371: מלחמת ההתשה, חלק ה' ואחרון- מבצע רימון 20

כתב: רן לוי

קישור לחלק ד': תרנגול 53

"[מלובני] מסרגה בעצם זה תוצאה של הנוכחות הרוסית שבאה לידי ביטוי אחרי ששת הימים."

עד כה, בסדרה שלנו, תיארתי לכם את ההתרחשויות במלחמת ההתשה מנקודת מבט מקומית - זו של הישראלים והמצרים שנלחמו אלה באלה משני צידיה של תעלת סואץ. ברוב המקרים, זו גם נקודת המבט הרלוונטית ביותר, שהרי בסופו של דבר, מדובר בסכסוך מקומי בפינה נידחת יחסית של העולם. 

אבל יש עוד נקודת מבט אפשרית על הסכסוך הזה, והיא נקודת המבט של ברית המועצות וארצות הברית: שתי מעצמות-העל, שבסוף שנות השישים התגוששו ביניהן על דומיננטיות ושליטה בזירה הבינלאומית. המאבק בין שתי המעצמות היה במידה רבה אידיאולוגי: הסובייטים ביקשו לייצא את רעיונות המהפכה הקומוניסטית למדינות נוספות ולהקים בהן משטרים אוהדים, והאמריקנים היו נחושים להצר את צעדיהם. מכיוון ששתי המעצמות החזיקו ביניהן מספיק ראשי נפץ גרעיניים כדי להשמיד את העולם כמה וכמה פעמים, מלחמה גלויה ביניהן לא עמדה על הפרק - והן העדיפו לנהל את המאבק ביניהן באמצעות מדינות חסות. כשהאמריקנים נלחמו בויטאנם, הם נלחמו נגד חיילים צפון-ויטנאמים שהיו מצוידים בנשק וידע שסיפקו להם הסובייטים. באותו האופן, כשברית המועצות נלחמה באפגניסטן בשנות השמונים - ארצות הברית הייתה זו שסיפקה את הנשק והידע לאותם לוחמים אפגניים. 

גם ישראל ומצרים היו בנות חסות של ארה"ב וברית המועצות, בהתאמה, וככאלה - שתי המעצמות עקבו בעניין רב אחרי הנעשה במזרח התיכון. אלוף-משנה במיל' פסח מלובני שירת באמ"ן ובמוסד, וכיום הוא היסטוריון צבאי שכותב, בין היתר, על המעורבות הצבאית הסובייטית באזורנו במחצית השניה של המאה העשרים. כדי להבין מדוע החליטה בריה"מ להתערב במלחמת ההתשה לטובת מצרים, מלובני מציע לנו לחזור אחורה מספר שנים, אל מלחמת ששת הימים. 

"[מלובני] ששת הימים הייתה מבחינתם מפלה, לא רק של הערבים - אלא גם שלהם כי הערבים אמרו – מה, עזרתם לנו עם כלי הנשק שלכם והיועצים, כאשר חטפנו כזאת תבוסה נוראית. היהודים הצליחו לדפוק אותנו ככה, תוך פחות… אנחנו מדברים על מלחמת ששת הימים, אבל אם אתה עושה את החשבון על כל מדינה בנפרד, אתה רואה שזה לא עבר את השלושה ימים. בסוריה זה היה יום וחצי, בירדן זה היה יומיים וחצי ובמצרים בקושי שלושה ימים. 

ואז הרוסים, שלא רצו לאבד את המאחז שלהם פה באזור, במיוחד לא במצרים, אמרו – אנחנו עכשיו זה כאילו פתח בפניהם אופציות חדשות, הזדמנויות חדשות, אנחנו נכנס במלוא הכוח ונעזור לכם. ועזרו למצרים וגם לסורים בצורה בלתי רגילה. תאר לך שהרמטכ"ל הסובייטי, זכרוב אז, ישב במצרים למעלה מחודש ימים, פיקח על עבודות הקמת מערך ההגנה המצרי ממערב לתעלה [...] שקמו מהר מאוד את הצבאות, השלימו את האבדות שנפגעו במלחמה. [...] מלאו להם את המחסנים בתותחים, הקימו סד"כ חדש שלא היה קודם לכן. הקימו להם את מערך ההגנה האווירי, לא היה להם לפני כן מערך הגנה אווירית, היו תותחי נ"מ מיושנים. הביאו להם את הטילים SA-2, והקימו את הל"א למד אלף ועוד דברים מפה עד להודעה חדשה. הצי הרוסי פתאום, שהוקם בים התיכון שמה שנקרא שייטת 5 התחיל לפעול פה, היה צריך להכיר ולהבין מה זה. פתאום מצאנו את עצמנו בחזית של המערב הייתי אומר, של הגוש המערבי מול הגוש המזרחי הסובייטי. [...] ואז הוחלט להקים יחידה בתוך 8200, או אז זה נקרא 848, שתאזין לכוחות הרוסיים האלה."

