מלחמת ההתשה, חלק ד': תרנגול 53

כתב רן לוי

קישור לחלק ג': הפשיטה על האי גרין

ב-2009 התקבלתי לרפאל. את היום הראשון שלי בעבודה החדשה, כנראה שלא אשכח לעולם.

נכנסתי למשרד החדש שלי, וכמעט מיד הבחנתי בכך שהחלונות מכוסים במין יריעת פלסטיק דביקה ומכוערת. 'נו, טוב,' חשבתי, 'למי שהיה כאן לפני היה טעם ממש גרוע בעיצוב.' החלטתי שבהזדמנות הראשונה אפטר מהפלסטיק המגעיל - אבל כרגע היו לי עניינים אחרים, דחופים יותר, לטפל בהם.

התיישבתי בכסא, פתחתי את המחשב ושקעתי בעבודה. לפתע, ללא אזהרה, פיצוץ אדיר זעזע את כל החדר. הקירות רעדו, מילולית. זינקתי מהכסא, מבוהל. מה קרה? האם טיל פאג'ר לבנוני נחת לא רחוק מאיתנו? האם פרצה מלחמת לבנון השלישית? הדופק שלי היה לפחות מאה וחמישים. רצתי החוצה מהחדר אל המסדרון הראשי, מצפה לראות את כל שאר העובדים נוהרים יחד איתי אל המסדרון ואל המקלט… אבל לא היה שם אף אחד. המסדרון היה ריק. מהחדרים הסמוכים שמעתי את טקטוקי המקלדות ממשיכים כרגיל. אף אחד אפילו לא הוציא את הראש החוצה.

דפקתי על הדלת של המשרד הסמוך. "תגיד," שאלתי בנונשלנטיות מזויפת את הבחור שישב בו, "הפיצוץ הזה… מה זה היה?". "אה, זה שום דבר," הוא הניף את ידו בביטול, "זה מהבונקר של חומרי הנפץ. הם עושים שם ניסויים מדי פעם. מתרגלים לזה." "אה, בטח, ברור…" אמרתי, וחזרתי לחדר, מנסה להרגיע את הלב הדוהר שלי. עכשיו הבנתי את פשר יריעת הפלסטיק המכוערת שכיסתה את החלון. אלמלא הפלסטיק הזה, כל המשרד שלי היה עכשיו מכוסה בשברי זכוכיות.

בום על קולי בשמי קהיר

בשבעה עשר ביוני, 1969, חדרו שני מיראז'ים של חיל האוויר אל המרחב האווירי של קהיר, עמוק בתוך שטח מצרים. שני המטוסים טסו בגובה נמוך מאוד, כדי לחמוק מקרני המכ"מים המצריים. כשהיו המטוסים מעל הבירה המצרית, האיץ אחד הטייסים את מטוסו באופן חריג. קשה לדעת את הסיבה לכך: על פי אחד המקורות, הטייס הבחין בכך שהוא מתרחק מבן זוגו והאיץ כדי לחזור בחזרה למבנה.

תהה אשר תהה הסיבה, התאוצה החזקה הביאה את המיראז' לשבור את מהירות הקול. מולקולות האוויר שנדחסו בפתאומיות אל חרטום וכנפי המטוס יצרו גל הלם, לא שונה באופן מהותי מגלי ההלם שנוצרים בעקבות פיצוץ של חומר נפץ - ושניות ספורות לאחר מכן היכה בקהיר גל ההלם המתפשט. אלפי חלונות של בתים, שמשות של מכוניות וחלונות ראווה התנפצו לאינספור רסיסים. כשאני נזכר באירועי היום הראשון שלי ברפאל, אני יכול להזדהות עם הפחד והבהלה שוודאי אחזו בתושבי השכונות המצריות באותם רגעים.

אחד מאום תושבים מבוהלים היה לא אחר מאשר גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, שבאותה העת ישב בקומה השניה של ביתו שבפרברי קהיר. נאצר הרים מיד טלפון למפקדת חיל האוויר, שם דיווחו לו שלא ידוע להם על מטוסים ישראלים שחדרו למרחב האווירי של קהיר. אולי היה זה טייס קרב מצרי שחמד לצון? אבל לא - בתוך זמן קצר התבררה האמת, ונאצר רתח מזעם. המיראז'ים הישראלים חדרו לתוך עומק מצרים ללא שום הפרעה, מבלי שכוחות ההגנה האווירית היו אפילו מודעים לכך! עוד באותו היום הוא פיטר את מפקד כוחות הנ"מ.

כאמור, הבום העל-קולי שזעזע את קהיר לא היה מתוכנן מראש - אבל בישראל עקבו בעניין רב אחר דיווחי התקשורת ממצרים אודות הפחד והבהלה שנזרעו בציבור.

בשלב הזה, מלחמת ההתשה השתוללה בחזית התעלה מזה למעלה משנה וחצי - אבל בכל הזמן הזה, חיל האוויר הישראלי כמעט ולא היה מעורב בה באופן משמעותי: פרט לגיחות צילום, סיוע לכוחות הקרקע ופטרולים לשם הגנה על שמי סיני מפני תקיפות של מטוסים מצרים, מטוסי חיל האוויר כמעט ולא חצו את הגבול ולא תקפו את העורף המצרי. ולא, זה לא מכיוון שבצה"ל לא סמכו על טייסי חיל האוויר שיבצעו את המשימות שלהם: ההפך הוא הנכון. ההצלחה המרשימה במלחמת ששת הימים הזניקה את חיל האוויר למעמד של כוח כמעט אסטרטגי, כזה שיכול לחולל נזקים אדירים בעורף האויב בתוך דקות ספורות - וקברניטי המדינה חששו שהפעלתו של כוח מאסיבי שכזה עשויה להיתפס בעיני המצרים והקהיליה הבינלאומית כהסלמה חריגה - כזו שעלולה להפוך את הלוחמה המוגבלת על גדות התעלה למלחמה של ממש.

אבל במחצית השניה של 1969 החלו להתקבל בצה"ל דיווחי מודיעין על כך שהמצרים מתכוננים למבצע צליחה שעשוי לשנות את המצב בחזית התעלה מהקצה אל הקצה. אם עד אותו הרגע הסתפקו המצרים בהפגזות ארטילריות ופשיטות קומנדו נקודתיות על המעוזים - כמו הפשיטה על מוצב המזח, עליה סיפרתי לכם בפרק הקודם - הדיווחים המודיעיניים גרסו שהמצרים מתכננים בקרוב לצלוח את התעלה בכוחות גדולים בהרבה, ולכבוש כמה וכמה מעוזים כדי לנסות ולשנות את הסטטוס קוו באזור התעלה. החשש מצליחה כזו, בשילוב הרצון ההולך וגובר מצד הממשלה וצה"ל עצמו לבלום את העלייה המתמדת במספרי האבידות של החיילים בחזית - הביאו לכך שיותר ויותר קולות בצמרת השלטון החלו קוראים להכניס את חיל האוויר ללחימה באופן משמעותי. הבום העל קולי המקרי שביצעו שני המיראז'ים הדגים את הפוטנציאל המעניין של העברת הלוחמה אל העורף המצרי. אחרי הכל, למה שרק החיילים שלנו בחזית יסבלו? הגיע הזמן שגם אזרחי מצרים יתחילו להבין שלהחלטות הלוחמניות של ממשלתם יש השלכות לא נעימות גם על חייהם שלהם…

כצעד ראשון, אם כן, הוחלט בממשלה לאפשר לחיל האוויר לפגוע בחיל האוויר המצרי כדי להשיג עליונות אווירית מוחלטת בשמי התעלה. מי יודע: אולי אם יבין נאצר שלישראל יש עליונות אווירית מוחלטת שכזו, הוא יחליט לוותר על מבצע הצליחה המסוכן שלו.

