מלחמת ההתשה, חלק ג': הפשיטה על האי גרין

כתב: רן לוי

קישור לחלק ב' - "קופים ונמרים"

"[בן שבת] היה לי איזה שכן שהוא שירת בגדוד והוא היה בפלוגת מפקדה. ובאחד באפריל הוא היה בבית ואמר לאמא שלו בצחוק – את יודעת שמשה נפצע. ומכאן התחילו להתגלגל הדברים."

את משה בן שבת הכרנו בפרק הקודם: הוא היה הטען-קשר בטנק שבו נהרג זאב פוזניאק, אחיו של נתן. בן שבת היה מעורב - הפעם, באופן עקיף יותר - באירוע טרגי נוסף בתעלה.

הכל החל, עבורו, בבדיחה לא מוצלחת שסיפר אחד משכניו.

"[בן שבת] אמא שלו עברה ליד אמא שלי ואמרה לה – מה שלום הילד. במרוקאית, כן. ואז עונה לה איזה ילד. אומרת לה זה שבצבא, משה. בסדר. מה, הוא נפצע, מה בסדר. בבר אמר לי. הבחור קראו לו בבר השכן. מה הוא אמר לך, הוא אמר לי שהוא נפצע בתעלה. וסה"כ זה היה אחד באפריל. היא לא הבינה שזה אחד באפריל, לקחה את זה ברצינות וסיפרה לאמא שלי ואז התחיל בלגן אצלי בבית."

חבר מהשכונה שפגש את בן שבת בחזית, סיפר לו שהוריו מוטרפים מרוב דאגה - ובן שבת קיבל אישור חריג לצאת הביתה ולהרגיע אותם.

"[בן שבת] הגעתי הביתה. ההורים קפצו עלי, אמא שלי - איפה נפצעת, מה נפצעת. אמרתי לה לא נפצעתי, אמא הכל בסדר, את רוצה שאני אוריד בגדים תראי, הכל בסדר. אחרי שעה הרגעתי אותם. נרגעה. זהו. עבר שבוע. עברה חופשה. אני מתארגן לחזור. מכין את התרמיל הכל, זה, שם על הכתף, בא לצאת. אמא שלי בפתח הבית – אתה לא יוצא, רק על גופתי המתה. אמא אני חייב ללכת, מישהו לא יצא הביתה. הוא גם לא ראה את ההורים שלו הרבה זמן. תני לי ללכת. לא, אתה לא יוצא. אתה לא יוצא. צורחת, בוכה, משתוללת, שוכבת על הרצפה, אתה לא יוצא, אם אתה הולך אתה תמות. אני לא אתן לך ללכת, אני לא אתן לך למות. אמא תפסיקי עם השטויות שלך, תני לי ללכת. לא אתה לא תלך. בוכה צורחת, אני כבר הלב שלי נקרע אני לא יודע מה לעשות. בסוף היא שברה אותי. בסופו של דבר היא שברה אותי. היא התחילה לשרוט את עצמה בפנים ואני כבר לא יכולתי לראות את זה אמרתי לה טוב בסדר. אמא אני נשאר, אני נשאר. למחרת אני עוד פעם רוצה לצאת, עוד פעם היא עושה לי את אותה הצגה ואומרת לי – לא אתה לא תלך, אתה תלך אתה תמות, אני לא אתן לך ללכת. לא יעזור לך כלום, אני לא אתן לך למות. יום, יומיים, שלושה, אחרי שבוע לא הייתה לה ברירה, היא הייתה צריכה ללכת לשוק. איך שהיא הלכה לשוק אני ברחתי. ברחתי. חזרתי. הגעתי, המ"פ כועס עליי. אני מבין אותו. אני מבין את החברה. אבל מה אני יכול לעשות. לא הייתה לי ברירה."

משה בן שבת עלה למשפט ונידון לשלושים וחמישה ימי מאסר. פלוגת הטנקים של בן שבת הייתה מוצבת, בשלב הזה, במעוז המזח, בגזרה הדרומית של התעלה - אבל בעקבות ה"עריקה", החליטו מפקדיו להעביר אותו ליחידה אחרת.

