מלחמת ההתשה חלק א - מבצע הלם

כתב: רן לוי

בעשרה ביוני, 1967, בשעה שש בערב, הסתיימה מלחמת ששת הימים: מלחמה שהחלה בחשש גדול וחרדה קיומית לעתידה של המדינה - והסתיימה בניצחון מוחץ ובהישגים צבאיים אדירים: שחרור ירושלים המזרחית, כיבוש רמת הגולן והשתלטות מלאה על חצי האי-סיני, ששטחו היה כמעט פי שלושה משטחה של ישראל כולה.

בישראל שררה אופוריה. בכל העולם היללו את תעוזתם של חיילי צה"ל, תמונותיהם של הגנרלים שניהלו את המלחמה קישטו את קירות הבתים ואלבומי ניצחון חגיגיים נמכרו בחנויות הספרים כמו לחמניות חמות. ברדיו נוגנו שירים מרגשים כגון 'ירושלים של זהב' ו'גבעת התחמושת', ובקולנוע הוקרנו סרטים שהנציחו את הניצחונות ההיסטוריים. בפעם הראשונה בתולדותיה, הפכה ישראל ממדינה מאוימת וחרדתית - למעצמה אזורית, שמטילה אימה על שכנותיה.

בצידה השני של תעלת סואץ, במצרים, המצב היה כמובן שונה לגמרי.

--

גמאל עבד אל-נאצר נולד באלכסנדריה ב-1918. עוד כשהיה תלמיד תיכון, השתתף בפעילויות פוליטיות שהיו מכוונות כנגד השלטון המלוכני במצרים שנאצר וחבריו ראו בו שלטון מושחת, ש"מוכר" את האינטרסים המצריים למעצמות האירופאיות, ובמיוחד אנגליה.

פעילותו הפוליטית של נאצר הצעיר הייתה בעוכריו כשביקש להתקבל ללימודים באקדמיה הצבאית היוקרתית של קהיר - אבל למזלו, לאביו היו קשרים בחלונות הגבוהים שסייעו לו לגבור על חשדנותו של הממסד. החשדנות הזו, מתברר, הייתה במקומה: שם, באקדמיה הצבאית, הכיר נאצר בחור צעיר בשם אנואר סאדאת ועוד מספר חניכים נוספים שחלקו עימו את הסלידה מהשלטון המלוכני - וסביב החבורה הזו התגבשה, בשנים הבאות, תנועה מחתרתית בשם 'הקצינים החופשיים.'

מלחמת העצמאות שלנו הייתה נקודת מפנה בגיבוש אישיותו ועמדותיו של גאמל עבד אל נאצר. נאצר השתתף במלחמה כקצין מודיעין בדרגת רב-סרן, וחווה על בשרו את הכישלון הצבאי המתסכל. נאצר היה משוכנע שהכישלון הוא תוצאה של השחיתות הממסדית במצרים והקשרים עם בריטניה, וגמר אומר להפיל את השלטון המלוכני.

ב-1952, תחת הנהגתו של נאצר, חוללה תנועת הקצינים החופשיים הפיכה צבאית במצרים והדיחה את המלך פארוק. מי שהחליף את המלך, בתחילה, היה גנרל ותיק בשם מוחמד נג'יב - אבל בתוך שנתיים בלבד הדיח את נאצר גם את נג'יב, והכתיר את עצמו לשליט מצרים.

נאצר היה מנהיג כריזמטי באופן יוצא דופן. בנאומיו חוצבי הלהבות הציג נאצר לעמו חזון מסעיר של פאן ערביות: במקום אוסף של לאומים ערבים נפרדים - לאומיות כלל ערבית, אימפריה מוסלמית חדשה שתירש את האימפריה העות'מנית ותחלוש על המזרח התיכון כולו. החזון הזה הצית את דמיונם של ההמונים - ולא רק במצרים, אלא גם בסוריה, ירדן ולבנון. כשהוא נישא על גלי הפופולריות הגואה שלו, החל נאצר להגשים את חזון האימפריה הגדולה. הצעד הראשון היה איחוד של מצרים וסוריה ב-1958, למה שכונתה 'הרפובליקה הערבית המאוחדת' - תחת הנהגתו של נאצר עצמו, כמובן. אבל הסורים, שלא אהבו את ההשתלטות המצרית על מדינתם, החליטו לפרוש מהאיחוד הזה רק שלוש שנים מאוחר יותר.

נאצר לא ויתר. בחושיו הפוליטיים החדים הוא הבין שהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל עשויה להיות אג'נדה נהדרת כדי לאחד את כל ערביי המזרח התיכון סביבו. מטעמים אלה - וגם, יש לומר, מטעמים אידיאולוגיים כנים של התנגדות לישות הציונית - הציב נאצר את שחרורה של פלסטין בראש מעייניו. ב-1967 החל נאצר להוציא לפועל את ההתנגדות הזו: הוא הכניס כוחות צבא גדולים לסיני וחסם את מיצרי טיראן שבדרום סיני לתנועת ספינות ישראליות.

ההימור של נאצר התפוצץ בפניו, ובגדול. תוצאותיה של מלחמת ששת הימים הפתיעו את כולם - כולל את ישראל עצמה: איש לא היה יכול לשער שהמלחמה הקצרה תסתיים בניצחון כל כך דרמטי וחד-צדדי. בישראל היו משוכנעים שמצבה האסטרטגי העגום של מצרים יכריח אותה לשבת אל שולחן הדיונים, וממשלת ישראל הייתה נחושה לקצור את פירותיה של המלחמה המוצלחת הזו עד תום. כך כתבה ראש הממשלה גולדה מאיר בזכרונותיה:

"...אבל הפעם יהיה המחיר בעד נסיגתנו [מחצי האי סיני] גבוה מאוד, גבוה משהיה ב-1956. הפעם יהיה המחיר שלום. שלום קבע, שלום על פי חוזה שלום, המבוסס על גבולות מוסכמים ובטוחים."

הכישלון הצבאי המהדהד חשף את חולשתו של הצבא המצרי - ובנוסף, מצרים גם הפסידה את אחד הנכסים החשובים והמניבים ביותר שלה: תעלת סואץ. ישראל, ששלטה כעת על הגדה המזרחית של התעלה, לא הסכימה לאפשר מעבר כלי שייט עד שלא ייחתם הסכם שלום בין המדינות. זמן קצר לאחר המלחמה הכושלת, החליט נאצר להתפטר.