קרבות טקסס ואריזונה

לחיל האוויר לא היה מושג אמיתי לגבי רמת המקצוענות של הטייסים המצרים שכן בימים שלאחר מלחמת ששת הימים - ואפילו במהלך מלחמת ההתשה עצמה - קרבות אוויר בין מטוסים ישראליים ומצרים היו נדירים מאוד. גם הניסיון של מלחמת ששת הימים לא עזר יותר מדי, מכיוון שחלק גדול מהמטוסים המצרים שנפגעו במלחמה ההיא הושמדו כשהיו עדיין על הקרקע. גם הטייסים המצרים טענו בתוקף שהם לא נופלים מיריביהם הישראלים - ושבמלחמת ששת הימים הם פשוט לא קיבלו הזדמנות ראויה להוכיח את יכולותיהם האמיתיות. לבסוף, דיווחי המודיעין הראו שבריה"מ עוזרת לחיל האוויר המצרי, ושטייסים סובייטים מנוסים מדריכים את הטייסים המצרים ויוצאים איתם לטיסות אימון.

הספק לגבי רמתם של הטייסים המצרים הביא לכך שבחיל האוויר החליטו לשלוח למשימה את הטייסים הבכירים והמנוסים ביותר. האזור שנבחר בחיל האוויר כזירת ההתמודדות המתוכננת מול המטוסים המצרים היה צפון מפרץ סואץ - איזור שנבחר מכיוון שהיה ממוקם דרומית לתעלה עצמה, ולכן רחוק יחסית ממוקדי החיכוך העיקריים. באזור הזה היו למצרים רק מספר מועט יחסית של סוללות טילי נ"מ שהיו עשויות להפריע לטייסים שלנו.

אופן הפעולה היה כזה: הטייסים הישראלים היו יוצאים לגיחות רועשות וראוותניות מעל מפרץ סואץ, ובוחרים כיוון טיסה שהיה מציב אותם כאיום ישיר על מתקנים רגישים בעורף המצרי. המצרים הזניקו כנגדם מטוסי יירוט - ואז היה מתפתח קרב אוויר. קרבות האוויר האלה כונו באופן לא רשמי "קרבות טקסס ואריזונה", על שם קרבות האקדוחנים המפורסמים במערב הפרוע שבהם מי ששלף ראשון היה זה שגם ניצח, בדרך כלל.

תוצאות קרבות טקסס ואריזונה היו חד משמעיות: בסדרה של קרבות אוויר שהתחוללו לכל אורך חודש יולי, 1969, הפילו הטייסים הישראליים עשרים מטוסים מצרים - לעומת שני מטוסים ישראליים בלבד שנפגעו, וגם במקרים האלה הצליחו הטייסים שלהם להגיע לשטח ישראל ולנטוש את מטוסיהם בשלום. המטרה הושגה: העליונות האווירית הישראלית הוכחה מעבר לכל ספק.

השלב הבא היה, אם כן, להרחיב את תקיפות הקרקע בחזית התעלה כדי לשתק את סוללות הנ"מ המצרית ולאפשר למטוסים שלנו חופש פעולה רחב יותר. בעשרים ביולי ביצעו מטוסי הפצצה של חיל האוויר לא פחות ממאה שבעים ואחת גיחות תקיפה על מוצבים מצרים בצפון התעלה, והטילו עליהם למעלה ממאתיים טון של פצצות רבות עוצמה. המצרים הגיבו עוד באותו היום במתקפה אווירית נרחבת משלהם, עם שישים מטוסי תקיפה ויירוט - ובקרבות האוויר שהתחוללו מעל שמי סיני הופלו שבעה מיגים, לעומת שני מיראז'ים של חיל האוויר. שלושה ימים לאחר מכן, בעשרים ושלושה ביולי, יצאו מטוסי חיל האוויר לעוד מאה ושישים גיחות הפצצה על סוללות נ"מ מצריות - ושוב הגיבו המצרים בתקיפה משלהם, שבה איבדו שלושה מטוסים נוספים בקרבות אוויר.

לא פחות משש תקיפות שכאלה, שכונו בצה"ל 'מבצעי בוקסר', התרחשו בשבועיים האחרונים של חודש יולי, וכמעט בכולם התוצאה הייתה זהה: נזק אדיר למערך הנ"מ והארטילריה המצרית, מטוסי קרב מצרים שהופלו על ימין ועל שמאל - ונזק מועט מאוד למטוסי חיל האוויר. לפחות שלוש מאות חיילים מצרים נהרגו בתקיפות האלה.

בישראל חיככו ידיים בהנאה: חיל האוויר השיג שליטה מוחלטת בשמי התעלה, והסכנה של מבצע צליחה מצרי רחב היקף חלפה. לכולם, בישראל וגם במצרים, היה ברור מעבר לכל ספק שבתנאים האלה, כל פעולה צבאית רחבת היקף של המצרים תסתיים בקטסטרופה דומה לזו של מלחמת ששת הימים.

מבצע 'רביב'

אבל זה לא היה מספיק. בממשלה האמינו שכדי לשכנע את המצרים להפסיק את ההפגזות והתקיפות על המוצבים בחזית התעלה - במילים אחרות, לסיים את מלחמת ההתשה - צריך להעביר את המלחמה אל מצרים עצמה: לגרום למצרים מספיק סבל ונזק כדי לשבור אותם מבחינה פסיכולוגית. ולשם כך נדרש מבצע יוצא דופן: מבצע נועז וקטלני, שיזעזע את המצרים עד עמקי נשמתם. שמו של המבצע הזה היה - מבצע רביב.

כשקוראים את התכנונים של מבצע רביב, אי אפשר שלא לקבל תחושה שמדובר בסוג של… מדע בדיוני. שישה טנקים ושלושה נגמ"שים היו אמורים לעלות על גבי נחתות של חיל הים ולהפליג באישון לילה אל עבר החוף המערבי של מפרץ סואץ, שם הם אמורים לרדת לחוף, בעומק השטח המצרי, ולפשוט על מוצבים ומתקנים מצרים. מעבר לסכנה הברורה של שליחת כוח קטן כל כך אל עומק שטח האויב, מבצע רביב דרש גם תיאום מבצעי בין כמה וכמה חילות שונים - שריון, רגלים, חיל הים, חיל האוויר ותותחנים - ברמה שמעולם לא נעשתה קודם לכן בצה"ל.

