368: מלחמת ההתשה, חלק ב' - קופים ונמרים

כתב: רן לוי

קישור לחלק א' - מבצע "הלם"

עבדול מונים ריאד (Riad) נולד לאב שהיה איש צבא. ריאד בילה חלק ניכר מילדותו בדיונות של אל-עריש, שם הוצב אביו, ובהשראתו פנה גם הוא לקריירה צבאית. כקצין צעיר השתתף ריאד במלחמת העולם השניה לצידו של כוח המשלוח הבריטי, והגן על מצרים מפני פלישת הכוחות הנאציים ממערב. הוא הרשים את מפקדיו הבריטים באישיותו החזקה ובידע המקצועי הניכר שלו, ובתום המלחמה נבחר להיות חלק מקומץ של קצינים מצרים מובחרים שנשלחו למכללה צבאית יוקרתית באנגליה, כדי להעמיק את השכלתם הצבאית.

גם במלחמת העצמאות נגד ישראל, הצליח הקצין הצעיר להותיר רושם מצוין. "למרות תנאי הקרב הקשים בפלשתין," כתב עליו מי שהיה מפקדו במלחמה, "כלי נשק לא נאותים, תכנון לוגיסטי גרוע-עד לא קיים וידע מודיעיני זעום על הכוחות הישראלים - חשתי שרב-סרן ריאד היה האדם החושב היחיד בחטיבת התכנון והמבצעים בקהיר, ומעולם לא הכזיב אותי." ריאד זכה באות הצטיינות על פעילותו במלחמה, ונתפס בעיני רבים בצבא המצרי כשילוב מרשים של לוחם אמיץ ומלומד רחב אופקים: מפקד שמסוגל להביט אל מעבר לאופק ולהוציא לפועל אסטרטגיות מורכבות.

במלחמת ששת הימים מונה עבדול מונים ריאד לעמוד בראש הכוח המצרי-ירדני המשותף בחזית המזרחית. זה נשמע כמו קידום - אבל למעשה, למעשה, המינוי הזה היה סוג של "גלות" - מכיוון שריאד היה ידוע בדעותיו הנחרצות כנגד השחיתות והנפוטיזם שהיו נפוצים בצבא המצרי. בדיעבד, הגלות הזו הצילה את הקריירה שלו: הכישלון הצורב במלחמה הוכיח לכולם במצרים שהצבא זקוק לניעור ושיקום יסודי, וראיד היה זה שקיבל את הפיקוד על הצבא החבוט והמושפל.

בתוך ימים ספורים מהרגע שקיבל את התפקיד החל ריאד בבנייה מחדש של הצבא המצרי. למִצרִים היו מערכות נשק מתקדמות שסיפקה להם בריה"מ אחרי מלחמת ששת הימים, אבל רבים מהחיילים המצרים לא ידעו כלל לקרוא ולכתוב: ריאד בנה מחדש את מערך הגיוס של הצבא, עם דגש מיוחד על גיוס מועמדים בעלי השכלה תיכונית ואקדמאית. באותו האופן, הוא ארגן מחדש את מערך הנ"מ המצרי, צייד את חיל הרגלים המצרי בטילי נ"ט כדי שיוכלו להתמודד מול כוחות השריון המהירים של צה"ל - וגם היה זה שהורה על פשיטות הקומנדו הנועזות שביצעו המצרים בתחילת מלחמת ההתשה.

בפרק הקודם שמענו על 'מבצע הלם', במסגרתו פגעו מסוקי חיל האוויר בשני גשרים על נהר הנילוס, וסיירת הצנחנים השמידה תחנת השנאה חשובה עמוק בעורף השטח המצרי. הנזק הכלכלי והתודעתי של מבצע "הלם" על המצרים היה אדיר, והכריח את נאצר להפסיק, זמנית, את תקיפות הקומנדו וההפגזות הארטילריות על מוצבי צה"ל בגדה המזרחית של תעלת סואץ. ריאד ניצל את תקופת הרגיעה הזו כדי לתכנן את מה שהייתה עתידה להיות גולת הכותרת של כהונתו כרמטכ"ל עד אותו הרגע: כיבוש מחדש של הגדה המזרחית של התעלה.

הפגזה חסרת תקדים

אחרי ששככו הויכוחים בתוך המטכ"ל לגבי היתרונות והחסרונות של בניית מעוזים סטטיים על גדות תעלת סואץ, החלו העבודות להקמתו של קו בר לב בדצמבר 1968. אלף לוחמים של חיל ההנדסה, אלפיים טירונים מחילות אחרים וכמה מאות קבלנים אזרחיים הקימו - בזמן שיא של חודשים ספורים - שלושים ושניים מעוזים מבוצרים לכל אורך התעלה, במרחק של עשרה עד חמישה עשר קילומטרים זה מזה. כל אחד מהמעוזים היה מצויד בתשתיות חשמל, מים וביוב - ובעיקר בשכבות הגנה עבות של עפר ובטון, מחוזקות במוטות מתכת שפורקו ממסילת הרכבת שבנו המצרים במערב סיני. עוד עשרה "תעוזים" - מוצבים קצת פחות מבוצרים - נבנו בקו השני, כעשרה עד עשרים קילומטרים מזרחית לקו המים.

במרץ, 1969, כבר היו רוב המוצבים של קו בר לב בנויים ומוכנים… בדיוק בזמן. את יהודה בריל - טנקיסט בגדוד 79 שלחם בגזרה המרכזית של התעלה - הכרנו בפרק הקודם.

