371: מלחמת ההתשה, חלק ה' ואחרון- מבצע רימון 20

כתב: רן לוי

קישור לחלק ד': תרנגול 53

"[מלובני] מסרגה בעצם זה תוצאה של הנוכחות הרוסית שבאה לידי ביטוי אחרי ששת הימים."

עד כה, בסדרה שלנו, תיארתי לכם את ההתרחשויות במלחמת ההתשה מנקודת מבט מקומית - זו של הישראלים והמצרים שנלחמו אלה באלה משני צידיה של תעלת סואץ. ברוב המקרים, זו גם נקודת המבט הרלוונטית ביותר, שהרי בסופו של דבר, מדובר בסכסוך מקומי בפינה נידחת יחסית של העולם. 

אבל יש עוד נקודת מבט אפשרית על הסכסוך הזה, והיא נקודת המבט של ברית המועצות וארצות הברית: שתי מעצמות-העל, שבסוף שנות השישים התגוששו ביניהן על דומיננטיות ושליטה בזירה הבינלאומית. המאבק בין שתי המעצמות היה במידה רבה אידיאולוגי: הסובייטים ביקשו לייצא את רעיונות המהפכה הקומוניסטית למדינות נוספות ולהקים בהן משטרים אוהדים, והאמריקנים היו נחושים להצר את צעדיהם. מכיוון ששתי המעצמות החזיקו ביניהן מספיק ראשי נפץ גרעיניים כדי להשמיד את העולם כמה וכמה פעמים, מלחמה גלויה ביניהן לא עמדה על הפרק - והן העדיפו לנהל את המאבק ביניהן באמצעות מדינות חסות. כשהאמריקנים נלחמו בויטאנם, הם נלחמו נגד חיילים צפון-ויטנאמים שהיו מצוידים בנשק וידע שסיפקו להם הסובייטים. באותו האופן, כשברית המועצות נלחמה באפגניסטן בשנות השמונים - ארצות הברית הייתה זו שסיפקה את הנשק והידע לאותם לוחמים אפגניים. 

גם ישראל ומצרים היו בנות חסות של ארה"ב וברית המועצות, בהתאמה, וככאלה - שתי המעצמות עקבו בעניין רב אחרי הנעשה במזרח התיכון. אלוף-משנה במיל' פסח מלובני שירת באמ"ן ובמוסד, וכיום הוא היסטוריון צבאי שכותב, בין היתר, על המעורבות הצבאית הסובייטית באזורנו במחצית השניה של המאה העשרים. כדי להבין מדוע החליטה בריה"מ להתערב במלחמת ההתשה לטובת מצרים, מלובני מציע לנו לחזור אחורה מספר שנים, אל מלחמת ששת הימים. 

"[מלובני] ששת הימים הייתה מבחינתם מפלה, לא רק של הערבים - אלא גם שלהם כי הערבים אמרו – מה, עזרתם לנו עם כלי הנשק שלכם והיועצים, כאשר חטפנו כזאת תבוסה נוראית. היהודים הצליחו לדפוק אותנו ככה, תוך פחות… אנחנו מדברים על מלחמת ששת הימים, אבל אם אתה עושה את החשבון על כל מדינה בנפרד, אתה רואה שזה לא עבר את השלושה ימים. בסוריה זה היה יום וחצי, בירדן זה היה יומיים וחצי ובמצרים בקושי שלושה ימים. 

ואז הרוסים, שלא רצו לאבד את המאחז שלהם פה באזור, במיוחד לא במצרים, אמרו – אנחנו עכשיו זה כאילו פתח בפניהם אופציות חדשות, הזדמנויות חדשות, אנחנו נכנס במלוא הכוח ונעזור לכם. ועזרו למצרים וגם לסורים בצורה בלתי רגילה. תאר לך שהרמטכ"ל הסובייטי, זכרוב אז, ישב במצרים למעלה מחודש ימים, פיקח על עבודות הקמת מערך ההגנה המצרי ממערב לתעלה [...] שקמו מהר מאוד את הצבאות, השלימו את האבדות שנפגעו במלחמה. [...] מלאו להם את המחסנים בתותחים, הקימו סד"כ חדש שלא היה קודם לכן. הקימו להם את מערך ההגנה האווירי, לא היה להם לפני כן מערך הגנה אווירית, היו תותחי נ"מ מיושנים. הביאו להם את הטילים SA-2, והקימו את הל"א למד אלף ועוד דברים מפה עד להודעה חדשה. הצי הרוסי פתאום, שהוקם בים התיכון שמה שנקרא שייטת 5 התחיל לפעול פה, היה צריך להכיר ולהבין מה זה. פתאום מצאנו את עצמנו בחזית של המערב הייתי אומר, של הגוש המערבי מול הגוש המזרחי הסובייטי. [...] ואז הוחלט להקים יחידה בתוך 8200, או אז זה נקרא 848, שתאזין לכוחות הרוסיים האלה."

"[לוסי] שמי לוסי וייסמן, אני רואת חשבון והייתי פעם חיילת במסרגה. 

[אלי] אלי טסמן. אני הייתי 21 שנה בצבא [...] והייתי גם שגריר ישראל בקזחסטן ועכשיו אני בעסקים פרטיים."

כשהוחלט באמ"ן להקים יחידה שתאסוף מידע מודיעיני אודות הכוחות הסובייטים הפרושים במזרח התיכון, האתגר הראשון שניצבו מולו היה השפה. היום, בעקבות העלייה הרוסית האדירה של שנות התשעים, אתה לא יכול לזרוק פירושקי על הרצפה בלי לפגוע בשניים-שלושה דוברי רוסית - אבל אז, בשנות השישים, לא היו בישראל הרבה כאלה. קצין מודיעין מצטיין בשם רב-סרן טוביה פיינמן קיבל את המשימה הלא פשוטה של איתור מועמדים והקמת היחידה החדשה. 

נתן פונזיאק שוחח עם פסח, אלי ולוסי. 

"[נתן] איך הגעתם למסרגה?

[לוסי] איך הגענו, התגייסנו לצה"ל ונקראנו לראיון, לא ידענו לאיזה צורך. נתנו לנו לקרוא איזה כמה מילים או כמה משפטים בעיתון פרבדה ואמרו לנו שהתקבלנו. לא הבנו למה. אבל המפקד שלנו הבטיח לנו שיהיה מעניין ואכן כך היה. 

[אלי] אכן היה מחסור של דוברי רוסית, כי לא הייתה עלייה רוסית גדולה. וגם הייתה בעיה של מודיעין שדה שקיימת תמיד והיה צריך לקחת כאלה שלפחות היו מספר שנים בארץ ושאין להם קרובי משפחה. זה היה משמעותי, מכיוון שאז דיברנו על ברית המועצות."

"[מלובני] מצאו אותם… אמ"ן קיבל פריווילגיה לגייס, למצוא איפה שהם לא נמצאים. הגיעו מכל חיילות צה"ל. אני זוכר שכל פעם הייתי פוגש אחד, מאיפה אתה, אני מהנח"ל, מאיפה אתה, אני מהנדסה, אני פה אני שם."

"[אלי] צעירים, ילדים שבאו מכל חילות הצבא מלבד קורס טיס. הייתה עדיפות לקחת חיילים מכל הצבא. לא משנה איפה. ואכן הגיעו אלינו לקורסים חיילים מהצנחנים, מגולני, מהנדסה, מחיל רפואה, קצינים שנלקחו לא משנה איפה הם היו, הוציאו אותם פעמים רבות בניגוד לרצונם. הם לא רצו, בניגוד לרצונם הגיעו וכל זה נכנס לתוך כור היתוך כזה של הקורס הזה וזה מה שיצא ואלה הם שהתמודדו."

"[מלובני] הביאו את כולם ליחידה. עשו להם… לא היה להם בסיס כלשהו להדריך. היה צריך לבנות בסיס הדרכה. הקורסים הראשונים היו באמת חלטורות הייתי אומר. אח"כ קבלו קצת חומרים מהגרמנים. פה באמת עזרו לנו. [...] לאט לאט זה הלך ונבנה, נבנה גם מילון פה, התחילו להכין חומרי הדרכה מחומרים שנקלטו פה. העסק הלך והתמסד. החברים האלה פוזרו בבסיסים השונים של היחידה כדי להיות בזמן אמת בזה."

"[אלי] המכנה המשותף של כולם היה שהם דוברי רוסית. והמכנה המשותף הנוסף שאיחד את כולם סביבו היה מפקד היחידה הזו, הרב סרן טוביה פיינמן, בהמשך סגן אלוף,  שהוא עשה יחידה שונה מכל היחידות שהיו ב-8200 עד אז וייחודית בצבא. אנשים מעבר לעבודה היו יושבים בערבים, מדברים על ספרות, מדברים על תרבות. אווירה מיוחדת. [...] אנשים מלוכדים. היו מוכנים לבצע כל דבר, לצאת לכל מקום, לעשות הכל בגלל האווירה המיוחדת. בגלל הרצון לתרום. בגלל ההבנה של חשיבות המשימה ואל מול מה הם עומדים, ואל מול מה מתמודדים."