האתגר הגדול ביותר היה, ככל הנראה, של חיל הים דווקא. לא רק שהנחתות של חיל הים היו במצב טכני גרוע למדי, גם הכשירות המבצעית של הצוותים שלהן הייתה מוטלת בספק. עד אותו הזמן, הנחתות לא היו באמת כוח לוחם: רוב הפעילות שלהן התרכזה בהעברת אספקה לכוחות שונים בחופי סיני, והאווירה בספינות האלה הייתה של חוסר משמעת וברדק כללי. הימאים הסתובבו על הסיפונים יחפים וללא חולצות, והיו הרבה יותר מיומנים בדיג מאשר בהנחתה של כוחות שריון - תמרון שלא נעשה מעולם עד אז בחיל הים. בנוסף, הנחתות עצמן היו איטיות מאוד - ועל אחת כמה וכמה כשיהיו עמוסות בטנקים ונגמ"שים - ומכיוון שכך לא יהיו מסוגלות להגן על עצמן במידת הצורך.

בדיוק מסיבה זו יצאו שמונה לוחמי שייטת שלוש עשרה, בשמונה בספטמבר, לפשיטה על נמל מצרי קטן בצפון התעלה. מטרתם הייתה זוג ספינות טורפדו מצריות שהיו מהירות בהרבה מהנחתות האיטיות, ולכן היוו איום מוחשי עליהן. הלוחמים הצמידו מטעני חבלה לדופן שתי ספינות הטורפדו - והטביעו אותן. בדרך חזרה מהפשיטה המוצלחת ארעה תקלה קשה במנגנון ההשמדה העצמית של אחד מהכלים של השייטת, ושלושה לוחמים נהרגו בפיצוץ. המחיר בחיי אדם היה כבד - אבל לכולם היה ברור שאם ישתבש מבצע רביב, כמות ההרוגים שם תגמד את האבדות של שייטת 13.

למחרת, בערבו של התשעה בספטמבר, התכנסו הכוחות בראס סודר שלחופי סיני. מפקד חיל הים, אלוף אברהם בוצר, בא להשגיח מקרוב על תהליך העמסת הכלים המשוריינים על הנחתות. כפי שחשש, חוסר הניסיון של צוותי הנחתות היה בעוכריהם: אחת הנחתות התחפרה בחול של סיני בזמן ההעמסה. בוצר התפשט, קפץ למים בתחתוניו וניהל את מאמצי החילוץ מקרוב.

בשעת חצות יצא הכוח לדרכו. החשש היה שמכ"מ מצרי יבחין בנחתות - אבל למרבה המזל, מיכלית נפט גדולה שעברה באזור הסתירה את הנחתות הקטנות יותר, ובשעה שלוש לפנות בוקר הגיעו הספינות בשלום אל נקודת הנחיתה בחוף המצרי. ראשונים ירדו אל הכוח שלושים ושישה לוחמי צנחנים ואבטחו את החוף למקרה והמצרים יבחינו בכוח הנוחת. לאחר מכן התקרבו הנחתות אל החוף והחלו להוריד את הטנקים והנגמ"שים אל החול. כך תיאר את ההתרחשות מפקד אחת הנחתות:

"בנחיתה היו מספר תקלות. דלת נט"ק אחד לא עלתה, השניה לא ירדה…הח'ברה מהשריון צעקו לי - 'נו, תנו לרדת לחוף!'. ובדקות הללו, עד שהח'ברה אילתרו משהו והדלת ירדה, הרגשתי את הדופק בגרון, ואת השערות הלבנות בצמיחתן…"

אחרי זמן מה, כשכל הכלים ירדו לחוף, חזר כוח האבטחה של הצנחנים אל הספינות - והנחתות הפליגו בחזרה אל  חשכת הלילה, מותירות את כוח הפשיטה לבדו, בארץ אויב. כדי למנוע מהמצרים להזרים כוחות תגבור מצפון, מאזור התעלה, הורה מפקד הכוח, סא"ל ברוך הראל, לפוצץ חלק מהכביש הצר שהתפתל לאורך החוף לכיוון צפון ולמקש חלקים אחרים שלו.

הכוח החל לנוע על הכביש הצמוד לחוף, לכיוון דרום. עד מהרה נתקלו הלוחמים במשאית שהתקרבה אליהם מהכיוון הנגדי. הטנקים ירו על המשאית במקלעיהם, והיא החלה לעלות באש. כאן נתגלעה בעיה בלתי צפויה. הכביש המדובר היה צר מאוד: מצידו האחד התרומם מצוק גבוה ומצידו השני היה מדרון תלול, כך שהיכולת לרדת לשוליים הייתה מוגבלת מאוד. כשניסו הטנקים לחלוף על פני המשאית הבוערת, החום העז הבעיר את האנטנות והציוד שעל הטנקים. מכאן ואילך הורה הראל שלא לפתוח באש על כלי רכב שמגיעים מכיוון דרום - עד שאחרון הכלים המשוריינים חולף על פניהם, כדי שלא להקלע לאותה סיטואציה על הכביש הצר.

אני מניח שבשלב הזה אתם ודאי שואלים את עצמכם איך ייתכן שרכבים אחרים שנסעו על הכביש לא הסתובבו וברחו ברגע שהבחינו בשיירה של טנקים ונגמ"שים ישראלים נוסעת לעברם? התשובה היא שאלו לא היו טנקים ונגמ"שים ישראלים: אלו היו כלים מצריים שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים, והיו צבועים בצבעי הצבא המצרי. אפילו הלוחמים הישראליים שאיישו אותם היו לבושים במדים מצרים… ההסוואה הזו עבדה מצוין, והכוח השמיד שלושה ג'יפי סיור מצרים לפני שאלה הספיקו לדווח למישהו על המתרחש.

בשעה שבע בבוקר הגיעו הטנקים והנגמ"שים לבסיס של משמר החופים המצרי, שבו על פי המודיעין היו כמאה וחמישים חיילים ומכ"מ ימי. הטנקים התקרבו לגדר המחנה ואז פתחו באש על מבנים וכלי רכב שבתוכו. במקביל, רביעיית מטוסים של חיל האוויר וסוללות ארטליריה מסיני תקפו גם כן את המחנה. לבסוף, כשכל החיילים המצרים נפגעו או ברחו, נכנסו הטנקים והנגמ"שים לתוך הבסיס ופוצצו את המבנים שנשארו עומדים בו.

בתום הפשיטה על בסיס משמר החופים חזרו המשוריינים אל הכביש. ברוך הראל, מפקד הכוח, מספר על שהתרחש:

"הסתדרנו בשדרה ופתחנו בתנועה דרומה. עד לאותו הרגע, כל רכב מצרי שבא מולנו נאלץ לסטות לשולי הכביש והושמד על ידי שני הטנקים שבמאסף. ואז באה לקראתנו מכונית שברולט אימפלה כחולה, שנהגה סירב לפנות את הכביש. הוא לא הותיר לנו ברירה, אלא לדרוס אותו תחת שרשראות הטנקים. קצין מודיעין שזיהה את הרכב האמריקני הודיע לי שזו הייתה מכונית השרד של המפקד המצרי של זירת ים סוף, קצין בדרגת גנרל. הצטערתי שלא לקחנו אותו בשבי. כעבור שבוע פורסמה ידיעה בעיתון אל אהרם שגנרל זה וזה נהרג בתאונת דרכים."