"[בן שבת] עברו ה-35 יום. חזרתי לגדוד. שלחו אותי לפלוגה אחרת. והכניסו מישהו שיחליף אותי בטנק."

מחליפו של בן שבת היה רב טוראי צעיר בשם ברוך סבשי. ומפקד המחלקה החדש של סבשי היה צביקה שרמן.

אסון במוצב המזח

"[שרמן] שמי צביקה שרמן. בן 71, מתגורר בגבעת שמואל, בן משק להבות הבשן, הייתי שמה עד גיל 21, אחרי הצבא עוד שנה ואז עזבתי. ושירתתי במילואים עד שנת 85'-86', הגעתי לדרגת סגן אלוף ותפקיד של מג"ד טנקים וקצין אג"ם אוגדה."

התשעה ביולי, 1969, היה יומם הראשון של צביקה שרמן ושלושת הטנקים עליהם פיקד במוצב המזח - וכבר הם קיבלו בשורה משמחת.

"[שרמן] קיבלתי הוראה שמגיעה זמרת, יפה ירקוני ושמאחר ויש סכנה שמצרים יירו, אז שהיא תעבור עם הג'יפ בין הטנקים ותשאיר לכל טנק שני שירים. אז זה באמת ככה היה והיא עברה בין הטנקים ושרה שירים וזה היה כזה נחמד."

יפה ירקוני סיימה לשיר ועזבה את המעוז לקראת אחר הצהריים. בדיוק בזמן.

"[שרמן] התחילה הפגזה משעה ארבע עד שעה שש-שבע. הפגזה מאוד, מאוד קשה של פגזים, פצצות של 160 מ"מ ופצצות מרגמות ואתה ראית דרך הפריסקופים איך המטבח מתרומם, איך זה....שום דבר לא נשאר שלם כי זה היה הפגזה מאוד, מאוד קשה. סמכנו על הטנק שהשריון מגן עלינו מההפצצות, מהרסיסים, אתה שומע את הרסיסים פוגעים וזה."

"[גרוס] עכשיו, אנחנו יודעים שהמצרים צפו וראו מה קורה בהפגזה, והם ראו שהתצפיתן במעוז נוטש את עמדתו, והם ראו ששלושת הטנקים שעמדו על הסוללה בתצפית - גם הם ירדו מתחת לסוללה, כי זו הייתה התרגולת: יש הפגזה, יורדים. התצפיתן כן צריך להשאר במקומו, אחרת קורה מה שעוד רגע יקרה."

זהו קולו של אהוד גרוס, מפקד הפלוגה של צביקה שרמן וברוך סבשי. כמו רן בג שהכרנו בפרק הקודם, גם גרוס היה נמר: שריונר ותיק שלחם במלחמת ששת הימים, והתנדב לפקד על המעוזים בחזית התעלה.

"[גרוס] טוב, ראו המצרים מה קורה, ראו שהם יורים, הפגזה על המזח, איש לא צופה בהם. תרגולת! התצפיתן שוב עוזב את המקום - לא בתרגולת - הטנקים עוזבים בתרגולת את מקומם, יורדים למטה עם מדפים סגורים. ובחסות הדמדומים וההפגזה שהולכת ומתרחקת, יחד עם סירות קומנדו הם הגיעו אל הסוללה."

"[שרמן] פתאום בין שש לשבע בערב, אני שומע פתאום צעקות, מסתכל בפריסקופים, אני רואה שלושה מטר לפניי על הסוללה חיילים מצרים יורים עליי עם קלצ'ניקובים. נתתי פקודה, "עולים עלינו. נהג הנע, צוות בזוקה אש" משהו כזה, ממש כל הפקודות האוטומטיות שאתה לומד במשך הסדיר בצורה ממש אוטומטית. הנהג הניע, נסע אחורה כדי לתפוס מרחק מהסוללה כדי שהוא יוכל לירות, נתתי פקודה לירי על הסוללה על החיילים, על המצרים.