עד מלחמת ההתשה, עסקה מסרגה במעקב שגרתי אחר הכוחות הסובייטים באגן הים התיכון. אבל אז, במרץ 1970, קיבלה המעורבות הסובייטית באזורנו - שעד אותו הרגע הייתה מוגבלת לאספקת ציוד ויועצים טכניים לסוריה ומצרים - תפנית חריגה במיוחד בעקבות ההחלטה הסובייטית להיענות לדרישותיו של נאצר. 

"[מלובני] דיוויזיית הגנה אווירית שהיו לה 3 חטיבות של SA3. אח"כ הגיע חטיבה נוספת של אס-איי 6, שהדיביזיה הזאת נערכה במרחב שבין קהיר לתעלה, במיוחד להגן על היעדים האסטרטגיים וגם לתת הגנה מרחבית, והחטיבה של האס-איי 6 נועדה להגן בעיקר על הסכר באסואן וגם על נמל אלכסנדריה ומרסא מטרוח.[...] ובנוסף לזה, גם שתי חטיבות אוויריות על צוותיהן הסובייטים, הכל מאויש ע"י סובייטים. עשו, ד"א, מבצע גדול מאוד של בדיקות לאנשים שלא יהיו ביניהם, למשל, יהודים ועוד כל מיני דברים שכולם יהיו רוסים נאמנים למה שיגידו להם ולא יהיו בעיות. [...]

ההחלטה הייתה כמובן בעיקר כדי למנוע פגיעה ביוקרת הנשק ודוקטרינות הלחימה הסובייטיות שלא קיבלו ביטוי נכון בלחימה של המצרים עד עכשיו, עד רגע זה ונכשלו מול צה"ל וחיל האוויר והם אמרו – אנחנו חייבים להגן על זה ואנחנו נראה לאויב של המצרים מה הכלים האלה מסוגלים לעשות. [...] הכוח האווירי כלל חטיבה אווירית עם 40 מטוסי מיג 21 מתקדמים ועוד טייסת עצמאית שהיו בה 30 מטוסי מיג 21 וביחד היו בסיפור הזה 102 טייסים סובייטים רוסים מהתחלה ועד הסוף."

החל ממרץ 1970 החלו להצטבר עוד ועוד ידיעות מודיעין - שרובן נאספו על ידי יחידת מסרגה - אודות פעילות של חיילים סובייטים על אדמת מצרים. הייתה זו תפנית מדאיגה מאוד, כפי שתאר הרמטכ"ל, חיים בר-לב, בזכרונותיו:

"ביצירת הלחץ על מצרים עמדה בפני צה"ל, למעשה, בעיה רצינית אחת - הרוסים. היה יסוד להערכה כי ברית המועצות אמנם אינה מעוניינת בהתנגשות גלויה עם ישראל, אך השקעותיה והישגיה במצרים היו כאלה שהניחו מקום להשערה כי ברית המועצות לא תאפשר למוטט את מצרים. כך הייתה לנגד עינינו השאלה כיצד להגביר את הלחץ על מצרים ולהימנע מגרירה מיותרת של ברית המועצות למעורבויות נוספות."

"[פרקש] טוב, שמי אהרון זאבי פרקש, אלוף במילואים. תפקיד אחרון היה ראש אמ"ן. במלחמת התשה שירתתי באום חשיבה." 

אלוף במיל' פרקש, אז סרן, היה אחראי על איסוף המודיעין לגבי ההגנה האווירית של המצרים. באפריל של 1970 היה זאבי פרקש מעורב באירוע שעתיד לשנות את מהלכה של המלחמה כולה. 

"[פרקש] באפריל 70' מתבצעת גיחת צילום שלנו לעומק מצרים. לעומק דרום מצרים במרחב נגע' חמאדי לכיוון אסוואן. ובדרך חזרה, באזור נגע' חמאדי, אני נמצא באום חשיבה ומהתראה של חיל אוויר אני מקבל טלפון שאומר - הטייסים שלנו מדווחים שמטוס מיג-21 מיירט אותם. 

אני בודק ואין שום מטוס מיג-21 באוויר. בוא אני אדייק. שום מטוס מיג-21 מצרי באוויר. והם מתעקשים. הם אפילו מאתרים את המכ"ם ואומרים זה מכ"ם מיג-21 לא מוכר לנו. לפי הספרים אנחנו יודעים שזה מיג-21 MF."

הMF הייתה גרסה מתקדמת של מטוס המיג 21, שבין היתר היתה מצויידת ביכולת לוחמת לילה. אבל כאן בדיוק הייתה האנומליה: ברית המועצות מעולם לא הסכימה למכור את המטוס המתקדם הזה למצרים.

"[פרקש] המטוס הפסיק את הגיחה. אני מבקש מהאנשים במחלקה לבדוק ביסודיות, הייתה לנו יכולת מיוחדת להיות בטוחים שאין מטוס באוויר שאנחנו לא יכולים לדעת על קיומו בכל אפשרות דיבור שלא תהיה. באמצעות ציוד מאוד מיוחד, בוא נקרא לו "שושנה". אני בדקתי את כל האפשרויות והיה ברור שלא היה שום מטוס מצרי. בדקתי עם חיל אוויר, חיל אוויר בדקו עם המבצעים, הסתכלו עוד פעם. הם התעקשו שהיה ניסיון יירוט של מיג-21 MF. תוך כדי השיחות האלה, נכנס אליי חייל גרצ'קו, ג'נגו שמו, הכינוי שלו היה ג'נגו. אה...מהפלוגה הסובייטית, קוראים לה מסרגה."

"גרצ'קו" היה הכינוי שניתן לאנשי מסרגה, על שמו של אנדרי גרצ'קו, שר ההגנה של בריה"מ באותה התקופה. 

"[פרקש] והוא מביא לי עמוד וחצי לוג, קראנו לזה והוא אומר לי "היה לי פה יירוט". [...]  כמובן ביקשתי לעבור על כל החומר עוד פעם, עברנו על כל החומר שוב. ואני מגלה במתאם עם האלינט, עם חתימת המכ"ם של המטוס ושחזרנו את הנתיב הישראלי ואת הנתיב שלו. היה ומידע נוסף היה לי ברור שמדובר על מטוס סובייטי שמנסה ליירט את המטוס הישראלי. אני כמובן בזהירות רבה מתיישב בערב וכותב סיכום ושולח אותו בצורה חריגה גם לראש להק מודיעין אוויר. [..]

והוא מתקשר אליי ואומר לי, "פרקש, אתה מבין מה כתבת?" אני אומר לו "אני מבין מה כתבתי". ואני משוכנע שזה מיג-21 MF סובייטי שניסה ליירט. לא היה לי שום דבר אחר באוויר. [...] ולמחרת היום ארהל'ה יריב מתקשר."

אהרן יריב - ראש אגף המודיעין של צה"ל. 

"[פרקש] הוא הכיר אותי מביקורים באום חשיבה. "פרקש, ספר לי עוד פעם". אני מספר. מפקד חיל אוויר התקשר. [...] ואז מודיעים לנו שראש ממשלת ישראל, הגברת גולדה מאיר, באה לבקר באום חשיבה. [...] והמטרה העיקרית של הביקור, אחרי זה הסתבר לי לא נאמר לנו בצורה מפורשת, היא רצתה להשתכנע שאכן סובייטים, שאכן סובייטים מיירטים מטוסים ישראליים."

בעקבות הגילוי הזה, החליטה הממשלה להפסיק את מבצעי פריחה - אותן תקיפות שביצעו הפאנטומים של חיל האוויר על בסיסי צבא בעומק מצרים - מתוך חשש שהיתקלות בין מטוסי חיל האוויר ומטוסים סובייטים עלולה לדרדר עוד יותר את המצב הרגיש. 

--

כפי שציינתי בפרק הקודם, מבצעי פריחה אמנם הביכו מאוד את השלטון המצרי וגרמו לנזק כלכלי וצבאי אדיר - אבל לא הניאו את המצרים מלהמשיך באסטרטגיית ההתשה שלהם בתעלה. ההפגזות ופשיטות הקומנדו על המעוזים נמשכו כל העת ובשלושים במאי, 1970, נרשם שיא שלישי נוסף בלחימה כשמארב קומנדו מצרי פגע בטנק ובנגמ"ש ישראלים: שמונה עשר לוחמי צנחנים נהרגו, שישה נפצעו ושלושה נפלו בשבי. 