בשעה עשר בבוקר עצר הכוח בנקודה מבודדת. מסוק של חיל האוויר חבר אליהם, הביא איתו אספקה טרייה של תחמושת ולקח עימו קצין מודיעין שנפצע במהלך הפשיטה על בסיס משמר החופים.

משם המשיך הכוח דרומה לאורך הכביש, כשתוך כדי הנסיעה הטנקים והנגמ"שים פתחו באש על נקודות תצפית ומאהלים של הצבא המצרי, וחבלנים פוצצו עמודי חשמל ותשתיות דומות. כעבור זמן מה הגיע הכוח אל בסיס מצרי נוסף, גדול יותר מזה שתקפו קודם: מפקדת נ"מ חטיבתית שבה הוצב מכ"מ אווירי גדול - וגדוד שלם של חיילים שהגנו עליו. כמקודם, ירי הטנקים ותקיפה אווירית חוללו שמות בבסיס - וחיילים מצרים רבים החלו לברוח ממנו: חלקם אל תעלות מחוץ למחנה, וחלקם ניסו לברוח בשחיה. הכוח הישראלי טיהר את התעלות שמחוץ למחנה, ואז פרץ את גדרות הבסיס ונכנס פנימה כדי להשלים את מלאכת ההרס. בשלב מסוים זוהו שלושה נגמ"שים מצרים שהתקרבו אל זירת האירוע: מטוסים של חיל האוויר שהוזנקו לאוויר השמידו אותם עוד בטרם הספיקו להתקרב.

לקראת ערב הגיעו המשוריינים אל רצועת חוף שקטה - והזמינו את הנחתות. הטנקים והנגמש"ים הועמסו על הספינות, והצוותים עצמם הועלו על מסוקי פינוי. שעה קלה לאחר מכן נחתו כל הכוחות בצד הישראלי של מפרץ סואץ.

המצרים הוכו בהלם. הנזק שנגרם בפשיטה היה אדיר: למעלה ממאה חיילים מצרים נהרגו, שני בסיסים ועוד כמה וכמה נקודות תצפית הושמדו - יחד עם שני מכ"מים. אבל יותר מהנזק החומרי, ההשפלה שספגה מצרים הייתה איומה: העובדה שכוח ישראלי הסתובב באין מפריע עמוק כל כך בשטח המצרי במשך יום שלם הציגה את הצבא המצרי באור מאוד לא מחמיא, בלשון המעטה. בעולם התפעמו מהתעוזה הישראלית, ונאצר הזועם הדיח את מפקדי חיל הים וחיל האוויר שלו. בתגובה למבצע יצאו המצרים, באחד עשר בספטמבר, למתקפה אווירית נרחבת: עשרות מטוסי יירוט והפצצה שתקפו מטרות ישראליות בסיני בשלושה גלים. חיל האוויר היה מוכן, כמובן, להתפתחות הזו - וכמו בכל המקרים הקודמים, גם כאן יצאו המצרים בשן ועין: אחד עשר מטוסים מצריים הופלו, לעומת מטוס ישראלי אחד.

ובכל זאת, למרות המכות החוזרות ונשנות שספגה - מצרים לא התקפלה. אם היה מישהו בישראל שהשתעשע במחשבה שאולי העליונות הצבאית הברורה של ישראל, כפי שהודגמה באופן משכנע ביותר במבצע רביב, תגרום לנאצר לחשב מסלול מחדש ולוותר על אסטרטגיית ההתשה בחזית התעלה - זה לא קרה. ההפך: כחודש לאחר מכן, בתשעה בנובמבר, שטח מזכיר המדינה האמריקני וויליאם רוג'רס הצעה חדשה של הממשל להסכם שלום בין הצדדים - הסכם שכלל נסיגה ישראלית מסיני והבטחה מצרית לאפשר לספינות ישראליות לעבור בתעלת סואץ. ההסכם הזה היה עשוי להעניק לנאצר את מבוקשו העקרוני - נסיגה ישראלית מהשטחים המצרים שנכבשו במלחמת ששת הימים - אבל בכל זאת, הוא דחה אותו על הסף. גם ישראל דחתה את ההצעה, מכיוון שלא היו בה די ערבויות לבטחונה.

המלחמה המשיכה.

תרנגול 53

אם השם 'רמי שליו' מוכר לכם, במקרה, זה כנראה מכיוון שבשנות השמונים כיהן שליו כמנכ"ל החברה המרכזית לייצור משקאות קלים - המוכרת יותר כ'קוקה-קולה ישראל'. אבל שנים רבות קודם לכן, ב-1969, היה רמי סמל צעיר בחיל המודיעין, שהיה אמון על פענוח תצלומי אוויר.

"בבוקר יום שני, העשרים ושניים בדצמבר, לאחר גמר עבודת מודיעין רצופה בת 24 שעות על תצלומי אוויר של גזרות ‘חמות' - תעלת סואץ, סוריה, לבנון וירדן, וכשאני עייף עד מוות, התפניתי לטפל בגזרה המשנית של מפרץ סואץ. במהלך הסריקה עליתי על שתי נקודות זעירות בסביבת אוהלי בדואים."

שמו של האזור המדובר היה ראס עריב, והוא היה רחוק מאוד מאזור התעלה - כמה מאות קילומטרים דרומית אליה: זו הסיבה לכך ששליו תיאר את האזור כ'זירה משנית.'

אבל משהו משונה התרחש בראס עריב. מטוסים של חיל האוויר שטסו באיזור הזה נתגלו על ידי המצרים פעם אחר פעם, למרות שטסו בגובה נמוך מאוד. במודיעין חשדו שהמצרים הציבו בראס עריב תחנת מכ"מ מוסווית היטב שעקבה אחר תנועות המטוסים במערב סיני: גיחות צילום אכן חשפו את מיקומה של תחנת המכ"מ הזו והיא הופצצה כמה וכמה פעמים… אבל בכל פעם, למרות ההפצצות הכבדות - בתוך זמן קצר תחנת המכ"מ שבה לשדר ולפעול נגד כוחותינו. במודיעין גירדו את הראש: איך זה יכול להיות? איך מצליחים המצרים להקים מחדש את תחנת המכ"מ כל כך מהר, כל פעם מחדש?

רמי שליו הביט בשתי הנקודות הזעירות בתצלום האוויר, שניצבו במרחק של כחמישה קילומטרים מתחנת המכ"מ שהופצצה. שום דבר ממה שראה בצילום לא היה מחשיד במיוחד. הדרכים סביב הנקודות האלה היו צרות ולא סלולות. לא היו כלי רכב בסביבה, ואף אמצעי נ"מ לא הגן עליה. רמי שליו, הסמל המנוסה, כבר ידע לזהות בקלות תחנות מכ"מ מצרית - וזו לא הייתה תחנת מכ"מ!...