"[בריל] אנחנו מגיעים לתאריך של 8 במרץ 1969, שבו החלה למעשה מלחמת ההתשה. באותו יום שבת בצהרים הייתי באזור המחפורת שבו ישן הצוות וראיתי את המ"מ שלי, שמו היה אליעזר לוסקי, מפקד הטנקים, מגיע ברגל ממעוז איסמעיליה הדרומי לכיווני. על פי צעדיו והמבט על פניו, הבנתי שמשהו קרה. [...]. לוסקי בפנים רציניות אמר לנו "התקבלה ידיעה מודיעינית ממפקדת הגדוד שהועברה לכל הטנקים בגזרה שלנו, חיל המעוזים, שהמצרים עומדים לפתוח בשעה 18:00 בערב בהפגזות ארטילריות לכל אורך קו התעלה. בעקבות זאת, אני רוצה שתתחילו לארגן לאט, לאט את כל הציוד שבמחפורת, תעלו אותו על הטנק ותקפלו את רשת ההסוואה מהטנק. אנחנו ננוע מעבר לצומת איסמעיליה ונהיה מוכנים בטנק לקראת ההפגזות. [...]" לוסקי נע לכיוון הטנק השני ואנחנו הצוות משוחחים בינינו ולוקחים את הדברים שאמר ברצינות, אבל עדיין לא מבינים מה זה אומר כי עוד לא התנסינו בהפגזה או בירי כזה. לקראת השעה 16:30 בערך, הצוות מוכן עם כל הציוד. לוסקי מכוון את הנהג לצאת מהמחפורת טנק. ואנחנו מתחילים להתקדם לעבר צומת איסמעיליה [...] כקילומטר מזרחה מצומת איסמעיליה ומעט מדרום, לוסקי פונה בקשר לנהג שלנו ואומר לנו לעצור. [...] עכשיו, בערך חמש וחצי ואנחנו מנסים להעביר את הזמן עד לשעה שש. בשעה רבע לשש, לוסקי אומר לי וליעקב שבבו הנהג לסגור מדפים וגם הוא סוגר את המדף."

בשעה שש בערב, בדיוק כפי שהתריעו אנשי המודיעין, החלה ההרעשה המצרית - וזו הייתה הפגזה אדירה, וחסרת תקדים. ארבעים אלף פגזים כבדים ניחתו על מוצבי קו בר לב בפרק זמן של כמה שעות ספורות בלבד.

"[בריל] מאות פגזים בקוטר 122 מילימטר, 160 מילימטר נחתו על המעוזים, כן על האזור בו שהו הטנקים. אני לא אשכח את הערב הזה לעולם. אני מסתכל על לוסקי ועל שאול ואני רואה את הדאגה בפניהם. כמובן שגם אני מודאג. אני שומע את שריקות הפגזים ואת רעש הנפילות שלהם בסביבות הטנק והטנק מתנדנד כמו עלה ברוח ולא מפסיק. וכל הזמן המחשבה היא שבסוף יפגע אחד הפגזים בטנק ואנחנו ניפגע. אני מנסה להעביר את הזמן בשיחות עם יעקב שבבו ושאול גולדבלט, אנשי הצוות, ומדי פעם מצרף גם את לוסקי לשיחות כדי להתנתק מההפגזות, אבל אנחנו לא מצליחים. לוסקי מחייך אליי ככה, מדי פעם מסתכל בשעונו. ההפגזה נמשכה כבר כשלוש שעות. לאט, לאט אני לומד שברגע ששומעים את שריקת הפגז, סימן שהפגז עבר אותנו. בחוץ כבר חושך כ-20 דקות, אנחנו פתאום שומעים איזה שקט מתמשך שכנראה נפסקו ההפגזות. אני ולוסקי פותחים בזהירות קצת את המדפים להסתכל החוצה, אני לא מזהה בהתחלה כלום כי זה חושך מצרים. ואז אני אומר ללוסקי "אני רוצה לרדת למטה לראות מה קורה". לוסקי אומר לי "תרד בזהירות ותבדוק". אני יורד מהטנק, מתחיל להתרגל לחושך. אני רואה בורות ענקיים מצד ימין מאחורה, מקדימה, בורות שאפשר להכניס אליו טנק, עד כדי כך הם גדולים. אני עולה בחזרה, לוסקי שואל אותי "מה ראית?", אני מספר לו, אומר לי "יש לנו מזל גדול"."

ארבעה חיילי צה"ל נהרגו בהפגזה הכבדה, וארבעה עשר נפצעו. אבל ההרעשה הזו הייתה רק מכת הפתיחה בתוכניתו של הרמטכ"ל המצרי, עבדול מונים ריאד: על פי התכנית, לאחר שלב ה"ריכוך" הזה, כוחות החי"ר המצריים היו אמורים לנצל את המבוכה והבלבול בצד הישראלי, לחצות את התעלה ולכבוש כמה שיותר מעוזים. כהכנה לשלב זה של המבצע, החליט הרמטכ"ל ריאד לצאת אל השטח ולבחון במו עיניו את הנזק שגרמה ההפגזה המצרית למוצבים הישראליים.

"[בריל] למחרת בבוקר התקבלו פקודות מפקדת גדוד 79 וגדוד 46 בקו התעלה והועברו לפלוגות הטנקים לעלות, לעלות לעמדות אש ולהשיב בירי תותחים לעבר מטרות מצריות. [...] המ"מ, אליעזר לוסקי, כיוון את התותחן שאול גולדבלט. "אתה רואה את הבית חולים החדש הנטוש?" שאול – "כן". [...] "לאחר מכן יש את בית המלון הלבן הצר והארוך, אתה מזהה?" שאול –"כן". "אחר כך יש את מגדל המים, אתה מזהה?" שאול עונה לו "כן". לוסקי אומר לו "בכולם יש עמדות של חיילים מצריים, אני אכוון אותך לעבר המטרות, אני רוצה לראות פגיעות." אני טוען את הפגז ושאול מכוון ומתחיל לירות. אני טוען שוב ולוסקי מתקן את שאול בטווחים והוא מצליח לפגוע במטרות. לוסקי אומר לשאול כל הזמן "כל הכבוד ותמשיך ככה". אנחנו יורים כמעט בטן מלאה של פגזים."

הטנק של בריל לא היה היחיד שהחזיר אש אל עבר המצרים, כמובן.