התגובה הישראלית לא איחרה לבוא: לוחמיה של סיירת שקד פשטו על מוצבי קומנדו בצד המערבי של התעלה, והרגו לפחות שלושים חיילים מצרים. אבל התגובה המשמעותית יותר הייתה תקיפה נרחבת של חיל האוויר על העיר פורט סעיד, מתוך מטרה לנתק את העיר כולה משאר מצרים: מטוסים ישראליים כתשו את פורט סעיד במשך יומיים תמימים והטילו עליה כארבעת אלפים פצצות שהרסו כבישים, גשרים, קווי מים, חשמל ועוד. כמקודם, ההגנה האווירית וחיל האוויר המצרי לא היו מסוגלים להתמודד עם עוצמתו של צה"ל, ומטוסי חיל האוויר פעלו כמעט ללא הפרעה מעל שמי התעלה. 

בעקבות התקיפה הזו, וחוסר האונים המצרי כנגד מטוסי חיל האוויר, החליטה ברית המועצות לערב את יחידות ההגנה האווירית הסובייטיות - שעד אז היו מוצבות בעיקר באזור קהיר וסביבתה - בלחימה גם בגזרת התעלה. הרוסים קידמו את טילי הנ"מ והמכ"מים שלהם עד למרחק של עשרים וחמישה קילומטרים משפת התעלה - ויצרו מציאות חדשה לגמרי עבור טייסנו: מציאות לא נעימה בכלל. כך כתב ההיסטוריון יצחק שטייגמן: 

"ההתמודדות מול הצבא הסובייטי, שהפעיל מערכות חדשות ולא מוכרות כמו סוללות טילי קרקע אוויר 3-SA ,העמידה את הצמרת הביטחונית של ישראל מול מציאות חדשה, לא מוכרת ומייסרת. הדבר משתקף מפרוטוקול של דיון מטכ"ל מ־6 ביולי, בהשתתפות שר הביטחון. ראש אמ"ן הסביר שמדובר במהלך יזום ומתוכנן לפרטיו על־ידי הרוסים. לדבריו דובר בפריסה של שניים עשר גדודים [...] משתי חטיבות דיוויזיית ההגנה האווירית ה־8 המוצבת במצרים, הכוללות סוללות 2-SA משופרות, סוללות 3-SA ,טילי כתף ותותחי נ"מ מכווני מכ"ם, תוך הקפדה רוסית על תפעול מדויק של מכ"מי הסוללות ויכולת שיגור גדולה של טילים בעת ובעונה אחת. לדבריו מדובר ב"מערך אסטרטגי ממדרגה ראשונה", שבאמצעותו הם מבקשים להתקדם מזרחה לקרבת התעלה ולבטל את העליונות האווירית של חיל האוויר."

כדי להבין את גודל האיום על מטוסינו, צריך רק לציין שמערך ההגנה האווירית שהפעילו הסובייטים כנגד מטוסי חיל האוויר בתעלה היה אותו מערך הגנה אווירית שהגן על מוסקבה. בנוסף, הרוסים השתמשו בטכניקות מבצעיות מתקדמות שפותחו במהלך מלחמת ויאטנם נגד מטוסי פאנטום אמריקאים - כמו, למשל, הקמתם של מוצבי דמה והצבת עמדות נ"מ כך שגזרות הפעולה שלהן יחפפו זו את זו - כדי להקשות על המטוסים הישראליים לגלות ולתקוף אותם. 

בשבועות הראשונים לפעילותן של סוללות ההגנה האווירית הרוסיות, אירעו כמה וכמה תקלות חמורות  כשטילים סובייטים הפילו מטוסים של חיל האוויר המצרי ואפילו שני מטוסים אזרחיים. התקלות האלה, אולי תופתעו לשמוע, קשורות למבצע החשאי שעליו סיפרתי לכם בפרק הקודם - גניבת המכ"מ המצרי בראס עריב, שהיה למעשה מכ"מ מתוצרת ברית המועצות. פסח מלובני. 

"[מלובני] רק לציין שהרוסים בתחילת הדרך, בתחילת הפעילות, הפילו מטוסים מצריים ולא מטוסים ישראליים וזה בגלל אותו מבצע שהיה בסוף 69 שלנו, בסיני, תרנגול 53 שבו לקחנו את המכ"ם ה-P12 מראס-ע'אריב והבאנו אותו לארץ. במקום הזה היה הזע"ט, הזיהוי עמית טורף הרוסי שעזר להם כמובן לזהות מטוסים ידידותיים ולדעת מי מטוסים לא ידידותיים. וכשהם קלטו את זה במוסקבה, אז הם הבינו שהסיפור הזה נחשף גם בפנינו וגם בפני האמריקאים והחליטו לעבור לזע"ט חדש, פתחו מערכת חדשה והתקינו אותה בתוך כל המערכת האווירית שלהם וההגנה האווירית ברחבי ברית המועצות דעז. אבל שכחו שגם צריך לעשות אצל המצרים, וכתוצאה מזה כשהטילים האלה באו למצרים הם שכחו שהמצרים שהטיסו מטוסים סובייטים אין להם את זה ושידרו את השידור, לא קיבלו תשובה אז ירו טילים והפילו. הרוסים היו מאוד נבוכים והלכו למצרים להתנצל, אבל המצרים היו די מרוצים כי הבינו שהעסק הזה יכול לעבוד טוב, מולנו כמובן."

ואכן, ה"עסק" הזה עבד, ואפילו עבד טוב מאוד. בסוף יוני הפילו הרוסים לראשונה שני מטוסי פאנטום של חיל האוויר באמצעות טילי קרקע-אוויר - הפעם הראשונה שפאנטום ישראלי הופל במצרים. אהרון זאבי פרקש.

"[אהרון] אני חושב שהחודש האחרון, יולי ותחילת אוגוסט, היו חודשים מאוד קשים. כי אם אתה מסתכל בסך הכל, חמישה מטוסי חיל אוויר הישראלי הופלו, טייסים נפלו בשבי. [...] קודם מערך ההגנה האווירית המצרי, נדמה לי ב-20-30 ק"מ ויצר חומה של טילי קרקע אוויר עד מרחב רומני ודרומה. 

[נתן] בתוך סיני. 

[אהרון] בתוך סיני. שזה אומר קדמת סיני הייתה מוגנת ואיבדנו במרחב הזה את העליונות האווירית."

במאמץ לשמר את העליונות האווירית מעל שמי התעלה ניסה חיל האוויר לתקוף את סוללות הטילים הסובייטיות - אבל ללא הועיל: אמנם כמה סוללות טילים הושמדו בתקיפות האלה, ובאחת מהן אפילו נהרג מפקד גדוד רוסי ושמונָה מחייליו - אבל העליונות האווירית נגוזה. המצרים והרוסים חגגו את ההצלחה הגדולה כנגד חיל האוויר שלנו: מאה ושישים קצינים וחיילים רוסים מדיוויזיית ההגנה האווירית קיבלו עיטורי גבורה, ועשרים קצינים זכו בקידום בתוך הצבא האדום. 

--

אצל הטייסים הסובייטים, לעומת זאת, המצב היה שונה לגמרי. 

"[אגסי] טוב. שמי יעקב אגסי. הסיפור שאנחנו הולכים לדון בו קרה ביולי, בסוף יולי 1970, כאשר אני ראש מחלקת מבצעים אחרי שגמרתי פיקוד שלוש שנים במלחמת ההתשה ברמת דוד. ואני עכשיו ראש מחלקת מבצעים שהחודש האחרון של מלחמת ההתשה, כלומר, מ-5 ביולי ועד 7 באוגוסט, זה היה חודש גורלי ביותר בתולדות ישראל. גורלי ביותר."

ישראל, כאמור, שאפה להימנע ככל האפשר מהתקלות צבאית עם כוחותיה של ברית המועצות. למרות שדבר המעורבות הסובייטית במלחמת ההתשה כבר היה ידוע לכל וראש הממשלה, גולדה מאיר, אפילו פרסמה הודעה רשמית בעניין הזה - אף אחד בממשלה לא רצה לקחת סיכון שקרב אוויר אקראי יביא להחרפת המתיחות בין ישראל ומעצמת-העל הקומוניסטית. שר הביטחון משה דיין, מספר יעקב אגסי, היה לחוץ במיוחד בעניין הזה - ואפשר להבין אותו. 

