369: מלחמת ההתשה חלק ג' - הפשיטה על האי גרין

 369: מלחמת ההתשה חלק ג' - הפשיטה על האי גרין

כשהציע זאב אלמוג, מפקד שייטת 13, לפשוט על האי הגרין - הצעתו נדחה במטכ"ל על הסף: פשיטה על האי המצרי המבוצר והמאיים תהיה מסוכנת מדי ותעלה בחייהם של יותר מדי חיילים. אבל ביולי 1969 הרגו כוחות קומנדו מצרים שבעה חיילי צה"ל במעוז המזח - ורצחו חייל ישראלי שבוי. במטכ"ל רצו רק דבר אחד: נקמה.

369: מלחמת ההתשה חלק ג' - הפשיטה על האי גרין
00:00 / 01:04
  • Facebook
  • Twitter
  • Instagram
הרשמה לרשימת תפוצה בדוא"ל | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | iTunes

מלחמת ההתשה, חלק ג': הפשיטה על האי גרין

כתב: רן לוי

קישור לחלק ב' - "קופים ונמרים"


"[בן שבת] היה לי איזה שכן שהוא שירת בגדוד והוא היה בפלוגת מפקדה. ובאחד באפריל הוא היה בבית ואמר לאמא שלו בצחוק – את יודעת שמשה נפצע. ומכאן התחילו להתגלגל הדברים."


את משה בן שבת הכרנו בפרק הקודם: הוא היה הטען-קשר בטנק שבו נהרג זאב פוזניאק, אחיו של נתן. בן שבת היה מעורב - הפעם, באופן עקיף יותר - באירוע טרגי נוסף בתעלה.

הכל החל, עבורו, בבדיחה לא מוצלחת שסיפר אחד משכניו.


"[בן שבת] אמא שלו עברה ליד אמא שלי ואמרה לה – מה שלום הילד. במרוקאית, כן. ואז עונה לה איזה ילד. אומרת לה זה שבצבא, משה. בסדר. מה, הוא נפצע, מה בסדר. בבר אמר לי. הבחור קראו לו בבר השכן. מה הוא אמר לך, הוא אמר לי שהוא נפצע בתעלה. וסה"כ זה היה אחד באפריל. היא לא הבינה שזה אחד באפריל, לקחה את זה ברצינות וסיפרה לאמא שלי ואז התחיל בלגן אצלי בבית."


חבר מהשכונה שפגש את בן שבת בחזית, סיפר לו שהוריו מוטרפים מרוב דאגה - ובן שבת קיבל אישור חריג לצאת הביתה ולהרגיע אותם.


"[בן שבת] הגעתי הביתה. ההורים קפצו עלי, אמא שלי - איפה נפצעת, מה נפצעת. אמרתי לה לא נפצעתי, אמא הכל בסדר, את רוצה שאני אוריד בגדים תראי, הכל בסדר. אחרי שעה הרגעתי אותם. נרגעה. זהו. עבר שבוע. עברה חופשה. אני מתארגן לחזור. מכין את התרמיל הכל, זה, שם על הכתף, בא לצאת. אמא שלי בפתח הבית – אתה לא יוצא, רק על גופתי המתה. אמא אני חייב ללכת, מישהו לא יצא הביתה. הוא גם לא ראה את ההורים שלו הרבה זמן. תני לי ללכת. לא, אתה לא יוצא. אתה לא יוצא. צורחת, בוכה, משתוללת, שוכבת על הרצפה, אתה לא יוצא, אם אתה הולך אתה תמות. אני לא אתן לך ללכת, אני לא אתן לך למות. אמא תפסיקי עם השטויות שלך, תני לי ללכת. לא אתה לא תלך. בוכה צורחת, אני כבר הלב שלי נקרע אני לא יודע מה לעשות. בסוף היא שברה אותי. בסופו של דבר היא שברה אותי. היא התחילה לשרוט את עצמה בפנים ואני כבר לא יכולתי לראות את זה אמרתי לה טוב בסדר. אמא אני נשאר, אני נשאר. למחרת אני עוד פעם רוצה לצאת, עוד פעם היא עושה לי את אותה הצגה ואומרת לי – לא אתה לא תלך, אתה תלך אתה תמות, אני לא אתן לך ללכת. לא יעזור לך כלום, אני לא אתן לך למות. יום, יומיים, שלושה, אחרי שבוע לא הייתה לה ברירה, היא הייתה צריכה ללכת לשוק. איך שהיא הלכה לשוק אני ברחתי. ברחתי. חזרתי. הגעתי, המ"פ כועס עליי. אני מבין אותו. אני מבין את החברה. אבל מה אני יכול לעשות. לא הייתה לי ברירה."


משה בן שבת עלה למשפט ונידון לשלושים וחמישה ימי מאסר. פלוגת הטנקים של בן שבת הייתה מוצבת, בשלב הזה, במעוז המזח, בגזרה הדרומית של התעלה - אבל בעקבות ה"עריקה", החליטו מפקדיו להעביר אותו ליחידה אחרת.


"[בן שבת] עברו ה-35 יום. חזרתי לגדוד. שלחו אותי לפלוגה אחרת. והכניסו מישהו שיחליף אותי בטנק."


מחליפו של בן שבת היה רב טוראי צעיר בשם ברוך סבשי. ומפקד המחלקה החדש של סבשי היה צביקה שרמן.

אסון במוצב המזח

"[שרמן] שמי צביקה שרמן. בן 71, מתגורר בגבעת שמואל, בן משק להבות הבשן, הייתי שמה עד גיל 21, אחרי הצבא עוד שנה ואז עזבתי. ושירתתי במילואים עד שנת 85'-86', הגעתי לדרגת סגן אלוף ותפקיד של מג"ד טנקים וקצין אג"ם אוגדה."


התשעה ביולי, 1969, היה יומם הראשון של צביקה שרמן ושלושת הטנקים עליהם פיקד במוצב המזח - וכבר הם קיבלו בשורה משמחת.


"[שרמן] קיבלתי הוראה שמגיעה זמרת, יפה ירקוני ושמאחר ויש סכנה שמצרים יירו, אז שהיא תעבור עם הג'יפ בין הטנקים ותשאיר לכל טנק שני שירים. אז זה באמת ככה היה והיא עברה בין הטנקים ושרה שירים וזה היה כזה נחמד."


יפה ירקוני סיימה לשיר ועזבה את המעוז לקראת אחר הצהריים. בדיוק בזמן.