ובכל זאת, משהו בנקודות הקטנות עורר את חשדו. הוא עצמו התקשה להסביר, מאוחר יותר, מה בדיוק גרם לו לבחון את הנקודות האלה בדקדקנות חריגה: אולי סוג של אינטואיציה, או דמיון מפותח, מי יודע… אבל ככל שבחן שליו את התצלום האווירי, הוא הלך והשתכנע שמדובר בתחנת מכ"ם מצרית מוסווית, שאיש לא הבחין בקיומה עד כה. נכון - בתצלום לא הופיעו המאפיינים הקלאסיים של תחנת מכ"ם, אבל מצד שני, אם המצרים היו רוצים להחביא תחנת מכ"ם בשטח פתוח - זו בדיוק הדרך הנכונה להחביא אותה: לגרום לה להראות כמו מאהל בדואי על גבעה נידחת, בלי נ"מ, בלי דרכים סלולות…

שליו מיהר לקרוא למפקדו, וסיפר לו על התגלית שלו. הנוהל המקובל במקרים כאלה היה לשלוח את חיל האוויר להפציץ את המבנה הבלתי מזוהה ולהשמיד אותה - אבל אז הבליחה הברקה נוספת במוחו של רמי שליו. "אולי במקום להשמיד את התחנה הזו," הוא הציע לקצין שלו, "...נגנוב אותה?" ההגיון בהצעה של רמי היה ברור: כחלק מההסוואה של תחנת המכ"ם, לא היו בסמוך אליה כל כוחות הגנה מיוחדים, שהרי כוחות שכאלה היו חושפים מיד את זהותו האמיתית של המוצב. ואם תחנת המכ"ם אינה מוגנת, מה ימנע מצה"ל לפשוט עליה? שום דבר. מבצע רביב, חודשיים קודם לכן, כבר הדגים את יכולתו של צה"ל לבצע פשיטות עומק מאתגרות שכאלה.

מפקדו של רמי העביר את ההצעה הבלתי שגרתית אל המטכ"ל. מספר תא"ל בדימוס שייקה ברְקת, קצין המודיעין של חיל האוויר באותם הימים:

"הופיע במשרדי סֶגן בשם יחיאל (יחיאל הלאור, מפקדו של רמי), נרגש מאוד, עם תצלום אוויר, ואמר: ‘גילינו את תחנת המכ"ם האמיתית, והיא פה על הגבעה הזאת." הסתכלתי על זה ואמרתי ‘זה מעניין מאוד'. הזמנתי לחדרי את דוד עברי, שהיה ראש אגף המבצעים בחיל. הסתכלנו על תצלומי האוויר. באופן ספונטני אמרנו אחד לשני שיש להפציץ אותה מהאוויר ולהשמידה. ואז שני הבכירים, ראש המודיעין וראש המבצעים, הסתכלנו על הילד, והוא אמר ‘למה שלא ניקח את זה?'..". עברי אמר: ‘בוא נרד למוטי (מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד ז"ל). אמרתי ליחיאל ‘בוא איתנו'. נכנסנו אל מוטי. אמרתי: ‘המפקד, זה מה שקרה, והנה הבחור המפענח, יחיאל, והוא מציע שניקח את זה.'. מוטי אמר: ‘מעניין, תבדקו מה ניתן לעשות'."

בחיל האוויר ובמודיעין התלהבו מאוד מהצעתו של רמי שליו: רבים האמינו שמדובר במכ"מ סובייטי חדש יחסית, שאינו מוכר למדינות המערב, ותפיסתה של מערכת שלמה ומבצעית תהיה נכס מודיעיני חשוב מאין כמוהו. בתמיכתו הנלהבת של רפול, אז קצין צנחנים ראשי, הוחלט בפיקוד של צה"ל על פשיטה נועזת. השם שניתן למבצע המתוכנן היה 'תרנגול 53'.

שני אתגרים גדולים ניצבו בפני מתכנני המבצע. הראשון היה פרקטי: על פי החשד, מערכת המכ"מ בראס עריב כללה שני קרונות גדולים, שכל אחד שקל כמה טונות. איך מביאים משהו גדול וכבד כל כך ממצרים לישראל?

הפתרון המעשי היחיד לאתגר הזה היו מסוקי תובלה מדגם יסעור, שנקלטו בחיל האוויר רק שבועות ספורים לפני המבצע. היסעור הוא מסוק מפלצתי שיכולת הנשיאה שלו התקרבה לשלושה טון - אבל על פי ההערכות, קרונות המכ"מ שקלו כשלושה וחצי טון, דהיינו כחצי טון יותר. בחיל האוויר החליטו בכל זאת לקחת את הסיכון, ובמקרה הצורך לנסות ולפרק בשטח חלקים מהמכ"מ כדי להפחית ממשקלו.

האתגר השני היה שמירה על סודיות מוחלטת - שהרי אם יגלו המצרים שהמכ"מ המסווה נחשף, ימהרו להציב עליו שמירה הדוקה. התשובה לאתגר הזה הייתה להוציא את המבצע לפועל כמה שיותר מהר, כדי לצמצם את האפשרות שדליפת מידע תגרום למצרים לחשוד שישראל יודעת על קיומו של המכ"מ המוסווה. כשישים לוחמים של הצנחנים כונסו בנוהל קרב מזורז, מבלי שנאמרה להם ולו מילה אחת על מטרת המבצע. לצה"ל היו קרונות מכ"מ מצרים שנלקחו שלל במלחמת ששת הימים, עליהם יכלו הלוחמים להתאמן בפירוק וחיבור למסוק המרים: עקרונית, כדי לקבל את הקרונות האלה היה על כוח הצנחנים להגיש בקשה רשמית דרך מערך הלוגיסטיקה של צה"ל - אבל בשם החשאיות וכדי למנוע שאלות מיותרות, הצנחנים פשוט גנבו אותם מהחצר שבה היו הקרונות מאוחסנים. ליתר ביטחון, על הבסיס שבו נערכו האימונים הוטל עוצר מיידי וכל הטלפונים ממנו נותקו.

ביום שישי, העשרים ושישה בדצמבר, בשעה תשע ורבע בערב, יצאו לדרכם שלושה מסוקי תובלה מדגם סופר-פְרֵלון ועליהם שישים לוחמי צנחנים. סא"ל עידו אמבר, נווט המסוק המוביל של הכוח, סיפר:

"ראס ע'ארב הוא אזור מדברי חלק לגמרי, והניווט היה קשה מאוד. בשלב מסוים התחלתי לנווט רק לפי הגוונים של הדיונות. בלי תצלומי האוויר שהיו לי לא הייתי מסתדר כלל. כשהגענו לשטח הנחיתה וביקשנו לנחות, לא ראינו את שטח הקרקע. הכל נראה חד-גוני ומאובק להחריד. במשך עשרים דקות נאלצנו להקיף את המקום ארבע פעמים עד שהצלחנו לנחות, כשאת כל הנחיתה מלווה הפחד הגדול שמא נתגלה."