אבל למרבה ההפתעה - עוד באותו היום פרצו במצרים הפגנות ענק שבהן קראו ההמונים לנאצר לחזור בו מהתפטרותו ולשוב לכס ההנהגה. בעצם, אולי זו לא הייתה כזו הפתעה: יש המשערים שנאצר תיכנן את המהלך כולו בדיוק לצורך חיזוק הלגיטימיות שלו בעיני עמו. כך או כך, פחות מעשרים וארבע שעות לאחר שהתפטר - חזר בו נאצר, ושב ואחז במושכות השלטון המצרי.

--

בישראל, בינתיים, פספסו לחלוטין את השפעתה האמיתית של התבוסה במלחמת ששת הימים על המצרים. כך כתב ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר:

"עד 1967 היו מדינות ערב מעורבות בסכסוך בארץ-ישראל בגלל אינטרסים שהיו להן בפלשתין, ובגלל הסולידריות לפלשתינאים שגילתה דעת הקהל. שתי הסיבות לא נחשבו ראויות לצאת בגללן למלחמה. אחרי מלחמת ששת הימים הסכסוך לא נסב רק על פלשתין, אלא בראש-וראשונה על הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והכבוד הלאומי של מצרים וסוריה [...] ושלושת אלה יצרו מוטיבציה שונה לגמרי למלחמה. המודיעין הישראלי החמיץ את השינוי הזה והוסיף למקד את תשומת לבו ביכולות - ולהמעיט, אם לא להתעלם, ממשקלן של הכוונות."

לנאצר לא היו כל כוונות לשבת אל שולחן המשא ומתן. מטרתו הראשית הייתה לשקם את מעמדו כמדינאי הבולט מבין כל מדינות ערב - ולשם כך, הוא לא יכול היה לקבל את האפשרות של הסכם שלום בין ישראל ומצרים שלא יכלול את החזרתם של שטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן: מעריציו, שהוקסמו מהחלום של אימפריה ערבית ים-תיכונית, לא היו מקבלים פשרה שכזו. בנוסף, הסכם שלום עם ישראל יסיט את תשומת הלב הציבורית במצרים מהאיבה כנגד האויב המשותף הישראלי - אל המצב הכלכלי הלא פשוט ששרר במדינה… וכמובן, גם הכבוד שיחק כאן תפקיד פסיכולוגי לא מבוטל: המצרים - ובמיוחד הצבא המצרי - הושפלו קשות, וביקשו להשיב לעצמם את כבודם האבוד. במילותיו של נאצר עצמו: "מה שנלקח בכוח - יוחזר בכוח."

אבל מצד שני, היה ברור לכולם שמצרים לא יכולה לנצח את ישראל במלחמה חזיתית: הנזק החומרי והאבדות הכבדות שספג הצבא המצרי במלחמה הורידו את האפשרות הזו מעל הפרק. אז מה עושים? איך בכל זאת אפשר להכריח את ישראל לסגת מהגדה המזרחית של התעלה - או לכל הפחות, לגרום לה להסכים למעבר של אוניות בתעלה עצמה?

דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באונ' חיפה, סיכם את האסטרטגיה החדשה שאימץ נאצר במילים הבאות.

"מצרים התכוונה [...] לכפות על ישראל מתכונת מלחמה הנוגדת בקוטביות את העדיפויות שלה: היא נכנסה למלחמה עם צבא נחות אסטרטגית, שאינו רגיש לאבידות או לנזקים, שהושפל במידה שאין למעלה ממנה, ושאין לו עוד מה להפסיד גם בתחום היוקרה. את החסרונות הללו חתר נאצר להפוך לנכס במלחמה סטטית, מתמשכת, בלתי ניתנת להכרעה, שבה הישגים קרקעיים ממערב לסואץ הם נטל לישראל, ולא נכס. כוחות ארטילריה מצריים גדולים וכוחות קומנדו קטנים יכולים לנסות את מזלם, ללא חשש להיכשל ברוב פעולותיהם, בהנחה שאפילו הצלחות מעטות ומקריות, שבהן ייהרגו חיילי צה"ל, יניבו הצלחה גדולה מול חברה רגישה לאבידות, שפונקה בהצלחות מסחררות וסובלת מאז ‭ 1967‬מציפיות לא ריאליות."

נאצר עצמו הוא זה שנתן למלחמה ההולכת וקרבה את שמה: "מלחמת הקזת הדם", או בתרגום שהשתרש בסופו של דבר: "מלחמת ההתשה".

לפני שנמשיך, ראוי לציין עובדה חשובה: מלחמת ההתשה לא הייתה אך ורק נגד המצרים. בחודשים הראשונים שלאחר סיום מלחמת ששת הימים, בזמן שנאצר התמקד במאמצי שיקום הצבא שלו, החלו הירדנים - או ליתר, אירגוני מחבלים פלשתינאים שהתמקמו בעבר הירדן - לתקוף ישובים ישראלים בקרבת הגבול. ישובים בעמק הירדן ובאיזור בית שאן ספגו הפצצות חוזרות ונשנות של מרגמות וקטיושות, וחוליות מחבלים ביצעו פיגועים כואבים ומדממים. צה"ל הגיב בירי ארטילרי, הפצצות מהאוויר ופשיטות מעבר לגבול - כדוגמת המבצע לחיסול מפקדתו של יאסר ערפאת בעיירה כארמה שבירדן.

בסדרה הזו, עם זאת, בחרתי להתמקד בחזית המערבית של מלחמת ההתשה, בסיני: גם כדי שלא להתבזר יותר מדי בסיפור עצמו, וגם מכיוון שכמעט מהרגע הראשון - החזית בתעלה היא זו שריכזה את מירב תשומת הלב הציבורית ומירב המאמצים הצבאיים. את קורות ההתרחשויות בגבול עם ירדן וברמת הגולן במסגרת מלחמת ההתשה, אשאיר ברשותם לסדרה נפרדת.

--

יריית הפתיחה הלא-רשמית של מלחמת ההתשה הזו אירעה בעשרים ואחת באוקטובר, 1967.