"[שרמן] התחילה הפגזה משעה ארבע עד שעה שש-שבע. הפגזה מאוד, מאוד קשה של פגזים, פצצות של 160 מ"מ ופצצות מרגמות ואתה ראית דרך הפריסקופים איך המטבח מתרומם, איך זה....שום דבר לא נשאר שלם כי זה היה הפגזה מאוד, מאוד קשה. סמכנו על הטנק שהשריון מגן עלינו מההפצצות, מהרסיסים, אתה שומע את הרסיסים פוגעים וזה."


"[גרוס] עכשיו, אנחנו יודעים שהמצרים צפו וראו מה קורה בהפגזה, והם ראו שהתצפיתן במעוז נוטש את עמדתו, והם ראו ששלושת הטנקים שעמדו על הסוללה בתצפית - גם הם ירדו מתחת לסוללה, כי זו הייתה התרגולת: יש הפגזה, יורדים. התצפיתן כן צריך להשאר במקומו, אחרת קורה מה שעוד רגע יקרה."


זהו קולו של אהוד גרוס, מפקד הפלוגה של צביקה שרמן וברוך סבשי. כמו רן בג שהכרנו בפרק הקודם, גם גרוס היה נמר: שריונר ותיק שלחם במלחמת ששת הימים, והתנדב לפקד על המעוזים בחזית התעלה.


"[גרוס] טוב, ראו המצרים מה קורה, ראו שהם יורים, הפגזה על המזח, איש לא צופה בהם. תרגולת! התצפיתן שוב עוזב את המקום - לא בתרגולת - הטנקים עוזבים בתרגולת את מקומם, יורדים למטה עם מדפים סגורים. ובחסות הדמדומים וההפגזה שהולכת ומתרחקת, יחד עם סירות קומנדו הם הגיעו אל הסוללה."


"[שרמן] פתאום בין שש לשבע בערב, אני שומע פתאום צעקות, מסתכל בפריסקופים, אני רואה שלושה מטר לפניי על הסוללה חיילים מצרים יורים עליי עם קלצ'ניקובים. נתתי פקודה, "עולים עלינו. נהג הנע, צוות בזוקה אש" משהו כזה, ממש כל הפקודות האוטומטיות שאתה לומד במשך הסדיר בצורה ממש אוטומטית. הנהג הניע, נסע אחורה כדי לתפוס מרחק מהסוללה כדי שהוא יוכל לירות, נתתי פקודה לירי על הסוללה על החיילים, על המצרים.


"אבל זה היה מקרוב, זה מאוד קרוב, זה קשה לכוון, הם לא רואים, רק אני מתוך העמדה של המפקד יכול להסיט את האש ולנסות לפגוע. הטנק לא אמור, לא מיועד לפגוע במרחק של 5-10 מטר, זה לא, לא כל כך מיועד לזה. קרה המקרה שנסענו אחורה תוך כדי הירי והטנק עלה על ערמה של צינורות ופרסנו זחל. ככה שהוא גם נתקע, לא היה לו את כושר התמרון, אבל נשארנו בצורה כזאת וירינו. ופתאום קיבלנו אה...אה, ירי של...ררנ"ט, פגע בטנק ואז נפצעתי בבטן והתותחן נפצע בחזה והטנק קשר והנהג לא נפצעו, לא קרה להם שום דבר. המשכתי לירות ופתאום נהיה שקט, הם נעלמו, הסתלקו. אני מנסה לקרוא כל הזמן לשאר הצוותים, אף אחד לא עונה לי.


"פתאום כעבור כמה דקות, מגיע חייל ואני פותח את תא המפקד ומדבר איתו. זה היה...נהג אם אני לא טועה, נהג של הטנק, של המט"ק, של הגור. אומר קיבלנו ררנ"ט בטנק וכולם נהרגו, רק אני נשארתי. ואז אם הדם ועם הכל רצתי לשמה, עזבתי הכל. רצתי לשמה איזה 150-200 מטר. ובאמת, ראיתי, נכנסתי לטנק, ראיתי את שני הטען והתותחן שרועים בצריח ללא חיים, ללא רוח חיים והמפקד שרוע על האדמה עדיין בחיים והבטן שלו מרוטשת. ניסיתי לתת לו עזרה ראשונה ו...ובסופו של דבר, לא החזיק מעמד והוא נפטר גם כן. סקנתיה קראו לו. ואז הגיע הטנק ממוצב הכפר, הגיע אליי ועליתי עליו ונסענו לכיוון הטנק השלישי. שמה ראיתי את שלושת החיילים, שלושה חיילים הרוגים וחייל אחד חסר."


החייל החסר היה רב"ט ברוך סבשי.

רצח השבוי

"[גרוס] נהרגו שישה איש מתוך שניים עשר אנשי הצוות. המ"מ, צביקה שרמן, נפצע - וחייל אחד נעדר. בחינה הביאה לכך שהוא שבוי. ראינו את הגרירה על הסוללה. עקבנו אחרי העקבות ומצאנו שכתמי דם ספורים, מה שמעיד על פציעה, אבל פציעה לא קשה כי ברור שהגרירה היא לא בספיד. צריך לעלות, לטפס על הסוללה, לרדת ממנה. אז הבנו שלקחו שבוי פצוע קל. זו הייתה הנחת היסוד."


צביקה שרמן, מפקד המחלקה, פונה לבית החולים - ועל כתפיו של גרוס נפלה המשימה האיומה של הבאת בשורת האיוב להוריהם של הלוחמים שנהרגו בקרב על מוצב המזח.


"[גרוס] אני נלקח מן הקו ועושה סיור שרובו היה שלי ושל הסמג"ד, עובד מעוז, בליווי רופא זה או אחר. אצל כל שש המשפחות היינו והודענו ברוב רגישות ורובן קיבלו את זה באצילות נפש. עצם ההגעה של רכב צבאי לרחוב, כל העיניים אחריך. כולם יורדים, מתחילים ללכת, להסתכל איפה עוצר הרכב הזה. מה הם יודעים בקומה הזאת גר הבן החייל וכו' וזה נורא. [...] תפקיד קשה מנשוא, מאוד. אנחנו ילדים בני 20 ו בסך הכל. אמנם מפקדים בכירים סו קולד של פלוגות וגדודים, אבל ילדים. ואנחנו צריכים לבשר בשורות איוב להורים האומללים."


אחרי שסיימו לבקר את משפחותיהם של ההרוגים, נותרה רק משפחה אחת: משפחתו של רב טוראי ברוך סבשי. אהוד והסמג"ד מגיעים לשכונת הרכבת בלוד.