"[אגסי] והרוסים הביאו תוך חודשים ספורים ארבע טייסות קרב מיג-21 עם טייסים רוסים בשני שדות תעופה. קומושים ובני סוייף. שניהם נמצאים כ-100-120 ק"מ דרומה מקהיר. בשעתו תכננו לתקוף את השדות האלה במסגרת תקיפת שדות תעופה ומאחר שהרוסים גם היו שמה, אני ביקשתי שיהיה לנו תכנון לתקוף את שדות התעופה האלה. כשזה נודע למשה דיין ויש לזה משמעות, הוא טלפון אליי ואמר לי "שלא תעזו!" אמרתי "אנחנו לא מעזים שום דבר, אנחנו מתכננים תקיפות על כל דבר שבעולם, את הפקודה אתה תיתן". אז הוא נרגע. הוא חשב שאנחנו הולכים לתקוף את הרוסים וכידוע, הרוסים בשבילו, זה המשנה של בן גוריון, לא להתעסק עם הרוסים והאמריקאים. זה היה אחרי מבצע קדש אם אתה זוכר את הסיפור."

אני חושב שאף אחד לא יכול להאשים את דיין בזהירות יתר בעניין הזה, וההנחייה לחיל האוויר הייתה חד משמעית: לא להתעסק עם הסובייטים, אלא אך ורק בלית ברירה - כמו במקרה של תקיפת סוללות הנ"מ. כתוצאה מכך, ביוני ויולי של 1970 השתדלו הטייסים הישראליים להימנע מהיתקלויות עם הטייסים הסובייטים. כשמטוסי חיל האוויר שיצאו לגיחות צילום או פטרול מעל שמי מצרים התגלו על ידי המכ"מים הרוסים וטייסים הרוסים הוזנקו ליירט אותם - המטוסים הישראליים מיהרו לנתק מגע ולחזור הביתה. 

משחקי החתול ועכבר האלה תסכלו את הטייסים הרוסיים עד בלי קץ. נזכור שמלכתחילה, הטייסים האלה לא ממש הבינו מה הם בכלל עושים במצרים ולטובת איזו מטרה הם נלחמים. גם היחסים שלהם עם אנשי חיל האוויר המצרי היו מתוחים מאוד: המצרים הרגישו שהטייסים הסובייטים מתנשאים עליהם - והתחושה הזו לא הייתה בלתי מבוססת. המצרים טענו כל הזמן שהכישלונות שלהם מול חיל האוויר הישראלי נובעים מכך שהטכנולוגיה הסובייטית נחותה ביחס לטכנולוגיה המערבית שסיפקה ארצות הברית לישראל - אבל הרוסים טענו שהבעיה לא במטוסים, אלא בטייסים המצרים, שלא היו מיומנים מספיק והעדיפו לברוח מקרבות קשים במיוחד. הגיחות הישראליות הבלתי צפויות הכריחו את הטייסים הסובייטים לשבת במטוסים שלהם במשך שעות על גבי שעות, בכוננות מתמדת, בחום של ארבעים מעלות וללא מיזוג אוויר. ואז, אם כבר קרה משהו והייתה הזנקה - הישראלים היו בורחים ומסרבים להילחם… 

התסכול של הטייסים הרוסים, ובמיוחד לנוכח ההצלחות המרשימות של אנשי ההגנה האווירית שלהם, הביאו את הפיקוד הסובייטי לנקוט בגישה תוקפנית ונחושה יותר. החל מחודש מאי קידמו הרוסים את מטוסי הקרב שלהם לשדות תעופה שהיו קרובים יותר לתעלה, והחלו אורבים למטוסים הישראלים. 

"[מלובני] ב-25.6 בעצם הייתה עליית מדרגה כאשר סקייהוק שלנו יורט ע"י שני מטוסי מיג-21 בשעה שתקף יעדים מצריים ליד תעלת סואץ, והחידוש היה פה באירוע הזה ששני המיגים האלה חדרו, חצו את התעלה וחדרו לתוך סיני, לכאורה בניגוד להוראות הקבע שהיו להם, אבל כנראה שזה מרמז על זה שהם שינו את ההוראות ועכשיו היה מותר להם לעשות את זה. ואפילו הם קיבלו הוראה לשגר טיל אוויר אוויר לעבר המטוס שפגע בו ואילץ אותו לנחות בשדה התעופה הקרוב, במקרה הזה הרפידים. האירוע נקלט כולו ע"י יחידה 8200, דאז 848 ומתוך התקשורת היה ברור שהטייסים הסובייטים פועלים עכשיו בביטחון עצמי גבוה ומחפשים את המפגש." 

יעקב אגסי, אז ראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר, מתאר את המארבים שניסו הטייסים הרוסים להטמין למטוסי חיל האוויר. 

"[אגסי] ולאט לאט אנחנו רואים שהמטוסים שלהם מנסים לעשות יירוטי משיכה על המטוסים שלנו שתוקפים באזור התעלה. יירוט משיכה זה כאשר אתה יוצא אל המטרה בגובה נמוך מאוד, כך שהמכ"ם לא יראה אותך, ובדממת אלחוט כמובן, ואתה מושך למעלה ורק אז אתה מתגלה, ואתה מתגלה ברגע האחרון ואתה כבר יכול להפיל את המטוס אם אתה מפתיע אותו. אם לא, אז מתפתח קרב אוויר והיותר טוב מנצח."

"[אגסי] אני אחראי על כל הפעילות המבצעית ומתבצע יירוט משיכה כמו שתיארתי אותו, ויורים טיל על סקייהוק שתקף בתעלה והוא נפגע מרסיס בזנב. לא פגיעה חמורה, אבל הוא נפגע. והוא נאלץ לנחות ברפידים. אני דיווחתי על זה למפקד חיל האוויר מיד. [...] אז טוב, אחרי שזה קרה נגמרו הטיסות באותו יום. ויום ראשון מה עושים? מה עושים? הגיע, הגיעו מים עד נפש, אוקיי? אנחנו צריכים לעשות משהו."

וה'משהו' הזה היה רעיון מסוכן וחריג מאין כמותו.

"[אגסי] אז אני אומר לו "תראה", ובזה לא צריך היה הרבה בלשכנע אותו כי הוא אהב את זה. אני אומר לו "בוא נפיל אותם". אומר "איך?" אני אומר "תן לי, אני אתכנן, אבל תביא רשות, תביא אישור ואני ממליץ לך לא לדבר עם משה דיין, תלך ישר לגולדה." ככה אמרתי למוטי הוד."

מוטי הוד היה מפקד חיל האוויר. 

"[אגסי] מוטי הוד הלך וחזר עם תשובה חיובית. אני לא יודע עם מי הוא דיבר. הוא לא דיווח לי עם מי הוא דיבר וממי הוא קיבל את התשובה החיובית. האם הוא שמע בקולי ולא הלך לדיין כי דיין היה, פחד פחד מוות מהתנגשות עם הרוסים. [...] והוא ביקש ממני רק בקשה אחת שהיא בקשה לא שגרתית. הבקשה הלא שגרתית היא שאני אדאג שהטייסים שישתתפו בקרב יהיו הטייסים הכי טובים. זה לא דבר מקובל, מדוע? מפני שההחלטה, אתה נותן פקודת משימה לטייסת, היא מקבלת את זה בצורת פקודה משימה ששם כתובים כל הפרטים והקשר, כל מה שצריך ומפקד הטייסת קובע מי טס. זה זכותו הבלעדית. הוא קובע מי יטוס. לפעמים אולי מפקד הכנף אולי יתערב ויגיד "תשמע, האיש הזה יותר טוב שלא יטוס או משהו כזה". אבל הפעם מפקד חיל אוויר מבקש, הוא לא אמר, הוא ביקש. הוא לא כפה עלינו."

וכך התיישב יעקב אגסי לתכנן את מה שהיה כנראה המבצע המסוכן והשאפתני ביותר בתולדות חיל האוויר, עד לאותו הרגע: הטמנת מארב מתוחכם לטייסיו של אחד משני חילות האוויר הגדולים והטובים ביותר בעולם. השם שניתן למבצע הזה היה 'רימון עשרים.' 

אביאם סלע הוא אחד הטייסים שנבחרו להשתתף במבצע. 

"[סלע] זה אירוע שאתה… מגיעים אליו עם התרגשות רבה ועם אחריות כבדה מאוד שחייבים להצליח. בתדריך שהכנו, בתדריך של הטיסה, אני זוכר שהייתה התלבטות של מפקד הכנף שהיה אז זוריק לב, לב ארלוזור שלימים היה מפקד הכנף ונהרג במלחמת יום הכיפורים. בשאלה של רמת הסיכון שאנחנו לוקחים. האם אנחנו בכל מחיר הולכים להפיל רוסים, גם אם אנחנו נאבד מטוס או שניים, או שאנחנו צריכים להפיל רוסים, לא חשוב כמה העיקר שנחזור כולנו בשלום. וזאת שאלה שדיין דילג עליה. אמר לכו תפילו אותם. לא אמר מילה, בצדק, הוא שר ביטחון, לא צריך להגיד. האווירה של מפקד חיל האוויר, של מוטי הוד הייתה מאוד ברורה- אנחנו חייבים להפיל וגם אם המחיר הוא… האווירה, לא נאמרו מילים מפורשות, אבל האווירה." 