"[מרמרי] בערך בסביבות השעה חמש ו-30, או קצת אחרי. השמש כמעט נשקה למערב, כשאני הייתי במקלחת, במעונות קצינים זוטרים באח"י אילת, בירכתיים. מתחת לסיפון. ומתוך השלווה הבוטחת הזו נשמעו פתאום פעמוני האזעקה, וקולו של רפי דהן, שהיה סמל המשמרת הפז"מניק, שבדרך כלל היה אדיש לחלוטין. שמעתי אותו אומר: 'אזעקה! אזעקה, מטוסים! אזעקה, מטוסים!' והפעמונים המשיכו לצלצל בטירוף. הבנתי שמשהו נורא קורה בחוץ".

זהו אריה מרמרי, אז סג"מ על המשחתת אח"י אילת.

"[מרמרי] רצתי, שמתי על עצמי איזושהי חולצה ומכנסיים וסנדלים. באתי לטפס על הסולם, וכשהייתי באמצע הדרך, פיצוץ אדיר טלטל את האונייה. נפלתי אל הקרקעית, התעשתי. קמתי שוב, ועליתי ויצאתי מהמבנה. ראיתי את הסיפון מבוקע כמו קופסת סרדינים. דוכני הטורפדו, שהיו סמוכים למבנה בירכתיים, ארבעה צינורות טורפדו של 21 אינץ', מפלצות מאוד רציניות, הזדקרו אל השמים כאילו היו דוכני טילים."

טיל סטיקס, ששוגר מספינת טילים מצרית בנמל פורט סעיד, פגע במשחתת הגדולה.

"[מרמרי] התקדמתי הלאה, על הסיפון הסדוק והקרוע. הגעתי עד לבסיס התורן, למקום שהיה בו המטבח פעם, המקום שעמד בו הגשר המשני ועמדת התותחים 44-43 שלא הייתה. היה רק בור גדול, מעשן, ואש גדולה היתמרה מבסיס התורן. זו התמונה שאסור לאנשים לראות בכלל, ובטח לא לילדים בני 22 וחצי שלא ראו מת מימיהם לפני. תמונת תופת. תחשוב, להבות, עשן, בור שחור, צללים אחרונים של שמש ובפנים הגופות של החברים שלך. ושמעתי מישהו צורח מעל הלהבות – 'אלוהים אתה לא תיתן לי למות, אתה לא תיתן לי למות'. והוא צורח וצורח. ועברו עשר או 15 שניות, עד שהבנתי שמי שצורח זה אני."

שלושה טילים ביקעו את האח"י אילת, והיא שקעה למצולות. ארבעים ושבעה לוחמים נהרגו ותשעים ואחת נפצעו באחד האסונות הצבאיים הגדולים ביותר בתולדות המדינה.

התגובה הישראלית לטיבועה של האח"י אילת לא איחרה לבוא. שתי סוללות ארטילריה וגדוד שריון המטירו למעלה מאלף ומאתיים פגזים על מתקני זיקוק נפט ומכלי דלק בסואץ, במה שכונה 'מבצע אבוקה': למעלה ממאה מיכלי דלק וכתשעים אלף טון של נפט גולמי הושמדו, ויצוא הדלק המצרי נפסק לחלוטין. הנזק לכלכלתה של מצרים היה אדיר, והוחמר עוד יותר כשמאות אלפי פליטים מבוהלים החלו נוטשים את הערים והישובים לאורך תעלת סואץ ונוהרים מערבה, אל פנים מצרים.

נאצר הבין שמצרים עדיין לא מוכנה לעימות מול ישראל, והורה על הפסקת הפעילות הצבאית בגזרת התעלה. החיים במוצבי צה"ל לאורך תעלת סואץ חזרו למסלולם.

--

"[מצנע] אני עמרם מצנע, אלוף במילואים. [..] מאז מלחמת ששת הימים אני בעצם משתתף פעיל בכל מלחמות ישראל. ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה וכל המלחמות שביניהם. הייתה לי זכות גדולה להיות בכל תפקידי הפיקוד בצה״ל. ממפקד טנק עד אלוף פיקוד. להיות בכל תפקידי המטה בצה״ל. מקצין מבצעים גדודי בגדוד 79 במלחמת ששת הימים ועד ראש אגף התכנון במטה הכללי לפני שחרורי."

עמרם מצנע נפצע במלחמת ששת הימים, וכשהחלים חזר לגדוד שלו - גדוד 79 - כמפקד פלוגה. את כל הראיונות שתשמעו בסדרה הזו, כולל הראיון עם אלוף במיל' מצנע, ערך נתן פוזניאק, התחקירן שלנו.

"הפלוגה פוצלה לשתיים-שלוש מחלקות שישבו ב-כמעין מוצבים לאורך התעלה. והתקופה הראשונה הייתה תקופה רומנטית. השמש זרחה, הציפורים צייצו, המים בתעלת סואץ זרמו. מפקדת הפלוגה ישבה במקום שקראו לו קוברי , או קוברה ברשת הקשר. שלושה-ארבעה טנקים עומדים חשופים, לדעתי אפילו לא היה שם מחפרות כדי להתחבא אם יש איזה הפגזה. סיורי בוקר על גדות התעלה עם ג׳יפים. כדי לתאר את גודל האירוע הרומנטי הזה, אני אספר שבאחת היציאות שלי הביתה קניתי לח'ברה חכות, כי היינו יושבים על גדות התעלה ודגים דגים. מה שמזכיר לי ביקור של הרב הראשי לחיל השיריון שבא וראה את הדגים ואמר לנו – חברה הדגים האלה לא כשרים. אמרנו – אע, לא כשרים. מה זה לא כשר. הוא אמר אין להם קשקשים. אמרנו אנחנו נסדר להם קשקשים וציירנו על אחד הדגים קשקשים כדי שבפעם הבאה הוא יעבור על זה לסדר היום. אבל זה מאפיין את התקופה. [...] משתזפים על המזח, אותו מזח מוצב המזח שלימים במלחמת יום הכיפורים קבל משמעות הרואית של לוחמי המזח שנפלו בסוף בשבי. בדרום תעלת סואץ היה מקום שבו אהבנו לסיים את סיור היום, לפשוט את הבגדים, ללבוש בגד-ים, לשחות קצת בים, בחיבור של הים עם התעלה ולהשתזף. יש לי תמונות מאז עם חיילות וחיילים. באמת חיים משוגעים."