"[לוסי] שמי לוסי וייסמן, אני רואת חשבון והייתי פעם חיילת במסרגה. 

[אלי] אלי טסמן. אני הייתי 21 שנה בצבא [...] והייתי גם שגריר ישראל בקזחסטן ועכשיו אני בעסקים פרטיים."

כשהוחלט באמ"ן להקים יחידה שתאסוף מידע מודיעיני אודות הכוחות הסובייטים הפרושים במזרח התיכון, האתגר הראשון שניצבו מולו היה השפה. היום, בעקבות העלייה הרוסית האדירה של שנות התשעים, אתה לא יכול לזרוק פירושקי על הרצפה בלי לפגוע בשניים-שלושה דוברי רוסית - אבל אז, בשנות השישים, לא היו בישראל הרבה כאלה. קצין מודיעין מצטיין בשם רב-סרן טוביה פיינמן קיבל את המשימה הלא פשוטה של איתור מועמדים והקמת היחידה החדשה. 

נתן פונזיאק שוחח עם פסח, אלי ולוסי. 

"[נתן] איך הגעתם למסרגה?

[לוסי] איך הגענו, התגייסנו לצה"ל ונקראנו לראיון, לא ידענו לאיזה צורך. נתנו לנו לקרוא איזה כמה מילים או כמה משפטים בעיתון פרבדה ואמרו לנו שהתקבלנו. לא הבנו למה. אבל המפקד שלנו הבטיח לנו שיהיה מעניין ואכן כך היה. 

[אלי] אכן היה מחסור של דוברי רוסית, כי לא הייתה עלייה רוסית גדולה. וגם הייתה בעיה של מודיעין שדה שקיימת תמיד והיה צריך לקחת כאלה שלפחות היו מספר שנים בארץ ושאין להם קרובי משפחה. זה היה משמעותי, מכיוון שאז דיברנו על ברית המועצות."

"[מלובני] מצאו אותם… אמ"ן קיבל פריווילגיה לגייס, למצוא איפה שהם לא נמצאים. הגיעו מכל חיילות צה"ל. אני זוכר שכל פעם הייתי פוגש אחד, מאיפה אתה, אני מהנח"ל, מאיפה אתה, אני מהנדסה, אני פה אני שם."

"[אלי] צעירים, ילדים שבאו מכל חילות הצבא מלבד קורס טיס. הייתה עדיפות לקחת חיילים מכל הצבא. לא משנה איפה. ואכן הגיעו אלינו לקורסים חיילים מהצנחנים, מגולני, מהנדסה, מחיל רפואה, קצינים שנלקחו לא משנה איפה הם היו, הוציאו אותם פעמים רבות בניגוד לרצונם. הם לא רצו, בניגוד לרצונם הגיעו וכל זה נכנס לתוך כור היתוך כזה של הקורס הזה וזה מה שיצא ואלה הם שהתמודדו."

"[מלובני] הביאו את כולם ליחידה. עשו להם… לא היה להם בסיס כלשהו להדריך. היה צריך לבנות בסיס הדרכה. הקורסים הראשונים היו באמת חלטורות הייתי אומר. אח"כ קבלו קצת חומרים מהגרמנים. פה באמת עזרו לנו. [...] לאט לאט זה הלך ונבנה, נבנה גם מילון פה, התחילו להכין חומרי הדרכה מחומרים שנקלטו פה. העסק הלך והתמסד. החברים האלה פוזרו בבסיסים השונים של היחידה כדי להיות בזמן אמת בזה."

"[אלי] המכנה המשותף של כולם היה שהם דוברי רוסית. והמכנה המשותף הנוסף שאיחד את כולם סביבו היה מפקד היחידה הזו, הרב סרן טוביה פיינמן, בהמשך סגן אלוף,  שהוא עשה יחידה שונה מכל היחידות שהיו ב-8200 עד אז וייחודית בצבא. אנשים מעבר לעבודה היו יושבים בערבים, מדברים על ספרות, מדברים על תרבות. אווירה מיוחדת. [...] אנשים מלוכדים. היו מוכנים לבצע כל דבר, לצאת לכל מקום, לעשות הכל בגלל האווירה המיוחדת. בגלל הרצון לתרום. בגלל ההבנה של חשיבות המשימה ואל מול מה הם עומדים, ואל מול מה מתמודדים."