"[גרוס] ועכשיו, היה מאחורי זה רקע. היה חייל  נח"ל שכבר נלקח בשבי בשם אדמונד. ואנחנו יודעים שבעזרת הצלב האדום העבירו לו חבילות והוא החזיר מכתבים והכל היה בסדר. אז זה היה הדוגמא שלנו לבוא אל ההורים."


"[גרוס] אלא מה, אנחנו מגיעים, אני לא יכול לשכוח את התמונות האלה פשוט. מגיעים עם 200-D. זה טנדר ששירת אותנו אז וישבנו שלושה בקבינה. עכשיו, לא ידענו איפה הבית, אז הגענו איכשהו, כל פעם "איפה שכונת הרכבת?" אין ווייז, אין GPS, אין שום דבר. מה זה, זה מקום נידח ונראה לא טוב באותה עת. טוב, הובלנו. עכשיו, עוד אנחנו מובלים ע"י הציבור שם שרואה אוטו צבאי כפי שסיפרתי, מתקהל סביב הרכב הזה, מתחיל ללוות אותו. אתה לא יכול לנסוע יותר מאשר 10 ק"מ לשעה, גם זה לא ומגיעים אל הבניין. ועוצרים בבניין, כולם רצים אחרינו. ואנחנו עולים עם לב דופק לספר. כי מה הבעיה? הבעיה היא איך להעביר מיד מסר הוא חי. זאת אומרת, לא להתחיל שלום אנחנו מהצבא, היה זה, אתה צריך ישר להגיד "הוא חי" ועכשיו להסביר למה זה. אלא מה? דפקנו בדלת וככה. היו שלושה גברים בבית בני משפחה. האבא נתקע בכורסא, ישב כאילו שהם חיכו, כאילו שהם ציפו, זה פשוט אי אפשר להסביר. האמא ושני הגברים, אני לא יודע אם זה היה אח, בן דוד, דוד לא משנה, מהמשפחה, איך שפתחו את הדלת ועוד לא הספקנו להוציא מילה, עם חיוך היינו כן בכוונה. חבר'ה להרגיע. האמא נתנה זעקה, צעקה ורצה אל הקיר ממול שזה 3 מטר, 2 ומשהו מטר, התחילה למרוט לעצמה את השיערות ולדפוק את הראש בקיר. אז כמובן, לא הספקנו עוד. "הכל בסדר" צעקנו, "הוא חי, הוא חי, הוא חי", אבל שני הגברים בקושי השתלטו עליה, בקושי אספו אותה מן הקיר שהיא כבר חבולה ולקחו אותה לחדר הסלון הקטנצ'יק והושיבו ואנחנו אומרים "הוא חי". ואז קצת כוס מים ונרגעו קצת הרוחות, אמרתי להם "לפי העדויות שבידינו, הוא פצוע קל, הוא נלקח ואין לכם מה לדאוג כי רק לפני כמה זמן נלקח בשבי חייל וכבר הצלב האדום מעביר חבילות ומכתבים". הדבר המדהים היה שהאבא ישב קפוא לא הוציא מילה. ספינקס. כאילו נפלה עליו מהלומת מוות באותו רגע, למרות שאנחנו אומרים שהוא חי. אם הוא פצוע, אז הוא פצוע קל בכלל. האמא - "אתם משקרים, הוא מת. אתם משקרים, הוא מת". "אני נשבע לך בכל היקר שהוא חי, יש לנו את כל העדויות, אנחנו רואים את צעדי ההליכה על הסוללה והיו אולי שלושה כתמי דם על כל המטרים האלה, אין לכם מה לדאוג. באמת אין לכם." ואני האמנתי בזה בכל ליבי."


אבל כעבור שבוע, להפתעתם של כולם, הודיעו המצרים כי סבשי נפטר מפצעיו - והחזירו את גופתו לידי ישראל. אהוד גרוס לא קונה את הגרסה המצרית.


"[גרוס] עכשיו, מי שפתח את הארון, ידע לזהות שרוצצו את ראשו. אני לא יודע אם לומר את זה, זה נשמע נורא. אבל הוא לא מת מוות טבעי. זה לא דבר שקורה, לא מרימון, לא מכדור קלצ'ניקוב, זה קורה ממקבת, מפטיש חזק מאוד. כאן נאסר עליי, לא אסרתי על עצמי, נאסר עליי בכלל ללכת להלוויה. אני הבטחתי שהוא חי. אבל האמא ידעה שהוא מת. זה רגש של אמא, אי אפשר עליו, אי אפשר עליו. אז זה דבר שחרוט לי כדבר מאוד, מאוד קשה, אבל אני לא…האשמתי את עצמי שהטעיתי כמה זמן, אבל אני מבין שאני עשיתי באמת את מה שהאמנתי בו ואת הדבר הכי נכון. [...] וכן, זה היה מקרה מאוד, מאוד קשה. "


הרחק ממוצב המזח, שמע משה בן שבת על הקרב הקשה ומבין שניצל בנס.


"[בן שבת] הבחור שהחליף אותי נלקח בשבי והחזירו את הגווייה שלו. וכשזה קרה אני הלכתי שלושה חודשים עם הראש באדמה בגדוד כי התביישתי שאני לא הייתי שם והוא הלך במקומי למעשה. וכנראה שאמא שלי ניבאה את זה שאם אני הולך יקרה לי משהו. אני לא יודע. הם היו אנשים אומנם עתיקים אבל מיוחדים. כנראה הייתה לה רוח נבואה באותו רגע והיא ניבאה את זה שאם אני הולך אני אמות והיא לא נתנה לי ללכת וזה מה שהציל את החיים שלי."

האי גרין

ב-1969, האי גרין נראה כמו משהו שלקוח מתוך סרט אקשן הוליוודי.


האי המלאכותי הקטנטן - מאה וארבעים מטרים אורכו וחמישים מטרים רוחבו - נבנה על ידי הבריטים בימי מלחמת העולם השניה כדי להגן על הפתח הדרומי של תעלת סואץ מפני תקיפות של הצבא הגרמני. הבריטים זיהו שונית אלמוגים גדולה ויציבה מספר קילומטרים דרומית לפתח התעלה, ובנו עליה מבצר מעורר יראה: חומות עבות התרוממו היישר מקו המים לגובה של שניים וחצי מטרים, והקיפו מתחם שהכיל לא פחות משישה תותחים כבדים ועוד כעשרים מקלעים כבדים מסוגים שונים. המצרים, שקיבלו לידיהם את האי בתום מלחמת העולם, הציבו בו תחנת מכ"ם ואיישו אותו בכוחות קומנדו מובחרים.