גם הנחיתה עצמה הייתה קשה מהצפוי. מספר אחד מהטייסים:

"בגובה של 20־30 מ' הרגשתי שמשהו לא בסדר. המסוק לא התנהג כפי שציפיתי ממנו. נזקקתי לכוח מנועים רב, הרבה יותר מהרגיל. הראות קדימה הייתה די עלובה בגלל האובך. לא מצא חן בעיני שאני נאלץ להשתמש בכוח מנוע רב כל כך בזמן ההנמכה, וחששתי שאולי לא תישאר לי רזרבת כוח לריחוף. בגובה 20 מ' מעל השטח אני מחליט שצריך ללכת סביב. דבר כזה מעולם לא קרה לי, הליכה סביב בשטח אויב, דווקא כשחשוב כל כך לא להרעיש."

רק שנים מאוחר יותר נתגלתה הסיבה להתנהגות הלא צפויה של המסוק: לוחמי הצנחנים הביאו איתם במסוק המון ציוד הנדסי כדי לפרק את המכ"מ במקרה הצורך - אבל אף אחד לא עדכן את הטייסים לגבי מאות הקילוגרמים העודפים שהועמסו על המסוק.

לבסוף הצליחו המסוקים להנחית את הצנחנים במרחק של כארבע קילומטרים מהגבעה עליה עמד המכ"מ, ומשם המשיכו החיילים במסע רגלי אל עבר היעד. שמי המדבר היו ריקים מענן, ואור הירח ששטף את המדבר איים לחשוף את טור החיילים המתקדם לעיני המצרים - על כן עברו החיילים לזחילה כבר ממרחק רב יחסית. למזלם של הלוחמים, כשהיו במרחק של כשלוש מאות מטרים מהגבעה הפעיל אחד החיילים המצרים גנרטור רעשני, וקרקוש הגנרטור החריש את קולותיהם של הצנחנים המתקרבים. כך סיפר אחד הלוחמים:

"ב-01:05 החלה התקיפה. הכוחות התפרסו בעיגול סביב היעד, כל כח זחל למקום שלו, כי לא היו גדרות ולא היה צריך לעבור דרך מקום מסוים. נכנסנו עם משתיקי קול על רובי העוזי. מסתבר שהשומרים גילו את הזנב של הכוח שהיה למטה. שומר מצרי אחד התקרב לכח שלנו [...] והחל לצעוק לחבריו. המצרי נורה ונהרג עם משתיק-קול. המג"ד נתן פקודת "אש", הכוח המצרי הופתע הפתעה מוחלטת. תוך ניצול רעש הגנרטורים של תחנת המכ"ם, הצליח הכוח שלנו להתקרב עד למרחק מטרים ספורים מהשומרים. בעדיפות מספרית ובכוח אש גדול, הרג הכוח הפושט שני חיילים, שבה ארבעה, ושלושה חיילים, ביניהם מפקד התחנה, הצליחו להימלט."

צבי, איש מודיעין שהצטרף לכוח הרים מגפון וקרא לחיילים המצרים שנותרו על הגבעה להיכנע.

"ריתקתי אותם עם כל מיני סיפורים מעניינים למי שרוצה להציל את עצמו, כשעיקר המטרה הייתה ליצור פסיכוזה שזוהי מתקפה כללית של כל צה"ל ולא רק על המוצב שלהם…"

הטריק הפסיכולוגי עבד, ושלושה חיילים מצרים החליטו להיכנע ללא קרב. חייל מצרי נוסף שהסתתר מתחת למשאית נורה ונהרג, וחייל נוסף שניסה להעמיד פנים שהוא מת התגלה ונלקח בשבי. בסיור מקיף במקום נמצאו קטלוגים ומפרטים טכניים של המכ"מ, וגם טלפון שדה שקישר את הכוח המצרי אל יחידת המבצעים. כבל הטלפון נחתך מיד, כמובן.

השלב הבא היה לפרק את שני קרונות המכ"מ עצמם ולהכין אותם לנשיאה על ידי מסוקי היסעור. לרוע המזל, כלי העבודה שהיו אמורים לסייע בפירוק הזה לא התאימו למשימה, ולכן היה על הלוחמים להפריד את הקרונות מהמשאיות אליהן היו צמודות באמצעות רתכת - דבר שעיכב מאוד את שלב הפירוק. רק בשעה רבע לשלוש לפנות בוקר היו שני הקרונות מפורקים ומוכנים להעמסה, והכוח אותת למסוקי היסעור. שני המסוקים הגיעו, חוברו לקרונות והניפו אותם.

היסעור הראשון הניף את הקרון שלו ללא הרבה בעיות ונשא אותו אל שדה התעופה באבו רודֵס - אבל הקרון של היסעור השני התברר כהרבה יותר כבד מכפי שהעריכו אנשי המודיעין: 4.3 טונות במקום 3.2... בעקבות העומס, צינור שמן הידראולי של המסוק התבקע ונשבר תוך כדי טיסה מעל מפרץ סואץ. הטייס, נחמיה דגן, ניצב בפני דילמה לא קלה: על פי הוראות יצרנית המסוקים, היה עליו להשליך את המטען הכבד מיד, שכן אם תתרחש תקלה דומה בצינור שמן נוסף - המסוק יתרסק מיד. אבל ניתוק הקרון והשלכתו למים, פירושם שכל המבצע המסוכן בעורף האויב היה לשווא… נחמיה החליט לקחת סיכון: הוא המניך את המסוק שלו עד לגובה של פחות ממאה מטרים מעל המים, ובקושי רב הצליח להשלים את חציית המפרץ ולהנחית את הקרון בנקודה היבשתית הראשונה שהגיע אליה, חוף שומם כלשהו בסיני.

כוח צנחנים הוקפץ כדי לשמור על הקרון. כשסיים היסעור הראשון - זה שנותר תקין - לפרוק את הקרון שלו באבו רודס, הוא חזר כדי לאסוף את הקרון הכבד מהחוף המבודד. זאב מטס, טייס המסוק, סיפר:

"כשהרמתי את הקרון חשתי שהוא מיטלטל בצורה כה חזקה, עד שהטיסה נהפכה למסוכנת וכמעט לבלתי אפשרית. ניסיתי לאזן את המסוק, אבל לא הצלחתי. באותו יום חליתי, וחשבתי שאני הוזה בגלל החום. ביקשתי מעופר, טייס המשנה, להחליף אותי, אבל הטלטולים לא פסקו. הורדנו מהירות למהירות זחילה, ורק באופן הזה הצלחנו להנחית את הקרון בשדה התעופה. זמן רב לאחר מכן, כשהעלינו זכרונות עם הצנחנים שהשתתפו במבצע, הסתבר [בזמן שהצנחנים שמרו על הקרון בחוף] חלקם נכנסו לקרון ושכחו את דלת הכניסה והחלונות פתוחים לרווחה. נראה שהרוח, שחדרה דרך הפתחים, היא שטילטלה את הקרון וסיכנה את שלומנו."