כמעט שנה נמשכה תקופת 'ירח הדבש' של צה"ל על גדות התעלה. שנה שבה, כפי שתיאר מצנע, החיילים נהנו משלווה ושקט כמעט מוחלטים.

ואז, בשמונָה בספטמבר, 1968, הסתיים ירח הדבש הזה בפתאומיות. כוחות הצבא המצרי פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על מוצבי צה"ל לכל אורך התעלה, ובמשך חמש שעות וחצי המטירו עליהם אש תופת: עשרה חיילי צה"ל נהרגו ועוד שבעה עשר נפצעו. ישראל השיבה בירי ארטילרי משלה, שממנו על פי הדיווחים נהרגו חמישה חיילים ושבעה עשר אזרחים מצרים - אבל לא היה בתגובה הזו בכדי להרתיע את המצרים. בניגוד לנזק הכלכלי המשמעותי שספגה מצרים בעקבות השמדת מתקני הזיקוק בסואץ - למותם של עשרים ושניים חיילים ואזרחים לא הייתה כל השפעה מהותית על דעת הקהל המצרית. וזו בדיוק הייתה כוונתו של נאצר: הוא ידע שהישראלים הרבה יותר רגישים להרוגים ופצועים מאשר המצרים, וקיווה שהלחץ הציבורי בישראל יכריח את הממשלה לסגת מאזור התעלה.

התקיפה הבאה הגיעה פחות מחודשיים לאחר מכן, והיא הייתה נועזת יותר - ומכאיבה יותר. אריה לצטר, אז מפקד בסיירת שקד, סיפר על שארע.

"שבת אחה"צ, בעשרים ושישה באוקטובר, 1968, היינו בעיצומו של התדריך הקבוע לקראת יציאה למארבים שהיו אמורים להתבצע כרגיל לאורך הציר של התעלה. [...] פתאום שמענו קול נפץ והועלתה סברה שמישהו שיחק וזרק רימון או חזיז באזור ביתן הש"ג. [...] הפגזים הראשונים נחתו בדיוק במקום ישיבתם של אנשי סיירת חרוב וגרמו למותם של שני המפקדים שלהם, הסמל והמ"מ.

"עוד באותו לילה, לאחר שפסקה אותה הפגזה, יצא פטרול של חבריי לבדוק אם המצרים ניצלו את ההפגזה וחדרו לשטחנו לאורך ציר התעלה. היינו מסודרים בשיירה של קומנדקרים. [...] את המכה הראשונה כחיילים צעירים חטפנו שם, כאשר הסיור שהיה מורכב משני הרכבים עלה על מארב של כוח מצרי שאכן כצפוי חצה את התעלה בחסות אותה הפגזה.

קומנדקר הראשון חטף נ.ט. בגחון ואנשיו לא נפגעו. אותו רכב הצליח לנוע עוד כמה מאות מטרים ולעצור מעבר לגבעה ומעבר לקו האש וקשר העין עם הקומנדקר השני. הקומנדקר השני חטף נ.ט. ושנים מחברינו שעברו אתנו את כל מסלול האימון המפרך נפלו שם: חיים שיפריס וגיל בושביץ שיזכרו לעד. המ"כ שמשי שקד (מנדל), אריה שנקר ואיתן שמעי נפצעו. [...] כולם הועמסו על סיפון של טנק שבא לחלצם ומרוב מהומת אלוהים שהייתה שם בשעות הלילה החשוכות, התנגשו שני טנקים. מעוצמת ההתנגשות, צריח של אחד טנקים הועף ממקומו וכתוצאה מכך נכנס גם דוד זילברווסר למניין הפצועים."

לא פחות מחמישה עשר חיילים נהרגו באותו היום, חלקם - כפי שציין אריה לצטר - ממארבים שהציבו כוחות קומנדו מצריים שחצו את התעלה בחסות ההפגזות. עמרם מצנע נזכר בהפתעה הזו, כשביקר באחד המוצבים יחד עם אביגדור "יאנוש" בן גל - אז מפקד גדוד 79.

"[מצנע] ואני זוכר היטב אולי את הפשיטה הראשונה שבה יש יום קרב עם הרבה מאוד ארטילריה. נגמר בערב, בלילה. [...] ואנחנו יורדים למוצב שהיה פחות או יותר מול איסמעיליה. קראו לו מוצב הלשון. הוא ישב באגם הקטן. אגם המר הקטן. ופשוט לבקר את האנשים. ואז אנחנו מגלים על גג המוצב תרמילים שהם לא של רובה FN שאז היו ולא של עוזי, אלא תרמילים של קלשניקוב. ואז מסתבר שהחיילים היו צפונים בתוך הבונקרים, כפי שהנחינו אותם לעשות וברגע מסוים המצרים הסיטו את האש וקומדנו מצרי פשט על המוצב. לא נפגע אף חייל. חיילינו לא ראו את הקומנדו. אבל הם לקחו שם איזה מקלע אחד ואולי עוד איזה משקפת וירו על הגג. ואז אנחנו באים למי שהיה אז מפקד חטיבה 401, ששון ז״ל, ויאנוש עם יד קפוצה עם תרמילים אומר לו – הנה, זו ההוכחה שהיו שם פושטים - כי אף אחד לא האמין. ואז התחיל עידן חדש."

בצה"ל אפוף-האופוריה התקשו המפקדים להאמין שהמצרים - אותם חיילים עלובים שברחו, יחפים ועירומים, מהטנקים המסתערים של צה"ל במלחמת ששת הימים - יעזו לצאת למתקפה כה נועזת ומסוכנת. במטכ"ל החליטו ללמד את המצרים לקח: להכות אותם מכה קשה וכואבת כדי להזכיר להם מי היא המעצמה האזורית האמיתית - ולמה לא כדאי להתעסק איתה. דרך הפעולה שנבחרה כאילו נלקחה מתסריט הוליוודי קלאסי: פשיטה צבאית עמוק עמוק מאחורי קווי האויב. מבצע "הלם" יצא לדרך.