זאב אלמוג, מפקדה של שייטת 13 - הקומנדו הימי של חיל הים - שם את עינו על האי גרין עוד מימיה הראשונים של מלחמת ההתשה. השייטת, לתחושתו, לא קיבלה עד כה הזדמנות ראויה להשתתף ולהטביע את חותמה על הלחימה במלחמת ההתשה - ולא היה לו ספק כי פשיטה נועזת על האי המבוצר הזה תסייע מאוד להרים את קרנה של היחידה.

אבל שייטת 13 של 1969, לא הייתה שייטת 13 של ימינו. ראשית, היא הייתה קטנה מאוד: בסך הכל כעשרים לוחמים, פלוס מינוס - בהחלט לא כוח צבאי משמעותי. שנית, עד מלחמת ההתשה שייטת 13 לא ביצעה כלל פשיטות על יעדים יבשתיים - אלא התמקדה במבצעי קומנדו ימי 'קלאסיים', כגון הצמדת מוקשים ומטעני חבלה לכלי שייט בנמלי אויב.


והכי גרוע, מבחינה תדמיתית, היו הכשלונות שחווה חיל הים כולו ושייטת 13 בפרט, במלחמת ששת הימים. בזמן שכמעט כל שאר צה"ל חגג את הניצחונות המפוארים והכיבושים ההיסטוריים - בשייטת 13 ליקקו את הפצעים בעקבות סדרה של מבצעים כושלים במהלך המלחמה. שישה צוללנים שניסו לחדור לנמל אלכנסדריה שבמצרים נתגלו ונפלו בשבי. צוללנים שפשטו על נמל פורט סעיד לא מצאו בו שום מטרה צבאית ראויה ונאלצו לשוב כשלעומת שבאו - ושלוש פשיטות על נמלים בסוריה נכשלו כישלון חרוץ, כשהלוחמים אפילו לא הצליחו לחדור לנמלים עצמם. אין פלא, אם כן, שבמטכ"ל לא ממש 'החזיקו' משייטת 13, ולא אישרו לה לצאת למבצעים נועזים כדוגמת מבצע 'הלם' של סיירת הצנחנים, שהיכתה עמוק בעורף המצרי.


ביוני 1969, שלושה שבועות לפני הקרב במוצב המזח, ביצעה השייטת פשיטה מוצלחת על תחנת מכ"מ מצרית בחצי האי עדבייה וכל המתקנים הצבאיים שהיו בתחנה הושמדו. הפעולה המוצלחת עודדה את הלוחמים וחיזקה מעט את תחושת הביטחון של צמרת הפיקוד הצה"לית ביכולותיה של היחידה - אבל רק במעט: הכוחות המצרים שהגנו על המתקן בעדבייה היו חלשים יחסית ולא מאומנים, ולא נתפסו כאתגר 'אמיתי' לכוחות קומנדו. לכן, כשהציע זאב אלמוג לרמטכ"ל שהשייטת תפשוט על האי גרין - הוא נדחה על הסף. לכולם היה ברור שהמבצר המאיים שבאי, על התותחים הכבדים שהגנו עליו וכוחות הקומנדו המצרי שאיישו אותו - הוא אתגר שונה מאוד מזה של כיבוש תחנת המכ"מ בעדבייה. למעשה, צה"ל מעולם לא ניסה לפשוט על מתחם כה מבוצר וכה מוגן - וההערכה הרווחת הייתה שפשיטה כזו תהיה יקרה מדי, במונחים של חיי הלוחמים שעלולים להיהרג בה.

נקמה

אבל אז הגיעה התקרית במוצב המזח, והפכה את הקערה על פיה. הדיווחים על שבעת ההרוגים והחייל השבוי שבהמשך נרצח על ידי שוביו - העמידו את הממשלה והקצונה הבכירה של צה"ל במבוכה. זאב אלמוג זיהה את ההזדמנות שניצבה בפניו. עוד באותו היום הוא העלה שוב במטכ"ל את ההצעה לפשוט על האי גרין.


והפעם, הצעתו התקבלה. בניגוד להצעה הקודמת, שנשפטה על פי ערכה הצבאי של הפשיטה - הפעם, השיקולים היו אחרים לגמרי. ישראל רצתה נקמה. אמנם מטרתו הרשמית של המבצע הייתה השמדתו של המכ"ם שהיה מוצב באי - אבל אל תטעו: את המכ"ם היה אפשר להשמיד מהאוויר בקלות: פצצה אחת במשקל של אלף ק"ג שמושלכת ממטוס היתה הופכת את האי גרין כולו לפנקייק. זאב אלמוג ניסח היטב את מטרתו האמיתית של המבצע.


"הבנו כי מטרת חיזוק כוח ההרתעה תושג, במקרה זה, על ידי הוכחת עליונותו של הלוחם הישראלי המסתער - ולא על ידי הטכנולוגיה האמריקנית, ובכלל זה מטוסי ה"סקייהוק" שהגיעו באותו זמן לצה"ל  - כפי שהדבר נתפס על ידי המצרים. "פיצוחו", כאמור, של מבצר כה מוגן וחמוש כמו האי גרין, אשר הצטייר בעיני המצרים כיעד שאינו ניתן לחדירה, אמור היה איפה, לערער תפיסה זו שלהם."


במילים אחרות, המטרה הייתה אחת ויחידה: להרוג כמה שיותר חיילים מצרים, ולעשות את זה מקרוב, פנים אל פנים - כדי להפגין את עליונותו הצבאית של צה"ל באופן שאינו משתמע לשני פנים.


גם לוחמי שייטת 13, שהיו אמורים להדגים בשטח את העליונות הצבאית הזו, הבינו היטב לקראת מה הם הולכים. סגן עמי איילון - לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ - היה אחד הקצינים שהיו אמורים להוביל את חוליות השייטת. בראיון עיתונאי הוא סיפר -


"יש מעט פעמים בהיסטוריה שאתה הולך לקרב שבו אין שום דרך נסיגה, לא לנו ולא להם - לנו משום שבעצם אנחנו הופכים ללוחמי יבשה, משאירים את הציוד מתחת למים ואי אפשר לחזור אם לא כובשים את האי. להם על אחת כמה וכמה, כי הם מוצבים במקום ללא אפשרות בריחה. זה קרב גלדיאטורים, קבוצת לוחמים אחת מול השנייה, בלי שום דרך לצאת. קרב לחיים ולמוות".