"זאב" היה שמה של רקטה שפותחה ביחידת הפיתוח והניסויים של חיל ההנדסה בימים שלאחר מלחמת ששת הימים. מדובר היה בטיל קרקע-קרקע לטווח קצר - אלף מטרים בלבד - בעל ראש קרב מסיבי במיוחד: כחמש מאות ק"ג של חומר נפץ, שבפגיעתם הותירו אחריהם מכתש בקוטר של שניים עשר מטרים ובעומק של חמישה מטרים.

אבי יחזקאלי, אז סרן בהנדסה קרבית, היה מבין הראשונים שזכו להכשרה מקיפה אודות תפעול הרקטה החדשה. יחזקאלי מספר:

"מהיום שהוטל עלי להיות אחראי על הפעלת ה"זאבים", למדתי את הנושא על בוריו – הצבת המשגר, ביסוסו, הכנת הרקטה לשיגור, טיפול בנצרות הבטחון, והפעלתו. מידי בוקר נקראתי למודיעין אוגדה, שציידו אותי בתצ"א (תצלום אוויר), והגדירו לי על אילו מטרות לירות.

בתאריך התשעה במרץ, 1969 [יום לאחר ההרעשה המצרית - ר.ל.] קיבלתי תצ"א עליה סומנה כמטרה בונקר באיסמעיליה. באותו לילה יצאנו לשטח והפעלנו את ה"זאב" על פי התרגולת - כן השיגור הוצב בדיוק הנדרש, תוך הקפדה על פילוס וייצוב המשגר, והפעלה חשמלית של הרקטה. לא ידענו, וזה גם לא היה עניינינו, מה טיבה של המטרה."

בינתיים, בצד המצרי, עבר הגנרל עבדול מונים ריאד בין העמדות המצריות באיסמעיליה, שוחח עם החיילים ושיבח אותם על אומץ ליבם ופעולתם.

לפתע, ללא כל התראה, חדר פגז ישראלי אל המוצב המצרי בו שהה. לרמטכ"ל המצרי לקבוצת הקצינים הבכירים שעמדה סביבו, לא היה סיכוי. בפעם השניה בתוך מספר חודשים, הוכתה מצרים בהלם: הרמטכ"ל הנערץ, זה שהפיח תקווה וכוחותיו חדשים בצבא המצרי המוכה - איננו.

מצידה השני של תעלת סואץ, קיבלו יהודה בריל וחבריו את החדשות המשמחות.

"[בריל] למחרת התקבלה הודעה משמחת על פלוגה ג' שהועברה לטנקים בקו התעלה. כתוצאה מהירי יום קודם ע"י טנק מ"פ טנק 4, טנק 2 וחיל התותחנים שלנו באזור איסמעיליה, לעבר בית המלון הלבן והצר והארוך הנטוש, נהרגו הרמטכ"ל המצרי עבד אל-מונעם ריאד וקבוצת קצינים בכירים שהיו בעמדת תצפית לעבר כוחותינו."

אבל במקביל, גם סרן אבי יחזקאלי מקבל דיווח שממנו משתמע שדווקא ה"זאב" שלו היה זה שפגע ברמטכ"ל המצרי.

"בבוקר נקראתי בבהלה למשרדו של סגן מפקד האוגדה, עד כמה שזכור לי היה זה צ'יץ'. לא היה לי מושג מה הייתה הסיבה לכך. התייצבתי בלשכה בחשש שמא עשיתי משהו לא נכון. הפקידה הכניסה אותי לאחר כבוד למשרדו של סגן המפקד ומבלי שברך אותי בבוקר טוב אמר: "יש לך מושג למה גרם ה"זאב" שהפעלתה בלילה?" והוסיף: "הרגת את הרמטכ"ל המצרי"! קיבלתי ברכות ותשבחות ועזבתי את הלשכה בהרגשת סיפוק וניצחון."

מי באמת ירה את הפגז שחיסל את גנרל עבדול מונים ריאד? כנראה שלעולם לא נדע. מה שבטוח הוא שמותו הפתאומי של המפקד הבכיר הכניס את הצבא המצרי לסחרור - ועצר את הפלישה המתוכננת לצידה השני של התעלה עוד לפני שיצאה לפועל. המבצע הנועז בוטל, ובמקומו נערכה לראיד הלוויה רשמית שלפי חלק מהעדויות נכחו בה מיליוני בני אדם. התשעה במרץ, יום מותו של ריאד, נקבע כיום זיכרון רשמי של המדינה, עד ימינו.

השפעה פסיכולוגית הרסנית

אבל גם מותו הפתאומי של הרמטכ"ל וכשלונו המאכזב של מבצע חציית התעלה לא הביאו את נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לשנות את האסטרטגיה עליה החליט במאבקו נגד ישראל. "איני יכול לכבוש את סיני," הוא אמר בנאום פומבי בחודש יוני, "אבל אני יכול להתיש את ישראל, ולשבור את רוחה."

ואכן, השמונה במרץ 1969 נחשב בעיני רבים כיום תחילתה הרשמית של מלחמת ההתשה, מכיוון שמנקודה זו ואילך נעשו ההפגזות המצריות על מוצבי התעלה לעניין יום-יומי, והפכו את חייהם של החיילים במוצבים לסיוט מתמשך.

יוסי עוזרד הוא איש תקשורת מוכר, שהחל את דרכו בגלי צה"ל וברבות השנים היה ממקימי חברת החדשות בטלוויזיה. כקצין צעיר, השתתף במלחמת ההתשה - ואף כתב עליה ספר בשם 'ירח מעל סואץ'.

"[עוזרד] באופן מדהים, חיילים פחות פחדו מהפגזות של התותחים הגדולים. תותחים של 122 מ"מ או פגזי מרגמה של 160 מ"מ או 180 מ"מ הם היו פחות מפחידים מהטעם הפשוט שזמן בין היציאה עד להגעה אל הנחיתה למעוז היו של כמה יותר מעשרות שניות. [...] הפחד הגדול היו מרגמות של 60 מ"מ. מרגמות קטנות שזמן ההגעה של הפגז היה בין 5 ל-7 שניות ולכן ההתרעה לא הייתה מספיקה. גם עד שהיית מגיע הזמן היה קצר מאוד. [...] היה צופה שברגע שהיה שומע יציאה היה שורק ואז ידעת שהפגז ייפול. ואם זה היה פגז מרגמה אז גם החמש שניות, 7 שניות האלה היו קריטיות לתפוס מחסה."