--

שלוש המטרות שנבחרו לצורך התקיפה היו שני גשרים מעל נהר הנילוס - שאחד מהם שימש גם כסכר - ותחנת השנאה (טרספורמציה, בלעז), באזור המכונה נָגְ'ע חמאדי. אם לא שמעתם מעולם את השם "נג'ע חמאדי", יש לכם סיבה טובה: האזור המדובר נמצא עמוק בתוך שטח מצרים, כמאתיים ק"מ דרומית מערבית לשארם א-שייח, שבעצמה נמצאת ב"שפיץ" הדרומי ביותר של חצי האי-סיני. פשיטה ישראלית על נקודה כה מרוחקת מקו החזית שקולה לפיגוע של חיזבאללה - בבאר שבע.

שלושת המטרות המדוברות נבחרו משני שיקולים עיקריים. הראשון - אלה היו מטרות אזרחיות, וככאלה סביר להניח שלא תהיינה מוגנות על ידי כוחות צבא. השיקול השני היה גרימת מקסימום נזק כלכלי למצרים, תוך צמצום פגיעה באזרחים. פגיעה בגשרים שעל הנילוס תאלץ את האזרחים המצרים באזור נג'ע חמאדי לנסוע עשרות קילומטרים כדי לחצות הנהר במקום אחר, ופגיעה בסכר תגרום להצפת שדות חקלאיים ולהרס יבולים. אבל גולת הכותרת של המבצע המתוכנן הייתה השמדת תחנת ההשנאה. מדובר בתחנה שמקבלת את זרם החשמל שמופק בסכר אסואן בדרום מצרים - ומפיצה אותו למיליוני צרכנים בקהיר וסביבותיה. פגיעה בתחנה, העריכו בצה"ל, תחשיך אזורים נרחבים של מצרים ותעביר לנאצר מסר ברור לגבי הצפוי לו אם העימות בתעלה לא יסתיים.

האתגר הראשון של מתכנניו של מבצע הלם היה מודיעיני. מכיוון שמדובר במטרות אזרחיות ורחוקות כל כך מקו החזית, לצה"ל לא היה כל מידע עליהן. גיחת צילום שערכו מטוסי חיל האוויר סיפקה תמונות עדכניות, אבל גם הן לא ממש סייעו לפזר את הערפל. למשל, אחת מדרכי הפעולה שנשקלו כדי לחבל בגשרים הייתה להניח עליהם פצצות גדולות באמצעות מסוקים: צילומי המודיעין הראו שישנם עמודי תאורה על הגשרים שעשויים להפריע למסוקים לרחף בגובה נמוך מעל הגשר - אבל אי אפשר היה להסיק מהצילומים האלה מה גובהם של עמודי התאורה. בעיה נוספת הייתה בהקשר של תחנת ההשנאה: התחנה הזו, שנפרשה על שטח של כמה קילומטרים רבועים, הכילה מגוון גדול של ציוד ומערכות אספקת חשמל - ולחוקרי המודיעין, שההבנה שלהם בתחום אספקת החשמל הייתה מוגבלת מאוד, מטבע הדברים, לא היה מושג במה בדיוק צריכים הלוחמים לפגוע כדי לוודא שהמצרים לא יוכלו לתקן את הנזק ולהחזיר את אספקת החשמל השוטפת בתוך זמן קצר.

העזרה הגיעה ממקור בלתי צפוי. באחד הארכיונים הישנים נתגלתה חוברת מודיעין של לא אחר מאשר הצבא הנאצי שפלש למצרים במלחמת העולם השניה, ובה תיאורים ותמונות שצילמו צפלינים גרמניים אזרחיים שהטיסו נוסעים מאירופה למצרים וחזרה. חוברת המודיעין חוברה, במקור, לשימושו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, 'שועל המדבר' המפורסם - אבל בדרך כלשהי נפלה לידיו של מתנדב יהודי שלחם במצרים עם הכוחות הבריטים שהביסו את רומל, והוא החזיר אותה איתו לארץ. החוברת הכילה מידע מודיעיני על כמה וכמה אתרים מרכזיים במצרים - כמו למשל גובהם המדוייק של עמודי התאורה על גשר קינא וגשר נג'ע חמאדי, שהסתבר שהם נמוכים יחסית ולא יפריעו למסוקים לרחף מעל הגשרים. גם לגבי תחנת ההשנאה נעזרו חוקרי המודיעין במקור מידע בלתי שגרתי: מנהל רשת החשמל האזורית של תל אביב, שעזר לחוקרים לזהות בתמונות האוויריות תשעה שנאים גדולים, שפגיעה בהם תבטיח כמעט בוודאות שיקום ארוך ואיטי של רשת החשמל המצרית.

מי שנבחרה להוציא לפועל את הפשיטה המסוכנת הייתה סיירת הצנחנים, שמפקדה היה רב-סרן מתן וילנאי: לימים שר המדע והטכנולוגיה. וילנאי קיבל את פקודת המבצע רק חמישה ימים לפני תאריך הפעולה המיועד, והכוחות נכנסו למערבולת של הכנות קדחתניות: טייסי המסוקים התאמנו בריחוף מעל גשר קטן ליד כפר נחום, הצנחנים התאמנו על הנחת מטעני חבלה בתחנת ההשנאה, וביחידת הפיתוח הסודית של חיל ההנדסה - תחת פיקודו של דוד לסקוב, המהנדס והממציא המיתולוגי שהיה אחראי על כמה וכמה פיתוחים פורצי דרך בעבר - עמלו על הכשרתן של שתי פצצות ענק בשם "פצצות מזלף." הפצצות האלה, ששקלו חצי טון כל אחת, הונחו על הגשר באמצעות מסוקים: ברגע שנגעה הפצצה בכביש, הופעלו פתילי השהייה של חמש דקות - ובזמן הזה על המסוק היה להתרחק מהמקום כדי שלא להיפגע. זו הייתה התאוריה, בכל אופן…

יגאל מילוא, שהיה עוזרו של לסקוב ביחידת הפיתוח של חיל ההנדסה, מספר על המתח שאפף את כולם כשחיברו את פצצות המזלף למסוקים שהיו אמורים לשאת אותן ליעדן.

"כשהגענו למקום חברו אלינו המסוקים ומטעני ה"מזלף" לצורך חימושן. אני זוכר את המתח על פניו של תא"ל לסקוב בעת שחימשתי את ה"מזלפים". היה מקובל שכאשר חבלן חומש מטען חבלה הוא חייב לעשות זאת לבדו, שמה יקרה משהו. לסקוב לא היה מוכן לעזוב אותי לרגע. הוא היה על ידי, הסתובב סביבי, לא העיר, לא אמר מילה - רק פזל מפעם לפעם לראות שהכל נעשה במקצועיות המתחייבת.