הכנות לפשיטה

תוכנית הפעולה שגובשה למבצע הייתה מבוססת על שיתוף פעולה בין שייטת 13 וסיירת מטכ"ל. לוחמי השייטת יהיו הראשונים שיגיעו אל האי בצלילה, ישתלטו על אחד מגגות המבנים שחלשו על החצר הפנימית של המבצר - ואז יאותתו לכוח של סיירת מטכ"ל שיצטרף אליהם באמצעות סירות גומי. כוח שלישי, קטן יותר, יתמקם מאחורי מצוף גדול שעמד כמה מאות מטרים מהאי - וברגע המתאים יפתח באש לעבר המבצר כדי להסיח את דעתם של המצרים מהכוחות הפושטים.


בהתאם לאופיו המסוכן של המבצע, גם תוכנית הפעולה הזו הייתה שאפתנית ומסוכנת במיוחד. שלושת הכוחות התוקפים יצטרכו להיות מסונכרנים זה עם זה בצורה מושלמת: כל עיכוב בלתי צפוי באש הרתק או בהגעתו של כוח התגבור של סיירת מטכ"ל עלול להשאיר את לוחמי השייטת לכודים על הגג באי, מוקפים בכוחות מצרים מכל עבר וללא דרך מילוט. זאב אלמוג דרש מחיל האוויר לבצע גיחת צילום מעל האי כדי לאסוף מודיעין מעודכן: בתחילה נתקלה הבקשה הזו בהתנגדות, מחשש שגיחת הצילום תעורר את חשדם של המצרים ותיידע אותם לגבי התקיפה המתקרבת - אבל לבסוף עלה המטוס לאוויר, והתמונות שנתקבלו הראו שהאי גרין מבוצר אפילו עוד יותר משנדמה היה בתחילה: שלוש עשרה עמדות מקלעים נוספות נתגלו בצילומים, שהעידו על כך שהמצרים נמצאים בכוננות גם כנגד תקיפת שטח - דהיינו, מהים - ולא רק נגד תקיפה אווירית.


במשך תשעה ימים התאמנו הלוחמים על כיבוש מבנים מבוצרים: השייטת התאמנה במבצר הצלבני העתיק בעתלית, וסיירת מטכ"ל במבנה נטוש לא רחוק מהגבול עם ירדן. במהלך אחד התרגילים של הסיירת החלו הירדנים להפגיז את המבנה - אולי מכיוון שחשדו שהישראלים מתכננים פשיטה עליהם: אחד ממפקדי הצוותים נפצע והוחלף.


בבוקר המבצע, בתשעה עשר ביולי 1969, עמדו זאב אלמוג - שנבחר לפקד על הפעולה - ורפאל איתן (רפול), קצין חי"ר וצנחנים ראשי, על שובר הגלים של מוצב המזח, ותיצפתו על האי גרין באמצעות משקפות. לפתע הבחינו בסירת מנוע קטנה שמתקרבת אל האי. הם עקבו אחריה: הסירה הקטנה ניגשה לפינה הצפון-מערבית של המבצר, ונראה היה שהיא פורקת שם אנשים או ציוד. המשמעות הייתה שבאותה הנקודה היה, ככל הנראה, פתח או מעבר בתוך החומה - פתח שעד אז, איש לא היה מודע לקיומו. הייתה זו תגלית חשובה, שכן פריצה דרך הפתח הזה עשויה להיות מהירה וקלה יותר מאשר טיפוס על החומות הגבוהות או פיצוץ שלהן - ותוכנית הפעולה של המבצע שונתה בהתאם.

הפשיטה יוצאת לדרך

לילה ירד על מפרץ סואץ. שלוש סירות גומי ועליהן לוחמי השייטת יצאו מחוף סיני, והפליגו באפלה מוחלטת כשניים עשר קילומטרים לתוך המפרץ. בשעה רבע לאחת עשרה בלילה הגיעו הסירות למרחק של כתשע מאות מטרים מהאי גרין: הלוחמים קפצו למים, והחלו לשחות לעבר המבצר.


כקילומטר וחצי משם עמדו סירות הגומי של רפול, אלמוג ולוחמי סיירת מטכ"ל - וחיכו. וחיכו. וחיכו. המועד שנקבע לפריצת כוחות השייטת לאי היה חצי שעה לאחר חצות: זו הייתה שעת הגאות, שתחת חסותה יוכלו הצוללנים להתקרב אל החומות מבלי שיתגלו על ידי השומרים. אבל הדקות נקפו, ואז השעות - ושום דיווח לא נתקבל מכוח השחיינים. אלמוג ורפול החלו להילחץ: אם משהו בסנכרון שבין הכוחות לא יעבוד כמו שצריך, המבצע כולו עשוי להסתיים בקטסטרופה. מספר אלמוג:


"שלוש פעמים במשך זמן זה ניסינו, רפול ואני, ליצור קשר עם דב [מפקד חוליית הצוללנים] אך לא קיבלנו כל מענה. היינו בערפל מוחלט ולא ידענו היכן נמצא כוח המאחז ומה מצבו. היה ברור לנו שלא ננסה להתקרב ליעד כל עוד לא הגיעה השעה האחרונה לפריצה - דהיינו, אחת ושלושים אחרי חצות. סברנו שניסיונות להקדים את ההתקרבות ישבשו את סיכוייו של כוח המאחז לפרוץ ויקשו על חילוצו, אם יווצר צורך כזה -דבר שעלול היה לגרום לאסון."


ואכן, חוליית הצוללנים הייתה בצרות. עשרים הלוחמים שחו במרץ אל עבר היעד - אבל לא משנה כמה מהר הניעו את רגליהם, נדמה היה שהמרחק אל האי נותר כשהיה. דב בר, מפקד הכוח, מספר:


“היינו רגילים לשחיות ארוכות. חצינו כבר את מפרץ חיפה, קפצנו שם משובר הגלים לכיוון עכו, בערך מרחק של 14 ק"מ. זה לא בשמיים אבל נמשך הרבה זמן. כמו גלויה, אתה רואה את עכו מרחוק והיא לא מתקרבת. ככה זה היה עם האי גרין. לא מתקרב. התחילו להיווצר לחצים, הרי יש שעה לביצוע ואין לך עם מי להתייעץ. אמרתי לעצמי שאולי הרוח חזקה ומשום שאנחנו שוחים עם חגורות הצלה מנופחות, הן כמו מפרש - הרוח לוקחת אותן לאן שהיא רוצה."


חוק מרפי עבד, כמו תמיד, שעות נוספות: מכשיר הקשר של דב התקלקל, והוא לא יכול היה לדווח לרפול ולאלמוג על העיכוב הצפוי. הברירה היחידה שנותרה בידו הייתה להורות לצוות שלו לצלול אל מתחת לגלים כבר במרחק רב יחסית מהמבצר, כדי לנסות ולחמוק מהרוח הנושבת - אבל אז נתקל בבעיה חדשה. שתי בעיות, ליתר דיוק. הראשונה הייתה זרמים תת-מימיים חזקים יותר משהעריכו המתכננים, שהאטו את ההתקדמות באופן ניכר.