עד מלחמת ההתשה, עסקה מסרגה במעקב שגרתי אחר הכוחות הסובייטים באגן הים התיכון. אבל אז, במרץ 1970, קיבלה המעורבות הסובייטית באזורנו - שעד אותו הרגע הייתה מוגבלת לאספקת ציוד ויועצים טכניים לסוריה ומצרים - תפנית חריגה במיוחד בעקבות ההחלטה הסובייטית להיענות לדרישותיו של נאצר. 

"[מלובני] דיוויזיית הגנה אווירית שהיו לה 3 חטיבות של SA3. אח"כ הגיע חטיבה נוספת של אס-איי 6, שהדיביזיה הזאת נערכה במרחב שבין קהיר לתעלה, במיוחד להגן על היעדים האסטרטגיים וגם לתת הגנה מרחבית, והחטיבה של האס-איי 6 נועדה להגן בעיקר על הסכר באסואן וגם על נמל אלכסנדריה ומרסא מטרוח.[...] ובנוסף לזה, גם שתי חטיבות אוויריות על צוותיהן הסובייטים, הכל מאויש ע"י סובייטים. עשו, ד"א, מבצע גדול מאוד של בדיקות לאנשים שלא יהיו ביניהם, למשל, יהודים ועוד כל מיני דברים שכולם יהיו רוסים נאמנים למה שיגידו להם ולא יהיו בעיות. [...]

ההחלטה הייתה כמובן בעיקר כדי למנוע פגיעה ביוקרת הנשק ודוקטרינות הלחימה הסובייטיות שלא קיבלו ביטוי נכון בלחימה של המצרים עד עכשיו, עד רגע זה ונכשלו מול צה"ל וחיל האוויר והם אמרו – אנחנו חייבים להגן על זה ואנחנו נראה לאויב של המצרים מה הכלים האלה מסוגלים לעשות. [...] הכוח האווירי כלל חטיבה אווירית עם 40 מטוסי מיג 21 מתקדמים ועוד טייסת עצמאית שהיו בה 30 מטוסי מיג 21 וביחד היו בסיפור הזה 102 טייסים סובייטים רוסים מהתחלה ועד הסוף."

החל ממרץ 1970 החלו להצטבר עוד ועוד ידיעות מודיעין - שרובן נאספו על ידי יחידת מסרגה - אודות פעילות של חיילים סובייטים על אדמת מצרים. הייתה זו תפנית מדאיגה מאוד, כפי שתאר הרמטכ"ל, חיים בר-לב, בזכרונותיו:

"ביצירת הלחץ על מצרים עמדה בפני צה"ל, למעשה, בעיה רצינית אחת - הרוסים. היה יסוד להערכה כי ברית המועצות אמנם אינה מעוניינת בהתנגשות גלויה עם ישראל, אך השקעותיה והישגיה במצרים היו כאלה שהניחו מקום להשערה כי ברית המועצות לא תאפשר למוטט את מצרים. כך הייתה לנגד עינינו השאלה כיצד להגביר את הלחץ על מצרים ולהימנע מגרירה מיותרת של ברית המועצות למעורבויות נוספות."

"[פרקש] טוב, שמי אהרון זאבי פרקש, אלוף במילואים. תפקיד אחרון היה ראש אמ"ן. במלחמת התשה שירתתי באום חשיבה." 

אלוף במיל' פרקש, אז סרן, היה אחראי על איסוף המודיעין לגבי ההגנה האווירית של המצרים. באפריל של 1970 היה זאבי פרקש מעורב באירוע שעתיד לשנות את מהלכה של המלחמה כולה. 

"[פרקש] באפריל 70' מתבצעת גיחת צילום שלנו לעומק מצרים. לעומק דרום מצרים במרחב נגע' חמאדי לכיוון אסוואן. ובדרך חזרה, באזור נגע' חמאדי, אני נמצא באום חשיבה ומהתראה של חיל אוויר אני מקבל טלפון שאומר - הטייסים שלנו מדווחים שמטוס מיג-21 מיירט אותם. 

אני בודק ואין שום מטוס מיג-21 באוויר. בוא אני אדייק. שום מטוס מיג-21 מצרי באוויר. והם מתעקשים. הם אפילו מאתרים את המכ"ם ואומרים זה מכ"ם מיג-21 לא מוכר לנו. לפי הספרים אנחנו יודעים שזה מיג-21 MF."