גיורא שנר, שהיה אלחוטן קשר במוצב שנקרא "המזח", תאר בספרו 'קשרי מעוז' את ההשפעה הפסיכולוגית ההרסנית על החיילים שחיו תחת הפגזות בלתי פוסקות.

"התפוצצויות עמומות שבאו בזו אחר זו ובקצב מהיר היו מרעידות ומזעזעות את קירות הבונקר ואת יושביו. מדי פעם היה מטלטל את הבונקר קול פיצוץ עז ומבעית עשרת מונים, כמו מועך את הכתלים והתקרה ומרפה מיד. הרגשתי כאילו משאבת אדירים שואבת בפעימה אחת את האוויר מחלל הבונקר. להרף עין נוצר בפנים "תת לחץ" שהדביק אותי אל הכיסא והכאיב לארובות עיניי, ותוך שנייה שב הלחץ והיה כמקודם, אך תנועת האוויר המהירה הלמה כקורנס ענק בעור התוף של אוזניי וגרמה לו כאב חד. אבק דק וטורדני החל עולה מהכתלים והתקרה המזדעזעים, תוך שהוא ממלא את חללו הדחוס של הבונקר ומחלחל וחודר לכל נקב ופתח בגוף.

יש דבר מה מפחיד ובלתי נורמאלי בישיבה לעת הפגזה במעבה האדמה, משהו שנוסך בך תחושה שהנה עתיד אתה להיקבר חיים. מספר פעמים הייתי עד לחייל שלא עמד לו חוסנו הנפשי בהפגזה ממושכת, ורץ אחוז אמוק לפתח הבונקר. במרבית המקרים היה עולה בידי חבריו לאחוז בו בחוזקה ולהרגיעו בדברי כיבושין, שהמוות אורב לו בחוץ ולא בתוך הבונקר המוגן, אבל במקרה של מיימון לא עלה הדבר בידם.

מיימון היה חייל פשוט במחלקת החרמ"ש שאיישה את המזח כאשר הגעתי אליו. הפגזות קשות היו חזון נפרץ ולא היוו עומס בלתי נסבל. אלא שיום אחד שינו המצרים ממנהגם והחלו בכתישה רצופה ושיטתית של המעוז. מיימון שהה בבונקר הלוחמים מס' 3 וכוחו לא עמד לו לשאת את שאונן העמום של ההתפוצצויות שבאו בזו אחר זו ואת הרעד המתלווה אליהן. חבריו, שגם להם הייתה זאת התנסות ראשונה בהפגזה כבדה שכזאת, מכונסים היו בתוך עצמם, מנסים לכבוש את פחדיהם ככל שניתן, ואיש לא הבחין בצרה המתרגשת ובאה.

"אני לא יכול יותר", נשמעה לפתע זעקתו של מיימון, ובטרם היה סיפק בידי חבריו לעצור בעדו, זינק החוצה אל התופת השואגת מעל. הוא לא הרחיק הרבה. פגז תותח או פצצת מרגמה, לעולם לא נדע בוודאות, השיג אותו כבר ביציאה מהבונקר. איש לא שמע את זעקת המוות שלו בעת שהתרסק לרסיסים. דני המ"מ הצליח להתעשת מיד ופקד על שניים מחבריו שביקשו לצאת בעקבותיו, להישאר במקומותיהם. "אני לא צריך שעוד שניים ייהרגו לי", אמר ביבושת. משהסתיים הכול, יצא דני החוצה ומצא את גופתו של מיימון שרועה ליד היציאה כשהיא מרוטשת עד לבלי הכר."

יוסי עוזרד התראיין לפני שבועות ספורים גם ל"שעת מלחמה" - הפודקאסט של שלמה רז, בו הוא מביא סיפורי קרבות וגבורה ממלחמות ישראל השונות. הקטע הבא לקוח מתוך הפרק "זרוקים לבד בתעלה", ב'שעת מלחמה.'

"[יוסי] אני חושב שהבעיה החברתית הייתה הדבר הקשה ביותר. החיים במעוז, בגלל התנאים, המיטה החמה, החמיצות של הזיעה, כינים, חולדות ופשפשים…ואתה מתגרד, ואתה לא יוצא להשתין ואתה לא אוכל מסודר.

[שלמה] אתה לא יוצא להשתין כיוון שאתה פוחד שתחטוף הפגזה.

[יוסי] בתקופות מסויימות אנשים חיברנו בשקיות ניילון בתוך המעוז. וזה מסריח! וזה לא נעים! ואנשים יוצאים לעשות לא בשירותים. לוקחים את חפירה ובהפוגה יוצאים החוצה לחרבן בחול, עדיף מאשר להכנס למקום שבו יש סיכוי שיפול עליך פגז. בזמן שאתה יושב ומחרבן יש שריקה. שריקה, אתה סופר עשרים שניות עד שהפגז נופל, או שזה שבע שניות אם זה פגז מהיר. לפי היציאה אתה כבר יודע אם זה פגז מרחוק או לא."

לא רק החיילים שאיישו את המוצבים סבלו מהשפעותיהן ההרסניות של ההפגזות הבלתי פוסקות. המצרים זיהו נקודת תורפה בסיסית של המוצבים הסטטיים: הצורך להוביל אליהם אספקה. שיירות האספקה -  וכוחות הסיור שהגנו עליהן - טווחו ללא הרף.

ישראל כאלוף, קצין בחטיבת הצנחנים שהוביל שיירות אספקה למעוזים הנצורים, סיפר - גם כן בפודקאסט 'שעת מלחמה', על גבורתם של הנהגים בשיירות האלה.

"[ישראל] ואז הביאו לנו נהגים, אמרו לנו - אנחנו נתגבר אתכם. אנחנו נביא לכם נהגים מהאוגדה.