--

בשלושים ביולי, בשעה שמונה ועשרה בבוקר, החלו מטוסי חיל האוויר להפציץ מטרות שונות - סוללות ארטילריה, מסילות רכבת ועוד - במצרים. בכל המקרים, התקיפות היו מהירות וקצרות מכדי שהמצרים יוכלו להזניק כנגדן מטוסי יירוט, אבל מערכת ההגנה האווירית המצרית-רוסית הייתה עירנית ובכוננות עליונה. 

בשעה שתיים אחר הצהריים המריאו ארבעה סקייהוקים ישראלים מרמת דוד, ותקפו תחנת מכ"מ באזור מפרץ סואץ. מעט מאחוריהם טסו זוג מיראז'ים, בנתיב שהעיד על כך שאלה מטוסי צילום שמשימתם היא לצלם את תחנת המכ"מ בעקבות התקיפה. הבקרים הרוסים ודאי חכחו את ידיהם בהנאה: הסקייהוקים האיטיים וזוג המיראז'ים היו טרף קל למטוסי היירוט הסובייטים. הטייסים הרוסים, שרק חיכו להזדמנות שכזו, מיהרו אל המטוסים שלהם - ולא פחות משלוש רביעיות של מטוסי מיג 21 יצאו לעבר המטרות הישראליות. 

המיגים דהרו אל עבר המטוסים הישראליים, סוגרים את הטווח ביניהם במהירות. ואז, כשהיו במרחק של עשרים ק"מ, נכונה להם הפתעה. צמד המיראז'ים, מסתבר, היה למעשה רביעיית מיראז'ים שטסו במבנה צמוד ומצומצם. והסקייהוקים האיטיים? הם בכלל פאנטומים מהירים, עמוסים עד לעייפה בטילי אוויר-אוויר. 

"[סלע] זה מבצע חכם מאוד שבעצם בסופו של דבר אנחנו יצרנו להם את ההבנה שמדובר פה בשני מטוסים שטסים בשמיים בגיחת צילום. הם ידעו כמקובל בטכנולוגיה של מטוסי הצילום הם מטוסים לא חמושים, כי הם חמושים עם מצלמות, אבל הם לא יכולים להיות חמושים עם תותחים ועם טילים, למרות שגם זה לא מדויק. והם לא הבינו שהשניים האלה זה ארבעה והם לא הבינו שפרט לארבעה האלה יש עוד איזה 3 רביעיות מתחבאות בכל מיני מקומות או טסות ומייצרות כאילו דימוי של תקיפה באזור דרום התעלה, כשבעצם זה לא הייתה תקיפה זה היה בעצם המתנה לקראת זה שלקצר טווח שממנו נוכל להגיע. כשהם הגיעו בעצם הם גילו שמולם יש כמות לא קטנה של מטוסים."

עוד ארבעה מיראז'ים ישראליים שהסתתרו בגזרה המזרחית של סיני מיהרו להצטרף לקרב, ועוד ארבעה מיראז'ים שעמדו בכוננות בשדה התעופה ברפידים המריאו גם הם. כשהבינו הרוסים שנפלו למארב ישראלי מתוכנן מראש, הם הזניקו מטוסי יירוט נוספים לסיוע - ובסך הכל נלחמו לא פחות משישה עשר מטוסי קרב ישראלים בעשרים וארבעה מיגים סובייטים. 

יפתח ספקטור, לימים אחד מאלופי ההפלות הגדולים בתולדות חיל האוויר, היה בתא הטייס של אחד המיראז'ים שהוקפצו משדה התעופה של רפידים. כמטוס כוננות בלבד - ושלא כמו שאר המשתתפים במבצע - ספקטור לא עודכן מראש לגבי מטרתה האמיתית של הפעולה. 

"[ספקטור] הוזנקנו לכיוון סואץ ובהמשך מעבר לסואץ. ואני לא, אני הבנתי שיש קרב אוויר, זה היה דבר יום ביומו באותו זמן, אבל לא היה לי שום מושג שמשהו מיוחד כאן. כשהגעתי או לקראת אזור הקרב, הבנתי שזה מתחולל בגובה די גבוה, מעל 10,000 רגל עד 20,000. אז הגבהתי. טיפסתי כל הדרך והגעתי גבוה מעל הקרב. כבר ב-10 מייל בערך, כ-15-20 ק"מ, ראיתי את… זה נראה כמו להקה של זבובים שמסתובבת שחורים בקיץ מעל הדשא או משהו וכולם עושים הקפות אחד סביב השני."

בינתיים, על הקרקע, עקבו בקרי הטיסה הישראליים במתח אחר המתרחש - בעוד שחיילי מסרגה האזינו לתקשורת בין הטייסים הרוסים והבקרים שלהם. בספרו 'דגל אדום מעל המזרח התיכון' מתאר פסח מלובני את מה ששמעו הגרצ'קואים:

"כל המטוסים הסובייטים שהוזנקו פעלו על ערוץ תקשורת אחד. עם תחילת הקרב פרצה בתקשורת הסובייטית מהומת אלוהים. הבקרים הרוסיים החלו לצעוק בקולי קולות, כשהבחינו במטוסים הישראליים המופיעים בשטח ומתיישבים על זנבותיהם של המטוסים הסובייטים מבלי שאלו הבחינו בהם. צעקות אלה התערבבו יחד עם הוראותיהם של מובילי המבנים, וקללות הטייסים הסובייטים שמצאו עצמם מופתעים מן ההתפתחויות בקרב. הבקרים ניהלו את שיחותיהם עם הטייסים בגלוי בשפה הרוסית, כשכל מחסומי ביטחון השדה הוסרו, אך כל זה לא מנע מן הבלבול הגדול ששרר בצד הסובייטי, גם בשם החסימות הישראליות שהופעלו על התקשורת בין הבקרים לטייסים." 

"[סלע] ובעצם הקרב שלי מתחיל בנחיתות, ששני, נדמה לי 2 או 4 מיגים יושבים מאחוריי. ואנחנו מתחילים עכשיו תרגילים של, עוד פעם, חבל לפרט אותם כי זה עניינים טיסתיים קלאסיים. אחרי די זמן קצר מאוד ראיתי שהטייס הוא…. היה צריך כאן לנסוע עם איזה ל' מעל הקוקפיט להסביר שהוא בשלבי הכשרה או לימוד כי הוא באמת לא הכיר את הדברים האלמנטריים שאנחנו הכרנו. אחרי די זמן די קצר אני בעצם הפכתי את החיסרון לשלי יתרון שלי ובעצם התלבשתי עליו ובטווח של אלף משהו מטר יריתי את הטיל הראשון [...] שנסע אליו והתפוצץ והוא יצא שלם מההתפוצצות. ואם אני חוזר לתדריך של שר הביטחון ולמשמעות של זה שאנחנו צריכים להפיל אותם, אבל חיכיתי חלקיק שניה ויריתי את הטיל השני. כשהטיל השני יצא לדרך המיג כבר התפרק. ז"א אם היה לי סבלנות הייתי חוסך למדינת ישראל איזה מאה אלף דולר נוספים, אבל לא היה לי שום סבלנות. אמרתי את המיג הזה אנחנו מפילים. הוא המיג התפרק והוא נטש."

"[ספקטור] ופאף! פסים של טיל, אחד או שניים, התפוצצות של משהו. רגע אחרי זה מטוס בוער."

"[סלע] המיוחד בטייס הרוסי הראשון שהופל זה שהוא עשה את המעשה הלא הגיוני של טייס שכנראה או פחד או נבהל או שהייתה שם איזה תקלה אני לא יודע עד היום מה היה שם, והוא אחרי שהוא נטש את המטוס בגובה של איזה 35 אלף רגל, הוא הפעיל ידנית את המצנח. כל התהליכים הטכניים הם כאלה שהכיסאות מפלט נוטשים לא משנה באיזה גובה. ז"א רצוי שזה יהיה בגובה סביר כדי שיהיה מספיק זמן למצנח להיפתח. אבל אם זה בגובה רב, הנפילה היא נפילה חופשית עד גובה עשרת אלפים רגל, משתי סיבות. א' אין חמצן בגבהים האלה וב' למרות שהם רוסים, הטמפרטורה שם היא די קרה. היא מגיעה במקומות האלה לטמפרטורה של בערך מינוס 50 מעלות. [...] אפילו…

[נתן] הדוב הרוסי.