בתום העבודה ולאחר שהמסוקים החמושים המריאו ליעדם קרא לי ראש אג"מ ואמר "קצין צעיר, זה יעבוד?". עניתי לו "מאה אחוז". ואז הוא אמר "תשמע, אם זה לא יעבוד קח לך כובע סומבררו, תתחיל ללכת לכיוון הים האדום ואל תעצור עד אשר הכובע יצוף במים...". כולם צחקו. היחיד שהחוויר היה לסקוב."

בשלושים ואחת באוקטובר, 1968 - חמישה ימים בלבד לאחר מתקפת הקומנדו המצרית שגבתה חמישה עשר הרוגים מבין חיילי צה"ל - המריאו שני המסוקים שנשאו את ארבעה עשרה לוחמי סיירת הצנחנים, ושני מסוקים נוספים שכל אחד מהם נשא פצצת מזלף כבדה.

אחד מהקצינים בחפ"ק סיפר:

"כמה דקות אחרי ההמראה החל לזרום אלי מידע שהמשטרה המקומית בקינא [ליד אחד הגשרים שהיו אמורים להיות מושמדים - ר.ל.] רוחשת פעילות. נראה, שחיפשו שם חוליית־גנבים או משהו כזה.  העברתי את המידע למפקד חיל־האויר ולראש מחלקת המיבצעים והערכתי שאין לנו ממה לחשוש. להיפך, זרימת המידע אלינו מעידה על שליטתנו בתמונה. דיין [שר הביטחון - ר.ל.] נפנה אלי לפתע ושאל אותי בקול רם: ׳אתה לא חושב שכדאי להחזיר את הכוחות?׳ נדהמתי. אמרתי לו ׳הכוחות כבר שם והכל יהיה בסדר". ואז דיין אמר ׳אני מוכן להתערב איתך על ארגז בקבוקי וויסקי שהמבצע לא יצליח."

ראשונים הגיעו לוחמי סיירת הצנחנים, שנחתנו ארבעה קילומטרים מזרחית לתחנת ההשנאה בנג'ע חמאדי. מיד לאחר הנחיתה אבד הקשר בינם ובין המפקדה הרחוקה, ורק זמן מה לאחר מכן הצליחו לחדש אותו - בקוד מורס בלבד.

בשעה תשע ושלושים בערב הגיעו הצנחנים אל החומה שעטפה את מתחם תחנת ההשנאה. מספר מפקד הכוח, מתן וילנאי.

"עליתי על החומה וראיתי שומר מצרי, במדים כמו שלי, כי לבשנו מדים מצריים. הוא התיישב מתחתיי עם רובה קלצ'ניקוב והלך לישון. היינו קצובים בזמן, כי כל המבצע היינו בלי קשר, המסוקים היו על קצה הדלק, ואם לא היינו מגיעים בזמן, הם היו חוזרים הביתה. קפצתי למטה מהחומה הגבוהה, והשומר שמע אותי. הוא התעורר והתחיל לצעוק משהו. צעקתי לו במבטא פולני 'ג'יש מצרי' (צבא מצרי) אבל הוא כבר הבין שאני לא מצרי, התחיל לצרוח ורץ לכיוון שאמרו לנו שמי שרץ לשם מתחשמל.

בינתיים אנחנו הכנו את המטענים לפיצוץ. תוך כדי עבודה, המ"פ אמר שהוא רואה ארבעה [שומרים] בדרך אליו עם נשק. מייד זיהיתי את ה'חבר' שלי, השומר שברח. פתחנו באש מטווח חמישה מטרים, 'השכבנו' את כל הארבעה. היו צרחות. התחילו לירות עלינו מכל הכיוונים, התחלנו לחטוף אש ואפילו לא זיהינו מאיפה."

באותו הזמן ממש, ריחף מסוקו של הטייס נחמיה דגן מעל גשר קינא. דגן מספר:

"הגענו לגשר, נעמדנו מעליו בריחוף, כשתושבי העיר קינא מביטים בנו. הורדנו לאט-לאט את חומר הנפץ אל הגשר, ולאחר מכן הסתובבתי 180 מעלות ופניתי חזרה הביתה."

מתן וילנאי בתחנת ההשנאה.

"רצנו לאורך הפתיל הרועם (של המטענים) החוצה. עכשיו כשאני מספר את זה אני נבהל. ממש עפנו מעל החומה. היה לי ויכוח עם הרמטכ"ל אם המטענים יופעלו אחרי 10 דקות או אחרי 10 שניות. אני רציתי 10 שניות, ובסוף הרמטכ"ל אמר לי שאני המפקד בשטח, אז שאקבל את ההחלטה. כולנו עפנו על החול מההדף. אחרי הפיצוץ, פרצנו בצחוק. צחקנו כמו מטורפים. מעין שחרור מתח. הלכנו במדבר לרכס הרים כדי להסתתר ואחרי שעה הליכה פתחנו את מכשיר הקשר, שמענו את הטייס אומר '5 דקות אצלך'. אחרי 3 דקות שמענו אותם, כמו מכסחת דשא, עלינו וטסנו הביתה."

חמש דקות לאחר שהושמדה תחנת ההשנאה, התפוצצו גם שתי פצצות המזלף שהונחו על הגשרים - וגם שני המסוקים שנשאו אותן שבו לבסיסם בשלום.

בסביבות חצות נחתו לוחמי הצנחנים בשארם א-שייח, שם המתינו להם בהתרגשות אדירה משה דיין ועזר וייצמן, סגן הרמטכ"ל. וילנאי סיפר כי - "דיין נישק אותי, ואמר לי 'אני בדרך כלל לא מנשק גברים'." הקצין בחפ"ק שהתערב עם דיין על ארגז בקבוקי וויסקי גילה על שולחנו, בבוקר שלמחרת, פתק שעליו היה כתוב - 'צדקת!', אבל רק בקבוק וויסקי אחד, במקום ארגז שלם… חיים נווה, הטייס שהניח את המטען על גשר נג'ע חמאדי, סיפר:

"עייזר ווייצמן חיכה לי באופיר ונכנס למסוק שלי עם בקבוק וויסקי. שתינו תוך כדי טיסה וכנראה הגזמנו קצת. כי במקום להגיע חזרה לבסיס הגענו לאל עריש."