"אבל זה היה מקרוב, זה מאוד קרוב, זה קשה לכוון, הם לא רואים, רק אני מתוך העמדה של המפקד יכול להסיט את האש ולנסות לפגוע. הטנק לא אמור, לא מיועד לפגוע במרחק של 5-10 מטר, זה לא, לא כל כך מיועד לזה. קרה המקרה שנסענו אחורה תוך כדי הירי והטנק עלה על ערמה של צינורות ופרסנו זחל. ככה שהוא גם נתקע, לא היה לו את כושר התמרון, אבל נשארנו בצורה כזאת וירינו. ופתאום קיבלנו אה...אה, ירי של...ררנ"ט, פגע בטנק ואז נפצעתי בבטן והתותחן נפצע בחזה והטנק קשר והנהג לא נפצעו, לא קרה להם שום דבר. המשכתי לירות ופתאום נהיה שקט, הם נעלמו, הסתלקו. אני מנסה לקרוא כל הזמן לשאר הצוותים, אף אחד לא עונה לי.

"פתאום כעבור כמה דקות, מגיע חייל ואני פותח את תא המפקד ומדבר איתו. זה היה...נהג אם אני לא טועה, נהג של הטנק, של המט"ק, של הגור. אומר קיבלנו ררנ"ט בטנק וכולם נהרגו, רק אני נשארתי. ואז אם הדם ועם הכל רצתי לשמה, עזבתי הכל. רצתי לשמה איזה 150-200 מטר. ובאמת, ראיתי, נכנסתי לטנק, ראיתי את שני הטען והתותחן שרועים בצריח ללא חיים, ללא רוח חיים והמפקד שרוע על האדמה עדיין בחיים והבטן שלו מרוטשת. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה ו...ובסופו של דבר, לא החזיק מעמד והוא נפטר גם כן. סקנתיה קראו לו. ואז הגיע הטנק ממוצב הכפר, הגיע אליי ועליתי עליו ונסענו לכיוון הטנק השלישי. שמה ראיתי את שלושת החיילים, שלושה חיילים הרוגים וחייל אחד חסר."

החייל החסר היה רב"ט ברוך סבשי.

רצח השבוי

"[גרוס] נהרגו שישה איש מתוך שניים עשר אנשי הצוות. המ"מ, צביקה שרמן, נפצע - וחייל אחד נעדר. בחינה הביאה לכך שהוא שבוי. ראינו את הגרירה על הסוללה. עקבנו אחרי העקבות ומצאנו שכתמי דם ספורים, מה שמעיד על פציעה, אבל פציעה לא קשה כי ברור שהגרירה היא לא בספיד. צריך לעלות, לטפס על הסוללה, לרדת ממנה. אז הבנו שלקחו שבוי פצוע קל. זו הייתה הנחת היסוד."

צביקה שרמן, מפקד המחלקה, פונה לבית החולים - ועל כתפיו של גרוס נפלה המשימה האיומה של הבאת בשורת האיוב להוריהם של הלוחמים שנהרגו בקרב על מוצב המזח.

"[גרוס] אני נלקח מן הקו ועושה סיור שרובו היה שלי ושל הסמג"ד, עובד מעוז, בליווי רופא זה או אחר. אצל כל שש המשפחות היינו והודענו ברוב רגישות ורובן קיבלו את זה באצילות נפש. עצם ההגעה של רכב צבאי לרחוב, כל העיניים אחריך. כולם יורדים, מתחילים ללכת, להסתכל איפה עוצר הרכב הזה. מה הם יודעים בקומה הזאת גר הבן החייל וכו' וזה נורא. [...] תפקיד קשה מנשוא, מאוד. אנחנו ילדים בני 20 ו בסך הכל. אמנם מפקדים בכירים סו קולד של פלוגות וגדודים, אבל ילדים. ואנחנו צריכים לבשר בשורות איוב להורים האומללים."

אחרי שסיימו לבקר את משפחותיהם של ההרוגים, נותרה רק משפחה אחת: משפחתו של רב טוראי ברוך סבשי. אהוד והסמג"ד מגיעים לשכונת הרכבת בלוד.