[סלע] הדוב הרוסי שהוא טס עם סרבל במצרים סרבל דק, וזה צניחה של איזה חצי שעה אני חושב, משהו כזה. יותר מחצי שעה מהגובה הזה בשמיים. אז קודם כל היחיד שיודע באמת מה היה בקרב הזה זה הטייס הרוסי. כי הוא היה המוקד שנטש. כולם ראו אותו וכולם התרכזו והתנקזו סביבו כי זה היה הכי קל לדבר בקשר איך אתה יחסית לצונח. אני דרומית לו, שני מייל, אני כאן אני כאן, אני מתחתיו, אני מעליו וזה. עכשיו אני מניח שעבר עליו עקב הטמפרטורה הקרה וחוסר החמצן גם הפחד הנוראי שבערך איזה 30-40 מטוסים עוברים על ידו בטווחים די קרובים ומפחידים אותו. והוא היה הציר המרכזי של הקרב."

עוד שלושה מיגים נוספים הופלו בתוך זמן קצר - ובשלב הזה הצטרף גם יפתח ספקטור אל קלחת הקרב. 

"[ספקטור] תמונה התרחבה, התמקדתי במיראז' ומיג שנאבקו אחד נגד השני בפניה חדה בלי מהירות. אני כמובן הייתי הרבה יותר מהיר, הגעתי חופשי. וראיתי שהם לא סוגרים זה על זה. ביקשתי רשות בערוץ המשותף לעזור, אין שום בעיה, אישר לי. נכנסתי אחרי המיג הזה ולא פגעתי בו ביעף הראשון, הייתי מהיר מדי. יצאתי למעלה ואז הגיעה הודעה "הפסק קרב, לחזור הביתה". המיג שלי, הוא עדיין היה איתי, אבל הוא ניתק מגע לכיוון מערב ואני שיצאתי ממנו הייתי בסביבות 2 ק"מ ממנו ומהירות סגירת טווח מתאים. אז שיגרתי כפעולה אחרונה את שני הטילים שלי. יש למיראז' שני טילים. אחד ועוד אחד. שניהם בקליטה מצוינת. הם הגיעו בזה אחר זה והתפוצצו על ידו. הוא אגב ראה שהם מגיעים, הוא שבר, הם התפוצצו על ידו, הוא נפגע בלי ספק כי התחיל לצאת ממנו קילוחים או זרזיפים של משהו לבן, דלק, אבל זה לא נדלק. היות וכולם אמרו לעזוב, אמרו לעזוב והיות ואף אחד כבר לא היה, הדברים הולכים מהר, פתאום הייתי לבד. אז אם לא היה התנאים האלה, כנראה הייתי ממשיך. מיגים כאלה צריך לגמור אותם, אבל עשיתי לפי ההוראות, הסתובבתי וחזרתי לארץ ודיווחתי שהמיג נפגע."

שש דקות מהרגע שהחל - הסתיים קרב האוויר ההמוני. מפקד חיל האוויר נתן את הפקודה לחזור, וכל המטוסים הישראליים הסתובבו וחזרו ארצה: רק מיראז' אחד נפגע בקרב, אך הצליח לנחות בשלום. גם המיגים המוכים שבו לבסיסיהם: בדיעבד הסתבר כי גם המיג שבו פגע יפתח ספקטור - זה שנפלטו ממנו קילוחי דלק - התרסק על מסלול הנחיתה: הפלה חמישית לחיל האוויר הישראלי. חמש - אפס. אגב, מכל מי שהשתתף בקרב - האחרון להגיע אל הקרקע היה הטייס הרוסי שמטוסו נפגע מיד עם תחילת הקרב. 

"[סלע] הוא נחת אחרי שאני נחתתי ברמת דוד. ז"א אני עוד הספקתי להפיל את המיג, לטוס חזרה מעומק מצרים לרמת דוד לנחות, לעשות גלגול ניצחון ולהרים כוסית יחד עם אביהו בן נון בערך בזמן הזה הוא הגיע לארץ."

---

בחיל האוויר חגגו, כמובן, את ההצלחה המדהימה מול מי שנחשב כאחד מחילות האוויר הטובים ביותר בעולם. למרות שכל הטייסים הישראליים שהששתפו במבצע היו ה"אייסים" הטובים ביותר של חיל האוויר, אביאם סלע - בצניעות ראויה לציון - נותן את הקרדיט דווקא לאנשים שנשארו על הקרקע. 

"[סלע] אם אני אתמצת את זה הקרב מבחינה מקצועית-מבצעית היה קרב די פשוט. הפלתי מיג קודם, נתקלנו במיגים אחרי זה, הפלנו כולנו המון מיגים. היינו כולנו עם מאות גיחות מבצעיות. היינו עתירי ניסיון מבצעי. הכרנו טוב את המטוס. נלחמנו כבר. הדברים היו…כשנכנסנו לקרב והקרב עצמו לא נדרשתי לאיזה יכולות יוצאות דופן או להגיד שהקרב הזה היה אחד מהקרבות ההרואיים שעשיתי. עשיתי קרבות אוויר הרבה יותר קשים נגד הסורים, נגד המצרים לפני זה ואחרי זה. בכלל לא רלוונטי. ולכן זה לא היכולות האישיות שלי כטייס, אלא היכולות שלנו כמערכת שתכננה נכון יוצא מן הכלל הזה."

מהצד השני של המתרס, מספר פסח מלובני, שררה אווירה קשה ביותר. 

"[מלובני] מבחינת הסובייטים זה היה יום שחור לכל המערכת הסובייטית, שפתאום כזה דבר קורה, הכל נפל בהפתעה שמה, גם על ההנהגה המדינית וגם על הצבאית. איך זה בכלל יכול היה לקרות, מה קורה פה, זה בטח לא טייסים ישראליים, זה טייסים יהודים אמריקאים שבאו לעזור לישראלים, שכאלה שיש להם ניסיון מויטנאם וכו' וכו', אחרת קשה להסביר את זה, איך טייסים ישראלים ובמשתמע יהודים גם כן, פה היה גם קצת נימה אנטישמית - הצליחו לעשות כזה דבר לטייסים שלנו. כתוצאה מזה התחילו לפרוח כל מיני תירוצים. כמו שאמרתי בהתחלה, הטייסים חסרי ניסיון, טקטיקות מיושנות והטייסים הישראליים היו יותר מיומנים, בעלי ניסיון מבצעי רב יותר שנלחמו בחוכמה וכו' וכו', והטייסים שלנו קבלו הרבה סופרלטיבים. אחד המפקדים שלהם כתב בזיכרונות שלו, ואני מקריא – "הקרב היה חם וקצר, ידענו לטוס ולירות, אך לא ידענו כיצד להילחם והאויב נתן לנו שיעור קשה אכזרי." [...] הקרב לווה בהפעלה מאסיבית של לוחמה אלקטרונית.

[נתן] שלנו.

[מלובני] שלנו עליהם, על מערכת הקשר שלהם. מסתבר שהם פעלו בכלל על ערוץ תקשורת אחד, שגם הוא הקשה על התפקוד של השליטה שלהם. הבקרה צרחה והעבירה כל מיני פקודות והוראות, אבל אף אחד מהם לא שמע אותם, ובאותה מידה הם צעקו ודרשו כל מיני דרישות וקיללו ומה שלא היה שם, שום דבר. הכל הלך לאיבוד שם. כל מערכת השליטה הלכה לאיבוד, וכתוצאה מזה גם התוצאות שבהם הסתיים הקרב הזה."

יום לאחר הקרב נחת בקהיר מפקד חיל האוויר של ברית המועצות. הסיבה הרשמית לביקור הייתה חופשה אישית בלוקסור - אבל הסיבה האמיתית, כמובן, הייתה התבוסה הנוראית: הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת קוריאה בשנות החמישים, שמטוסים סובייטים מופלים בקרב אוויר. על פי הדיווחים, אחרי שסיים לתחקר את הטייסים ובקרי הקרקע, הוא אמר להם כי - "מי שידבר עם חברים בטייסת או עם המשפחה על הקרב הזה יעזוב את מצרים. המטוס הבא שעליו הוא יטוס ימריא לסיביר…"

פרט לטייסים הישראליים, היה עוד כמה שהיו מרוצים מתוצאות המבצע - או שמא נכון יותר לומר, שמחו לאידם של הרוסים: טייסי חיל האוויר המצרי. 