החגיגה בשארם א-שייח' הייתה מוצדקת. הנזק לרשת החשמל המצרית היה מאסיבי: עבודות השיקום נמשכו למעלה מחודש ועלו מיליוני לירות. הנזק שנגרם לגשרים השבית את התנועה עליהם - ובעיקר תנועה של משאיות כבדות - למשך חודשים ואולי אפילו שנים. אבל הנזק המשמעותי ביותר שגרם מבצע "הלם" הוא המכה הפסיכולוגית שספגו המצרים, כשהבינו שצה"ל מסוגל לפגוע בקלות בתשתיות הכי חשובות של המדינה. בעקבות מבצע הלם, עיבו המצרים את מערך הגילוי האווירי שלהם, והקימו כוח בשם 'המיליציות העממיות', שמטרתו הייתה להגן על מטרות אסטרטגיות בעומק מצרים מפני פשיטות ישראליות. נזכור שמצרים היא מדינה ענקית, שיש בה אלפי מטרות פוטנציאליות שכאלה: מגשרים, קווי מים, מערכות השקייה ותקשורת - ועד צינורות דלק, מסילות רכבת, תחנות כוח ובנייני ממשל. ההגנה על כל המטרות האלה דרשה, מילולית, מאות אלפי בני אדם - והטילה על הממשלה המצרית עומס כלכלי ולוגיסטי אדיר.

המצרים התכנסו לתוך עצמם, מלקקים את פצעיהם, והקרבות בחזית התעלה - פסקו. בצה"ל חגגו את ההצלחה הדרמטית.

--

"[בריל] שלום, מדבר יהודה בריל. אני לחמתי במסגרת גדוד 79 שריון במלחמת ההתשה. תחילה כלוחם שריון, איש צוות ולאחר מכן כמפקד טנק. הגדוד לחם בגזרה המרכזית של התעלה."

כשיהודה בריל, טנקיסט צעיר, הגיע לחזית התעלה בינואר 1969, הוא וחבריו לצוות נהנו עדיין מפירותיו של מבצע "הלם."

"[בריל] היינו יושבים בעמדת תצפית, כל אחד לפי תורנות על גבעה קטנה עם משקפת גדולה, והייתי רושם את התנועות של המצרים מהצד השני. [...] זה ממש נראה לי כל האזור הזה, אזור פסטורלי כאזור נופש. [...] אני רואה שמה חיילים מצריים שמשכשכים במים, מדברים בקולות, צועקים אחד לשני, דגים דגים ויש שמה גם מגדל מים ואני רואה למעשה טירות שם בצד השני. [...] היה לנו איזה פחון ששימש אותנו כמטבחון קטן. היינו מקבלים אספקה פעם בשבוע והצוותים בעצמם היו מכינים אוכל. בלילה היינו שומרים בזוגות שלוש שעות רצוף בין הטנקים לאורך קו המים לראות אם חדרו חס וחלילה חיילים מצריים. היו לנו שינלים מאוד ארוכים כי היה קר מאוד באותה תקופה והיה חושך מצריים. מה שנקרא בדיוק לזה התכוונו. חושך מצריים לא ראינו ממטר אחד מהשני. מה שכן, מדי פעם היה קופץ איזה עכברוש גדול בצווחה שהייתה מקפיצה אותנו. כל פעם היינו חושבים מהרעש אולי הסודאנים חצו את התעלה לכיוונינו."

אבל למרות השקט ששרר בשטח, שתי התקיפות המצריות בספטמבר ובאוקטובר, שגבו את חייהם של עשרים וחמישה לוחמים, היו איתות ברור לכך שהמוצבים בגזרת התעלה אינם ממוגנים דיים.

"[בריל] התמקמנו בשני מחפורות. כשטנק אחד מהם במרחק מהשני בסביבות איזה 100 מטר. לנו היה איזה מחפורת קטנה מחוזקת ע"י קשתות מתכת ושקי חול שבהם ישנו. למעשה, המחפורות האלה לא נתנו שום הגנה. למעשה, כשאני חושב על זה, זה כרגע, מפני ההפגזות הארטילריות."

השקט ששרר בתעלה לאחר מבצע 'אבוקה' שבו פגע צה"ל בבתי הזיקוק המצרים במפרץ סואץ "הרדים" את הפיקוד העליון של צה"ל, והעניק לכולם את התחושה שאמצעי המיגון המאולתרים במוצבים שהוקמו בחופזה לאחר סיום מלחמת ששת הימים - שקי חול, גדרות תיל ותעלות קשר רדודות יחסית - מספיק טובים כדי להתמודד מול האיום המצרי. אבל כפי שלמדו החיילים על בשרם בעקבות אותן הפגזות כבדות, שקי חול וגדרות תיל לא מהווים מענה הולם נגד פגזי ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, שמשאירים מאחוריהם מכתשים בגודל של טנק.

השאלה שניצבה מול מפקדיו של צה"ל הייתה, אם כן, מה כן לעשות כנגד האיום המצרי - וכאן פרץ ויכוח סוער בתוך מטכ"ל.

הרמטכ"ל, חיים בר-לב, האמין שהפתרון הנכון יהיה להקים מערך של מוצבים מבוצרים על קו המים, לכל אורך החזית בתעלה - מחוף הים התיכון בצפון, ועד ראס סודר לחופיו של מפרץ סואץ בדרום. מנגד, האלופים ישראל טל ("טליק") ואריאל שרון טענו שמוצבים סטטיים, חזקים ומבוצרים ככל שיהיו, אינם התשובה לאיום המצרי.

ישראל טל היה הקול הברור ביותר בהתנגדותו לביצור המעוזים בתעלה.

"כל אחד מהמעוזים בתעלה, מבחינת פוטנציאל האויב, יכול לקבל בקלות 5000 פגז בשעה, וזה לא רק שאלה שהמעוז ייהרס, אלא גם אם לא יהרס - האנשים שנמצאים שם לא ילחמו יותר אף פעם, גם בגלל ההלם, גזים וכו'. אנחנו לא התנסנו בזה ואסור לנו לחכות לניסיון הראשון ואחר כך לפנות מעוזים... נקודת המוצא שלי בשלילת המעוזים היא שזו מלכודת נוראה שאין מוצא ממנה, וזה יכול לקרות תוך שעה אחת, ואם זה יקרה ביום אחד ל-4-5 מעוזים כאלה, זה מבחינה לאומית אסון, לא יותר קטן מהדק"ר או מהמשחתת אילת."