"[גרוס] ועכשיו, היה מאחורי זה רקע. היה חייל  נח"ל שכבר נלקח בשבי בשם אדמונד. ואנחנו יודעים שבעזרת הצלב האדום העבירו לו חבילות והוא החזיר מכתבים והכל היה בסדר. אז זה היה הדוגמא שלנו לבוא אל ההורים."

"[גרוס] אלא מה, אנחנו מגיעים, אני לא יכול לשכוח את התמונות האלה פשוט. מגיעים עם 200-D. זה טנדר ששירת אותנו אז וישבנו שלושה בקבינה. עכשיו, לא ידענו איפה הבית, אז הגענו איכשהו, כל פעם "איפה שכונת הרכבת?" אין ווייז, אין GPS, אין שום דבר. מה זה, זה מקום נידח ונראה לא טוב באותה עת. טוב, הובלנו. עכשיו, עוד אנחנו מובלים ע"י הציבור שם שרואה אוטו צבאי כפי שסיפרתי, מתקהל סביב הרכב הזה, מתחיל ללוות אותו. אתה לא יכול לנסוע יותר מאשר 10 ק"מ לשעה, גם זה לא ומגיעים אל הבניין. ועוצרים בבניין, כולם רצים אחרינו. ואנחנו עולים עם לב דופק לספר. כי מה הבעיה? הבעיה היא איך להעביר מיד מסר הוא חי. זאת אומרת, לא להתחיל שלום אנחנו מהצבא, היה זה, אתה צריך ישר להגיד "הוא חי" ועכשיו להסביר למה זה. אלא מה? דפקנו בדלת וככה. היו שלושה גברים בבית בני משפחה. האבא נתקע בכורסא, ישב כאילו שהם חיכו, כאילו שהם ציפו, זה פשוט אי אפשר להסביר. האמא ושני הגברים, אני לא יודע אם זה היה אח, בן דוד, דוד לא משנה, מהמשפחה, איך שפתחו את הדלת ועוד לא הספקנו להוציא מילה, עם חיוך היינו כן בכוונה. חבר'ה להרגיע. האמא נתנה זעקה, צעקה ורצה אל הקיר ממול שזה 3 מטר, 2 ומשהו מטר, התחילה למרוט לעצמה את השיערות ולדפוק את הראש בקיר. אז כמובן, לא הספקנו עוד. "הכל בסדר" צעקנו, "הוא חי, הוא חי, הוא חי", אבל שני הגברים בקושי השתלטו עליה, בקושי אספו אותה מן הקיר שהיא כבר חבולה ולקחו אותה לחדר הסלון הקטנצ'יק והושיבו ואנחנו אומרים "הוא חי". ואז קצת כוס מים ונרגעו קצת הרוחות, אמרתי להם "לפי העדויות שבידינו, הוא פצוע קל, הוא נלקח ואין לכם מה לדאוג כי רק לפני כמה זמן נלקח בשבי חייל וכבר הצלב האדום מעביר חבילות ומכתבים". הדבר המדהים היה שהאבא ישב קפוא לא הוציא מילה. ספינקס. כאילו נפלה עליו מהלומת מוות באותו רגע, למרות שאנחנו אומרים שהוא חי. אם הוא פצוע, אז הוא פצוע קל בכלל. האמא - "אתם משקרים, הוא מת. אתם משקרים, הוא מת". "אני נשבע לך בכל היקר שהוא חי, יש לנו את כל העדויות, אנחנו רואים את צעדי ההליכה על הסוללה והיו אולי שלושה כתמי דם על כל המטרים האלה, אין לכם מה לדאוג. באמת אין לכם." ואני האמנתי בזה בכל ליבי."

אבל כעבור שבוע, להפתעתם של כולם, הודיעו המצרים כי סבשי נפטר מפצעיו - והחזירו את גופתו לידי ישראל. אהוד גרוס לא קונה את הגרסה המצרית.