[שלמה] מי היו הח'ברה האלה?

[ישראל] כרסתנים, זאת אומרת, עם כרסים. שיער לבן…

[שלמה] מילואמיניקים.

[ישראל] מילואימניקים עם רשיון ג', שיכולים לנהוג על זחל"מים. אבל אלו נהגים מנהלתיים מהאגודה! זה ח'ברה שעושים נסיעות למפקד האוגדה או לכל מיני…מחלקת רכב באוגדה. מה להם ולכל העניין הזה? אני זוכר שאני אמרתי, זה לא ייגמר טוב.

מגיעים לצומת קנטרה ומתחילים הפגזים. ואני כבר מרגיש שנהג, ככה…מה זה? הכל בסדר, אני אומר לו. הכל בסדר. תמשיך, תעשה רק מה שאני אומר לך. ואז אנחנו מגיעים לקנטרה, ובקנטרה הייתה פירצה של איזה 200-300 מטר בסוללה, שזה היה איזור בעייתי. וכשאתה מגיע לאזור של הפרצה, מתחילים לרדת הפגזים. ואני רואה שנהג יושב כפות להגה. 'מה הבאתם אותי לפה? אני בחיים שלי לא הייתי בהפגזות האלה. יש לי ילדים בבית! יש לי משפחה בבית! מה הבאתם אותי לכאן?!'

אני רוכן מעליו, מלטף אותו, מרגיע אותו, הכל בסדר. אל תדאג. תעשה רק מה שאני אומר לך. תמשיך לנסוע.

[שלמה] הוא קשוב?

[ישראל] דומע. דומע, בוכה… אבל מגיב.

[שלמה] כלומר, ממשיך לנהוג.

[ישראל] ממשיך לנסוע."

אל הפחד מההפגזות הצטרף איום נוסף, לא פחות מפחיד. אלוף במיל' עמרם מצנע.

"[נתן] מי היו "הקופים"?

[מצנע] הקופים היו...הייתה, התחילה איזושהי תקופה מלחמת צלפים. הצד השני של התעלה היה צד הרבה יותר מפותח מבחינת צמחייה, מבחינת אזורי מבנים שונים שהיו שם. והמצרים היו עולים על העצים, או בצדי הרמפות וצולפים על כוחותינו. [...]

[נתן] מדוע קראו להם קופים?

[מצנע] בגלל שהתחבאו, הסתתרו...

[נתן] טפסו על עצים.

[מצנע] טפסו על עצים."

"...על הצד הטוב ביותר."

הצלפים וההפגזות גבו מלוחמי צה"ל מחיר כבד: כמעט בכל יום נהרג חייל צה"ל בתעלה, וכמה וכמה נפצעו. במצב כזה, אומץ לב הוא מצרך נדיר.

"[משה בן שבת] ...וכשהתחלנו לירות הוא היה עם הראש בחוץ ואני ביקשתי ממנו לא פעם ולא פעמיים, אפילו צעקתי, למרות שאף פעם לא צעקתי עליו אבל במקרה הזה צעקתי – זאב תכניס את הראש, יש צלפים, תכניס את הראש. אתה צריך להשתחרר."

הקול ששמעתם שייך למשה בן שבת, טנקיסט בגדוד 46 בגזרה המרכזית של התעלה. זאב, שעליו מספר משה, היה מפקד הטנק שלו במלחמת ההתשה.

"[בן שבת] והוא עונה לי בשקט – אני מבצע את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר, אני לא מכניס את הראש. אני רוצה לבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר. זאב אתה משתחרר, תסתכל דרך הפריסקופ. אתה לא חייב להשאיר את הראש בחוץ!"

ייתכן ואומץ ליבו של זאב נבע מהעובדה שזו לא הייתה טבילת האש הראשונה שלו. במלחמת ששת הימים, בחזית הסורית, נפגע הטנק של זאב פגיעה ישירה: שני אנשי צוות נהרגו, אחד נפצע באורח קשה - ורק זאב היה היחיד שיצא ללא פגע. משה שוחח עם איש התחקירים שלנו, נתן פוזניאק, שאחראי גם לכל שאר הראיונות שתשמעו בסדרה.

"[בן שבת] זאב היה ממש ימים לפני השחרור. נרשם לטכניון, היה כל הזמן יושב עם הספר פיזיקה, לומד. [...] לומד ואני חייב לציין שאני הייתי מעריץ שלו. באמת אני הערצתי אותו. אז בתקופה ההיא הערצתי אותו כי ראיתי איך שהוא משקיע והוא לומד והוא רציני. אז הייתה לי אליו הערצה."

בשלושים ביולי, 1969, יצאה מחלקת הטנקים של משה וזאב לללוות יחידת הנדסה בפעילות מבצעית בגזרת מרכז התעלה. הטנק של זאב ומשה היה האחרון בשיירה. כצפוי, הצלפים המצרים שישבו על צמרות העצים מצידה השני של התעלה זיהו את השיירה וטיווחו אותה.

"[בן שבת] עכשיו שמעתי כל הזמן את הכדורים שורקים מעל הטנק. כבר האוזניים כבר. התמחיתי בשריקות של הכדורים. ואני פתאום שומע איזה שריקה שנקטעה באמצע. עכשיו יש את הצריחון מפקד שיש בו גומי. שמעתי כאילו נתקע איזה כדור, הוא לא המשיך. אוטומטית הסתכלתי כלפי מעלה, לכיוון צריחון המפקד ואז ראיתי את זאב עם הראש מוטה קצת ונקודת דם פה. הבנתי כבר מה קרה. קשה לי. הבנתי מה קרה. הורדתי אותו למטה. מצטער קצת קשה לי. שמתי את הראש שלו על הברכיים שלי. הוא עדיין היה חי. אני לא אשכח את התמונה הזו. הוא מצמץ עם העיניים, הסתכל עלי וזהו. סובבתי לו את הראש קצת לראות מה קורה מאחורה. החור יציאה ממש בקוטר גדול והתחיל לזרום דם. כנראה נפגע לו אחד העורקים שמוביל דם למח. וכל הדם היה עליי. מיד דיברתי, קודם כל שראיתי את הנקודת דם אמרתי לנהג סע אחורה מהר. סע אחורה. כי היינו בעמדת אש. אמרתי לנהג סע אחורה. ומיד דיברתי עם אמנון ירושלמי המ"מ ואמרתי לו שקודקוד נפגע וצריך מיד פינוי, להזמין מסוק."

