ההתשה בחזית התעלה - זה לא קרה. ההפך: כחודש לאחר מכן, בתשעה בנובמבר, שטח מזכיר המדינה האמריקני וויליאם רוג'רס הצעה חדשה של הממשל להסכם שלום בין הצדדים - הסכם שכלל נסיגה ישראלית מסיני והבטחה מצרית לאפשר �