"[גרוס] עכשיו, מי שפתח את הארון, ידע לזהות שרוצצו את ראשו. אני לא יודע אם לומר את זה, זה נשמע נורא. אבל הוא לא מת מוות טבעי. זה לא דבר שקורה, לא מרימון, לא מכדור קלצ'ניקוב, זה קורה ממקבת, מפטיש חזק מאוד. כאן נאסר עליי, לא אסרתי על עצמי, נאסר עליי בכלל ללכת להלוויה. אני הבטחתי שהוא חי. אבל האמא ידעה שהוא מת. זה רגש של אמא, אי אפשר עליו, אי אפשר עליו. אז זה דבר שחרוט לי כדבר מאוד, מאוד קשה, אבל אני לא…האשמתי את עצמי שהטעיתי כמה זמן, אבל אני מבין שאני עשיתי באמת את מה שהאמנתי בו ואת הדבר הכי נכון. [...] וכן, זה היה מקרה מאוד, מאוד קשה. "

הרחק ממוצב המזח, שמע משה בן שבת על הקרב הקשה ומבין שניצל בנס.

"[בן שבת] הבחור שהחליף אותי נלקח בשבי והחזירו את הגווייה שלו. וכשזה קרה אני הלכתי שלושה חודשים עם הראש באדמה בגדוד כי התביישתי שאני לא הייתי שם והוא הלך במקומי למעשה. וכנראה שאמא שלי ניבאה את זה שאם אני הולך יקרה לי משהו. אני לא יודע. הם היו אנשים אומנם עתיקים אבל מיוחדים. כנראה הייתה לה רוח נבואה באותו רגע והיא ניבאה את זה שאם אני הולך אני אמות והיא לא נתנה לי ללכת וזה מה שהציל את החיים שלי."

האי גרין

ב-1969, האי גרין נראה כמו משהו שלקוח מתוך סרט אקשן הוליוודי.

האי המלאכותי הקטנטן - מאה וארבעים מטרים אורכו וחמישים מטרים רוחבו - נבנה על ידי הבריטים בימי מלחמת העולם השניה כדי להגן על הפתח הדרומי של תעלת סואץ מפני תקיפות של הצבא הגרמני. הבריטים זיהו שונית אלמוגים גדולה ויציבה מספר קילומטרים דרומית לפתח התעלה, ובנו עליה מבצר מעורר יראה: חומות עבות התרוממו היישר מקו המים לגובה של שניים וחצי מטרים, והקיפו מתחם שהכיל לא פחות משישה תותחים כבדים ועוד כעשרים מקלעים כבדים מסוגים שונים. המצרים, שקיבלו לידיהם את האי בתום מלחמת העולם, הציבו בו תחנת מכ"ם ואיישו אותו בכוחות קומנדו מובחרים.

זאב אלמוג, מפקדה של שייטת 13 - הקומנדו הימי של חיל הים - שם את עינו על האי גרין עוד מימיה הראשונים של מלחמת ההתשה. השייטת, לתחושתו, לא קיבלה עד כה הזדמנות ראויה להשתתף ולהטביע את חותמה על הלחימה במלחמת ההתשה - ולא היה לו ספק כי פשיטה נועזת על האי המבוצר הזה תסייע מאוד להרים את קרנה של היחידה.

אבל שייטת 13 של 1969, לא הייתה שייטת 13 של ימינו. ראשית, היא הייתה קטנה מאוד: בסך הכל כעשרים לוחמים, פלוס מינוס - בהחלט לא כוח צבאי משמעותי. שנית, עד מלחמת ההתשה שייטת 13 לא ביצעה כלל פשיטות על יעדים יבשתיים - אלא התמקדה במבצעי קומנדו ימי 'קלאסיים', כגון הצמדת מוקשים ומטעני חבלה לכלי שייט בנמלי אויב.