"[מלובני] היו כאלו שאפילו לא יכלו לכבוש את צחוקם לנוכח הכישלון של הרוסים, ונאצר היה צריך להוציא הוראה מפורשת שלא לצחוק בפניהם של המדריכים הרוסים בטייסות. [צוחק] יש פה סיפור, מוברק סיפר כשהיו שיחות השלום, מוברק שהיה כבר נשיא, סיפור לויצמן שהיה שר הביטחון, הוא אומר – אני ישבתי אז בבור, הוא היה מפקד חיל האוויר המצרי, אומר – אני ישבתי בבור של חיל האוויר וראיתי את מה שאתם עושים להם וישר הבנתי בדיוק מה אתם עושים להם, ואמרתי – 'שיאכלו שוקולד…" [...] המצרים פשוט היו מבסוטים עד הגג מהתוצאות שלהם."

בישראל, בינתיים, הקפידו על שתיקה. בהודעה הרשמית של צה"ל נאמר כי המטוסים שהופלו היו מטוסים מצרים, והטייסים הונחו לשמור על זהותם האמיתית של יריביהם בסוד. 

"[סלע] ולא פרסמנו שזה רוסים שנים רבות כדי לא להעליב אותם, לא לפגוע בהם, לא לגרום לזה שעכשיו הם יכנסו לאמביציה מטורפת שהם רוצים להילחם בנו.

"[סלע] ואנחנו שתקנו. ובצדק. לא צריך לספר לחברה על כל דבר שאנחנו עושים. גם שהדברים טובים, בוודאי שהדברים לא טובים. ואם אנחנו נאמץ את הכלל הזה שעשינו אותו אז היום, שווה כל התוכנית וכל ההקלטה הזאת שווה כי לזה רציתי להגיע. זה לא עניין של גאווה - זה עניין אסטרטגי."

אבל סודות כאלה קשה לשמור בבטן, וימים ספורים לאחר הקרב כבר החלו מתפשטות שמועות אודות הקרב בין חילות האוויר של ישראל וברית המועצות. כעבור מספר שבועות אישרה גולדה מאיר את השמועות באופן רשמי. 

יעקב אגסי.

"[אגסי] ג'וזף אולסופ, העורך של הוושינגטון פוסט, אחרי הקרב, בערך חודש-חודשיים אחרי הקרב, הגיע לארץ רק בשביל דבר אחד – לברר אם הקרב הזה היה מקרי או שאנחנו יזמנו אותו. 

אז הוא בא לארץ והזמין, הזמין אותי ואת אביהו בן נון שהיה מפקד 69 ואני הייתי ראש מחלקת מבצעים. הוא הזמין אותנו לארוחה במסעדת אלהמברה שהיא המסעדה ביפו, המסעדה הצרפתית שאז הייתה המסעדה הכי יקרה והכי טובה בארץ ישראל. 

[נתן] אז מה היה באלהמברה?

[יעקב] עכשיו באלהמברה יושב ג'וזף אולסופ, בן אדם מרשים, והוא שואל אותנו על הקרב. הוא מדבר על כל מיני דברים ולאט, לאט מושך אותנו לעניין. עכשיו, אני שאלתי קודם את מפקד חיל האוויר, [...] לספר לו או לספר לו? אמר "תחליט לבד". זה כבר לא היה אכפת. אתה יודע, זה היה כמה חודשים אחרי הקרב. [...] בסופו של, בסופה של הארוחה, אחרי ארוחה טובה ושמחה והכל, סיפרנו לו את האמת. סיפרנו לו את האמת. מה שאני מספר לך, לא בפרטי פרטים, אבל את האמת שאנחנו עשינו, הכנו את הקרב הזה מראש."

מבצע רימון 20 נחשב לגולת הכותרת של המאמץ המודיעיני במלחמת ההתשה, ובפרט - פסגת ההצלחה של 'מסרגה', היחידה שהוקמה רק שנים ספורות קודם לכן כדי לבלוש אחר פעילותה של בריה"מ במזרח התיכון. הנה אהרון פרקש זאבי ואלי טסמן.

"[פרקש] ואני חושב שחיל האוויר הישראלי, המודיעין הישראלי, צה"ל למד על בשרו מה זה להתמודד עם מעצמה. אבל אני חושב שזה הקפיץ אותנו מדרגה גם בקשרי המודיעין ובקשרים צבאיים עם צבאות העולם. לפתע פתאום היה אינטרס לבריטים ולאמריקאים לחלוק מידע עם המודיעין הישראלי."

"[טסמן] בכל מקרה, מ-8200 באותה תקופה כמובן יצאו אנשים יוצאים מן הכלל, גם מהמסרגה וגם מהמקומות האחרים. מסרגה בסופו של דבר אנשים הלכו, כולם הלכו ללמוד, פרופסורים, רואי חשבון, עורכי דין, בלי סוף. היום באמת בלי סוף. ועוד נקודה נוספת, ממסרגה אחרי שהמעורבות הסובייטית דעכה, שככה, אז הרבה מאוד קצינים ממסרגה יצאו לפקד על יחידות 8200, על הבסיסים ועל המרחבים ובהצלחה גדולה."

למבצע רימון 20 הייתה תוצאה חשובה נוספת, והיא - הבאת מלחמת ההתשה, סוף סוף, לסיומה. הלחץ הדיפלומטי הכבד שהפעילו האמריקנים על הסובייטים מאז שנחשפה מעורבותה של ברית המועצות במלחמה, יחד עם ההצלחה המרשימה של דיוויזית ההגנה האווירית של הרוסים - הביאו את הרוסים להחלטה שעדיף לסיים את הפרשה כולה כל עוד כבודה של מעצמת-העל הקומוניסטית נשמר פחות או יותר כשהיה, ולהימנע ממפגשים נוספים עם חיל האוויר הישראלי. נאצר אמר כי הוא זה שביקש מברית המועצות, מיוזמתו, שתסייע לשני הצדדים להגיע להפסקת אש - אבל ברור למדי מי היה זה שדרש את הפסקת האש, ומי היה זה שנאלץ להסכים לה. 

ארצות הברית שבה והציעה את יוזמת השלום של רוג'רס, מזכיר המדינה האמריקני, והפעם גם ממשלת ישראל החליטה לקבל אותה. מפלגת גח"ל, שהייתה ניצית יותר בהשקפתה, לא אהבה את ההחלטה הזו: ששת שריה של גח"ל התפטרו, וממשלתה של גולדה מאיר - שאגב, הייתה הרחבה ביותר בתולדות ממשלות ישראל, עם קואליציה של 107 חברי כנסת - התפרקה. 

בשמונה באוגוסט, 1970, נכנסה הפסקת האש בין ישראל ומצרים לתוקפה באופן רשמי. חודש ימים לאחר מכן לקה נאצר בליבו ואושפז למשך שבועיים. זמן מה לאחר מכן, בעשרים ושמונה בספטמבר, לקה בהתקף לב נוסף - והפעם, קטלני. את מקומו של גמאל עבד אל נאצר בהנהגתה של מצרים תפס חברו לספסל הלימודים באקדמיה הצבאית ולתנועת 'הקצינים החופשיים', אנואר סאדאת. 

--

שלמה להט (ציץ') אמר על מלחמת ההתשה כי - 

"בצה"ל ובמדינת ישראל מדברים ומלמדים על חמש מלחמות. המלחמה השישית, מלחמת ההתשה - לא קיימת. לא מדברים עליה, לא מכירים בה. אין לה אות ואין יום זיכרון לחלליה. זו מלחמה בלי אות. ממש בושה."

ציץ' צודק. במשך שנים רבות סירבה מדינת ישראל להכיר במלחמת ההתשה כמלחמה רשמית, ולהעניק ללוחמים שלקחו בה חלק אות מערכה רשמי. אמנם אין ספק שהחיילים עצמם - באוויר, בים וביבשה - לחמו בגבורה והפגינו אומץ ודבקות אדירה במטרה באינספור הזדמנויות שונות, אבל אף אחד בצה"ל לא היה גאה במיוחד בתוצאות המלחמה העגומה הזו: 367 הרוגים וכאלף פצועים - וכל זאת, בשביל מה? הרי המצב בתחילת הלחימה לא היה שונה במאום מבסופה. 

עיקר הביקורת כלפי הפיקוד הבכיר של צה"ל היתה בקשר להחלטה להגן על התעלה באמצעות מעוזים סטטיים. יש מי שרואים בהחלטה הזו סממן לנתק בין הפיקוד והשטח. כך אמר, למשל, תא"ל ששון יצחקי, מח"ט שריון שלחם במלחמת ההתשה: 

"לדעתי, ההיערכות על קו התעלה הייתה טעות גורלית מכל הבחינות. [...] [אפשר היה] לפנות את התעלה, להיערך במעברי ההרים של סיני - המיתלה והג'ידי - לאפשר למצרים לשקם את ערי התעלה ההרוסות ולפתוח מחדש את תעלת סואץ למעבר אוניות. אם היינו יושבים במעברי סיני ויוצאים משם לסיורים, לא היה מעניין אותנו מה קורה בתעלה. [...] חיים בר לב התצבר מאחורי תפיסת עולם נוקשה. [...] כל פעם שבר לב היה בא לביקור בקו, הוא היה צועק - 'למה אתם לא פותחים את חרכי הירי?' (פתחים בבונקרים שצופים אל הצד השני של התעלה). הסברתי לו שצלף מצרי עלול לפגוע דרכם בחיילים בתוך הבונקרים. הוא לא קיבל את ההסבר ופקד עלי לפתוח. זו הפקודה היחידה שלא מילאתי בכל ימי חיי."

 ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, כתב על צבא היבשה: 

"קו המעוזים הכזיב במלחמת ההתשה. על אף האבדות הרבות שצה"ל סבל, לא מילא הקו את ייעודו. צבא היבשה ספג מכות כואבות במלחמת ההתשה, לא הצליח להגן על עצמו, לא הרתיע את המצרים ולא אילץ אותם להפסיק את האש, אלא היה מטרה נייחת לאורך תעלת סואץ ושימש מטווח לארטילריה המצרית."

גם חיל האוויר, למרות ההצלחות הגדולות של תקיפות העומק ומבצע רימון 20, למד שיעור בצניעות. כותב ההיסטוריון וטייס הקרב שמואל גורדון: 

"הלוחמה האווירית אמנם הביאה הישגים במחצית הראשונה של מלחמת ההתשה והביאה את נאצר לסף הפסקת המלחמה, אולם ההתערבות הסובייטית שמה לכך קץ. חיל האוויר לא מסוגל להתמודד עם עוצמתה של מעצמת על, והמחצית השנייה של המלחמה מוכיחה זאת לכל מי שההצלחות סנוורו את עיניו."

מלחמת ההתשה הייתה גם הסדק הראשון בתפיסת העולם הגאוותנית ששררה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים - התחושה שצה"ל בלתי מנוצח, ושצבאות מדינות ערב הם לא יותר מאספסוף מאורגן, ערב רב של פלאחים שבקושי יודעים להחזיק רובה. יוסי עוזרד, מחבר הספר 'ירח מעל סואץ'.

"[עוזרד] ובסוף היום אתה מבין שזה מלחמה על כלום. שלא עשתה שום דבר. היא הייתה אמורה להיות תמרור אזהרה לקראת מלחמת יום כיפור ואף אחד לא הבין את זה. לא הבינו את זה. לא המדינאים, לא אנשי צבא. היינו רגילים… למה הצבא לא הבין, כי צה"ל אוהב לכבוש שטחים, להכריע מהר. אחרי ששת ימים ודאי. שישה ימים כבשת את כל סיני ואת כל הרמה הסורית ואת הגדה, ופה אתה עומד על הקו וחוטף. ויש לך הרוגים כל יום ויש לך פצועים כל יום, ולא משנה מה אתה עושה. כל האוכלוסייה בצד המצרי פונתה מעל מיליון איש פונו. הערים איסמעיליה, פורט סעיד, סואץ, הפכו לאיי חרבות. אף אחד לא נשאר בהם. הפצצנו להם את הגשרים על הנילוס. גשרים בדרך, באמת הרגת להם הכל. זה לא שינה כלום. היה להם כח עמידה, כל משפחה במצרים היה לה קורבן במלחמת ההתשה. ועדיין היה להם כוח עמידות כנראה גבוה לא פחות משלנו, וזה לא קידם אותם בכלום ועדיין הם הגיעו למסקנה שהם לא יכולים לוותר על התעלה והם עשו את זה. זה היה מבחינתם, לכן מבחינתם יום כיפור זה ניצחון היסטרי. [...] אבל תמרור אזהרה היה דלק ונצנץ והבהב ונתן קולות ואף אחד לא ראה את זה.

אם אתה שואל אותי, של כל מה שקרה לנו אח"כ. של האופוריה של ששת הימים, של החוסר ההבנה שבצד השני עומד עם שיש לו מסורת ויש לו תרבות, וגם אם הוא לא יודע להילחם הוא ילמד והוא ילחם, בסוף הוא ילחם. וגם הפלח הבדואי בסוף ידע לירות מצוין. הקומנדו המצרי תיפקד פנטסטי. כשאני ירדתי חשבתי שהדימוי של החייל המצרי זה אחד ש…קצין ששותה מים ברדיאטור של הזה והולך יחף במדבר. שהם אפסים. שהם חסרי כלום. והם הוכיחו אומץ לב בתעלה מדהימה. הם עשו פעולות מרתקות וברמה גבוהה ביותר. אבל לא זכו להכרה, לא זכו להכרה אצלנו. הם עדיין נשארו המצרים הפלאחים, המפגרים, האנאפלבתים שלא מבינים מהחיים שלהם. ולא כך היה."

--

הסדרה הארוכה על מלחמת ההתשה מגיעה לסיומה, ויש לי מחשבה אחת אחרונה שאני רוצה לחלוק אתכם. 

כשאני מתבונן על כל חמשת הפרקים האחרונים במבט על, ואני חושב על כל הקרבות שסיפרתי לכם עליהם, על הפשיטות והפשיטות שכנגד, על ההפצצות שלהם ועל ההפצצות שלנו - יש דפוס מסוים בסיפור הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. 

כשהחליטה הממשלה על מבצע 'הלם' - פיצוץ הגשרים ותחנת ההשנאה בעורף המצרי - הכוונה הייתה להנחית על המצרים מכה כה כואבת, עד שהם יוותרו ויפסיקו את המלחמה. המבצע הצליח - אבל המצרים לא ויתרו. 

כשפשטו שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין, המטרה הייתה להראות למצרים שהלוחמים שלנו כל כך טובים וכל כך נועזים - שאין להם סיכוי לנצח במלחמה, ואז הם יוותרו ויפסיקו. הפשיטה הצליחה, המבצר נכבש - אבל המצרים לא ויתרו. 

גם כששעטו הטנקים והנגמש"ים הישראליים בעורף המצרי במבצע 'רביב', הרגו רבבות חיילים מצרים, כבשו בסיסים והשמידו מכ"מים - המצרים לא ויתרו. אפילו כשפאנטומים שלנו השמידו מפעלים ובסיסים בעומק מצרים, ניפצו אינספור זגוגיות וחלונות ראווה והפחידו את תושבי קהיר כהוגן - המצרים לא ויתרו. 

אתם חייבים להודות שיש דוגמטיות מסוימת בדפוס הזה: חזרה שוב ושוב על אותה פעולה - גם כשמתחיל להיות ברור שהפעולה הזו לא מצליחה להביא את התוצאה הרצויה. וזה לא רק בצד הישראלי! גם המצרים לקו בדיוק באותה הדוגמטיות, כשהמשיכו בהפגזות המעוזים ובפשיטות הקומנדו, גם כשהיה ברור שהפעולות האלה לא מצליחות לגרום לישראל לפנות את הגדה המזרחית של תעלת סואץ. שני הצדדים שילמו מחיר יקר על הקיבעון המחשבתי הזה: 367 הרוגים וכאלף פצועים בצד הישראלי, ומעל עשרת אלפים הרוגים במצרים - שלא לדבר על הנזק האדיר שנגרם לתשתיות מצריות, והעול הכלכלי של הוצאות המלחמה שבשיאם תפסו כארבעים אחוזים מכלל הוצאות הממשלה במצרים. 

ומי ששילמו את המחיר על הדוגמטיות הזו היו, כמו תמיד, החיילים. אחרי שנים של מחאות ומאבקים, החליטה מדינת ישראל ב-2003, סוף סוף, להכיר במלחמת ההתשה באופן רשמי ולהעניק למי שההשתתפו בה את 'אות מלחמת ההתשה'. אבל ספק אם ההכרה המאוחרת הזו הועילה למי שהישיבה במעוזים המופגזים הותירה צלקות עמוקות בנפשם. אמנון ורשבסקי כתב על במגזין בלייזר את הדברים הבאים:

"מאות חיילים צעירים שהתגייסו להגנת המדינה ומעולם לא באמת חזרו. גופם שלם אבל נפשם פצועה קשה ביותר. [...] הם לא "הלומי קרב". ממש לא. בזמן אמת הם נלחמו כמו אריות, על חייהם וחיי חבריהם וחיי כולנו. הם תפקדו ופעלו ועשו את כל הנדרש תוך סיכון חיים, לפעמים תוך פציעה פיזית. הפוסט טראומה הופיעה אחרי כן. כשהכל כבר נגמר, אחרי שהגוף החלים. לנפש, מסתבר, לוקח קצת יותר זמן, אם בכלל. והם פה, פזורים בינינו, שקטים, מפוחדים ברובם, מדממים, מתים בשקט בפינות שלהם."