"[ירושלמי] ופתאום אני שומע קול בקשר שאני לא לגמרי שומע כל הזמן וזה בן שבת, הטנק קשר שלו, שאומר לי "אמנון, תבוא מהר, זאב שחור". שחור זה נפגע בשפה שלנו."

אמנון ירושלמי היה קצין השריון שהוביל את השיירה באותו יום הרה גורל.

"[ירושלמי] ירדנו מיד מהקו ורצתי לטנק שלהם. הוא קיבל כדור פה כשהוא היה למעלה, זה כנראה צלף. הוא לא היה בהכרה, הוא לא הרגיש. האנשים היו מבועתים ממש. [...] אני לא זוכר איך פינו אותו, כבר נדמה לי שהופיע הליקופטר או מה הזעקנו, אבל לא היה מה לעשות."

"[בן שבת] הזמינו מסוק והגיע מסוק והוציאו אותו מהטנק. ופתאום באים מי הפצוע מי הפצוע. מסתכלים מלא דם, רוצים למשוך אותי בכוח מהטנק. אני אומר להם תעזבו אותי, לא אני, הוא כבר פונה. תעזבו אותי."

"[ירושלמי] הוא לא היה בהכרה והוא לא סבל. הוא קיבל את זה פה וזה יצא מפה. והוא מת שקט כמו שהוא היה בחיים שלו, ככה, ככה הוא היה."

"[ירושלמי] אני כמפקד, הייתה לי, היה לי המזל הגדול ש...בהיותך המפקד, אתה מחויב להראות לאנשים איך מתנהגים ואיך...הם היו שבורים, אבל אני כמפקד צריך לארגן אותם, להגיד להם, לעשות ככה, להביא את זה לפה ואת זה לשם ואני נשמרתי כאילו מההשפעות של המקרה הקשה הזה, אבל החיילים לא כל כך, זה לא היה פשוט."

"[בן שבת] וביקשתי לצאת להלוויה ולא נתנו לי. זה המקרה הכי טראומטי שלי קרה במלחמת ההתשה. כי הוא היה מאוד, ז"א הוא היה קרוב לליבי. א' הוא היה קרוב לליבי וב' הוא הלך לי בידיים. בידיים שלי, על הברכיים שלי הוא הלך. ולכן זה מקרה הכי טראומטי. אני שנים שנים אף פעם לא דיברתי על זה. לא עם האישה, לא עם הילדים, לא עם אף אחד. שנים היה לי במחשבה כל הזמן. זה רץ לי במחשבה. שנים."

מספר ימים לאחר נפילתו של זאב, הגיע אמנון לביקור תנחומים בביתם של הוריו בבת ים: בית משפחת פוזניאק.

"[ירושלמי] אחרי כמה ימים הוציאו אותי לחופשה לנסוע להורים בבת ים. וזה היה מחזה שאני לא אשכח. נכנס אליכם הביתה, אני לא זוכר אותך, היית ילד קטן, אני לא זוכר. אבל אבא שפתח את הידיים, חיבק אותי ונישק אותי על המצח. לא בדיוק ציפיתי להתנהגות כזאת. ואמא שקטה שואלת, מקבלת תשובה. ההתנהגות הזאת עשתה עליי רושם אדיר. זה...והמחזה היה קשה. זה לא קל לבוא, אתה הורה, אתה רואה הורים הלומי צער. בקושי מתפקדים מהצער ואני יותר לא, לא הייתי, לא שם ולא במקומות אחרים. אני רק יודע שהמג"ד שלי, עמוס כץ, היה במשך שלוש שנים של ההתשה 24 לוויות כאלה הוא עבר, הוא הלך לכולן וזה צריך להיות דבר קשה."

"צה"ל המובס"

ההפגזות והצליפות הבלתי פוסקות גבו מצה"ל מחיר כבד ביותר: ביוני ויולי של 1969 נהרגו בתעלה לא פחות משבעים וחמישה חיילים. הממשלה, מצידה, העדיפה להצניע את האבידות הכבדות האלה כדי שלא לפגוע במאמץ המלחמתי.

"[עוזרד] כל מי שירד לתעלה היה קשור לאלוף מסוים או לפוליטיקאי בכיר מסוים והביא, היה שופרו. גם אם הוא לא התכוון לעשות את זה, וגם אם הוא היה מקצועני לחלוטין, אבל כל העיתונאים שדיווחו מהתעלה באו במסגרת סיורים של דובר צה"ל ארגן, או הקצין מפקד הכוחות באזור הזה אירגן, והכל היה נתון לבדיקה של הצנזורה ודובר צה"ל במצב הרבה יותר חמור מאשר היום. כלומר, באופן טבעי כל מה שדווח מהתעלה זה הדברים שבהם היו הצלחות. ואת הכישלונות הצניעו וטייחו או לא סיפרו עליהם בכלל. ולפעמים היו מפרסמים את ההלוויות באחד בלילה בגלי צה"ל. והדיווח תמיד דיבר על הדברים שם, לא נכנסו לרזולוציות של מה שקרה באמת, שבהם היו, כי פחדו, כי ההגדרה הייתה שאסור לפגוע במורל החיילים ואסור לפגוע במורל העם. ולכן, עדיף להסתיר ממנו את המידע. זה לא ככה היום. אז הסתירו את המידע מתוך רצון כן וחיובי, לא, הם האמינו שזה נכון הצנזורה הזאתי. שזה נכון לא לספר כי טוב לנו, כי ככה נהיה יותר חזקים מול האויב שעומד מולנו. אז לכן האינפורמציה שהגיעה לציבור הישראלי לא הייתה אינפורמציה אמתית של מה שמתרחש באמת בקו."