הבעיה השניה לא נבעה מאיתני הטבע - אלא משאלה של אמון. לוחמי השייטת היו ותיקים ומנוסים יחסית - אבל כוח התגבור של סיירת מטכ"ל היה מורכב ברובו מלוחמים צעירים, טירונים כמעט נטולי ניסיון קרבי, ובשייטת לא סמכו על המטכ"ליסטים. דב בר:


"בגלל חוסר האמון בסיירת הצטיידנו בהמון ציוד. לוחמי מטכ"ל היו צריכים להביא לנו תחמושת בסירות הגל השני של התקיפה על מנת להקל עלינו בצלילה, שלא נסחב יותר מדי - אבל לא סמכנו על זה. כל לוחם יצא עם חמש עשרה עד שבע עשרה מחסניות של קלצ'ניקוב, רימוני הלם, רימוני עשן ומגזרי תיל. הציוד הגיע למשקל של 37–30 ק"ג, ומי שמבין בצלילות יודע שזו כמות גדולה."


המשקל הרב שנשאו עליהם הצוללנים גרם להם לשקוע עמוק מדי בתוך המים, והקשה עוד יותר על ההתקדמות. דב בר החל להילחץ. הוא סימן ללוחמים שלו לעלות על פני המים, ושם "שטף" אותם בקללות וצעקות.

לוחמי השייטת מגיעים למבצר

זה עבד. בשעה אחת ועשרים וחמש דקות אחרי חצות - קרוב לשעה אחרי המועד המתוכנן לתחילת הפשיטה - עלו לוחמי השייטת אל החוף, והחלו לחתוך את גדר התיל שחסמה את הדרך אל הפתח שבחומה. הם עבדו בזריזות ובדממה מוחלטת - אבל לפתע: הבזק של אור. חייל מצרי הופיע מעבר לפינה, פנס בידו, והתקרב לעבר הכוח. האם שמע רחש כלשהו והחליט לבדוק את העניין, או שהיה זה 'סתם' פטרול שגרתי? לעולם לא נדע. הלוחמים הבינו שהם עומדים להתגלות בכל רגע, והחליטו להקדים תרופה למכה: צרור אחד, והשומר המצרי חוסל.


האי גרין התעורר לחיים. פצצות תאורה מצריות האירו את השמיים, וצרורות נותבים החלו חולפים מעל ראשי הלוחמים. רימון שגולגל מאחת העמדות בראש החומה התפוצץ, ופצע את אחד הלוחמים. שערי הגיהנום באי גרין נפתחו.


מסירת הגומי שלו, במרחק של כקילומטר וחצי מהאי, ראה זאב אלמוג את הפיצוצים והיריות. זה היה סימן רע מאוד: כוח הצוללנים היה אמור לעדכן אותו, דרך הקשר, לפני שעלו על החוף כדי שכוח התגבור של סיירת מטכ"ל יוכל להתקרב עוד יותר אל המבצר ולהצטרף אל לוחמי השייטת בתוך דקות ספורות. אבל שום הודעה לא התקבלה בקשר, וכעת לוחמי הסיירת היו רחוקים מדי מהקרב ויחלפו עוד דקות ארוכות עד שיגיעו אליו. אלמוג הורה לסירות שלו לשעוט בשיא המהירות אל עבר המבצר, והתפלל שיספיקו להגיע אליו בזמן.


בינתיים, לכוח הצוללנים לא הייתה כל ברירה פרט להסתערות קדימה. מהרגע שנתגלו, הסיכוי היחיד שלהם לצאת בחיים מהאי גרין הייתה להפעיל לחץ בלתי פוסק על המצרים. שש עמדות תותחים גדולות ניצבו בנקודות שונות לאורך החומות שהקיפו את האי גרין, וכדי לכבוש אותן היה על הלוחמים להשתלט על גג של אחד המבנים בקצה הצפוני של האי - נקודה שכונתה "המאחז" - וממנו להתקדם דרומה ולנטרל את עמדות התותחים אחת אחרי השניה.


הלוחמים רצו לאורך החומה והשליכו רימונים לתוך עמדות מקלעים. יעקב פונדיק, שהיה הלוחם החסון והגבוה ביותר, נעמד לצד החומה מתחת לגג המאחז, והפך למעין 'סולם אנושי' שעליו טיפסו אנשי השייטת בזה אחר זה.


עמי איילון, סגנו של דב בר, היה הראשון שטיפס על כתפיו של פונדיק, ועלה לגג המאחז. מיד כשהגיע למעלה השליך רימון עשן כדי למסך את עצמו מעיני המצרים - אבל הרימון לא פעל. איילון שלף רימון נוסף - הפעם נפיץ - והשליך אותו לתוך אחת מעמדות המקלעים - אבל גם הרימון הזה לא התפוצץ. בדיעבד  הסתבר כי מים חדרו לתוך הרימונים - ככל הנראה בגלל העומק הרב אליו שקעו הצוללים בדרכם אל האי.


אבל לאיילון כבר לא הייתה דרך חזרה: הוא היה על הגג, חשוף לחלוטין למקלעי המצרים. ללא רימונים וללא מיסוך עשן, הוא ולוחם נוסף בשם זלי הסתערו על עמדת התותח הקרובה. אש מקלעים פגעה בידו של זלי וקטעה את אחת מאצבעותיו, קליע שניתז מאחד הקירות פגע במצחו של עמי איילון ופצע אותו - אבל השניים לא נעצרו לרגע: הם נכנסו לתוך עמדת התותח, ובקרב יריות מטווח אפס חיסלו את החיילים המצרים שאיישו את המקלעים. שאר הלוחמים טיפסו על כתפיו של 'סולם יעקב' המאולתר והצטרפו לזלי ואיילון על גג המאחז.


בעודו שועט בראש כוח התגבורת אל עבר האי, הורה זאב אלמוג לכוח השלישי - כוח הרתק שהמתין מאחורי המצוף הימי בצידו השני של המבצר - לפתוח באש על המצרים כדי להפחית את הלחץ על הכוח הפורץ. לוחם שייטת טיפס על המצוף הגדול, כיוון מטול RPG אל עבר אחת מעמדות התותחים - וירה. הפגז אמנם פגע בקרבת אחת העמדות - אבל ההדף מהירי גרם ללוחם לאבד את שיווי משקלו - וליפול מהמצוף אל המים. חלפו עוד דקות ארוכות עד שהצליח לטפס מחדש על המצוף ולחדש את אש הרתק - ובזמן הזה המטירו המצרים אש תופת על כוח השייטת שעל גג המאחז.