בסופו של דבר הצליח מטס להנחית את הקרון בשדה התעופה בשלום. כוח הצנחנים השלים את השמדת העמדה המצרית באמצעות מטעני חבלה, והלוחמים הנרגשים חזרו לישראל בסביבות השעה חמש לפנות בוקר שם קיבלו את פניהם הרמטכ"ל חיים בר לב וקצינים בכירים נוספים. בדבריו ללוחמים אמר בר לב -

"הביצוע היה מעולה והכוח פעל בצורה מושלמת, זו אחת מהפעולות המיוחדות והראשונות במעלה של צה"ל, שחייבה מחשבה ומידה רבה של סבלנות ודבקות במטרה... ביצעתם את אחת הפעולות המסובכות, הנועזות והיפות ביותר שביצע צה"ל אי-פעם."

אחד האנשים שהיו הכי מאושרים מהצלחת המבצע היה רמי שליו עצמו, הסמל שגילה את המכ"מ והציע לגנוב אותו.

"במשך כל השבוע הייתי אפוף אימה שמא צדקו האחרים ואין מדובר בתחנת מכ"ם, אלא באוהלי בדואים. וחס וחלילה, אם במקרה כזה היו גם נהרגים לוחמים…"

באופן מפתיע ואולי מעט אירוני, לשני הצדדים - לישראל ולמצרים - היה אינטרס משותף לשמור על דבר הצלחתו האדירה של מבצע תרנגול 53 בסוד. ישראל העדיפה לשמור על שקט כדי שלא לחשוף את דרכי הפעולה של כוחותיה, ואילו למצרים היה אינטרס ברור שלא לחשוף את דבר הפאדיחה האדירה הזו - במיוחד כלפי ברית המועצות, שהמכ"מ שנגנב היה מתוצרתה… אבל בתוך שבוע אחד בלבד נחשף דבר קיומו של המבצע בעיתונות הבינלאומית, והכותרות המהללות כינו את הפעולה 'מבצע מהסרטים.' המצרים לא ידעו איפה לקבור את עצמם מרוב בושה: בעיתונות הערבית הופיעו קריקטורות שבהן נראים מסוקים ישראלים גונבים את הפירמידות מתחת לאפו של נאצר.

המכ"מ עצמו פורק והובל בחזרה לישראל, אל עיניהם הבוחנות של אנשי האלקטרוניקה והמודיעין. בצה"ל פירסמו שתפיסת המכ"מ הייתה הישג מודיעיני אדיר שחשף בפני המערב טכנולוגיה סובייטית חדשנית - אבל במציאות, התברר שמדובר במכ"מ מיושן יחסית שכל סודותיו כבר היו ידועים, כנראה, מזה זמן רב. במילים אחרות, כנראה שאפשר היה להסתפק בהפצצת המכ"מ מרחוק ללא צורך בסיכון של כוחות קרקעיים. אבל את זה, כאמור, למד צה"ל רק בדיעבד - והעובדה הזו לא מפחיתה מאום מההצלחה המסחררת של מבצע תרנגול 53: אם לא במישור של הלוחמה האלקטרונית, אז לפחות במישור המדיני והתעמולתי של ישראל כלפי מצרים ושאר העולם. כיום, שני קרונות המכ"מ המצרי מוצגים במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

מבצעי 'פריחה'

בסוף 1969, בעקבות מבצעי בוקסר של חיל האוויר והשמדת מרבית עמדות הנ"מ המצריות בחזית, השיגה ישראל שליטה אווירית מוחלטת מעל שמי התעלה, ולמעשה יצרה מסדרון אווירי פתוח מהחזית ואל עומק מצרים. הייתה זו הזדמנות נדירה וכמעט חד פעמית. בישראל חיפשו כל דרך אפשרית ללחוץ על המצרים ולגרום להם להפסיק את הכתישה המתמשכת של מעוזי התעלה, והמסדרון האווירי החופשי נתן בידי מטוסי חיל האוויר את היכולת להפציץ כמעט כל מטרה שירצו בעומק מצרים. בנוסף, בשלהי אותה שנה הגיעו לארץ מטוסי הפאנטום הראשונים שרכשה ישראל מארצות הברית, ואלה היוו שידרוג רציני על פני המיראז'ים הצרפתים: כוח הנשיאה של הפאנטומים היה גדול פי שישה מזה של המיראז'ים וטווח הפעולה שלהם היה כמעט כפול. פירושן של התכונות האלה היה שזוג בודד של פאנטומים יכול לבצע משימת תקיפה שבעבר דרשה כמות גדולה בהרבה של מטוסי מיראז'.

אבל בממשלה חששו לאפשר למטוסי חיל האוויר להפציץ מתקנים בעומק מצרים, בעיקר מכיוון שלא היו בטוחים לגבי התגובה האמריקנית: הפצצות עומק שכאלה עשויות להיתפש - ובצדק - כהסלמה משמעותית של מלחמת הההתשה, דבר שהקהילה הבינלאומית התנגדה לו באופן עקרוני. אבל אז שלח יצחק רבין, שגריר ישראל בארצות הברית, מברק שבו העריך שבעקבות כישלון יוזמת רוג'רס האמריקנים החליטו לתמוך בהחרפה של הפעילויות הצבאיות של צה"ל. בישראל זינקו על ההזדמנות, שכולם קיוו שאולי תצליח להביא את המלחמה לסיומה.

התקיפה הראשונה של מטוסי פאנטום בעומק מצרים נערכה בעשרים וחמישה בדצמבר, 1969: שניים עשר סוללות טילי קרקע אוויר באזור קהיר הושמדו, כהכנה לסדרה של עשרים תקיפות עומק נוספות שזכו לשם הכולל 'מבצעי פריחה'. במבצע 'פריחה אחת', שנערך בשבעה בינואר 1970, תקפו פאנטומים וסקייהוקים מחנות צבא במרחב קהיר. בשבועות לאחר מכן, הופצצו מחנות תחמושת רבים ומרכזים לפיתוח אמצעי לחימה במקומות שונים בעומק מצרים.

תקיפות העומק הביאו עימן אתגר חדש לטייסי צה"ל. כל עוד התרכזה הפעילות האווירית במרחב התעלה, הסכנה לפגיעה באזרחים מצרים הייתה נמוכה, מכיוון שכל אזרח שהיה לו ולוּ מעט שכל בקודקודו ברח זה מכבר מהישובים שהיו סמוכים לחזית. אבל כשמדובר במטרות בלב מצרים, זה כבר עניין יותר מסובך - ואכן, במבצע פריחה 5, בשניים עשר בפברואר 1970, הופצץ בטעות מפעל מתכת אזרחי - ולא פחות משישים פועלים מצרים נהרגו. ישראל התנצלה על הטעות, ושר הבטחון דיין אף עדכן את המצרים בדבר מספר פצצות השהייה שהוטלו על המפעל ועדיין לא התפוצצו.

פחות מחודשיים לאחר מכן, בשמונה באפריל, נפגע בית ספר בתקיפת פאנטומים: ארבעים ושישה ילדים נהרגו. דעת הקהל בעולם הערבי זעמה על מה שנתפס כטבח בחסרי ישע, אבל בניגוד למקרה הקודם של מפעל המתכת, ישראל התעקשה שהאשמים בפגיעה הם המצרים עצמם, שכן בית הספר שהופצץ היה בתוך בסיס צבאי.