אבל בעוד שרבים בציבור הישראלי עדיין לא הבינו לאשורה את חומרת המצב בגבול עם המצרים, המפקדים הבכירים בשטח החלו להבין שיש להם בעיה אמיתית: בעיית מנהיגות: מפקדי הפלוגות והמ"מים הצעירים והלא מנוסים לא הצליחו להתמודד עם המצב אליו נקלעו, והמשמעת במעוזים החלה להתפורר.

"[עוזרד] וכמובן עוד דבר שנוצר בהווי של המעוזים, שרק חיילים שישבו שם הרבה זמן הבינו אותם, זה תופעת הבדואיזם. בדואיזם זה לא מוכר, אבל בדואיזם זה היה שאנשים ישבו כ"כ הרבה זמן ביחד וזה נורא תלוי באיזה חיל היית. המשמעת החזקה הייתה בשריון. ככל שזה הלך, ירד למטה, חרמש, אח"כ צנחנים ובמורד הדרך גולני והנחל, שם זה התדרדר לחלוטין. במוצבי הנחל אנשים ירו במרגמות עם כובע טמבל ובלי, עירומים, במכנסיים קצרים, בכפכפים. משמעת הירי הייתה ירו מתי שהתחשק."

ישראל כאלוף, מתוך 'שעת מלחמה'.

"[כאלוף] הגיעו למוצבים ופגשו שם את מה שאני הגדרתי בזמנו, את 'צה"ל המובס.'

[שלמה] כשאתה קורא לזה 'צה"ל המובס', שזו כבר הגדרה מאוד עצמתית, למה הכוונה? הרי המוצבים האלה היו מאויישים על ידי חיילי חרמ"ש, גדוד 79.

[כאלוף] המוצבים האלה היו מאויישים על ידי חיילי חרמ"ש, ששישה-שבעה שבועות לא יצאו הביתה. והיו שם הפגזות יום יומיות. בין היתר, הם לא יצאו כיוון שהיו שם כאלה שפחדו לצאת הביתה בדרך המיועדת ליציאה. הם היו במורל מאוד נמוך. הם פחדו להגיב. המצרים היו יורים… כשהגיעו הח'ברה שלנו, הם סיפרו לנו, ואנחנו כדרך הטבע…מה זאת אומרת? אנחנו עונים באש, אנחנו יוזמים. אמרו להם, אל תירו! אל תירו! אנחנו מייד נתחיל לחטוף פה הפגזות!.

[שלמה] אבל היו להם בכלל אוכל, מים, חשמל? היה מי שיפנה נפגעים?

[כאלוף] לנו אמרו, כשהגענו למקום, שבטמפו היו גוויות שלא הצליחו לפנות אותם מספר ימים. דיברו איתנו על חמש-שש גוויות שלא הצליחו לפנות אותן. אלה היו חיילים מפוחדים, פוחדים ליזום. ועריקים.

[שלמה] עריקים?

[כאלוף] היינו נוסעים בשיירות והיינו רואים דמויות של חיילים שהולכים ברגל.

"[עוזרד] תופעה בולטת ביותר בהתשה זה הייתה הנפקדות. אנשים יצאו לחופשה והחליטו שהם לא חוזרים. והם לא חוזרים מכל מיני סיבות. ואז מי שנמצא שם אוכל קש הרבה יותר. אבל הייתה תופעה עוד יותר מעניינת שקראו לה ריבאונד, שאנשים שהלכו לנפקדות, אחרי 5-6 ימים הגיעו למסקנה שזה לא בסדר וחזרו מיוזמתם. [...] תופעה נוספת הייתה של פגיעה עצמית. ז"א אנשים העדיפו לפגוע בעצמם ולהישלח בחזרה ולא לחזור כי הם פצועים. אז כל מיני תקלות של אצבע נכנסה לבריח של המקל"פ שנסגר על האצבע ומחצה אותה, וזה האצבע שיורה, קראו הרבה או ירי מכוון לרגל בשוק. אנשים ירו על עצמם בשוק כדי להתאשפז ולא לחזור והם אמרו שזה היה פליטת כדור, לך תוכיח. התופעה שאותה לא הצלחתי להוכיח, רק שמעתי אותה מכל מיני מסגרות, שגם חיסלו חשבונות. שחיילים ירו למפקדים שעצבנו אותם, או חיילים שעצבנו אותם במהלך תקרית או במהלך הפגזה, זרקו איזה כדור ברגל או כדור בזה כדי שיאללה נעיף אותו מפה."

הנמרים

"[רן בג] שמי רן בג. אני בן 74 היום. השתחררתי לפני כ-30 וכמה שנה. רוב השירות הצבאי שלי הייתי בצנחנים וביחידות חי"ר השונות. "

משה דיין, אריאל שרון ואחרים פנו אל קציני המילואים של צה"ל בבקשה בלתי שגרתית.

"[רן בג] ואמר לנו אריק שרון "חבר'ה, אני חוזר מהתעלה ואני מודיע לכם שקורית שם קטסטרופה לא נורמלית ואני רוצה, נגמר לכם המחזור ויש כעת חמישה שבועות עד המחזור הבא. מי שיכול שיתנדב להיות בתעלה, להיות מפקד מוצב, לכו שם לארבעה-חמישה שבועות, תרימו להם את המורל, תביאו מהניסיון שלכם ומי שרוצה שירים יד". אז הרמנו, היינו איזה 14-15 מדריכים, אני חושב שעשרה הרמנו מיד יד. והוא אמר "אוקיי". מישהו לקח את השמות שלנו ושלושה ימים אחרי זה מצאנו את עצמנו באוטובוס צבאי בדרך לתעלה."