והכי גרוע, מבחינה תדמיתית, היו הכשלונות שחווה חיל הים כולו ושייטת 13 בפרט, במלחמת ששת הימים. בזמן שכמעט כל שאר צה"ל חגג את הניצחונות המפוארים והכיבושים ההיסטוריים - בשייטת 13 ליקקו את הפצעים בעקבות סדרה של מבצעים כושלים במהלך המלחמה. שישה צוללנים שניסו לחדור לנמל אלכנסדריה שבמצרים נתגלו ונפלו בשבי. צוללנים שפשטו על נמל פורט סעיד לא מצאו בו שום מטרה צבאית ראויה ונאלצו לשוב כשלעומת שבאו - ושלוש פשיטות על נמלים בסוריה נכשלו כישלון חרוץ, כשהלוחמים אפילו לא הצליחו לחדור לנמלים עצמם. אין פלא, אם כן, שבמטכ"ל לא ממש 'החזיקו' משייטת 13, ולא אישרו לה לצאת למבצעים נועזים כדוגמת מבצע 'הלם' של סיירת הצנחנים, שהיכתה עמוק בעורף המצרי.

ביוני 1969, שלושה שבועות לפני הקרב במוצב המזח, ביצעה השייטת פשיטה מוצלחת על תחנת מכ"מ מצרית בחצי האי עדבייה וכל המתקנים הצבאיים שהיו בתחנה הושמדו. הפעולה המוצלחת עודדה את הלוחמים וחיזקה מעט את תחושת הביטחון של צמרת הפיקוד הצה"לית ביכולותיה של היחידה - אבל רק במעט: הכוחות המצרים שהגנו על המתקן בעדבייה היו חלשים יחסית ולא מאומנים, ולא נתפסו כאתגר 'אמיתי' לכוחות קומנדו. לכן, כשהציע זאב אלמוג לרמטכ"ל שהשייטת תפשוט על האי גרין - הוא נדחה על הסף. לכולם היה ברור שהמבצר המאיים שבאי, על התותחים הכבדים שהגנו עליו וכוחות הקומנדו המצרי שאיישו אותו - הוא אתגר שונה מאוד מזה של כיבוש תחנת המכ"מ בעדבייה. למעשה, צה"ל מעולם לא ניסה לפשוט על מתחם כה מבוצר וכה מוגן - וההערכה הרווחת הייתה שפשיטה כזו תהיה יקרה מדי, במונחים של חיי הלוחמים שעלולים להיהרג בה.

נקמה

אבל אז הגיעה התקרית במוצב המזח, והפכה את הקערה על פיה. הדיווחים על שבעת ההרוגים והחייל השבוי שבהמשך נרצח על ידי שוביו - העמידו את הממשלה והקצונה הבכירה של צה"ל במבוכה. זאב אלמוג זיהה את ההזדמנות שניצבה בפניו. עוד באותו היום הוא העלה שוב במטכ"ל את ההצעה לפשוט על האי גרין.

והפעם, הצעתו התקבלה. בניגוד להצעה הקודמת, שנשפטה על פי ערכה הצבאי של הפשיטה - הפעם, השיקולים היו אחרים לגמרי. ישראל רצתה נקמה. אמנם מטרתו הרשמית של המבצע הייתה השמדתו של המכ"ם שהיה מוצב באי - אבל אל תטעו: את המכ"ם היה אפשר להשמיד מהאוויר בקלות: פצצה אחת במשקל של אלף ק"ג שמושלכת ממטוס היתה הופכת את האי גרין כולו לפנקייק. זאב אלמוג ניסח היטב את מטרתו האמיתית של המבצע.

"הבנו כי מטרת חיזוק כוח ההרתעה תושג, במקרה זה, על ידי הוכחת עליונותו של הלוחם הישראלי המסתער - ולא על ידי הטכנולוגיה האמריקנית, ובכלל זה מטוסי ה"סקייהוק" שהגיעו באותו זמן לצה"ל  - כפי שהדבר נתפס על ידי המצרים. "פיצוחו", כאמור, של מבצר כה מוגן וחמוש כמו האי גרין, אשר הצטייר בעיני המצרים כיעד שאינו ניתן לחדירה, אמור היה איפה, לערער תפיסה זו שלהם."

ב