אש תופת על גג המאחז

דב בר היה בדילמה. על פי התכנית המקורית היה עליו להמתין לכוח התגבורת של סיירת מטכ"ל כדי שיפעלו נגד עמדות התותחים והמקלעים בקצה הדרומי והמרוחק יותר, ובכך יסיטו אליהם חלק מהאש. אבל הוא וחייליו כבר היו על הגג - וכוח התגבורת עדיין לא הגיע. בהחלטה אמיצה, החליט בר לחרוג מהתכנית המקורית - ולהמשיך בהסתערות קדימה כדי שלא לאפשר למצרים לרתק אותם אל נקודה אחת בגג.


כפי שניבא עמי איילון, הלחימה על גג המבצר הייתה עזה ואינטנסיבית: המצרים, שהיו בגבם אל הקיר ולא הייתה להם שום דרך למלט את עצמם מזירת הגלדיאטורים - נלחמו בכל כוחותיהם. שני לוחמים - חיים שטורמן ויואב שחר - התקדמו דרומה וחלפו על פני עמדת מקלעים שכבר טוהרה קודם לכן. לפתע חצה רימון את האוויר: חייל מצרי אחד, הסתבר, הסתתר עדיין בעמדה המטוהרת. הרימון התפוצץ: חיים ויואב נהרגו במקום. חבריהם חיסלו את החייל המצרי, וכוח הפריצה המשיך להתקדם על לאורך הגג.


חמש דקות לאחר מכן נחתו סירות הגומי של הכוח השני לחופיו הצפוניים של המבצר: לוחמי סיירת מטכ"ל שעטו דרך המעבר שבחומה, והצטרפו אל הקרב בחצר הפנימית של המבצר. זאב אלמוג ומספר לוחמים אחרים טיפסו אל גג המאחז והצטרפו לכוח של דב בר.


שישה אנשי שייטת התקדמו לעבר עמדת תותח בפינה הדרומית מזרחית של המבצר, אך צלף מצרי מעמדה אחרת ירה עליהם ופצע את אחד הלוחמים ברגלו. פצצת בזוקה שנורתה אל עמדת הצלף לא התפוצצה, אך פצצה שניה פגעה בה ושיתקה אותה באופן זמני. לפתע נזרק אל הלוחמים רימון מעמדה אחרת - ופצע חמישה מתוך ששת הלוחמים. אחד מהם, ידידיה "דידי" יערי, נפצע קשה בבטנו. אהוד רם, מפקד הכוח של סיירת מטכ"ל, חבר אל דב בר כדי לקבל ממנו עדכון - אך בטעות הרים את ראשו מעט גבוה מדי מעל קיר המסתור: כדור מצלף פגע בו והרג אותו במקום. עמי איילון ולוחם נוסף המטירו אש תופת ורימונים על עמדת תותח אחרת והשביתו אותה, אך במהלך הטיהור נפגע עמי איילון - שוב - מרימון מצרי ונאלץ להתפנות לאחור. מטח יריות נוסף פגע בשני לוחמים אחרים - בדני ואזה מסיירת מטכ"ל ודני לוי מהשייטת - והרג אותם.


אחרי כמעט ארבעים דקות של לחימה עיקשת ועקובה מדם, חמש מתוך ששת עמדות התותחים באי היו משותקות, אך עמדה אחת - תותח מספר חמש - הייתה עדיין פעילה. זאב אלמוג קיבל בקשר הוראה מהחפ"ק להפסיק את הלחימה ולסגת - אבל החליט להתעלם ממנה ולסיים את המשימה. הוא הורה לשני לוחמים להסתער על העמדה האחרונה, ואלו השליכו לתוכה מספר רימוני זרחן. ארגזי תחמושת שהיו מאופנים בתוך העמדה התלקחו והתפוצצו, ושלושה חיילים מצרים עפו מתוכה.

הלוחמים עוזבים את האי

בשעה 0215 הסתיים הקרב, ואלמוג הורה לכל הכוחות להתפנות בחזרה אל סירות הגומי. בדרך השליכו לוחמי מטכ"ל רימונים לתוך חדרים פנימיים במבנים השונים, וחיסלו עוד מספר חיילים מצרים שניסו להסתתר בתוכם. יובל מירון, איש סיירת מטכ"ל, נהרג במהלך טיהור אותם חדרים פנימיים. חומר נפץ במשקל של כשמונים קילוגרם הוצמד לקיר המבנה הצפוני כדי למוטט אותו סופית.


עקב הלחימה וריבוי הפצועים וההרוגים הפינוי ארך זמן רב מהצפוי, ובעוד הלוחמים מתארגנים לעזוב את האי בסירות הגומי - החלו נופלים מסביבם פגזי ארטילריה. המצרים, מסתבר, לא התכוונו לתת לכוחות הישראליים לעזוב את האי כמנצחים - גם במחיר חייהם של החיילים המצרים שאולי הצליחו להינצל מהפשיטה: הם החלו בהפגזה ארטילרית קשה על האי הקטן ועל כל מי שהיה בו, מצרי וישראלי כאחד. סירות הגומי מיהרו להתרחק מהאי גרין. רפול כתב מאוחר יותר כי -


"אני סבור שכמעט כל המצרים שנמצאו באי נהרגו. [...] מי שנשאר שם חי אחרי הפעולה שלנו ולא נהרג אחר כך בהפגזה של המצרים, הרי זה נס מן השמיים. אני יכול להכריז על עצמי כעד ראיה: יצאתי מן היעד בסירה לפני האחרונה. הייתה אז הפגזה כבדה. כל מטר במים היה מופגז."


החיילים הישראליים לא נפצעו בהפגזה הזו - אבל אחת מסירות הגומי המתנפחות ספגה רסיס, והחלה מאבדת אוויר במהירות. כעבור זמן מה, לששת הלוחמים שאיישו אותה לא הייתה ברירה אלא לנטוש את הסירה הטובעת ולהתחיל לשחות לכיוון חופי סיני. מסוקים של חיל האוויר שניסו לחלץ אותם נתקלו בהתחלה באש נ"מ חזקה שאילצה אותם לסגת - אבל ניסיון החילוץ השני הצליח, וכל ששת הלוחמים חזרו בשלום אל החוף.