רן בג היה אחד מתוך כחמישים קציני מילואים - מדרגת סרן ועד סגן-אלוף - שהתנדבו לפקד על המעוזים המופגזים במהלך מלחמת ההתשה. הקצינים האלה כונו בחיבה "נמרים": קיצור של "נודניקים ממדרגה ראשונה", מכיוון שבניגוד לקצינים הטירונים שפיקדו על המוצבים לפניהם, המילואימניקים המשופשפים ידעו איך להציק לפיקוד הבכיר כדי לקבל את הציוד והאספקה שרצו.

כבר ביומו הראשון בתעלה הבין רן את גודל האתגר שניצב מולו.

"[רן בג] כינסתי את כל האנשים במוצב, עשיתי להם הכרה מי אני, מי הם והדבר שראיתי, אנשים היו שפופים לחלוטין, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. שפופים, שפופים. [...] ואני חסיד התורה הצנחנית, אמרתי להעלות את המורל לאנשים, זה לקחת את היוזמה לידינו. ו...שיניתי שם קצת בעמדות ובזה ובפה ואמרתי להם "חבר'ה, משהו הולך להשתנות כעת. עד היום היו מפגיזים אותנו והיינו נכנסים לזה, מהיום אנחנו נפגיז אותם והם יכנסו לזהו". ואז באה לי משלחת של ארבעה אנשים ואמרה "רן, אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה, אל תתגרה בצד השני. אם אנחנו נתגרה בהם, הם יפגיזו אותנו". אמרתי "מה פחות כיף מזה? נפגיז אותם, הם יפגיזו אותנו, זה חלק מהכיף". אז הם אמרו "לא, לא, אם אנחנו לא נירה עליהם, אולי הם לא ירו עלינו". כלומר, זה היה נקודת מבט שאני לא הכרתי אותה כל כך. אני באתי מאיך אומרים? תרבות ארגונית, תרבות אחרת לחלוטין. [...] לקחתי את החבר'ה ואמרתי "יום חדש, שחר של יום חדש, היוזמה עוברת לידינו". השכבתי אותם בעמדות והתחלנו להתגרות קצת בצד השני שמסתבר שזו הייתה ההוראה, שהיוזמה תהיה בידינו. ו...אני חושב שהצלחתי להעלות חיוך על הפנים של האנשים שהם ראו שלא צריכים לשבת לחכות להפגזות האלה, אלא אפשר לגרום לצד השני לחכות ולראות."

גם לבעיית הצלפים שהטילו את אימתם על חיילי המוצב היה לרן מענה משלו.

"[רן בג] הרמתי טלפון לחבר שלי, בה"ד 3 איפה שהייתי מדריך בקורס מ"פ, היה שם קורס צלפים. הרמתי טלפון למפקד הקורס, אמרתי "בוא תשלח כמה חבר'ה צלפים, יעשו כאן את הסטאז' שלהם". ויום אחר כך מופיעים החבר'ה וחטפתי צעקות נוראיות מהמג"ד, "מי הרשה לך להביא צלפים?" אמרתי "חיילים בצה"ל גם, אנחנו היום הולכים לירות על הצד השני באותו נשק שהם יורים עלינו". [...] אז הוא אומר "טוב, אבל תעשה שלא יראו שהם צלפים". אמרתי "לא יראו, סמוך עליי". איך עושים שלא יראו? הולך צלף, מוצא לו עמדה ולידו יושב אחד עם מקלע. דרוך ונצור, הוא עם האצבע בהדק מנמנם. הצלף מסתכל, יורה כדור ומרביץ צרור במקלע. כלומר, שלא יראו שזה צלפים. ואז המצרים לא הבינו, הם היו שומעים צרור, פאח, היה נופל להם מישהו מעץ למעלה."

אי אפשר להפריז בתרומתם של הנמרים למאמץ המלחמתי של צה"ל במלחמת ההתשה. חוכמת החיים והניסיון הקרבי שהביאו למוצבים המופגזים חזקה מאוד את כוח העמידה של החיילים ואת התפקוד הקרבי שלהם - ואת כל זה עשו הנמרים בהתנדבות מלאה ותוך סיכון עצמי אדיר, שגם עלה בחייהם של כמה מהמתנדבים. יוסי עוזרד.

"[עוזרד] בוודאי שזה אלטרואיזם, זה היה אלטרואיזם יוצא דופן. באמת זה תופעה שלא חזרה. לא קיימת, אני לא זוכרת שקיימת עוד תופעה כזאתי של התנדבות ברמה הזאתי. לא, היו התנדבויות תמיד אבל להתנדב ללכת למקום שאתה יודע, זה גרין מייל. זה לא פשוט. ובאמת היו אנשים מדהימים. מהנמרים, חלק גדול מהם המשיך בצבא או במילואים או בקבע והגיעו לדרגות מאוד גבוהות. מישהו היה שם סרן, הם יצאו תתי אלופים. אח"כ הם התגייסו או שהיו במילואים. היו כאלה שהגיעו לעמדות הכי בכירות במשק הישראלי והגיעו לתפקידים מאוד ציבוריים. באמת אנשים יוצאים מהכלל, מדהימים."

אבל למרות תרומתם האדירה ואומץ ליבם של הנמרים - לא היה בכוחם לשנות את מצב העניינים הבסיסי בתעלה: לוחמי המעוזים המשיכו לספוג הפגזות בלתי פוסקות ולחיות תחת איום הצלפים. גם פשיטות הקומנדו המצרי על המעוזים לא נפסקו. בצה"ל הגיעו למסקנה שכדי לשכנע את המצרים בעליונותו של צה"ל יש להכות את המצרים מכה קשה וכואבת באופן יוצא דופן.

הזירה שנבחרה כדי להוציא לפועל את המכה הקטלנית הזו הייתה אי זעיר בלב מפרץ סואץ בשם 'האי גרין', שעליו ניצבה אחת המצודות המוגנות והמובצרות ביותר בחזית כולה. סיפורה של הפשיטה של שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין - אולי המבצע הנועז והמסוכן ביותר אי פעם בתולדות צה"ל - יעמוד במרכז הפרק הבא של הסדרה שלנו אודות מלחמת ההתשה.

קישור לחלק ג' - הפשיטה על האי גרין