הMF הייתה גרסה מתקדמת של מטוס המיג 21, שבין היתר היתה מצויידת ביכולת לוחמת לילה. אבל כאן בדיוק הייתה האנומליה: ברית המועצות מעולם לא הסכימה למכור את המטוס המתקדם הזה למצרים.

"[פרקש] המטוס הפסיק את הגיחה. אני מבקש מהאנשים במחלקה לבדוק ביסודיות, הייתה לנו יכולת מיוחדת להיות בטוחים שאין מטוס באוויר שאנחנו לא יכולים לדעת על קיומו בכל אפשרות דיבור שלא תהיה. באמצעות ציוד מאוד מיוחד, בוא נקרא לו "שושנה". אני בדקתי את כל האפשרויות והיה ברור שלא היה שום מטוס מצרי. בדקתי עם חיל אוויר, חיל אוויר בדקו עם המבצעים, הסתכלו עוד פעם. הם התעקשו שהיה ניסיון יירוט של מיג-21 MF. תוך כדי השיחות האלה, נכנס אליי חייל גרצ'קו, ג'נגו שמו, הכינוי שלו היה ג'נגו. אה...מהפלוגה הסובייטית, קוראים לה מסרגה."

"גרצ'קו" היה הכינוי שניתן לאנשי מסרגה, על שמו של אנדרי גרצ'קו, שר ההגנה של בריה"מ באותה התקופה. 

"[פרקש] והוא מביא לי עמוד וחצי לוג, קראנו לזה והוא אומר לי "היה לי פה יירוט". [...]  כמובן ביקשתי לעבור על כל החומר עוד פעם, עברנו על כל החומר שוב. ואני מגלה במתאם עם האלינט, עם חתימת המכ"ם של המטוס ושחזרנו את הנתיב הישראלי ואת הנתיב שלו. היה ומידע נוסף היה לי ברור שמדובר על מטוס סובייטי שמנסה ליירט את המטוס הישראלי. אני כמובן בזהירות רבה מתיישב בערב וכותב סיכום ושולח אותו בצורה חריגה גם לראש להק מודיעין אוויר. [..]

והוא מתקשר אליי ואומר לי, "פרקש, אתה מבין מה כתבת?" אני אומר לו "אני מבין מה כתבתי". ואני משוכנע שזה מיג-21 MF סובייטי שניסה ליירט. לא היה לי שום דבר אחר באוויר. [...] ולמחרת היום ארהל'ה יריב מתקשר."

אהרן יריב - ראש אגף המודיעין של צה"ל. 

"[פרקש] הוא הכיר אותי מביקורים באום חשיבה. "פרקש, ספר לי עוד פעם". אני מספר. מפקד חיל אוויר התקשר. [...] ואז מודיעים לנו שראש ממשלת ישראל, הגברת גולדה מאיר, באה לבקר באום חשיבה. [...] והמטרה העיקרית של הביקור, אחרי זה הסתבר לי לא נאמר לנו בצורה מפורשת, היא רצתה להשתכנע שאכן סובייטים, שאכן סובייטים מיירטים מטוסים ישראליים."

בעקבות הגילוי הזה, החליטה הממשלה להפסיק את מבצעי פריחה - אותן תקיפות שביצעו הפאנטומים של חיל האוויר על בסיסי צבא בעומק מצרים - מתוך חשש שהיתקלות בין מטוסי חיל האוויר ומטוסים סובייטים עלולה לדרדר עוד יותר את המצב הרגיש. 

--

כפי שציינתי בפרק הקודם, מבצעי פריחה אמנם הביכו מאוד את השלטון המצרי וגרמו לנזק כלכלי וצבאי אדיר - אבל לא הניאו את המצרים מלהמשיך באסטרטגיית ההתשה שלהם בתעלה. ההפגזות ופשיטות הקומנדו על המעוזים נמשכו כל העת ובשלושים במאי, 1970, נרשם שיא שלישי נוסף בלחימה כשמארב קומנדו מצרי פגע בטנק ובנגמ"ש ישראלים: שמונה עשר לוחמי צנחנים נהרגו, שישה נפצעו ושלושה נפלו בשבי. 

התגובה הישראלית לא איחרה לבוא: לוחמיה של סיירת שקד פשטו על מוצבי קומנדו בצד המערבי של התעלה, והרגו לפחות שלושים חיילים מצרים. אבל התגובה המשמעותית יותר הייתה תקיפה נרחבת של חיל האוויר על העיר פורט סעיד, מתוך מטרה לנתק את העיר כולה משאר מצרים: מטוסים ישראליים כתשו את פורט סעיד במשך יומיים תמימים והטילו עליה כארבעת אלפים פצצות שהרסו כבישים, גשרים, קווי מים, חשמל ועוד. כמקודם, ההגנה האווירית וחיל האוויר המצרי לא היו מסוגלים להתמודד עם עוצמתו של צה"ל, ומטוסי חיל האוויר פעלו כמעט ללא הפרעה מעל שמי התעלה. 