השפעתה של הפשיטה

צה"ל שילם מחיר כבד על הפשיטה הנועזת על האי גרין: שישה הרוגים - שלושה מסיירת מטכ"ל ושלושה משייטת 13 - ועוד אחד עשר פצועים בדרגות שונות, שיעור אבדות של כמעט חמישים אחוזים.


האם הצדיקו תוצאות הפשיטה את המחיר הגבוה בחיי אדם? מבחינה טקטית - כנראה שלא. חשיבותו הצבאית של האי לא הייתה גבוהה במיוחד: הוא לא הפריע יותר מדי לכוחות צה"ל במשימותיהם השונות במהלך המלחמה. אפילו המכ"מ המצרי שהיה מוצב עליו התברר, תוך כדי הפעולה, כמכ"מ דמה שנועד - והצליח - להטעות את צה"ל. וכפי שציינתי קודם, אפשר היה להפציץ את האי במקום לפשוט עליו: ביום שלאחר הפשיטה הקרקעית נשלחו מטוסי חיל האוויר להשלים את המלאכה והטילו על המבצר כמה וכמה פצצות כבדות ששיטחו את כל המבנים והחומות והפכו אותם לגל הריסות אחד גדול - ללא אף אבדה מיותרת.


אבל מכל בחינה אחרת, אין ספק שהפשיטה על האי גרין הייתה אחד האירועים המכוננים של מלחמת ההתשה, ואחד המבצעים המכוננים בהיסטוריה של צה"ל.


ראשית, מטרתו הבלתי רשמית של המבצע הושגה במלואה: בין שבעים לשמונים חיילים מצרים - חלקם, כאמור, לוחמי הקומנדו המצרי - נהרגו בפעולה הנועזת. אם למישהו בצד המצרי היה ספק כלשהו בעליונותו המקצועית של הצבא הישראלי על פני זה המצרי, הפשיטה על האי גרין הסירה את הספק הזה.

ההיסטוריון המצרי, ד"ר מוסטפא כבהא, כתב כי -


"[הפשיטה] היוותה נקודת מפנה במלחמת ההתשה. היא סימלה את התחלתו של שלב חדש במלחמה, שרוב החוקרים המצריים קרא לו 'שלב ההתשה הנגדית', בו עברה היוזמה הצבאית מידי מצרים לידי ישראל."


זאת ועוד, בעולם כולו הביטו בהשתאות על המבצע הנועז, שכאילו נשלף היישר מסרט אקשן. עד היום נחשבת הפשיטה על האי גרין לאחד המבצעים הנועזים ביותר של כוחות מיוחדים מאז ומעולם. לא פחות משישה לוחמים שההשתתפו בפשיטה זכו לעיטורי גבורה, ביניהם דב בר וסגנו, עמי איילון.


שנית, הפשיטה על האי גרין שינתה לחלוטין את מצבה ותדמיתה של שייטת 13. מי שמכיר את השייטת היום יתקשה להאמין לזה, אבל עד הפשיטה על האי גרין, אנשים שייטת 13 לא נחשבו כלוחמים מן המניין. השייטת הייתה גוף צבאי קטן וכמעט חסר חשיבות שכל עיסוקו, פחות או יותר, היה בתוך המסגרת המצומצמת של חבלה בספינות אויב. המקצועיות והאומץ שהפגינו לוחמי השייטת במבצע שינו את התפיסה הזו והזניקו את שייטת 13 למעמד חדש לגמרי, של אחד הכוחות המובחרים והאיכותיים ביותר של צה"ל.


כך כתב עוזי לבנת, לוחם השייטת שהשתתף במבצע.


"חשוב לציין מה הייתה המשמעות של ההליכה לאי גרין מנקודת המוצא של השייטת, כאשר הפער בין היכולת הנדרשת ליכולת הקיימת, בכל התחומים, היה גדול מאד. [...] בהכנות למבצע ובפשיטה עצמה נכנסה השייטת, בתחומים רבים, לעולם חדש לחלוטין עבורה: תחום הפשיטה בצלילה התחיל במבצע על האי גרין והגיע, בסופו של דבר, הרבה שנים לאחר מכן, לרמות בלתי רגילות בזכות ההתחלה שהייתה שם. חלק גדול מהאשראי לעובדה שעשינו את זה, מגיע לזאב אלמוג.

[...] השייטת, שיצאה פגועה מאוד פיזית מהמבצע על האי גרין, ידעה לצאת מכך לדרך חדשה לגמרי. הפקת הלקחים פתחה עולם אחר בכל מה שקשור לניהול היחידה. [...] מושגים רבים שנטבעו בימים של נוהל הקרב למבצע - איך באמת מנהלים קרבות, איך מתכוננים, איך בונים כוח ואיך מכינים ציוד - שמורים עד היום, כנכס צאן ברזל, בשייטת 13.

המבצע על האי גרין היה בעל תכונה מכוננת. בין השאר יצאו ממנו שלושה שהגיעו לדרגות אלוף והיו למפקדי חיל הים [זאב אלמוג, עמי איילון וידידיה יערי - ר.ל.]. [...] עוד ארבעה הגיעו לדרגת אלוף משנה בחיל הים [ביניהם גם לבנת עצמו - ר.ל] ושניים נוספים לדרגת סגן אלוף."

אפילוג

אבל גם הפשיטה על האי גרין, נועזת והחלטית ככל שהייתה, לא שינתה במאום את המצב בחזית התעלה. נאצר לא נסוג לרגע מהחלטתו להתיש את ישראל, וההפגזות הכבדות, הצליפות ופשיטות הקומנדו על מעוזי התעלה לא פסקו.


ואם זה לא היה מספיק גרוע, מעבר לפינה חיכתה לצה"ל הפתעה מאוד לא נעימה. ברית המועצות, מעצמת העל שהייתה הפטרונית של מצרים - עמדה להיכנס לתוך הקלחת היוקדת של מלחמת ההתשה. ובניגוד לקונפליקטים בינלאומיים אחרים כדוגמת מלחמת וייטנאם שבהם הקפידה ברית המועצות להשתתף בקרבות רק באופן עקיף בלבד - כספקית של ציוד, ייעוץ או הדרכה - הפעם התכוונו הסובייטים להשתתף במערכה באופן פעיל: טייסי קרב וכוחות נ"מ של הצבא האדום יילחמו כתף אל כתף עם החיילים המצרים כנגד כוחותיו של צה"ל. האם יוכל צבא ההגנה של מדינה קטנטנה וצעירה להתמודד כנגד אחד משני הצבאות החזקים בעולם?


כל זאת ועוד, בפרק הבא של עושים היסטוריה.


קישור לחלק ד': תרנגול 53