במקום מוצבים נייחים ופגיעים, אלוף טל הציע להגן על קו התעלה באמצעות כוחות ניידים ומשוריינים שיתצפתו על התעלה ממרחק ויגיבו לתקיפות המצרים לפי הצורך. אריאל שרון היה קצת פחות נחרץ מישראל טל, אבל גם הוא הסכים שהמוצבים על גדות התעלה צריכים להוות לכל היותר תצפיות נקודתיות ומצומצמות ולא מעוזים גדולים ומבוצרים.

אני חושב שכדאי לעצור לרגע בנקודה זו ולומר משהו חשוב לגבי הסוגיה של מה שזכה בהמשך לשם 'קו בר לב.' אתם, אני - כולנו - משוחדים. כולנו יודעים מה עלה בגורלם של המעוזים במלחמת יום הכיפורים: המצרים כבשו אותם כמעט ללא התנגדות, ומאות החיילים שאיישו אותם נהרגו או נפלו בשבי. לנו יש את הפריווילגיה לבחון את הטיעונים בעד ונגד הקמתם של המעוזים, כשאנחנו מצוידים בידע הזה בדיעבד - אבל לאנשים שקיבלו את ההחלטה הזו בזמנו, לא הייתה פריווילגיה כזו. השם "קו בר לב" ניתן למעוזים האלה על שמו של הרמטכ"ל חיים בר לב, שתמך ברעיון הזה - אבל הוא לא היה היחיד: רוב הקצינים של צה"ל תמכו ברעיון של ביצור המעוזים. הרציונל שלהם היה שהמעוזים המבוצרים ישמשו כמערך קדמי של תצפית והתראה, ובמקרה של פלישה מצרית - המעוזים החזקים יהיה אלה שיבלמו את הכוחות התוקפים וישהו אותם עד לכניסת כוחות השריון של צה"ל למערכה. ברור לגמרי שבדיעבד, הרעיון הזה לא הוכיח את עצמו: במלחמת יום הכיפורים, הכוחות המצרים פשוט עקפו את המוצבים וכיתרו אותם - אבל אם נשים לרגע את הידע הזה בצד, אני חושב שאפשר לראות את ההיגיון הפנימי של הרעיון הזה.

בשורה התחתונה, המחלוקת בין מי שתמכו בהקמתו של קו בר לב לבין מי שהתנגדו לו הייתה מחלוקת סביב האסטרטגיה הצבאית העקרונית שצה"ל צריך לנקוט בה בחזית המצרית: אחיזה סטטית ופאסיבית בשטח, לעומת לחימה דינמית וניידת שמסוגלת להגיב ליוזמות התקפיות של האויב בזמן אמת. הבחירה בין שתי האסטרטגיות האלה תלויה, במידה לא מבוטלת, ביכולותיו של האויב שניצב מולך - או ליתר דיוק, במה שאתה חושב על יכולותיו של האויב שניצב מולך - וברור לגמרי, ממקורות היסטוריים רבים, שבצה"ל של אחרי מלחמת ששת הימים זלזלו מאוד בצבא המצרי. הנה, למשל, מה שסיפר האלוף ישראל טל בראיון עיתונאי:

"אם אנחנו כבר מדברים על ראיית המציאות, אוסיף ואומר שהמטכ"ל של מלחמת ששת הימים לא הצטיין בכך. כשישבנו אחרי מלחמת ששת הימים בדיון מטכ"ל וגולדה שאלה: 'מה יהיה עכשיו? כמה זמן מבחינה צבאית יש לנו עד שלערבים יהיה כוח?', אז חברים טובים שלי, שהיו האלופים הכי טובים בתולדות צה"ל - וזה היה המטה הכללי הכי טוב בתולדות צה"ל - קמו ואמרו: 'חמש עשרה שנה הם לא יוכלו לעלות עלינו', ואחד אמר: 'עשרים שנה', והשלישי אמר 'דור'. והחמישי אמר 'אפשר להחזיק את חצי האי סיני עם שני ג'יפים'. אלה הם החברים הכי טובים שלי, באמת האלופים הכי טובים בתולדות צה"ל."

סביר להניח שהתפיסה הזו שיחקה תפקיד חשוב בהחלטה שנקבלה, בסופו של דבר, להקים את קו המעוזים המבוצרים. יכול להיות שהמעוזים האלה יהיו פגיעים, אולי, לפשיטות קומנדו של האויב ולהפגזות רבות עוצמה - אבל זה בסדר גמור, כי הערבים לא יעזו לתקוף אותם - ואם יעזו, אנחנו ננחית עליהם כזו מהלומה צבאית, שהם ילמדו את הלקח ויפסיקו. לראייה, כשהמצרים הטביעו את אח"י אילת - תקיפת בתי הזיקוק בסואץ הפסיקה את המתקפות המצריות לשנה שלמה.

--

אבל הם לא הבינו את נאצר. מי שחשב שהמצרים יסכימו לבלוע את העלבון וההשפלה של מלחמת ששת הימים, ויתקפלו אל מול העליונות הצבאית הברורה של ישראל - לא העריך נכונה את הנחישות של המצרים להשיב לעצמם את מה שאיבדו במלחמה, את הרצון הבוער של הצבא המצרי לנקום על ההשפלות הבלתי פוסקות - ואת נכונותו של נאצר להקריב את רווחתו וטובתו הכלכלית של העם המצרי, על מזבח חלום האימפריה הפאן-ערבית שלו. הקרבות בתעלה אמנם פסקו - אבל בזמן שבישראל טפחו הגנרלים זה על שכמו של זה, המצרים ניצלו את הזמן כדי לאגור כמויות אדירות של נשק ופגזי ארטילריה - ולתכנן את מה שעתידה להיות המתקפה הגדולה ביותר אי פעם בחזית התעלה עד אותו הזמן: המתקפה שתתחיל, באופן רשמי, את מלחמת ההתשה.

כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.

קישור לחלק ב': "קופים ונמרים"