למרות שישראל סירבה לקחת אחריות על התקרית בה נהרגו הילדים, הממשלה החליטה שהסיכון שבהמשך תקיפות העומק בלב מצרים גדול מדי. מבצעי פריחה הגיעו לסיומם באמצע אפריל, 1970, ועושה רושם שהתקיפות האלה בהחלט גרמו לזעזוע עמוק במצרים. לכל אורך מלחמת ההתשה ניסה השלטון המצרי לשדר לאזרחיו שמצרים, למרות נחיתותה הצבאית הברורה, עומדת איתן כנגד ישראל. אבל כעת, כשכל אזרח מצרי יכול היה להרים את מבטו לשמיים ולראות את הפאנטומים הישראליים מפציצים מחנות צבא, מחסני ציוד ומפעלים רבים כמעט ללא הפרעה, ועושים בומים על קוליים מעל שמי קהיר - הפנטזיה הזו נשברה לרסיסים. הכלכלה המצרית הייתה על הקרשים, וחוסר האונים של הצבא המצרי התגלה לעיני כל. במילותיו של הרמטכ"ל בר לב: "המתישים הפכו למותשים."

אפילוג

מטרתם העיקרית של מבצעי פריחה היתה לשבור את המצרים: לרסק את המוראל שלהם, להוכיח להם שהם לא מסוגלים לנצח את ישראל - ולהכריח את נאצר להפסיק את מלחמת ההתשה ולחזור לשולחן המשא ומתן!...

וזה - פשוט לא קרה. לא משנה כמה פצצות הטילו הפאנטומים הישראלים על מחנות הצבא המצרי, ולא משנה כמה זגוגיות של בתים בקהיר התנפצו לרסיסים כשהמטוסים הישראליים דהרו מעל העיר בגובה נמוך - נאצר לא התקפל. למעשה, במהלך מדיני מחוכם מאד, הוא החליט לנצל את החולשה המצרית לטובתו.

עוד בשלהי 1969,  כשכבר היה ברור לכל שלנ"מ המצרי אין תשובה לתקיפות העומק הישראליות, יצא נאצר בחשאי לברית המועצות ונפגש עם נשיאה, ליאוניד ברז'נייב. בפיו הייתה בקשה אחת: עזרו לנו נגד ישראל. הסובייטים ממש לא התלהבו מהרעיון: אמנם מצרים הייתה בעלת ברית חשובה שלהם במזרח התיכון, אבל התערבות סובייטית במלחמת ההתשה הייתה עשויה להוות תקדים מסוכן מאוד. הסובייטים והאמריקנים ניהלו ביניהם, מאז תום מלחמת העולם השניה, 'מלחמה קרה' שבמסגרתה ניסתה ארה"ב לבלום את התפשטות הקומוניזם ברחבי העולם. בקוריאה, וייטנאם, קובה ומקומות נוספים התערבו האמריקאים והרוסים בסכסוכים מקומיים ומלחמות אזרחים כדי לסייע לבעלות בריתן - ולנגד עיניהם של כולם עמד תרחיש האימה שבו סכסוך מקומי שכזה מסתבך, גולש מעבר לגבולות האזור והופך למשבר צבאי ישיר בין המעצמות, כפי שאכן אירע במשבר הטילים בקובה, למשל. הסכנה במשבר כזה, כמובן, הייתה התדרדרות למלחמה גרעינית כוללת - ואולי גם קץ האנושות כולה, פשוטו כמשמעו. מסיבה זו העדיפה ברית המועצות להסתפק במכירת נשק וציוד למצרים, ולא לשלוח חיילים של הצבא האדום כדי להלחם בפועל.

אבל מצד שני, מצרים הייתה בת חסותה של ברית המועצות - ותבוסה שלה, ועוד בידי מדינה שהיא בת חסותה של ארצות הברית, תערער גם את מעמדה של ברית המועצות עצמה. בסופו של דבר, אחרי יומיים של דיונים קדחתניים בפוליטבירו, החליטו הסובייטים להיענות לבקשתו של נאצר ולשלוח - באופן זמני בלבד, כמובן - חיל משלוח גדול, שכלל כוחות נ"מ ושלוש טייסות מיג 21, על טייסיהן.

הייתה זו החלטה דרמטית ביותר: ברית המועצות הגדולה נכנסת למלחמה, והפעם לא רק באופן עקיף כספקית ציוד או אפילו במשלוח יועצים ומדריכים - אלא השתתפות פעילה במלחמה, כשחיילים סובייטים יילחמו כתף אל כתף עם החיילים המצרים כנגד ישראל.

כמצופה בארגון גדול ומסועף כצבא האדום, התארגנות כוח המשלוח ארכה חודשים ארוכים - ובינתיים, כפי שסיפרתי לכם קודם, החל חיל האוויר להלום בעורף המצרי במסגרת מבצעי פריחה. נאצר המבוהל - שחשש שמא ההתקפות הישראליות יערערו את יציבות שלטונו - פנה אל ברז'נייב ודרש ממנו להקדים את פריסת חיל המשלוח הסובייטי. הוא איים על ברז'נייב שאם ברית המועצות לא תסייע למצרים - הוא יעביר את השלטון במדינה ליריבו הפוליטי, שהיה ידוע כפרו-מערבי.

לסובייטים לא הייתה ברירה, וכוח המשלוח החל בהתארגנות מואצת. בשישה במרץ, 1970, עגנו בנמל אלכסנדריה האוניות הראשונות והחלו לפרוק את הציוד הרב שנשאו עליהן.

זה היה מצב שמולו לא עמדה ישראל מעולם. צה"ל היה צבא חזק, מנוסה ומיומן - אבל ברית המועצות הייתה *מעצמה*, ולמילה הזו היו משמעויות אמיתיות מאד. הצבא האדום, נזכור, היה אחד הצבאות החזקים ביותר בהיסטוריה: הצבא שריסק את הוורמאכט הגרמני במלחמת העולם השניה, ולאחר המלחמה הגדולה נבנה מחדש כדי להתמודד בהצלחה עם מעצמה צבאית אחרת - ארצות הברית. אז נכון, צה"ל הביס בתוך שישה ימים את צבאותיהן של שלוש מדינות ערב - אבל אף אחד לא השלה את עצמו שלישראל יש איזשהו סיכוי להתמודד מול ברית המועצות, אם זו תחליט להטיל את כל כובד משקלה לתוך המערכה.

אבל זה בדיוק מה שקרה. כשהחלו האניות והמטוסים סובייטים לפרוק חיילים וציוד סובייטי בנמלים ובשדות התעופה של מצרים, הבינה ישראל שהיא ניצבת כעת מול מעצמת על, שיוקרתה הגלובלית עומדת למבחן.

את תוצאות המבחן הזה נגלה בפרק הבא, חלקה החמישי והאחרון של הסדרה על מלחמת ההתשה.

קישור לחלק ה': 'רימון 20'