בעקבות התקיפה הזו, וחוסר האונים המצרי כנגד מטוסי חיל האוויר, החליטה ברית המועצות לערב את יחידות ההגנה האווירית הסובייטיות - שעד אז היו מוצבות בעיקר באזור קהיר וסביבתה - בלחימה גם בגזרת התעלה. הרוסים קידמו את טילי הנ"מ והמכ"מים שלהם עד למרחק של עשרים וחמישה קילומטרים משפת התעלה - ויצרו מציאות חדשה לגמרי עבור טייסנו: מציאות לא נעימה בכלל. כך כתב ההיסטוריון יצחק שטייגמן: 

"ההתמודדות מול הצבא הסובייטי, שהפעיל מערכות חדשות ולא מוכרות כמו סוללות טילי קרקע אוויר 3-SA ,העמידה את הצמרת הביטחונית של ישראל מול מציאות חדשה, לא מוכרת ומייסרת. הדבר משתקף מפרוטוקול של דיון מטכ"ל מ־6 ביולי, בהשתתפות שר הביטחון. ראש אמ"ן הסביר שמדובר במהלך יזום ומתוכנן לפרטיו על־ידי הרוסים. לדבריו דובר בפריסה של שניים עשר גדודים [...] משתי חטיבות דיוויזיית ההגנה האווירית ה־8 המוצבת במצרים, הכוללות סוללות 2-SA משופרות, סוללות 3-SA ,טילי כתף ותותחי נ"מ מכווני מכ"ם, תוך הקפדה רוסית על תפעול מדויק של מכ"מי הסוללות ויכולת שיגור גדולה של טילים בעת ובעונה אחת. לדבריו מדובר ב"מערך אסטרטגי ממדרגה ראשונה", שבאמצעותו הם מבקשים להתקדם מזרחה לקרבת התעלה ולבטל את העליונות האווירית של חיל האוויר."

כדי להבין את גודל האיום על מטוסינו, צריך רק לציין שמערך ההגנה האווירית שהפעילו הסובייטים כנגד מטוסי חיל האוויר בתעלה היה אותו מערך הגנה אווירית שהגן על מוסקבה. בנוסף, הרוסים השתמשו בטכניקות מבצעיות מתקדמות שפותחו במהלך מלחמת ויאטנם נגד מטוסי פאנטום אמריקאים - כמו, למשל, הקמתם של מוצבי דמה והצבת עמדות נ"מ כך שגזרות הפעולה שלהן יחפפו זו את זו - כדי להקשות על המטוסים הישראליים לגלות ולתקוף אותם. 

בשבועות הראשונים לפעילותן של סוללות ההגנה האווירית הרוסיות, אירעו כמה וכמה תקלות חמורות  כשטילים סובייטים הפילו מטוסים של חיל האוויר המצרי ואפילו שני מטוסים אזרחיים. התקלות האלה, אולי תופתעו לשמוע, קשורות למבצע החשאי שעליו סיפרתי לכם בפרק הקודם - גניבת המכ"מ המצרי בראס עריב, שהיה למעשה מכ"מ מתוצרת ברית המועצות. פסח מלובני. 

"[מלובני] רק לציין שהרוסים בתחילת הדרך, בתחילת הפעילות, הפילו מטוסים מצריים ולא מטוסים ישראליים וזה בגלל אותו מבצע שהיה בסוף 69 שלנו, בסיני, תרנגול 53 שבו לקחנו את המכ"ם ה-P12 מראס-ע'אריב והבאנו אותו לארץ. במקום הזה היה הזע"ט, הזיהוי עמית טורף הרוסי שעזר להם כמובן לזהות מטוסים ידידותיים ולדעת מי מטוסים לא ידידותיים. וכשהם קלטו את זה במוסקבה, אז הם הבינו שהסיפור הזה נחשף גם בפנינו וגם בפני האמריקאים והחליטו לעבור לזע"ט חדש, פתחו מערכת חדשה והתקינו אותה בתוך כל המערכת האווירית שלהם וההגנה האווירית ברחבי ברית המועצות דעז. אבל שכחו שגם צריך לעשות אצל המצרים, וכתוצא